9a02683a6560966255685f2abd937224d1d310f9e966c6476b4314dad78c2abe

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש א\"י מוחזקת ישראל </span>\n<b> שזקף לבנה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה בהנאה.</b> ע\"כ. הכי איתא בפרק כל הצלמים דמ\"ו ע\"א ושם בפ' רבי ישמעאל דנ\"ג ע\"ב אמרינן מנ\"ל דאסרה אמר ר\"א כתחילה של א\"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול' בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע\"א וכי אתא נכרי שליחותא דידהו עבדי ה\"נ כו' ודילמא בעגל ניחא במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ואימא כל דבהדי עגל נסתרו מכאן ואילך אשתרי מאן מוכח ע\"כ.<br><b> ושמעתי </b> מקשי' דמתוך סוגייא זו מוכח דא\"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ומשום הכי נצטוו במצוה זו ואשריהם תשרפון באש דהוה לי' כע\"א של ישראל שאין לה ביטול כיון דפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע\"א וגוים שליחותייהו דישראל עבדי וקשה דבפרק יש נוחלין דקי\"ט ע\"א אמרו עלה דמתני' דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של צלפחד בארץ משום דא\"י מוחזקת היא ליוצאי מצרים ופי' רשב\"ם כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה ומותבי' עלה מדתנא רבי חילקא שמעון השקמוני היה אומר יודע היה מרע\"ה שבנות צלפחד יורשות הם אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ואי ס\"ד א\"י מוחזקת מאי קא מספ\"ל ומשני היא גופא קא מס\"ל דכתיב ונתתי לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורשי' ואינן יורשין ופשטו ליה תרווייהו ירו' היא מאבותיכם לכם ומורשי' ואינן יורשין והשת' אמאי לא פשיט לי' מרע\"ה דירושה היא מאבותיכם מקרא דואשריהם תשרפון באש דמוכח מינה דמוחזקת היא מאבותיהם ומה\"ט חשיבא ע\"א דישראל ונצטוו לשורפן.<br><b> ונראה </b> דאע\"ג דמקרא דואשריהם תשרפון באש שמענו דא\"י מוחזקת היא מאבותיהם וחשיבא דישראל היא לענין ע\"ז מ\"מ לענין בכורה מספ\"ל למרע\"ה וחשיבא מוחזקת ממש ולא ראוי לענין שהבכור נוטל פי שנים דכיון דיוצאי מצרים לא נכנסו הם לארץ לדידהו הו\"ל א\"י ראויה להם ולא מוחזקת ממש והבכורות שלהם אעפ\"י שירשו א\"י מכוחם ומכח אבות העולם מ\"מ כיון שלא החזיקו אביהם בה הו\"ל כנכסים הבאים לאדם לאחר מיתתו שבעודו בחייו הנכסים אלו נקראים ראוים לו ואין הבכור נוטל פי שנים וכיון שכן צלופחד בן חפר אינו נוטל חלק בכורה בא\"י בחלקו של חפר כיון שחלקו של חפר היה ראוי לחפר ולא מוחזק. מיהו לענין שנחשב א\"י מוחזק לחפר ולבניו מאבות העולם אין ספק ומה\"ט נצטוו לשרוף אשריהם דממ\"נ ע\"ז של ישראל היא או של חפר או של בניו שהיו פחותים מבן עשרים כשיצאו ממצרים וכולם פלחו לעגל אלא דלענין דין בכורה הוא דמספ\"ל אי חשיבא א\"י לאותו הדור שיצאו ממצרים שעליהם נאמר ונתתי לכם מורשה ראויה להם ומורשה לאו היינו ירושה ממש אלא שתהיו מורשים אותה לבניכם כדבר הראוי לכם או די��מא ירושה ממש היא לכם וכאילו היא מוחזקת ממש בידכם עד שיטלו הבכורות שלכם חלק בכורה ודו\"ק ועיין בחידושי הרמב\"ן שם בפרק י\"נ.<br><b> עוד </b> שמעתי מקשים אהך סוגייא דפרק ר\"י דנ\"ג דאמרינן דמאי דאזהר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיב ע\"ז של ישראל דגויים שליחותייהו דישראל עבדו. מההיא דאמרי' בסנהדרין דנ\"ה ע\"א בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא א\"ד תקלה אע\"פ שאין קלון אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין אמרה תורה שחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידם המטה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה עאכ\"ו ופי' רש\"י בד\"ה מה אילנות של אשירות דכתי' בהו תשרפון באש אמרה תורה כו' תקלה אע\"פ שאין קלון דהא אשירה לגוי אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על ע\"א עכ\"ל. והשתא כיון דאזהרה זו דואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיבא ע\"א שעבדו ישראל הרי איכא תקלה וקלון ואיך פשיט בסנהדרין דאע\"ג דליכא קלון אלא תקלה לחוד חייב לבערו ונלע\"ד דבסנהדרין פשיט שפיר דכיון דלא נהרגו ישראל בשביל אשירות אלא בשביל העגל אף על גב דנאסרו בשביל שליחותייהו סוף סוף קלון ליכא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תקרובת ע\"א ותקרובת </span>\n<b> ע\"א אינה בטלה לעולם.</b> בפרק ר' ישמעאל ד\"ן אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע\"א שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול עולמית אף תקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם יע\"ש. מבואר יוצא מדין זה דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה דאלו ע\"א עצמה יש לה ביטול ותקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם.<br><b> ומהך </b> דהכא ק\"ל טובא מה שראיתי לרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דמ\"ח על מה ששנינו לא ישב בצלה ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא שכתב וז\"ל לפי שי\"ל אי אפ' שאין שם מתקרובת ע\"א וזהו דעת ריב\"ב שאמר מניין לתקרובת ע\"א שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא ואין הלכה כריב\"ב לפי שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו אבל מטמא תקרובת ע\"א במגע ובמשא כנבלה עכ\"ל.<br><b> והנה </b> זה שכתב שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לומר שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו כן ביאר הוא ז\"ל לעיל מזה דמ\"ז על מה ששנינו מי שהיה ביתו סמוך לבית ע\"א וז\"ל ודע שטומאת ע\"א דרבנן ולפיכך היו מקילין בה מכל צד ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע ולא במשא. ונדמה למת שאינו מטמא אלא בכזית לא בפחות מזה עכ\"ל. ודבריו הללו הן הן דברי הש\"ס בר\"פ ר\"ע דפ\"ג ע\"ב ורבנן למאי הלכתא אתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנידה דלא מטמאה לאיברים. למת לא מטמאה בכעדשה ואימא לחומרא אתקש לשרץ לטמויי בכעדשה לנידה לטמויי באבן מסמא אתקש למת לטמויי באהל ומשני טומאה ע\"א דרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשי' ולא לחומרא יע\"ש ולפום מאי דאמרן דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה קשה מה זה הכרח הכריח ר' דאין הלכה כריב\"ב דאמר דתקרובת ע\"א מטמא באהל מקרא דויאכלו זבחי מתים משום דלא אתקש למת אלא לקולא דלא מטמא אלא בכזית ולא אתמר הכי בגמ' אלא בע\"א עצמה דקילא טפי מתקרובת ע\"א והיקשא דאתק' למת לאו מהאי קרא דויאכלו זבחי מתים הוא אלא מקרא דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני אדם כדאיתא התם בשבת דפ\"ג אבל היקש דויאכלו זבחי מתים דמיירי בתקרובת ע\"א דחמיר טפי שאין לו ביטול לעולם כמת נראה דהיקש גמור הוא כמת דמטמא באהל וכן כמת שאין לו ביטול לעולם וצ\"ע.<br><b> והנה </b> זה שכתב רבינו בפי' המשנה דתקרובת ע\"א מטמא במגע ובמשא לכ\"ע אפילו לרבנן דריב\"ב משא\"כ ע\"א עצמה שאינה מטמא' אלא במגע ולא במשא נראה שלמד כן מההיא דפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב דלאיכא דאמרי מתני' דקתני שחיט נכרי נבילה ומטמאה במשא דאתייא אף כרבנן דריב\"ב ש\"מ דלדידהו נמי תקרובת ע\"א מטמאה במשא ולא מטעם היקשא דויאכלו זבחי מתים דהא לדידהו לא נמשלה ע\"א למת אלא לקולא לומר דאינו מטמא' אלא פחות מכזית אלא משום דהוה ליה שחיטת גוי דאסרוהו חכמים כנבלה ולא משום שהקריבוה לפני ע\"א ולפי זה בשר שחוטה של ישראל שלקח הגוי והקריבה לפני ע\"א לרבנן דריב\"ב אותו בשר אינו מטמא במשא כיון שהיא שחוטה מישראל וכן משמע מההיא דע\"א דל\"ב ע\"ב גבי בשר היוצא אסו' דאוקמי' לה כריב\"ב ולא כרבנן נמי ומאי דתני שהיא כזבחי מתים לומר שמטמא במשא כמת ולא כשרץ אלא ודאי שהיא שחוטה של ישראל אפילו הקריבוה לפני ע\"ז אינו מטמאה במשא ולהכי הוצרכו לאוקמא כריב\"ב מדקתני שהיא כזבחי מתים ועיין לרבינו בהקדמתו לס' טהרות ד\"ג ע\"א שכתב וז\"ל והאב הג' תקרובת ע\"ז וכבר התבאר בריש מסכת חולין שתקרובת ע\"ז והוא הדבר אשר יקרב בין ידם מטמאה במגע ובמשא כנבילה וכמו שביארנו בשלישי מע\"ז יע\"ש הרי מבואר מדבריו הללו וממ\"ש בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דטומאת תקרובת ע\"ז אפילו במשא הוא משום שחיטת נכרי שעשו אותה חכמים נבילה ולא משום היקשא דויאכלו זבחי מתים.<br><b> וראיתי </b> לרבינו בפ\"ב מה' שאר אבות הטומאה הלכה יו\"ד שכתב וז\"ל שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא אפילו ישראל עומד על גביו ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי כו' שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף טומאה זו מד\"ס שהרי טומאת ע\"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמ\"ש שחיטת גוי מטמאה במשא אעפ\"י שלא שחטה לתקרובת ע\"ז אלא לאכילה אפי' שחטה כראוי ולא ניבלה בשחיטתו אפי\"ה כיון שהגוי עובד ע\"ז חשיב כאלו הקריבה לפני ע\"ז ומטמאה במשא דאעפ\"י דבפ\"ד מהל' שחיטה כתב דשחיטת גוי אסורה באכילה מן התורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו כמ\"ש מרן בכ\"מ אכתי לא שמענו שמטמאה במשא דאפשר שעשאה הכתוב כטרפה שאעפ\"י שהיא אסורה באכילה אינו מטמאה במשא לכך הוצרך רבינו לומר דמאי דמטמאה במשא הוא משום דחכמים עשו שחיטתו של גוי ותקרובתה שמטמאה במגע ובמשא מד\"ס ואין להקשות דאם עשו חז\"ל לגוי כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז א\"כ אפילו בשר שחוטה של ישראל שנגע בו הגוי תהא מטמאה במשא כתקרובת ע\"ז ואין ספק כי זו היתה כוונת הראב\"ד בהשגתו שם במ\"ש על דברי רבי' הללו וז\"ל מ\"ש וקרוב בעיני כו' אמר אברהם זו אחת מסברותיו ואין בכולם פחותה מזו כי הגויים הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם דומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח לחופניו עכ\"ל וכוונתו להשיגו דלפי דבריו דטעמא דשחיטת גוי מטמא במשא אע\"פ שלא שחטו בפני ע\"ז ולא נבלו הוא משו' דהגוי עצמו כע\"ז חשיב ושחיטתו כתקרובת ע\"ז ולפי\"ז אף מגעו בבשר שחוטה מישראל מטמא במגע ובמשא כתקרובת ע\"ז ולא כן הוא והן עם דומה לחמור ודוקא תקרובת' לפני ע\"ז אסורה ומטמאה במשא מפני ע\"ז עצמה שתקרובתה ומגעה מטמא את הבשר אבל שחיטת הגוי לאוכלה והיא שחיטה כראוי אינה מטמאה במשא מפני הגוי עצמו שהוא כע\"ז אלא מפני ששחיטתו לא חשיבא שחיטה וה��\"ל כמתה מאיליה ונבילה מטמאה במשא זה נראה לע\"ד כוונת הראב\"ד ז\"ל. ובזה יתיישב מה שתמה מרן כ\"מ על דברי הראב\"ד ז\"ל הללו וז\"ל ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ולא מטמאין מיטמאין דאטו אנן בטומאת הגוים וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן וכן מ\"ש שהן כבהמות מה ענין זה לזה לשחיטתה שהיא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחוטה עליו ושוב אין כאן מי שיחשיב אותן לכלום עכ\"ל.<br><b> ועפ\"י </b> האמור כוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס כטומאת ע\"ז ותקרובתה שהיא מד\"ס ואף זאת כיוצא בה אעפ\"י שלא הקריבה לפני ע\"ז הגוי עצמו חשוב כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז וע\"ז השיגו שהגוי עצמו אינו מטמא כע\"ז כל שלא שחט לפני ע\"ז והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולא הי\"ל לרבי' לומר אלא שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס מפני שחכמים עשו שחיטתו נבילה ולא מפני שהוא כתקרובת ע\"ז שהיא מד\"ס דהשתא נפקא מינה דבשר שחוטה של ישראל שבא ליד הגוי הרי היא טמאה כתקרובת ע\"ז וזו אינה סבר' זה נראה כוונת הראב\"ד לע\"ד. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו דאעפ\"י שהגוי עצמו אינו כע\"ז עצמו לטמא בשר שחוטה של ישראל כתקרובת ע\"ז היינו משום שלא מצינו שאסרה תורה אלא שחיטת הגוי בקרא דואכלת מזבחו ולהכי עשו חכמים איסור שחיטתו כאלו שחטו לפני ע\"ז לטמא במשא אבל בשר שחוטה של ישראל שלא אסרה תורה באכילה כשבא ליד הגוי אין מקום לחכמים לאסור ולומר שמטמאה במשא כתקרובת ע\"ז כיון דלא אסרה תורה מעיקרא באכילה ודוק זה נראה לע\"ד ליישב דעת רבינו אם כוונת הראב\"ד ז\"ל בהשגתו כמו שכתבנו אמנם מדברי מרן כ\"מ ז\"ל משמע שהבין בכוונת השגת הראב\"ד דכוונתו להשיגו עמ\"ש רבי' שקרוב בעיניו לו' שטומאת שחיטת הגוי במשא היא מד\"ס כאלו הוא מסתפק קצת בדבר שתועיל שחיטתו של גוי להוציאה מידי נבילה שלא יטמא במשא כנבילה מדאו' ועל זה השיגו דמאי ספק יש בדבר דפשיטא דאין בשחיטת הגוי תועלת מדאורייתא נמי ובודאי שהיא כמתה מאליה ומטמאה במשא מדאורייתא כיון שאין במעשה השחיטה של גוי כלום והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולכן אין מטמאין ואין מיטמאין כו' וע\"ז כתב עליו מרן מ\"ש ודוק.<br><b> ומכלל </b> כל האמור ומדובר נמצינו למדים דדעת רבינו הוא דטומאת תקרובת ע\"א וע\"א עצמה שניהם מד\"ס אלא דבתקרובת ע\"א החמירו בה חכמים לומר שמטמאה אף במשא טפי מע\"א עצמה שאינה מטמאה אלא במגע דוק' ולא במשא אבל באהל אינו מטמא לא ע\"א עצמה ולא תקרובת וכרבנן דריב\"ב ולא כריב\"ב דמחמיר בתקרובת ע\"א לטמא אף באהל וכן פסק בחיבורו פ\"ו מה' שאר אבות הטומאה ה\"ב וה\"ז ומרן כ\"מ ז\"ל שם ביאר טעמו למה לא פסק כריב\"ב מאחר דאיכ' כמה סתמי כוותיה יע\"ש.<br><b> ודע </b> דאף ריב\"ב דדריש היקשא דויצמדו ויאכלו זבחי מתים לומר מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא באהל נראה דלדידיה נמי סבירא ליה דע\"א אינה מטמאה באהל כדאסקינן בריש פרק אמר ר\"ע דבין לר\"ע ובין לרבנן טומאת ע\"א דרבנן ולא מטמאה באהל אלא במשא לר\"ע משום דאתקש לנידה שנאמר תזרם כמו דוה ולרבנן דר\"ע אינה מטמאה אלא במגע דכתיב שקץ תשקצנו כיע\"ש. ובתקרובת ע\"א הוא דוקא דקאמר ריב\"ב דמטמאה באהל דלא מצינו דאתקש לא לשרץ ולא לנידה אלא למת מקרא דזבחי מתים ולהכי קאמר דמטמאה באהל מה שאין כן ע\"א עצמה ומשום הכי הוצרך הש\"ס בפ' כל הצלמים דל\"ח ע\"ב לומר דמתניתין דקתני לא יעבור תחתיה דאם עבר טמא היינו משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע\"א דמטמאה באהל לריב\"ב ולא קאמר משום שהאשרה עצמה ע\"א ומאהיל עליו וטמא לריב\"ב מק\"ו דתקרובת וה\"נ אמרו בדל\"ב גבי והיוצא אסור אי אפשר דליכא תקרובת ע\"א כו' וכן הכריח הר\"ב תוספות י\"ט בפרק כל הצלמים מ\"ח לדברי התוספות בפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב ד\"ה תקרובת ע\"א דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה יע\"ש.<br><b> ודע </b> שמדברי התוס' שם מבואר דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א באהל הוא מדאורייתא אמנם מדברי רש\"י והר\"ן שכתבו בההיא דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דטומאה דרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמא מבואר דס\"ל דלריב\"ב נמי טומ' תקרובת ע\"א באהל אינו אלא מדרבנן כמ\"ש הרב בעל תי\"ט שם וכן ראיתי להריטב\"א בחי' ע\"א דמ\"ג שכתב כן בשם הירוש' עלה דהך מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור שפי' הטעם שאין טומאת המת מחוורת כלומר דטומאת ע\"א דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא גם הר\"ש בסוף זבין כתב כן דאף לריב\"ב תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל אלא מדרבנן יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> לרש\"י ז\"ל בסוף עירובין בד\"ה ויבואו הכהנים פנימה בית ה' כתב וז\"ל בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה ע\"א ותקרבותיה שהן מטמאים באהל עכ\"ל והוא תימא במ\"ש שע\"א מטמאה באהל שזה הפך מסקנא הסוגייא דר\"פ ר\"ע דפ\"ב דלכ\"ע אין ע\"א מטמאה באהל אלא או במגע לרבנן דר\"ע או במשא לר\"ע ואפילו בתקרובת ע\"א דחמיר לא מטמאה באהל אלא לריב\"ב ומדרבנן לדעת הר\"ש ורבינו וכמדובר אבל לרבנן דריב\"ב אינה מטמאה באהל כלל. וכבר כתבנו דרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים ובחיבורו פ\"ו מה' אבות הטומאה ה\"ז פסק כרבנן דריב\"ב דאף תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל: מיהו לזה איכא למימר דרש\"י סובר הלכה כריב\"ב מאחר דאיכא כמה סתמי כריב\"ב וכן מצאתי להריטב\"א בחי' ע\"א דל\"ב ע\"ב עלה דמתני' דבשר הנכנס לבית ע\"א מותר והיוצא אסור וז\"ל וריב\"ב סבר דלגמרי אתקש למת והכי קאמר ויאכלו מזבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואב לטומאה והילכתא כריב\"ב כיון דסתם לן תנא כוותיה יע\"ש גם הר\"ן ז\"ל בחי' לסנהדרין די\"ב עמ\"ש בברייתא מעשה בימי חזקיה המלך שעיבר את השנה מפני הטומאה כת' וז\"ל רש\"י ז\"ל פי' שנטמאו בימי אחז בע\"א כו' והר\"ן ז\"ל פי' מפני תקרובת ע\"א שמטמאה באהל והכי איתא בירושלמי עכ\"ל ודברי הירושלמי הן בפסחים ריש פרק מי שהיה טמא ובנדרים פרק הנודר מן המבושל הלכ' י\"ג ובסנהדרין פ\"ק הלכה ד' כו' יע\"ש מ\"מ מ\"ש רש\"י בע\"א נמי דמטמאה באהל הוא תמוה דליכא מאן דסבר הכי. ואפשר דמ\"ש רש\"י בע\"א ותקרובותי' לאו ע\"א לחוד ותקרובת לחוד קאמר דמטמאין באהל כל חד לחודיה אלא ע\"א עם תקרובתיה קאמר כלומר אף כי לא חזינא אלא ע\"א ולא תקרובת תלינן דאיכא הכא תקרובת ונדרסה וכדאמרינן בגמ' אי אפשר דליכא הכא תקרובת.<br><b> עוד </b> אפשר דמ\"ש רש\"י דע\"א מטמאה באהל שם רמז למה ששנינו בתוספתא והביאה הר\"ש ז\"ל בסוף זבין ופסקה רבינו בפ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הכניס ראשו ורובו לבית ע\"א טמא ולדעת רבינו אע\"ג דע\"א אינה מטמאה באהל כל שהכניס ראשו ורובו לע\"א חשיב כאלו נגע בה וזהו שכת' רש\"י שמטמא באהל כלומר בהכניסה ראשו ורובו אפילו שלא נגע בה חשיב כאלו נגע בה והר\"ש ז\"ל בסוף זבין כתב וז\"ל לאו משום ע\"א דע\"א אינו מטמא באהל כדאמרי' בריש פ' אמר ר\"ע אלא ה\"ט דא\"א דליכא תקרובת ע\"א וכריב\"ב דאמר תקרובת ע\"א ויליף לה מדאתקש למת מ\"מ לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפי' אצבעו באהל המת טמא ובע\"ז עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל משום דס\"ל דהלכה כריב\"ב פי' התוספתא דאתייא כריב\"ב והוצרך לומר דטומאת תקרובת דרבנן אבל לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ג דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א דאורייתא היא א\"כ לדידיה כמת ממש הוא דאפילו בכניסת אצבעו כמת וכ\"כ הרב מוהרד\"ף בביאור התוספתא בספר חסדי דוד דצ\"ז ע\"ב דלדברי התוס' הך תוספתא אתייא כרבנן דריב\"ב ולהכי בעו שיכנס ראשו ורובו להטמא ולפי דברי התוס' אי ה' כריב\"ב לא בעינן הכנסת ראשו ורובו. ולע\"ד אפשר דאף לדברי התוספות שכתבו דתקרובת ע\"ז מטמא באהל מדאורייתא כמת ממש ואפילו בהכנסת אצבעו לבד היינו דוקא בדאיכא גבי ע\"ז תקרובת ודאי אבל בדליכ' תקרובת ודאי אלא שאנו אומרים מסתמא אי אפשר דליכא שם תקרובת אז אפילו לריב\"ב בעינן הכנסת ראשו ורובו כדי ליטמא והוא מדרבנן כמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין ליישב ההיא מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דאפילו לריב\"ב משום דליכא תקרובת ודאי התירו חכמים טומאת אהל שלה ובגוזלת התירו יע\"ש ואין ספק כי זהו שכתב הר\"ש ז\"ל ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים כלומר כי שם כתבנו דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז דאורייתא היא ומאי שהתירו בגוזלת את הרבים היינו משום דליכא ודאי תקרובת וה\"נ איכא למימר להא דתני בתוספתא הכניס ראשו ורובו לבית ע\"ז דכיון דמשום ספק הוא דאמרינן אי אפשר דליכא שם תקרובת בעי' שיכניס ראשו ורובו כדי להטמא ותמהני מהרב חסדי דוד שלא העלה על דל שפתיו דברי הר\"ש ז\"ל הללו וכעת צריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מתנבא מה שלא נאמר לו אחד </span>\n<b> המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק.</b> ע\"כ. הנה בסנהדרין פרק הנחנקין דפ\"ט ע\"א שנינו המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם ונפקא לן בגמ' מדכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר ואשר לא ציויתיו לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואמרינן תו התם היכי דמי מתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך עלם וקאי חנניה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך בבל מפני שנשא ק\"ו ומה עלם כו' ופריך ר\"פ לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א\"ל כיון דאתיהיב ק\"ו למדרש כמי שנאמר דמי הוא מיהו לא נאמר ליה ע\"כ.<br><b> והק' </b> מוהר\"י בן ג'אמיל בספר באר לחי דקס\"ג ע\"א ובספר חיים וחסד דקמ\"ב ע\"א ע\"ש כמהר\"ש אשכנזי ממ\"ש בפ' אלו דברים ד\"ס ע\"א עלה דאמר ר\"ח בר פפא יהי כבוד ה' לעולם פסוק זה שר העולם אמרו שאמר הקב\"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק\"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביא אמר הקב\"ה למינהו אנו עאכ\"ו מיד יצא כל אחד למינהו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ובעי רבינא על זה הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו כמה דכתיב בהו למינהו דמי תיקו. ואמאי לא פשיט לה מהא דסנהדרין דאמרינן דכיון שניתן ק\"ו לידרש כמי שנאמר דמי ותירץ הרב ז\"ל דאע\"ג דניתן ק\"ו לידרש והוה ליה כנאמר בהדייא מ\"מ כלל גדול בידינו שאין עונשין מדין ק\"ו ולהכי ספוקי מספ\"ל לתלמודא גבי דשאים כיון דהדשאים עצמן נשאו ק\"ו זה בלתי צווי האל ית' לא מחייב המרכיב ב' דשאים זה ע\"ג זה דאין עונשי' מן הדין או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו וכתוב בהם למינהו כמי שנאמר בהדייא דמי וחייב ואין כאן עונש מן הדין אבל בההיא דנביא השקר דעיקר חיוב מיתתו דהמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו נפקא לן מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי ואשר לא ציויתיו כו' אלא דתלמודא קאמר דאף ההוא עובדא דחנניה בן עזור חשוב מתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו משום דניתן ק\"ו לדרש וכמו שנאמר לירמיה דמי וכי מתרינן לחנניה בן עזור משום מתנבא מה שלא נאמר לו מתרינן ביה ואין כאן עונש מן הדין את\"ד דברי הרב ז\"ל יעו\"ש.<br><b> האמנם </b> מדברי התוס' שם בפרק א\"ט ד\"ס ד\"ה הרכיב משמע דכי בעי רבינא הרכיב שני דשאים מהו לענין איסורא נמי קמבעיא ליה ולא לענין מלקות בלבד וק\"ל ז\"ל דמאי קמבעיא ליה לרבינא הא מתני' היא במס' כלאים פ\"ק אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן אין נוטעין זרע דלעת בתוך החלתית מפני שהוא ירק בירק ונדחקו לתרץ דרבינא קמבעיא ליה במרכיב דשאים בח\"ל דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בפ\"ק דקידושין ומבעיא ליה אי חשיב הרכבת דשאים כאילן משום דכתיב בהם למינהו או לא. א\"נ קא מבעיא ליה בא\"י לר\"י דאמ' אינו אסור בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ובהרכבת דשאים מודה ר\"י ומתני' דכלאים אתייא כרבנן א\"נ קמבעייא ליה לבני נח דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא בפרק ד' מיתות ד\"ס אי מחייבי בהרכבת דשאים בהרכבת האילן ומתני' דכלאים מיירי בישראל יעו\"ש. והשתא לפי דברי הרב ז\"ל לרבינא לא קמספקא ליה אלא לענין חיוב מלקות דאין עונשים מן הדין אבל לענין איסור פשיטא ליה דאסור אין מקום לקושייתם ממתני' דכלאים דהא מתניתין דכלאים לא קתני אלא דאסור להרכיב ירק בירק ולא קתני דלקי. וכן ראיתי להר\"ב ח\"ה שתירץ כן לקושי' התוס' ז\"ל והשתא לדברי התוס' חזרה קו' הרב ז\"ל למקומה דבענין איסור הרכבת דשאים מאי קא מספק' לרבינא ואמאי לא יליף רבינא מהק\"ו שנשאו הדשאים וכיון שניתן ק\"ו לדרש כמי שנאמר דמי לענין איסורא מיהא ועיין בספר זבח שלמים סימן קנ\"ט ובתוס' בסנהדרין ד\"ס ע\"א ד\"ה חוקים יע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח </b>\n<b> גרוטאות כו'.</b> בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל אי משיכה בגוי קונה או מעות ואמרינן עלה מתיבי הלוקח גרוטאות של גוי ומצא בהם ע\"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה ל\"ל ומשני בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופרכינן מעות ל\"ל ומשני ה\"ק אעפ\"י שנתן מעות אי משיך אין ואי לא לא ופרכינן א\"ה קשיא רישא ומשני אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות. אלא אמר רבא רישא וסיפ' מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מחזי כע\"ז ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מחזי כע\"ז ביד ישראל ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קמשיך אבעי ליה לעייוני והדר ממשיך וכתב רש\"י ד\"ה רישא דלא ידע דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי ליה לעייוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות סיפא איבעי לעייוני ומדלא עיין אחולי אחיל והוייא משיכתו משיכה גמורה עכ\"ל. ומתוך סוגייא זו ק\"ל טובא על מה שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפט\"ו מהלכות מכירה ה\"ג שכתב וז\"ל מ\"ש ה\"ה בשם יש מי שכתב דאם היה הדבר דהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר נראה בעיני דאם היה המקח בהקפה כיון שהלוקח עדיין מעות המקח בידו י\"ל דמשו\"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל ומלבד דמילי דסברא נינהו לפוטרך בלא כלום אי אפשר וראיה לדבר ממ\"ש הבע\"ת ז\"ל בשער ל\"ו ח\"א סימן ו' גבי טענו חטים והודה לו בשעורים פטור מטעמא דכיון דתבעו חטים לחוד הרי מחל לו השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס תובע דמי השעורים לא מפקינן מיניה. וכתב הרב הנז' דדוקא אם היה תפוס בשעה שבא לב\"ד דכיון שהיה ביד התובע דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורין ולא מחיל עכ\"ל. הכא נמי גבי מום דכיון דכל טענתו אינו אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וראיתי להר\"ב פ\"מ שלא ירד לחלק בזה עכ\"ל.<br><b> והוא </b> תימא שהלך הרב ז\"ל להביא עצו' מרחוק להחזיק סברתו ממ\"ש הבעה\"ת גבי ההיא דטענו חטים והודה לו בשעורים ולא זכר ש'ר סוגיא זו דבכורות דמבואר יוצא מתירוצו של אביי כסברתו ז\"ל והוא בענין עצמו דנמצא מום במקח דקאמר הרב ז\"ל שהרי כל שמצא ע\"ז בגרוטאות שלקח אין לך מום גדול מזה ואפי\"ה דוקא כי לא עיין בשעת מתן מעות אמרינן דמחל אבל אם לא נתן מעות אעפ\"י שמשך ולא עיין אמרינן דלא מחיל כיון שלא נתן מעות. ואין ספק דאף רבא נמי לא פליג בסברא זו דאביי אלא דאיהו עדיפא מינה קאמר דאפילו תימא דהוי מקח טעות דלא מחיל משום דכל כה\"ג איכא טירחא לעייוני ומש\"ה לא עיין מיד אפי\"ה כיון דנתן מעות כע\"ז של ישראל אסור ומשו\"ה יוליך הנאה לים המלח ואי נפשך לומר דרבא פליג אסברת אביי וס\"ל דאפי' בנותן מעות שהיה בידו לעיין מיד בלי טירחא ולא עיין אפי\"ה כיון שנמצא בו מום הוי מקח טעות וקי\"לן הילכתא כרבא לגבי אביי חוץ מיע\"ל קג\"ם א\"כ היה לו להרב ז\"ל להכריח היפך סברתו הלזו מהך דרבא וא\"כ ממ\"נ קשה על הרב ז\"ל שלא העלה בזכורו סוג' זו דבכורות. אמנם קושט' קאי דרבא לא פליג אאביי בסברא זו אלא כדאמרן דרבא קאמר דאפילו איכא טירחא בגרוטאות הללו לבודקן מיד כגון שהיו רבות אפי\"ה יוליך הנאה לים המלח משום מיחזי ע\"ז ביד ישראל ואביי קאמר דברייתא מיירי בדליכא טירחא לבודקן מיד ומשום דהי\"ל לבודקן ולא בדקן אמרינן דמחל ולא הוי מקח טעות זה נלע\"ד לומר לפי סברת היש מי שאומר שכתב הה\"מ ז\"ל. ולדעת החולקים על סברת היש מי שאומר הלזו וס\"ל דאפי' היה בידו לבודקן מיד בלי טורח ולא בדקן לא אמרינן דמחל וכל שנמצא בו מום הוי מקח טעות נ\"ל דבהא פליגי אביי ורבא וקי\"ל כרבא. א\"נ כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב ד\"ה דכיון דיהיב זוזי אבעי ליה לעייוני והדר ממשך וז\"ל ואע\"ג דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו\"ם דאבעי ליה לאסוקי ביה דעתיה טפי שמא יש בהם ע\"א עכ\"ל והנראה שהתוס' חולקים על סברת יש מי שאומר שכתב ה\"ה ומשו\"ה כתבו דבשאר מקח טעות ל\"א הכי דאי ס\"ל כסברת היש מי שאומר דכתב ה\"ה יכולים היו לומר דאף בשאר מקח טעות דינא הכי כל שהיה בידו לבודקן מיד ולא בדקן דמחל כל שנתן דמים. ומיהו אפשר לומר דלא פליגי אסברת יש מי שאומר אמנם אינהו בדידהו משמע להו דגבי גרוטאות לא חשיב הוי בידו להבחינו לאלתר דאפשר דרבים הם ואיכא טירחא לבודקן מיד. ומש\"ה כתבו דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי ודו\"ק וראיתי להתוספות בפ\"ק דקידושין די\"א ע\"א עלה דאמרינן דבן בג בג סימפון בעבדים לית ליה כלומר מקח טעות בעבדים לית ליה דמומין שבגלוי הא קא חזי ליה וסבר וקביל ואי משום מומין שבסתר מאי נפקא ליה מיני' למלאכ' קא בעי ליה לא איכ��ת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דסתם עבד גנב הוא מאי אמרת ליסטים מזוין או נכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופרש\"י מוכתב למלכו' שנתחייב מיתה למלך קלא אית להו וסבר וקבל וכתבו התוס' פירש הקונטרס וסבר וקבל וק' לר\"ת דבפרק המוכר פירות אמרינן דאומר לו הרי שלך לפניך ומפרש ר\"ת קלא אית להו ולא חשו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פי' הקונטריס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדק הלוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא א\"כ סבר וקביל וההיא דאומר לו הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן המעות וקצת משמע כן התם עכ\"ל הרי לדברי ה\"ר אליהו מבואר דס\"ל כחילוק וסברת שכתב ה\"ה וכסברת הר\"ב מש\"ל ז\"ל שחילק בין קודם נתינת המעות לאחר נתינת המעות ומהתימא על הר\"ב מש\"ל ז\"ל דכל רז לא אניס ליה איך לא זכר ש'ר לא הסוגייא דבכורות ולא דברי התוס' ז\"ל הללו וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור עובר תחת ע\"ז ואם </span>\n<b> אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ.</b> וכתב מרן כ\"מ ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכ\"ן דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן דדוקא באדם חשוב הוא דאיתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דרכא אחריתי משרא שרי ולא בעי למירהט ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב עכ\"ל. עיין להרמ\"ג בס' זבח השלמים סימן קמ\"ח שלא הונח לו דברי מרן והוא ז\"ל תריץ יתיב שהרי\"ף ורבינו ז\"ל סמכו עמ\"ש בפ' חזקת הבתים דנ\"ז ע\"ב גבי קרא דועוצם עיניו מראות ברע דאפילו דליכא דרכא אחרינא דשרי למיזל בדרך כביסת הנשים דאנוס הוא אפי\"ה בעי למינס נפשיה ולעצום עיניו מראות בנשים יע\"ש וא\"כ ה\"ן אפילו שאר כל אדם שאינו אדם חשוב ושרי להו למיזל תחת האשרה כל דליכא דרכא אחרינא אפי\"ה בעי להו למירהט כי אזיל תמן את\"ד. ולעד\"ן דהרי\"ף ורבינו הוק' להם במאי דהוצרך הש\"ס לשנויי גבי רב ששת אדם חשוב שאני ולמה לא משני אע\"ג דמדינא שרי ולא בעי למירהט רצה להחמיר על עצמו ולמירהט אפי' שאר כל אדם יכול לעשות כן ועכ\"ל דמשמע ליה להש\"ס דכיון דמדינא שרי למיזל כדרכו כי רהיט מיחזי כיוהרא ולהכי משני אדם חשוב שאני דבדידיה ליכא למיחש ליוהרא אבל שאר כל אדם לא מצי למירהט דמחזי כיוהרא וא\"כ הוא באנו למחלוקת ר\"י ור\"מ ורשב\"א ורשב\"ג בפ\"ק דתענית ד\"י ע\"ב אי בדבר שאין בו שבח לעושה אותו דבר דפטור מדינא ואדרבא צער הוא לו אם יש לחוש בו משום יוהרא ואנן קי\"ל ה' כר\"י דנימוקו עמו וכן הלכה כרשב\"ג הילכך בהך מי' דעובר תחת ע\"ז כיון דכי רהיט אין כאן שבח אלא אדרבא קצת צער יש לו לרוץ לדידהו ודאי שרי למירהט ולא חיישינן ליוהרא לכן כתבו סתמא הרי\"ף ורבינו עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילקו בין אדם חשוב לשאר כל אדם לפום מאי דקי\"ל כר\"י ורשב\"ג ותלמו' דמשני גבי רב ששת אדם חשוב שאני אפילו אי ס\"ל לרב ששת כר\"מ וכרשב\"ג קמשני ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> המינין והמוסרין והאפיקורוסים מצוה לאבדם ביד כו'.</b> ע\"כ. הנה התוס' בפ\"ג דמגילה דכ\"ג ע\"א כתבו בד\"ה אמר יעקב מינאה וז\"ל מצעה גרסי' שאם הוה מין לא היה מזכירו יעקב דהא כתיב שם רשעים ירקב עכ\"ל: ושמעתי מקשים על דבריהם מההיא דאמרינן בפ\"ק דע\"ז די\"ז ע\"א א\"ל עקיבא הזכרתני פעם א' הייתי מהלך בשוק העליון של צפורי ומצאתי תלמיד אחד מתלמידי יש\"ו ויעקב איש כפר סכנייא שמו א\"ל כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה כו' הרי שהזכיר לאותו רשע בשם יעקב והתוספות שם כתבו ויעקב כו' אין זה יעקב מינאה דבפרק א\"מ דף כ\"ח דרמא סבא לרבי אבהו דודאי אותו רשע לא היה מאריך ימים כל כך אלא נראה דההוא שבא לרפאות את בן דמה הוא אבל יעקב מינאה דרבי אבהו יכול להיות שהוא אותו דפרק כסוי הדם דף פ\"ו גבי רבא יע\"ש הרי בכמה מקומות מזכיר שם זה בשם מינאה ומלבד כל זה ק\"ל מה שהכריחו לגירסתם מדכתיב שם רשעים ירקב דביומא סוף פ' אמר להם הממונה דל\"ח ע\"ב אמרינן מאי ושר\"י אמר ר\"א רקובית תעלה בשמותם דלא עסקינן בשמייהו מותיב רבינא מעשה בדואג בן יוסף כו' ומשני חזי מאי סליק ביה ועיין בתוס' שם ד\"ה דלא מסקינן בשמייהו שכתבו דכל דאיכ' אחר צדיק מסקינן בשמיה יע\"ש וכיון שכן אין מקום למה שהכריחו התוס' דלא גרסי' יעקב מדכתיב שם רשעים ירקב.<br><b> ואולי </b> התוס' במגילה משמע להו דכי היכי דלא מסקינן אחרים בשם אדם רשע כדאמרי' התם דכי דלא מסקינן לאדם רשע גופיה בשמו המיוחד לו אפילו שיש צדיק אחר באותו שם והכל בכלל מ\"ש דלא מסקינן בשמייהו לא אחרים בשמו ולא לו בשם זה ובכל הני דוכתי דע\"ז לא הוו גרסי יעקב מינאה אלא ההוא מינאה וה\"נ לא הוו גרסי יעקב איש כפר סכנייא וזכורני שראיתי בס' החסידים שאיזה רשע שנשתמד אם היה נקרא אברהם קורין אותו אפרם וכיוצא לבזותו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מעונן איזהו </span>\n<b> מעונן כו' יום פ' טוב ויום פ' רע כו'.</b> וכתב רש\"י ז\"ל בחומש פרשת קדושים על פסוק לא תעוננו ולא כו' לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פ' קשה לצאת כו' והכי איתא בת\"כ ובסנהדרין דף ס\"ה ולכאורה קשה ממ\"ש אין מתחילין בב\"ד וכמ\"ש בזוהר פרשת תצא דרע\"א ע\"ב ובפרשת עקב דרע\"ג ע\"א ואם הוא מנהג העולם הוא תימה על מה סמכו יע\"ש וי\"ל עמ\"ש מוהראנ\"ח בפרשת כי תצא דרוש א' דצ\"ב ע\"ד שתמה עמ\"ש בתענית דכ\"ט האי ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דבריא מזליה ממ\"ש כאן גבי קרא דלא תעוננו והשיב וז\"ל ואמנם תשו' ענין זה לע\"ד הוא שאומר יום פ' טוב לצאת הוא מייחס ההצלחה ההיא אל המזל ואל היום בעצמו וזה ודאי אסור אמנם מ\"ש מגלגלין זכות ליום זכאי אין הגורם והרושם ליום ההוא אבל ירצה לומר כי ביום טובה גם ה' יתן ומידת רחמים נוהג בו וביום רעה להפך יע\"ש וזה גם כן יתכן לומר כיון דביום ב' לא נאמר בו כי טוב וביום ד' נתלו בו המאורות סימנא מילתא היא שלא להתחיל בהם מלאכה כיון שבהם ליכא מידת רחמים כל כך כשאר הימים וביום טובה היה בטוב ועיין בתשו' הרשב\"א סי' תי\"ג שעמד על חקירה כזו מדר\"ע אר\"ע ויישבה יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש גדידה ושריטה</span>\n<b> גדידה </b>\n<b> ושריטה אחת היא וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהן כו' כך היו חובלין לעצמן לע\"א שנאמר ויתגודדו כמשפטם גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו אלא שעל מת בין ביד בין בכלי לוקה לע\"א בכלי חייב מלקות ביד פטור.</b> ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ודעת רבי' דלא תימא שריטה לא שייכ' אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו בו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו עליו משום שריטה דלא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לר��ינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה קאי והיינו לע\"א וקמ\"ל דאף על גב דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב עכ\"ל.<br><b> והנה </b> לתירוצא קמא נראין דבריו דסבירא ליה כפי' רש\"י דגדידה בכלל שריטה ושריטה בכלל גדידה אבל לעד\"ן לפרש השמו' דבכלל שריטה גדידה דהיינו דבין ביד בין בכלי שריטה מקרי אבל גדידה דוקא קמשמע בכלי ולא ביד ורווחא שמעתתא בהכי וה\"ק קסבר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא שבכלל שריטה גדידה ומצינו לגדידה שלא נאסרה אלא על מת מינה וההוא דושרט לנפש דכולל ביד ובכלי הוא למת דוקא אמר שמואל דהמשרט בכלי חייב לאשמועי' דבכלי נמי שריטה מקרי ולקי אבל ביד לא מקרי גדידה דאם אית' הוה ליה לאשמועינן הא נמי דהמגדד ביד חייב למימר' דגדידה ביד גדידה מיקרי ולקי. ומיהו אין זה הכרח דאפשר דלעולם לא לקי על לאו דלא תתגודדו מטעם שכתב הלח\"מ ותני תנא קמיה דר\"י על מת בין ביד בין בכלי חייב דישנא לגדידה בכלל שריטה אבל בע\"א בכלי לקי אבל ביד לא דליתא לשריטה בכלל גדידה דגדידה משמעה כלי דוקא והשתא ניחא דבכלי דוקא לקי דמשום דלא תתגודדו לא משמע אלא בכלי אבל אי אמרינן דמשמעה בין ביד בין בכלי ק' מאי טעמ' דביד לא מחייב וקרא סתמא קאמר וע\"כ לדחוק דלצדדים קאמר גדידה ביד ובכלי למת וגדידה בכלי לע\"א שכן דרכה והא כדאיתיה והא כדאיתיה למת דאורחייהו ביד ובכלי חייב בשתיהם בע\"א דלאו אורחייהו אלא בכלי דוקא בכלי חייב ולא ביד וזה דוחק.<br><b> אמנם </b> לפי מה שכתבנו דאינה לשריטה בכלל גדידה ניחא ורווחא שמעתתא ומיהו לא נפק' מינה לדברי רבינו מידי אלא לרווח' דשמעתת' והנה מתירוצ' קמא דהרב ז\"ל נראה דלקי על לא תתגודדו נמי ולא כן כתב בב\"י ועיקר ועיין להר' בעל לח\"מ ז\"ל. ומיהו אך זה חלי מ\"ש א\"נ משמע ליה לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה כו' וזה תימ' שהרי אמרו להדייא בגמ' קסבר ר\"י שריטה אחת היא והתם כתיב למת בפירוש וממעטינן מהתם ודוקא למת אם כן לנפש דרשינן לשרט ה' שריטות על ה' מתים וכן פסק הרב ז\"ל הרי דע\"כ משמע דגדידה על מת קאי ומוכרח הדבר כדמוכח בסוגייא ואיך קאמר מרן ז\"ל דמשמע לרבינו דלחודיה וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה חייב דליתא לפום סוגייא ועיין למרן החבי\"ב בספר דינא דחיי לאוין ס\"ב.<br><b> וכבר </b> עלה על דעתי לדחוק לדברי מרן ז\"ל ולומר דכוונתו ז\"ל דס\"ל לרבינו דעיקר לאו זה דלא תתגודדו לא אתא עיקרו למת אלא לחודיה קאי דלומר דעיקרו לחודיה ולגופיה אתא לע\"ז וכדמוכח מתנא דתני קמיה דר\"י דעל ע\"ז לקי וחייב דהיינו משום לא תתגודדו ואי ס\"ד עיקרו למת ואל מת קאי היכי דרשת ליה בע\"ז ואמרת וחייב ולקי הא אל מת קאי דוקא ורבי יוסי נמי לא מסתבר דפליג אהא אלא ע\"כ דעיקר קרא לע\"ז אתא וכיון דלע\"ז אתא ע\"כ דלחודיה קאי עיקרו ולא ממשיך אל מת אלא דכיון דאית לן בעלמא דבכלל ושרט איתיה לגדידה ושריטה וגדידה אחת היא א\"כ מעתה יכולין אנו לומר דממשיך נמי אל מת מדחיברן ביחד עם לא תקרחו ולא יחד לאוין אלא כולהו בחדא מחתא לא תתגודדו ולא תקרחו הוא לרמוז דממשיך נמי אל מת מיהו עיקרו לע\"ז אתא ולחודיה קאי עיקר קרא וכיון שכן לא היה ראוי לחייב לגדידה על מת מאחר דעיקר קרא לחודיה קאי אע\"ז ודוגמא למ\"ש מרן עצמו לקמן ע\"ד וא\"ת והיאך לוקה כו' יע\"ש אלא מאי דחייב הוא משום דשריטה וגדידה אחת היא ובכלל שריטה גדידה ומשו\"ה ולא מהאי קרא דלא תתגודדו דעיקר קרא לע\"ז אתא אע\"ג דיש למושכו למת ומאי דאמרינן התם קסבר ר\"י שריטה וגדידה כו' ירצה דאם לאו דשריטה וגדידה אחת היא לא היינו סומכין לשום צד לא תתגודדו אל מת דמהי תיתי לאסור במת גדידה דהא לא תתגודדו לע\"ז הוא דוקא אלא להיות שיש לנו כלל דאיתא לגדידה בכלל שריטה וחייב וא\"כ מכח זה יש לנו סמוכי' לדקדק ממה שכלל שניהם בכתוב אחד ולומר דבא לרמוז דגדידה דאסר בעלמא שהיא בכלל השריטה הוא למת דוקא ומיהו עיקר קרא לע\"א אלא מדסמך שניהם כאחד אנו אומרים שבא לרמוז זה דעיקר חיוב הגדידה משום שריטה וזהו שלא הזכיר רבינו דאם גדד בכלי שעובר על ושרט ועל לא תתגודדו דליתא דלא תתגודדו עיקרו לע\"א משו\"ה הוצרך רבינו לומר דשריטה וגדידה אחת היא כי הוא הקדמה לתת טעם למ\"ש אח\"כ שעל מת בין שרט ביד בין שרט בכלי לוקה דלא תקשי משום דגדידה ושריטה אחת היא.<br><b> מיהו </b> קשה מהא דאמרי' בפ\"ק דיבמות די\"ג ע\"ב האי לא תתגודדו מבעי ליה לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת כו' אלמא דעיקר קרא אתא למת ואפשר דלא נחית התם אלא לאפוקי דלא נדרוש לא תעשו אגודות ופשטיה דקרא נקיט מיהו קושטא דמילתא דעיקר קרא אע\"ז קאי וכמ\"ש ותדע דהא בשמעתין תני תנא קמיה דר\"י אדע\"ז וכמ\"ש והתם נמי ר\"י הוא אלא דהתם לא נחית להכי ומשו\"ה לא דק וסוגיי' בדוכתא עדיפ' ואמנם אכתי ק\"ל למה לא הביא רבינו במנין הלאוין דגבי מת אלא לאו דגדידה ולא דשריטה וכת' דשריטה וגדידה אחת היא ואם אית' דס\"ל דעיקר לאו זה בע\"א לא היה ראוי להביא אלא ההיא דשריטה ומהכא תברא נמי למ\"ש לעיל דסובר ר\"י דבכלל שריטה גדידה ולא בכלל גדידה שריטה ודוק ואפשר עוד לומר בכוונת דברי מרן דקשיא ליה דמאי אשמועינן באומרו דגדידה ושריטה אחת היא דבשלמא אי ס\"ל דחייב שתים כנראה מפרש\"י ד\"ה והמשרט בכלי וכ\"כ הנ\"י בשם הרמ\"ה ניחא אבל כיון דדעת ר' הוא דאינו חייב אלא אחת כמבואר מדבריו כאן ובספר המצוות שורש ט' דכללא כייל שאפי' ריבתה תור' עליו כמה לאוין אינו חייב אלא מלקות אחד יע\"ש באורך אם כן למאי נ\"מ לומר אחת היא כיון דלעולם אינו חייב אלא אחת. ואי לעבור עליו בשני לאוין מאי נ\"מ כיון דליכ' אלא מלקות אחד לזה כתב מרן וכונת רבינו כו' ליישב זה כמבואר. ובזה אין מקום לדברי הלח\"מ יע\"ש.<br><b> ולכאורה </b> היה אפשר ליישב עוד דכוונת ר' הוא לומר שינוייא דתלמודא דמשני למאי דפריך לר\"י דס\"ל דמשרט על ה' מתים חייב על כל אחד ואחד דלנפש כל נפש ונפש משמע ופריך והא אפיקתיה לביתו שנפל כו' ומשני קסבר רב יוסף שריטה וגדידה אחת היא יע\"ש אם כן היא גופה קאמר רבינו כיון דהוא פסק כר\"י דשרט שריטה אחת על ה' מתים לוקה ה' והיינו ודאי משום דלנפש כתיב וכל נפש ונפש משמע והוא פסק ג\"כ דהשורט על ביתו שנפל פטור עיין בהל' י\"ו א\"כ מהיכא נפ\"ל הני תרתי לזה כתב גדידה ושריטה אחת היא שהוא ממש שינוי' דתלמוד' וא\"כ אייתר למת לאשמועינן לההיא דביתו שנפל וק\"ל אמנם עין רואה כל כי האי מילתא שעת הדחק מקרי ויש בו מן הגמגום כאשר יראה הרואה. והיה נראה עוד לו' במאי דאיכ' למידק לפום פשטא דלא תתגודדו למת קאי ומכלל אזהרה זו ג\"כ שלא להתגודד בע\"ז א\"כ איך לוקה המגדד עצמו למת או לע\"ז והא הוי לאו שבכללות ואין לוקין על לאו שבכללות (כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשו אגודות) וליכא למימר לשום חד מינייהו שהוא עיקר הלאו ואידך דרשא דלא להוי לאו שבכללות כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשה אגודות והן הן דברי רבינו בס' המצוות במצות לא תעשה זה יע\"ש דהא קחזינן דשוין הן ויבואו שניהם ולוקין עליהן. ואי חד עיקר ואידך דרשה על העיקר לילקי ולא על אידך ואיך תני בברייתא דלקי על שניהם אלא ודאי דכולהו עיקר וא\"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין. אשר ע\"כ איכא למימר דס\"ל לברייתא דודאי פשטיה דקרא דלא תתגודדו על המת משמע אמנם כיון דגדידה ושריטה אחת היא א\"כ באזהרה דשרט לנפש נכלל ג\"כ גדיד' א\"כ למאי איצטריך עוד אזהרה דלא תתגודדו אלא ודאי אם אינו ענין לגדידה דמת דמושרט לנפש נפקא תנהו ענין לגדידה דע\"ז לעבור עליו בלאו וכי תימא דאימא לעבור עליו בשני לאוין הא לא קשיא דהיכא דאיכ' למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירא והכי איתמר בפ\"ב דפסחים דכ\"ד יע\"ש ומשו\"ה לקי על גדידה דע\"ז דאם אינו ענין למת תנהו לע\"ז ולקי על מת דגדידה בכלל שריטה ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דלמת מיירי והיינו דקאמר תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת א\"כ אע\"ג דבאם אינו ענין מוקמינן ליה בע\"ז מ\"מ אהני פשטיה דקרא לאשמועינן הא דלמת הוא דחייב ולא למי שנפל ביתו והבן. וההיא דפ\"ק דיבמות די\"ג ה\"נ מתפרשה דנקט פשטיה דקרא דלמת קאי וכיון דכל פירכיה אינו אלא לומר דלא תתגודדו אינו לשון אגודה אלא מלשון חבורה לא דק למינקט בע\"ז אלא נקט לשון חבורה למת לפום פשטיה דקרא כאמור ודוק.<br><b> מעתה </b> דייק לשון רבינו במ\"ש הא דגדידה ושריטה אחת היא בבבא זו דע\"ז ולא כתבו בבבא דלעיל דשריטה למת כי שם ביתו וגם עיקר אזהר' דחבורה למת כתב רבינו מושרט לנפש ולא הזכיר לא תתגודדו אלא היא גופה מילתא האמורה אשמועינן רבינו ולהורות נתן בתחי' נקט דין דשריטה למת לבד ולא הזכיר גדידה כלל לרמוז לנו דעיקר אזהרה דחבורה למת היא מושרט לנפש וכשרצה להשמיענו דין גדידה דע\"ז ושחייב מלקות הוצרך לכתוב הא דגדידה ושריטה אחת היא ליישב ולומר דלא הוי לאו שבכללות וה\"ט גדידה ושריטה אחת היא וא\"כ בכלל אזהרת ושרט לנפש איכא נמי גדידה ולמאי איצטרי' לא תתגודדו למת אלא אתא לגדידה דע\"ז דגם זה אסרה תורה באם אינו ענין למת תנהו לע\"ז וא\"כ לקי על הגדידה דמת משום ושרט ולקי על ע\"ז משום לא תתגודדו כמדובר. וזה אפשר כוונת מרן בתירוץ ב' אלא שכתב בקיצור כמנהגו הטוב. ואולם דברי רבינו שבספר המצוות למדקדק בהם הם מנגדים זה וצ\"ע.<br><b> ודע </b> דהרי\"ף ז\"ל הביא ההיא דשמואל והא דתני תנא קמיה דר\"י וסיים וכן הילכתא דמסקנא הוא ע\"כ ומשמע דס\"ל דהא מתניתא פליג עם ההיא דשמואל ור\"י דס\"ל דשריטה וגדידה אחת ומתנית' ס\"ל דשריטה בפ\"ע וגדידה בפ\"ע ושריטה ביד וגדידה בכלי והילכת' כמתניתי' דמסקנא הוא דאי ס\"ל דמתניתא ושמואל לא פליגי מאי האי דכת' וכן הילכתא דמסקנא הוא. דאי לאפוקי ההיא מתניתא דפריך מינה לשמואל הא פשיט' דהילכת' כהא דשמואל דכר' יוסי ס\"ל דנימוקו עמו ומתני' סתם כוותיה ובלא אומרו והלכתא כן אלא בהביאו ההיא דשמואל לבד ידעינן דס\"ל דהלכת' כשמואל אלא ודאי נר' דס\"ל דפליגי ולאפוקי דשמואל כתב וכן הלכה.<br><b> וכן </b> מוכח להדייא מדברי הראב\"ד ז\"ל שבס' תמים דעים סי' רל\"ה שהבין כן בדעת הרי\"ף וכמו שיבא לקמן ואם כן דעת הרי\"ף הפך דעת רבי' כמובן וז\"ל הראב\"ד הא מתניתא לא פליגא מידי אדשמואל דע\"כ לא אמרינן שריטה וגדידה אחת היא אלא שהמשרט בין ביד בין בכלי חייב משום משרט אבל גדידה ודאי אינה אלא בכלי כדכתיב ויתגודדו כמשפטם ולשון גדידה הוא דרך חיתוך ככדתיב גודו אילנא והשריטה היא כעין עוף המשרט והיא דרך קריעת בשר שלו בחיתוך וזה צריך התראה משום משרט ואם התרו עליו משום גדידה פטור. והמחתך בכלי צריך התראה משום גדידה ואם התרו עליו משום משר�� פטור. מיהו שמואל ס\"ל כר\"י דאמר שריטה וגדידה אחת היא והמשרט בפי הסכין כעין עוף המשרט חייב משום שריטה וקי\"ל כר\"י דסתם מתני' כוותיה עכ\"ל הנך רואה דס\"ל להראב\"ד ז\"ל בדעת הרי\"ף דמתניתא של תני תנא פליג אדשמואל והלכת' כתני תנא.<br><b> ודברי </b> הראב\"ד צריכין תלמוד דלכאורה משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא היינו לגדידה דשריטה דמשרט בפי הסכין אבל מגדד דהיינו חותך בסכין הא ודאי לאו בכלל שריטה והיינו קרא דלא תתגודדו ואם התרו משום משרט פטור א\"כ מאי משני תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת. הא גדידה דלא תתגודדו שהוא חיתוך בכלי אינו בכלל שריטה דדוקא שריטה דכלי הוא דהוי בכלל שריטה אבל גדידה דחיתוך אינו בכלל שריטה וא\"כ למת דכתי' התם אצטרי' לגופי' דהא לאו בכלל שריטה וצ\"ע.<br><b> תו </b> כתב מרן כ\"מ ד\"ה גם זה כו' וכתב רבינו שהמשרט עצמו לע\"א חייב מלקות ותמיה לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב וי\"ל כו' ע\"כ וק\"ל על תמיהתו דהא בעלמא בכל מין ע\"א כשעובדין אותה דרך עבודתה חייב סקילה ואזהרתי' מלא תעבדם וכשאין דרך עבודתה פטור חוץ מארבע עבודות כמבואר בפ\"ג א\"כ כי אסר רחמנא גדידה בע\"א ודאי כשאין דרך עבודתה איירי דאי כדרכה למה לי קרא דלא תתגודדו מלא תעבדם נפקא לכל מין עבוד' כדרכה אלא ע\"כ כי אתא קרא דגדידה לחיובי לשלא כדרכה וכן מבואר מדברי רש\"י ד\"ה ביד חייב ועיין בדברי התוס' שדבריהם קצת מגומגמים ועיין בספר מאיר עיני חכמים וא\"כ כי אתא רבינו ז\"ל לאשמועי' הכא בגדידה דע\"א חייב מלקות ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי דאי כדרכה הא כבר כתב בפרק ג' וכללא כייל דכל שהוא דרך עבודתה אזהרתיה מלא תעבדם וחייב סקילה א\"כ למה לי קרא ואזהרה דלא תתגודדו דמה לי גדידה מה לי שאר עבודות אלא ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי והא אשמועינן דאע\"ג דבעלמא כל שאינה דרך עבודתה פטור חוץ מד' עבודו' הכא בגדידה חייב וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,111 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש א\"י מוחזקת ישראל </span>\n<b> שזקף לבנה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה בהנאה.</b> ע\"כ. הכי איתא בפרק כל הצלמים דמ\"ו ע\"א ושם בפ' רבי ישמעאל דנ\"ג ע\"ב אמרינן מנ\"ל דאסרה אמר ר\"א כתחילה של א\"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול' בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע\"א וכי אתא נכרי שליחותא דידהו עבדי ה\"נ כו' ודילמא בעגל ניחא במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ואימא כל דבהדי עגל נסתרו מכאן ואילך אשתרי מאן מוכח ע\"כ.<br><b> ושמעתי </b> מקשי' דמתוך סוגייא זו מוכח דא\"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ומשום הכי נצטוו במצוה זו ואשריהם תשרפון באש דהוה לי' כע\"א של ישראל שאין לה ביטול כיון דפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע\"א וגוים שליחותייהו דישראל עבדי וקשה דבפרק יש נוחלין דקי\"ט ע\"א אמרו עלה דמתני' דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של צלפחד בארץ משום דא\"י מוחזקת היא ליוצאי מצרים ופי' רשב\"ם כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה ומותבי' עלה מדתנא רבי חילקא שמעון השקמוני היה אומר יודע היה מרע\"ה שבנות צלפחד יורשות הם אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ואי ס\"ד א\"י מוחזקת מאי קא מספ\"ל ומשני היא גופא קא מס\"ל דכתיב ונתתי לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורשי' ואינן יורשין ופשטו ליה תרווייהו ירו' היא מאבותיכם לכם ומורשי' ואינן יורשין והשת' אמאי לא פשיט לי' מרע\"ה דירושה היא מאבותיכם מקרא דואשריהם תשרפון באש דמוכח מינה דמוחזקת היא מאבותיהם ומה\"ט חשיבא ע\"א דישראל ונצטוו לשורפן.<br><b> ונראה </b> דאע\"ג דמקרא דואשריהם תשרפון באש שמענו דא\"י מוחזקת היא מאבותיהם וחשיבא דישראל היא לענין ע\"ז מ\"מ לענין בכורה מספ\"ל למרע\"ה וחשיבא מוחזקת ממש ולא ראוי לענין שהבכור נוטל פי שנים דכיון דיוצאי מצרים לא נכנסו הם לארץ לדידהו הו\"ל א\"י ראויה להם ולא מוחזקת ממש והבכורות שלהם אעפ\"י שירשו א\"י מכוחם ומכח אבות העולם מ\"מ כיון שלא החזיקו אביהם בה הו\"ל כנכסים הבאים לאדם לאחר מיתתו שבעודו בחייו הנכסים אלו נקראים ראוים לו ואין הבכור נוטל פי שנים וכיון שכן צלופחד בן חפר אינו נוטל חלק בכורה בא\"י בחלקו של חפר כיון שחלקו של חפר היה ראוי לחפר ולא מוחזק. מיהו לענין שנחשב א\"י מוחזק לחפר ולבניו מאבות העולם אין ספק ומה\"ט נצטוו לשרוף אשריהם דממ\"נ ע\"ז של ישראל היא או של חפר או של בניו שהיו פחותים מבן עשרים כשיצאו ממצרים וכולם פלחו לעגל אלא דלענין דין בכורה הוא דמספ\"ל אי חשיבא א\"י לאותו הדור שיצאו ממצרים שעליהם נאמר ונתתי לכם מורשה ראויה להם ומורשה לאו היינו ירושה ממש אלא שתהיו מורשים אותה לבניכם כדבר הראוי לכם או דילמא ירושה ממש היא לכם וכאילו היא מוחזקת ממש בידכם עד שיטלו הבכורות שלכם חלק בכורה ודו\"ק ועיין בחידושי הרמב\"ן שם בפרק י\"נ.<br><b> עוד </b> שמעתי מקשים אהך סוגייא דפרק ר\"י דנ\"ג דאמרינן דמאי דאזהר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיב ע\"ז של ישראל דגויים שליחותייהו דישראל עבדו. מההיא דאמרי' בסנהדרין דנ\"ה ע\"א בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא א\"ד תקלה אע\"פ שאין קלון אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין אמרה תורה שחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידם המטה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה עאכ\"ו ופי' רש\"י בד\"ה מה אילנות של אשירות דכתי' בהו תשרפון באש אמרה תורה כו' תקלה אע\"פ שאין קלון דהא אשירה לגוי אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על ע\"א עכ\"ל. והשתא כיון דאזהרה זו דואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיבא ע\"א שעבדו ישראל הרי איכא תקלה וקלון ואיך פשיט בסנהדרין דאע\"ג דליכא קלון אלא תקלה לחוד חייב לבערו ונלע\"ד דבסנהדרין פשיט שפיר דכיון דלא נהרגו ישראל בשביל אשירות אלא בשביל העגל אף על גב דנאסרו בשביל שליחותייהו סוף סוף קלון ליכא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תקרובת ע\"א ותקרובת </span>\n<b> ע\"א אינה בטלה לעולם.</b> בפרק ר' ישמעאל ד\"ן אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע\"א שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול עולמית אף תקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם יע\"ש. מבואר יוצא מדין זה דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה דאלו ע\"א עצמה יש לה ביטול ותקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם.<br><b> ומהך </b> דהכא ק\"ל טובא מה שראיתי לרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דמ\"ח על מה ששנינו לא ישב בצלה ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא שכתב וז\"ל לפי שי\"ל אי אפ' שאין שם מתקרובת ע\"א וזהו דעת ריב\"ב שאמר מניין לתקרובת ע\"א שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא ואין הלכה כריב\"ב לפי שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו אבל מטמא תקרובת ע\"א במגע ובמשא כנבלה עכ\"ל.<br><b> והנה </b> זה שכתב שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לומר שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו כן ביאר הוא ז\"ל לעיל מזה דמ\"ז על מה ששנינו מי שהיה ביתו סמוך לבית ע\"א וז\"ל ודע שטומאת ע\"א דרבנן ולפיכך היו מקילין בה מכל צד ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע ולא במשא. ונדמה למת שאינו מטמא אלא בכזית לא בפחות מזה עכ\"ל. ודבריו הללו הן הן דברי הש\"ס בר\"פ ר\"ע דפ\"ג ע\"ב ורבנן למאי הלכתא אתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנידה דלא מטמאה לאיברים. למת לא מטמאה בכעדשה ואימא לחומרא אתקש לשרץ לטמויי בכעדשה לנידה לטמויי באבן מסמא אתקש למת לטמויי באהל ומשני טומאה ע\"א דרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשי' ולא לחומרא יע\"ש ולפום מאי דאמרן דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה קשה מה זה הכרח הכריח ר' דאין הלכה כריב\"ב דאמר דתקרובת ע\"א מטמא באהל מקרא דויאכלו זבחי מתים משום דלא אתקש למת אלא לקולא דלא מטמא אלא בכזית ולא אתמר הכי בגמ' אלא בע\"א עצמה דקילא טפי מתקרובת ע\"א והיקשא דאתק' למת לאו מהאי קרא דויאכלו זבחי מתים הוא אלא מקרא דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני אדם כדאיתא התם בשבת דפ\"ג אבל היקש דויאכלו זבחי מתים דמיירי בתקרובת ע\"א דחמיר טפי שאין לו ביטול לעולם כמת נראה דהיקש גמור הוא כמת דמטמא באהל וכן כמת שאין לו ביטול לעולם וצ\"ע.<br><b> והנה </b> זה שכתב רבינו בפי' המשנה דתקרובת ע\"א מטמא במגע ובמשא לכ\"ע אפילו לרבנן דריב\"ב משא\"כ ע\"א עצמה שאינה מטמא' אלא במגע ולא במשא נראה שלמד כן מההיא ��פ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב דלאיכא דאמרי מתני' דקתני שחיט נכרי נבילה ומטמאה במשא דאתייא אף כרבנן דריב\"ב ש\"מ דלדידהו נמי תקרובת ע\"א מטמאה במשא ולא מטעם היקשא דויאכלו זבחי מתים דהא לדידהו לא נמשלה ע\"א למת אלא לקולא לומר דאינו מטמא' אלא פחות מכזית אלא משום דהוה ליה שחיטת גוי דאסרוהו חכמים כנבלה ולא משום שהקריבוה לפני ע\"א ולפי זה בשר שחוטה של ישראל שלקח הגוי והקריבה לפני ע\"א לרבנן דריב\"ב אותו בשר אינו מטמא במשא כיון שהיא שחוטה מישראל וכן משמע מההיא דע\"א דל\"ב ע\"ב גבי בשר היוצא אסו' דאוקמי' לה כריב\"ב ולא כרבנן נמי ומאי דתני שהיא כזבחי מתים לומר שמטמא במשא כמת ולא כשרץ אלא ודאי שהיא שחוטה של ישראל אפילו הקריבוה לפני ע\"ז אינו מטמאה במשא ולהכי הוצרכו לאוקמא כריב\"ב מדקתני שהיא כזבחי מתים ועיין לרבינו בהקדמתו לס' טהרות ד\"ג ע\"א שכתב וז\"ל והאב הג' תקרובת ע\"ז וכבר התבאר בריש מסכת חולין שתקרובת ע\"ז והוא הדבר אשר יקרב בין ידם מטמאה במגע ובמשא כנבילה וכמו שביארנו בשלישי מע\"ז יע\"ש הרי מבואר מדבריו הללו וממ\"ש בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דטומאת תקרובת ע\"ז אפילו במשא הוא משום שחיטת נכרי שעשו אותה חכמים נבילה ולא משום היקשא דויאכלו זבחי מתים.<br><b> וראיתי </b> לרבינו בפ\"ב מה' שאר אבות הטומאה הלכה יו\"ד שכתב וז\"ל שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא אפילו ישראל עומד על גביו ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי כו' שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף טומאה זו מד\"ס שהרי טומאת ע\"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמ\"ש שחיטת גוי מטמאה במשא אעפ\"י שלא שחטה לתקרובת ע\"ז אלא לאכילה אפי' שחטה כראוי ולא ניבלה בשחיטתו אפי\"ה כיון שהגוי עובד ע\"ז חשיב כאלו הקריבה לפני ע\"ז ומטמאה במשא דאעפ\"י דבפ\"ד מהל' שחיטה כתב דשחיטת גוי אסורה באכילה מן התורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו כמ\"ש מרן בכ\"מ אכתי לא שמענו שמטמאה במשא דאפשר שעשאה הכתוב כטרפה שאעפ\"י שהיא אסורה באכילה אינו מטמאה במשא לכך הוצרך רבינו לומר דמאי דמטמאה במשא הוא משום דחכמים עשו שחיטתו של גוי ותקרובתה שמטמאה במגע ובמשא מד\"ס ואין להקשות דאם עשו חז\"ל לגוי כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז א\"כ אפילו בשר שחוטה של ישראל שנגע בו הגוי תהא מטמאה במשא כתקרובת ע\"ז ואין ספק כי זו היתה כוונת הראב\"ד בהשגתו שם במ\"ש על דברי רבי' הללו וז\"ל מ\"ש וקרוב בעיני כו' אמר אברהם זו אחת מסברותיו ואין בכולם פחותה מזו כי הגויים הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם דומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח לחופניו עכ\"ל וכוונתו להשיגו דלפי דבריו דטעמא דשחיטת גוי מטמא במשא אע\"פ שלא שחטו בפני ע\"ז ולא נבלו הוא משו' דהגוי עצמו כע\"ז חשיב ושחיטתו כתקרובת ע\"ז ולפי\"ז אף מגעו בבשר שחוטה מישראל מטמא במגע ובמשא כתקרובת ע\"ז ולא כן הוא והן עם דומה לחמור ודוקא תקרובת' לפני ע\"ז אסורה ומטמאה במשא מפני ע\"ז עצמה שתקרובתה ומגעה מטמא את הבשר אבל שחיטת הגוי לאוכלה והיא שחיטה כראוי אינה מטמאה במשא מפני הגוי עצמו שהוא כע\"ז אלא מפני ששחיטתו לא חשיבא שחיטה והו\"ל כמתה מאיליה ונבילה מטמאה במשא זה נראה לע\"ד כוונת הראב\"ד ז\"ל. ובזה יתיישב מה שתמה מרן כ\"מ על דברי הראב\"ד ז\"ל הללו וז\"ל ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ולא מטמאין מיטמאין דאטו אנן בטומאת הגוים וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן וכן מ\"ש שהן כבהמות מה ענין זה לזה לשחיטתה שהיא מטמא�� במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחוטה עליו ושוב אין כאן מי שיחשיב אותן לכלום עכ\"ל.<br><b> ועפ\"י </b> האמור כוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס כטומאת ע\"ז ותקרובתה שהיא מד\"ס ואף זאת כיוצא בה אעפ\"י שלא הקריבה לפני ע\"ז הגוי עצמו חשוב כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז וע\"ז השיגו שהגוי עצמו אינו מטמא כע\"ז כל שלא שחט לפני ע\"ז והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולא הי\"ל לרבי' לומר אלא שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס מפני שחכמים עשו שחיטתו נבילה ולא מפני שהוא כתקרובת ע\"ז שהיא מד\"ס דהשתא נפקא מינה דבשר שחוטה של ישראל שבא ליד הגוי הרי היא טמאה כתקרובת ע\"ז וזו אינה סבר' זה נראה כוונת הראב\"ד לע\"ד. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו דאעפ\"י שהגוי עצמו אינו כע\"ז עצמו לטמא בשר שחוטה של ישראל כתקרובת ע\"ז היינו משום שלא מצינו שאסרה תורה אלא שחיטת הגוי בקרא דואכלת מזבחו ולהכי עשו חכמים איסור שחיטתו כאלו שחטו לפני ע\"ז לטמא במשא אבל בשר שחוטה של ישראל שלא אסרה תורה באכילה כשבא ליד הגוי אין מקום לחכמים לאסור ולומר שמטמאה במשא כתקרובת ע\"ז כיון דלא אסרה תורה מעיקרא באכילה ודוק זה נראה לע\"ד ליישב דעת רבינו אם כוונת הראב\"ד ז\"ל בהשגתו כמו שכתבנו אמנם מדברי מרן כ\"מ ז\"ל משמע שהבין בכוונת השגת הראב\"ד דכוונתו להשיגו עמ\"ש רבי' שקרוב בעיניו לו' שטומאת שחיטת הגוי במשא היא מד\"ס כאלו הוא מסתפק קצת בדבר שתועיל שחיטתו של גוי להוציאה מידי נבילה שלא יטמא במשא כנבילה מדאו' ועל זה השיגו דמאי ספק יש בדבר דפשיטא דאין בשחיטת הגוי תועלת מדאורייתא נמי ובודאי שהיא כמתה מאליה ומטמאה במשא מדאורייתא כיון שאין במעשה השחיטה של גוי כלום והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולכן אין מטמאין ואין מיטמאין כו' וע\"ז כתב עליו מרן מ\"ש ודוק.<br><b> ומכלל </b> כל האמור ומדובר נמצינו למדים דדעת רבינו הוא דטומאת תקרובת ע\"א וע\"א עצמה שניהם מד\"ס אלא דבתקרובת ע\"א החמירו בה חכמים לומר שמטמאה אף במשא טפי מע\"א עצמה שאינה מטמאה אלא במגע דוק' ולא במשא אבל באהל אינו מטמא לא ע\"א עצמה ולא תקרובת וכרבנן דריב\"ב ולא כריב\"ב דמחמיר בתקרובת ע\"א לטמא אף באהל וכן פסק בחיבורו פ\"ו מה' שאר אבות הטומאה ה\"ב וה\"ז ומרן כ\"מ ז\"ל שם ביאר טעמו למה לא פסק כריב\"ב מאחר דאיכ' כמה סתמי כוותיה יע\"ש.<br><b> ודע </b> דאף ריב\"ב דדריש היקשא דויצמדו ויאכלו זבחי מתים לומר מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא באהל נראה דלדידיה נמי סבירא ליה דע\"א אינה מטמאה באהל כדאסקינן בריש פרק אמר ר\"ע דבין לר\"ע ובין לרבנן טומאת ע\"א דרבנן ולא מטמאה באהל אלא במשא לר\"ע משום דאתקש לנידה שנאמר תזרם כמו דוה ולרבנן דר\"ע אינה מטמאה אלא במגע דכתיב שקץ תשקצנו כיע\"ש. ובתקרובת ע\"א הוא דוקא דקאמר ריב\"ב דמטמאה באהל דלא מצינו דאתקש לא לשרץ ולא לנידה אלא למת מקרא דזבחי מתים ולהכי קאמר דמטמאה באהל מה שאין כן ע\"א עצמה ומשום הכי הוצרך הש\"ס בפ' כל הצלמים דל\"ח ע\"ב לומר דמתניתין דקתני לא יעבור תחתיה דאם עבר טמא היינו משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע\"א דמטמאה באהל לריב\"ב ולא קאמר משום שהאשרה עצמה ע\"א ומאהיל עליו וטמא לריב\"ב מק\"ו דתקרובת וה\"נ אמרו בדל\"ב גבי והיוצא אסור אי אפשר דליכא תקרובת ע\"א כו' וכן הכריח הר\"ב תוספות י\"ט בפרק כל הצלמים מ\"ח לדברי התוספות בפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב ד\"ה תקרובת ע\"א דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה יע\"ש.<br><b> ודע </b> שמדברי ��תוס' שם מבואר דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א באהל הוא מדאורייתא אמנם מדברי רש\"י והר\"ן שכתבו בההיא דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דטומאה דרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמא מבואר דס\"ל דלריב\"ב נמי טומ' תקרובת ע\"א באהל אינו אלא מדרבנן כמ\"ש הרב בעל תי\"ט שם וכן ראיתי להריטב\"א בחי' ע\"א דמ\"ג שכתב כן בשם הירוש' עלה דהך מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור שפי' הטעם שאין טומאת המת מחוורת כלומר דטומאת ע\"א דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא גם הר\"ש בסוף זבין כתב כן דאף לריב\"ב תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל אלא מדרבנן יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> לרש\"י ז\"ל בסוף עירובין בד\"ה ויבואו הכהנים פנימה בית ה' כתב וז\"ל בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה ע\"א ותקרבותיה שהן מטמאים באהל עכ\"ל והוא תימא במ\"ש שע\"א מטמאה באהל שזה הפך מסקנא הסוגייא דר\"פ ר\"ע דפ\"ב דלכ\"ע אין ע\"א מטמאה באהל אלא או במגע לרבנן דר\"ע או במשא לר\"ע ואפילו בתקרובת ע\"א דחמיר לא מטמאה באהל אלא לריב\"ב ומדרבנן לדעת הר\"ש ורבינו וכמדובר אבל לרבנן דריב\"ב אינה מטמאה באהל כלל. וכבר כתבנו דרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים ובחיבורו פ\"ו מה' אבות הטומאה ה\"ז פסק כרבנן דריב\"ב דאף תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל: מיהו לזה איכא למימר דרש\"י סובר הלכה כריב\"ב מאחר דאיכא כמה סתמי כריב\"ב וכן מצאתי להריטב\"א בחי' ע\"א דל\"ב ע\"ב עלה דמתני' דבשר הנכנס לבית ע\"א מותר והיוצא אסור וז\"ל וריב\"ב סבר דלגמרי אתקש למת והכי קאמר ויאכלו מזבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואב לטומאה והילכתא כריב\"ב כיון דסתם לן תנא כוותיה יע\"ש גם הר\"ן ז\"ל בחי' לסנהדרין די\"ב עמ\"ש בברייתא מעשה בימי חזקיה המלך שעיבר את השנה מפני הטומאה כת' וז\"ל רש\"י ז\"ל פי' שנטמאו בימי אחז בע\"א כו' והר\"ן ז\"ל פי' מפני תקרובת ע\"א שמטמאה באהל והכי איתא בירושלמי עכ\"ל ודברי הירושלמי הן בפסחים ריש פרק מי שהיה טמא ובנדרים פרק הנודר מן המבושל הלכ' י\"ג ובסנהדרין פ\"ק הלכה ד' כו' יע\"ש מ\"מ מ\"ש רש\"י בע\"א נמי דמטמאה באהל הוא תמוה דליכא מאן דסבר הכי. ואפשר דמ\"ש רש\"י בע\"א ותקרובותי' לאו ע\"א לחוד ותקרובת לחוד קאמר דמטמאין באהל כל חד לחודיה אלא ע\"א עם תקרובתיה קאמר כלומר אף כי לא חזינא אלא ע\"א ולא תקרובת תלינן דאיכא הכא תקרובת ונדרסה וכדאמרינן בגמ' אי אפשר דליכא הכא תקרובת.<br><b> עוד </b> אפשר דמ\"ש רש\"י דע\"א מטמאה באהל שם רמז למה ששנינו בתוספתא והביאה הר\"ש ז\"ל בסוף זבין ופסקה רבינו בפ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הכניס ראשו ורובו לבית ע\"א טמא ולדעת רבינו אע\"ג דע\"א אינה מטמאה באהל כל שהכניס ראשו ורובו לע\"א חשיב כאלו נגע בה וזהו שכת' רש\"י שמטמא באהל כלומר בהכניסה ראשו ורובו אפילו שלא נגע בה חשיב כאלו נגע בה והר\"ש ז\"ל בסוף זבין כתב וז\"ל לאו משום ע\"א דע\"א אינו מטמא באהל כדאמרי' בריש פ' אמר ר\"ע אלא ה\"ט דא\"א דליכא תקרובת ע\"א וכריב\"ב דאמר תקרובת ע\"א ויליף לה מדאתקש למת מ\"מ לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפי' אצבעו באהל המת טמא ובע\"ז עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל משום דס\"ל דהלכה כריב\"ב פי' התוספתא דאתייא כריב\"ב והוצרך לומר דטומאת תקרובת דרבנן אבל לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ג דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א דאורייתא היא א\"כ לדידיה כמת ממש הוא דאפילו בכניסת אצבעו כמת וכ\"כ הרב מוהרד\"ף בביאור התוספתא בספר חסדי דוד דצ\"ז ע\"ב דלדברי התוס' הך תוספתא אתייא כרבנן דריב\"ב ולהכי בעו שיכנס ראשו ורובו להטמא ולפי דברי התוס' אי ה' כריב\"ב לא בעינן הכנסת ראשו ורובו. ולע\"ד אפשר דאף לדברי התוספות שכתבו דתקרובת ע\"ז מטמא באהל מדאורייתא כמת ממש ואפילו בהכנסת אצבעו לבד היינו דוקא בדאיכא גבי ע\"ז תקרובת ודאי אבל בדליכ' תקרובת ודאי אלא שאנו אומרים מסתמא אי אפשר דליכא שם תקרובת אז אפילו לריב\"ב בעינן הכנסת ראשו ורובו כדי ליטמא והוא מדרבנן כמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין ליישב ההיא מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דאפילו לריב\"ב משום דליכא תקרובת ודאי התירו חכמים טומאת אהל שלה ובגוזלת התירו יע\"ש ואין ספק כי זהו שכתב הר\"ש ז\"ל ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים כלומר כי שם כתבנו דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז דאורייתא היא ומאי שהתירו בגוזלת את הרבים היינו משום דליכא ודאי תקרובת וה\"נ איכא למימר להא דתני בתוספתא הכניס ראשו ורובו לבית ע\"ז דכיון דמשום ספק הוא דאמרינן אי אפשר דליכא שם תקרובת בעי' שיכניס ראשו ורובו כדי להטמא ותמהני מהרב חסדי דוד שלא העלה על דל שפתיו דברי הר\"ש ז\"ל הללו וכעת צריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מתנבא מה שלא נאמר לו אחד </span>\n<b> המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק.</b> ע\"כ. הנה בסנהדרין פרק הנחנקין דפ\"ט ע\"א שנינו המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם ונפקא לן בגמ' מדכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר ואשר לא ציויתיו לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואמרינן תו התם היכי דמי מתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך עלם וקאי חנניה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך בבל מפני שנשא ק\"ו ומה עלם כו' ופריך ר\"פ לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א\"ל כיון דאתיהיב ק\"ו למדרש כמי שנאמר דמי הוא מיהו לא נאמר ליה ע\"כ.<br><b> והק' </b> מוהר\"י בן ג'אמיל בספר באר לחי דקס\"ג ע\"א ובספר חיים וחסד דקמ\"ב ע\"א ע\"ש כמהר\"ש אשכנזי ממ\"ש בפ' אלו דברים ד\"ס ע\"א עלה דאמר ר\"ח בר פפא יהי כבוד ה' לעולם פסוק זה שר העולם אמרו שאמר הקב\"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק\"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביא אמר הקב\"ה למינהו אנו עאכ\"ו מיד יצא כל אחד למינהו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ובעי רבינא על זה הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו כמה דכתיב בהו למינהו דמי תיקו. ואמאי לא פשיט לה מהא דסנהדרין דאמרינן דכיון שניתן ק\"ו לידרש כמי שנאמר דמי ותירץ הרב ז\"ל דאע\"ג דניתן ק\"ו לידרש והוה ליה כנאמר בהדייא מ\"מ כלל גדול בידינו שאין עונשין מדין ק\"ו ולהכי ספוקי מספ\"ל לתלמודא גבי דשאים כיון דהדשאים עצמן נשאו ק\"ו זה בלתי צווי האל ית' לא מחייב המרכיב ב' דשאים זה ע\"ג זה דאין עונשי' מן הדין או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו וכתוב בהם למינהו כמי שנאמר בהדייא דמי וחייב ואין כאן עונש מן הדין אבל בההיא דנביא השקר דעיקר חיוב מיתתו דהמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו נפקא לן מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי ואשר לא ציויתיו כו' אלא דתלמודא קאמר דאף ההוא עובדא דחנניה בן עזור חשוב מתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו משום דניתן ק\"ו לדרש וכמו שנאמר לירמיה דמי וכי מתרינן לחנניה בן עזור משום מתנבא מה שלא נאמר לו מתרינן ביה ואין כאן עונש מן הדין את\"ד דברי הרב ז\"ל יעו\"ש.<br><b> האמנם </b> מדברי התוס' שם בפרק א\"ט ד\"ס ד\"ה הרכיב משמע דכי בעי רבינא הרכיב שני דשאים מהו לענין איסורא נמי קמבעיא ליה ולא לענין מלקות בלבד וק\"ל ז\"ל דמאי קמבעיא ליה לרבינא הא מתני' היא במס' כלאים פ\"ק אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן אין נוטעין זרע דלעת בתוך החלתית מפני שהוא ירק בירק ונדחקו לתרץ דרבינא קמבעיא ליה במרכיב דשאים בח\"ל דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בפ\"ק דקידושין ומבעיא ליה אי חשיב הרכבת דשאים כאילן משום דכתיב בהם למינהו או לא. א\"נ קא מבעיא ליה בא\"י לר\"י דאמ' אינו אסור בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ובהרכבת דשאים מודה ר\"י ומתני' דכלאים אתייא כרבנן א\"נ קמבעייא ליה לבני נח דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא בפרק ד' מיתות ד\"ס אי מחייבי בהרכבת דשאים בהרכבת האילן ומתני' דכלאים מיירי בישראל יעו\"ש. והשתא לפי דברי הרב ז\"ל לרבינא לא קמספקא ליה אלא לענין חיוב מלקות דאין עונשים מן הדין אבל לענין איסור פשיטא ליה דאסור אין מקום לקושייתם ממתני' דכלאים דהא מתניתין דכלאים לא קתני אלא דאסור להרכיב ירק בירק ולא קתני דלקי. וכן ראיתי להר\"ב ח\"ה שתירץ כן לקושי' התוס' ז\"ל והשתא לדברי התוס' חזרה קו' הרב ז\"ל למקומה דבענין איסור הרכבת דשאים מאי קא מספק' לרבינא ואמאי לא יליף רבינא מהק\"ו שנשאו הדשאים וכיון שניתן ק\"ו לדרש כמי שנאמר דמי לענין איסורא מיהא ועיין בספר זבח שלמים סימן קנ\"ט ובתוס' בסנהדרין ד\"ס ע\"א ד\"ה חוקים יע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח </b>\n<b> גרוטאות כו'.</b> בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל אי משיכה בגוי קונה או מעות ואמרינן עלה מתיבי הלוקח גרוטאות של גוי ומצא בהם ע\"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה ל\"ל ומשני בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופרכינן מעות ל\"ל ומשני ה\"ק אעפ\"י שנתן מעות אי משיך אין ואי לא לא ופרכינן א\"ה קשיא רישא ומשני אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות. אלא אמר רבא רישא וסיפ' מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מחזי כע\"ז ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מחזי כע\"ז ביד ישראל ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קמשיך אבעי ליה לעייוני והדר ממשיך וכתב רש\"י ד\"ה רישא דלא ידע דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי ליה לעייוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות סיפא איבעי לעייוני ומדלא עיין אחולי אחיל והוייא משיכתו משיכה גמורה עכ\"ל. ומתוך סוגייא זו ק\"ל טובא על מה שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפט\"ו מהלכות מכירה ה\"ג שכתב וז\"ל מ\"ש ה\"ה בשם יש מי שכתב דאם היה הדבר דהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר נראה בעיני דאם היה המקח בהקפה כיון שהלוקח עדיין מעות המקח בידו י\"ל דמשו\"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל ומלבד דמילי דסברא נינהו לפוטרך בלא כלום אי אפשר וראיה לדבר ממ\"ש הבע\"ת ז\"ל בשער ל\"ו ח\"א סימן ו' גבי טענו חטים והודה לו בשעורים פטור מטעמא דכיון דתבעו ח��ים לחוד הרי מחל לו השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס תובע דמי השעורים לא מפקינן מיניה. וכתב הרב הנז' דדוקא אם היה תפוס בשעה שבא לב\"ד דכיון שהיה ביד התובע דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורין ולא מחיל עכ\"ל. הכא נמי גבי מום דכיון דכל טענתו אינו אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וראיתי להר\"ב פ\"מ שלא ירד לחלק בזה עכ\"ל.<br><b> והוא </b> תימא שהלך הרב ז\"ל להביא עצו' מרחוק להחזיק סברתו ממ\"ש הבעה\"ת גבי ההיא דטענו חטים והודה לו בשעורים ולא זכר ש'ר סוגיא זו דבכורות דמבואר יוצא מתירוצו של אביי כסברתו ז\"ל והוא בענין עצמו דנמצא מום במקח דקאמר הרב ז\"ל שהרי כל שמצא ע\"ז בגרוטאות שלקח אין לך מום גדול מזה ואפי\"ה דוקא כי לא עיין בשעת מתן מעות אמרינן דמחל אבל אם לא נתן מעות אעפ\"י שמשך ולא עיין אמרינן דלא מחיל כיון שלא נתן מעות. ואין ספק דאף רבא נמי לא פליג בסברא זו דאביי אלא דאיהו עדיפא מינה קאמר דאפילו תימא דהוי מקח טעות דלא מחיל משום דכל כה\"ג איכא טירחא לעייוני ומש\"ה לא עיין מיד אפי\"ה כיון דנתן מעות כע\"ז של ישראל אסור ומשו\"ה יוליך הנאה לים המלח ואי נפשך לומר דרבא פליג אסברת אביי וס\"ל דאפי' בנותן מעות שהיה בידו לעיין מיד בלי טירחא ולא עיין אפי\"ה כיון שנמצא בו מום הוי מקח טעות וקי\"לן הילכתא כרבא לגבי אביי חוץ מיע\"ל קג\"ם א\"כ היה לו להרב ז\"ל להכריח היפך סברתו הלזו מהך דרבא וא\"כ ממ\"נ קשה על הרב ז\"ל שלא העלה בזכורו סוג' זו דבכורות. אמנם קושט' קאי דרבא לא פליג אאביי בסברא זו אלא כדאמרן דרבא קאמר דאפילו איכא טירחא בגרוטאות הללו לבודקן מיד כגון שהיו רבות אפי\"ה יוליך הנאה לים המלח משום מיחזי ע\"ז ביד ישראל ואביי קאמר דברייתא מיירי בדליכא טירחא לבודקן מיד ומשום דהי\"ל לבודקן ולא בדקן אמרינן דמחל ולא הוי מקח טעות זה נלע\"ד לומר לפי סברת היש מי שאומר שכתב הה\"מ ז\"ל. ולדעת החולקים על סברת היש מי שאומר הלזו וס\"ל דאפי' היה בידו לבודקן מיד בלי טורח ולא בדקן לא אמרינן דמחל וכל שנמצא בו מום הוי מקח טעות נ\"ל דבהא פליגי אביי ורבא וקי\"ל כרבא. א\"נ כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב ד\"ה דכיון דיהיב זוזי אבעי ליה לעייוני והדר ממשך וז\"ל ואע\"ג דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו\"ם דאבעי ליה לאסוקי ביה דעתיה טפי שמא יש בהם ע\"א עכ\"ל והנראה שהתוס' חולקים על סברת יש מי שאומר שכתב ה\"ה ומשו\"ה כתבו דבשאר מקח טעות ל\"א הכי דאי ס\"ל כסברת היש מי שאומר דכתב ה\"ה יכולים היו לומר דאף בשאר מקח טעות דינא הכי כל שהיה בידו לבודקן מיד ולא בדקן דמחל כל שנתן דמים. ומיהו אפשר לומר דלא פליגי אסברת יש מי שאומר אמנם אינהו בדידהו משמע להו דגבי גרוטאות לא חשיב הוי בידו להבחינו לאלתר דאפשר דרבים הם ואיכא טירחא לבודקן מיד. ומש\"ה כתבו דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי ודו\"ק וראיתי להתוספות בפ\"ק דקידושין די\"א ע\"א עלה דאמרינן דבן בג בג סימפון בעבדים לית ליה כלומר מקח טעות בעבדים לית ליה דמומין שבגלוי הא קא חזי ליה וסבר וקביל ואי משום מומין שבסתר מאי נפקא ליה מיני' למלאכ' קא בעי ליה לא איכפת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דסתם עבד גנב הוא מאי אמרת ליסטים מזוין או נכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופרש\"י מוכתב למלכו' שנתחייב מיתה למלך קלא אית להו וסבר וקבל וכתבו התוס' פירש הקונטרס וסבר וקבל וק' לר\"ת דבפרק המוכר פירות אמרינן דאומר לו הרי שלך לפניך ומפרש ר\"ת קלא אית להו ולא חשו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פי' הקונטריס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדק הלוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא א\"כ סבר וקביל וההיא דאומר לו הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן המעות וקצת משמע כן התם עכ\"ל הרי לדברי ה\"ר אליהו מבואר דס\"ל כחילוק וסברת שכתב ה\"ה וכסברת הר\"ב מש\"ל ז\"ל שחילק בין קודם נתינת המעות לאחר נתינת המעות ומהתימא על הר\"ב מש\"ל ז\"ל דכל רז לא אניס ליה איך לא זכר ש'ר לא הסוגייא דבכורות ולא דברי התוס' ז\"ל הללו וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור עובר תחת ע\"ז ואם </span>\n<b> אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ.</b> וכתב מרן כ\"מ ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכ\"ן דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן דדוקא באדם חשוב הוא דאיתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דרכא אחריתי משרא שרי ולא בעי למירהט ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב עכ\"ל. עיין להרמ\"ג בס' זבח השלמים סימן קמ\"ח שלא הונח לו דברי מרן והוא ז\"ל תריץ יתיב שהרי\"ף ורבינו ז\"ל סמכו עמ\"ש בפ' חזקת הבתים דנ\"ז ע\"ב גבי קרא דועוצם עיניו מראות ברע דאפילו דליכא דרכא אחרינא דשרי למיזל בדרך כביסת הנשים דאנוס הוא אפי\"ה בעי למינס נפשיה ולעצום עיניו מראות בנשים יע\"ש וא\"כ ה\"ן אפילו שאר כל אדם שאינו אדם חשוב ושרי להו למיזל תחת האשרה כל דליכא דרכא אחרינא אפי\"ה בעי להו למירהט כי אזיל תמן את\"ד. ולעד\"ן דהרי\"ף ורבינו הוק' להם במאי דהוצרך הש\"ס לשנויי גבי רב ששת אדם חשוב שאני ולמה לא משני אע\"ג דמדינא שרי ולא בעי למירהט רצה להחמיר על עצמו ולמירהט אפי' שאר כל אדם יכול לעשות כן ועכ\"ל דמשמע ליה להש\"ס דכיון דמדינא שרי למיזל כדרכו כי רהיט מיחזי כיוהרא ולהכי משני אדם חשוב שאני דבדידיה ליכא למיחש ליוהרא אבל שאר כל אדם לא מצי למירהט דמחזי כיוהרא וא\"כ הוא באנו למחלוקת ר\"י ור\"מ ורשב\"א ורשב\"ג בפ\"ק דתענית ד\"י ע\"ב אי בדבר שאין בו שבח לעושה אותו דבר דפטור מדינא ואדרבא צער הוא לו אם יש לחוש בו משום יוהרא ואנן קי\"ל ה' כר\"י דנימוקו עמו וכן הלכה כרשב\"ג הילכך בהך מי' דעובר תחת ע\"ז כיון דכי רהיט אין כאן שבח אלא אדרבא קצת צער יש לו לרוץ לדידהו ודאי שרי למירהט ולא חיישינן ליוהרא לכן כתבו סתמא הרי\"ף ורבינו עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילקו בין אדם חשוב לשאר כל אדם לפום מאי דקי\"ל כר\"י ורשב\"ג ותלמו' דמשני גבי רב ששת אדם חשוב שאני אפילו אי ס\"ל לרב ששת כר\"מ וכרשב\"ג קמשני ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> המינין והמוסרין והאפיקורוסים מצוה לאבדם ביד כו'.</b> ע\"כ. הנה התוס' בפ\"ג דמגילה דכ\"ג ע\"א כתבו בד\"ה אמר יעקב מינאה וז\"ל מצעה גרסי' שאם הוה מין לא היה מזכירו יעקב דהא כתיב שם רשעים ירקב עכ\"ל: ושמעתי מקשים על דבריהם מההיא דאמרינן בפ\"ק דע\"ז די\"ז ע\"א א\"ל עקיבא הזכרתני פעם א' הייתי מהלך בשוק העליון של צפורי ומצאתי תלמיד אחד מתלמידי יש\"ו ויעקב איש כפר סכנייא שמו א\"ל כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה כו' הרי שהזכיר לאותו רשע בשם יעקב והתוספות שם כתבו ויעקב כו' אין זה יעקב מינאה דבפרק א\"מ דף כ\"ח דרמא סבא לרבי אבהו דודאי אותו רשע לא היה מאריך ימים כל כך אלא נראה דההוא שבא לרפאות את בן דמה הוא אבל יעקב מינאה דרבי אבהו יכול להיות שהוא אותו דפרק כסוי הדם דף פ\"ו גבי רבא יע\"ש הרי בכמה מקומות מזכיר שם זה בשם מינאה ומלבד כל זה ק\"ל מה שהכריחו לגירסתם מדכתיב שם רשעים ירקב דביומא סוף פ' אמר להם הממונה דל\"ח ע\"ב אמרינן מאי ושר\"י אמר ר\"א רקובית תעלה בשמותם דלא עסקינן בשמייהו מותיב רבינא מעשה בדואג בן יוסף כו' ומשני חזי מאי סליק ביה ועיין בתוס' שם ד\"ה דלא מסקינן בשמייהו שכתבו דכל דאיכ' אחר צדיק מסקינן בשמיה יע\"ש וכיון שכן אין מקום למה שהכריחו התוס' דלא גרסי' יעקב מדכתיב שם רשעים ירקב.<br><b> ואולי </b> התוס' במגילה משמע להו דכי היכי דלא מסקינן אחרים בשם אדם רשע כדאמרי' התם דכי דלא מסקינן לאדם רשע גופיה בשמו המיוחד לו אפילו שיש צדיק אחר באותו שם והכל בכלל מ\"ש דלא מסקינן בשמייהו לא אחרים בשמו ולא לו בשם זה ובכל הני דוכתי דע\"ז לא הוו גרסי יעקב מינאה אלא ההוא מינאה וה\"נ לא הוו גרסי יעקב איש כפר סכנייא וזכורני שראיתי בס' החסידים שאיזה רשע שנשתמד אם היה נקרא אברהם קורין אותו אפרם וכיוצא לבזותו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מעונן איזהו </span>\n<b> מעונן כו' יום פ' טוב ויום פ' רע כו'.</b> וכתב רש\"י ז\"ל בחומש פרשת קדושים על פסוק לא תעוננו ולא כו' לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פ' קשה לצאת כו' והכי איתא בת\"כ ובסנהדרין דף ס\"ה ולכאורה קשה ממ\"ש אין מתחילין בב\"ד וכמ\"ש בזוהר פרשת תצא דרע\"א ע\"ב ובפרשת עקב דרע\"ג ע\"א ואם הוא מנהג העולם הוא תימה על מה סמכו יע\"ש וי\"ל עמ\"ש מוהראנ\"ח בפרשת כי תצא דרוש א' דצ\"ב ע\"ד שתמה עמ\"ש בתענית דכ\"ט האי ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דבריא מזליה ממ\"ש כאן גבי קרא דלא תעוננו והשיב וז\"ל ואמנם תשו' ענין זה לע\"ד הוא שאומר יום פ' טוב לצאת הוא מייחס ההצלחה ההיא אל המזל ואל היום בעצמו וזה ודאי אסור אמנם מ\"ש מגלגלין זכות ליום זכאי אין הגורם והרושם ליום ההוא אבל ירצה לומר כי ביום טובה גם ה' יתן ומידת רחמים נוהג בו וביום רעה להפך יע\"ש וזה גם כן יתכן לומר כיון דביום ב' לא נאמר בו כי טוב וביום ד' נתלו בו המאורות סימנא מילתא היא שלא להתחיל בהם מלאכה כיון שבהם ליכא מידת רחמים כל כך כשאר הימים וביום טובה היה בטוב ועיין בתשו' הרשב\"א סי' תי\"ג שעמד על חקירה כזו מדר\"ע אר\"ע ויישבה יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש גדידה ושריטה</span>\n<b> גדידה </b>\n<b> ושריטה אחת היא וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהן כו' כך היו חובלין לעצמן לע\"א שנאמר ויתגודדו כמשפטם גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו אלא שעל מת בין ביד בין בכלי לוקה לע\"א בכלי חייב מלקות ביד פטור.</b> ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ודעת רבי' דלא תימא שריטה לא שייכ' אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו בו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו עליו משום שריטה דלא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה קאי והיינו לע\"א וקמ\"ל דאף על גב דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב עכ\"ל.<br><b> והנה </b> לתירוצא קמא נראין דבריו דסבירא ליה כפי' רש\"י דגדידה בכלל שריטה ושריטה בכלל גדידה אבל לעד\"ן לפרש השמו' דבכלל שריטה גדידה דהיינו דבין ביד בין בכלי שריטה מקר�� אבל גדידה דוקא קמשמע בכלי ולא ביד ורווחא שמעתתא בהכי וה\"ק קסבר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא שבכלל שריטה גדידה ומצינו לגדידה שלא נאסרה אלא על מת מינה וההוא דושרט לנפש דכולל ביד ובכלי הוא למת דוקא אמר שמואל דהמשרט בכלי חייב לאשמועי' דבכלי נמי שריטה מקרי ולקי אבל ביד לא מקרי גדידה דאם אית' הוה ליה לאשמועינן הא נמי דהמגדד ביד חייב למימר' דגדידה ביד גדידה מיקרי ולקי. ומיהו אין זה הכרח דאפשר דלעולם לא לקי על לאו דלא תתגודדו מטעם שכתב הלח\"מ ותני תנא קמיה דר\"י על מת בין ביד בין בכלי חייב דישנא לגדידה בכלל שריטה אבל בע\"א בכלי לקי אבל ביד לא דליתא לשריטה בכלל גדידה דגדידה משמעה כלי דוקא והשתא ניחא דבכלי דוקא לקי דמשום דלא תתגודדו לא משמע אלא בכלי אבל אי אמרינן דמשמעה בין ביד בין בכלי ק' מאי טעמ' דביד לא מחייב וקרא סתמא קאמר וע\"כ לדחוק דלצדדים קאמר גדידה ביד ובכלי למת וגדידה בכלי לע\"א שכן דרכה והא כדאיתיה והא כדאיתיה למת דאורחייהו ביד ובכלי חייב בשתיהם בע\"א דלאו אורחייהו אלא בכלי דוקא בכלי חייב ולא ביד וזה דוחק.<br><b> אמנם </b> לפי מה שכתבנו דאינה לשריטה בכלל גדידה ניחא ורווחא שמעתתא ומיהו לא נפק' מינה לדברי רבינו מידי אלא לרווח' דשמעתת' והנה מתירוצ' קמא דהרב ז\"ל נראה דלקי על לא תתגודדו נמי ולא כן כתב בב\"י ועיקר ועיין להר' בעל לח\"מ ז\"ל. ומיהו אך זה חלי מ\"ש א\"נ משמע ליה לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה כו' וזה תימ' שהרי אמרו להדייא בגמ' קסבר ר\"י שריטה אחת היא והתם כתיב למת בפירוש וממעטינן מהתם ודוקא למת אם כן לנפש דרשינן לשרט ה' שריטות על ה' מתים וכן פסק הרב ז\"ל הרי דע\"כ משמע דגדידה על מת קאי ומוכרח הדבר כדמוכח בסוגייא ואיך קאמר מרן ז\"ל דמשמע לרבינו דלחודיה וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה חייב דליתא לפום סוגייא ועיין למרן החבי\"ב בספר דינא דחיי לאוין ס\"ב.<br><b> וכבר </b> עלה על דעתי לדחוק לדברי מרן ז\"ל ולומר דכוונתו ז\"ל דס\"ל לרבינו דעיקר לאו זה דלא תתגודדו לא אתא עיקרו למת אלא לחודיה קאי דלומר דעיקרו לחודיה ולגופיה אתא לע\"ז וכדמוכח מתנא דתני קמיה דר\"י דעל ע\"ז לקי וחייב דהיינו משום לא תתגודדו ואי ס\"ד עיקרו למת ואל מת קאי היכי דרשת ליה בע\"ז ואמרת וחייב ולקי הא אל מת קאי דוקא ורבי יוסי נמי לא מסתבר דפליג אהא אלא ע\"כ דעיקר קרא לע\"ז אתא וכיון דלע\"ז אתא ע\"כ דלחודיה קאי עיקרו ולא ממשיך אל מת אלא דכיון דאית לן בעלמא דבכלל ושרט איתיה לגדידה ושריטה וגדידה אחת היא א\"כ מעתה יכולין אנו לומר דממשיך נמי אל מת מדחיברן ביחד עם לא תקרחו ולא יחד לאוין אלא כולהו בחדא מחתא לא תתגודדו ולא תקרחו הוא לרמוז דממשיך נמי אל מת מיהו עיקרו לע\"ז אתא ולחודיה קאי עיקר קרא וכיון שכן לא היה ראוי לחייב לגדידה על מת מאחר דעיקר קרא לחודיה קאי אע\"ז ודוגמא למ\"ש מרן עצמו לקמן ע\"ד וא\"ת והיאך לוקה כו' יע\"ש אלא מאי דחייב הוא משום דשריטה וגדידה אחת היא ובכלל שריטה גדידה ומשו\"ה ולא מהאי קרא דלא תתגודדו דעיקר קרא לע\"ז אתא אע\"ג דיש למושכו למת ומאי דאמרינן התם קסבר ר\"י שריטה וגדידה כו' ירצה דאם לאו דשריטה וגדידה אחת היא לא היינו סומכין לשום צד לא תתגודדו אל מת דמהי תיתי לאסור במת גדידה דהא לא תתגודדו לע\"ז הוא דוקא אלא להיות שיש לנו כלל דאיתא לגדידה בכלל שריטה וחייב וא\"כ מכח זה יש לנו סמוכי' לדקדק ממה שכלל שניהם בכתוב אחד ולומר דבא לרמוז דגדידה דאסר בעלמא שהיא בכלל השריטה ה��א למת דוקא ומיהו עיקר קרא לע\"א אלא מדסמך שניהם כאחד אנו אומרים שבא לרמוז זה דעיקר חיוב הגדידה משום שריטה וזהו שלא הזכיר רבינו דאם גדד בכלי שעובר על ושרט ועל לא תתגודדו דליתא דלא תתגודדו עיקרו לע\"א משו\"ה הוצרך רבינו לומר דשריטה וגדידה אחת היא כי הוא הקדמה לתת טעם למ\"ש אח\"כ שעל מת בין שרט ביד בין שרט בכלי לוקה דלא תקשי משום דגדידה ושריטה אחת היא.<br><b> מיהו </b> קשה מהא דאמרי' בפ\"ק דיבמות די\"ג ע\"ב האי לא תתגודדו מבעי ליה לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת כו' אלמא דעיקר קרא אתא למת ואפשר דלא נחית התם אלא לאפוקי דלא נדרוש לא תעשו אגודות ופשטיה דקרא נקיט מיהו קושטא דמילתא דעיקר קרא אע\"ז קאי וכמ\"ש ותדע דהא בשמעתין תני תנא קמיה דר\"י אדע\"ז וכמ\"ש והתם נמי ר\"י הוא אלא דהתם לא נחית להכי ומשו\"ה לא דק וסוגיי' בדוכתא עדיפ' ואמנם אכתי ק\"ל למה לא הביא רבינו במנין הלאוין דגבי מת אלא לאו דגדידה ולא דשריטה וכת' דשריטה וגדידה אחת היא ואם אית' דס\"ל דעיקר לאו זה בע\"א לא היה ראוי להביא אלא ההיא דשריטה ומהכא תברא נמי למ\"ש לעיל דסובר ר\"י דבכלל שריטה גדידה ולא בכלל גדידה שריטה ודוק ואפשר עוד לומר בכוונת דברי מרן דקשיא ליה דמאי אשמועינן באומרו דגדידה ושריטה אחת היא דבשלמא אי ס\"ל דחייב שתים כנראה מפרש\"י ד\"ה והמשרט בכלי וכ\"כ הנ\"י בשם הרמ\"ה ניחא אבל כיון דדעת ר' הוא דאינו חייב אלא אחת כמבואר מדבריו כאן ובספר המצוות שורש ט' דכללא כייל שאפי' ריבתה תור' עליו כמה לאוין אינו חייב אלא מלקות אחד יע\"ש באורך אם כן למאי נ\"מ לומר אחת היא כיון דלעולם אינו חייב אלא אחת. ואי לעבור עליו בשני לאוין מאי נ\"מ כיון דליכ' אלא מלקות אחד לזה כתב מרן וכונת רבינו כו' ליישב זה כמבואר. ובזה אין מקום לדברי הלח\"מ יע\"ש.<br><b> ולכאורה </b> היה אפשר ליישב עוד דכוונת ר' הוא לומר שינוייא דתלמודא דמשני למאי דפריך לר\"י דס\"ל דמשרט על ה' מתים חייב על כל אחד ואחד דלנפש כל נפש ונפש משמע ופריך והא אפיקתיה לביתו שנפל כו' ומשני קסבר רב יוסף שריטה וגדידה אחת היא יע\"ש אם כן היא גופה קאמר רבינו כיון דהוא פסק כר\"י דשרט שריטה אחת על ה' מתים לוקה ה' והיינו ודאי משום דלנפש כתיב וכל נפש ונפש משמע והוא פסק ג\"כ דהשורט על ביתו שנפל פטור עיין בהל' י\"ו א\"כ מהיכא נפ\"ל הני תרתי לזה כתב גדידה ושריטה אחת היא שהוא ממש שינוי' דתלמוד' וא\"כ אייתר למת לאשמועינן לההיא דביתו שנפל וק\"ל אמנם עין רואה כל כי האי מילתא שעת הדחק מקרי ויש בו מן הגמגום כאשר יראה הרואה. והיה נראה עוד לו' במאי דאיכ' למידק לפום פשטא דלא תתגודדו למת קאי ומכלל אזהרה זו ג\"כ שלא להתגודד בע\"ז א\"כ איך לוקה המגדד עצמו למת או לע\"ז והא הוי לאו שבכללות ואין לוקין על לאו שבכללות (כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשו אגודות) וליכא למימר לשום חד מינייהו שהוא עיקר הלאו ואידך דרשא דלא להוי לאו שבכללות כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשה אגודות והן הן דברי רבינו בס' המצוות במצות לא תעשה זה יע\"ש דהא קחזינן דשוין הן ויבואו שניהם ולוקין עליהן. ואי חד עיקר ואידך דרשה על העיקר לילקי ולא על אידך ואיך תני בברייתא דלקי על שניהם אלא ודאי דכולהו עיקר וא\"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין. אשר ע\"כ איכא למימר דס\"ל לברייתא דודאי פשטיה דקרא דלא תתגודדו על המת משמע אמנם כיון דגדידה ושריטה אחת היא א\"כ באזהרה דשרט לנפש נכלל ג\"כ גדיד' א\"כ למאי איצטריך עוד אזהרה דלא תתגודדו אלא ודאי אם אינו ענין לגדידה דמת דמושרט לנפש נפקא תנהו ענין לגדידה דע\"ז לעבור עליו בלאו וכי תימא דאימא לעבור עליו בשני לאוין הא לא קשיא דהיכא דאיכ' למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירא והכי איתמר בפ\"ב דפסחים דכ\"ד יע\"ש ומשו\"ה לקי על גדידה דע\"ז דאם אינו ענין למת תנהו לע\"ז ולקי על מת דגדידה בכלל שריטה ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דלמת מיירי והיינו דקאמר תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת א\"כ אע\"ג דבאם אינו ענין מוקמינן ליה בע\"ז מ\"מ אהני פשטיה דקרא לאשמועינן הא דלמת הוא דחייב ולא למי שנפל ביתו והבן. וההיא דפ\"ק דיבמות די\"ג ה\"נ מתפרשה דנקט פשטיה דקרא דלמת קאי וכיון דכל פירכיה אינו אלא לומר דלא תתגודדו אינו לשון אגודה אלא מלשון חבורה לא דק למינקט בע\"ז אלא נקט לשון חבורה למת לפום פשטיה דקרא כאמור ודוק.<br><b> מעתה </b> דייק לשון רבינו במ\"ש הא דגדידה ושריטה אחת היא בבבא זו דע\"ז ולא כתבו בבבא דלעיל דשריטה למת כי שם ביתו וגם עיקר אזהר' דחבורה למת כתב רבינו מושרט לנפש ולא הזכיר לא תתגודדו אלא היא גופה מילתא האמורה אשמועינן רבינו ולהורות נתן בתחי' נקט דין דשריטה למת לבד ולא הזכיר גדידה כלל לרמוז לנו דעיקר אזהרה דחבורה למת היא מושרט לנפש וכשרצה להשמיענו דין גדידה דע\"ז ושחייב מלקות הוצרך לכתוב הא דגדידה ושריטה אחת היא ליישב ולומר דלא הוי לאו שבכללות וה\"ט גדידה ושריטה אחת היא וא\"כ בכלל אזהרת ושרט לנפש איכא נמי גדידה ולמאי איצטרי' לא תתגודדו למת אלא אתא לגדידה דע\"ז דגם זה אסרה תורה באם אינו ענין למת תנהו לע\"ז וא\"כ לקי על הגדידה דמת משום ושרט ולקי על ע\"ז משום לא תתגודדו כמדובר. וזה אפשר כוונת מרן בתירוץ ב' אלא שכתב בקיצור כמנהגו הטוב. ואולם דברי רבינו שבספר המצוות למדקדק בהם הם מנגדים זה וצ\"ע.<br><b> ודע </b> דהרי\"ף ז\"ל הביא ההיא דשמואל והא דתני תנא קמיה דר\"י וסיים וכן הילכתא דמסקנא הוא ע\"כ ומשמע דס\"ל דהא מתניתא פליג עם ההיא דשמואל ור\"י דס\"ל דשריטה וגדידה אחת ומתנית' ס\"ל דשריטה בפ\"ע וגדידה בפ\"ע ושריטה ביד וגדידה בכלי והילכת' כמתניתי' דמסקנא הוא דאי ס\"ל דמתניתא ושמואל לא פליגי מאי האי דכת' וכן הילכתא דמסקנא הוא. דאי לאפוקי ההיא מתניתא דפריך מינה לשמואל הא פשיט' דהילכת' כהא דשמואל דכר' יוסי ס\"ל דנימוקו עמו ומתני' סתם כוותיה ובלא אומרו והלכתא כן אלא בהביאו ההיא דשמואל לבד ידעינן דס\"ל דהלכת' כשמואל אלא ודאי נר' דס\"ל דפליגי ולאפוקי דשמואל כתב וכן הלכה.<br><b> וכן </b> מוכח להדייא מדברי הראב\"ד ז\"ל שבס' תמים דעים סי' רל\"ה שהבין כן בדעת הרי\"ף וכמו שיבא לקמן ואם כן דעת הרי\"ף הפך דעת רבי' כמובן וז\"ל הראב\"ד הא מתניתא לא פליגא מידי אדשמואל דע\"כ לא אמרינן שריטה וגדידה אחת היא אלא שהמשרט בין ביד בין בכלי חייב משום משרט אבל גדידה ודאי אינה אלא בכלי כדכתיב ויתגודדו כמשפטם ולשון גדידה הוא דרך חיתוך ככדתיב גודו אילנא והשריטה היא כעין עוף המשרט והיא דרך קריעת בשר שלו בחיתוך וזה צריך התראה משום משרט ואם התרו עליו משום גדידה פטור. והמחתך בכלי צריך התראה משום גדידה ואם התרו עליו משום משרט פטור. מיהו שמואל ס\"ל כר\"י דאמר שריטה וגדידה אחת היא והמשרט בפי הסכין כעין עוף המשרט חייב משום שריטה וקי\"ל כר\"י דסתם מתני' כוותיה עכ\"ל הנך רואה דס\"ל להראב\"ד ז\"ל בדעת הרי\"ף דמתניתא של תני תנא פליג אדשמואל והלכת' כתני תנא.<br><b> ודברי </b> הראב\"ד צריכין תלמוד דלכאורה משמע ��ס\"ל דמאי דקאמר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא היינו לגדידה דשריטה דמשרט בפי הסכין אבל מגדד דהיינו חותך בסכין הא ודאי לאו בכלל שריטה והיינו קרא דלא תתגודדו ואם התרו משום משרט פטור א\"כ מאי משני תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת. הא גדידה דלא תתגודדו שהוא חיתוך בכלי אינו בכלל שריטה דדוקא שריטה דכלי הוא דהוי בכלל שריטה אבל גדידה דחיתוך אינו בכלל שריטה וא\"כ למת דכתי' התם אצטרי' לגופי' דהא לאו בכלל שריטה וצ\"ע.<br><b> תו </b> כתב מרן כ\"מ ד\"ה גם זה כו' וכתב רבינו שהמשרט עצמו לע\"א חייב מלקות ותמיה לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב וי\"ל כו' ע\"כ וק\"ל על תמיהתו דהא בעלמא בכל מין ע\"א כשעובדין אותה דרך עבודתה חייב סקילה ואזהרתי' מלא תעבדם וכשאין דרך עבודתה פטור חוץ מארבע עבודות כמבואר בפ\"ג א\"כ כי אסר רחמנא גדידה בע\"א ודאי כשאין דרך עבודתה איירי דאי כדרכה למה לי קרא דלא תתגודדו מלא תעבדם נפקא לכל מין עבוד' כדרכה אלא ע\"כ כי אתא קרא דגדידה לחיובי לשלא כדרכה וכן מבואר מדברי רש\"י ד\"ה ביד חייב ועיין בדברי התוס' שדבריהם קצת מגומגמים ועיין בספר מאיר עיני חכמים וא\"כ כי אתא רבינו ז\"ל לאשמועי' הכא בגדידה דע\"א חייב מלקות ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי דאי כדרכה הא כבר כתב בפרק ג' וכללא כייל דכל שהוא דרך עבודתה אזהרתיה מלא תעבדם וחייב סקילה א\"כ למה לי קרא ואזהרה דלא תתגודדו דמה לי גדידה מה לי שאר עבודות אלא ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי והא אשמועינן דאע\"ג דבעלמא כל שאינה דרך עבודתה פטור חוץ מד' עבודו' הכא בגדידה חייב וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שלא כדרך הנאתו במד\"א </span>\n<b> כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין רטיה או מלוגמה מחמץ כו'.</b> דברי מרן כ\"מ בזה תמוהים כמ\"ש הר\"ב מ\"ל ז\"ל בדף ב' ע\"ד ד\"ה וראיתי כו' אמנם דברי רבינו מבוארים הם במ\"ש ה\"ה בפ\"ח מהלכות מ\"א הל' ט\"ז ע\"ש ומשמע ליה לה\"ה בדעת רבינו שהוא אינו מפרש כפי' רש\"י בההיא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוארקיה דערלה אעפ\"י שהיה חולי שאין בו סכנה ויהיב טעמא לאיכא דאמרי משום דלאו דרך הנאתו הוא דהיינו לפי שהיה בוסר אלא לדעת רבינו הוא משום דכיון דהיה דרך סיכה ולא היה דרך אכילה משו\"ה קאמר דלאו דרך הנאה הוא וכן העלה הר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ב דאין בכל איסורי מאכל כי אם ב' חלוקות הא' היא דרך האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אלא איסור תורה ואין חילוק בין אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו ד\"ת יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> למו\"ה בספר שער המלך ד\"א ע\"ב שתמה ע\"ז מהא דגרסינן בפסחים דכ\"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש\"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם כשלא דרך הנאתו איסור' דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב\"ז דבשלמא אם אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרי' התם בסמוך ותסברא כו' וכמ\"ש הרב בסמוך ד\"ד ע\"ב אלא ודאי מהך סוגייא מוכח בהדייא דשלא כדרך הנאתן אין איסורו אלא מדרבנן עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אפשר לומר דה\"ה ז\"ל מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפי' רש\"י שפירש משום דהוי שלא כדרך הנאתן אלא הכוונה כיון דלתוכו עשוי כי אקדישו הבנין מעיקרא הכי אקדישו שלא יחול קדושתו אלא מה שבתוכו לא על ההנאה הבאה מחוצה לו וה\"ט כדי שלא יכשלו בו רבים שעוברים דרך שם וכ\"כ מו\"ה גופיה לקמן ד\"א ע\"ג ד\"ה ומעתה ליישב דברי התוס' ר\"פ הנשרפין דע\"א ד\"ה בשיר דס\"ל דשלא כדרך הנאתו במוקדשי' איכא איסור תורה וזה היפך הך סוגייא דאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למו\"ה שם ד\"ה ודע דהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי כו' שהביא דברי התוס' ומה שהוק' להרב ח\"ה ז\"ל בתירוצם ומה שיישב וכתב עליו שדבריו דברי נביאות ושלכן נראה דלרבא ל\"ק ליה ברייתא דליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למי' דאיסי ן' יהודה ס\"ל כר\"ש דאמר כל שהוא למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורין אכל שהוא ה\"נ לקי אשלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי התוס' דפ\"ג דשבועות ד\"ה דמוקי וכמ\"ש מוהריב\"ל ורש\"ל שם יע\"ש. ועל זה מצאתי כתוב עוד למו\"ה ז\"ל וז\"ל וק\"ל שמדברי התוס' בפרק כל שעה דכ\"ד ע\"ב ד\"ה פרט לאוכל חלב חי נראה איפכא שהרי הקשו מההיא דאמרינן בפרק ג\"ה אכל צפור טהור חי בחיה בכל שהוא והוצרכו לדחוקי דשאני עוף דרכיך ואם איתא לדברי רש\"ל ומוהריב\"ל מאי קושיא הא כיון דלקי אכ\"ש ה\"נ דלקי אשלא כדרך הנאתו עכ\"מ ועיין במ\"ש עוד ע\"ד רש\"ל הללו בד\"ב סע\"ד וד\"ג ע\"א.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ג שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה ואפילו בבשר וחלב מההיא דפרק כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם מסוגייא דלכ\"ע אין איסור בב\"ח חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור בב\"ח איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלקי על ההנאה אבל בב\"ח דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אף לסברת החולקים עליו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ\"ש בב\"ח לא ידעתי טעם נכון למה לא ילקה האוכל חלב שבישל בחלב שתיים משום איסור מוסיף וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ודין </b> גרמא ליה שלא ראה דברי הר\"ן בחי' לחולין דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר רבי עקיבא אחע\"א וז\"ל כבר כתבתי למעלה דאחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרי' לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ופירוקא בתרא דאמר הא דידיה הא דרביה אפשר דלדידי' ס\"ל אחע\"א וחלב ומתה לא צריך קרא ולעיל בדקי\"ב ע\"ב עלה דפריך תלמודא וסבר שמואל אחע\"א כו' כתב וז\"ל איכא למידק מאי קושיא הא אחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא שהרי בתחיל' לא נאסר אלא באכילה והשתא ניתוסף בו איסור הנאה ובמס' כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא כו' לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבא דאמר במס' שבועות דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל מוסיף אית ליה מבוארין דבריו דלדידן דקי\"ל אחע\"א באיסור מוסיף חלב ומיתה מחייב בבב\"ח מסברא משום דאי' מוסיף הוא ולפ\"ז עכ\"ל דר' אמי ורבי אסי לדעת ר\"ש דס\"ל אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף ולקי ב' וכבר הארכתי בזה בפי\"ז מה' א\"ב שורש אחע\"א יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב מש\"ל בדף ה' ע\"א ד\"ה יש לחקור עלה ונסתפק בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וק\"פ אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י\"ח כו' וסיים וכעת לא ראיתי דין זה בפי' במ\"ע עכ\"ל ועיין למו\"ה בספר שער המלך שהוכיח בראיות ברורות דגם במ\"ע אין יוצאין בו י\"ח באוכל שלא כדרך הנאתן יע\"ש.<br><b> ואנכי </b> לא ידעתי אמאי לא פשיט ליה למר כן ממ\"ש התוס' דנזיר דכ\"ג גבי מה שאמרו זה שאכלו אכילה גסה פושעים יכשלו בם כו' והביא דבריה' הר\"ב מ\"ל לעיל מזה ד\"ה נסתפקתי והוא ז\"ל סובר דאכילה גסה שלא כדרך הנאה חשיב וצ\"ע ועיין בספר מוצל מאש ח\"ב סי' יו\"ד יע\"ש ועיין בס' חיים שאל ח\"א סימן ד' ד\"ז ע\"ד.<br><b> והן </b> עתה ראיתי להרב תורת חיים בפ' העור והרוטב דק\"ך ע\"א אההיא דאמרינן התם בשלמא אם מצה היא אינו יוצא בה י\"ח לחם עוני אמר רחמנא כתב וז\"ל נראה דלא מצי למימר אכילה כתיב ביה דהא דקאמר גבי חלב וחמץ ונבילה אכילה כתיב ביה כו' משום דכשהמחה את החלב גרועיה ואין דרך הנאתו בכך וקי\"ל בכל האיסורים דאין חייבין עליה' עד שיאכל אותם דרך הנאה כדאיתא בפרק כ\"ש כו' אבל גבי מצה דלאו בהנאה תלייא מילת' דמצוות לאו ליהנות ניתנו דאפי' בלע מצה קי\"ל דיצא אע\"ג דלא נהנה ממנו והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל אע\"ג דלא כתיב ביה אכילה משום דלא אסרה תורה אלא בדרך הנאה עכ\"ל.<br><b> הנה </b> פשיטא ליה להרב כביעתא בכותחא דבמ\"ע יוצא בו אפילו שלא כדרך הנאה היפך מאי דפשיטא ליה להרב מ\"ל מסברא וממה שהוכיח מו\"ה בראיות ברורות והוא פלא: ומ\"ש משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אין ענין לזה כלל כמובן גם מה שהביא ראיה מבלע מצה יצא אע\"ג דלא נהנה ממנו לית' דס\"ס הרי גרונו ומעיו נהנין ממנו וחשיבא דרך הנאתו וזה מוכרח דלפי דבריו אם בלע כזית מאיסו' כגון נבילה כו' אין לוקין עליו דהוי שלא כדרך הנאתו והא ודאי ליתא דבהדייא אמרינן בפרק אלו נערות ד\"ל ע\"ב זר שאכל תרומה פטור לאביי ומוקמי' לה כגון שתחבו חבירו בבית הבליעה דמיתה ותשלומין באים כאחד יע\"ש ועיין בפרק ג\"ה דק\"ג ע\"ב וזה פשוט. גם מ\"ש והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל כו' משום דלא אסרה תורה אלא כדרך הנאה כו' דבריו תמוהים דבהדייא אמרינן בפרק כ\"ש ה\"מ בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וצ\"ע.<br><b> מיהו </b> מהא דתנן פי\"א דמנחות משנה ז' חל יה\"כ להיות בע\"ש שעיר של יה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותה כשהוא חי כו' נראה דקשה לזה שהרי האוכל חלב חי אמרינן דלא מחייב משום דהוי שלא כדרך הנאתו וההיא דאכל צפור חי תירצו בתוס' דשאני עוף דרכיך משמע דכל מין בהמה אפילו בהמה דקה כל שאוכלו חי מיקרי שלא כדרך אכילה וא\"כ קשה דמאי אהני להו לבבליים לאוכלו כשהוא חי כיון דאכתי לא מקיים מצות אכילת קדשי' כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ואפשר ליישב דאע\"ג דלא מקיימי מצות אכילת קדשי' אהני להו אכילה כזו שלא להביאו לידי נותר שעובר עליו בכרת אלא דאכתי קשה מהא דגרסינן בפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלי' חי נאכלין צלי אינן נאכלין ושמחה בחי ליכא ופירש רש\"י חי נאכלין אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי כו' והשת' ק' דהיכי מצי לאוכלו בשבת כשהוא חי הא קא מבטלי מ\"ע דאכילת קדשים כיון שיכול לאוכלו כשהוא מבושל למוצאי שבת גם מאי קאמר דשמחה בחי ליכא ת\"ל דאפילו שבשאר קדשים דלא אתו משום שמחה לא מקיים מ\"ע. ועיין בתוס' מנחות דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא בשבת שכתבו וז\"ל תימה למה אין אומרים חטא כדי שיזכו לאוכלן חיים דכה\"ג אמרינן בפרק התודה. וי\"ל דאין זה זכות כו' ודוק היטב בדבריהם. ועיין עוד במנחות ד\"ק ע\"א ד\"ה ששונאין כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא להביאו לידי נותר אפי\"ה כל קרו להו בלשון גנאי לפי שהיה דרכם כמו כן לאוכלן בשאר ימות השנה וע\"ש וקשה דבשאר ימות השנה היכי מצו אכלי הכי וקא מבטלו מ\"ע. ואולי נאמר דהבבליים הללו כיון שדרכם לאכול כמו שהוא חי לגבי דידהו חשיבא אכילה כדרכה ולפי\"ז זכינו לדין דלגבי בבליים בשאר איסורים נמי דינא הכי דמחייבי אם אכלו חי אלא דלפי\"ז ק' דמאי ק\"ל להתוס' בפסחים מההיא דאכל צפור חי ומההיא דהקפה את החלב ואמאי לא תירצו דההי' מיירי במי שדרכו לאוכלו חי כמו בבליים ועדיין אני נבוך בזה והדבר צ\"ת. ועיין במ\"ש עוד בפ\"א מהלכות עיוה\"כ הל' א' יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב מש\"ל בד\"ה ע\"ד ד\"ה עוד הביא דברי התוס' דפרק כ\"ש דכ\"ד שכתבו וז\"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ\"ד חשב\"ע לאו דאורייתא ומשמע מדבריהם דלמ\"ד דאורייתא לוקה תמה ע\"ז דאף למ\"ד דאורייתא ליכא מלקות ואפילו באוכל דרך אכילתו כיון דאזהרתיה מדכתיב וזבחת ואכלת כדאמרי' בפ\"ב דקידושין דז\"ן מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום וא\"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו כו' וא\"כ היכי הוה מצי למימר הכל מודים בחשב\"ע דלוקין עליו שלא כדרך הנאתן כיון דאפילו באוכל דרך הנאתן אינו לוקה וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולעד\"ן </b> דהתוספו' משמע להו דחשב\"ע למאן דנפ\"ל מקרא דוזבחת ואכלת שלא התיר הכתוב אכילה לידי זביחה אלא בזביחה שהיא ברחוק מקום כדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כל ששחט בעזרה שהיא בקרוב מקום הוייא ליה שחיטה פסולה ואהדרי' קרא לאיסור נבילה ולקי על אכילתן משום נבילה מידי דהוי אשוחט שחיטה פסולה שכתב רבינו בפ\"ג מהל' שחיטה הל' ח\"י דכל מקום שאמרנו שחיטה פסולה הר\"ז נבילה ולקי עליו משום נבילה כמו ששנינו בחולין דל\"ב כלל אמר רבי ישבב משם ר\"י כל שנפסלה בשחיטתה נבילה יע\"ש שמעי' מינה דכל שאסר רחמנא בענין השחיטה אהדריה לאיסור נבילה ולי' למי' דהתם שאני שהשחיטה פסולה לא הותרה כלל בשום מקום להכי אמרינן דאהדריה לאיסור נבילה אבל הכא שהשחיטה הותרה בחוץ כי אסיר רחמנא בפנים לא הדרא לאיסור נבילה אלא ללאו הבא מכלל עשה וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט וכו' דכל דהותר בהדייא לא אמרינן כי אסרה אהדרה לאיסורא קמא יע\"ש דלא דמי דהתם התיר הכתוב בהדייא איסור מלאכה ביו\"ט באוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ומינה נמי הותרו נדרים ונדבות מטעם מתוך כמ\"ש התוס' שם וכי הדר ואסר נדרים ונדבות ממילת לכם ולא לגבוה ודאי דלא אהדרי' לאיסור מלאכה אלא ללאו הבא מכלל עשה אבל הכא דקאמר קרא כי ירחק ממך המקום תזבח ואכלת דלא התיר הכתוב תחילה הזביחה ואח\"כ אסרה בעזרה אלא תכף כשבא לצוות על השחיטה ולאסור הנחירה ושאר מיתות הבהמה כדאיתא בפ\"ק דחולין די\"ז ר\"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה וכמ\"ש רבינו בס\"פ ד' מהלכות שחיטה לא התיר לנו השחיטה אלא בריחוק מקום אם כן כי היכי דנחירה ושחיטה פסולה אהדריה רחמנא לאיסור נבילה בצוותו על הזביחה הכי נמי שחי' בעזרה שהיא פסולה אהדריה לאיסור נבילה ועיין להתוס' בחולין דצ\"ט ד\"ה רבא אמר כו' במה שחילקו התוס' בענין זה דאהדריה לאיסורא קמא וכמ\"ש הר\"ב מש\"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ב ועיין להר\"ב דברי אמת דנ\"ח ע\"ב יעו\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שכתב בהגהה וז\"ל ועיין להתוס' בפרק התודה ד\"פ נקטו דרשא זאת דמה שלי בשלך ולא ידעתי למה דהא איתות' ר\"י עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשי' ליה דלא איתותב ר\"י אלא במאי דהוה בעי למילף איסו' חשב\"ע מהיקשא דמה שלי בשלך אסור כו' דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אבל אכתי שפיר מצינן למילף דמה שלי בשלך אינו אסור אלא כעין עבודה אף שלך בשלי אינו אסור אלא כעין עבודה דלהא ליכ' למיפרך מידי וברור."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור מחיקת השם ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות כו'.</span> הנה זה ימים נשאלתי על טס של כסף שכתוב בו דרך חקיקה מצד אחד הא לכם זרע ומצד אחר כתוב בו אות ה' שרי להתיכו ולמכור הכסף ולהשתמש בדמיה מי נימא כיון שחקוק תיבות של פסוק זה הרי נתקדש המקום ואסור להתיך אותיות הקדש והמקום. או דילמא דוקא במוחק את השם הוא דאסור אבל באותיות אחרות לא וכן אות ה' החקוק מצד האחר אם היא ה' מן השם איכ' איסורא למוחקה או דילמא ליכא איסורא.<br><b> תשובה </b> ליכא איסור' ודאי כי לא מצינו איסור מחיקה אלא באותיות מהז' שמות שאינן נמחקים כדאיתא בשבועות דל\"א וכמ\"ש רבינו כאן והטור ומרן בי\"ד סימן רע\"ו ושם סי' ב' כתב מרן שאם הי\"ל לכתוב את השם וכתב יאודה עושה מהדל\"ת ה' ומוחק ה' אחרונה וכ\"כ עוד דש\"ד משדי וצ\"ב מצבאות נמחקים וזה פשוט: ומ\"מ נר' דדוקא כשמוחק אותיות לצורך תיקון התיבות הוא דליכא איסור' כלל אבל אם הוא מוחק ומאבד אותיות או תיבות שלא לצורך אלא דרך בזיון אסור וכמבואר בתשובת הרמב\"ם שהביא מרן ב\"י בי\"ד סי' רפ\"ג והיא בתשו' הנדפסות מחדש סימן ז' והביאה מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קפ\"ד וז\"ל על אדם שריקם בטליתו פרש' ציצית וכתב השם ג' יודי\"ן והוכיחו גדולי העיר ולא קבל ממנו.<br><b> תשובה </b> מעשה זה האיש חטא הוא ואינו נכון כלל האיסור הוא מב' טעמים האחד שאין נכתב מן התורה פסוקים פסוקים אבל יכתב שלשה תיבות ולא יותר (הכי איתא בגיטין ד\"ס וביומא דל\"ז) ואולי קאמר בכותב על הספר ובדיו אבל לחרות בעצים ובזהב או לרקם בגדים מותר דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאית' בגיטין ד\"ך ועוד תנן אף היא עשתה טבלא זהב שפרשת סוטה כתובה ובחריתה היתה והיה כהן מעתיק ממנה וכותב על הספר ופרי' הש\"ס שם בגיטין וביומא ש\"מ כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשני שזאת הטבלא היתה חרו' בה אות א' מכל תיב' כו' הא למדת שחריתה אסורה ה\"ה רקימה וכאשר ראינו במצרים שהיו לוקחים טסי כסף וזהב וחורתין בהם שיר של פגעים ותולין אותו בצווארין של תינוקות ומחינו בידם עכ\"ל.<br><b> הרי </b> שאסר הרב ז\"ל לרקום ולחרת שיר של פגעים בטסי כסף וזהב וכן לרקום בטלית פסוקי תורה מפני שאין זה כבוד התורה לכתוב פרשיות וכ\"ש פסוקים פסוקים וכ\"ש להתיכן ולאבדם דרך בזיון וכ\"כ מוהרשד\"ם בתשו' הנז\"ל דאותיו' הקדש אעפ\"י שאינן מהשמות שאינן נמחקים אסור לאבדם דרך בזיון וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סימן מ\"ה וז\"ל מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב כבר נזהר הרמב\"ם כו' ומה שנראה לי בדבריו ז\"ל דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויים בו ובצורות האותיות כמה סודות עמוקים להשתמש בו בדברי' של חול כ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים ואם כתב פסוקי' מן התורה אפילו בכתב אחר אסור דלא גרע משאר ספרים ופירושם שאסור לאבדם ביד והמאבדם מכין אותו מכת מרדות כאשר כתב רבינו בפ\"ו מה' יסודי תורה הכלל העולה שאם הוא ענין שיש בו קדושה או שהכתב אשורי אסור כן נ\"ל עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא דלהתיך טס של כסף וזה' שכתו' או חרות או רקום אותיות מכתב אשורית אפילו מדברים של חול אסור דהרי מאבדן בידים ועושה ביזיון בכתב הקודש ואסור מד\"ס. איברא כי מדברי הרמב\"ם בתשובה הנז\"ל אין ראיה דאיכא איסור בדבר הזה שלא כתב אלא דמגונה הדב' ולא כתב איסו' אלא בכות' פסוקי תורה נביאים וכתובים דוקא אבל בכותב דברים של חול בכתב אשורית אינו אלא גנאי וז\"ל שם ומן הראוי שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתב אשורי' כיון שנכתבה בו התורה ובו נכתבו לוחות הברית כי הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בכתבי הקודש ומימי קדם ישראל נזהרין בזו והיו כותבים כתביהם וחיבור חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי ולכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברי' של חול בכתב עברי ולא נמצא מעולם אות אחת מכתב אשורי בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן עכ\"ל.<br><b> הרי </b> שלא כתב אלא לשון גנאי ולא איסור ושוב ראיתי להרב דברי יוסף סימן מ\"א שתמה על הרדב\"ז בזה והביא ההיא דפ\"ק דנידה די\"ז דפריך תלמודא למ\"ד אסור לשמש מטתו ביום מדתניא אף ע\"פ שאמרו המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה ופרש\"י אלמא מגונה הוא דהוי אבל איסורא ליכא יע\"ש ועל מ\"ש הרדב\"ז וכ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב כתב הרב הנז' וז\"ל וקשה דמנ\"ל הא דאסור לאבד בידים כתבי חול שנכתבו בכתיבה אשורית דאי משום צורת האותיות דחל עליה קדושה רבה אין זה אלא בדברים של קדש כשנכתבו בכונת קדושתן דאז חל על האותיות קדושה עליונה כפי כוונת הכותב ועומק השכלתו וטהרת מחשבותיו אבל בהעדר הכוונה הראויה בהם כל רוח אין בקרב' ומטעם זה הוא דאמרי' בגיטין דנ\"ד כל ס\"ת שאין האזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום ובספר בדק הבית ד\"ב כתב מרן בשם הרשב\"ץ בתשו' דשם שנכתב שלא בכוונת קדושה אינו קדו' וכ\"כ הסמ\"ק והגהות מיימון פ\"ו מיסודי התורה והרשד\"ם בסימן קפ\"ז ואין צריך לומר אם הם דברים של חול שאין איסור למוחקן עכ\"ל יע\"ש.<br><b> ואין </b> מכל זה ראיה לסתור דברי הרדב\"ז ז\"ל דודאי לענין איסור מחיקת השם דלוקה עליו הוא דקאמרי הני רבוותא דליכא איסורא אבל הרדב\"ז ז\"ל לא כתב אלא דאיסור ד\"ס מיהא איכא לפי מ\"ש הרמב\"ם דכתב אשורית מצד עצמו וצורתו אית ביה צד קדושה וגנאי הדבר לכותב' בדבר שיבא לבסוף לידי איבוד בידים.<br><b> עוד </b> תמה על הרדב\"ז דהא דאסר הרמב\"ם לאבד ולהשתמש בכתב אשורית היינו דרך השחתה ובזיון אבל כל שעושה לצורכו שלא להפסיד ממונו אין כאן איסור כלל שהרי כותב ס\"ת וטעה מוחק אפילו כמה שורות אפי' שחלה קדושת ס\"ת על אותן שורות שכתב דכיון שאינו מוחקן דרך ביזוי והשחתה אין כאן איסור וכ\"כ מרן ב\"י בא\"ח סימן ש\"ע בשם המרדכי דעוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות אסור למוחקן בי\"ט הא בחול אין בו איסור יע\"ש.<br><b> ולדידי </b> אין ספק דאף הרדב\"ז סובר כן דאחר שכתב כתיבת אשורית בזהב בטלית דכשבלה הטלית שרי להתיך אותיות הזהב כיון דלצורכו הוא מוחק ואינו דרך השחתה ובזיון והוא לא אסר אלא לרקם מעיקרא כיון דסופו לבא לידי איבוד בידים כשיבלה הטלית אפילו שהוא לצרכו ולכתחילה ודאי דאסור ר\"ל מגונה לדעת הרמב\"ם אפילו בדברים של חול כל שהכתב אשורית וכמו שכן הסכים הוא ז\"ל בכוונת הרדב\"ז יע\"ש.<br><b> ונמצינו </b> למדין לנדון דידן דכיון ששלשה תיבות אלו של הא לכם זרע הם קדש מפסו' התורה והכותב אותם ודאי דכוונתו היה לכתוב אלו התיבות של קדש שיועיל לנושא אותם להוליד ולהזריע זרע אנשים אין ספק שלפי דברי הר\"מ והרדב\"ז והרב דברי יוסף אסור להתיך הטס הזה דהו\"ל מאבד בידים תיבות הקדש שנכתבו בכתב אשורית.<br><b> ואולם </b> ראיתי להתשב\"ץ ח\"א סימן ב' דף ז' ע\"ד ד\"ה ואחר כו' שכתב דאעפ\"י דאיכא איסורא דרבנן לאבד כתבי הקודש בידים ואפי' ברכות וקמעין והפטרות שאינן כתבי הקודש שלמים ואפילו בזמן שלא ניתנו ליכתב וכ\"ש השתא דניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' לדעת הרי\"ף במגילה לתינוק וכיוצא וכן ספרי התלמוד לכ\"ע וכיון שניתנו ליכתב מצילין אותן מן הדליקה וכ\"ש שאסור לאבדן ביד אפילו הכי סיים וכתב ואפשר שאינו אסור לאבד ביד אלא כשיש בהם שמונים וה' אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון אבל בציר מהכי שרי ויש הוכחה לזה בפרק כל כתבי עכ\"ל.<br><b> ונראה </b> שראייתו מפ' כל כתבי הוא ממ\"ש שם דף קט\"ו ע\"ב דס\"ת שבלה אם יש בו ללקט פ\"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין מן הדליקה ואם לאו אין מצילין משמע דכל דליכא פ\"ה אותיות אין כאן קדושה ואע\"ג דלא אתמ' הכי אלא לענין דאין מצילין מן הדליקה אבל לא לאבדן ביד דוקא לענין ס\"ת שבלה הוא דאסור לאבד ביד אפילו שאין בו ללקט פ\"ה אותיות אבל בקמעין וכיוצא אפי' איבוד בידים שרי כל דליכא פ\"ה אותיות מעיקרא בהם כיון דאין בהם קדושה ועיין להר' חוות יאיר סי' ט\"ז דכ\"ו ע\"א שחילק כעין זה ולפי דברי התשב\"ץ הללו בנ\"ד דליכא אלא ג' תיבות מפ' הא לכם זרע שרי להתיכן ולאבדן בידים גם לפי דברי רבי מיימון אביו של הרמב\"ם שהביא התשב\"ץ שם באותה תשובה דכל שאינו כותב בשיטה אחת יותר מב' תיבות אין כאן כתיבת קודש ושרי לאבדן בנ\"ד נמי דליכא אלא ג' תיבות שרי לאבדן אלא שהתשב\"ץ שם דף ח' ע\"ב ד\"ה דע כו' כתב שרש\"י חולק בזה והביא ראיה הרב לדבריו יע\"ש זולת היכא שהתיבות חסרות או יתרות או האותיות קטועות או שהכתב אינו אשורית יע\"ש ולפי דבריו הללו דכל שאינו כתב אשורית שרי למוחקן הכא נמי בנ\"ד דהוי חק תוכו שצורת האותיות נעשו ממילא בתוך החקיקה וכבר אמרו בפ\"ב דגיטין ד\"ך דח\"ת לא מיקרי כתיבה דכתיב וכתב ולא וחקק דהיינו חק תוכות וכיון דליכא כתיבה אין כאן איסור איבוד כתבי הקודש.<br><b> ולבר </b> מן דין ומן דין עוד יש טעם אח' להתיר בנ\"ד על פי מה שכ' שם עוד התשב\"ץ ד\"ת ע\"ג וז\"ל ראיתי בתשו' הרמב\"ם שאסר לרקם בטלית של ציצית פסוקים של תורה והטעין גניזה אם רקמן ואינו נראה כן שלא כיוין לכותבו להגות בהם וגט חליצה יוכיח שכותבין כמה פסוקים ורבותינו ז\"ל היו כותבין פסוקים באיגרותיהם כדאיתא בפרק' קמא דגיטין ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבי בלא שרטוט אלא דההיא דמגילת סוטה דנגנז' כשאמר' איני שותה לא משמע הכי ושמא משום דנכתב' להגות בה טעונה גניזה וכיון שנכתבה להגות בה ולא ניתנה לקרות בה דאין כותבין מגילה להתלמד בה מש\"ה טעונה גניזה אבל מה שלא נכתב כדי להגות בו אין טעון גניזה ושמא דמגילת סוטה דטעונה גניזה משום אזכרות דאית בה שאי אפשר למוחקן וכן מוכח לשון רש\"י שכתבתי לעיל וכן בפרק מצות חליצה גבי הא דאקשינן והא לא ניתן ליכתב ואפילו הכי אסיקנא דשרי כתב ז\"ל דלא דמי למגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתב לה דהוי כמגילה קבועה אבל האי ספירת דברים בעלמא הוא ולאו בקדושתיה קאי עכ\"ל.<br><b> ומ\"ש </b> דגט חליצה יוכיח דכל שלא להגות בו אין בו איסור דכותב את התורה פרשיות פרשיות ואינו טעון גניזה עיין בס\"פ מצות חליצה דף ק\"ו ע\"ב וברש\"י ד\"ה משרטט גט חליצה דמשמע דס\"ל דדוקא במקום מצוה הוא דהתירו לכתוב פ\"פ כל שאינו כותבן להגות אלא לסיפור דברי' וע' להרב ג\"ור חא\"ח סימן כ\"ו שכתב דאף הרמב\"ם ז\"ל לא אסר לכותבן ולגונזן אלא מטעם הזלזול ולא מטעם דאסור לכתוב פ\"פ כיון דלא נכתבו להגות בהם יע\"ש. וזה נראה הפך ממ\"ש הרמב\"ם בתשובה שכתבנו לעיל וא\"כ בנ\"ד אפילו היה הכת' כתב גמור כיון שלא נכתב להגות בו אלא לנושאו עליו כקמיע אין כאן איסור איבוד כתב הקודש ואין צריך גניזה וכל שמתיך את טס הכסף באש לצורכו שרי כן נראה לע\"ד.<br><b> ודע </b> שראיתי להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' יסודי התורה פ\"ו הל' ו' דעל מ\"ש רבינו דאפילו אם היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה משום מוחק את השם כתב וז\"ל אפי' היה השם חקוק כו' פי' לא מיבעיא בכתוב אלא אפילו בחקוק דלא מיקרי כתיבה כדאיתא בפ\"ב דגיטין ד\"ך לענין מחיקת השם מיחייב אף בחקיק�� דהא הכא גבי מחיקת השם לא כתיב כתיבה למעוטי חקיקה עכ\"ל הרב. ויש לתמוה על דבריו דאדרבא מסוגייא דפ\"ב דגיטין ד\"ך מבואר דחקיקה כתיבה היא וכתיבת הלוחות יוכיח שהיו חקוקין בלוחות וקרי לה כתיבה כדכתיב ויכתוב על הלוחות וכמ\"ש התוס' שם בגיטין ד\"ה למימרא כו' ומ\"ש שם בגמרא וכתב ולא וחקק היינו בחק תוכות ולא חק יריכות דהיינו שהאות נעשה ממילא ע\"י שחק סביבו' האות אבל אם האות עצמה היא החקוקה הא ודאי כתיבה היא וכן כתב הרב פ\"ח גופיה בהלכות גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ז' דחקיקה כתיבה היא וכן מבואר מתשו' הרמב\"ם שכתבנו בתחילת דברינו שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאיתא בגיטין וביומ' כו' וע' עוד בדברי הר\"ב ג\"פ בהל' גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ט\"ו שהביא שם תשובת הרמב\"ם שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה ולרקימה ותמה על סברת האומר שאין לכתוב בקולמוס של ברזל יע\"ש ועיין בדברי רבי' בפ\"ד מה' גירושין הל' ו' שחילק בין חק לתוכות לחק יריכות ובדברי רבינו רפ\"ט מה' כלי המקדש במעשה הציץ במ\"ש שם מרן כ\"מ ובמ\"ש עליו מוהר\"ם ן' חביב בה' גיטין סימן קכ\"ה ס\"ק ט\"ו ובהרב פר\"ח שם סק\"ו ובהר\"ב דת ודין סי' ב' ג' ד' יע\"ש סוף דבר דברי הרב פ\"ח בה' יסודי התורה צל\"ע ועיין עוד במה שאכתוב לקמן בזה.<br><b> ועל </b> אות ה\"א החקוקה מצד האחר של הטס אפילו שהחוקק אותה כיון לאות הה\"א של ההוי\"ה נראה דאין בזה משום איסור מוחק את השם וכמ\"ש הר\"ב ת\"הד בכתביו סימן קע\"א והביא דבריו מרן החביב בי\"ד סימן רע\"ו הג\"הט אות יו\"ד וז\"ל ואשר שאלת אם מותר למחוק השמות הנכתבים בסידור ותפלות הנרשמין בשני יודי\"ן ווא\"ו על גביהן (עיין בספר חיים שאל בסימן רע\"ו אות ד' יע\"ש) נראה הטעם דנכתבים הכי היינו משום דעולה מניינם כ\"ו כמספר שם המיוחד ונסתפקתי שמא יש בו קדושה או שמא עושי' הווין למעלה ושכובה כדי שלא יהא בו קדושה נראה דמטעם גמטריא אין לאסור דא\"כ תיבת הודאי נמי לא יהיה נמחק שהוא בגימט' שם המיוחד ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם אין נר' לאסור בשביל כך שהרי אמרו בפרק שבועת העדות דכל שלמה דשיר השירים קודש ונכתב ג\"כ להורות לשם ואפ\"ה כתבו התוס' דנמחק הוא אך בהא מסתפק אנא כיון דזה השם יו\"ד בתחילה דהיינו התחלת השם המיוחד בכתיבתו דהוי כמו ראש התיבה והתו' בפרק שבועת העדות כתבו בשם ר\"ח ז\"ל דא\"ד מאדונות אינו נמחק דהוי השם בקריאתו ואע\"ג דש\"ד משד\"י נמחק הכא בא\"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר אע\"ג דא\"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כתב אחריהם מידי משא\"כ בנ\"ד דאין כאן אלא התחלת אות אחת כו' מ\"מ י\"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו עכ\"ל ועיין בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו מחי\"ד מה שנשא ונתן בדברי התה\"ד. ועיין בספר מזבח אדמה חי\"ד סימן רפ\"א ס\"א ובסי' רפ\"ג ס\"ד.<br><b> נמצינו </b> למדין מדברי הרב תה\"ד דדוקא ביו\"ד שהוא התחלת שם המיוחד יש להחמיר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו אבל באות אחרת כה\"א ווא\"ו משמע דאין להחמיר למוחק' כיון דאין כאן התחלת השם המיוחד. אלא שעדיין אפשר לפקפק דכיון דכונת הרושם והחוקק לה\"א הזאת הוא לה\"א של שם המיוחד שמשם יושפע לו שפע וברכת הזרע הוה ליה ככותב היו\"ד של השם ויש להחמיר בו שלא למוחקו אם לא לצורך גדול דמה לי יו\"ד שהוא התחלת השם המיוחד מה לי ה\"א כל שידוע לכל שזו ה\"א רמז לה\"א של שם המיוחד ומ\"מ יש לדחות דלא דמי זה לזה כמבואר ועוד בה שכיון שאות ה\"א הלזו אינה חקוקה ירכות אלא חק תוכות וכבר כתבנו דכל שאין כאן כתיבה ולא חקיקה כחק יריכות אין כאן איסור מחיק' השם וכמ\"ש התשב\"ץ דכל שאינו כתב אשורית אין בו משום איסור מחיק' השם נראה לענ\"ד דשרי להתיכם לצורך הכסף ועיין להרב ברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"א אות כ\"ד יע\"ש.<br><b> ודע </b> דבריש פרק כל כתבי שנינו ת\"ר הברכות והקמיעין אף על פי שיש בהם אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני הדליקה ופירש רש\"י ז\"ל ומעניינות של תורה מפרשיות של תורה שהיו כותבין בקמיעין כגון כל המחלה כו' וכלשון הזה של הברייתא שכתבנו כתבה גם הרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רפ\"א ומרן ב\"י בא\"ח סימן של\"ד יע\"ש ולכאורה הוה מצינן למימר דלא אמרו שאין מצילין ברכות וקמעין אלא בליכא אזכרות כתובות בהם אלא פסוקי תורה שלא באזכרה דכיון דשרי למוחקן ביד לצורך תקון אות אחרת אין כאן איסור אלא להצילן אבל בדאיכא אזכרות שלימות דאית בהו איסור מחיקת ה' אפילו לצורך תקון אות אחרת כמ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן ב' מצילין אותן מפני הדליקה ודייק הכי לישנא דברייתא דקתני אע\"פ שיש בהם אותיות של שם ולא קאמר אף על גב דאיכא בהו אזכרות משום דאזכרות שלימות אסור להניחן לישרף אלא היכא דאיכא א\"ד מאדנות או יו\"ד של הוי\"ה או ש\"ד משדי הוא דקאמר דהיינו אותיות של שם ולא שם גמור. אמנם מדברי הרשב\"א באותה תשובה סימן רפ\"א שכתבנו נראה בהדייא דאפילו אית בקמיעין אזכרות שלימות אין מצילין אותן מן הדליקה כל דכתב האזכרות עם פסוקים משום דאין כותבין את התורה פסוקים ופרשיות זולת מגילה לתינוק משום עת לעשות אבל אם אין בהם פסוקים אלא אזכרות ושמות של מלאכים לא שרי יע\"ש.<br><b> גם </b> התשב\"ץ בח\"א סימן ב' ד\"ז ע\"ד ד\"ה דאחר כתב וז\"ל ואמרינן נמי בפרק כ\"כ הברכות והקמיעות אף על פי שיש בהם הזכרות כו' אין מצילין אותן מן הדליקה אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הן והזכרותיהן כו' יע\"ש מבואר דכל שאין מצילין אותן מן הדליקה אפילו איכא בהו הזכרות שלימות הוא יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו שכתב דשם ע\"ב וס\"ג ומ\"ב וב\"ן נמי אית בהו איסור מחיקת השם ובעו גניזה אם הם כתובין בקמעין אלא דבשבת אין מצילין אותן מן הדליקה כיון שלא ניתנו ליכתב יע\"ש ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן ט\"ז דכ\"ו ובתשב\"ץ ח\"א סימן ב' ובספר באר היטב בא\"ח סימן של\"ד באשל אברהם סק\"ב הביא בשם הר\"ב פרי הארץ שהעלה דשמות אלו מ\"ב וע\"ב וס\"ג וב\"ן אסור למחוק אות א' מהן וטעוני' גניזה וסיים ולפי זה ודאי דמצילין עכ\"ל וכ\"כ הרב מופת הדור כמוהר\"י אזולאי נר\"ו בספר שיורי ברכה שם בסימן הנז' יע\"ש והוא פליא' היכן ראו בדברי הרב פ\"ה דכתב דלפי\"ז ודאי מצילין שהוא לא כתב אלא דבעו גניזה אבל לענין הצלה מן הדליקה לדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשו' אין מצילין אפילו בזמן הזה ולדעת הטור מצילין לפי דעת מרן ב\"י ולפי דעת השה\"ג דזה דעת המרדכי והרא\"ש והסמ\"ג יע\"ש.<br><b> ודע </b> דעל מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות יסודי התורה הל' ו' כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי ה\"ז לוקה אלא כו' כתב הרפ\"ח בביאורו וז\"ל דע שקצת נסתפקו לענין מחיקת השם דלקי מן התורה אם הוא דוקא בקידש את השם או דילמא ההיא בס\"ת איתמר אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אי מחקה ולדידן הכי מסתברא לן ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא דהא מסתמא שם שכתוב בכלי לא נתקדש ואעפ\"כ כתב הרב דהמתיך הכלי ה��\"ז לוקה עכ\"ל.<br><b> והנה </b> זה שכתב הרב ז\"ל דאף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי לא ביא' לנו הקידוש הזה מהו אם הכוונה הוא שכשכתבו הכותב לא כיוין שכותב אותיות אלו לשם האל כלומר שהם שמו יתברך אלא ככותב אותיות בעלמא או דילמא שאע\"פ שכותבם לשם האל אינו מכוין שבכתיבתו שמו ית' יש בהם קדו' השם טפי משאר אותיות ושאסור למוחקן ולעמוד בפניהם ערום וכיוצא ומדברי התוס' בפרק התכלת דף מ\"ב ד\"ה ואל ימול גוי יוצא מדבריהם דכל שכותב ומכוין שהוא כותב שם האל זהו קדושתן לשמן וכן מבואר מדברי רבינו כאן בפ\"ו מהל' יסודי התורה כמ\"ש הר\"ב מח\"א ז\"ל בביאורו לטור י\"ד דל\"ז ע\"ב וע\"ג וכן הוא משמעות דברי הרא\"ם שהביא ההג\"מ ודברי הסמ\"ק והתשב\"ץ שהביא מרן ב\"י בבד\"ה י\"ד סי' רע\"ו ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"א סימן קע\"ז וסימן קכ\"ו דכל שמכוין לשמו ית' זהו קדושתו יע\"ש ואין ספק אצלי דכוונת הפ\"ח לומר דאף שלא כיון הכותב בשעת כתיבתו לשם האל אלא ככותב אותיות בעלמא ס\"ס שם מיהא הוי דאותיות הללו הרואה אותם יודע של שם ית' הם אף שהכות' לא כיון בכתיבתו לכתוב אלא אותיות בעלמא ולא לשם האל אין מי שקורא אות' אחר כתיבתו אלא שמו יתברך דקריאה אחרת אינו קורא אלא דלענין קדושת ס\"ת לא מהני דבעינן כתיבת השם לשמו ית' ולא כתיבת אותיות בעלמא וע' להתוס' בפ' התכלת דלחד תרוצא כותב אותיות השם סתמ' ולא כיון לשם האל היינו שלא לשמן וס\"ת נפסל בהכי ולאידך תירוצא כל שלא כיון לתיבה אחרת אלא סתמא הו\"ל ככותב השם לשמו ולא מפסיל ס\"ת בהכי. ולפי מה שהרפ\"ח מחלק במחיקת השם לכתיבת ס\"ת מבואר דלתרוץ הזה של התוס' דלענין ס\"ת אם כתבו לשם כתי' אחרת כגון שהיה רוצה לכתוב יאודה וטעה וכתב הוי\"ה אז הוא דנפסל ולענין מחיקה אפי' כה\"ג לקי משום מוחק את ה' וא\"כ הוה דברי הרפ\"ח ז\"ל הם היפך ממ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז וסי' קכ\"ז והביא דבריו מרן בית יוסף בבד\"ה י\"ד סימן רע\"ו בשם עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת כההיא דפ' הניזקין ופ' המביא תניין הרי שהיה צריך לכתוב יאודה וכתב הוי\"ה או הללויה לדברי ר\"ע מותר למוחקו וכן כתב בהגמ\"י בפ\"ו מה' יסודי התורה יע\"ש ולפי דברי הרב פ\"ח לענין איסור מחיקת השם כל שכתב שם הוי\"ה אפי' שלא כתבו לשם הוי\"ה ס\"ס שם הוי\"ה הוא ואסור למחקו כמדובר.<br><b> ושוב </b> ראיתי להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב שהביא דברי הרב פר\"ח ז\"ל וכתב עליו וז\"ל אבל ראיתי בהג\"מ פ\"ו מהלכות יסודי התורה שהביא בשם רא\"ם דכל שלא נתקדש השם מות' למוחקו ומדברי הרמב\"ם שכתב בפרק זה מין שכתב ס\"ת שורפין אותו עם הזכרות שבו מפני שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה הוא כשאר דברים הואיל דדעתו כן לא נתקדש ה' כו' משמע מדבריו אלו שכל שלא כתבו בכוונת קדושה אין בו איסור מחיקה מן התורה ומדברי הרב ז\"ל שכתב אבל גוי שכתב את ה' גונזין אותו נראה דכל שהוא יודע בשעה שכותב את השם והוא מאמין בקדושה הר\"ז נתקדש דהא ודאי כשכתבו אינו מחשב לשם קדושת ה' עכ\"ל כלומר דדברי הרא\"ם שהביא הגה\"מ שכתב וז\"ל שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן אין בהם קדושה הם הפך דברי הרב פר\"ח שכתב דאפי' לא כיון לכתוב שם האל יתברך ולא נתקדש והרי השם הזה כאותיות בעלמא אפילו הכי יש בו משום איסור מחיקת ה' דס\"ס שם הוא והרואה אותיות אלו אינו קורא אותם אלא בשם ה' ומה שהביא הרב מח\"א ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל הוא לפרש דברי הג\"מי במ\"ש שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן שהכוונה הוא שלא כיוין לכתוב את ה' אלא אותיות בעלמא שאם כתבם לשם ה' זו היא קדושתן.<br><b> עוד </b> כתב הרב מח\"א ז\"ל וז\"ל ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם שלא היה מכוין לכתוב את השם בהא ודאי מותר למוחקו וכמ\"ש הסמ\"ק והרשב\"ץ אבל בכתב את השם בכוונה ויודע שהוא כותב את השם אפילו תימא דלענין זה לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקת השם אסור דכיון שכתבו בכוונת השם הרי זה מקודש עכ\"ל. כלומר ודלא כדמשמע מדברי הרפ\"ח דאפילו לא כיון לכתוב לשם השם אלא אותיות בעלמא ס\"ס שם של הקב\"ה מיהא הוי וכל הרואה אותו קורא אותו בשם ה' אף שלא נתכוון לשם השם ולדידיה דהרב מח\"א ז\"ל דוקא אם כיוון הכותב לשם השם אסור אף שלא כיוון להקדישו כלו' שלא כיוון בעת כתיבתו שהוא קדוש בכתיבה זו יותר משאר תיבות לענין איסור מחיקתו לצורך תיקון שאר תיבות וכיוצא דלענין ס\"ת דכל כה\"ג נמי פסול כמ\"ש הרב אחר זה ד\"ה בענין אבל לענין מחיקת השם כל שכיוין לכתוב שמו יתברך דיי בזה לאסור ולקי עליה אבל אם לא כיוין לכתוב השם אלא לכתוב אותיות בעלמא אף איסור מחיקת ליכא ודלא כסתמיו' דברי הרפ\"ח דאפילו כה\"ג שם מיהא הוי ולקי ודברי הפר\"ח ז\"ל לפי מה שהבין הרב מ\"א הם שלא כדברי רבינו והסמ\"ק והגהות מיימון ז\"ל ותשב\"ץ ז\"ל דמדברי כולם משמע דכל שמכוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אין בו איסור מחיקת ה' ומדברי כולם מבואר דאף לענין ס\"ת כל שמכוין לאותיות בעלמא בהא הוא דמפסל הס\"ת אבל אם כיוין לשם האל יתברך זהו קדושתו כמו שדקדק מדברי רבי' יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> עוד להרב מח\"א שם ע\"ג הביא דברי רבינו דריש פרקין גבי ספר תורה שכתבו מין ישרף ודקדק מדבריו דה\"ט משום שלא נכתב לשמו ואין בו איסור מחיקה וכתב על זה וז\"ל אף על פי שכתב אחר כך אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו אעפ\"י שסתם גוי אינו כותבו לשם קדושת ה' ואפ\"ה גונזין אותו יראה דאינו אלא דרבנן ומשום ביזיון דלא גרע משאר כתבי הקודש שכתב אח\"ך דגונזין אותו ומ\"ש בירו' בשם רבי חייא אם יתן לו ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו מפני שלא נתכוון כו' הא דשרי למוחקן היינו משום תקון אבל בלא\"ה אסור עכ\"ל הנה הרב הדר ביה השתא ממ\"ש לעיל ע\"ב דמדברי רבינו שכתב אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו נראה שכל שהוא יודע שכותב את השם ומאמין בקדושה הרי זה נתקדש דהא ודאי כשכתב גוי את השם אינו מכוין ומחשב להקדישו עכ\"ל מבואר מדבריו הללו שהבין שמ\"ש רבינו אבל גוי שכתב בס\"ת כו' דכוונתו לומר דגוי שכתב את השם יש בו קדושה ככותבו ישראל לשם קדושת ה' דאף על פי שהגוי אינו יודע כשכותב לקדש ס\"ס יודע שהוא כותב שם האל ישראל שקורין לו כן מאמין הוא שיש קדושה לשמו של האל ואינו אפיקורוס שמכחיש בבורא ואינו מאמין בקדושתו ולכך כתב דגונזין אותו דכיון דכתבו לשם הבורא שקורין אותו ישראל בשם זה ממילא נתקדש ולפי זה אף יש בו איסור מחיקה דאלו למ\"ש הרב הכא אין כוונת רבינו לומר דכל שכתבו גוי יש בו קדושת ה' ויש בו איסור מחיקה אלא שיש בו קדושת כתבי הקודש דאסור למוחקו בידים חנם אבל לצורך דבר אחר מוחקין וה\"נ שם שכתב גוי אסור למוחקו אם לא לצורך דבר אחר ודוק.<br><b> וחזי </b> הוית להרב מופת הדור בברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"ו אות כ\"ד הביא דברי הרב פר\"ח שבהלכות יסודי התורה וכתב עליו וז\"ל והרשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז כתב כו' עד וא\"כ הוא הפך הרפ\"ח כדאמרן עכ\"ל.<br><b> הנה </b> הרב נר\"ו משמע ליה דכוונת כותב לשם קדושת השם הוא דבר א' וכותב לשם האל הוא דבר אחר וכהצד האחד שנסתפק הרב מח\"א בדל\"ג ע\"ב ולדידי כוונת כתיבת השם לשם השם הוא ניהו כוונת קדושת השם וכל שהוא מכוין כשכותב אותיות אלו מאות א' עד אחרונה שהם שמו יתברך זו היא קדושתן שכותבם לשמו ולא לאותיות בעלמא אבל כשמכוין לאותיות בעלמא אז אין בהם קדושת השם אלא הרי הם כשאר תיבות דעלמא ואין בו איסור מחיקת השם וזה מבואר בדברי התשב\"ץ בריש סימן קע\"ז דפתח באומרו שאין השם מתקדש אא\"כ נתכוון הכותב להקדישו אבל אם כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש וסיים כדתניא בפ' המביא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יאודה כו' ואמרינן נמי בירושלמי כו' ואי כוונת קדושת השם הוא דבר אחד וכוונת כותב השם הוא דבר אחר אין דברי התשב\"ץ ז\"ל מכוונים דלאו רישיה סיפיה דהראיות שמביא מפ' המביא ומהירושלמי הוא בשאינו מכוין לכתוב שם האל כלל ומה ראיה מזה להיכא שמכוין לכתוב שם האל ואינו מכוין להקדישו אלא ודאי דא ודא חדא היא דכל שמכוין לכתוב שם האל זו היא קדושתו והן הן דברי הסמ\"ק והג\"מי שכתבו דכל שכ' השם שלא מדעתו או שלא בכוונת קדושת השם דאין בו משום איסור מחיקת השם דכוונתם לומר דכל שלא כיוין כשכותב אותיות השם שהוא כותב שם האל יתברך שזו היא קדושתו שכותב שמו יתברך ולא כיוין אלא לכתוב יאודה או שכיוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אז אין בו משום איסור מחיקת השם וזה הפך מ\"ש הרב פר\"ח דאפילו לא כיוין לשם קדושת שמו יתברך אסור למוחקו דס\"ס שם האל מיהא הוי ועיין בתשו' הרדב\"ז השניות סימן ע\"ז ובסימן קנ\"ד.<br><b> וע\"פ </b> האמור ממילא יתיישב כל מה שכתב עוד הרב\"י נר\"ו על הראיות שהביא התשב\"ץ מההיא דפרק המביא ומהירושלמי דאינן ראיות כו' יע\"ש דזה לא כתב הרב נר\"ו אלא לפי המונח שהניח דכותב השם לשם קדושת השם הוא דבר אחד וכותב השם לשם השם הוא דבר אחר אמנם לא כן אנכי עמדי דהכל תלוי בכותב השם ומכוין שהוא כותב שם האל יתברך או אינו מיכוין אלא לאותיות בעלמא.<br><b> וכבר </b> ראיתי להרב נר\"ו שחזר וכתב וז\"ל ואל תשיבני ריקם דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל כו' עד והוא היפך דברי הפר\"ח ז\"ל עכ\"ל. ואני במקומי אני עומד דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל במ\"ש אין השם מתקדש אא\"כ נתכוון לקדשו היינו דנתכוון לכתוב שם האל שבזה מתקדש השם לאפוקי כותב אותיות אלו סתם ככותב אותיות בעלמא ולא לשמו יתברך דהוה ליה ככותב יאודה וטעה והשמיט הדל\"ת וזה הוא כותב הזכרות שלא לשמן שאמרו בגמ' דהיינו שלא כיוין בשעת כתיבתן שכותב שמו יתברך אלא אותיות בעלמא כשאר אותיות שבס\"ת וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת דמ\"ב ע\"א ד\"ה ואל ימול גוי לפי הפי' הא' יע\"ש והן הן דברי הסמ\"ק והגמ\"י ובכן לא נשאר מקום לכל דברי הרב נר\"ו בזה ודברי הרשב\"ץ בסי' קע\"ז ובסימן קכ\"ז הן שפה אחת ודברים אחדים ודוק.<br><b> עוד </b> כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ברם לפום ריהטא נראה דלשון הסמ\"ק שהביא הרשב\"ץ ז\"ל מתפרש שפיר בכותב שם ולאו אדעתיה אבל אם כתב שם בכוונה שהוא כותב שם אף שלא קידשו נהי דס\"ת מפסיל בהכי אבל לענין מחיקה אסור כו' וגם לשון רא\"ם כו' ופשיטא לי כו' עכ\"ל וכבר כתבתי לעיל דמדברי התוס' דפרק התכלת מבואר לחד תירוצ' דכל שכשכותב אותיות השם כתבן לשמו יתב' זהו קדושתן ואם כתבן בסתם אותיות בעלמא ולא כיון שהם שמו יתברך אין בהם קדושת השם וזהו כותב הזכרות שלא לשמן אף שלא כיון לכתוב יאודה וטעה ולא הטיל דל\"ת ולאידך תירוצא דוקא כשטעה ולא הטיל דל\"ת מקרי שלא לשמן אבל בכותב סתמא לשם אותיות בעלמא סתמא הוי ככותב השם לשם האל ונתקדש ממיל��.<br><b> ובכן </b> מאי דפשיטא ליה להרב\"י בדעת הפר\"ח ז\"ל לא נהירא לי דמפשט פשיטא לי דכל שכיוין לכתוב אותיות השם לשם האל זהו קדושתו לכ\"ע וכוונת קדושה שאומר הרב לא ידעתי מה טיבה אחר שהוא מכוין לכתוב שמו יתברך ממילא הוא קדו' ומה צורך עוד לכוונת הכותב ודעת הרפ\"ח ז\"ל הוא דאפילו לא כיוין הכותב לשם האל ככותב אותיות בעלמא ולא נתקדשו אותיות אלו לשם קדושת השם אפ\"ה איסור מחיקת השם איכא כיון דס\"ס שם מיהא הוי למי שרואה וקורא אותו בשם השם אע\"ג דלענין ס\"ת לא מהני כל שלא נכתב מתחילה לשם ה' וזה מבואר שלא כדברי התשב\"ץ והסמ\"ק והג\"מ ז\"ל שלא חילקו בין איסור מחיקת השם לקדושת ס\"ת ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב נר\"ו שכתב וז\"ל וחזיתיה להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב: כו' ולע\"ד דכל שכתב את השם כו' עד דכיון שכתב בכוונה הרי זה מקודש עכ\"ל כו' אפשר דהרב מח\"א פליג אמ\"ש הרפ\"ח דלוקה ולדידיה אסור עכ\"ל הרב\"י נר\"ו.<br><b> ולדידי </b> הדבר פשוט דהרב מח\"א בא להשיג על הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש כלשון הזה דאפי' לא נתקדש השם אסור למוחקו ולקי ולא ביאר זה שלא נתקדש השם באיזה אופן הוא אם כוונתו לומר שלא כיוין לכתוב השם אלא אותיות בעלמא שבזה לא נתקדש השם וכמ\"ש רבינו גבי מין שכתב ס\"ת הואיל ודעתו כן לא נתקדש השם כו' הרי משמע מדבריו הללו דכל כה\"ג מותר למוחקו היפך דברי הפר\"ח ואי כוונתו של הפר\"ח במ\"ש אף שלא נתקדש השם לומר שיודע שכותב השם ולא כיוין לקדשו בפירוש על זה כתב דממ\"ש רבינו גבי גוי גונזין אותו נראה דאין צורך לקדשו בפירוש אלא כל שיודע שהוא כותב את השם למאמין בקדושה הרי נתקדש ממילא דהא ודאי כשכתבו גוי אינו מקדשו לא בפיו ולא במחשבה וכיון שכן מה נפשך אין מקום לחלק בין קדוש' ס\"ת לאיסור מחיקת השם לפי דברי רבינו בב' הדינין שכתב בגוי הכותב את השם ובמין הכותב את השם דאי יודע שהוא כותב את השם אע\"פ שלא הקדישו בפירוש ממילא הוא קדו' בין לענין איסור מחיקת השם בין לענין קדושת ס\"ת דהרי כתב ההזכרו' לשמן עיקרי ואם אינו יודע שהוא כותב את השם בשע' שכתבו אלא ככותב אותיות בעלמא אין כאן קדושת השם דהו\"ל ככתבו מין אפילו לענין מחיקת השם דשרי למוחקו וכ\"ש דלא מהני לקדו' ס\"ת ועל זה סיים וכתב ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם בהא ודאי מותר כלומר בהא פשיטא לי דמותר שלא כמשמעו' דברי הרפ\"ח ז\"ל דאפילו בכה\"ג איכא איסורא דמחיקת השם מדלא פיר' דבריו אבל בכותב השם ויודע שכותב השם אפילו תימא דלענין ס\"ת לא מהני כו' כלומר הפך מה שדקדקנו מדברי רבינו מדין גוי שכתב את השם ותאמר דמ\"ש רבי' שגונזין אותו לא מפני שהם קדושו' ממילא והוה ליה ככותב הזכרות לשמן דכל שלא אמר כן בפי' לא קדשי והטעם שגונזין אותו הוא משום דלא גרעי משאר כתבי הקודש שכתב רבינו דאסור מדרבנן לאבדן ביד משום בזיון ושגונזין אותן וכמ\"ש הר\"ב מח\"א גופיה שם בע\"ב וכנראה שהיא מהדורא בתרא כמ\"ש הרב ברכ\"י נר\"ו שם מ\"מ לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכוונה הרי זה מקודש כלומר בכה\"ג דוקא מודינא להרפ\"ח דאסור למוחקו ולקי עליה אף אם נאמר דלא מהני קדושה זו לענין קדושת ס\"ת ככותב הזכרו' לשמן אבל כשלא כיוין לכתוב את השם אלא ככותב אותיות בעלמא דמסתמיו' דברי הפר\"ח משמע דאף בכה\"ג איכא איסורא ולקי עליה לא מודינא ליה כי נראה לע\"ד כוונת הר\"ב מח\"א ז\"ל ודוק.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב חוות יאיר סימן י\"ו דף כ\"ה ע\"ב שהכריח ממ\"ש רבינו גבי גוי שכתב את השם דגונזין אותו כו' דיש חילוק בין א��סו' מחיקת השם לקדוש' ס\"ת דבעינן שיקדש את ההזכר' בפה כמשיע\"ש ולפי מ\"ש הרב מח\"א במהדור' בתרא ליכא ראיה מההיא דגוי כלל דהתם משו' ביזיון דכתבי הקוד' קאמר ומדרבנן אבל עיקר הראיה היא מההיא דהיה השם כתוב בכלי והתיך אותו דכתב רבינו דלקי אע\"ג דסתמא שם הכתוב בכלי לא נתכוון הכותב לקדשו וכמ\"ש הרפ\"ח ז\"ל.<br><b> עוד </b> כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ואתה תחזה להר\"ב מח\"א שם בדף זה עצמו ע\"ג דשקיל וטרי בהא ונראה שהוא מהדורא בתרא שכתב בענין זה ובדבריו בע\"ג יש כמה גמגומים ולא עת האסף רק את זה אגיד דמה שהוצרך לאוקומי הירו' דמגילה במחק כדי לתקן אינו מחוור ולא היה צריך לזה דהתם ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא ולא כיוין לשם כלל ומה שדחה לראית הפר\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שידע שכותב השם כו' כן נסתפ' לעיל בע\"ב וכבר כתבנו בעניותינו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא עכ\"ל.<br><b> ואני </b> לא מצאתי גמגומים הרבה כי אם סתיר' דברים ממ\"ש ודקדק בע\"ב מלשון רבינו אבל גוי שכתב כו' למ\"ש בע\"ג דהטעם שגונזין אותו הוא מפני דלא גרע מכתבי הקוד' וכבר כתבתי בעניותי לעיל מזה דגם בע\"ב רמז לזה במ\"ש ואפי' תימא דלענין ס\"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו כו' כמדובר. גם מ\"ש רק את זה אגיד כו' דהת' ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא כו' אחר המחיל' הראוי' בזה שיחתו איני מכיר דשפיר כתב הר\"ב מח\"א דההיא דירוש' במוחק על מנת לתקן הוא דאי לא היכי קאמר ר\"ח אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו דאף דלר\"מ תיבות הללויה לאו שם הוא אלא חול ס\"ס לא גרע משאר כתבי הקוד' דאסור למוחקן בידי' חנם משום בזיון ומדרבנן ולא משום איסור מחיק' השם אלא ודאי דלא קאמר אני מוחק אלא כדי לתקן וע' בתשב\"ץ ח\"א סי' ב' ודוק.<br><b> ומ\"ש </b> עוד דמה שדחה לראית הרפ\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שיודע שכותב השם שכבר כתבנו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא. כו' הנה לעיל באות ה' כתב וז\"ל נסתפק הרב מח\"א אי כתיבת השם דבעי כתיבה לשמה היינו שיכוין הכותב שכותב שמו של הקב\"ה או צריך לכוין שהוא מקדשו כו' ועיין בל\"ח אות י\"ב ופשוט ואין צריך להאריך עכ\"ל. והנה לשון הרב בעל מח\"א כן הוא בענין הזכרות של ס\"ת שצריך שיכתוב אותם לשם קדושת השם איכא לספוקי ולומר דהא דצריך כתיבה לשמה היינו לומר שיכתוב אותו בכוונ' השי\"ת כו' עד וכן נמי דעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל.<br><b> הרי </b> שהרב לא כתב דצריך שיכוין לקדש את השם אלא שיכתוב הזכרה לשם ה' אלהי ישראל ולא ככותב אותיות בעלמא וכיון שכתבן לשמו ממילא יש בהם קדושת השם לענין איסור מחיק' השם טפי משאר אותיות באופן דספק הרב מח\"א במקומו הוא עומד אם צריך הכותב לחשוב כשכותב שום הזכרה שהוא מקדשה במחשבתו בכתיבתו או דיי שיחשוב שהוא כותב שמו של אלהי ישראל וממילא הוא קודש. ולדידי אדרבה כיון דלשון הש\"ס הוא דהזכרו' של ס\"ת צריך שיהיו כתובו' לשמן ואם נכתבו שלא לשמן לא מהני לשון לשמן ושלא לשמן מבואר דלא בעי אלא שיכתוב הכותב אותם לשם משמותיו יתברך ולא לשם אותיות בעלמא וקדושת השם ממילא אתי כן נראה לע\"ד.<br><b> ודע </b> דלענין הני דינרי זהב שכתוב עליהם שם הוי\"ה ב\"ה אם מותר להתיכן ראיתי להר\"ב מח\"א ז\"ל שם דל\"ז ע\"ג שכתב דאם נעשו על ידי גוים אעפ\"י שלא נעשו לשמו ית' אסור להתיכן משום איסור מחיקת כתבי הקדש דרך בזיון וכההיא דכתב הרמב\"ם דגוי שכתב את השם או כתבי הקדש שכתבן גוי יגנזו. מ\"מ שרי ליהנות מהם כיון שלא נעשו לשמו אבל אם נעשו ע\"י ��שראל אסור יע\"ש. גם הר\"ב חוות יאיר בסימן י\"ו דכ\"ו ע\"א כתב דמטבעות שנטבעין במדינת שוויידין בשם של ד' אותיות נ\"ל דמותרי' הם כי נטבעו להוציאן והו\"ל ככתיבה בפירוש לשם חול יע\"ש ולא ידעתי למה לא התירו אותם מטעם דזהובים הללו טובעין אותם ע\"י רושמא דמיחרץ חריץ והאותיות בולטות כחק תוכות ואין כאן כתיבה ביד באותיות השם כלל והשם נעשה בולט ממילא והטס נשאר במקומו כמו שהיה מקודם ומהי תיתי לאסור השם הזה במחיקה כיון דלא נכתבו אותיות השם ביד ולא נתקדשו בשום מעשה ובפרק המביא תנין ד\"ך ע\"א אמרו אמר ליה רבינא לרב אשי האי רושמא מחרץ חריץ ופי' רש\"י רושמא חותם המטבע מחרץ חריץ התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו ע\"ג טס לא הוי כתב ותוכות הוו או כנופי מכניף צורת החותם שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקין את תוכו של טס ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע\"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתכת לתוך הרושם והרי כתבה בידים עכ\"ל. וכיון דאסיקנא בגמרא דמחרץ חריץ הרי אין כאן כתיבה באותיות ה' כלל ומי קידשו לשם הזה ובמה נתקד' כיון דממיל' נעשה.<br><b> איברא </b> דמדברי הרפ\"ח מהלכות יסודי תורה הל' ו' שכתבנו דברינו דעל מ\"ש דאפילו היה השם חק"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מיתת נביא השקר לפיכך אם יעמוד איש כו' ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר כו'.</span> הנה מ\"ש רבינו דמיתת נביא השקר שהוא בחנק מבואר דעתו שפסק כרב חסדא ואליבא דרבנן וכמו שהכריח הר\"ב לח\"מ ז\"ל ולדידי' נפקא להא מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר כו' דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק וז\"ש רבינו ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' כו' הרי דנקט קרא דאשר יזיד כאמור.<br><b> ומהתימה </b> על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב לפיכך אם יעמוד כו' זה פשוט ומאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כו' וזה תימא דהך קרא מיירי במשקר בענין ע\"ז כמ\"ש בפרק הנחנקין דף צ' ורבנן דילפי ג\"ש דסרה סרה אי' להו דמיתתו בסקילה אך במשקר בשאר מצו' כ\"ע מודו דמיתתו בחנק וילפי' לה מקרא דאך הנביא אשר יזיד כו' והתם לא כתיב סרה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מחלוקת יע\"ש וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרב לח\"מ שתמה על דברי ר' שכתב דכשבא לפרש במצוה פי' שלא שמענו שאז מיתתו בחנק כו' שזה היפך דברי ר\"ח דסבירא לי' במקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות שאז פטור מכלום והאריך בזה יע\"ש ולא ידעתי מי הגיד כן לה' ז\"ל דכשמפרש הנביא פי' שלא שמענו מקיים מקצת ומבטל מקצת דאפשר ואפשר שבפירו' זה שמפרש עוקר המצוה לגמרי כגון שהוא מפר' דמצות תפילין פירושו שנניח פ' בראשית או עשרת הדברות כתובים על הנייר וכיוצא בזה במצות לולב וציצית נמצא זה עוק' המצוה לגמרי ואין ספק אצלי שזה כוונת רבינו.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב לח\"מ שכתב וז\"ל ואפי' היינו אומרים שרבינו ז\"ל מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה מ\"מ ק' דבפ\"ה דע\"ז כת' וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע\"פ שהתנבא ולא הוסיף ולא גרע כו' משמע מהתם דאע\"ג דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה חייב ומהסוגייא שהבאתי משמע דאפילו שביטל מקצת פטור עכ\"ל.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין לא במה שעלה על דעתו ליישב ולא בהסכמת דחייתו בזה שרצה לומר שרבינו מפרש קיום מ��צת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה לא ידעתי איך בהכי ניחא ליה להרב ז\"ל דברי רבינו דאכתי תקשי ליה למה השמיט רבינו הך מילתא ולא השמיענו דבביטול מקצת כה\"ג פטור. מיהו בלא\"ה ל\"ק אמאי לא פירש די\"ל סתמו כפירו' אך לדברי הרב ז\"ל קשיא גם במה שדחה הרב לזה דאכתי קשה מ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ע\"ז אינו ענין לזה דקושיא זו לא על רבינו לבד קשה שהרי דבריו שבפ\"ה מהלכות ע\"ז הן לקוחים מהסוגייא דלעיל דפ\"א ע\"א דקאמר ג' מיתתם בידי אדם וחד מינייהו המתנבא מה שלא שמע ופי' בגמר' כגון צדקיה בן כנענה יע\"ש הרי דאע\"פ שלא בא לעקור מצוה לגמרי דאפילו הכי אמרינן דמיתתו בידי אדם דנפקא לן מקרא דאשר יזיד וא\"כ איך קאמר הכא ר\"ח דכ\"ע מודו דבמבטל מקצת ומקיים מקצת בשאר מצות פטור אלא ודאי דהא ל\"ק כמבואר מדברי רש\"י שם בסוגייא ד\"ה דברי הכל פטור שכתב וז\"ל פטור אפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו דהעוקר ד\"ת האי כי יזיד קאי דהתם סקילה הוא אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב ח\"ה שכתב על דברי רש\"י ז\"ל הללו וז\"ל יש לדקדק בפירו' מאי ראיה מייתי מדהתם דבר שלם כתיב דבמקצת עוב' על דברי תורה שהוא פטור דהא התם לא איירי כלל בעובר על דברי תורה אלא בדברים בעלמא. ועוד מה צריך ראיה לזה כיון דמן הדרך לא קאי אלא אע\"ז ולכתחי' משמע כמ\"ש רש\"י לעיל מהיכי תיתי לחייב במקצת בשאר עבירות. ויש לפרש דבריו דתרתי קאמר דברי הכל פטור ואפילו בחנק וכמ\"ש לעיל דללכת כולה משמע ושוב כתב דמילתא אחריתי באנפי נפשה והתם דבר שלם דכתיב אדברים בעלמא עכ\"ל.<br><b> ולפי </b> דבריו צריך להגיה בלשון רש\"י ג' תיבות ובמקום מילת דהתם צ\"ל והתם ובמקום מילת כתיב צ\"ל דכתיב ובמקום ולאו צ\"ל לאו. ולדידי אין צורך לזה אל כוונת רש\"י לומר דהטעם דלא דרשינן קרא דכי יזיד לדבר דבר בעוקר ד\"ת במקצת ומקיים מקצת ויהיה חייב חנק וקרא דלהדיחך לפוטרו במקיים מקצת ומבטל מקצת אינו פוטרו אלא מסקילה אבל בחנק חייב מקרא דכי יזיד לזה כתב רש\"י דקרא דכי יזיד א\"א לפרשו בד\"ת ובעוקר מקצ' ומקיי' מקצת דהתם דבר שלם כתיב ובעוקר כל הגוף מד\"ת הוא בסקילה ולא בחנק כדילפינן מקרא דללכת בה לרב המנונא אמנם לפום קושטא דקרא דכי יזיד לאו בעוקר ד\"ת קמיירי אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה תו ליכא למידרש דבר ולא חצי דבר דכיון דמתנבא מה שלא שמע כל נבואתו הוא דבר שלם ולא חצי דבר וזה ברור והשתא ממילא מתרצתא קו' הלח\"מ דאע\"ג דהמתנבא מה שלא שמע מיתתו בידי אדם מקרא דכי יזיד לדב' דבר בשמי היינו משום דכוליה מילתא דקאמר שקר הוא אבל במקיים מקצת ד\"ת ומבטל מקצת ד\"ת פטור כיון דמקצת הדבר שמדבר בשם ה' הוא אמת שכן שמע וקבל מסיני ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שלא כדרך הנאתו במד\"א </span>\n<b> כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין רטיה או מלוגמה מחמץ כו'.</b> דברי מרן כ\"מ בזה תמוהים כמ\"ש הר\"ב מ\"ל ז\"ל בדף ב' ע\"ד ד\"ה וראיתי כו' אמנם דברי רבינו מבוארים הם במ\"ש ה\"ה בפ\"ח מהלכות מ\"א הל' ט\"ז ע\"ש ומשמע ליה לה\"ה בדעת רבינו שהוא אינו מפרש כפי' רש\"י בההיא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוארקיה דערלה אעפ\"י שהיה חולי שאין בו סכנה ויהיב טעמא לאיכא דאמרי משום דלאו דרך הנאתו הוא דהיינו לפי שהיה בוסר אלא לדעת רבינו הוא משום דכיון דהיה דרך סיכה ולא היה דרך אכילה משו\"ה קאמר דלאו דרך הנאה הוא וכן העלה הר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ב דאין בכל איסורי מאכל כי אם ב' חלוקות הא' היא דרך האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אלא איסור תורה ואין חילוק בין אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו ד\"ת יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> למו\"ה בספר שער המלך ד\"א ע\"ב שתמה ע\"ז מהא דגרסינן בפסחים דכ\"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש\"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם כשלא דרך הנאתו איסור' דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב\"ז דבשלמא אם אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרי' התם בסמוך ותסברא כו' וכמ\"ש הרב בסמוך ד\"ד ע\"ב אלא ודאי מהך סוגייא מוכח בהדייא דשלא כדרך הנאתן אין איסורו אלא מדרבנן עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אפשר לומר דה\"ה ז\"ל מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפי' רש\"י שפירש משום דהוי שלא כדרך הנאתן אלא הכוונה כיון דלתוכו עשוי כי אקדישו הבנין מעיקרא הכי אקדישו שלא יחול קדושתו אלא מה שבתוכו לא על ההנאה הבאה מחוצה לו וה\"ט כדי שלא יכשלו בו רבים שעוברים דרך שם וכ\"כ מו\"ה גופיה לקמן ד\"א ע\"ג ד\"ה ומעתה ליישב דברי התוס' ר\"פ הנשרפין דע\"א ד\"ה בשיר דס\"ל דשלא כדרך הנאתו במוקדשי' איכא איסור תורה וזה היפך הך סוגייא דאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למו\"ה שם ד\"ה ודע דהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי כו' שהביא דברי התוס' ומה שהוק' להרב ח\"ה ז\"ל בתירוצם ומה שיישב וכתב עליו שדבריו דברי נביאות ושלכן נראה דלרבא ל\"ק ליה ברייתא דליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למי' דאיסי ן' יהודה ס\"ל כר\"ש דאמר כל שהוא למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורין אכל שהוא ה\"נ לקי אשלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי התוס' דפ\"ג דשבועות ד\"ה דמוקי וכמ\"ש מוהריב\"ל ורש\"ל שם יע\"ש. ועל זה מצאתי כתוב עוד למו\"ה ז\"ל וז\"ל וק\"ל שמדברי התוס' בפרק כל שעה דכ\"ד ע\"ב ד\"ה פרט לאוכל חלב חי נראה איפכא שהרי הקשו מההיא דאמרינן בפרק ג\"ה אכל צפור טהור חי בחיה בכל שהוא והוצרכו לדחוקי דשאני עוף דרכיך ואם איתא לדברי רש\"ל ומוהריב\"ל מאי קושיא הא כיון דלקי אכ\"ש ה\"נ דלקי אשלא כדרך הנאתו עכ\"מ ועיין במ\"ש עוד ע\"ד רש\"ל הללו בד\"ב סע\"ד וד\"ג ע\"א.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ג שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה ואפילו בבשר וחלב מההיא דפרק כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם מסוגייא דלכ\"ע אין איסור בב\"ח חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור בב\"ח איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלקי על ההנאה אבל בב\"ח דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אף לסברת החולקים עליו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ\"ש בב\"ח לא ידעתי טעם נכון למה לא ילקה האוכל חלב שבישל בחלב שתיים משום איסור מוסיף וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ודין </b> גרמא ליה שלא ראה דברי הר\"ן בחי' לחולין דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר רבי עקיבא אחע\"א וז\"ל כבר כתבתי למעלה דאחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרי' לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ופירוקא בתרא דאמר הא דידיה הא דרביה אפשר דלדידי' ס\"ל אחע\"א וחלב ומתה לא צריך קרא ולעיל בדקי\"ב ע\"ב עלה דפריך תלמודא וסבר שמואל אחע\"א כו' כתב וז\"ל איכא למידק מאי קושיא הא אחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא שהרי בתחיל' לא נאסר אלא באכילה והשתא ניתוסף בו איסור הנאה ובמס' כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא כו' לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבא דאמר במס' שבועות דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל מוסיף אית ליה מבוארין דבריו דלדידן דקי\"ל אחע\"א באיסור מוסיף חלב ומיתה מחייב בבב\"ח מסברא משום דאי' מוסיף הוא ולפ\"ז עכ\"ל דר' אמי ורבי אסי לדעת ר\"ש דס\"ל אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף ולקי ב' וכבר הארכתי בזה בפי\"ז מה' א\"ב שורש אחע\"א יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב מש\"ל בדף ה' ע\"א ד\"ה יש לחקור עלה ונסתפק בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וק\"פ אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י\"ח כו' וסיים וכעת לא ראיתי דין זה בפי' במ\"ע עכ\"ל ועיין למו\"ה בספר שער המלך שהוכיח בראיות ברורות דגם במ\"ע אין יוצאין בו י\"ח באוכל שלא כדרך הנאתן יע\"ש.<br><b> ואנכי </b> לא ידעתי אמאי לא פשיט ליה למר כן ממ\"ש התוס' דנזיר דכ\"ג גבי מה שאמרו זה שאכלו אכילה גסה פושעים יכשלו בם כו' והביא דבריה' הר\"ב מ\"ל לעיל מזה ד\"ה נסתפקתי והוא ז\"ל סובר דאכילה גסה שלא כדרך הנאה חשיב וצ\"ע ועיין בספר מוצל מאש ח\"ב סי' יו\"ד יע\"ש ועיין בס' חיים שאל ח\"א סימן ד' ד\"ז ע\"ד.<br><b> והן </b> עתה ראיתי להרב תורת חיים בפ' העור והרוטב דק\"ך ע\"א אההיא דאמרינן התם בשלמא אם מצה היא אינו יוצא בה י\"ח לחם עוני אמר רחמנא כתב וז\"ל נראה דלא מצי למימר אכילה כתיב ביה דהא דקאמר גבי חלב וחמץ ונבילה אכילה כתיב ביה כו' משום דכשהמחה את החלב גרועיה ואין דרך הנאתו בכך וקי\"ל בכל האיסורים דאין חייבין עליה' עד שיאכל אותם דרך הנאה כדאיתא בפרק כ\"ש כו' אבל גבי מצה דלאו בהנאה תלייא מילת' דמצוות לאו ליהנות ניתנו דאפי' בלע מצה קי\"ל דיצא אע\"ג דלא נהנה ממנו והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל אע\"ג דלא כתיב ביה אכילה משום דלא אסרה תורה אלא בדרך הנאה עכ\"ל.<br><b> הנה </b> פשיטא ליה להרב כביעתא בכותחא דבמ\"ע יוצא בו אפילו שלא כדרך הנאה הי��ך מאי דפשיטא ליה להרב מ\"ל מסברא וממה שהוכיח מו\"ה בראיות ברורות והוא פלא: ומ\"ש משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אין ענין לזה כלל כמובן גם מה שהביא ראיה מבלע מצה יצא אע\"ג דלא נהנה ממנו לית' דס\"ס הרי גרונו ומעיו נהנין ממנו וחשיבא דרך הנאתו וזה מוכרח דלפי דבריו אם בלע כזית מאיסו' כגון נבילה כו' אין לוקין עליו דהוי שלא כדרך הנאתו והא ודאי ליתא דבהדייא אמרינן בפרק אלו נערות ד\"ל ע\"ב זר שאכל תרומה פטור לאביי ומוקמי' לה כגון שתחבו חבירו בבית הבליעה דמיתה ותשלומין באים כאחד יע\"ש ועיין בפרק ג\"ה דק\"ג ע\"ב וזה פשוט. גם מ\"ש והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל כו' משום דלא אסרה תורה אלא כדרך הנאה כו' דבריו תמוהים דבהדייא אמרינן בפרק כ\"ש ה\"מ בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וצ\"ע.<br><b> מיהו </b> מהא דתנן פי\"א דמנחות משנה ז' חל יה\"כ להיות בע\"ש שעיר של יה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותה כשהוא חי כו' נראה דקשה לזה שהרי האוכל חלב חי אמרינן דלא מחייב משום דהוי שלא כדרך הנאתו וההיא דאכל צפור חי תירצו בתוס' דשאני עוף דרכיך משמע דכל מין בהמה אפילו בהמה דקה כל שאוכלו חי מיקרי שלא כדרך אכילה וא\"כ קשה דמאי אהני להו לבבליים לאוכלו כשהוא חי כיון דאכתי לא מקיים מצות אכילת קדשי' כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ואפשר ליישב דאע\"ג דלא מקיימי מצות אכילת קדשי' אהני להו אכילה כזו שלא להביאו לידי נותר שעובר עליו בכרת אלא דאכתי קשה מהא דגרסינן בפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלי' חי נאכלין צלי אינן נאכלין ושמחה בחי ליכא ופירש רש\"י חי נאכלין אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי כו' והשת' ק' דהיכי מצי לאוכלו בשבת כשהוא חי הא קא מבטלי מ\"ע דאכילת קדשים כיון שיכול לאוכלו כשהוא מבושל למוצאי שבת גם מאי קאמר דשמחה בחי ליכא ת\"ל דאפילו שבשאר קדשים דלא אתו משום שמחה לא מקיים מ\"ע. ועיין בתוס' מנחות דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא בשבת שכתבו וז\"ל תימה למה אין אומרים חטא כדי שיזכו לאוכלן חיים דכה\"ג אמרינן בפרק התודה. וי\"ל דאין זה זכות כו' ודוק היטב בדבריהם. ועיין עוד במנחות ד\"ק ע\"א ד\"ה ששונאין כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא להביאו לידי נותר אפי\"ה כל קרו להו בלשון גנאי לפי שהיה דרכם כמו כן לאוכלן בשאר ימות השנה וע\"ש וקשה דבשאר ימות השנה היכי מצו אכלי הכי וקא מבטלו מ\"ע. ואולי נאמר דהבבליים הללו כיון שדרכם לאכול כמו שהוא חי לגבי דידהו חשיבא אכילה כדרכה ולפי\"ז זכינו לדין דלגבי בבליים בשאר איסורים נמי דינא הכי דמחייבי אם אכלו חי אלא דלפי\"ז ק' דמאי ק\"ל להתוס' בפסחים מההיא דאכל צפור חי ומההיא דהקפה את החלב ואמאי לא תירצו דההי' מיירי במי שדרכו לאוכלו חי כמו בבליים ועדיין אני נבוך בזה והדבר צ\"ת. ועיין במ\"ש עוד בפ\"א מהלכות עיוה\"כ הל' א' יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב מש\"ל בד\"ה ע\"ד ד\"ה עוד הביא דברי התוס' דפרק כ\"ש דכ\"ד שכתבו וז\"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ\"ד חשב\"ע לאו דאורייתא ומשמע מדבריהם דלמ\"ד דאורייתא לוקה תמה ע\"ז דאף למ\"ד דאורייתא ליכא מלקות ואפילו באוכל דרך אכילתו כיון דאזהרתיה מדכתיב וזבחת ואכלת כדאמרי' בפ\"ב דקידושין דז\"ן מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום וא\"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו כו' וא\"כ היכי הוה מצי למימר הכל מודים ��חשב\"ע דלוקין עליו שלא כדרך הנאתן כיון דאפילו באוכל דרך הנאתן אינו לוקה וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולעד\"ן </b> דהתוספו' משמע להו דחשב\"ע למאן דנפ\"ל מקרא דוזבחת ואכלת שלא התיר הכתוב אכילה לידי זביחה אלא בזביחה שהיא ברחוק מקום כדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כל ששחט בעזרה שהיא בקרוב מקום הוייא ליה שחיטה פסולה ואהדרי' קרא לאיסור נבילה ולקי על אכילתן משום נבילה מידי דהוי אשוחט שחיטה פסולה שכתב רבינו בפ\"ג מהל' שחיטה הל' ח\"י דכל מקום שאמרנו שחיטה פסולה הר\"ז נבילה ולקי עליו משום נבילה כמו ששנינו בחולין דל\"ב כלל אמר רבי ישבב משם ר\"י כל שנפסלה בשחיטתה נבילה יע\"ש שמעי' מינה דכל שאסר רחמנא בענין השחיטה אהדריה לאיסור נבילה ולי' למי' דהתם שאני שהשחיטה פסולה לא הותרה כלל בשום מקום להכי אמרינן דאהדריה לאיסור נבילה אבל הכא שהשחיטה הותרה בחוץ כי אסיר רחמנא בפנים לא הדרא לאיסור נבילה אלא ללאו הבא מכלל עשה וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט וכו' דכל דהותר בהדייא לא אמרינן כי אסרה אהדרה לאיסורא קמא יע\"ש דלא דמי דהתם התיר הכתוב בהדייא איסור מלאכה ביו\"ט באוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ומינה נמי הותרו נדרים ונדבות מטעם מתוך כמ\"ש התוס' שם וכי הדר ואסר נדרים ונדבות ממילת לכם ולא לגבוה ודאי דלא אהדרי' לאיסור מלאכה אלא ללאו הבא מכלל עשה אבל הכא דקאמר קרא כי ירחק ממך המקום תזבח ואכלת דלא התיר הכתוב תחילה הזביחה ואח\"כ אסרה בעזרה אלא תכף כשבא לצוות על השחיטה ולאסור הנחירה ושאר מיתות הבהמה כדאיתא בפ\"ק דחולין די\"ז ר\"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה וכמ\"ש רבינו בס\"פ ד' מהלכות שחיטה לא התיר לנו השחיטה אלא בריחוק מקום אם כן כי היכי דנחירה ושחיטה פסולה אהדריה רחמנא לאיסור נבילה בצוותו על הזביחה הכי נמי שחי' בעזרה שהיא פסולה אהדריה לאיסור נבילה ועיין להתוס' בחולין דצ\"ט ד\"ה רבא אמר כו' במה שחילקו התוס' בענין זה דאהדריה לאיסורא קמא וכמ\"ש הר\"ב מש\"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ב ועיין להר\"ב דברי אמת דנ\"ח ע\"ב יעו\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שכתב בהגהה וז\"ל ועיין להתוס' בפרק התודה ד\"פ נקטו דרשא זאת דמה שלי בשלך ולא ידעתי למה דהא איתות' ר\"י עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשי' ליה דלא איתותב ר\"י אלא במאי דהוה בעי למילף איסו' חשב\"ע מהיקשא דמה שלי בשלך אסור כו' דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אבל אכתי שפיר מצינן למילף דמה שלי בשלך אינו אסור אלא כעין עבודה אף שלך בשלי אינו אסור אלא כעין עבודה דלהא ליכ' למיפרך מידי וברור."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור מחיקת השם ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות כו'.</span> הנה זה ימים נשאלתי על טס של כסף שכתוב בו דרך חקיקה מצד אחד הא לכם זרע ומצד אחר כתוב בו אות ה' שרי להתיכו ולמכור הכסף ולהשתמש בדמיה מי נימא כיון שחקוק תיבות של פסוק זה הרי נתקדש המקום ואסור להתיך אותיות הקדש והמקום. או דילמא דוקא במוחק את השם הוא דאסור אבל באותיות אחרות לא וכן אות ה' החקוק מצד האחר אם היא ה' מן השם איכ' איסורא למוחקה או דילמא ליכא איסורא.<br><b> תשובה </b> ליכא איסור' ודאי כי לא מצינו איסור מחיקה אלא באותיות מהז' שמות שאינן נמחקים כדאיתא בשבועות דל\"א וכמ\"ש רבינו כאן והטור ומרן בי\"ד סימן רע\"ו ושם סי' ב' כתב מרן שאם הי\"ל לכתוב את השם וכתב יאודה עושה מהדל\"ת ה' ומוחק ה' אחרונה וכ\"כ עוד דש\"ד משדי וצ\"ב מצבאות נמחקים וזה פשוט: ומ\"מ נר' דדוקא כשמוחק אותיות לצורך תיקון התיבות הוא דליכא איסור' כלל אבל אם הוא מוחק ומאבד אותיות או תיבות שלא לצורך אלא דרך בזיון אסור וכמבואר בתשובת הרמב\"ם שהביא מרן ב\"י בי\"ד סי' רפ\"ג והיא בתשו' הנדפסות מחדש סימן ז' והביאה מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קפ\"ד וז\"ל על אדם שריקם בטליתו פרש' ציצית וכתב השם ג' יודי\"ן והוכיחו גדולי העיר ולא קבל ממנו.<br><b> תשובה </b> מעשה זה האיש חטא הוא ואינו נכון כלל האיסור הוא מב' טעמים האחד שאין נכתב מן התורה פסוקים פסוקים אבל יכתב שלשה תיבות ולא יותר (הכי איתא בגיטין ד\"ס וביומא דל\"ז) ואולי קאמר בכותב על הספר ובדיו אבל לחרות בעצים ובזהב או לרקם בגדים מותר דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאית' בגיטין ד\"ך ועוד תנן אף היא עשתה טבלא זהב שפרשת סוטה כתובה ובחריתה היתה והיה כהן מעתיק ממנה וכותב על הספר ופרי' הש\"ס שם בגיטין וביומא ש\"מ כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשני שזאת הטבלא היתה חרו' בה אות א' מכל תיב' כו' הא למדת שחריתה אסורה ה\"ה רקימה וכאשר ראינו במצרים שהיו לוקחים טסי כסף וזהב וחורתין בהם שיר של פגעים ותולין אותו בצווארין של תינוקות ומחינו בידם עכ\"ל.<br><b> הרי </b> שאסר הרב ז\"ל לרקום ולחרת שיר של פגעים בטסי כסף וזהב וכן לרקום בטלית פסוקי תורה מפני שאין זה כבוד התורה לכתוב פרשיות וכ\"ש פסוקים פסוקים וכ\"ש להתיכן ולאבדם דרך בזיון וכ\"כ מוהרשד\"ם בתשו' הנז\"ל דאותיו' הקדש אעפ\"י שאינן מהשמות שאינן נמחקים אסור לאבדם דרך בזיון וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סימן מ\"ה וז\"ל מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב כבר נזהר הרמב\"ם כו' ומה שנראה לי בדבריו ז\"ל דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויים בו ובצורות האותיות כמה סודות עמוקים להשתמש בו בדברי' של חול כ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים ואם כתב פסוקי' מן התורה אפילו בכתב אחר אסור דלא גרע משאר ספרים ופירושם שאסור לאבדם ביד והמאבדם מכין אותו מכת מרדות כאשר כתב רבינו בפ\"ו מה' יסודי תורה הכלל העולה שאם הוא ענין שיש בו קדושה או שהכתב אשורי אסור כן נ\"ל עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא דלהתיך טס של כסף וזה' שכתו' או חרות או רקום אותיות מכתב אשורית אפילו מדברים של חול אסור דהרי מאבדן בידים ועושה ביזיון בכתב הקודש ואסור מד\"ס. איברא כי מדברי הרמב\"ם בתשובה הנז\"ל אין ראיה דאיכא איסור בדבר הזה שלא כתב אלא דמגונה הדב' ולא כתב איסו' אלא בכות' פסוקי תורה נביאים וכתובים דוקא אבל בכותב דברים של חול בכתב אשורית אינו אלא גנאי וז\"ל שם ומן הראוי שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתב אשורי' כיון שנכתבה בו התורה ובו נכתבו לוחות הברית כי הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בכתבי הקודש ומימי קדם ישראל נזהרין בזו והיו כותבים כתביהם וחיבור חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי ולכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברי' של חול בכתב עברי ולא נמצא מעולם אות אחת מכתב אשורי בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן עכ\"ל.<br><b> הרי </b> שלא כתב אלא לשון גנאי ולא איסור ושוב ראיתי להרב דברי יוסף סימן מ\"א שתמה על הרדב\"ז בזה והביא ההיא דפ\"ק דנידה די\"ז דפריך תלמודא למ\"ד אסור לשמש מטתו ביום מדתניא אף ע\"פ שאמרו המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה ופרש\"י אלמא מגונה הוא דה��י אבל איסורא ליכא יע\"ש ועל מ\"ש הרדב\"ז וכ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב כתב הרב הנז' וז\"ל וקשה דמנ\"ל הא דאסור לאבד בידים כתבי חול שנכתבו בכתיבה אשורית דאי משום צורת האותיות דחל עליה קדושה רבה אין זה אלא בדברים של קדש כשנכתבו בכונת קדושתן דאז חל על האותיות קדושה עליונה כפי כוונת הכותב ועומק השכלתו וטהרת מחשבותיו אבל בהעדר הכוונה הראויה בהם כל רוח אין בקרב' ומטעם זה הוא דאמרי' בגיטין דנ\"ד כל ס\"ת שאין האזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום ובספר בדק הבית ד\"ב כתב מרן בשם הרשב\"ץ בתשו' דשם שנכתב שלא בכוונת קדושה אינו קדו' וכ\"כ הסמ\"ק והגהות מיימון פ\"ו מיסודי התורה והרשד\"ם בסימן קפ\"ז ואין צריך לומר אם הם דברים של חול שאין איסור למוחקן עכ\"ל יע\"ש.<br><b> ואין </b> מכל זה ראיה לסתור דברי הרדב\"ז ז\"ל דודאי לענין איסור מחיקת השם דלוקה עליו הוא דקאמרי הני רבוותא דליכא איסורא אבל הרדב\"ז ז\"ל לא כתב אלא דאיסור ד\"ס מיהא איכא לפי מ\"ש הרמב\"ם דכתב אשורית מצד עצמו וצורתו אית ביה צד קדושה וגנאי הדבר לכותב' בדבר שיבא לבסוף לידי איבוד בידים.<br><b> עוד </b> תמה על הרדב\"ז דהא דאסר הרמב\"ם לאבד ולהשתמש בכתב אשורית היינו דרך השחתה ובזיון אבל כל שעושה לצורכו שלא להפסיד ממונו אין כאן איסור כלל שהרי כותב ס\"ת וטעה מוחק אפילו כמה שורות אפי' שחלה קדושת ס\"ת על אותן שורות שכתב דכיון שאינו מוחקן דרך ביזוי והשחתה אין כאן איסור וכ\"כ מרן ב\"י בא\"ח סימן ש\"ע בשם המרדכי דעוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות אסור למוחקן בי\"ט הא בחול אין בו איסור יע\"ש.<br><b> ולדידי </b> אין ספק דאף הרדב\"ז סובר כן דאחר שכתב כתיבת אשורית בזהב בטלית דכשבלה הטלית שרי להתיך אותיות הזהב כיון דלצורכו הוא מוחק ואינו דרך השחתה ובזיון והוא לא אסר אלא לרקם מעיקרא כיון דסופו לבא לידי איבוד בידים כשיבלה הטלית אפילו שהוא לצרכו ולכתחילה ודאי דאסור ר\"ל מגונה לדעת הרמב\"ם אפילו בדברים של חול כל שהכתב אשורית וכמו שכן הסכים הוא ז\"ל בכוונת הרדב\"ז יע\"ש.<br><b> ונמצינו </b> למדין לנדון דידן דכיון ששלשה תיבות אלו של הא לכם זרע הם קדש מפסו' התורה והכותב אותם ודאי דכוונתו היה לכתוב אלו התיבות של קדש שיועיל לנושא אותם להוליד ולהזריע זרע אנשים אין ספק שלפי דברי הר\"מ והרדב\"ז והרב דברי יוסף אסור להתיך הטס הזה דהו\"ל מאבד בידים תיבות הקדש שנכתבו בכתב אשורית.<br><b> ואולם </b> ראיתי להתשב\"ץ ח\"א סימן ב' דף ז' ע\"ד ד\"ה ואחר כו' שכתב דאעפ\"י דאיכא איסורא דרבנן לאבד כתבי הקודש בידים ואפי' ברכות וקמעין והפטרות שאינן כתבי הקודש שלמים ואפילו בזמן שלא ניתנו ליכתב וכ\"ש השתא דניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' לדעת הרי\"ף במגילה לתינוק וכיוצא וכן ספרי התלמוד לכ\"ע וכיון שניתנו ליכתב מצילין אותן מן הדליקה וכ\"ש שאסור לאבדן ביד אפילו הכי סיים וכתב ואפשר שאינו אסור לאבד ביד אלא כשיש בהם שמונים וה' אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון אבל בציר מהכי שרי ויש הוכחה לזה בפרק כל כתבי עכ\"ל.<br><b> ונראה </b> שראייתו מפ' כל כתבי הוא ממ\"ש שם דף קט\"ו ע\"ב דס\"ת שבלה אם יש בו ללקט פ\"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין מן הדליקה ואם לאו אין מצילין משמע דכל דליכא פ\"ה אותיות אין כאן קדושה ואע\"ג דלא אתמ' הכי אלא לענין דאין מצילין מן הדליקה אבל לא לאבדן ביד דוקא לענין ס\"ת שבלה הוא דאסור לאבד ביד אפילו שאין בו ללקט פ\"ה אותיות אבל בקמעין וכיוצא אפי' איבוד בידים שרי כל דליכא פ\"ה אותיות מעיקרא בהם כיון דאין בהם קדושה ועיין להר' חוות יאיר סי' ט\"ז דכ\"ו ע\"א שחילק כעין זה ולפי דברי התשב\"ץ הללו בנ\"ד דליכא אלא ג' תיבות מפ' הא לכם זרע שרי להתיכן ולאבדן בידים גם לפי דברי רבי מיימון אביו של הרמב\"ם שהביא התשב\"ץ שם באותה תשובה דכל שאינו כותב בשיטה אחת יותר מב' תיבות אין כאן כתיבת קודש ושרי לאבדן בנ\"ד נמי דליכא אלא ג' תיבות שרי לאבדן אלא שהתשב\"ץ שם דף ח' ע\"ב ד\"ה דע כו' כתב שרש\"י חולק בזה והביא ראיה הרב לדבריו יע\"ש זולת היכא שהתיבות חסרות או יתרות או האותיות קטועות או שהכתב אינו אשורית יע\"ש ולפי דבריו הללו דכל שאינו כתב אשורית שרי למוחקן הכא נמי בנ\"ד דהוי חק תוכו שצורת האותיות נעשו ממילא בתוך החקיקה וכבר אמרו בפ\"ב דגיטין ד\"ך דח\"ת לא מיקרי כתיבה דכתיב וכתב ולא וחקק דהיינו חק תוכות וכיון דליכא כתיבה אין כאן איסור איבוד כתבי הקודש.<br><b> ולבר </b> מן דין ומן דין עוד יש טעם אח' להתיר בנ\"ד על פי מה שכ' שם עוד התשב\"ץ ד\"ת ע\"ג וז\"ל ראיתי בתשו' הרמב\"ם שאסר לרקם בטלית של ציצית פסוקים של תורה והטעין גניזה אם רקמן ואינו נראה כן שלא כיוין לכותבו להגות בהם וגט חליצה יוכיח שכותבין כמה פסוקים ורבותינו ז\"ל היו כותבין פסוקים באיגרותיהם כדאיתא בפרק' קמא דגיטין ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבי בלא שרטוט אלא דההיא דמגילת סוטה דנגנז' כשאמר' איני שותה לא משמע הכי ושמא משום דנכתב' להגות בה טעונה גניזה וכיון שנכתבה להגות בה ולא ניתנה לקרות בה דאין כותבין מגילה להתלמד בה מש\"ה טעונה גניזה אבל מה שלא נכתב כדי להגות בו אין טעון גניזה ושמא דמגילת סוטה דטעונה גניזה משום אזכרות דאית בה שאי אפשר למוחקן וכן מוכח לשון רש\"י שכתבתי לעיל וכן בפרק מצות חליצה גבי הא דאקשינן והא לא ניתן ליכתב ואפילו הכי אסיקנא דשרי כתב ז\"ל דלא דמי למגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתב לה דהוי כמגילה קבועה אבל האי ספירת דברים בעלמא הוא ולאו בקדושתיה קאי עכ\"ל.<br><b> ומ\"ש </b> דגט חליצה יוכיח דכל שלא להגות בו אין בו איסור דכותב את התורה פרשיות פרשיות ואינו טעון גניזה עיין בס\"פ מצות חליצה דף ק\"ו ע\"ב וברש\"י ד\"ה משרטט גט חליצה דמשמע דס\"ל דדוקא במקום מצוה הוא דהתירו לכתוב פ\"פ כל שאינו כותבן להגות אלא לסיפור דברי' וע' להרב ג\"ור חא\"ח סימן כ\"ו שכתב דאף הרמב\"ם ז\"ל לא אסר לכותבן ולגונזן אלא מטעם הזלזול ולא מטעם דאסור לכתוב פ\"פ כיון דלא נכתבו להגות בהם יע\"ש. וזה נראה הפך ממ\"ש הרמב\"ם בתשובה שכתבנו לעיל וא\"כ בנ\"ד אפילו היה הכת' כתב גמור כיון שלא נכתב להגות בו אלא לנושאו עליו כקמיע אין כאן איסור איבוד כתב הקודש ואין צריך גניזה וכל שמתיך את טס הכסף באש לצורכו שרי כן נראה לע\"ד.<br><b> ודע </b> שראיתי להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' יסודי התורה פ\"ו הל' ו' דעל מ\"ש רבינו דאפילו אם היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה משום מוחק את השם כתב וז\"ל אפי' היה השם חקוק כו' פי' לא מיבעיא בכתוב אלא אפילו בחקוק דלא מיקרי כתיבה כדאיתא בפ\"ב דגיטין ד\"ך לענין מחיקת השם מיחייב אף בחקיקה דהא הכא גבי מחיקת השם לא כתיב כתיבה למעוטי חקיקה עכ\"ל הרב. ויש לתמוה על דבריו דאדרבא מסוגייא דפ\"ב דגיטין ד\"ך מבואר דחקיקה כתיבה היא וכתיבת הלוחות יוכיח שהיו חקוקין בלוחות וקרי לה כתיבה כדכתיב ויכתוב על הלוחות וכמ\"ש התוס' שם בגיטין ד\"ה למימרא כו' ומ\"ש שם בגמרא וכת�� ולא וחקק היינו בחק תוכות ולא חק יריכות דהיינו שהאות נעשה ממילא ע\"י שחק סביבו' האות אבל אם האות עצמה היא החקוקה הא ודאי כתיבה היא וכן כתב הרב פ\"ח גופיה בהלכות גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ז' דחקיקה כתיבה היא וכן מבואר מתשו' הרמב\"ם שכתבנו בתחילת דברינו שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאיתא בגיטין וביומ' כו' וע' עוד בדברי הר\"ב ג\"פ בהל' גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ט\"ו שהביא שם תשובת הרמב\"ם שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה ולרקימה ותמה על סברת האומר שאין לכתוב בקולמוס של ברזל יע\"ש ועיין בדברי רבי' בפ\"ד מה' גירושין הל' ו' שחילק בין חק לתוכות לחק יריכות ובדברי רבינו רפ\"ט מה' כלי המקדש במעשה הציץ במ\"ש שם מרן כ\"מ ובמ\"ש עליו מוהר\"ם ן' חביב בה' גיטין סימן קכ\"ה ס\"ק ט\"ו ובהרב פר\"ח שם סק\"ו ובהר\"ב דת ודין סי' ב' ג' ד' יע\"ש סוף דבר דברי הרב פ\"ח בה' יסודי התורה צל\"ע ועיין עוד במה שאכתוב לקמן בזה.<br><b> ועל </b> אות ה\"א החקוקה מצד האחר של הטס אפילו שהחוקק אותה כיון לאות הה\"א של ההוי\"ה נראה דאין בזה משום איסור מוחק את השם וכמ\"ש הר\"ב ת\"הד בכתביו סימן קע\"א והביא דבריו מרן החביב בי\"ד סימן רע\"ו הג\"הט אות יו\"ד וז\"ל ואשר שאלת אם מותר למחוק השמות הנכתבים בסידור ותפלות הנרשמין בשני יודי\"ן ווא\"ו על גביהן (עיין בספר חיים שאל בסימן רע\"ו אות ד' יע\"ש) נראה הטעם דנכתבים הכי היינו משום דעולה מניינם כ\"ו כמספר שם המיוחד ונסתפקתי שמא יש בו קדושה או שמא עושי' הווין למעלה ושכובה כדי שלא יהא בו קדושה נראה דמטעם גמטריא אין לאסור דא\"כ תיבת הודאי נמי לא יהיה נמחק שהוא בגימט' שם המיוחד ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם אין נר' לאסור בשביל כך שהרי אמרו בפרק שבועת העדות דכל שלמה דשיר השירים קודש ונכתב ג\"כ להורות לשם ואפ\"ה כתבו התוס' דנמחק הוא אך בהא מסתפק אנא כיון דזה השם יו\"ד בתחילה דהיינו התחלת השם המיוחד בכתיבתו דהוי כמו ראש התיבה והתו' בפרק שבועת העדות כתבו בשם ר\"ח ז\"ל דא\"ד מאדונות אינו נמחק דהוי השם בקריאתו ואע\"ג דש\"ד משד\"י נמחק הכא בא\"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר אע\"ג דא\"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כתב אחריהם מידי משא\"כ בנ\"ד דאין כאן אלא התחלת אות אחת כו' מ\"מ י\"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו עכ\"ל ועיין בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו מחי\"ד מה שנשא ונתן בדברי התה\"ד. ועיין בספר מזבח אדמה חי\"ד סימן רפ\"א ס\"א ובסי' רפ\"ג ס\"ד.<br><b> נמצינו </b> למדין מדברי הרב תה\"ד דדוקא ביו\"ד שהוא התחלת שם המיוחד יש להחמיר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו אבל באות אחרת כה\"א ווא\"ו משמע דאין להחמיר למוחק' כיון דאין כאן התחלת השם המיוחד. אלא שעדיין אפשר לפקפק דכיון דכונת הרושם והחוקק לה\"א הזאת הוא לה\"א של שם המיוחד שמשם יושפע לו שפע וברכת הזרע הוה ליה ככותב היו\"ד של השם ויש להחמיר בו שלא למוחקו אם לא לצורך גדול דמה לי יו\"ד שהוא התחלת השם המיוחד מה לי ה\"א כל שידוע לכל שזו ה\"א רמז לה\"א של שם המיוחד ומ\"מ יש לדחות דלא דמי זה לזה כמבואר ועוד בה שכיון שאות ה\"א הלזו אינה חקוקה ירכות אלא חק תוכות וכבר כתבנו דכל שאין כאן כתיבה ולא חקיקה כחק יריכות אין כאן איסור מחיק' השם וכמ\"ש התשב\"ץ דכל שאינו כתב אשורית אין בו משום איסור מחיק' השם נראה לענ\"ד דשרי להתיכם לצורך הכסף ועיין להרב ברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"א אות כ\"ד יע\"ש.<br><b> ודע </b> דבריש פרק כל כתבי שנינו ת\"ר הברכות והקמיעין אף על פי שיש בהם אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני הדליקה ופירש רש\"י ז\"ל ומעניינות של תורה מפרשיות של תורה שהיו כותבין בקמיעין כגון כל המחלה כו' וכלשון הזה של הברייתא שכתבנו כתבה גם הרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רפ\"א ומרן ב\"י בא\"ח סימן של\"ד יע\"ש ולכאורה הוה מצינן למימר דלא אמרו שאין מצילין ברכות וקמעין אלא בליכא אזכרות כתובות בהם אלא פסוקי תורה שלא באזכרה דכיון דשרי למוחקן ביד לצורך תקון אות אחרת אין כאן איסור אלא להצילן אבל בדאיכא אזכרות שלימות דאית בהו איסור מחיקת ה' אפילו לצורך תקון אות אחרת כמ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן ב' מצילין אותן מפני הדליקה ודייק הכי לישנא דברייתא דקתני אע\"פ שיש בהם אותיות של שם ולא קאמר אף על גב דאיכא בהו אזכרות משום דאזכרות שלימות אסור להניחן לישרף אלא היכא דאיכא א\"ד מאדנות או יו\"ד של הוי\"ה או ש\"ד משדי הוא דקאמר דהיינו אותיות של שם ולא שם גמור. אמנם מדברי הרשב\"א באותה תשובה סימן רפ\"א שכתבנו נראה בהדייא דאפילו אית בקמיעין אזכרות שלימות אין מצילין אותן מן הדליקה כל דכתב האזכרות עם פסוקים משום דאין כותבין את התורה פסוקים ופרשיות זולת מגילה לתינוק משום עת לעשות אבל אם אין בהם פסוקים אלא אזכרות ושמות של מלאכים לא שרי יע\"ש.<br><b> גם </b> התשב\"ץ בח\"א סימן ב' ד\"ז ע\"ד ד\"ה דאחר כתב וז\"ל ואמרינן נמי בפרק כ\"כ הברכות והקמיעות אף על פי שיש בהם הזכרות כו' אין מצילין אותן מן הדליקה אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הן והזכרותיהן כו' יע\"ש מבואר דכל שאין מצילין אותן מן הדליקה אפילו איכא בהו הזכרות שלימות הוא יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו שכתב דשם ע\"ב וס\"ג ומ\"ב וב\"ן נמי אית בהו איסור מחיקת השם ובעו גניזה אם הם כתובין בקמעין אלא דבשבת אין מצילין אותן מן הדליקה כיון שלא ניתנו ליכתב יע\"ש ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן ט\"ז דכ\"ו ובתשב\"ץ ח\"א סימן ב' ובספר באר היטב בא\"ח סימן של\"ד באשל אברהם סק\"ב הביא בשם הר\"ב פרי הארץ שהעלה דשמות אלו מ\"ב וע\"ב וס\"ג וב\"ן אסור למחוק אות א' מהן וטעוני' גניזה וסיים ולפי זה ודאי דמצילין עכ\"ל וכ\"כ הרב מופת הדור כמוהר\"י אזולאי נר\"ו בספר שיורי ברכה שם בסימן הנז' יע\"ש והוא פליא' היכן ראו בדברי הרב פ\"ה דכתב דלפי\"ז ודאי מצילין שהוא לא כתב אלא דבעו גניזה אבל לענין הצלה מן הדליקה לדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשו' אין מצילין אפילו בזמן הזה ולדעת הטור מצילין לפי דעת מרן ב\"י ולפי דעת השה\"ג דזה דעת המרדכי והרא\"ש והסמ\"ג יע\"ש.<br><b> ודע </b> דעל מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות יסודי התורה הל' ו' כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי ה\"ז לוקה אלא כו' כתב הרפ\"ח בביאורו וז\"ל דע שקצת נסתפקו לענין מחיקת השם דלקי מן התורה אם הוא דוקא בקידש את השם או דילמא ההיא בס\"ת איתמר אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אי מחקה ולדידן הכי מסתברא לן ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא דהא מסתמא שם שכתוב בכלי לא נתקדש ואעפ\"כ כתב הרב דהמתיך הכלי הר\"ז לוקה עכ\"ל.<br><b> והנה </b> זה שכתב הרב ז\"ל דאף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי לא ביא' לנו הקידוש הזה מהו אם הכוונה הוא שכשכתבו הכותב לא כיוין שכותב אותיות אלו לשם האל כלומר שהם שמו יתברך אלא ככותב אותיות בעלמא או דילמא שאע\"פ שכותבם לשם האל אינו מכוין שבכתיבתו שמו ית' יש בה�� קדו' השם טפי משאר אותיות ושאסור למוחקן ולעמוד בפניהם ערום וכיוצא ומדברי התוס' בפרק התכלת דף מ\"ב ד\"ה ואל ימול גוי יוצא מדבריהם דכל שכותב ומכוין שהוא כותב שם האל זהו קדושתן לשמן וכן מבואר מדברי רבינו כאן בפ\"ו מהל' יסודי התורה כמ\"ש הר\"ב מח\"א ז\"ל בביאורו לטור י\"ד דל\"ז ע\"ב וע\"ג וכן הוא משמעות דברי הרא\"ם שהביא ההג\"מ ודברי הסמ\"ק והתשב\"ץ שהביא מרן ב\"י בבד\"ה י\"ד סי' רע\"ו ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"א סימן קע\"ז וסימן קכ\"ו דכל שמכוין לשמו ית' זהו קדושתו יע\"ש ואין ספק אצלי דכוונת הפ\"ח לומר דאף שלא כיון הכותב בשעת כתיבתו לשם האל אלא ככותב אותיות בעלמא ס\"ס שם מיהא הוי דאותיות הללו הרואה אותם יודע של שם ית' הם אף שהכות' לא כיון בכתיבתו לכתוב אלא אותיות בעלמא ולא לשם האל אין מי שקורא אות' אחר כתיבתו אלא שמו יתברך דקריאה אחרת אינו קורא אלא דלענין קדושת ס\"ת לא מהני דבעינן כתיבת השם לשמו ית' ולא כתיבת אותיות בעלמא וע' להתוס' בפ' התכלת דלחד תרוצא כותב אותיות השם סתמ' ולא כיון לשם האל היינו שלא לשמן וס\"ת נפסל בהכי ולאידך תירוצא כל שלא כיון לתיבה אחרת אלא סתמא הו\"ל ככותב השם לשמו ולא מפסיל ס\"ת בהכי. ולפי מה שהרפ\"ח מחלק במחיקת השם לכתיבת ס\"ת מבואר דלתרוץ הזה של התוס' דלענין ס\"ת אם כתבו לשם כתי' אחרת כגון שהיה רוצה לכתוב יאודה וטעה וכתב הוי\"ה אז הוא דנפסל ולענין מחיקה אפי' כה\"ג לקי משום מוחק את ה' וא\"כ הוה דברי הרפ\"ח ז\"ל הם היפך ממ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז וסי' קכ\"ז והביא דבריו מרן בית יוסף בבד\"ה י\"ד סימן רע\"ו בשם עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת כההיא דפ' הניזקין ופ' המביא תניין הרי שהיה צריך לכתוב יאודה וכתב הוי\"ה או הללויה לדברי ר\"ע מותר למוחקו וכן כתב בהגמ\"י בפ\"ו מה' יסודי התורה יע\"ש ולפי דברי הרב פ\"ח לענין איסור מחיקת השם כל שכתב שם הוי\"ה אפי' שלא כתבו לשם הוי\"ה ס\"ס שם הוי\"ה הוא ואסור למחקו כמדובר.<br><b> ושוב </b> ראיתי להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב שהביא דברי הרב פר\"ח ז\"ל וכתב עליו וז\"ל אבל ראיתי בהג\"מ פ\"ו מהלכות יסודי התורה שהביא בשם רא\"ם דכל שלא נתקדש השם מות' למוחקו ומדברי הרמב\"ם שכתב בפרק זה מין שכתב ס\"ת שורפין אותו עם הזכרות שבו מפני שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה הוא כשאר דברים הואיל דדעתו כן לא נתקדש ה' כו' משמע מדבריו אלו שכל שלא כתבו בכוונת קדושה אין בו איסור מחיקה מן התורה ומדברי הרב ז\"ל שכתב אבל גוי שכתב את ה' גונזין אותו נראה דכל שהוא יודע בשעה שכותב את השם והוא מאמין בקדושה הר\"ז נתקדש דהא ודאי כשכתבו אינו מחשב לשם קדושת ה' עכ\"ל כלומר דדברי הרא\"ם שהביא הגה\"מ שכתב וז\"ל שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן אין בהם קדושה הם הפך דברי הרב פר\"ח שכתב דאפי' לא כיון לכתוב שם האל יתברך ולא נתקדש והרי השם הזה כאותיות בעלמא אפילו הכי יש בו משום איסור מחיקת ה' דס\"ס שם הוא והרואה אותיות אלו אינו קורא אותם אלא בשם ה' ומה שהביא הרב מח\"א ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל הוא לפרש דברי הג\"מי במ\"ש שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן שהכוונה הוא שלא כיוין לכתוב את ה' אלא אותיות בעלמא שאם כתבם לשם ה' זו היא קדושתן.<br><b> עוד </b> כתב הרב מח\"א ז\"ל וז\"ל ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם שלא היה מכוין לכתוב את השם בהא ודאי מותר למוחקו וכמ\"ש הסמ\"ק והרשב\"ץ אבל בכתב את השם בכוונה ויודע שהוא כותב את השם אפילו תימא דלענין זה לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקת השם אסור דכיון שכתבו בכוונת השם הרי זה מקודש עכ\"ל. כלומר ודלא כדמשמע מדברי הרפ\"ח דאפילו לא כיון לכתוב לשם השם אלא אותיות בעלמא ס\"ס שם של הקב\"ה מיהא הוי וכל הרואה אותו קורא אותו בשם ה' אף שלא נתכוון לשם השם ולדידיה דהרב מח\"א ז\"ל דוקא אם כיוון הכותב לשם השם אסור אף שלא כיוון להקדישו כלו' שלא כיוון בעת כתיבתו שהוא קדוש בכתיבה זו יותר משאר תיבות לענין איסור מחיקתו לצורך תיקון שאר תיבות וכיוצא דלענין ס\"ת דכל כה\"ג נמי פסול כמ\"ש הרב אחר זה ד\"ה בענין אבל לענין מחיקת השם כל שכיוין לכתוב שמו יתברך דיי בזה לאסור ולקי עליה אבל אם לא כיוין לכתוב השם אלא לכתוב אותיות בעלמא אף איסור מחיקת ליכא ודלא כסתמיו' דברי הרפ\"ח דאפילו כה\"ג שם מיהא הוי ולקי ודברי הפר\"ח ז\"ל לפי מה שהבין הרב מ\"א הם שלא כדברי רבינו והסמ\"ק והגהות מיימון ז\"ל ותשב\"ץ ז\"ל דמדברי כולם משמע דכל שמכוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אין בו איסור מחיקת ה' ומדברי כולם מבואר דאף לענין ס\"ת כל שמכוין לאותיות בעלמא בהא הוא דמפסל הס\"ת אבל אם כיוין לשם האל יתברך זהו קדושתו כמו שדקדק מדברי רבי' יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> עוד להרב מח\"א שם ע\"ג הביא דברי רבינו דריש פרקין גבי ספר תורה שכתבו מין ישרף ודקדק מדבריו דה\"ט משום שלא נכתב לשמו ואין בו איסור מחיקה וכתב על זה וז\"ל אף על פי שכתב אחר כך אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו אעפ\"י שסתם גוי אינו כותבו לשם קדושת ה' ואפ\"ה גונזין אותו יראה דאינו אלא דרבנן ומשום ביזיון דלא גרע משאר כתבי הקודש שכתב אח\"ך דגונזין אותו ומ\"ש בירו' בשם רבי חייא אם יתן לו ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו מפני שלא נתכוון כו' הא דשרי למוחקן היינו משום תקון אבל בלא\"ה אסור עכ\"ל הנה הרב הדר ביה השתא ממ\"ש לעיל ע\"ב דמדברי רבינו שכתב אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו נראה שכל שהוא יודע שכותב את השם ומאמין בקדושה הרי זה נתקדש דהא ודאי כשכתב גוי את השם אינו מכוין ומחשב להקדישו עכ\"ל מבואר מדבריו הללו שהבין שמ\"ש רבינו אבל גוי שכתב בס\"ת כו' דכוונתו לומר דגוי שכתב את השם יש בו קדושה ככותבו ישראל לשם קדושת ה' דאף על פי שהגוי אינו יודע כשכותב לקדש ס\"ס יודע שהוא כותב שם האל ישראל שקורין לו כן מאמין הוא שיש קדושה לשמו של האל ואינו אפיקורוס שמכחיש בבורא ואינו מאמין בקדושתו ולכך כתב דגונזין אותו דכיון דכתבו לשם הבורא שקורין אותו ישראל בשם זה ממילא נתקדש ולפי זה אף יש בו איסור מחיקה דאלו למ\"ש הרב הכא אין כוונת רבינו לומר דכל שכתבו גוי יש בו קדושת ה' ויש בו איסור מחיקה אלא שיש בו קדושת כתבי הקודש דאסור למוחקו בידים חנם אבל לצורך דבר אחר מוחקין וה\"נ שם שכתב גוי אסור למוחקו אם לא לצורך דבר אחר ודוק.<br><b> וחזי </b> הוית להרב מופת הדור בברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"ו אות כ\"ד הביא דברי הרב פר\"ח שבהלכות יסודי התורה וכתב עליו וז\"ל והרשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז כתב כו' עד וא\"כ הוא הפך הרפ\"ח כדאמרן עכ\"ל.<br><b> הנה </b> הרב נר\"ו משמע ליה דכוונת כותב לשם קדושת השם הוא דבר א' וכותב לשם האל הוא דבר אחר וכהצד האחד שנסתפק הרב מח\"א בדל\"ג ע\"ב ולדידי כוונת כתיבת השם לשם השם הוא ניהו כוונת קדושת השם וכל שהוא מכוין כשכותב אותיות אלו מאות א' עד אחרונה שהם שמו יתברך זו היא קדושתן שכותבם לשמו ולא לאותיות בעלמא אבל כשמכוין לאותיות בעלמא אז אין בהם קדושת השם אלא הרי הם כשאר תיבות ד��למא ואין בו איסור מחיקת השם וזה מבואר בדברי התשב\"ץ בריש סימן קע\"ז דפתח באומרו שאין השם מתקדש אא\"כ נתכוון הכותב להקדישו אבל אם כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש וסיים כדתניא בפ' המביא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יאודה כו' ואמרינן נמי בירושלמי כו' ואי כוונת קדושת השם הוא דבר אחד וכוונת כותב השם הוא דבר אחר אין דברי התשב\"ץ ז\"ל מכוונים דלאו רישיה סיפיה דהראיות שמביא מפ' המביא ומהירושלמי הוא בשאינו מכוין לכתוב שם האל כלל ומה ראיה מזה להיכא שמכוין לכתוב שם האל ואינו מכוין להקדישו אלא ודאי דא ודא חדא היא דכל שמכוין לכתוב שם האל זו היא קדושתו והן הן דברי הסמ\"ק והג\"מי שכתבו דכל שכ' השם שלא מדעתו או שלא בכוונת קדושת השם דאין בו משום איסור מחיקת השם דכוונתם לומר דכל שלא כיוין כשכותב אותיות השם שהוא כותב שם האל יתברך שזו היא קדושתו שכותב שמו יתברך ולא כיוין אלא לכתוב יאודה או שכיוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אז אין בו משום איסור מחיקת השם וזה הפך מ\"ש הרב פר\"ח דאפילו לא כיוין לשם קדושת שמו יתברך אסור למוחקו דס\"ס שם האל מיהא הוי ועיין בתשו' הרדב\"ז השניות סימן ע\"ז ובסימן קנ\"ד.<br><b> וע\"פ </b> האמור ממילא יתיישב כל מה שכתב עוד הרב\"י נר\"ו על הראיות שהביא התשב\"ץ מההיא דפרק המביא ומהירושלמי דאינן ראיות כו' יע\"ש דזה לא כתב הרב נר\"ו אלא לפי המונח שהניח דכותב השם לשם קדושת השם הוא דבר אחד וכותב השם לשם השם הוא דבר אחר אמנם לא כן אנכי עמדי דהכל תלוי בכותב השם ומכוין שהוא כותב שם האל יתברך או אינו מיכוין אלא לאותיות בעלמא.<br><b> וכבר </b> ראיתי להרב נר\"ו שחזר וכתב וז\"ל ואל תשיבני ריקם דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל כו' עד והוא היפך דברי הפר\"ח ז\"ל עכ\"ל. ואני במקומי אני עומד דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל במ\"ש אין השם מתקדש אא\"כ נתכוון לקדשו היינו דנתכוון לכתוב שם האל שבזה מתקדש השם לאפוקי כותב אותיות אלו סתם ככותב אותיות בעלמא ולא לשמו יתברך דהוה ליה ככותב יאודה וטעה והשמיט הדל\"ת וזה הוא כותב הזכרות שלא לשמן שאמרו בגמ' דהיינו שלא כיוין בשעת כתיבתן שכותב שמו יתברך אלא אותיות בעלמא כשאר אותיות שבס\"ת וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת דמ\"ב ע\"א ד\"ה ואל ימול גוי לפי הפי' הא' יע\"ש והן הן דברי הסמ\"ק והגמ\"י ובכן לא נשאר מקום לכל דברי הרב נר\"ו בזה ודברי הרשב\"ץ בסי' קע\"ז ובסימן קכ\"ז הן שפה אחת ודברים אחדים ודוק.<br><b> עוד </b> כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ברם לפום ריהטא נראה דלשון הסמ\"ק שהביא הרשב\"ץ ז\"ל מתפרש שפיר בכותב שם ולאו אדעתיה אבל אם כתב שם בכוונה שהוא כותב שם אף שלא קידשו נהי דס\"ת מפסיל בהכי אבל לענין מחיקה אסור כו' וגם לשון רא\"ם כו' ופשיטא לי כו' עכ\"ל וכבר כתבתי לעיל דמדברי התוס' דפרק התכלת מבואר לחד תירוצ' דכל שכשכותב אותיות השם כתבן לשמו יתב' זהו קדושתן ואם כתבן בסתם אותיות בעלמא ולא כיון שהם שמו יתברך אין בהם קדושת השם וזהו כותב הזכרות שלא לשמן אף שלא כיון לכתוב יאודה וטעה ולא הטיל דל\"ת ולאידך תירוצא דוקא כשטעה ולא הטיל דל\"ת מקרי שלא לשמן אבל בכותב סתמא לשם אותיות בעלמא סתמא הוי ככותב השם לשם האל ונתקדש ממילא.<br><b> ובכן </b> מאי דפשיטא ליה להרב\"י בדעת הפר\"ח ז\"ל לא נהירא לי דמפשט פשיטא לי דכל שכיוין לכתוב אותיות השם לשם האל זהו קדושתו לכ\"ע וכוונת קדושה שאומר הרב לא ידעתי מה טיבה אחר שהוא מכוין לכתוב שמו יתברך ממילא הוא קדו' ומה צורך עוד לכוונת הכותב ודעת הרפ\"ח ז\"ל הוא דאפילו לא כיוין הכותב לשם האל ככותב אותיות בעלמא ולא נתקדשו אותיות אלו לשם קדושת השם אפ\"ה איסור מחיקת השם איכא כיון דס\"ס שם מיהא הוי למי שרואה וקורא אותו בשם השם אע\"ג דלענין ס\"ת לא מהני כל שלא נכתב מתחילה לשם ה' וזה מבואר שלא כדברי התשב\"ץ והסמ\"ק והג\"מ ז\"ל שלא חילקו בין איסור מחיקת השם לקדושת ס\"ת ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב נר\"ו שכתב וז\"ל וחזיתיה להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב: כו' ולע\"ד דכל שכתב את השם כו' עד דכיון שכתב בכוונה הרי זה מקודש עכ\"ל כו' אפשר דהרב מח\"א פליג אמ\"ש הרפ\"ח דלוקה ולדידיה אסור עכ\"ל הרב\"י נר\"ו.<br><b> ולדידי </b> הדבר פשוט דהרב מח\"א בא להשיג על הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש כלשון הזה דאפי' לא נתקדש השם אסור למוחקו ולקי ולא ביאר זה שלא נתקדש השם באיזה אופן הוא אם כוונתו לומר שלא כיוין לכתוב השם אלא אותיות בעלמא שבזה לא נתקדש השם וכמ\"ש רבינו גבי מין שכתב ס\"ת הואיל ודעתו כן לא נתקדש השם כו' הרי משמע מדבריו הללו דכל כה\"ג מותר למוחקו היפך דברי הפר\"ח ואי כוונתו של הפר\"ח במ\"ש אף שלא נתקדש השם לומר שיודע שכותב השם ולא כיוין לקדשו בפירוש על זה כתב דממ\"ש רבינו גבי גוי גונזין אותו נראה דאין צורך לקדשו בפירוש אלא כל שיודע שהוא כותב את השם למאמין בקדושה הרי נתקדש ממילא דהא ודאי כשכתבו גוי אינו מקדשו לא בפיו ולא במחשבה וכיון שכן מה נפשך אין מקום לחלק בין קדוש' ס\"ת לאיסור מחיקת השם לפי דברי רבינו בב' הדינין שכתב בגוי הכותב את השם ובמין הכותב את השם דאי יודע שהוא כותב את השם אע\"פ שלא הקדישו בפירוש ממילא הוא קדו' בין לענין איסור מחיקת השם בין לענין קדושת ס\"ת דהרי כתב ההזכרו' לשמן עיקרי ואם אינו יודע שהוא כותב את השם בשע' שכתבו אלא ככותב אותיות בעלמא אין כאן קדושת השם דהו\"ל ככתבו מין אפילו לענין מחיקת השם דשרי למוחקו וכ\"ש דלא מהני לקדו' ס\"ת ועל זה סיים וכתב ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם בהא ודאי מותר כלומר בהא פשיטא לי דמותר שלא כמשמעו' דברי הרפ\"ח ז\"ל דאפילו בכה\"ג איכא איסורא דמחיקת השם מדלא פיר' דבריו אבל בכותב השם ויודע שכותב השם אפילו תימא דלענין ס\"ת לא מהני כו' כלומר הפך מה שדקדקנו מדברי רבינו מדין גוי שכתב את השם ותאמר דמ\"ש רבי' שגונזין אותו לא מפני שהם קדושו' ממילא והוה ליה ככותב הזכרות לשמן דכל שלא אמר כן בפי' לא קדשי והטעם שגונזין אותו הוא משום דלא גרעי משאר כתבי הקודש שכתב רבינו דאסור מדרבנן לאבדן ביד משום בזיון ושגונזין אותן וכמ\"ש הר\"ב מח\"א גופיה שם בע\"ב וכנראה שהיא מהדורא בתרא כמ\"ש הרב ברכ\"י נר\"ו שם מ\"מ לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכוונה הרי זה מקודש כלומר בכה\"ג דוקא מודינא להרפ\"ח דאסור למוחקו ולקי עליה אף אם נאמר דלא מהני קדושה זו לענין קדושת ס\"ת ככותב הזכרו' לשמן אבל כשלא כיוין לכתוב את השם אלא ככותב אותיות בעלמא דמסתמיו' דברי הפר\"ח משמע דאף בכה\"ג איכא איסורא ולקי עליה לא מודינא ליה כי נראה לע\"ד כוונת הר\"ב מח\"א ז\"ל ודוק.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב חוות יאיר סימן י\"ו דף כ\"ה ע\"ב שהכריח ממ\"ש רבינו גבי גוי שכתב את השם דגונזין אותו כו' דיש חילוק בין איסו' מחיקת השם לקדוש' ס\"ת דבעינן שיקדש את ההזכר' בפה כמשיע\"ש ולפי מ\"ש הרב מח\"א במהדור' בתרא ליכא ראיה מההיא דגוי כלל דהתם משו' ביזיון דכתבי הקוד' קאמר ומדרבנן אבל עיקר הראיה היא מההיא דהיה השם כתוב בכלי והתיך אותו דכתב רבינו דלקי אע\"ג דסתמא שם הכתוב בכלי לא נתכוון הכ��תב לקדשו וכמ\"ש הרפ\"ח ז\"ל.<br><b> עוד </b> כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ואתה תחזה להר\"ב מח\"א שם בדף זה עצמו ע\"ג דשקיל וטרי בהא ונראה שהוא מהדורא בתרא שכתב בענין זה ובדבריו בע\"ג יש כמה גמגומים ולא עת האסף רק את זה אגיד דמה שהוצרך לאוקומי הירו' דמגילה במחק כדי לתקן אינו מחוור ולא היה צריך לזה דהתם ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא ולא כיוין לשם כלל ומה שדחה לראית הפר\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שידע שכותב השם כו' כן נסתפ' לעיל בע\"ב וכבר כתבנו בעניותינו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא עכ\"ל.<br><b> ואני </b> לא מצאתי גמגומים הרבה כי אם סתיר' דברים ממ\"ש ודקדק בע\"ב מלשון רבינו אבל גוי שכתב כו' למ\"ש בע\"ג דהטעם שגונזין אותו הוא מפני דלא גרע מכתבי הקוד' וכבר כתבתי בעניותי לעיל מזה דגם בע\"ב רמז לזה במ\"ש ואפי' תימא דלענין ס\"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו כו' כמדובר. גם מ\"ש רק את זה אגיד כו' דהת' ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא כו' אחר המחיל' הראוי' בזה שיחתו איני מכיר דשפיר כתב הר\"ב מח\"א דההיא דירוש' במוחק על מנת לתקן הוא דאי לא היכי קאמר ר\"ח אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו דאף דלר\"מ תיבות הללויה לאו שם הוא אלא חול ס\"ס לא גרע משאר כתבי הקוד' דאסור למוחקן בידי' חנם משום בזיון ומדרבנן ולא משום איסור מחיק' השם אלא ודאי דלא קאמר אני מוחק אלא כדי לתקן וע' בתשב\"ץ ח\"א סי' ב' ודוק.<br><b> ומ\"ש </b> עוד דמה שדחה לראית הרפ\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שיודע שכותב השם שכבר כתבנו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא. כו' הנה לעיל באות ה' כתב וז\"ל נסתפק הרב מח\"א אי כתיבת השם דבעי כתיבה לשמה היינו שיכוין הכותב שכותב שמו של הקב\"ה או צריך לכוין שהוא מקדשו כו' ועיין בל\"ח אות י\"ב ופשוט ואין צריך להאריך עכ\"ל. והנה לשון הרב בעל מח\"א כן הוא בענין הזכרות של ס\"ת שצריך שיכתוב אותם לשם קדושת השם איכא לספוקי ולומר דהא דצריך כתיבה לשמה היינו לומר שיכתוב אותו בכוונ' השי\"ת כו' עד וכן נמי דעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל.<br><b> הרי </b> שהרב לא כתב דצריך שיכוין לקדש את השם אלא שיכתוב הזכרה לשם ה' אלהי ישראל ולא ככותב אותיות בעלמא וכיון שכתבן לשמו ממילא יש בהם קדושת השם לענין איסור מחיק' השם טפי משאר אותיות באופן דספק הרב מח\"א במקומו הוא עומד אם צריך הכותב לחשוב כשכותב שום הזכרה שהוא מקדשה במחשבתו בכתיבתו או דיי שיחשוב שהוא כותב שמו של אלהי ישראל וממילא הוא קודש. ולדידי אדרבה כיון דלשון הש\"ס הוא דהזכרו' של ס\"ת צריך שיהיו כתובו' לשמן ואם נכתבו שלא לשמן לא מהני לשון לשמן ושלא לשמן מבואר דלא בעי אלא שיכתוב הכותב אותם לשם משמותיו יתברך ולא לשם אותיות בעלמא וקדושת השם ממילא אתי כן נראה לע\"ד.<br><b> ודע </b> דלענין הני דינרי זהב שכתוב עליהם שם הוי\"ה ב\"ה אם מותר להתיכן ראיתי להר\"ב מח\"א ז\"ל שם דל\"ז ע\"ג שכתב דאם נעשו על ידי גוים אעפ\"י שלא נעשו לשמו ית' אסור להתיכן משום איסור מחיקת כתבי הקדש דרך בזיון וכההיא דכתב הרמב\"ם דגוי שכתב את השם או כתבי הקדש שכתבן גוי יגנזו. מ\"מ שרי ליהנות מהם כיון שלא נעשו לשמו אבל אם נעשו ע\"י ישראל אסור יע\"ש. גם הר\"ב חוות יאיר בסימן י\"ו דכ\"ו ע\"א כתב דמטבעות שנטבעין במדינת שוויידין בשם של ד' אותיות נ\"ל דמותרי' הם כי נטבעו להוציאן והו\"ל ככתיבה בפירוש לשם חול יע\"ש ולא ידעתי למה לא התירו אותם מטעם דזהובים הללו טובעין אותם ע\"י רושמא דמיחרץ חריץ והאותיות בולטות כחק תוכות ואין כאן כתיבה ביד באותיות השם כלל והשם נעשה בולט ממילא והטס נשאר במקומו כמו שהיה מקודם ומהי תיתי לאסור השם הזה במחיקה כיון דלא נכתבו אותיות השם ביד ולא נתקדשו בשום מעשה ובפרק המביא תנין ד\"ך ע\"א אמרו אמר ליה רבינא לרב אשי האי רושמא מחרץ חריץ ופי' רש\"י רושמא חותם המטבע מחרץ חריץ התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו ע\"ג טס לא הוי כתב ותוכות הוו או כנופי מכניף צורת החותם שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקין את תוכו של טס ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע\"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתכת לתוך הרושם והרי כתבה בידים עכ\"ל. וכיון דאסיקנא בגמרא דמחרץ חריץ הרי אין כאן כתיבה באותיות ה' כלל ומי קידשו לשם הזה ובמה נתקד' כיון דממיל' נעשה.<br><b> איברא </b> דמדברי הרפ\"ח מהלכות יסודי תורה הל' ו' שכתבנו דברינו דעל מ\"ש דאפילו היה השם חק"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מיתת נביא השקר לפיכך אם יעמוד איש כו' ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר כו'.</span> הנה מ\"ש רבינו דמיתת נביא השקר שהוא בחנק מבואר דעתו שפסק כרב חסדא ואליבא דרבנן וכמו שהכריח הר\"ב לח\"מ ז\"ל ולדידי' נפקא להא מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר כו' דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק וז\"ש רבינו ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' כו' הרי דנקט קרא דאשר יזיד כאמור.<br><b> ומהתימה </b> על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב לפיכך אם יעמוד כו' זה פשוט ומאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כו' וזה תימא דהך קרא מיירי במשקר בענין ע\"ז כמ\"ש בפרק הנחנקין דף צ' ורבנן דילפי ג\"ש דסרה סרה אי' להו דמיתתו בסקילה אך במשקר בשאר מצו' כ\"ע מודו דמיתתו בחנק וילפי' לה מקרא דאך הנביא אשר יזיד כו' והתם לא כתיב סרה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מחלוקת יע\"ש וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרב לח\"מ שתמה על דברי ר' שכתב דכשבא לפרש במצוה פי' שלא שמענו שאז מיתתו בחנק כו' שזה היפך דברי ר\"ח דסבירא לי' במקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות שאז פטור מכלום והאריך בזה יע\"ש ולא ידעתי מי הגיד כן לה' ז\"ל דכשמפרש הנביא פי' שלא שמענו מקיים מקצת ומבטל מקצת דאפשר ואפשר שבפירו' זה שמפרש עוקר המצוה לגמרי כגון שהוא מפר' דמצות תפילין פירושו שנניח פ' בראשית או עשרת הדברות כתובים על הנייר וכיוצא בזה במצות לולב וציצית נמצא זה עוק' המצוה לגמרי ואין ספק אצלי שזה כוונת רבינו.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב לח\"מ שכתב וז\"ל ואפי' היינו אומרים שרבינו ז\"ל מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה מ\"מ ק' דבפ\"ה דע\"ז כת' וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע\"פ שהתנבא ולא הוסיף ולא גרע כו' משמע מהתם דאע\"ג דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה חייב ומהסוגייא שהבאתי משמע דאפילו שביטל מקצת פטור עכ\"ל.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין לא במה שעלה על דעתו ליישב ולא בהסכמת דחייתו בזה שרצה לומר שרבינו מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה לא ידעתי איך בהכי ניחא ליה להרב ז\"ל דברי רבינו דאכתי תקשי ליה למה השמיט רבינו הך מילתא ולא השמיענו דבביטול מקצת כה\"ג פטור. מיהו בלא\"ה ל\"ק אמאי לא פירש די\"ל סתמו כפירו' אך לדברי הרב ז\"ל קשיא גם במה שדחה הרב לזה דאכתי קשה מ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ע\"ז אינו ענין לזה דקושיא זו לא על רבינו לבד קשה שהרי דבריו שבפ\"ה מהלכות ע\"ז הן לקוחים מהסוגייא דלעיל דפ\"א ע\"א דקאמר ג' מיתתם בידי אדם וחד מינייהו המתנבא מה שלא שמע ופי' בגמר' כגון צדקיה בן כנענה יע\"ש הרי דאע\"פ שלא בא לעקור מצוה לגמרי דאפילו הכי אמרינן דמיתתו בידי אדם דנפקא לן מקרא דאשר יזיד וא\"כ איך קאמר הכא ר\"ח דכ\"ע מודו דבמבטל מקצת ומקיים מקצת בשאר מצות פטור אלא ודאי דהא ל\"ק כמבואר מדברי רש\"י שם בסוגייא ד\"ה דברי הכל פטור שכתב וז\"ל פטור אפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו דהעוקר ד\"ת האי כי יזיד קאי דהתם סקילה הוא אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב ח\"ה שכתב על דברי רש\"י ז\"ל הללו וז\"ל יש לדקדק בפירו' מאי ראיה מייתי מדהתם דבר שלם כתיב דבמקצת עוב' על דברי תורה שהוא פטור דהא התם לא איירי כלל בעובר על דברי תורה אלא בדברים בעלמא. ועוד מה צריך ראיה לזה כיון דמן הדרך לא קאי אלא אע\"ז ולכתחי' משמע כמ\"ש רש\"י לעיל מהיכי תיתי לחייב במקצת בשאר עבירות. ויש לפרש דבריו דתרתי קאמר דברי הכל פטור ואפילו בחנק וכמ\"ש לעיל דללכת כולה משמע ושוב כתב דמילתא אחריתי באנפי נפשה והתם דבר שלם דכתיב אדברים בעלמא עכ\"ל.<br><b> ולפי </b> דבריו צריך להגיה בלשון רש\"י ג' תיבות ובמקום מילת דהתם צ\"ל והתם ובמקום מילת כתיב צ\"ל דכתיב ובמקום ולאו צ\"ל לאו. ולדידי אין צורך לזה אל כוונת רש\"י לומר דהטעם דלא דרשינן קרא דכי יזיד לדבר דבר בעוקר ד\"ת במקצת ומקיים מקצת ויהיה חייב חנק וקרא דלהדיחך לפוטרו במקיים מקצת ומבטל מקצת אינו פוטרו אלא מסקילה אבל בחנק חייב מקרא דכי יזיד לזה כתב רש\"י דקרא דכי יזיד א\"א לפרשו בד\"ת ובעוקר מקצ' ומקיי' מקצת דהתם דבר שלם כתיב ובעוקר כל הגוף מד\"ת הוא בסקילה ולא בחנק כדילפינן מקרא דללכת בה לרב המנונא אמנם לפום קושטא דקרא דכי יזיד לאו בעוקר ד\"ת קמיירי אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה תו ליכא למידרש דבר ולא חצי דבר דכיון דמתנבא מה שלא שמע כל נבואתו הוא דבר שלם ולא חצי דבר וזה ברור והשתא ממילא מתרצתא קו' הלח\"מ דאע\"ג דהמתנבא מה שלא שמע מיתתו בידי אדם מקרא דכי יזיד לדב' דבר בשמי היינו משום דכוליה מילתא דקאמר שקר הוא אבל במקיים מקצת ד\"ת ומבטל מקצת ד\"ת פטור כיון דמקצת הדבר שמדבר בשם ה' הוא אמת שכן שמע וקבל מסיני ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תוכחה</span>\n<b> הרואה חבירו שחטא כו' צריך להוכיחו כו' ואם לאו יוכיחנו פעם שנית כו'.</b> בפרק אלו מציאות דף ל\"א ע\"א א\"ל ההוא מרבנן לרבא אימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א\"ל הוכח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מניין ת\"ל הוכח תוכיח ע\"כ: והקשה הלח\"ם למה לא הביא רבינו דין זה דאפי' תלמיד לרב ועוד הקשה דבסוגיין קאמר הוכח אפילו מאה פעמים משמע ואלו בפ\"ג דערכין דס\"ז ע\"ב אמרו הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת\"ל תוכיח משמע דמתוכיח נפ\"ל אפי' מאה פעמים ולא ממילת הוכח יע\"ש.<br><b> והנה </b> למה שהקשה למה השמיט רבינו הוכחת תלמיד לרבו ראיתי להר\"ב שער אפרים בסימן ס\"ה דל\"ב ע\"א וע\"ב שיישב דברי רבינו בב' אופנים או דס\"ל דהסוגייאות חלוקות וסמך רבינו על הסוגייא דפ\"ג דערכין דלא דריש תוכיח לרבו' תלמיד לרב או דס\"ל כמ\"ש בהג\"מ והסמ\"ג במ\"ע י\"א בשם הרא\"ם דהוכח' תלמיד לרב היינו בששכח רבו והוא מזכירו ומקבלו והוכח' כזו לרבו שמזכירו ומקבלו והוכחת חבירו בשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם והוכחת תלמיד לרבו במזכירו הביא רבינו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ד\"ט וז\"ל ראה רבו עובר על ד\"ת אומר לו למדתנו רבינו כך כו' וכ\"כ בפ\"ו מה' ממרים הל' י\"א ראה אביו עובר על ד\"ת אל יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כו\"כ כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו יע\"ש ושוב הוקשה לו דשם בפ\"ג דערכין למדו דמצות הוכחה היא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה מקרא דויחר אף שאול ביהונתן כו' משמע דאף הבן עם אביו ותלמיד עם רבו שוה לכל אדם שחייב להוכיחו עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכתב דמן התורה ודאי לא למדנו הוכחת תלמיד לרב אבל מדברי קבלה למדנו מההיא דשאול עם יהונתן ולכן לא כתב הרמב\"ם כאן הא דתלמיד לרב וכתבו בה' ת\"ת ובהלכות ממרים להורות שדבר זה אינו מן התורה יע\"ש.<br><b> ולא </b> נחה דעתי בזה דס\"ס היה לו לרבינו כאן דקאי במצות תוכחה לומר דמדברי קבלה מצוה על הבן ועל התלמיד להוכיח את אביו ואת רבו כשאר כל אדם ועוד דבפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים היה לו לבאר שאם לא שמע אביו או רבו כשאמר לו כתוב בתורה כך וכך או למדתנו רבינו כך יאמר לו פעם ב' וג' עד הכאה כו'.<br><b> ולכן </b> נלע\"ד בדעת רבינו דס\"ל דכי דרשינן קרא דתוכיח לרבות תלמיד לרב היינו היכא שהדבר מסופק אצל התלמיד אם רבו קא עבר על דברי תורה משו' דאשתלי או שמא יש לו איזה טעם בדבר לעבור אבל אם הדבר ברור לו שרוצה לעבור עד\"ת בשאט בנפש בלתי ט' אז ודאי הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ולזה אין צריך רבוי דתוכיח לרבו' תלמיד לרב ולפום אותה סוגייא דערכין דלא דריש מילת תוכיח לרבות תלמיד לרב אלא להוכיחו ולא קבל משמ' ליה לרבינו דס\"ל דלרבו' תלמיד לרב בדבר שאינו ברור לתלמיד שישאל אותו דרך שאלה למדתנו רבינו אין זה במשמע מילת תוכיח דכל כה\"ג ששואל ממנו דרך שאלה ואינו כמזהירו אין כאן הוכחה ובהא הוא דחלוקות הסוגייאות דבפרק אלו מציאות דריש רבא מילת תוכיח לרבות תלמיד דאפילו אינו יודע בבירור ברבו שרוצה לעבור על ד\"ת חייב התלמיד לשאול לרבו דרך שאלה ולא כמזהירו משום שמא שכח ויחזור בו ולפום סוגיין דערכין אין כאן חיוב מצוה דאין זה במשמע מילת תוכיח אלא הרשות בידו לשאול ממנו דרך כבוד ולא כמזהירו אבל מצות תוכיח ליכא. והשתא בההיא דיהונתן עם שאול דמפני הרוח רעה שהיה לו לשאול היה רוצה להמית את דוד חנם על לא חמס בכפיו וכמו דציוה מקודם ליהונתן ולכל עבדיו להמית את דוד ויהונתן דבר עליו טוב והצילו והביאו לפני שאול ואח\"כ חזר להתקנאו' בו והיה מבקש להמיתו כמו שגילה דוד ליהונתן ונשב' לו כי כפשע בינו ובין המות ונסתר בשדה כל כי הא ודאי היה חייב יהונתן למחות ביד אביו כשאר כל אדם כיון שהיה רוצה לעבור על ד\"ת בלתי טעם ולכן בפעם הזאת שחרה אפו ביהונתן ונזף בו וקללו והכהו על שדיבר טוב בדוד שלא בא אל שולחן המלך ולא שאל רשות ממנו שוב לא חשב יהונתן לעכב את דוד ולדבר טוב עליו אלא שלחו לעצמו דכיון שהכלימו אביו למר כדאית ליה בנזיפה או בקללה או בהכאה שוב אינו חייב למחות ביד אביו ולכן למדו ממנו לשאר כל אדם דאין עליו חיוב מצות תוכחה ולהבדילו מן החטא אלא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כיון דבן אצל אביו ושאר כל אדם בדבר הברור שרוצה לעבור על ד\"ת שוים ובזה אתו כל דברי רבינו על נכון דכאן במצו' תוכחה לא הוצרך לבאר דאיכא מצות תוכחה נמי אף בבן אצל האב ובתלמיד אצל רבו כדדריש באלו מציאות מריבוי תוכיח דאיהו סמך על סוגייא דערכין דלא דריש תוכיח לרבות תלמיד לרב דכיון דריבוי זה אינו אלא היכא שאינו ברור לו שרוצה לעבור על דברי תורה במזיד אין כאן תוכחה אלא שאלה בעלמא דאם ברור לו אז ודאי דרבו ושאר כל אדם שוים ומה צורך לרבוי לכן לא הוצרך לבאר זה ובפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים הביא דין זה ולא כתב שאם לא קבל שיחזור ויוכיחנו דשם לא איירי בענין תוכחה אלא לענין כבוד אביו ורבו שאפי' רואה אותו עובר על ד\"ת ובא לשאול ממנו למה עובר ישאל ממנו דרך כבוד דאפשר יש לו איזה טעם ודוק. זה נלע\"ד דעת רבינו דס\"ל דההוא סוגייא דערכין חולק' עם ההיא דאלו מציאות או דרשינן מיל' תוכיח לרבות תלמיד לרב או לא דרשינן מילת תוכיח אלא לרבות הוכיחו ולא קבל ותפס עיקר ההיא דערכין ולהכי לא הזכיר כאן במצות תוכחה אפילו תלמיד לרב.<br><b> ואולם </b> ראיתי בשיטה המקובצת לבב\"מ דפ\"ז ע\"ג שכתב בשם הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל וגיליון תוס' וז\"ל הוכח אפילו מאה פעמים כו' ק\"ל הא דגרסי' במס' ערכין הוכיחו ולא קבל מניין שחוזר ויוכיחנו ת\"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו ק\"פ משמע בשני דברים כגון אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו עוד בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני או' אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחנו בה שהרי לא קבל עליו תוכחת ת\"ל תוכיח ואכתי ק\"ל דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא ואפשר דתרתי ש\"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע עכ\"ל וכ\"כ גם הרב הנמקי שם דתוכיח כולהו שמעית מיניה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין יע\"ש. ובשם הריטב\"א כתוב שם בשיטה הנז' וז\"ל תוכיח אפילו תלמיד לרב והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבינו כדאיתא בפ\"ק דקידו' עכ\"ל.<br><b> ולעד\"נ </b> דהא דאמר רבא הכא הוכח אפי' ק\"פ משמע היינו מכח מיל' תוכיח דכיון דאפיקתיה להוכח מחדא תוכחה תו אפילו ק\"פ במשמע ומדלא כתיב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח דרשינן ממילת תוכיח אפילו תלמיד לרב וכעין זה אמרינן בפרק מרובה דס\"ד ע\"ב גבי קרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן הכפל לגנב ולטוען טענת גנב וכן אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למודה בקנס ופרכי' והאי המצא תמצא להכי הוא דאת' הא מ\"ל לכדתניא אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת\"ל המצא תמצא מ\"מ ומשנינן א\"כ לימא קרא המצא המצא או תמצא תמצא וה\"נ אמרינן בפרק החובל דפ\"ה ע\"ב גבי קרא דורפא ירפא וה\"נ אמרינן במנחות ריש פ' הקומץ רבה די\"ז ע\"ב גבי קרא דאם האכל יאכל כו' יע\"ש וכ\"כ התו' בכתובות דל\"ט ע\"ב ד\"ה אין לי אלא אביה דדריש הש\"ס ב' דרשות במילת אם מאן ימאן אביה וכתבו דהיינו משינוי הכתוב דלא כתיב מאן מאן או ימאן ימאן יע\"ש ועיין להתוס' בפרק מרובה דף ס\"ה ע\"א ד\"ה לכתוב יע\"ש ובכן אותה סוגייא דערכין והך דאלו מציאות דא ודא חדא היא ודוק. עלה בידינו לענין דינא דבין לפי דרכינו בדעת הרמב\"ם ובין לפי דרכו של הר\"ב שער אפרים ז\"ל איכא מצות תוכחה אף בתלמיד אצל הרב ובן אצל אביו כל שברור הדבר שרוצים לעבור על ד\"ת בלתי טעם כההיא דיהונתן עם שאול אלא דלפי דברי הר\"ב ש\"א מצוה זו מדברי קבלה היא ולפי דרכינו הרי היא בכלל מצות הוכחת כל אדם ולא הוצרך ריבוי תוכיח לרבות תלמיד אצל רבו אלא היכא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד שרוצה רבו לעבור על דברי תורה בשאט בנפש ולפי סוגייא דערכין כל כי הא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד ואין כאן מצוה על התלמיד ממילת הוכיח אלא רשות בלשון למדתנו רבינו או כתוב בתורה כדתניא בפ\"ק דקידו' דל\"ב.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב תה\"ד בסי' מ\"ב והביא דבריו הר\"ב המפה בי\"ד סימן רמ\"ב סכ\"ב שנסתפק ברואה את רבו שרוצה לעבור על איסור דרבנן אם צריך למחות בידו או לאו והביא ההיא דפ' הדר במילתא דרבנן עבדינן עובדא ולבתר מותבינן תיובתא ופרש\"י אם שומע תלמיד לרבו שפוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע\"פ רבו ואח\"כ יקשה לו יע\"ש ורצה הרב ללמוד מזה דכל היכא דאין ברור לתלמיד דאיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה ושוב דחה לזה דשאני התם שבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב הרב שפיר להורות כדין אבל אם רואה את רבו ששולח ידו לעשות דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאיסור אין צריך לשתוק דאדרבא יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואשתלי הוא והעלה הרב ז\"ל שאם הדבר ברור לתלמיד דאיכא איסור דרבנן לא ישתוק קודם מעשה ואם הוא מסופק אלא שיש לו להקשות עליו אין צריך למחות ולהקשות במעשה רבו אפי' שלא בא להורות הלכה למעשה לאחרים אלא לעצמו דלא חיישי' דילמא אשתלי יע\"ש. ולא ידעתי איך לא זכר שר אותה ששנינו בפ\"ב דברכות גבי ר\"ג שקרא ק\"ש בלילה הראשונה שנשא אשה וכן רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו. וכן כשמת עבדו קיבל עליו תנחומין ואמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו איפכא וכל הני איסורי דרבנן נינהו כמבואר ולא הקשו עליו עד לאחר מעשה אע\"פ שהיה ברור להם האיסור שכך למדם מקודם ודוחק לומר שבכל הני עובדי לא נמצאו התלמידים אצלו בשעת מעשה ואחרים ספרו להם דא\"כ הכי הו\"ל למתני וכששמעו תלמידיו אמרו לו כו' גם דוחק לומר שהם היו מסופקים שמא יש חילוק בין איש לאיש וכמו שהשיב להם ר\"ג דא\"כ היה להם לשאול כן מר\"ג שמא יש חילוק בין איש לאיש ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> לפי מה שהעלינו בדעת רבינו שכל שאינו ברור לתלמיד שרוצה רבו לעבור על ד\"ת במזיד אין עליו חיוב תוכחת אלא שואל ממנו למדתנו רבינו ולא כמזהירו אלא לדעת טעמו או שמא לאו אדעתיה נראה דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן מטעם תוכחת דודאי כל היכא שברור לתלמיד שרבו עובר במזיד בלתי טעם בין בדאורייתא בין בדרבנן הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. ואם הוא מסופק שמא יש איזה טעם לו לעבור אם הוא באיסור דאורייתא שואל ממנו קודם מעשה שמא לאו אדעתיה ונמצא נכשל רבו באיסור דאורייתא. ואם הוא איסור דרבנן עביד עובדא והדר מותיב התלמיד תיובתא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תוכחה</span>\n<b> הרואה חבירו שחטא כו' צריך להוכיחו כו' ואם לאו יוכיחנו פעם שנית כו'.</b> בפרק אלו מציאות דף ל\"א ע\"א א\"ל ההוא מרבנן לרבא אימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א\"ל הוכח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מניין ת\"ל הוכח תוכיח ע\"כ: והקשה הלח\"ם למה לא הביא רבינו דין זה דאפי' תלמיד לרב ועוד הקשה דבסוגיין קאמר הוכח אפילו מאה פעמים משמע ואלו בפ\"ג דערכין דס\"ז ע\"ב אמרו הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת\"ל תוכיח משמע דמתוכיח נפ\"ל אפי' מאה פעמים ולא ממילת הוכח יע\"ש.<br><b> והנה </b> למה שהקשה למה השמיט רבינו הוכחת תלמיד לרבו ראיתי להר\"ב שער אפרים בסימן ס\"ה דל\"ב ע\"א וע\"ב שיישב דברי רבינו בב' אופנים או דס\"ל דהסוגייאות חלוקות וסמך רבינו על הסוגייא דפ\"ג דערכין דלא דריש תוכיח לרבו' תלמיד לרב או דס\"ל כמ\"ש בהג\"מ והסמ\"ג במ\"ע י\"א בשם הרא\"ם דהוכח' תלמיד לרב היינו בששכח רבו והוא מזכירו ומקבלו והוכח' כזו לרבו שמזכירו ומקבלו והוכחת חבירו בשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם והוכחת תלמיד לרבו במזכירו הביא רבינו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ד\"ט וז\"ל ראה רבו עובר על ד\"ת אומר לו למדתנו רבינו כך כו' וכ\"כ בפ\"ו מה' ממרים הל' י\"א ראה אביו עובר על ד\"ת אל יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כו\"כ כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו יע\"ש ושוב הוקשה לו דשם בפ\"ג דערכין למדו דמצות הוכחה היא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה מקרא דויחר אף שאול ביהונתן כו' משמע דאף הבן עם אביו ותלמיד עם רבו שוה לכל אדם שחייב להוכיחו עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכתב דמן התורה ודאי לא למדנו הוכחת תלמיד לרב אבל מדברי קבלה למדנו מההיא דשאול עם יהונתן ולכן לא כתב הרמב\"ם כאן הא דתלמיד לרב וכתבו בה' ת\"ת ובהלכות ממרים להורות שדבר זה אינו מן התורה יע\"ש.<br><b> ולא </b> נחה דעתי בזה דס\"ס היה לו לרבינו כאן דקאי במצות תוכחה לומר דמדברי קבלה מצוה על הבן ועל התלמיד להוכיח את אביו ואת רבו כשאר כל אדם ועוד דבפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים היה לו לבאר שאם לא שמע אביו או רבו כשאמר לו כתוב בתורה כך וכך או למדתנו רבינו כך יאמר לו פעם ב' וג' עד הכאה כו'.<br><b> ולכן </b> נלע\"ד בדעת רבינו דס\"ל דכי דרשינן קרא דתוכיח לרבות תלמיד לרב היינו היכא שהדבר מסופק אצל התלמיד אם רבו קא עבר על דברי תורה משו' דאשתלי או שמא יש לו איזה טעם בדבר לעבור אבל אם הדבר ברור לו שרוצה לעבור עד\"ת בשאט בנפש בלתי ט' אז ודאי הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ולזה אין צריך רבוי דתוכיח לרבו' תלמיד לרב ולפום אותה סוגייא דערכין דלא דריש מילת תוכיח לרבות תלמיד לרב אלא להוכיחו ולא קבל משמ' ליה לרבינו דס\"ל דלרבו' תלמיד לרב בדבר שאינו ברור לתלמיד שישאל אותו דרך שאלה למדתנו רבינו אין זה במשמע מילת תוכיח דכל כה\"ג ששואל ממנו דרך שאלה ואינו כמזהירו אין כאן הוכחה ובהא הוא דחלוקות הסוגייאות דבפרק אלו מציאות דריש רבא מילת תוכיח לרבות תלמיד דאפילו אינו יודע בבירור ברבו שרוצה לעבור על ד\"ת חייב התלמיד לשאול לרבו דרך שאלה ולא כמזהירו משום שמא שכח ויחזור בו ולפום סוגיין דערכין אין כאן חיוב מצוה דאין זה במשמע מילת תוכיח אלא הרשות בידו לשאול ממנו דרך כבוד ולא כמזהירו אבל מצות תוכיח ליכא. והשתא בההיא דיהונתן עם שאול דמפני הרוח רעה שהיה לו לשאול היה רוצה להמית את דוד חנם על לא חמס בכפיו וכמו דציוה מקודם ליהונתן ולכל עבדיו להמית את דוד ויהונתן דבר עליו טוב והצילו והביאו לפני שאול ואח\"כ חזר להתקנאו' בו והיה מבקש להמיתו כמו שגילה דוד ליהונתן ונשב' לו כי כפשע בינו ובין המות ונסתר בשדה כל כי הא ודאי היה חייב יהונתן למחות ביד אביו כשאר כל אדם כיון שהיה רוצה לעבור על ד\"ת בלתי טעם ולכן בפעם הזאת שחרה אפו ביהונתן ונזף בו וקללו והכהו על שדיבר טוב בדוד שלא בא אל שולחן המלך ולא שאל רשות ממנו שוב לא חשב יהונתן לעכב את דוד ולדבר טוב עליו אלא שלחו לעצמו דכיון שהכלימו אביו למר כדאית ליה בנזיפה או בקללה או בהכאה שוב אינו חייב למחות ביד אביו ולכן למדו ממנו לשאר כל אדם דאין עליו חיוב מצות תוכחה ולהבדילו מן החטא אלא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כיון דבן אצל אביו ושאר כל אדם בדבר הברור שרוצה לעבור על ד\"ת שוים ובזה אתו כל דברי רבינו על נכון דכאן במצו' תוכחה לא הוצרך לבאר דאיכא מצות תוכחה נמי אף בבן אצל האב ובתלמיד אצל רבו כדדריש באלו מציאות מריבוי תוכיח דאיהו סמך על סוגייא דערכין דלא דריש תוכיח לרבות תלמיד לרב דכיון דריבוי זה אינו אלא היכא שאינו ברור לו שרוצה לעבור על דברי תורה במזיד אין כאן תוכחה אלא שאלה בעלמא דאם ברור לו אז ודאי דרבו ושאר כל אדם שוים ומה צורך לרבוי לכן לא הוצרך לבאר זה ובפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים הביא דין זה ולא כתב שאם לא קבל שיחזור ויוכיחנו דשם לא איירי בענין תוכחה אלא לענין כבוד אביו ורבו שאפי' רואה אותו עובר על ד\"ת ובא לשאול ממנו למה עובר ישאל ממנו דרך כבוד דאפשר יש לו איזה טעם ודוק. זה נלע\"ד דעת רבינו דס\"ל דההוא סוגייא דערכין חולק' עם ההיא דאלו מציאות או דרשינן מיל' תוכיח לרבות תלמיד לרב או לא דרשינן מילת תוכיח אלא לרבות הוכיחו ולא קבל ותפס עיקר ההיא דערכין ולהכי לא הזכיר כאן במצות תוכחה אפילו תלמיד לרב.<br><b> ואולם </b> ראיתי בשיטה המקובצת לבב\"מ דפ\"ז ע\"ג שכתב בשם הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל וגיליון תוס' וז\"ל הוכח אפילו מאה פעמים כו' ק\"ל הא דגרסי' במס' ערכין הוכיחו ולא קבל מניין שחוזר ויוכיחנו ת\"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו ק\"פ משמע בשני דברים כגון אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו עוד בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני או' אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחנו בה שהרי לא קבל עליו תוכחת ת\"ל תוכיח ואכתי ק\"ל דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא ואפשר דתרתי ש\"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע עכ\"ל וכ\"כ גם הרב הנמקי שם דתוכיח כולהו שמעית מיניה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין יע\"ש. ובשם הריטב\"א כתוב שם בשיטה הנז' וז\"ל תוכיח אפילו תלמיד לרב והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבינו כדאיתא בפ\"ק דקידו' עכ\"ל.<br><b> ולעד\"נ </b> דהא דאמר רבא הכא הוכח אפי' ק\"פ משמע היינו מכח מיל' תוכיח דכיון דאפיקתיה להוכח מחדא תוכחה תו אפילו ק\"פ במשמע ומדלא כתיב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח דרשינן ממילת תוכיח אפילו תלמיד לרב וכעין זה אמרינן ב��רק מרובה דס\"ד ע\"ב גבי קרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן הכפל לגנב ולטוען טענת גנב וכן אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למודה בקנס ופרכי' והאי המצא תמצא להכי הוא דאת' הא מ\"ל לכדתניא אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת\"ל המצא תמצא מ\"מ ומשנינן א\"כ לימא קרא המצא המצא או תמצא תמצא וה\"נ אמרינן בפרק החובל דפ\"ה ע\"ב גבי קרא דורפא ירפא וה\"נ אמרינן במנחות ריש פ' הקומץ רבה די\"ז ע\"ב גבי קרא דאם האכל יאכל כו' יע\"ש וכ\"כ התו' בכתובות דל\"ט ע\"ב ד\"ה אין לי אלא אביה דדריש הש\"ס ב' דרשות במילת אם מאן ימאן אביה וכתבו דהיינו משינוי הכתוב דלא כתיב מאן מאן או ימאן ימאן יע\"ש ועיין להתוס' בפרק מרובה דף ס\"ה ע\"א ד\"ה לכתוב יע\"ש ובכן אותה סוגייא דערכין והך דאלו מציאות דא ודא חדא היא ודוק. עלה בידינו לענין דינא דבין לפי דרכינו בדעת הרמב\"ם ובין לפי דרכו של הר\"ב שער אפרים ז\"ל איכא מצות תוכחה אף בתלמיד אצל הרב ובן אצל אביו כל שברור הדבר שרוצים לעבור על ד\"ת בלתי טעם כההיא דיהונתן עם שאול אלא דלפי דברי הר\"ב ש\"א מצוה זו מדברי קבלה היא ולפי דרכינו הרי היא בכלל מצות הוכחת כל אדם ולא הוצרך ריבוי תוכיח לרבות תלמיד אצל רבו אלא היכא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד שרוצה רבו לעבור על דברי תורה בשאט בנפש ולפי סוגייא דערכין כל כי הא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד ואין כאן מצוה על התלמיד ממילת הוכיח אלא רשות בלשון למדתנו רבינו או כתוב בתורה כדתניא בפ\"ק דקידו' דל\"ב.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב תה\"ד בסי' מ\"ב והביא דבריו הר\"ב המפה בי\"ד סימן רמ\"ב סכ\"ב שנסתפק ברואה את רבו שרוצה לעבור על איסור דרבנן אם צריך למחות בידו או לאו והביא ההיא דפ' הדר במילתא דרבנן עבדינן עובדא ולבתר מותבינן תיובתא ופרש\"י אם שומע תלמיד לרבו שפוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע\"פ רבו ואח\"כ יקשה לו יע\"ש ורצה הרב ללמוד מזה דכל היכא דאין ברור לתלמיד דאיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה ושוב דחה לזה דשאני התם שבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב הרב שפיר להורות כדין אבל אם רואה את רבו ששולח ידו לעשות דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאיסור אין צריך לשתוק דאדרבא יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואשתלי הוא והעלה הרב ז\"ל שאם הדבר ברור לתלמיד דאיכא איסור דרבנן לא ישתוק קודם מעשה ואם הוא מסופק אלא שיש לו להקשות עליו אין צריך למחות ולהקשות במעשה רבו אפי' שלא בא להורות הלכה למעשה לאחרים אלא לעצמו דלא חיישי' דילמא אשתלי יע\"ש. ולא ידעתי איך לא זכר שר אותה ששנינו בפ\"ב דברכות גבי ר\"ג שקרא ק\"ש בלילה הראשונה שנשא אשה וכן רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו. וכן כשמת עבדו קיבל עליו תנחומין ואמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו איפכא וכל הני איסורי דרבנן נינהו כמבואר ולא הקשו עליו עד לאחר מעשה אע\"פ שהיה ברור להם האיסור שכך למדם מקודם ודוחק לומר שבכל הני עובדי לא נמצאו התלמידים אצלו בשעת מעשה ואחרים ספרו להם דא\"כ הכי הו\"ל למתני וכששמעו תלמידיו אמרו לו כו' גם דוחק לומר שהם היו מסופקים שמא יש חילוק בין איש לאיש וכמו שהשיב להם ר\"ג דא\"כ היה להם לשאול כן מר\"ג שמא יש חילוק בין איש לאיש ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> לפי מה שהעלינו בדעת רבינו שכל שאינו ברור לתלמיד שרוצה רבו לעבור על ד\"ת במזיד אין עליו חיוב תוכחת אלא שואל ממנו למדתנו רבינו ולא כמזהירו אלא לדעת טעמו או שמא לאו אדעתיה נראה דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן מטעם ��וכחת דודאי כל היכא שברור לתלמיד שרבו עובר במזיד בלתי טעם בין בדאורייתא בין בדרבנן הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. ואם הוא מסופק שמא יש איזה טעם לו לעבור אם הוא באיסור דאורייתא שואל ממנו קודם מעשה שמא לאו אדעתיה ונמצא נכשל רבו באיסור דאורייתא. ואם הוא איסור דרבנן עביד עובדא והדר מותיב התלמיד תיובתא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות התשובה כל </span>\n<b> מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה כו' כשיעשה תשובה וישוב מהחטא חייב להתודות לפני האל ב\"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מ\"ע כו'.</b> הנה מרן כ\"מ ז\"ל כתב שמצא כתוב שדברי הרמב\"ם איתא בסיפרא פ' אחרי מות וכן על מ\"ש עוד רבינו וכן בעלי חטאות ואשמות אין מתכפר עליהן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה כתב זה פשוט שהרי מביא ראיה מן הכתוב כו'. וכן עמ\"ש רבינו וכן כל מחוייבי מיתות ב\"ד ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו. כתב משנה פרק נגמר הדין כל המומתין מתודין כו' וכן עמ\"ש רבינו וכן החובל בחבירו כו' אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. כתב שהיא משנה פרק החובל אעפ\"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה ומ\"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ\"ע היכא מייתי לה עכ\"ל.<br><b> ואין </b> ספק שנעלם מעיני מרן כ\"מ דברי רבינו בספר המצוות סימן ע\"ג שכתב כלשון הזה מצוה ע\"ג הוא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הוידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כו' ודע שאפי' החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים (כלומר בסימן ס\"ט וע' וע\"א וע\"ב דהיינו חטאת ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו) שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי והוא אומרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שביארנו ונר' שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצוות ת\"ל דבר אל ב\"י והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות ב\"ד אמר חטאתם לרבות מצוות לא תעשה יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר מכל חטאת האדם מצוה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע למעול מעל לרבו' הנשבע לשקר והמקלל ואשמה לרבות כל חייבי מיתות יכול הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר\"ל שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבין להתודות עליהן ובעבור שבא זה הציווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות ת\"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אמ�� לך ה' הצדקה וכו' ועתה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בח\"ל בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם ולשון ספרי והתודה זה וידוי דברים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא עכ\"ל.<br><b> ולשון </b> מכילתא זו שהביא הרב ז\"ל כאן בספר המצות הובא בילקוט פרשת נשא בשם ספרי זוטא בפסוק איש או אשה כו' והתודו את חטאתם אשר עשו וז\"ל והתודו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת מקדש ומנין אף מיתו' וכריתות אמר חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצוות לא תעשה כי יעשו לרבות מצוות עשה אין במשמע וידוי אלא יחיד מנין אף לצבור אמרת והתודו אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל הוא אומר לך ה' הצדקה מפני מה כי חטאנו לך. דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הנכרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודין יכול בזמן שמביאין מתודין בזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל למעול מעל לה' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל ע\"כ. וביאור דברי הספרי הלז עיין להר\"ב משכנות יעקב ז\"ל בדר\"ז ע\"ב עד דר\"ט ע\"ד יע\"ש גם זה שכתב הרב ואשמה לרבות כל חייבי מיתות כו' יכול הנהרגין ע\"פ זוממין כו' הכי מסיים שם בספרי זוטא בילקוט ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו יכול אף הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ע\"כ ועיין שם להר\"ב משכנות יעקב ודוק.<br><b> והנה </b> מדברי רבינו מבואר שמצות עשה של התשובה נפקא לן מהאי קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו שישוב החוטא מחטאו ויתודה וכ\"כ בפתיחתו מצוה עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו' וכ\"כ בסמ\"ג במ\"ע סימן ט\"ז מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וכל מצוות שבתורה בין עשה כו' כלשון רבינו ז\"ל יע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר\"ב החינוך במצות שס\"ג וז\"ל שנצטוינו להתודות לפני השי\"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם כו' יע\"ש. וראיתי להרב מוהר\"ש יפה בספר יפה תואר בב\"ר פ' פ\"ד סימן י\"ט גבי וישב ראובן אל הבור שדרשו א\"ל הקב\"ה לראובן מעולם לא היה חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשו' תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחי' ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלדי\"ך כו' כתב הרב הנז' תימה דכמה נביאים קדמו לו שהזהירו על התשובה ועוד הרי מרע\"ה אמר ושבת עד ה' אלדי\"ך דמינה ילפינן שהתשובה אחת ממ\"ע שבתורה כו' יע\"ש גם מוהר\"מ אלשיך בפר' נצבים ומוהרימ\"ט בדרשותיו שם דרכ\"ח ע\"ב כתבו דקרא דכי המצוה הזאת אשר אנכי מצויך היום היינו מצות התשובה דכתיב קודם לכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך כו' וכ\"כ ג\"כ הר\"ב דת ודין בפ' וישב די\"א ע\"ד דמקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ילפינן דהתשובה היא אחת ממצות עשה יע\"ש. ותמהני דמהאי קרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ליכא ראיה שהיא מ\"ע דהאי קרא הוא הבטחה שמבטיח התורה שעתידין ישראל לשוב בתשובה באחרית הימים וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ז הל' ה' וז\"ל כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשו' וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך ושב ה' אלדי\"ך כו' ע\"כ. הרי שכתב דקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך הוא הבטחה שמבטיח התורה שסוף ישראל לשוב לא שהיא מצוה לשוב ועיקר מצות התשובה לדעת רבינו הוא מהאי קרא דאיש או אשה כו' והתודו את חטאתם.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להר\"ב אהבת עולם בדנ\"ד סע\"ד שכתב ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה ל\"ת שבתורה דמאי גדולתה מאחר דכך היא המידה בכל התורה דאתי עשה ודחי ל\"ת וכתב וז\"ל אמנם מה שיראה יותר נכון דכיון דקי\"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והטעם דדברי תורה לדורות ודברי קבלה לשעה ודורות משעה לא ילפינן דאיכא למימר הוראת שעה היתה וא\"כ בכל המצוות דאמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת היינו כשהעשה הדוחה והלאו הנדחה תרווייהו כתובים בתורה כלו' דהוו ד\"ת אז אמרינן יבא עשה וידחה ל\"ת אמנם כשהלא תעשה הנדחה הוא כתוב בתורה ועשה הדוחה כתוב בד\"ת אז לא אמרינן דידחה עשה הלא תעשה למילף מיניה שיהא הדין כך אלא אמרינן דלעולם הלא תעשה שכתוב בתורה לעולם עומד ואינו נדחה ומ\"ש בד\"ק לא ילפינן מיניה לעולם דהוראת שעה היתה לכך אמר גדולה תשובה שמ\"ש בד\"ק דוחה את ל\"ת שכתוב בתורה שבתור' כתוב לא ישוב אליו עוד וכפי\"ז הדין נותן שמי שכפר בעיקר דהיינו נמי שזנה מעל אלדי\"ו ונדבק בע\"ז שלא ישוב אל ה' עוד ולא יקובל בתשובה ובקבלה כתיב ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אמנם כפי הלא תעשה שכתוב בתורה לא ישוב אליו עוד גבי גרושה היה שורת הדין נותן שלא ישוב עכ\"ל.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דנר' מדבריו דעשה של תשובה למי שזנה מאלוד\"יו ונדבק בע\"ז אינו כתוב בתורה כי אם הלא תעשה דלא יוכל בעלה כו' הוא שכתוב בתורה לבד ובד\"ק כתוב עשה של תשובה ולא בתורה והוא תימא שהרי מבואר הוא בדברי רבינו כאן בה' תשובה ובספר המצוות סימן נ\"ג ובדברי הסמ\"ג והחינוך בסי' שס\"ג מבואר דמצות התשובה לכל עון ולכל חטאת ואפילו כריתות ומיתות ב\"ד כע\"ז ומקלל את ה' הוא מבואר בתורה בקרא דוהתודו את חטאתם כו' וקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כו' ושב ה' אלדי\"ך מוכח דמצות התשובה איתיה אף בעון ע\"ז. גם בספר תאוה לעינים עמ\"ש בפיוה\"ך דפ\"ו על מה שנחלקו ר\"ל ור\"י אי תשובה מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל או לאו עד בכלל כת' הרב הנז' דר\"ל ס\"ל דגדולה תשובה דמגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל ר\"ל דהתשובה מכפרת אף שכפר בעיקר ועבד ע\"ז שזהו עד כסא הכבוד ור\"י ס\"ל דעל כל דבר תשובה מכפרת חוץ מעובד ע\"ז וכופר בעיקר וזהו ולא עד בכלל יע\"ש. והוא תימא דמקרא דילפינן מצות התשובה מינה ילפינן שהיא מכפרת על כל עון ועל כל חטאת ואפילו מגדף ומקלל את השם שהוא כעובד ע\"ז. ועיין להרב מוהר\"מ ן' חביב ז\"ל שם בפרק יוה\"כ שדחה דברי הר\"ב תאוה לעינים יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרב הנז' שם כתב בשם חתנו הרב מוהרמ\"ג ז\"ל ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה ע\"פ מ\"ש התוספות בעירובין ד\"ק על מה שנחלקו ר\"א ור\"י בנתערבו הדמים של מתנה אחת במתן ארבע דמר אמר ינתנו במתנה אחת שלא לעבור על בל תוסיף ומר אמר ינתנו במתן ד' שלא לעבור על בל תגרע וכתבו התוס' וא\"ת דליתיה עשה דזריקה ולדחי ל\"ת דבל תוסיף או דבל תגרע. ותרצו דלא דמי לכלאים בציצית דלא בא הדחיה ע\"י פשיעה שעירב הדמים יע\"ש. וה\"נ מן הראוי היה דעשה דתשובה לא ידחי לאו דלא יוכל בעלה הראשון כיון דע\"י פשיעה שזינתה הוא בא וזהו מעלתה של תשובה שדוחה ל\"ת אעפ\"י שעל ידי פשיעה הוא בא יע\"ש. וראיתי למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ\"ז שכת' דק' על זה שהר�� גבי אונס דפשע ג\"כ אמרו בפ' אלו נערות ד\"מ שאם מצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך עלה בגמרא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דממזרת ונתינה. ומשני היכא אמרינן ליתי עשה ולידחי ל\"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אם לא בדחיית הלאו אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הרי דאי לאו טעמא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעש' הו\"א דאתי עשה ודחי ל\"ת אע\"ג דהעשה בא ע\"י פשיעת האונס. ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל וי\"ל שאני אונס דא\"א לבא העשה רק אחר הפשיעה משא\"כ תשובה דיכול להיות צדיק כל ימיו עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא דגבי תשובה נמי אם היא אחת מתרי\"ג מצוות א\"א לבא עשה זה אם יהיה צדיק כל ימיו אם לא יחטא ולדידי חזי לי דלא דמי עשה דתשובה לעשה דאונס דעשה דתשובה אפשר לקיימו בלא דחיית הלאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כגון שלא חטא בע\"ז אלא באחת משאר מצוות שבתורה בשוגג או במזיד דדוקא בעון ע\"ז הוא דאמר הנביא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אבל בשאר עבירות דהוי כמכעיס את בעלה ואינו עושה רצונו אין כאן לאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה ואין בתשובת שאר עבירות דחיית לאו זה משא\"כ באונס דאי אפשר לבא העשה אם לא ע\"י עבירת האונס הילכך אתי עשה ודחי ל\"ת אפילו על ידי פשיעה משא\"כ בההיא דזריקת הדם ובההיא דתשובה וברור.<br><b> ואיך </b> שיהיה נמצינו למדין דלדעת הרמב\"ם והסמ\"ג מצות עשה של התשובה נפל\"ן מקרא דאיש או אשה וכו' והתודו את חטאתם אשר עשו ולא מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך דהתם הבטחה הוא שמבטיח התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין ולא כמ\"ש מוהר\"ש יפה ומוהרמ\"א והרמב\"ח ומוהרימ\"ט ז\"ל דנפק' לן מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כמדובר. ושוב ראיתי להרמב\"ן בביאור התורה בפרשת נצבים על פ' כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' שכתב כדברי מוהרימ\"ט וז\"ל והנכון דקרא דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום על התורה כולה יאמר אבל קרא דכי המצוה הזאת על התשובה הנזכרת בקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך קאי שהיא מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמר' בלשון בנוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות עכ\"ל ותמהני על הרב מוהרימ\"ט ז\"ל איך לא זכר ש\"ר שדבריו הם דברי הרמב\"ן ז\"ל ושהרמב\"ם ז\"ל אינו סובר כן אלא דמ\"ע של התשובה נפל\"ן מקרא דוהתודו את חטאתם.<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל בפי' התורה בפרשת נשא בפסוק זה דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתב דפרשה זו היא הפרשה עצמה האמורה בסוף פרשת ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון כו' ונשבע על שקר ושילם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו כו' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וכל פרשה שנאמ' ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב והתודו את חטאתם לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים עכ\"ל ובפי' רשב\"ם כתב וז\"ל מכל חטאת האדם הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פ' ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון כו' ובשביל הגר נשנית כאן שאין לו גואל זה הגר עכ\"ל ומלבד מה שקשה למה לא כתבו כמ\"ש בספרי דפרשה זו יצא לחדש שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל עון וחטאת בין אותם שמביאין קרבן בין שאין מביאין קרבן כיון שמתחייב כרת ומיתת ב\"ד בין שעבר על עשה ול\"ת לבד ואפי' בעבירות שבין אדם לחבירו כחובל בחבירו ומזיק ממונו אפילו ששילם לו ��ייב לשוב בתשובה ולהתודות וכמ\"ש רבינו והסמ\"ג ז\"ל.<br><b> גם </b> זה שכתב רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא ע\"י עדים נראה שכיוון ז\"ל לאותה ששנינו בשבועות דמ\"ט ומייתי לה בפרק הגוזל עצים דק\"ו ע\"א היכן שורי א\"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכתב רש\"י ז\"ל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינ' באה עד שהוד' ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפ' נשא והתודו את חטאתם אשר עשו עכ\"ל וכן כתב בפרק הגוזל ד\"ה משלם את הקרן וד\"ה דהא כתיב והתודו כו' יע\"ש.<br><b> והנה </b> אין ספק דהך מתני' אזלא כוותיה דרבי יאודה דמייתי הש\"ס בכריתות פ' אמרו לו די\"ב ע\"א עלה דמה ששנינו ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואמרינן עלה בגמ' איבעייא להו מ\"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמ' משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי (ופרש\"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא ממנע לאתויי קרבן להתכפר נגד קונו מיגו דאי בעי היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד היה ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד) ומאי נפקא מינ' למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו כו' לא שנא טומאה חדשה ל\"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום מיגו כי פטר ליה רבנן מטומאה ישנה דאיכא למימר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה כי אמר נמי טבלתי מיחייב דאמרי ליה עדים השתא נטמאת ועיין בפרש\"י וקאמר ת\"ש מודה בדברי' חייב אין מודה בדברים פטור א\"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר\"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לרבי יאודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי עסקי' אילימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה לר\"י דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישנה נמי תתרץ דאם ירצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דבוריה דליכא למי' לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להון הוי אתכחש ליה דבורי' קמא מיהא בטומא' מגע ע\"כ ועיין בפרש\"י ובתוס' דמבואר יוצא מדבריהם דלר' יאודה אדם נאמן על עצמו לענין קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בפי' ולית ליה מיגו לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים ולר\"מ אפילו כי מצי לתרץ דבוריה ולומר לא אכלתי דקאמינא היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מתרצינן דבוריה וחייב להביא קרבן כפרה על פיהם של עדים ולרבנן כי אית ליה מגו ומצי לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים נאמן לפטור את עצמו מקרבן אבל כי לית ליה מגו ומכחישן את העדים בהדייא לא מהימן ומביא קרבן ע\"פ העדים.<br><b> והשתא </b> לר\"מ דמחייב להביא קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בהדייא ה\"נ ודאי דמחייב חומש ואשם גזילות על פי העדים ומתני' דשבועות ודאי לאו ר\"מ היא והכי אמרי' בפרק קמא דמציע' ד\"ג ע\"ב על דאמרי' מה לפיו שכן מחייבו אשם ודחינן אשם היינו קרבן. כלומר וכי היכי דלר\"מ עדים מחייבו ליה קרבן חטאת באומרם אכלת חלב הכא נמי מח��יבו ליה באשם גזילות ועיין בתוס' שם ד\"ה אשם יע\"ש והכי נמי אמרי' התם מה לפיו שכן מחייבו חומש ודחינן דלרבי חייא ור\"מ כי היכי דמחייבי ליה קרבן מק\"ו מחייבי ליה חומש מק\"ו יע\"ש. מבואר יוצא דההיא מתני' דשבועות לאו ר\"מ היא גם לרבנן דמודו לר' יאודה בחלבין וביאת מקדש אדם נאמן על עצמו משום מיגו ומצי לתרץ דבוריה אבל במידי דלא מצי לתרץ דבוריה כגון בטומאה חדשה וכיוצא אינו נאמן נגד העדים אלא העדים מחייבי' אותו לדידהו נמי ההיא מתני' דשבועות דלא מחייב חומש ואשם אלא בהודאתו ולא על פי עדים אינה משנה דבאשם גזילות לא שייך לתרץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד דבין בשוגג בין במזיד חייב להביא אשם תלוי כנודע וכמ\"ש הר\"ם במז\"ל בפ\"א מהל' שבועות ה\"ט וכדאיתא בכריתות ד\"ט ע\"א אלא מביאי' על הזדון כשגגה ושבועת העדות ושבועת הפקדון יע\"ש וע\"כ לומר דההיא מתני' מתנייא אליבא דר' יאודה דאמר אדם נאמן על עצמו אפילו מכחש את העדים בהדייא ולא מצי לתרץ דבוריה ומשום דרב נחמן פסק הילכתא כר' יאודה כדאיתא התם בכריתות מש\"ה תפס רש\"י ז\"ל עיקר כההיא מתני' דשבועות.<br><b> אמנם </b> רשב\"ם ז\"ל שלא כתב כדברי רש\"י נר' דמשמע ליה דרב יוסף דאמר עליה דרב נחמן דפסק הילכת' כר' יאודה לא אמרה אלא בינו לבין עצמו הכוונה לומר דלדידיה אמרה רב נחמן הילכתא כר' יאודה אבל רב יוסף לא משמע לי' הכי אלא הילכתא כחכמים דמודו ליה לר' יאודה בחלבי' וביאת מקדש דאית ליה מיגו דמצי לתרץ דבורי' אבל בטומאה חדשה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן אדם להכחיש את העדים ולפ\"ז ההיא מתני' דשבועות דקתני דדוקא בהודאת עצמו משלם חומ' ואשם אבל לא על פי עדים אתיא דלא כחכמי' ודלא כהילכת' וכ\"כ בהר\"ב מרכבת המשנה פי\"א מה' שגגות הלכה ח' ובס' חק נתן בכריתו' די\"ב ע\"א ברש\"י ד\"ה וקפריך הש\"ס כו' שזה הפי' מפרש הרמב\"ם במאי דקאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ושלא כפי' רש\"י ובהכי מוצל אותו צדיק מהשגת הראב\"ד ז\"ל יע\"ש. ולזה השמיט רשב\"ם ז\"ל מ\"ש רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא על פי עדים ולא כתב אלא דאתא לגזל הגר.<br><b> איברא </b> דלפי האמור קשה טוב' על הרמב\"ם ז\"ל דמאחר דאיהו ז\"ל בפי\"א מהלכות שגגות ה\"ח פסק כחכמים דדוקא היכא דאית לי' מיגו ומצי לתרץ דבוריה הוא דנאמן אדם על עצמו אבל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מצי להכחיש את העדים א\"כ היכי פסק כמתני' דשבועות בפרק ז' מהלכות גזילה ה\"ח דאינו חייב בחומ' ואשם עד שיודה מפי עצמו והא באשם גזילות דחייב בין בשוגג בין במזיד לית ליה מיגו דלא נשבעתי שוגג אלא מזיד וא\"כ אמאי לא יתחייב חומ' ואשם על פי עדים.<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' בפרק קמא דמציעא דף ג' ע\"ב ד\"ה אשם שכתבו דלפום סוגיי' דפ' הגוזל קמא דף ק\"ו ע\"ב דמוקי למתני' דשבועות דקתני דעל ידי הודאת עצמו דוקא משלם חומ' ואשם ולא על ידי עדות עדים כר\"מ אע\"ג דלדידיה ס\"ל מק\"ו אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו קרבן הקל היינו משום דס\"ל לאותה סוגייא דאשם לאו היינו קרבן דגבי אשם כתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא משא\"כ בקרבן חטאת וכוונת דבריהם מבוארת יותר בתוס' חיצוניות הביא דבריהם בשיטה מקובצת שם דט\"ז סע\"א וע\"ב וז\"ל וא\"ת בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דאמרי מה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרצינן דבוריה וא\"כ להאי לישנ' קשיא מתני' דהגוזל אמאן תרמייה וי\"ל דלהאי לישנ' נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתני' דהגוזל א\"ש כר\"מ וא\"ת מ\"ש דלר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן חטאת סבר דעדים מחייבי לי' קרבן מק\"ו וי\"ל דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את חטאתם משמע דבהודאתו חייב דוקא אבל גבי קרבן חטאת לא כתיב והתודו אלא או הודע אליו חטאתו אע\"ג דאמרינן בכריתות דר\"מ פליג אף בטומא' מקדש וקדשיו אע\"ג דכתיב ביה והתודה היינו משום דכיון דאינו בא על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דהיינו או הודע עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אליו שהיה שוגג שאם היה מזיד היה נפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע אליו דהיינו או הודע עכשיו אבל בענין שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן עכ\"ל דוהתודו דכתיב גבי אשם גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנ' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש עכ\"ל.<br><b> ובכן </b> ע\"פ דבריהם ממילא נתיישבו דברי הר\"ם במז\"ל בשתי ההלכות דאע\"ג דבפי\"א מה' שגגות פסק כחכמים וכלישנא דמתרצינן דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן להכחיש את העדים אפי' הכי פסק בפ\"ז מה' גזילה ה\"ח דאינו חייב באשם גזילות על פי עדים אלא בהודאת עצמו משום דאיהו ז\"ל תפס עיקר כאותה סוגייא דפרק הגוזל עצים דק\"ו דס\"ל דאשם לאו היינו קרבן וההיא מתני' דשבועות ודפרק הגוזל אתיא אפי' כר\"מ וכ\"ש כחכמים דפליגי אר\"מ ואמרו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ואפי' ללישנא דמשום מיגו הוא דנאמן דוקא ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאני אשם גזילות דכתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא כמדובר.<br><b> ואולם </b> אכתי קשה דכיון דלפי דברי הספרי זוטא קרא דוהתודו לאו על אשם גזילות דוקא אתמר אלא על כל עון וכל חטאת עשה ול\"ת הוא דאתא לומר שצריך לשוב בתשובה ולהתודו' ודוי דברים בפיו ובשפתיו וכמ\"ש רבינו שמכאן אנו לומדים דין מצות עשה של תשובה א\"כ תו מנא לן דאשם גזילות אינו בא אלא על פי הודאת עצמו דוקא ולא על פי הודאת עדים ויש ליישב בדוחק ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר </b>\n<b> המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר במזיד בין שעבר בשוגג בין שהודע לו בין שלא הודע לו כו'.</b> הנה הר\"ב אש דת בפ' נצבים דע\"ז ע\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי למה העתיק לשון המשנה הודע ולא הודע סתם והרי הקשו בגמ' שם פרק קמא דשבועות דף י\"ב ע\"ב הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג ופירש רש\"י וז\"ל קס\"ד הודע היינו שידע ועשה מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודע לו שגגתו כדמפרשינן בכל דוכת' דא\"כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן בכריתות פ\"ו דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה\"כ חייבין להביא לאחר יה\"כ כו' ומסיק אמר ר\"י ה\"ק על שאר עבירות כו' בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותם שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן כו' ופרש\"י אמר ר\"י סיפא דמתניתין מפרש ליה לרישא וכולהו פי' דקלות וחמורות היא בין כשעשאן שוגג האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל חתיכה מב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל בין שנודע לו ספיקו שנודע לו שבא לידי ספק חלב בין שלא נודע לו לפני יה\"כ שאכל ספק חלב דתנן התם חייבי אשמות תלוים שעבר עליהם יה\"כ פטורים ויליף לה מקראי כו' ואם כן היה ליה להרמב\"ם ז\"ל לפרש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש.<br><b> ולעד\"ן </b> דהרמב\"ם ז\"ל משמע ליה דר' יאודה דמפרש נודע לו ספיקן לא נודע לו ספיקן אין הכוונה לומר דפי' הודע ולא הודע דמתני' מיירי דוקא בהודע ולא הודע ספיקן ולא בהודע לו ודאי ולא הודע לו כלל שחטא כמדפרשינן לה בכל דוכתא דכיון דברישא תני קלות והם עשה ול\"ת שאין בהם כרת שפיר מצי' לפרושי הודע ולא הודע כשאר דוכתי שהודע לו ששגג ועבר ודאי לא תעש' ולא הודע לו ששגג ועבר הל\"ת דכיון דהם קלו' שאין בהם כרת ואין בשגגתן חטאת כנודע אפי' הודע לו ודאי ששגג ועבר ודאי הל\"ת יה\"כ מכפר כיון דאין כאן חיוב חטאת אמנם ר' יאודה משום אידך חלוק' דחמורות דתני רישא שהם עשה ול\"ת שיש בהם כרת דכי הודע לו ששגג ועבר ודאי חייב להביא חטאת ואין יה\"כ מכפר הוצרך לומר דהודע ולא הודע דחמורות היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת וחייב באש' תלוי או לא הודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת ומתני' תני הודע ולא הודע סתמא בין בקלות ובין בחמורות ובקלות פירוש הודע ולא הודע היינו כדמפרשי' בכל דוכתא שהודע לו שחטא ועבר ודאי הלא תעשה או לא הודע לו ששגג ועבר הלא תעשה יוה\"כ מכפר כיון דאין בשגגתו חיוב חטאת יוה\"כ מכפר אפילו כי לא הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה. אמנם בחלוקה דחמורות קאמר רבי יאודה דהאי הודע ולא הודע היינו שהודע לו ספקן ולא הודע לו ספקן ולהכי יוה\"כ מכפר אפילו הודע לו ששגג בספק כרת דכיון דאינו חייב כי הודע לו ששגג בספק כרת אלא באשם תלוי יוה\"כ מכפר עליו ותנא דמתני' תני סתמ' הודע ולא הודע בשגגת קלות וחמורות וכל אחד מתפרש כפי דינו דבקלות היינו הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה וכיון דליכא חיוב חטאת יוה\"כ מכפר. ובחמורות הודע ולא הודע היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת שחייב אשם תלוי שיוה\"כ מכפר עליו ופטור מאשם תלוי וסמך תנא דמתני' אמאי דתני בכריתות דחייבי חטאות ודאי חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויים פטורים ובכן הרמב\"ם ז\"ל נמי מאחר שכבר פסק בפ\"ג מהלכות שגגות ה\"ט דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה\"כ חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויין פטורין כיע\"ש. הביא לשון המשנה סתמא כי ממילא יתבאר לשון הודע ולא הודע בקלות כפי דינן ובחמורות כפי דינן כנלע\"ד.<br><b> עוד </b> כתב רבינו והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות עיין במה שהקשה מרן כ\"מ בדברי רבינו דלרבנן דרבי משמע בגמרא פ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דאין חילוק בין חמורות לקלות דאפילו קל שבקלות דהיינו עשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר והניחה בצ\"ע. ועיין במ\"ש הלח\"מ ז\"ל ובמרן מלכא הר\"ב בתי כהונה חלק בית ועד סימן ח' במה שנדחק ליישב דברי רבינו יע\"ש. ולעד\"ן דמ\"ש רבינו שאם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות אין כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר במזיד אלא כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו ועל סיום לשונו שסיים ואמר בין שעבר בשגגה בין הודע כו' על זה קאמר דבחמורות צריך תשובה עם שעיר המשתלח אבל על הקלות מכפר השעיר אפילו לא עשה תשובה כלומר שלא התודה על מה שעבר בשוגג שהוידוי הוא עיקר התשובה אבל כשעבר במזיד אפילו על הקלות צריך תשובה ושעיר ביוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש דמייתי רבינו לקמן הל' ד' שאם עבר על ל\"ת שאין בו כרת תשובה תולה ויוה\"כ מכפר והיינו כשעבר במזיד דבשוגג תשובה לבד מהני ואין צריך יוה\"כ וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא יע\"ש. ונלע\"ד שלמד כן רבינו מלישנא דש\"ס דפ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דקאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' אמר ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא כו' וקשיא ליה דר' זירא הכי הול\"ל לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא ולמה זה שינה הלשון ואמר בעומד במרדו ושבק לשון לא עשה תשובה דקאמר המקשן ור' בברייתא ומתוך כך משמע ליה לרבינו דר' זירא הא אתא לאשמועינן דע\"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא בשעבר במזיד ולהכי בעו רבנן תשובה ויוה\"כ אף על הקלות עם יוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש והיינו דקאמר בעומד במרדו דהיינו מזיד ור' היא דבהא הוא דפליגי רבנן ובעו תשובה ויוה\"כ אבל בעבר בשוגג תשובה לחודה או יוה\"כ לבד מהני וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ומשום דמלשון המקשן דקאמר האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כו' משמע דאפי' בעבר בשוגג כל דלא עבד תשובה והתודה אין יוה\"כ מכפר להכי לא קאמר לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא דהוה משמע דלרבנן אפילו בשוגג אין יוה\"כ מכפר אלא עם התשו' להכי דקדק רבי זירא ושינה הלשון ואמר בעומד במרדו ורבי היא כלומר דוקא במזיד הוא דפליגי רבי ורבנן ודוק. באופן דלדעת רבינו אין חילוק בין זמן שהיה נוהג שעיר המשתלח ביוה\"כ לזמן הזה שאין לנו אלא יוה\"כ לבד דבין בזה ובין בזה אם עבר אדם על עשה ול\"ת דקלות בשוגג תשובה לבד או יוה\"כ לבד מהני לכפר עליו מיד. ואם עבר על עשה דקלות במזיד תשובה לחוד מהני וכמ\"ש רבינו בהל' ד' ובפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא ואפשר דאף יוה\"כ לחוד בלי וידוי נמי מהני כמו בזמן שעיר המשתלח שהיה מכפר בלי תשובה על שגגות דקלות כמדובר ה\"ה על מזיד דעשה דקלות. אמנם אם עבר על לאו דקלות במזיד תשובה ויוה\"כ בעי כמ\"ש רבינו בהל' ד' תשו' ויוה\"כ מכפר. ואם עבר על עשה או ל\"ת במזיד דחמורות תשובה ויוה\"כ תולין ויסורין ממרקין. ואם חילל את ה' אינו מתכפר עד שימות כמ\"ש בהל' ד' ודוק.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"מ ן' חביב בתוספת יוה\"כ דכ\"ג ע\"ג שכתב ליישב קושית מרן כ\"מ וז\"ל ולע\"ד יראה דמה שהכריח לרבינו הרמב\"ם לפרש דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אלא בחמורות הוא משום הא דאיתא בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"א דמייתי שם תלמודא ברייתא דת\"ך פר' אמור דתניא יכול יהא יוה\"כ מכפר לשאינן שבים ודין הוא כו' הואיל וחטאת ואשם כו' ת\"ל אך חלק ע\"כ. הרי בהדייא דרבנן סלקא דעתייהו דיוה\"כ יכפר על שאינן שבים אפי' בכריתות ומיתות ב\"ד ואמרו דזה א\"א למילף מחטאת ואשם דאינו מכפר אלא על השבים והך ראיה דהוה בעי למילף מחטאת הוי מחטאת ואשם דבאים לכפר על כריתות ומיתות ב\"ד כמ\"ש התוס' שם ד\"ה שאין מכפרין יע\"ש ואע\"ג דסתרו הראיה ונפל\"ן מדכתיב אך חלק ש\"מ דיוה\"כ אינו מכפר אלא לשבים היינו ודאי לכריתות ומיתות ב\"ד דתפסת מועט תפסת ומאי דבעו למילף מחטאת ואשם היא היא מאי דילפינן מדכתיב אך חלק דהיינו בענין כריתות ומיתות ב\"ד בעו תשובה עם יוה\"כ הא עשה ולא תעשה שאין בהם כרת לא בעי תשובה ומודו רבנן לרבי דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומה שאמר המקשן בתחילת הסוגייא האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשו' זבח רשעים תועבה היינו בעשה חמור דיש בו כרת אבל בעשה דלית ביה כרת גם רבנן מודו דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומ\"ש ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' היינו בעשה שיש בו כרת דהא מפיק לה ר' ישמעאל בברייתא מדכתיב שובו בנים שובבים וקרא מיירי בע\"ז כדמוכחי קראי אלמא דתשובה גרידא מועלת לעשה שיש בו כרת כ��\"ז יע\"ש.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריו דתשו' גרידא מועלת נמי לעשה שיש בו כרת לדעת רבינו כיון דמפיק לה בהל' ד' מדכתיב שובו בנים שובבים כדדרי' לה רבי ישמעאל בברייתא והוא דבר תימא שבפי' כתב רבינו בדין הנז' עבר אדם על מצות עשה שאין בהם כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ולפי דברי הרב הי\"ל להר\"מ במז\"ל לומר אפילו על עשה שיש בו כרת לא זז משם כו' וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"ב ד\"ה לא זז משם ובפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א ד\"ה הא יראוני כו' הוקשה להם אותה שאמרו בברייתא דר' ישמעאל עבר אדם על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' אמתני' דפרק בתרא דיומא דף פ\"ה ע\"ב תשובה מכפרת על הקלות ועל עשה ועל ל\"ת כו' וכן הוקשה להם הך ברייתא עם אותה שאמרו בפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו על כל עונותיו ובשבועות כתבו דההיא מתני' דיומא וההיא דחגיגה אינה מחילה גמורה אלא שמקלין לו את הדין אבל במ\"ע מוחלין לו לגמרי ובחגיגה כתבו תחילה דברייתא דרבי ישמעאל פליגא אההיא דרשה דרבי חנינא בר פפא דחגיגה ור\"ח ב\"פ ס\"ל כאידך ברייתא דמייתי הש\"ס ביומא דקתני דתשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת גמור חוץ מלא תשא וכתבו וז\"ל ועוד יש לחלק בין ענייני תשובה יש שב ומוחלין לו מיד ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין והא דאמרי' בשבועות העובר מ\"ע ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו היינו מחילה גמורה ואם שב בכל לבו ע\"י יסורין יתכפרו לו עונותיו עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להר\"מ ן' חביב בס' תוס' יה\"כ דכ\"ג ד\"ה אמר הביא דברי התוס' דשבועות וכתב וז\"ל ויראה לכאורה דקשיא להו להתוס' במאי דפריך הש\"ס האי עשה היכי דמי כו' אי בשעשה תשובה אפי' כל יומא נמי דתניא עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' דתקשי ליה ממתניתין דיומא דהויא הקו' כוללת ואף מלא תעשה ולזה הביאו עוד ראיה מההיא דפ\"ק דחגיגה דמיירי בלא תעשה דקאי אכובש שכר שכיר כמ\"ש התוס' ז\"ל בפ\"ק דחגיגה והק' בספר רצוף אהבה סי' ש\"י וז\"ל ויש לדקדק דמאי קשיא להו הא התם ביומא פריך אמתני' דהתם השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא ומשני רב יאודה על ל\"ת שניתק לעשה כו' וא\"כ היינו עשה והרב ז\"ל נדחק לו' דהתו' סביר' להו דרב יאודה חזר בו ממ\"ש ביומא דמתני' בל\"ת שניתק לעשה יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> נראה דהתוס' ס\"ל דפירוש מתני' דיומא תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה ואשמועי' תנא דמתני' ל\"ת שניתק לעשה בתשובה לחוד סגי ליה דומייא דעשה וכוונת התוס' הוא להק' על הברייתא דמייתי תלמודא פ\"ק דשבועות עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו דמשמע מהך ברייתא דדוקא אעשה תשובה מכפרת אבל על ל\"ת אפי' שהוא ניתק לעשה אין תשובה מכפר וזה הפך מתני' דיומא דקתני דתשובה מכפר על עשה ועל ל\"ת שניתק גם הק' מההיא דחגיגה דקאמר הא יראוני כו' דמיירי בל\"ת שניתק לעשה דקאי אעושק שכר שכיר דהוי ניתק לעשה ותי' התוס' דמ\"ש דתשו' מכפרת על עשה ול\"ת אינו מחילה גמורה זה נ\"ל בכוונת התוס'.<br><b> גם </b> אבאר מ\"ש התוס' בחגיגה וז\"ל הא יראוני מוחלין גבי עושק שכר שכיר דהוי לא תעשה הניתק לעשה ופליגא אדר' ישמעאל פ\"ב דיומא דאמר עבר על ל\"ת ועשה תשו' תשו' תולה ויה\"כ מכפר כלומר דס\"ל להתוס' דרבי ישמעאל ס\"ל דאפילו ל\"ת שניתק לעשה תשובה לחוד לא סגי ליה ואיכא ברייתא אחרת בפרק יה\"כ דאמר על עשה ועל ל\"ת תשובה מכפרת והיינו ברייתא אחרת דקתני ��ל מה תשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת שניתק לעשה.<br><b> ועוד </b> יש לחלק בין ענייני תשובה כו' באופן דהך חילוק שמשימין התוס' דאין מוחלין לגמרי ע\"י תשובה הוי גם בל\"ת שניתק לעשה דאל\"כ אלא תפסח דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי תשובה הוי בל\"ת גמור אך בל\"ת שניתק לעשה מוחלין לגמרי דומייא דעשה מאי ק\"ל מההיא דחגיגה דעושק שכר שכיר דמוחלין מיד הלא התם הוי ל\"ת שניתק לעשה ומתוך דברי הרב רצוף אהבה יראה דהבין דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי התשובה הוי בל\"ת גמור וההיא דעושק שכר שכיר הוי ל\"ת גמור והוא תימה בעיני דהא עושק שכר שכיר יראה לי דהוי ניתק לעשה ודוק עכ\"ל מוהרמב\"ח.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב בכוונת דברי התוס' ז\"ל דחגיגה ודשבועות והניח במונח דס\"ל להתוס' דעושק ש\"ש הוי לאו הניתק לעשה ולא לאו גמור ודלא כמ\"ש הרב רצוף אהבה דהוי לאו גמור כן הבין ג\"כ הרפ\"ח ז\"ל בחידושיו שבס\"ס מים חיים דף מ\"ד ע\"ב בדעת התוס' דחגיגה וכן הבין הרב כמוהר\"י הכהן שהביא הפר\"ח ז\"ל שם בשאלתו להבין דברי התוס' ז\"ל דחגיגה דעושק שכר שכיר הוי לאו הניתק לעשה. ותמהני טובא על הרבנים הללו דנראה דאשתמי' מינייהו דברי התוס' במציע' דס\"א ע\"א ד\"ה לעבור עליו בשני לאוין וז\"ל וא\"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משו' דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן ליה אכובש ש\"ש באם אינו ענין לקי שפיר וכוונת דבריהם עיין בס' מוצל מאש דת סימן כ' ובחידושי הפר\"ח מים חיים השייך למציעא דס\"א באופן דמבואר מדבריהם דעושק שכר שכיר לא מקרי לאו הניתק לעשה משום דאית ביה נמי לאו דלא תגזול באם אינו ענין כיע\"ש.<br><b> איברא </b> דאכתי ק\"ל בדברי התוספות הללו דמציעא דס\"א דאפי' כי מוקמינן לאו דלא תגזול אכובש ש\"ש היכי לקי והא קי\"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה כדאיתא בפרק אלו הן הלוקי' די\"ו דנהי דמשום לאו הניתק לעשה ליכא כמ\"ש הרבני' הנז' אבל משום לאו שאין בו מעשה איכא והיכי לקי עליה. ולומר דמ\"ש התוס' דלקי מיירי היכא דעביד מעשה כגון אחר שנתן לו השכר חזר ולקחו ממנו הוא דוחק ועו' דכיון שנתנו לו וזכה בו כשחז' ולקחו אין זה כובש ש\"ש אלא גזלן ושוב ראיתי בחי' הרב בעל פני יאושע למציעא הוקשה לו כן ונדחק לתרץ יע\"ש.<br><b> ולעד\"ן </b> דאע\"ג דכובש שכר שכיר הוי לאו שאין בו מעשה מ\"מ כיון דאפיקה קרא בלשון לאו שיש בו מעשה שהוא לא תגזול לקי שפיר וכעין זה כת' רש\"י במסכת ביצה פ\"ג דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת דקדשים טמאים אינן מתבערין בי\"ט אפי' במידי דלאו מלאכה דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל וכוונתו לומר דכיון דאפקיה רחמנא ביעור קדשים טמאים בלשון שריפה שהיא מלאכה אפי' כי מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו חשיב כאלו עביד מלאכה יע\"ש ה\"נ כיון דאפקיה רחמנא כובש ש\"ש בלשון לא תגזול וגזילה מידי דמעשה היא הילכך אפי' כי לא עביד מעשה נמי מחייב כאלו עביד מעשה כנלע\"ד.<br><b> אך </b> קשה דאכתי אמאי לקי כיון דניתן לאו זה לתשלומין ואין אדם לוקה ומשלם וכמבואר בפרק אלו הן הלוקי' דט\"ז ובדברי התוס' שם ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט\"ו ע\"א ד\"ה חייב משום ב' כלים שדעתם ז\"ל דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי היינו משום דהוי ניתק לעשה ומיהו הרב ז\"ל בשיט' המקובצת בחידושיו לדף ס\"א ע\"א כתב כמ\"ש ועיין להרדב\"ז בתשובה ח\"ב ד\"ל ע\"ד וצ\"ע.<br><b> הדרן </b> לדמעיקרא דמבואר יוצא מדברי התוס' דמציעא דס\"א דס\"ל דכובש שכר שכיר חשיב לאו גמור ולקי עליה אף דהוי ניתק לעשה ויפה כתב הר\"ב רצוף אהבה בכוונת דברי התוספות דשבועות ודחגיגה דקושייתם היא דמברייתא דרבי ישמעאל שמעינן דעל לאו גמור תשובה לחודה לא מהנייא עד שיבא יה\"כ ויכפר והוא הפך מתני' דפ\"ב דיומא דקתני דתשובה לחודה מהניא והפך ההיא דחגיגה דכובש ש\"ש הוא לאו גמור ואפי\"ה קאמר ר\"ח ב\"פ דע\"י חרטה מוחלין לו מיד.<br><b> איברא </b> דמה שהוצרך הר\"ב רצוף אהבה לומר לפי דרך זה דר' יאוד' הדר ביה ממ\"ש בפרק בתרא דיומא דההיא מתני' דיומא דקתני תשו' מכפרת על עשה ועל ל\"ת דלא תעשה הניתק לעשה קאמר בזה צדק הר\"מ בן חביב ז\"ל דלא הדר ביה דאם איתא דהדר ביה כל כי הא הו\"ל להש\"ס לפרש דר\"י הדר ביה ממ\"ש ביומא ומ\"מ אף אם נאמר דלא הדר ביה וההיא מתני' דיומא ל\"ת הניתק לעשה קאמר מ\"מ אין זה הכר' לו' מ\"ש הר\"מ ן' חביב דס\"ל להתו' דכובש שכיר לאו הניתק לעשה הוא מדהביאו ההיא דחגיגה על מה שהביאו תחילה מתני' דפ\"ב דיומא דמשמע דכוונתם לומר דשניה' אמרו דבר אחד דלאו הניתק לעשה תשובה לחודה מהנייא אלא כוונת' להק' דמבריית' דרבי ישמעאל דמייתי רישא דהך ברייתא שם בשבועות מבואר דעל עשה דוקא תשובה לחודה אבל לא על לאו הניתק לעשה ולא על ל\"ת עשה גמור ואלו ממתני' דפ\"ב דיומא דקתני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה משמע דתשובה מהנייא בלאו הניתק לעשה וכן מההיא דחגיגה משמע דתשובה לחוד' מהנייא אפי' בלאו גמור דהא כובש שכר שכיר לאו גמור הוא כמדובר ואפי' הכי קאמר דאם נתחרט מוחלין לו כל עוונותיו ועל זה כתבו דיש לחלק בין ענייני התשובה. באופן דלע\"ד כוונת התוס' בשבועות ובחגיגה להק' בין מלאו הניתק לעשה ובין מלאו גמור ודלא כהר\"ב רצוף אהבה שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו גמור דוקא ודלא כמהר\"מ בן חביב שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו הניתק לעשה דוקא דלדידיה כוונתם להק' משניהם כמדובר.<br><b> הן </b> אמת דלכל הפירושים שכתבנו בכוונת קושיית התוס' צריך ביאור כוונת תירוצם בשבועות ובחגיגה דנראה דכוונת' לומר דמה ששנינו ביומ' דתשו' לחודה מכפרת על ל\"ת וכן מ\"ש ר\"ח ב\"פ בחגיגה דתשובה לחודה מכפר אכובש שכר שכיר לאו כפרה גמורה היא אלא שמכפרת קצת להקל מעליו עונשו אבל כשיבא יה\"כ מכפר עליו כפרה גמורה כדתני רבי ישמעאל בברייתא וקשה טובא דא\"כ היכי כייל תנא דמתני' דיומא ותני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה כיון דאין כפרתן שוה דעל עשה מכפרת כפרה גמורה ועל לא תעשה אינה מכפרת כפרה גמורה עד שיבא יה\"כ ועוד דבסיפא קתני ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ולפי תירוצ' הכי הוה ליה למתני ועל לא תעשה והחמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ותו ק\"ט דאם כדבריהם מאי פריך הש\"ס התם ביומא השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא והוצרך רב יאודה לשנויי על ל\"ת הניתק לעשה קאמר לימא דעל לא תעשה אינה מכפר כפרה גמורה ועל עשה מכפר כפרה גמורה.<br><b> ואפשר </b> דכוונת התוס' לומר דכפרת עובר בלא תעשה דקלות אע\"פ שאינה כפר' גמורה אלא שמקלין עליו מעונשו מכל מקום במעט יסורין הבאים עליו אחר התשובה כי אין לך אדם בלא יסורין מתכפר הוא כפרה גמורה אף בלא יה\"כ משא\"כ בחמורות שאף שמקלין עליו מעוונותיו בתשו' כיון שעונש החמורות הוא גדול מאד צריך יסורים ימים רבים לכפר עד שיבא יה\"כ ויכפר כפרה גמורה להצילו מן היסורין ולפי דבריהם חמשה הדרגו' הם בתשובה כי על עשה מכפר כפרה גמורה מיד בלי יסורים ועל לא תעשה הניתק לעשה דקלות צריך קצת יסורים עם ה��שובה ועל ל\"ת גמור דקלות צריך תשובה ויסורים רבים עד שיבא יום הכפורים ויכפר כפרה גמורה ועל החמורות צריך תשובה ויה\"כ להקל העונש אבל צריך יסורים אף אחר יה\"כ למרק העון ולהיות לו כפרה גמורה ועל חילול ה' צריך תשובה ויסורים ויה\"כ ומיתה. ובכן כיון דעל ל\"ת הניתק לעשה אין צורך ליה\"כ אלא תשובה ומ\"ט יסורים קלים בזה מתכפר כפרה גמורה להכי כייל לי' תנא דמתני' דיומא בהדי עשה ותני תשובה מכפר על עשה ועל לא תעשה וברייתא דרבי ישמעאל לא כייל ליה בהדי עשה ולא בהדי ל\"ת כיון דבעי קצת יסורים בהדיה תשובה ולא בעי יה\"כ ומעיקרא דקס\"ד דש\"ס דל\"ת דקתני מתני' היינו ל\"ת גמור פריך שפיר השתא על ל\"ת מכפרת התשובה מיד על עשה מבעיא ומשני רב יאודה דלא תעשה הניתק לעשה קאמר ומשום דלא בעי יה\"כ דבקצת יסורים מתכפר כייל ליה תנא בהדי עשה כנ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> לפרט את החטא שנא' אנא חטא העם הזה חטא' גדול' ויעשו להם אלהי זהב.</b> וכתב מרן בכ\"מ דפסק רבינו כר\"י בן בבא ולא כר\"ע משום דרב קאי כוותיה דמשני לרומייא דקראי דמכסה פשעיו לא יצליח עם קרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כריב\"ב אזלא דאלו לר\"ע אפי' מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוא ואפי' הכי אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ומ\"ש משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליה' יה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביה\"כ אחר אי לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליה' צריך לפרטם עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר אהבת עולם דנ\"א ע\"ג שהק' על ראיית מרן ז\"ל הלזו דמאחר דהוא ז\"ל כתב קוד' לכן דמר זוטרא בשם רב נחמן דמשני לרומייא דקראי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו דמצי אתי הך תירו' כר\"ע דאין לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אזיל ומודה ר\"ע דצריך לפרט כריב\"ב אע\"ג דר\"ע אמר סתם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה מ\"מ מפרשינן דר\"ע בעבירות שבין אדם למקום קאמר ולא בעבירות שבין אדם לחבירו א\"כ ההיא דאפליגו תנאי נמי על עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה אם חוזר ומתודה יה\"כ אחר שפיר איכא למימר דמיירי בעבירות שצריך לפרט אליבא דכ\"ע וכגון עבירות שבין אדם לחבירו וכי תימא דבשלמא כשאנו מפרשים דר\"ע מיירי בעבירות שבין אדם למקום אין כאן דוחק דבעגל קאי כדקאמר ריב\"ב אנא חטא העם הזה כו' שהיא עבירות שבין אדם למקום ועלה קאמ' ר\"ע דאין צריך לפרט אבל בהך ברייתא דקתני סתמ' עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה סתמא משמ' דמיירי בכל מין עבירות אם נאמר כן מכח הסתם אכתי אף לדע' רב יאודה אמר רב דמשני לרומייא דקראי כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם משמ' דאיכא חטא דאין לפרט וק' מהך ברייתא דקתני סתמא דבכל עבירות צריך לפרט וע\"כ לומר דהני תנאי לא פליגי אלא בעבירות שצריכים פירוט דהיינו בחטא מפורסם וא\"כ מאי ראיה מייתי הרב לדברי רבינו שכת' דבכל עבירות צריך לפרט בין מפורסם בין שאינו מפורסם בין בעבירות שבין אדם למקום בין בעבירות שבין אדם לחבירו והניח דברי מרן כ\"מ בצ\"ע.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דלדברי רבינו בהל' ה' מבואר דפרסום עונות לבני אדם לחוד ופירוט חטאיו לפני המקום לחוד שהרי כתב שם וז\"ל ושבח גדול לשב שיפרסם חטאיו כו' במד\"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו לפני אחרים לומ' כך וכך עשיתי דעזות פנים הוא לו אם גילם אלא שב לפני האל יתברך ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני הרבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ונתכפר עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריו דס\"ל דכי קאמר רב יאודה אמר רב כאן בחטא מפורסם כו' וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה מיירי בחטא שאינו מפורסם היינו לגלותו לבני אדם ולומר חטאתי לפני האל יתברך בכך וכך אבל בינו לבין המקום פורט בוידויו לומר בין חטאות שבינו למקום ובין חטאות שבינו לחבירו וכיון שכן אין מקום להקשות מדברי הברייתא דקתני סתמא עונות שהתודה עליהם כו' אלמא בכל עונות צריך להתודות דאין הכי נמי דבכל העונות קאמר דמתודה עליהם לפני האל יתברך בין מפורסם בין שאינו מפורסם וכי קאמר רב יאודה אמר רב דבחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו לכסותו מבני אדם וברור.<br><b> איברא </b> כי לפי דברי רבינו דמחלק בין מפרט חטאיו לפני המקום למפרסם חטאיו לבני אדם ק' אמאי לא משני תלמודא רומייא דקראי בהכי דקרא דמכסה פשעיו לא יצליח היינו במכסה פשעיו לפני המקום ואינו פורטם וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו במכסה פשעיו שחטא לפני המקום אינו פורטם לבני אדם. ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה טפי לאוקמיה שני הכסויים דמכסה פשעיו וכסוי חטאה שמכסה אותם מבני אדם דבדידהו שייך לומר לשון כסוי שאינן יודעים אם חטא או לאו אם לא כשמגל' אות' החוט' אבל לפני האל יתברך לא שייך לשון כסוי כי לפניו נגלו כל תעלומות ומה שצריך לפורטם החוטא לפני האל יתברך הוא כדי שיתבייש בפיו ממה שעשה ור\"ע דקאמר שאינו צריך לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אין כוונתו לומר דכסוי חטאה קאי להקב\"ה אלא כמ\"ש מרן בכ\"מ דר\"ע חייש שמא כשפורט חטאיו לפני המקום ישמע איזה אדם וכתיב כסוי חטאה שצריך לכסותו מבני אדם וכיון דלפני האל יתברך לא שייך לומר מכסה פשעיו להכי הוצרכו לאוקומיה הני תרי קראי במכסה פשעיו מבני אדם דכאן בחטא מפורסם וכאן שאינו מפורסם א\"נ כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Repentance",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות התשובה כל </span>\n<b> מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה כו' כשיעשה תשובה וישוב מהחטא חייב להתודות לפני האל ב\"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מ\"ע כו'.</b> הנה מרן כ\"מ ז\"ל כתב שמצא כתוב שדברי הרמב\"ם איתא בסיפרא פ' אחרי מות וכן על מ\"ש עוד רבינו וכן בעלי חטאות ואשמות אין מתכפר עליהן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה כתב זה פשוט שהרי מביא ראיה מן הכתוב כו'. וכן עמ\"ש רבינו וכן כל מחוייבי מיתות ב\"ד ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו. כתב משנה פרק נגמר הדין כל המומתין מתודין כו' וכן עמ\"ש רבינו וכן החובל בחבירו כו' אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. כתב שהיא משנה פרק החובל אעפ\"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה ומ\"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ\"ע היכא מייתי לה עכ\"ל.<br><b> ואין </b> ספק שנעלם מעיני מרן כ\"מ דברי רבינו בספר המצוות סימן ע\"ג שכתב כלשון הזה מצוה ע\"ג הוא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הוידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כו' ודע שאפי' החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים (כלומר בסימן ס\"ט וע' וע\"א וע\"ב דהיינו חטאת ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו) שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי והוא אומרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שביארנו ונר' שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצוות ת\"ל דבר אל ב\"י והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות ב\"ד אמר חטאתם לרבות מצוות לא תעשה יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר מכל חטאת האדם מצוה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע למעול מעל לרבו' הנשבע לשקר והמקלל ואשמה לרבות כל חייבי מיתות יכול הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר\"ל שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבין להתודות עליהן ובעבור שבא זה הציווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות ת\"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה וכו' ועתה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בח\"ל בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם ולשון ספרי והתודה זה וידוי דברים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא עכ\"ל.<br><b> ולשון </b> מכילתא זו שהביא הרב ז\"ל כאן בספר המצות הובא בילקוט פרשת נשא בשם ספרי זוטא בפסוק איש או אשה כו' והתודו את חטאתם אשר עשו וז\"ל והתודו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת מקדש ומנין אף מיתו' וכריתות אמר חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצוות לא תעשה כי יעשו לרבות מצוות עשה אין במשמע וידוי אלא יחיד מנין אף לצבור אמרת והתודו אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל הוא אומר לך ה' הצדקה מפני מה כי חטאנו לך. דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הנכרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודין יכול בזמן שמביאין מתודין בזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל למעול מעל לה' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל ע\"כ. וביאור דברי הספרי הלז עיין להר\"ב משכנות יעקב ז\"ל בדר\"ז ע\"ב עד דר\"ט ע\"ד יע\"ש גם זה שכתב הרב ואשמה לרבות כל חייבי מיתות כו' יכול הנהרגין ע\"פ זוממין כו' הכי מסיים שם בספרי זוטא בילקוט ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו יכול אף הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ע\"כ ועיין שם להר\"ב משכנות יעקב ודוק.<br><b> והנה </b> מדברי רבינו מבואר שמצות עשה של התשובה נפקא לן מהאי קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו שישוב החוטא מחטאו ויתודה וכ\"כ בפתיחתו מצוה עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו' וכ\"כ בסמ\"ג במ\"ע סימן ט\"ז מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וכל מצוות שבתורה בין עשה כו' כלשון רבינו ז\"ל יע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר\"ב החינוך במצות שס\"ג וז\"ל שנצטוינו להתודות לפני השי\"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם כו' יע\"ש. וראיתי להרב מוהר\"ש יפה בספר יפה תואר בב\"ר פ' פ\"ד סימן י\"ט גבי וישב ראובן אל הבור שדרשו א\"ל הקב\"ה לראובן מעולם לא היה חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשו' תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחי' ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלדי\"ך כו' כתב הרב הנז' תימה דכמה נביאים קדמו לו שהזהירו על התשובה ועוד הרי מרע\"ה אמר ושבת עד ה' אלדי\"ך דמינה ילפינן שהתשובה אחת ממ\"ע שבתורה כו' יע\"ש גם מוהר\"מ אלשיך בפר' נצבים ומוהרימ\"ט בדרשותיו שם דרכ\"ח ע\"ב כתבו דקרא דכי המצוה הזאת אשר אנכי מצויך היום היינו מצות התשובה דכתיב קודם לכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך כו' וכ\"כ ג\"כ הר\"ב דת ודין בפ' וישב די\"א ע\"ד דמקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ילפינן דהתשובה היא אחת ממצות עשה יע\"ש. ותמהני דמהאי קרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ליכא ראיה שהיא מ\"ע דהאי קרא הוא הבטחה שמבטיח התורה שעתידין ישראל לשוב בתשובה באחרית הימים וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ז הל' ה' וז\"ל כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשו' וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך ושב ה' אלדי\"ך כו' ע\"כ. הרי שכתב דקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך הוא הבטחה שמבטיח התורה שסוף ישראל לשוב לא שהיא מצוה לשוב ועיקר מצות התשובה לדעת רבינו הוא מהאי קרא דאיש או אשה כו' והתודו את חטאתם.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להר\"ב אהבת עולם בדנ\"ד סע\"ד שכתב ליישב תמיהת הראשונים בההיא ��גדולה תשובה שדוחה ל\"ת שבתורה דמאי גדולתה מאחר דכך היא המידה בכל התורה דאתי עשה ודחי ל\"ת וכתב וז\"ל אמנם מה שיראה יותר נכון דכיון דקי\"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והטעם דדברי תורה לדורות ודברי קבלה לשעה ודורות משעה לא ילפינן דאיכא למימר הוראת שעה היתה וא\"כ בכל המצוות דאמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת היינו כשהעשה הדוחה והלאו הנדחה תרווייהו כתובים בתורה כלו' דהוו ד\"ת אז אמרינן יבא עשה וידחה ל\"ת אמנם כשהלא תעשה הנדחה הוא כתוב בתורה ועשה הדוחה כתוב בד\"ת אז לא אמרינן דידחה עשה הלא תעשה למילף מיניה שיהא הדין כך אלא אמרינן דלעולם הלא תעשה שכתוב בתורה לעולם עומד ואינו נדחה ומ\"ש בד\"ק לא ילפינן מיניה לעולם דהוראת שעה היתה לכך אמר גדולה תשובה שמ\"ש בד\"ק דוחה את ל\"ת שכתוב בתורה שבתור' כתוב לא ישוב אליו עוד וכפי\"ז הדין נותן שמי שכפר בעיקר דהיינו נמי שזנה מעל אלדי\"ו ונדבק בע\"ז שלא ישוב אל ה' עוד ולא יקובל בתשובה ובקבלה כתיב ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אמנם כפי הלא תעשה שכתוב בתורה לא ישוב אליו עוד גבי גרושה היה שורת הדין נותן שלא ישוב עכ\"ל.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דנר' מדבריו דעשה של תשובה למי שזנה מאלוד\"יו ונדבק בע\"ז אינו כתוב בתורה כי אם הלא תעשה דלא יוכל בעלה כו' הוא שכתוב בתורה לבד ובד\"ק כתוב עשה של תשובה ולא בתורה והוא תימא שהרי מבואר הוא בדברי רבינו כאן בה' תשובה ובספר המצוות סימן נ\"ג ובדברי הסמ\"ג והחינוך בסי' שס\"ג מבואר דמצות התשובה לכל עון ולכל חטאת ואפילו כריתות ומיתות ב\"ד כע\"ז ומקלל את ה' הוא מבואר בתורה בקרא דוהתודו את חטאתם כו' וקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כו' ושב ה' אלדי\"ך מוכח דמצות התשובה איתיה אף בעון ע\"ז. גם בספר תאוה לעינים עמ\"ש בפיוה\"ך דפ\"ו על מה שנחלקו ר\"ל ור\"י אי תשובה מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל או לאו עד בכלל כת' הרב הנז' דר\"ל ס\"ל דגדולה תשובה דמגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל ר\"ל דהתשובה מכפרת אף שכפר בעיקר ועבד ע\"ז שזהו עד כסא הכבוד ור\"י ס\"ל דעל כל דבר תשובה מכפרת חוץ מעובד ע\"ז וכופר בעיקר וזהו ולא עד בכלל יע\"ש. והוא תימא דמקרא דילפינן מצות התשובה מינה ילפינן שהיא מכפרת על כל עון ועל כל חטאת ואפילו מגדף ומקלל את השם שהוא כעובד ע\"ז. ועיין להרב מוהר\"מ ן' חביב ז\"ל שם בפרק יוה\"כ שדחה דברי הר\"ב תאוה לעינים יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרב הנז' שם כתב בשם חתנו הרב מוהרמ\"ג ז\"ל ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה ע\"פ מ\"ש התוספות בעירובין ד\"ק על מה שנחלקו ר\"א ור\"י בנתערבו הדמים של מתנה אחת במתן ארבע דמר אמר ינתנו במתנה אחת שלא לעבור על בל תוסיף ומר אמר ינתנו במתן ד' שלא לעבור על בל תגרע וכתבו התוס' וא\"ת דליתיה עשה דזריקה ולדחי ל\"ת דבל תוסיף או דבל תגרע. ותרצו דלא דמי לכלאים בציצית דלא בא הדחיה ע\"י פשיעה שעירב הדמים יע\"ש. וה\"נ מן הראוי היה דעשה דתשובה לא ידחי לאו דלא יוכל בעלה הראשון כיון דע\"י פשיעה שזינתה הוא בא וזהו מעלתה של תשובה שדוחה ל\"ת אעפ\"י שעל ידי פשיעה הוא בא יע\"ש. וראיתי למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ\"ז שכת' דק' על זה שהרי גבי אונס דפשע ג\"כ אמרו בפ' אלו נערות ד\"מ שאם מצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך עלה בגמרא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דממזרת ונתינה. ומשני היכא אמרינן ליתי עשה ולידחי ל\"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אם לא בדחיית הלאו אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הרי דאי לאו טעמא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעש' הו\"א דאתי עשה ודחי ל\"ת אע\"ג דהעשה בא ע\"י פשיעת האונס. ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל וי\"ל שאני אונס דא\"א לבא העשה רק אחר הפשיעה משא\"כ תשובה דיכול להיות צדיק כל ימיו עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא דגבי תשובה נמי אם היא אחת מתרי\"ג מצוות א\"א לבא עשה זה אם יהיה צדיק כל ימיו אם לא יחטא ולדידי חזי לי דלא דמי עשה דתשובה לעשה דאונס דעשה דתשובה אפשר לקיימו בלא דחיית הלאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כגון שלא חטא בע\"ז אלא באחת משאר מצוות שבתורה בשוגג או במזיד דדוקא בעון ע\"ז הוא דאמר הנביא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אבל בשאר עבירות דהוי כמכעיס את בעלה ואינו עושה רצונו אין כאן לאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה ואין בתשובת שאר עבירות דחיית לאו זה משא\"כ באונס דאי אפשר לבא העשה אם לא ע\"י עבירת האונס הילכך אתי עשה ודחי ל\"ת אפילו על ידי פשיעה משא\"כ בההיא דזריקת הדם ובההיא דתשובה וברור.<br><b> ואיך </b> שיהיה נמצינו למדין דלדעת הרמב\"ם והסמ\"ג מצות עשה של התשובה נפל\"ן מקרא דאיש או אשה וכו' והתודו את חטאתם אשר עשו ולא מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך דהתם הבטחה הוא שמבטיח התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין ולא כמ\"ש מוהר\"ש יפה ומוהרמ\"א והרמב\"ח ומוהרימ\"ט ז\"ל דנפק' לן מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כמדובר. ושוב ראיתי להרמב\"ן בביאור התורה בפרשת נצבים על פ' כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' שכתב כדברי מוהרימ\"ט וז\"ל והנכון דקרא דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום על התורה כולה יאמר אבל קרא דכי המצוה הזאת על התשובה הנזכרת בקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך קאי שהיא מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמר' בלשון בנוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות עכ\"ל ותמהני על הרב מוהרימ\"ט ז\"ל איך לא זכר ש\"ר שדבריו הם דברי הרמב\"ן ז\"ל ושהרמב\"ם ז\"ל אינו סובר כן אלא דמ\"ע של התשובה נפל\"ן מקרא דוהתודו את חטאתם.<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל בפי' התורה בפרשת נשא בפסוק זה דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתב דפרשה זו היא הפרשה עצמה האמורה בסוף פרשת ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון כו' ונשבע על שקר ושילם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו כו' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וכל פרשה שנאמ' ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב והתודו את חטאתם לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים עכ\"ל ובפי' רשב\"ם כתב וז\"ל מכל חטאת האדם הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פ' ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון כו' ובשביל הגר נשנית כאן שאין לו גואל זה הגר עכ\"ל ומלבד מה שקשה למה לא כתבו כמ\"ש בספרי דפרשה זו יצא לחדש שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל עון וחטאת בין אותם שמביאין קרבן בין שאין מביאין קרבן כיון שמתחייב כרת ומיתת ב\"ד בין שעבר על עשה ול\"ת לבד ואפי' בעבירות שבין אדם לחבירו כחובל בחבירו ומזיק ממונו אפילו ששילם לו חייב לשוב בתשובה ולהתודות וכמ\"ש רבינו והסמ\"ג ז\"ל.<br><b> גם </b> זה שכתב רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא ע\"י עדים נראה שכיוון ז\"ל לאותה ששנינו בשבועות דמ\"ט ומייתי לה בפרק הגוזל עצים דק\"ו ע\"א היכן שורי א\"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכתב רש\"י ז\"ל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינ' באה עד שהוד' ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפ' נשא והתודו את חטאתם אשר עשו עכ\"ל וכן כתב בפרק הגוזל ד\"ה משלם את הקרן וד\"ה דהא כתיב והתודו כו' יע\"ש.<br><b> והנה </b> אין ספק דהך מתני' אזלא כוותיה דרבי יאודה דמייתי הש\"ס בכריתות פ' אמרו לו די\"ב ע\"א עלה דמה ששנינו ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואמרינן עלה בגמ' איבעייא להו מ\"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמ' משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי (ופרש\"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא ממנע לאתויי קרבן להתכפר נגד קונו מיגו דאי בעי היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד היה ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד) ומאי נפקא מינ' למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו כו' לא שנא טומאה חדשה ל\"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום מיגו כי פטר ליה רבנן מטומאה ישנה דאיכא למימר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה כי אמר נמי טבלתי מיחייב דאמרי ליה עדים השתא נטמאת ועיין בפרש\"י וקאמר ת\"ש מודה בדברי' חייב אין מודה בדברים פטור א\"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר\"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לרבי יאודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי עסקי' אילימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה לר\"י דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישנה נמי תתרץ דאם ירצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דבוריה דליכא למי' לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להון הוי אתכחש ליה דבורי' קמא מיהא בטומא' מגע ע\"כ ועיין בפרש\"י ובתוס' דמבואר יוצא מדבריהם דלר' יאודה אדם נאמן על עצמו לענין קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בפי' ולית ליה מיגו לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים ולר\"מ אפילו כי מצי לתרץ דבוריה ולומר לא אכלתי דקאמינא היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מתרצינן דבוריה וחייב להביא קרבן כפרה על פיהם של עדים ולרבנן כי אית ליה מגו ומצי לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים נאמן לפטור את עצמו מקרבן אבל כי לית ליה מגו ומכחישן את העדים בהדייא לא מהימן ומביא קרבן ע\"פ העדים.<br><b> והשתא </b> לר\"מ דמחייב להביא קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בהדייא ה\"נ ודאי דמחייב חומש ואשם גזילות על פי העדים ומתני' דשבועות ודאי לאו ר\"מ היא והכי אמרי' בפרק קמא דמציע' ד\"ג ע\"ב על דאמרי' מה לפיו שכן מחייבו אשם ודחינן אשם היינו קרבן. כלומר וכי היכי דלר\"מ עדים מחייבו ליה קרבן חטאת באומרם אכלת חלב הכא נמי מחייבו ליה באשם גזילות ועיין בתוס' שם ד\"ה אשם יע\"ש והכי נמי אמרי' התם מה לפיו שכן מחייבו חומש ודחינן דלרבי חייא ור\"מ כי היכי דמחייבי ליה קרבן מק\"ו מחייבי ליה חומש מק\"ו יע\"ש. מבואר יוצא דההיא מתני' דשבועות לאו ר\"מ היא גם לרבנן דמודו לר' יאודה בחלבין וביאת מקדש אדם נאמן על עצמו משום מיגו ומצי לתרץ דבוריה אבל במידי דלא מצי לתרץ דבוריה כגון בטומאה חדשה וכיוצא אינו נאמן נגד העדים אלא העדים מחייבי' אותו לדידהו נמי ההיא מתני' דשבועות דלא מחייב חומש ואשם אלא בהודאתו ולא על פי עדים אינה משנה דבאשם גזילות לא שייך לתרץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד דבין בשוגג בין במזיד חייב להביא אשם תלוי כנודע וכמ\"ש הר\"ם במז\"ל בפ\"א מהל' שבועות ה\"ט וכדאיתא בכריתות ד\"ט ע\"א אלא מביאי' על הזדון כשגגה ושבועת העדות ושבועת הפקדון יע\"ש וע\"כ לומר דההיא מתני' מתנייא אליבא דר' יאודה דאמר אדם נאמן על עצמו אפילו מכחש את העדים בהדייא ולא מצי לתרץ דבוריה ומשום דרב נחמן פסק הילכתא כר' יאודה כדאיתא התם בכריתות מש\"ה תפס רש\"י ז\"ל עיקר כההיא מתני' דשבועות.<br><b> אמנם </b> רשב\"ם ז\"ל שלא כתב כדברי רש\"י נר' דמשמע ליה דרב יוסף דאמר עליה דרב נחמן דפסק הילכת' כר' יאודה לא אמרה אלא בינו לבין עצמו הכוונה לומר דלדידיה אמרה רב נחמן הילכתא כר' יאודה אבל רב יוסף לא משמע לי' הכי אלא הילכתא כחכמים דמודו ליה לר' יאודה בחלבי' וביאת מקדש דאית ליה מיגו דמצי לתרץ דבורי' אבל בטומאה חדשה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן אדם להכחיש את העדים ולפ\"ז ההיא מתני' דשבועות דקתני דדוקא בהודאת עצמו משלם חומ' ואשם אבל לא על פי עדים אתיא דלא כחכמי' ודלא כהילכת' וכ\"כ בהר\"ב מרכבת המשנה פי\"א מה' שגגות הלכה ח' ובס' חק נתן בכריתו' די\"ב ע\"א ברש\"י ד\"ה וקפריך הש\"ס כו' שזה הפי' מפרש הרמב\"ם במאי דקאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ושלא כפי' רש\"י ובהכי מוצל אותו צדיק מהשגת הראב\"ד ז\"ל יע\"ש. ולזה השמיט רשב\"ם ז\"ל מ\"ש רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא על פי עדים ולא כתב אלא דאתא לגזל הגר.<br><b> איברא </b> דלפי האמור קשה טוב' על הרמב\"ם ז\"ל דמאחר דאיהו ז\"ל בפי\"א מהלכות שגגות ה\"ח פסק כחכמים דדוקא היכא דאית לי' מיגו ומצי לתרץ דבוריה הוא דנאמן אדם על עצמו אבל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מצי להכחיש את העדים א\"כ היכי פסק כמתני' דשבועות בפרק ז' מהלכות גזילה ה\"ח דאינו חייב בחומ' ואשם עד שיודה מפי עצמו והא באשם גזילות דחייב בין בשוגג בין במזיד לית ליה מיגו דלא נשבעתי שוגג אלא מזיד וא\"כ אמאי לא יתחייב חומ' ואשם על פי עדים.<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' בפרק קמא דמציעא דף ג' ע\"ב ד\"ה אשם שכתבו דלפום סוגיי' דפ' הגוזל קמא דף ק\"ו ע\"ב דמוקי למתני' דשבועות דקתני דעל ידי הודאת עצמו דוקא משלם חומ' ואשם ולא על ידי עדות עדים כר\"מ אע\"ג דלדידיה ס\"ל מק\"ו אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו קרבן הקל היינו משום דס\"ל לאותה סוגייא דאשם לאו היינו קרבן דגבי אשם כתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא משא\"כ בקרבן חטאת וכוונת דבריהם מבוארת יותר בתוס' חיצוניות הביא דבריהם בשיטה מקובצת שם דט\"ז סע\"א וע\"ב וז\"ל וא\"ת בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דאמרי מה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרצינן דבוריה וא\"כ להאי לישנ' קשיא מתני' דהגוזל אמאן תרמייה וי\"ל דלהאי לישנ' נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתני' דהגוזל א\"ש כר\"מ וא\"ת מ\"ש דלר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן חטאת סבר דעדים מחייבי לי' קרבן מק\"ו וי\"ל דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את חטאתם משמע דבהודאתו חייב דוקא אבל גבי קרבן חטאת לא כתיב והתודו אלא או הודע אליו ח��אתו אע\"ג דאמרינן בכריתות דר\"מ פליג אף בטומא' מקדש וקדשיו אע\"ג דכתיב ביה והתודה היינו משום דכיון דאינו בא על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דהיינו או הודע עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אליו שהיה שוגג שאם היה מזיד היה נפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע אליו דהיינו או הודע עכשיו אבל בענין שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן עכ\"ל דוהתודו דכתיב גבי אשם גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנ' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש עכ\"ל.<br><b> ובכן </b> ע\"פ דבריהם ממילא נתיישבו דברי הר\"ם במז\"ל בשתי ההלכות דאע\"ג דבפי\"א מה' שגגות פסק כחכמים וכלישנא דמתרצינן דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן להכחיש את העדים אפי' הכי פסק בפ\"ז מה' גזילה ה\"ח דאינו חייב באשם גזילות על פי עדים אלא בהודאת עצמו משום דאיהו ז\"ל תפס עיקר כאותה סוגייא דפרק הגוזל עצים דק\"ו דס\"ל דאשם לאו היינו קרבן וההיא מתני' דשבועות ודפרק הגוזל אתיא אפי' כר\"מ וכ\"ש כחכמים דפליגי אר\"מ ואמרו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ואפי' ללישנא דמשום מיגו הוא דנאמן דוקא ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאני אשם גזילות דכתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא כמדובר.<br><b> ואולם </b> אכתי קשה דכיון דלפי דברי הספרי זוטא קרא דוהתודו לאו על אשם גזילות דוקא אתמר אלא על כל עון וכל חטאת עשה ול\"ת הוא דאתא לומר שצריך לשוב בתשובה ולהתודו' ודוי דברים בפיו ובשפתיו וכמ\"ש רבינו שמכאן אנו לומדים דין מצות עשה של תשובה א\"כ תו מנא לן דאשם גזילות אינו בא אלא על פי הודאת עצמו דוקא ולא על פי הודאת עדים ויש ליישב בדוחק ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר </b>\n<b> המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר במזיד בין שעבר בשוגג בין שהודע לו בין שלא הודע לו כו'.</b> הנה הר\"ב אש דת בפ' נצבים דע\"ז ע\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי למה העתיק לשון המשנה הודע ולא הודע סתם והרי הקשו בגמ' שם פרק קמא דשבועות דף י\"ב ע\"ב הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג ופירש רש\"י וז\"ל קס\"ד הודע היינו שידע ועשה מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודע לו שגגתו כדמפרשינן בכל דוכת' דא\"כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן בכריתות פ\"ו דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה\"כ חייבין להביא לאחר יה\"כ כו' ומסיק אמר ר\"י ה\"ק על שאר עבירות כו' בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותם שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן כו' ופרש\"י אמר ר\"י סיפא דמתניתין מפרש ליה לרישא וכולהו פי' דקלות וחמורות היא בין כשעשאן שוגג האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל חתיכה מב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל בין שנודע לו ספיקו שנודע לו שבא לידי ספק חלב בין שלא נודע לו לפני יה\"כ שאכל ספק חלב דתנן התם חייבי אשמות תלוים שעבר עליהם יה\"כ פטורים ויליף לה מקראי כו' ואם כן היה ליה להרמב\"ם ז\"ל לפרש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש.<br><b> ולעד\"ן </b> דהרמב\"ם ז\"ל משמע ליה דר' יאודה דמפרש נודע לו ספיקן לא נודע לו ספיקן אין הכוונה לומר דפי' הודע ולא הודע דמתני' מיירי דוקא בהודע ולא הודע ספיקן ולא בהודע לו ודאי ולא הודע לו כלל שחטא כמדפרשינן לה בכל דוכתא דכיון דברישא תני קלות והם עשה ול\"�� שאין בהם כרת שפיר מצי' לפרושי הודע ולא הודע כשאר דוכתי שהודע לו ששגג ועבר ודאי לא תעש' ולא הודע לו ששגג ועבר הל\"ת דכיון דהם קלו' שאין בהם כרת ואין בשגגתן חטאת כנודע אפי' הודע לו ודאי ששגג ועבר ודאי הל\"ת יה\"כ מכפר כיון דאין כאן חיוב חטאת אמנם ר' יאודה משום אידך חלוק' דחמורות דתני רישא שהם עשה ול\"ת שיש בהם כרת דכי הודע לו ששגג ועבר ודאי חייב להביא חטאת ואין יה\"כ מכפר הוצרך לומר דהודע ולא הודע דחמורות היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת וחייב באש' תלוי או לא הודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת ומתני' תני הודע ולא הודע סתמא בין בקלות ובין בחמורות ובקלות פירוש הודע ולא הודע היינו כדמפרשי' בכל דוכתא שהודע לו שחטא ועבר ודאי הלא תעשה או לא הודע לו ששגג ועבר הלא תעשה יוה\"כ מכפר כיון דאין בשגגתו חיוב חטאת יוה\"כ מכפר אפילו כי לא הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה. אמנם בחלוקה דחמורות קאמר רבי יאודה דהאי הודע ולא הודע היינו שהודע לו ספקן ולא הודע לו ספקן ולהכי יוה\"כ מכפר אפילו הודע לו ששגג בספק כרת דכיון דאינו חייב כי הודע לו ששגג בספק כרת אלא באשם תלוי יוה\"כ מכפר עליו ותנא דמתני' תני סתמ' הודע ולא הודע בשגגת קלות וחמורות וכל אחד מתפרש כפי דינו דבקלות היינו הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה וכיון דליכא חיוב חטאת יוה\"כ מכפר. ובחמורות הודע ולא הודע היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת שחייב אשם תלוי שיוה\"כ מכפר עליו ופטור מאשם תלוי וסמך תנא דמתני' אמאי דתני בכריתות דחייבי חטאות ודאי חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויים פטורים ובכן הרמב\"ם ז\"ל נמי מאחר שכבר פסק בפ\"ג מהלכות שגגות ה\"ט דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה\"כ חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויין פטורין כיע\"ש. הביא לשון המשנה סתמא כי ממילא יתבאר לשון הודע ולא הודע בקלות כפי דינן ובחמורות כפי דינן כנלע\"ד.<br><b> עוד </b> כתב רבינו והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות עיין במה שהקשה מרן כ\"מ בדברי רבינו דלרבנן דרבי משמע בגמרא פ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דאין חילוק בין חמורות לקלות דאפילו קל שבקלות דהיינו עשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר והניחה בצ\"ע. ועיין במ\"ש הלח\"מ ז\"ל ובמרן מלכא הר\"ב בתי כהונה חלק בית ועד סימן ח' במה שנדחק ליישב דברי רבינו יע\"ש. ולעד\"ן דמ\"ש רבינו שאם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות אין כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר במזיד אלא כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו ועל סיום לשונו שסיים ואמר בין שעבר בשגגה בין הודע כו' על זה קאמר דבחמורות צריך תשובה עם שעיר המשתלח אבל על הקלות מכפר השעיר אפילו לא עשה תשובה כלומר שלא התודה על מה שעבר בשוגג שהוידוי הוא עיקר התשובה אבל כשעבר במזיד אפילו על הקלות צריך תשובה ושעיר ביוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש דמייתי רבינו לקמן הל' ד' שאם עבר על ל\"ת שאין בו כרת תשובה תולה ויוה\"כ מכפר והיינו כשעבר במזיד דבשוגג תשובה לבד מהני ואין צריך יוה\"כ וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא יע\"ש. ונלע\"ד שלמד כן רבינו מלישנא דש\"ס דפ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דקאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' אמר ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא כו' וקשיא ליה דר' זירא הכי הול\"ל לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא ולמה זה שינה הלשון ואמר בעומד במרדו ושבק ��שון לא עשה תשובה דקאמר המקשן ור' בברייתא ומתוך כך משמע ליה לרבינו דר' זירא הא אתא לאשמועינן דע\"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא בשעבר במזיד ולהכי בעו רבנן תשובה ויוה\"כ אף על הקלות עם יוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש והיינו דקאמר בעומד במרדו דהיינו מזיד ור' היא דבהא הוא דפליגי רבנן ובעו תשובה ויוה\"כ אבל בעבר בשוגג תשובה לחודה או יוה\"כ לבד מהני וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ומשום דמלשון המקשן דקאמר האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כו' משמע דאפי' בעבר בשוגג כל דלא עבד תשובה והתודה אין יוה\"כ מכפר להכי לא קאמר לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא דהוה משמע דלרבנן אפילו בשוגג אין יוה\"כ מכפר אלא עם התשו' להכי דקדק רבי זירא ושינה הלשון ואמר בעומד במרדו ורבי היא כלומר דוקא במזיד הוא דפליגי רבי ורבנן ודוק. באופן דלדעת רבינו אין חילוק בין זמן שהיה נוהג שעיר המשתלח ביוה\"כ לזמן הזה שאין לנו אלא יוה\"כ לבד דבין בזה ובין בזה אם עבר אדם על עשה ול\"ת דקלות בשוגג תשובה לבד או יוה\"כ לבד מהני לכפר עליו מיד. ואם עבר על עשה דקלות במזיד תשובה לחוד מהני וכמ\"ש רבינו בהל' ד' ובפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא ואפשר דאף יוה\"כ לחוד בלי וידוי נמי מהני כמו בזמן שעיר המשתלח שהיה מכפר בלי תשובה על שגגות דקלות כמדובר ה\"ה על מזיד דעשה דקלות. אמנם אם עבר על לאו דקלות במזיד תשובה ויוה\"כ בעי כמ\"ש רבינו בהל' ד' תשו' ויוה\"כ מכפר. ואם עבר על עשה או ל\"ת במזיד דחמורות תשובה ויוה\"כ תולין ויסורין ממרקין. ואם חילל את ה' אינו מתכפר עד שימות כמ\"ש בהל' ד' ודוק.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"מ ן' חביב בתוספת יוה\"כ דכ\"ג ע\"ג שכתב ליישב קושית מרן כ\"מ וז\"ל ולע\"ד יראה דמה שהכריח לרבינו הרמב\"ם לפרש דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אלא בחמורות הוא משום הא דאיתא בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"א דמייתי שם תלמודא ברייתא דת\"ך פר' אמור דתניא יכול יהא יוה\"כ מכפר לשאינן שבים ודין הוא כו' הואיל וחטאת ואשם כו' ת\"ל אך חלק ע\"כ. הרי בהדייא דרבנן סלקא דעתייהו דיוה\"כ יכפר על שאינן שבים אפי' בכריתות ומיתות ב\"ד ואמרו דזה א\"א למילף מחטאת ואשם דאינו מכפר אלא על השבים והך ראיה דהוה בעי למילף מחטאת הוי מחטאת ואשם דבאים לכפר על כריתות ומיתות ב\"ד כמ\"ש התוס' שם ד\"ה שאין מכפרין יע\"ש ואע\"ג דסתרו הראיה ונפל\"ן מדכתיב אך חלק ש\"מ דיוה\"כ אינו מכפר אלא לשבים היינו ודאי לכריתות ומיתות ב\"ד דתפסת מועט תפסת ומאי דבעו למילף מחטאת ואשם היא היא מאי דילפינן מדכתיב אך חלק דהיינו בענין כריתות ומיתות ב\"ד בעו תשובה עם יוה\"כ הא עשה ולא תעשה שאין בהם כרת לא בעי תשובה ומודו רבנן לרבי דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומה שאמר המקשן בתחילת הסוגייא האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשו' זבח רשעים תועבה היינו בעשה חמור דיש בו כרת אבל בעשה דלית ביה כרת גם רבנן מודו דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומ\"ש ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' היינו בעשה שיש בו כרת דהא מפיק לה ר' ישמעאל בברייתא מדכתיב שובו בנים שובבים וקרא מיירי בע\"ז כדמוכחי קראי אלמא דתשובה גרידא מועלת לעשה שיש בו כרת כע\"ז יע\"ש.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריו דתשו' גרידא מועלת נמי לעשה שיש בו כרת לדעת רבינו כיון דמפיק לה בהל' ד' מדכתיב שובו בנים שובבים כדדרי' לה רבי ישמעאל בברייתא והוא דבר תימא שבפי' כתב רבינו בדין הנז' עבר אדם על מצות עשה שאין בהם כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ולפי דברי הרב הי\"ל להר\"מ במז\"ל לומר אפילו על עשה שיש בו כרת לא זז משם כו' וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"ב ד\"ה לא זז משם ובפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א ד\"ה הא יראוני כו' הוקשה להם אותה שאמרו בברייתא דר' ישמעאל עבר אדם על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' אמתני' דפרק בתרא דיומא דף פ\"ה ע\"ב תשובה מכפרת על הקלות ועל עשה ועל ל\"ת כו' וכן הוקשה להם הך ברייתא עם אותה שאמרו בפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו על כל עונותיו ובשבועות כתבו דההיא מתני' דיומא וההיא דחגיגה אינה מחילה גמורה אלא שמקלין לו את הדין אבל במ\"ע מוחלין לו לגמרי ובחגיגה כתבו תחילה דברייתא דרבי ישמעאל פליגא אההיא דרשה דרבי חנינא בר פפא דחגיגה ור\"ח ב\"פ ס\"ל כאידך ברייתא דמייתי הש\"ס ביומא דקתני דתשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת גמור חוץ מלא תשא וכתבו וז\"ל ועוד יש לחלק בין ענייני תשובה יש שב ומוחלין לו מיד ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין והא דאמרי' בשבועות העובר מ\"ע ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו היינו מחילה גמורה ואם שב בכל לבו ע\"י יסורין יתכפרו לו עונותיו עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להר\"מ ן' חביב בס' תוס' יה\"כ דכ\"ג ד\"ה אמר הביא דברי התוס' דשבועות וכתב וז\"ל ויראה לכאורה דקשיא להו להתוס' במאי דפריך הש\"ס האי עשה היכי דמי כו' אי בשעשה תשובה אפי' כל יומא נמי דתניא עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' דתקשי ליה ממתניתין דיומא דהויא הקו' כוללת ואף מלא תעשה ולזה הביאו עוד ראיה מההיא דפ\"ק דחגיגה דמיירי בלא תעשה דקאי אכובש שכר שכיר כמ\"ש התוס' ז\"ל בפ\"ק דחגיגה והק' בספר רצוף אהבה סי' ש\"י וז\"ל ויש לדקדק דמאי קשיא להו הא התם ביומא פריך אמתני' דהתם השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא ומשני רב יאודה על ל\"ת שניתק לעשה כו' וא\"כ היינו עשה והרב ז\"ל נדחק לו' דהתו' סביר' להו דרב יאודה חזר בו ממ\"ש ביומא דמתני' בל\"ת שניתק לעשה יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> נראה דהתוס' ס\"ל דפירוש מתני' דיומא תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה ואשמועי' תנא דמתני' ל\"ת שניתק לעשה בתשובה לחוד סגי ליה דומייא דעשה וכוונת התוס' הוא להק' על הברייתא דמייתי תלמודא פ\"ק דשבועות עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו דמשמע מהך ברייתא דדוקא אעשה תשובה מכפרת אבל על ל\"ת אפי' שהוא ניתק לעשה אין תשובה מכפר וזה הפך מתני' דיומא דקתני דתשובה מכפר על עשה ועל ל\"ת שניתק גם הק' מההיא דחגיגה דקאמר הא יראוני כו' דמיירי בל\"ת שניתק לעשה דקאי אעושק שכר שכיר דהוי ניתק לעשה ותי' התוס' דמ\"ש דתשו' מכפרת על עשה ול\"ת אינו מחילה גמורה זה נ\"ל בכוונת התוס'.<br><b> גם </b> אבאר מ\"ש התוס' בחגיגה וז\"ל הא יראוני מוחלין גבי עושק שכר שכיר דהוי לא תעשה הניתק לעשה ופליגא אדר' ישמעאל פ\"ב דיומא דאמר עבר על ל\"ת ועשה תשו' תשו' תולה ויה\"כ מכפר כלומר דס\"ל להתוס' דרבי ישמעאל ס\"ל דאפילו ל\"ת שניתק לעשה תשובה לחוד לא סגי ליה ואיכא ברייתא אחרת בפרק יה\"כ דאמר על עשה ועל ל\"ת תשובה מכפרת והיינו ברייתא אחרת דקתני על מה תשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת שניתק לעשה.<br><b> ועוד </b> יש לחלק בין ענייני תשובה כו' באופן דהך חילוק שמשימין התוס' דאין מוחלין לגמרי ע\"י תשובה הוי גם בל\"ת שניתק לעשה דאל\"כ אלא תפסח דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי תשובה הוי בל\"ת גמור אך בל\"ת שניתק לעשה מוחלין לגמרי דומייא דעשה מאי ק\"ל מההיא דחגיגה דעושק שכר שכיר דמוחלין מיד הלא התם הוי ל\"ת שניתק לעשה ומתוך דברי הרב רצוף אהבה יראה דהבין דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי התשובה הוי בל\"ת גמור וההיא דעושק שכר שכיר הוי ל\"ת גמור והוא תימה בעיני דהא עושק שכר שכיר יראה לי דהוי ניתק לעשה ודוק עכ\"ל מוהרמב\"ח.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב בכוונת דברי התוס' ז\"ל דחגיגה ודשבועות והניח במונח דס\"ל להתוס' דעושק ש\"ש הוי לאו הניתק לעשה ולא לאו גמור ודלא כמ\"ש הרב רצוף אהבה דהוי לאו גמור כן הבין ג\"כ הרפ\"ח ז\"ל בחידושיו שבס\"ס מים חיים דף מ\"ד ע\"ב בדעת התוס' דחגיגה וכן הבין הרב כמוהר\"י הכהן שהביא הפר\"ח ז\"ל שם בשאלתו להבין דברי התוס' ז\"ל דחגיגה דעושק שכר שכיר הוי לאו הניתק לעשה. ותמהני טובא על הרבנים הללו דנראה דאשתמי' מינייהו דברי התוס' במציע' דס\"א ע\"א ד\"ה לעבור עליו בשני לאוין וז\"ל וא\"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משו' דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן ליה אכובש ש\"ש באם אינו ענין לקי שפיר וכוונת דבריהם עיין בס' מוצל מאש דת סימן כ' ובחידושי הפר\"ח מים חיים השייך למציעא דס\"א באופן דמבואר מדבריהם דעושק שכר שכיר לא מקרי לאו הניתק לעשה משום דאית ביה נמי לאו דלא תגזול באם אינו ענין כיע\"ש.<br><b> איברא </b> דאכתי ק\"ל בדברי התוספות הללו דמציעא דס\"א דאפי' כי מוקמינן לאו דלא תגזול אכובש ש\"ש היכי לקי והא קי\"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה כדאיתא בפרק אלו הן הלוקי' די\"ו דנהי דמשום לאו הניתק לעשה ליכא כמ\"ש הרבני' הנז' אבל משום לאו שאין בו מעשה איכא והיכי לקי עליה. ולומר דמ\"ש התוס' דלקי מיירי היכא דעביד מעשה כגון אחר שנתן לו השכר חזר ולקחו ממנו הוא דוחק ועו' דכיון שנתנו לו וזכה בו כשחז' ולקחו אין זה כובש ש\"ש אלא גזלן ושוב ראיתי בחי' הרב בעל פני יאושע למציעא הוקשה לו כן ונדחק לתרץ יע\"ש.<br><b> ולעד\"ן </b> דאע\"ג דכובש שכר שכיר הוי לאו שאין בו מעשה מ\"מ כיון דאפיקה קרא בלשון לאו שיש בו מעשה שהוא לא תגזול לקי שפיר וכעין זה כת' רש\"י במסכת ביצה פ\"ג דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת דקדשים טמאים אינן מתבערין בי\"ט אפי' במידי דלאו מלאכה דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל וכוונתו לומר דכיון דאפקיה רחמנא ביעור קדשים טמאים בלשון שריפה שהיא מלאכה אפי' כי מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו חשיב כאלו עביד מלאכה יע\"ש ה\"נ כיון דאפקיה רחמנא כובש ש\"ש בלשון לא תגזול וגזילה מידי דמעשה היא הילכך אפי' כי לא עביד מעשה נמי מחייב כאלו עביד מעשה כנלע\"ד.<br><b> אך </b> קשה דאכתי אמאי לקי כיון דניתן לאו זה לתשלומין ואין אדם לוקה ומשלם וכמבואר בפרק אלו הן הלוקי' דט\"ז ובדברי התוס' שם ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט\"ו ע\"א ד\"ה חייב משום ב' כלים שדעתם ז\"ל דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי היינו משום דהוי ניתק לעשה ומיהו הרב ז\"ל בשיט' המקובצת בחידושיו לדף ס\"א ע\"א כתב כמ\"ש ועיין להרדב\"ז בתשובה ח\"ב ד\"ל ע\"ד וצ\"ע.<br><b> הדרן </b> לדמעיקרא דמבואר יוצא מדברי התוס' דמציעא דס\"א דס\"ל דכובש שכר שכיר חשיב לאו גמור ולקי עליה אף דהוי ניתק לעשה ויפה כתב הר\"ב רצוף אהבה בכוונת דברי התוספות דשבועות ודחגיגה דקושייתם היא דמברייתא דרבי ישמעאל שמעינן דעל לאו גמור תשובה לחודה לא מהנייא עד שיבא יה\"כ ויכפר והוא הפך מתני' דפ\"ב דיומא דקתני דתשובה לחודה מהניא והפך ההיא דחגיגה דכובש ש\"ש הוא לאו גמור ואפי\"ה קאמר ר\"ח ב\"פ דע\"י חרטה מוחלין לו מיד.<br><b> איברא </b> דמה שהוצרך הר\"ב רצוף אהבה לומר לפי דרך זה דר' יאוד' הדר ביה ממ\"ש בפרק בתרא דיומא דההיא מתני' דיומא דקתני תשו' מכפרת על עשה ועל ל\"ת דלא תעשה הניתק לעשה קאמר בזה צדק הר\"מ בן חביב ז\"ל דלא הדר ביה דאם איתא דהדר ביה כל כי הא הו\"ל להש\"ס לפרש דר\"י הדר ביה ממ\"ש ביומא ומ\"מ אף אם נאמר דלא הדר ביה וההיא מתני' דיומא ל\"ת הניתק לעשה קאמר מ\"מ אין זה הכר' לו' מ\"ש הר\"מ ן' חביב דס\"ל להתו' דכובש שכיר לאו הניתק לעשה הוא מדהביאו ההיא דחגיגה על מה שהביאו תחילה מתני' דפ\"ב דיומא דמשמע דכוונתם לומר דשניה' אמרו דבר אחד דלאו הניתק לעשה תשובה לחודה מהנייא אלא כוונת' להק' דמבריית' דרבי ישמעאל דמייתי רישא דהך ברייתא שם בשבועות מבואר דעל עשה דוקא תשובה לחודה אבל לא על לאו הניתק לעשה ולא על ל\"ת עשה גמור ואלו ממתני' דפ\"ב דיומא דקתני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה משמע דתשובה מהנייא בלאו הניתק לעשה וכן מההיא דחגיגה משמע דתשובה לחוד' מהנייא אפי' בלאו גמור דהא כובש שכר שכיר לאו גמור הוא כמדובר ואפי' הכי קאמר דאם נתחרט מוחלין לו כל עוונותיו ועל זה כתבו דיש לחלק בין ענייני התשובה. באופן דלע\"ד כוונת התוס' בשבועות ובחגיגה להק' בין מלאו הניתק לעשה ובין מלאו גמור ודלא כהר\"ב רצוף אהבה שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו גמור דוקא ודלא כמהר\"מ בן חביב שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו הניתק לעשה דוקא דלדידיה כוונתם להק' משניהם כמדובר.<br><b> הן </b> אמת דלכל הפירושים שכתבנו בכוונת קושיית התוס' צריך ביאור כוונת תירוצם בשבועות ובחגיגה דנראה דכוונת' לומר דמה ששנינו ביומ' דתשו' לחודה מכפרת על ל\"ת וכן מ\"ש ר\"ח ב\"פ בחגיגה דתשובה לחודה מכפר אכובש שכר שכיר לאו כפרה גמורה היא אלא שמכפרת קצת להקל מעליו עונשו אבל כשיבא יה\"כ מכפר עליו כפרה גמורה כדתני רבי ישמעאל בברייתא וקשה טובא דא\"כ היכי כייל תנא דמתני' דיומא ותני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה כיון דאין כפרתן שוה דעל עשה מכפרת כפרה גמורה ועל לא תעשה אינה מכפרת כפרה גמורה עד שיבא יה\"כ ועוד דבסיפא קתני ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ולפי תירוצ' הכי הוה ליה למתני ועל לא תעשה והחמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ותו ק\"ט דאם כדבריהם מאי פריך הש\"ס התם ביומא השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא והוצרך רב יאודה לשנויי על ל\"ת הניתק לעשה קאמר לימא דעל לא תעשה אינה מכפר כפרה גמורה ועל עשה מכפר כפרה גמורה.<br><b> ואפשר </b> דכוונת התוס' לומר דכפרת עובר בלא תעשה דקלות אע\"פ שאינה כפר' גמורה אלא שמקלין עליו מעונשו מכל מקום במעט יסורין הבאים עליו אחר התשובה כי אין לך אדם בלא יסורין מתכפר הוא כפרה גמורה אף בלא יה\"כ משא\"כ בחמורות שאף שמקלין עליו מעוונותיו בתשו' כיון שעונש החמורות הוא גדול מאד צריך יסורים ימים רבים לכפר עד שיבא יה\"כ ויכפר כפרה גמורה להצילו מן היסורין ולפי דבריהם חמשה הדרגו' הם בתשובה כי על עשה מכפר כפרה גמורה מיד בלי יסורים ועל לא תעשה הניתק לעשה דקלות צריך קצת יסורים עם התשובה ועל ל\"ת גמור דקלות צריך תשובה ויסורים רבים עד שיבא יום הכפורים ויכפר כפרה גמורה ועל החמורות צריך תשובה ויה\"כ להקל העונש אבל צריך יסורים אף אחר יה\"כ למרק העון ולהיות לו כפרה גמורה ועל חילול ה' צריך תשובה ויסורים ויה\"כ ומיתה. ובכן כיון דעל ל\"ת הניתק לעשה אין צורך ליה\"כ אלא תשובה ומ\"ט יסורים קלים בזה מתכפר כפרה גמורה להכי כייל לי' תנא דמתני' דיומא בהדי עשה ותני תשובה מכפר על עשה ועל לא תעשה וברייתא דרבי ישמעאל לא כייל ליה בהדי עשה ולא בהדי ל\"ת כיון דבעי קצת יסורים בהדיה תשובה ולא בעי יה\"כ ומעיקרא דקס\"ד דש\"ס דל\"ת דקתני מתני' היינו ל\"ת גמור פריך שפיר השתא על ל\"ת מכפרת התשובה מיד על עשה מבעיא ומשני רב יאודה דלא תעשה הניתק לעשה קאמר ומשום דלא בעי יה\"כ דבקצת יסורים מתכפר כייל ליה תנא בהדי עשה כנ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> לפרט את החטא שנא' אנא חטא העם הזה חטא' גדול' ויעשו להם אלהי זהב.</b> וכתב מרן בכ\"מ דפסק רבינו כר\"י בן בבא ולא כר\"ע משום דרב קאי כוותיה דמשני לרומייא דקראי דמכסה פשעיו לא יצליח עם קרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כריב\"ב אזלא דאלו לר\"ע אפי' מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוא ואפי' הכי אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ומ\"ש משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליה' יה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביה\"כ אחר אי לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליה' צריך לפרטם עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר אהבת עולם דנ\"א ע\"ג שהק' על ראיית מרן ז\"ל הלזו דמאחר דהוא ז\"ל כתב קוד' לכן דמר זוטרא בשם רב נחמן דמשני לרומייא דקראי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו דמצי אתי הך תירו' כר\"ע דאין לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אזיל ומודה ר\"ע דצריך לפרט כריב\"ב אע\"ג דר\"ע אמר סתם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה מ\"מ מפרשינן דר\"ע בעבירות שבין אדם למקום קאמר ולא בעבירות שבין אדם לחבירו א\"כ ההיא דאפליגו תנאי נמי על עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה אם חוזר ומתודה יה\"כ אחר שפיר איכא למימר דמיירי בעבירות שצריך לפרט אליבא דכ\"ע וכגון עבירות שבין אדם לחבירו וכי תימא דבשלמא כשאנו מפרשים דר\"ע מיירי בעבירות שבין אדם למקום אין כאן דוחק דבעגל קאי כדקאמר ריב\"ב אנא חטא העם הזה כו' שהיא עבירות שבין אדם למקום ועלה קאמ' ר\"ע דאין צריך לפרט אבל בהך ברייתא דקתני סתמ' עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה סתמא משמ' דמיירי בכל מין עבירות אם נאמר כן מכח הסתם אכתי אף לדע' רב יאודה אמר רב דמשני לרומייא דקראי כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם משמ' דאיכא חטא דאין לפרט וק' מהך ברייתא דקתני סתמא דבכל עבירות צריך לפרט וע\"כ לומר דהני תנאי לא פליגי אלא בעבירות שצריכים פירוט דהיינו בחטא מפורסם וא\"כ מאי ראיה מייתי הרב לדברי רבינו שכת' דבכל עבירות צריך לפרט בין מפורסם בין שאינו מפורסם בין בעבירות שבין אדם למקום בין בעבירות שבין אדם לחבירו והניח דברי מרן כ\"מ בצ\"ע.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דלדברי רבינו בהל' ה' מבואר דפרסום עונות לבני אדם לחוד ופירוט חטאיו לפני המקום לחוד שהרי כתב שם וז\"ל ושבח גדול לשב שיפרסם חטאיו כו' במד\"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו לפני אחרים לומ' כך וכך עשיתי דעזות פנים הוא לו אם גילם אלא שב לפני האל יתברך ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני הרבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ונתכפר עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריו דס\"ל דכי קאמר רב יאודה אמר רב כאן בחטא מפורסם כו' וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה מיירי בחטא שאינו מפורסם היינו לגלותו לבני אדם ולומר חטאתי לפני האל יתברך בכך וכך אבל בינו לבין המקום פורט בוידויו לומר בין חטאות שבינו למקום ובין חטאות שבינו לחבירו וכיון שכן אין מקום להקשות מדברי הברייתא דקתני סתמא עונות שהתודה עליהם כו' אלמא בכל עונות צריך להתודות דאין הכי נמי דבכל העונות קאמר דמתודה עליהם לפני האל יתברך בין מפורסם בין שאינו מפורסם וכי קאמר רב יאודה אמר רב דבחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו לכסותו מבני אדם וברור.<br><b> איברא </b> כי לפי דברי רבינו דמחלק בין מפרט חטאיו לפני המקום למפרסם חטאיו לבני אדם ק' אמאי לא משני תלמודא רומייא דקראי בהכי דקרא דמכסה פשעיו לא יצליח היינו במכסה פשעיו לפני המקום ואינו פורטם וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו במכסה פשעיו שחטא לפני המקום אינו פורטם לבני אדם. ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה טפי לאוקמיה שני הכסויים דמכסה פשעיו וכסוי חטאה שמכסה אותם מבני אדם דבדידהו שייך לומר לשון כסוי שאינן יודעים אם חטא או לאו אם לא כשמגל' אות' החוט' אבל לפני האל יתברך לא שייך לשון כסוי כי לפניו נגלו כל תעלומות ומה שצריך לפורטם החוטא לפני האל יתברך הוא כדי שיתבייש בפיו ממה שעשה ור\"ע דקאמר שאינו צריך לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אין כוונתו לומר דכסוי חטאה קאי להקב\"ה אלא כמ\"ש מרן בכ\"מ דר\"ע חייש שמא כשפורט חטאיו לפני המקום ישמע איזה אדם וכתיב כסוי חטאה שצריך לכסותו מבני אדם וכיון דלפני האל יתברך לא שייך לומר מכסה פשעיו להכי הוצרכו לאוקומיה הני תרי קראי במכסה פשעיו מבני אדם דכאן בחטא מפורסם וכאן שאינו מפורסם א\"נ כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תלמוד גדול בשלשה כתרים נכתרו ישראל כו' כתר כהונה זכה בה אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה כו' כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הא למדת שכתר תורה גדולה משניהם.</span> הנה ענין הכתרים האלה הכונה הוא מ\"ש הרע\"ב בפי' המשנה פ\"ד דאבות משנה י\"ג שהוא מה שחייבים אנו לנהוג כבוד ומורא בתורה שהוא הת\"ח כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה ובכהונה כתי' וקדשתו קדוש יהיה לך ראשון לכל דבר שבקדושה ובמלכות כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכתר שם טוב שהוא מי שיש בידו מעשים טובים ושמועה טובה מחמת מעשיו לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד והוא עולה ע\"ג כולן שכל הג' כתרים צריכין לו שאם ת\"ח הוא וסנו שומעניה שרי לבזויי. ואם כ\"ג הוא אמרינן ביומא דע\"ג ע\"ב ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דעבדין עובדא דבני עממיא ואם מלך הוא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ\"ל ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל פרשת תרומה פל\"ד סימן ג' דקע\"ט ע\"ג ד\"ה שלשה כתרים יע\"ש.<br><b> ומ\"ש </b> עוד רבינו שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו' רש\"י ז\"ל ביומא פרק בא לו דע\"ח ע\"ב פי' וגדול הוא הממליך מן המלך והתורה אמרה מקרא זה עכ\"ל ומוהר\"ש יפה ז\"ל שם דק\"פ ע\"א ד\"ה מעולה יותר מכולן כת' וז\"ל ויש לדקדק מהי תיסק אדעתין לומר שהוא פחות שבהן ועוד היכי ממעט לה מבי מלכים ימלוכו כי מ\"ש רש\"י דוחק מבואר וי\"ל מפני שבב' הכתרים האחרים התועלת מהעושר והכבוד מפורסם וכתר תורה בהיפך כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' לכן אמר שעכ\"ז כתר תורה גדול שהרי שאר הכתרים צריכים לו כי המלך לא תכון מלכותו אלא בלימוד התורה לעשות משפט אמת כאומרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וז\"א בי מלכים ימלוכו וכן הכהן אם הוא ע\"ה ולא ידע סדרי עבודה וז\"א ורוזנים יחוקקו צדק כמד\"א כהניך ילבשו צדק ולכ\"א במ\"ק בפסוק טוב שם כל מי שלא זכה לתורה כאלו לא זכה לאחת מהן א\"ן י\"ל שמפני שמלך וכהן מניחין כתרם לבניהם והתורה אינה כן כי אינו מצוי היות ת\"ח בני ת\"ח כדאיתא בנדרים דפ\"א שלזה יהיה כתר זה פחות המדריגה לכן אמר שגם בתורה אפשר להניח הכתר לבנים כמלכים והיינו כשהוא ת\"ח ובנו ת\"ח ובן בנו ת\"ח ששוב אין תורה פוסקת מזרעו כדאיתא במציעא עז\"א בי מלכים ימלוכו עכ\"ל והנה זה שכתב על מה שפי' רש\"י שהוא דוחק מבואר כנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש בספרי והובא בילקוט משלי על פסוק זה דבי מלכים ימלוכו כלשון הזה היה רשב\"א אומר מי גדול הממליך או המולך העושה שרים או העושה שררה הוי אומר העושה שרים כל עצמן של שני כתרים הללו כת�� כהונה וכתר מלכות אין באים אלא מכחה של תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הוי אומר כל מי שזוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין וזוכה לכולם וכל מי שאינו זוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין ולא זכה לא' מהם עכ\"ל ועיין ביאור המאמר הלז בספר חן טוב פרשת יתרו דקל\"ט ע\"ב ויערב לך באופן שדברי רש\"י הן הן דברי הספרי והן הן דברי הר\"ש יפה ז\"ל לפי מ\"ש הר\"ב חן טוב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד בספר אהבת עולם ריש עמוד תורה שכת' דמאי דס\"ד שיהיה כתר תורה פחות משני הכתרים הוא מפני שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועז\"א דאין זה פחיתות דשאני ת\"ח דתורה דיליה כמ\"ש התוס' בסנהדרין וז\"א בי מלכים ימלוכו כלומר בי שהיא התורה שאמרתי שום תשים עליך מלך ימלוכו המלכים ואין הכבוד בא מאליהם אלא מאחרים יע\"ש. והר\"ב בני חיי ז\"ל בלשונות הר\"ם די\"ג כתב דסד\"א דכתר תורה פחותה מהשני כתרים כיון שבכתר תורה זוכים בו מלך וכהן ג\"כ ואם היא חשובה כשני הכתרים אין אדם א' זוכה לב' כתרים כמ\"ש לו לינאי המלך דייך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן כדאיתא בפרק האומר דקדושין דס\"ו ע\"א ולז\"א דאדרבא כתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובים כתר לגבי כתר תורה כי בי מלכים ימלוכו ובי שרים ישורו וגדול הממליך מן המלך ולכן זוכין בכתר תורה מפני שכתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובין כתרים לגבה.<br><b> ולדידי </b> אפשר לפרש ע\"פ מ\"ש מוהר\"י וייל ז\"ל בתשו' הובאה בתרומת הדשן בכתבים סימן קכ\"ו וקכ\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן רמ\"ב הגה\"ט אות י\"ד ובח\"מ סימן קנ\"ו הגב\"י אות מ\"ט גבי דין יורד לתוך אומנותו של חבירו שאם רב אחד היה דר בעיר אחת ובא רב אחר לדור שם אין הרב הראשון יכול לעכב עליו לבלתי יתעסק בשום דבר של רבנות מפני שהוא מוחזק מקודם דלא אסרו חכמים שלא ירד איש לתוך אומנותו של חבירו להסיג גבולו אלא במידי דאית ביה פקוח פרנסתו ומיעוט רווחו וחוסר מחייתו אבל כה\"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך נמי בא למעבד שררותא דמתא ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה\"ג ולא דמי למי שהחזיק כמה שנים דמשמע מלשון מוהר\"מ פרק חזקת הבתים דאית ליה ביה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנו' חזקה כה\"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה אבל כתר תורה ושררתא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה ואי משום דיש פקוח פרנסה בדבר מחמת פרס מגיטין וחליצות והשבעת שדים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה\"ג הנה על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ\"ל ועיין בתשו' הראנ\"ח ח\"ב סי' ע' דף קי\"ח ע\"ג ד\"ה ועוד דשקיל וטרי בדברי הרב תה\"ד ז\"ל הללו ועיין למוהרש\"ך ח\"ג סי' מ\"ו שדבריו צריכים ישוב במ\"ש על דברי התה\"ד והם היפך מה שדקדק מוהראנ\"ח מדבריו יע\"ש.<br><b> ובכן </b> לזה ס\"ד לו' דכתר תורה פחותה מכתר כהונה ומלכות כיון דבהם אין שנים משתמשים בכתר אחד ואלו בכתר תורה ב' משתמשים בכתר ש\"מ דלא חשיב כתר לז\"א ת\"ל בי מלכים ימלוכו שיש לדקדק בכתוב דהול\"ל בי ימלוכו מלכים דאחר שקראן מלכים לא שייך למימר ימלוכו אבל הכוונה לומר דאחר שהם מלכים ימלוכו מחדש והוא מ\"ש הר\"ב תה\"ד שם בסימן קכ\"ו בשם א\"ז והביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סימן קנ\"ו סי\"ב דמשו\"ה ת\"ח לא מצי מעכב על ת\"ח אחר שלא יסיג גבולו משום דקנאת סופרים תרבה חכמה ועוד שאם יפול האחד השני יקימנו ומתברר הדין לאמתו יע\"ש וא\"כ בי שהיא התורה מלכים רבים ימלוכו והטעם כי ורוזנים העוסקים ברזו של עולם כשהם רבים יחוקקו צדק ועוד אפשר לומר ע\"פ מ\"ש בהוריות די\"ג ע\"א ת\"ר היה הוא ורבו בשביה הוא קודם לרבו וכו' חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו תמורתו כו' ואם המלך הוא ת\"ח ודאי שהמלך קודם לז\"א בי שהיא התורה המלכים שהיו קודם חוזרין למלכותם משא\"כ אם אין בהם תורת חכם קודם והם נשארין בשביה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לך מצוה בכל המצוו' כלן שהיא שקולה כנגד ת\"ת אלא ת\"ת כנגד כל המצוות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפי' התלמוד קודם למעשה בכל מקום.</b> הנה בספ\"ק דקי' ד\"מ ע\"ב אמרו וכבר היה ר\"ט והזקנים מסובין בעליית בית ניתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר\"ט ואמר מעשה גדול נענה ר\"ע ואמ' ת\"ג נענו כולם ואמרו ת\"ג שהתלמוד מביא לידי מעשה ופרש\"י שהתלמוד מל\"מ נמצאו שניהם בידו עכ\"ל והק' התוס' תימ' דאמרי' בפ\"ק דבב\"ק די\"ז קיים אמרינן למד לא אמרינן ופריך והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופי' בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא\"כ כיון דאמר קיים כ\"ש למד שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול. וי\"ל דהתם הכי פירושו והא אמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א\"כ היאך קיים אם לא למד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אנו אומרים לו למד ואת אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן ומשני הא למגמר הא לאגמורי כלומר למג' לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחריני ודאי עדיף טפי תלמוד ממעשה והילכך לימד אחריני לא אמרינן וי\"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחי' או יעסוק במעשה אומרים למוד תחילה לפי שלא ע\"ה חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מן התלמוד עכ\"ל.<br><b> ובדבור </b> זה נתחבטו המפרשים מוהריב\"ל בח\"ד והר\"ב ח\"ה והרב מוהר\"ש אלגאזי בספר אהבת עולם בעמוד תורה דרוש ג' דכ\"ב ע\"א שהנה מפשט דבריהם שכתבו דהתם הכי פירושו כו' נראה שרצו לומר שלעולם הכי הוא שתלמוד גדול ממעשה אלא הקושיא היא דבכלל קיים למד ואה\"נ שתלמוד גדול וא\"כ בשינוייא קמא מאי דוחקייהו למימר דס\"ל דמעשה עדיף נימא דהכי פירושו שמגמר לדידיה הוא בכלל קיים אבל אגמורי לא ולעולם שהתלמוד עדיף ומאן דכר שמיה דמעשה עדיף והלא כל כח הקושיא היא דבכלל קיים הוא למד דאיך קיים אם לא למד אבל אגמורי לא מצינן למימר אם לא לימד לאחרים היאך קיים וא\"כ די בזה ולעולם דמגמר ואגמורי תרווייהו עדיפי ממעשה מיהו להכי אמרינן קיים לפי שיש בכללו תלמוד ומשבחינן ליה בתרווייהו אבל לימד לאחריני לא. גם מה שהביאו מהי\"מ מה יושיענו זה יותר מיישובם. ונראה לענ\"ד ביאור דבריהם הכי הוא דהתם אמר ר\"י קיים אמרינן למד לא אמרינן משמע דס\"ל כמ\"ד תלמוד גדול ממעשה והשתא פריך ליה שפיר דהלא אמר מר דמה שתלמוד גדול הוא מטעם שמביא לידי מעשה שאם אין תלמוד לא יתכן מעשה כלל ומשו\"ה ת\"ג ממעשה א\"כ מאי קאמר ר\"י למד לא אמרי' משום שגדול הא מה שגדול ממעשה הוא מפני שאין מעשה בלא תלמוד וא\"כ תימא על עצמך היאך קיים אם לא למד בשלמא אי סברת דמעשה גדול משמע דסבירא לך שאפשר למעשה בלא תלמוד אבל את אמרת למד לא אמרינן דסבירא לך כמ\"ד ת\"ג ומ\"ד ת\"ג הוא מפני שאי אפשר למעשה בלעדו א\"כ היאך קיים זה והוו תרתי דסתרן בתכ\"ד והוא דלא כמאן דלר\"ט לעולם מעשה עדיף ולר\"ע ושאר הזקנים ת\"ג מפני שמביא לידי מעשה וא\"א למעשה בלא תלמו�� והא דר\"י מפקא מדר\"ט ומדר\"ע שלא מצינו מי שיאמר שת\"ג אף בלא טעם שאי אפשר למעשה בלעדו זו היא כוונת המקשן והיא קו' גדולה ולפ\"ז משמע דס\"ל למקשן דגדולת התלמוד הוא מפני שעל ידו יודע המעשה ואם ידע המעשה ע\"י התלמוד אז המעשה עדיף אליבא דכ\"ע על זה משני ליה אה\"ן הא למגמר הא לאגמורי כלומר זה שאתה סובר שאין התלמוד גדול אלא כדי שיקיים הא למד מעשה עדיף ממה שילמוד הוא למגמר לדידי' אבל לאגמורי לאחריני עדיף מכולהו אליבא דכ\"ע אפילו אליב' דמ\"ד מעש' עדיף ופליג אמ\"ד ת\"ג דלימוד לאחרים לכ\"ע גדול מכל ולא מצי לתרוצי שמה שהוא בכלל קיים הוא למד ולא לימד דלא קשיא למקשן אלא ממה דהוה ס\"ד במ\"ש ר\"י למד לא אמרינן דס\"ל כמ\"ד דת\"ג לעולם אפילו אחר שלמד וידע המעשה ועל זה משני ליה קושטא דמי' דאחר שידע ולמד מעשה עדיף לדידיה מלמגמר אבל למגמר אחריני עדיף תלמוד ממעשה לכ\"ע. והיש מפרשים מיישבים פירכת הש\"ס באופן אחר דמאי דאמרינן דת\"ג הוא שאנו נותנין עצה לשואל שילמוד א\"כ הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דת\"ג מאי שיאטיה הכא שכבר נפטר הצדיק הלא העיקר הוא המעשה וזה שאמרו ת\"ג היא תשובה לשואל ומשני אה\"ן למגמר לדידיה הוא מ\"ש דת\"ג שנותנים לו עצה אבל המעשה עדיף אמנם לאגמורי אחרים עדיף מכולהו ומשמעות דורשין איכא בינייהו. א\"נ באים ליישב פי' רש\"י ז\"ל דה\"ן לאו ת\"ג מצד עצמו קאמר אלא שאנו אומרים לשואל והוא ע\"ה לגבי דידך ת\"ג אבל ודאי שמעשה גדול ומ\"ש דלגבי דידיה גדול כדי שיקיים ומי נתלה במי ומשו\"ה פריך שפיר התם כמשפרש\"י.<br><b> עוד </b> יש לפרש בסיגנון אחר ועפ\"י האמור והוא דודאי קושייתם אלימתא היא במ\"ש הקונטריס שם ולכאורה פי' הקונטריס מוכרח הוא דאי כדמשמע הכא דתלמוד עדיף מאי פריך והא אמר מר כו' הא ודאי שפיר קאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דעדיף וגדול ע\"כ כדפי' הקונטריס שם והוא תימא דמהכא משמע איפכא ותירצו ז\"ל דלעולם התם נמי הכי ס\"ל בהא דת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה והיינו דנענו כולם ואמרו ת\"ג מיהו התם הכי פי' מדאמרת למד ל\"א משמ' דס\"ל כמ\"ד ת\"ג והלא מ\"ד ת\"ג הוא משום שיבא לידי מעשה וא\"כ היאך קיים אם לא למד דס\"ל שאין מעשה בלא תלמוד ומשו\"ה עדיף טפי א\"כ ע\"כ כד אמרינן קיים מינה שלמד ואי ס\"ל כמ\"ד ת\"ג קשה היאך אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן והיאך קיים אם לא למד דהא מאן דאמר זה הוא דס\"ל שגדול תלמוד שאי אפשר למעשה בלעדו ובודאי לפי\"ז כדאמרי' קיים הרי בכלל אמור שלמד ואת אמרת קיים אמרי' וכו' וקשה טובא דהוו תרתי דסתרן דמלמד לא אמרינן מוכח דס\"ל דת\"ג כההוא מ\"ד בקדושין והוא תימא דהא במה דאמרי' קיים הרי אמרינן למד וא\"כ דבריך אין להם שחר כלל. אלא עכ\"ל דלא ס\"ל סברא זו דאי אפשר למעשה בלא תלמוד אלא אפשר וכיון שאתה מכחיש סברא זו ע\"כ דמעשה עדיף כר\"ט דהא מאן דאמר ת\"ג הוא בשביל סברא זו דאי אפשר מעשה בלי תלמוד וזה ודאי אתה מכחישו כדאמרן וכיון שכן ודאי ס\"ל דמעשה עדיף וא\"כ קשה כיון דאמרת קיים כ\"ש למד שהוא קטן ומאי דעתך ומשני לעולם הכי ס\"ל דמעשה עדיף מיהו הא דס\"ל דמעשה עדיף הוא מגמר לדידיה אז טוב לו המעשה דמעשה עדיף והא דאמרית למד לא אמרינן דמשמע דס\"ל דגדול הוא התלמוד הוא לאגמורי אחריני דהתם גדול ועדיף הוא התלמוד זו היא כוונתם ז\"ל ולא רצו לפרש דהכי קאמר לעולם ת\"ג ס\"ל וכי תימא כיון דאמרת דקיים בכללו למד היינו למגמר לדידיה נכלל בקיים אבל לאחרים אינו בכללו למד דא\"כ לא הול\"ל כי האי לישנא הא למגמ' הא לאגמורי אלא הול\"ל ה�� מגמר הא אגמורי שר\"ל מה שנכלל בקיים הוא מגמר ומה שאמרתי הוא אגמורי או הכי הול\"ל הא דגמר הא דאגמר שכן הוא משפט הלשון לפי כוונת תירוצם אבל לשון למגמ' ולאגמורי מורה שבא על לשון תלמוד עדיף בעלמא או מעשה עדיף ר\"ל לאדם דעלמא למגמר מעשה עדיף ולא ליגמר והכי קאמר הא דאמרתי דזוטר תלמוד הוא למגמר לדידיה והא דגדול תלמוד הוא לאגמורי וא\"כ ע\"כ לפי לשון זה מוכח דמסקנא קאי דמעשה עדיף וכי תימא והש\"ס גופיה אמאי לא משני כדאמרן ולימא הא מגמר כו' תריץ משום דק\"ל הואיל ואמרו ת\"ג שמביא לידי מעשה שנמצא שלעולם הוא גדול א\"כ למה ליה למי' קיים שהוא הזכרת המעשה בפי' והתלמוד מכללא אתמר והוא אשר הביא המעשה וגדול ממנו והלא עדיף לומר למד שהוא הגדול לאומרו בפירוש ומסתמא הביאו למעשה שכיון שלמד מוכרח לשמור לעשות ולקיים את כל התורה משו\"ה משני דלר\"י מעשה עדיף כו'.<br><b> עוד </b> י\"ל כוונת התוס' באופן אחר והוא שהנה בהא דאמרינן ת\"ג או מעשה יש לפרשו בשני פנים הפן האחד דה\"ק ת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה דהיינו שישב וילמוד כל היום ואינו צריך לחזור כל ימיו לבקש לעשות מעשה לפי שתלמוד עדיף או מעשה גדול ויותר טוב לרדוף אחר המעשה מהלימוד שבזה ירגיל עצמו תמיד לעשות מעשה. נענו כולם ואמרו ת\"ג ר\"ל לרדוף אחריו תמיד ממה שירדוף אחר מעשה לחוד והטעם משום שאם ירדוף כל ימיו אחר מעשה יש בידו מעשה לחוד ולא לימוד אבל תלמוד יש בידו שתים לימוד ומעשה שהרי תלמוד מביא האדם לידי מעשה ולא חיישינן שיתרשל מלעשות מעשה הבא לידו מחמת שלא הורגל דליתא שתלמוד מביא לידי מעשה שידרשנו ומרגילו ואיהו גופיה נמי מעשה מיקרי לפיכך ירדוף אחר הלימוד ונמצא שתיהן בידו לימוד ומעשה משא\"כ במעשה שאם לא נפנה לתלמוד אלא יחזור תמיד אחר המעשה מעשה לחוד יש בידו ולא תלמוד וזה הפי' נראה מדברי רש\"י בשמעתין ובחי' הריטב\"א ז\"ל יע\"ש ובמסכת אבות פ' שנו חכמים שנינו הלומד תורה לשמה כו' ומכשרתו להיות צדיק וכו' וידוע ג\"כ דמתוך שלא לשמה בא לשמה. נמצא לפי\"ז דשכר כל חד וחד באפי נפשיה לא אתפרש ואפשר ששכרו שוה וכמו כן שכר התלמוד כשכר המעשה ואדם שאין בו אלא תורה כי חשקה נפשו בתורה ודוחה מלרדוף אחר המעשה ודוגמא לן' עזאי באופן שאין בו אלא תורה ולא מעשה ובודאי שמעשה זה שאמרו לאו היינו עשה ולא מעשה אלא שאר מעשים טובים וזה שחשקה נפשו בתורה ולא יפנה למעשה ואדם שאין בו תורה אלא מעשה לחוד שקולים הם אמנם מאי דאמרי' תלמוד גדול הוא שמביא לידי מעשה על הרוב ומרגילו ומסתמא כשיש בו תלמוד עושה מעשה ואז נמצאו שתיהן בידו והוא עדיפות גדול משא\"כ במעשה לחוד שמאין לו תלמוד משו\"ה ת\"ג שסתמו יהיו שתיהן בידו.<br><b> ונמצינו </b> למדין מזה שיש מעשה בלא תלמוד אמנם הוא מעשה לחוד אבל תלמוד סתמו שיש בו מעשה ורוב ת\"ח יש בידו מעשה וטוב לו שירדוף אחר התלמוד כדי שיהיו שתיהן בידו והנה שכרו פי שנים. גם נמשך מזה שיש לו שכר לתלמוד ומעשה רב הוא מצד עצמו דאלת\"ה מאי איכפת לן שיהיו שתיהן בידו כמו שפרש\"י הלא אין מצוה בתלמוד אלא במעשה ע\"כ לומר דתלמוד בפ\"ע נמי מצוה רבה היא מיהו לא נתברר מי זה שכרו גדול מחבירו ואדרבא מוכח דשקולים הם מצד עצמן אמנם לרדוף אחר התלמוד עדיף שמסתמא יהיו שתיהן בידו משא\"כ במעשה ונמצא לפי פי' זה דבכלל למד קיים מסתמא אבל בכלל קיים מהי תיתי לומר שלמד.<br><b> הפן </b> השני שיש לפרש דהכי קאמר ת\"ג ממעשה וירדוף אחר התלמוד או מעשה וירדוף אחר המעשה דוקא נענו כולם ואמרו ת\"ג לרדוף אחריו לא מפני שכר עצמו של לימוד ושיהיו שתיהן בידו כי לא המדרש עיקר ואין בו סרך מצוה אלא עיקר התלמוד שמביא לידי מעשה שק\"ל שאם אין תלמוד אין מעשה בעולם על כן ירדוף אחר התלמוד משום דאי אפשר למעשה בלעדו. ומשמע הא אלו היה אפשר למעשה בלא תלמוד מעשה עדיף לרדוף אחריו שכל כח התלמוד אינו לחשיבותו אלא לתכלית היוצא ממנו שבו ידע לעשות מעשה ולא שיש שום חביבות לתלמוד מצד עצמו אלא מפני שנצרך למעשה אבל אם היה אפשר למעשה בלא תלמוד לא היה ראוי להיטפל כלל אלא במעשה לחוד וליכא למידק הא אילו היה אפשר למעשה בלא תלמוד שקולים דמנא תימרא דהלא כל כח התלמוד הוא כדי לידע המעשה ולא מצד עצמו אלא לתכלית היוצא ממנו שכן אמרו שאם אין תלמוד אין מעשה משמע שצריכות התלמוד הוא למעשה ולעולם דמעשה עדיף מצד עצמו ותלמוד גרוע מצד עצמו מיהו ת\"ג לרדוף אחריו מפני שאי אפשר למעשה בלעדו ולאו דגדול מצד עצמו אלא מפני צורך ידיעת המעשה שאי אפשר בלעדו.<br><b> הנה </b> אלו ב' הפירושים יש לפרש בסוגייא זו והשתא אם המקשן דמק' לר\"י קיים אמרי' למד לא אמרינן ס\"ל כפירוש הראשון אשר אין מקום לומר דמעשה עדיף כמדובר קשה מאי פריך והא אמר מר כו' מאי קושיא הכי הוא ודאי ושפיר אמר ר\"י למד לא אמרינן משום דקיים משמעותו מעשה לחוד ולא לימוד נמי אמנם אם אנו אומרים למד בכללו מסתמא קיים ששתיהן בידו וכדאמרן לעיל והוא שבח גדול ולא אמרינן וזהו טעמו של ר\"י משום שתלמוד מביא לידי מעשה ושתיהן בידו וכדפרישית אלא ודאי ע\"כ דהמקשה לא ס\"ד פירוש זה כלל אלא הפירוש הב' ולפי הפי' השני הרי הכרחנו וסלקא מילתא דמעשה עדיף שהתלמוד הוא מפני המעשה ולא מצד עצמו נמי וא\"כ כדאמרינן קיים הרי בכללו למד שאם לא למד היאך קיים ומשום הכי פריך ליה שפיר דהיכי קאמר קיים אמרינן למד ל\"א דמש' דאפ' לזה בל\"ז ותלמוד עדיף דליתא אלא דמע' עדיף ומ\"ש ת\"ג הוא לצורך המעשה וא\"כ כיון דאמרינן לו קיים לר\"י הרי אמרינן לו למד דאיך קיים אם לא למד. ומשני אה\"נ עיקר הפירוש בההיא דאמר מר הוא כדס\"ל ומעשה עדיף שהתלמוד הוא לבא לידי מעשה ובודאי שבכלל קיים למד מיהו הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן הוא לאגמורי לאחריני כו' נמצא דמה שאמרו התוס' ז\"ל דמעשה עדיף היא היא סברת המקשן וכדפרישית דס\"ל הפירוש כדאמרן בפן השני המורם מאלו השני פירושים שהראשון הוא פי' רש\"י בשמעתין והשני הוא פירוש של התוס' לדעת המקשן דר\"י. נמצא דלפי הפי' הראשון בכלל למד מסתמא קיים אבל בכלל קיים אינו למד ולפי הפי' הב' בכלל קיים למד אבל בכלל למד אינו קיים וכדאמרן.<br><b> ועפי\"ז </b> יתבאר ההיא דגרסי' בפ' במה מדליקין דל\"א רבי סימון ור\"א הוו יתבי חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא א\"ל אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא א\"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמר' לי את דבר אוריין הוא תסתיים דר\"א הוא דאמר גבר דחיל חטאין הוא דאמר ר\"א אין לו להקב\"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים כו' יע\"ש ויש לדקדק מאי בינייהו ובמאי קמפלגי ומה היתה כוונת רבי סימון לפי מה שפרש\"י וז\"ל ואנא אמינא לך כלומר ואתה מיעטת בשבחו ואמנם במ\"ש יתבאר דהנה מרן ז\"ל בב\"י י\"ד סימן רמ\"ד על מ\"ש הטור מי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכין לעמו' מפניו אפילו הגדולים ממנו בחכמה והביא מרן ז\"ל הא דרבי סימון יע\"ש משמע דס\"ל דדחיל חטאין היינו בעל מעשים גם ידוע שיש ירא חטא שגדול מצדיק ועיין בפ\"ב דאבות ובשלהי סוטה בתי\"ט וכמה דוכתי ובפ\"ב דאבות משנה ז' פי' הרמב\"ם בפי' המשנה וז\"ל ירא חטא הוא זריזות והשתדלות בענייני עסקי הטוב ושמירתו כו'. נמצא שרבי יעקב בר אחא היה בעל מעשים והשתא ר\"א דאמר דחיל חטאין ס\"ל כפי' השני שכתבנו שהתלמוד מביא לידי מעשה כלומר דאי אפשר בלעדו ומ\"מ מעשה עדיף כדאמרן ולפ\"ז בכלל קיים למד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא וכיון דדחיל חטאין הרי מוכרח דהוא בר אוריין ולמדן גדול ועיקר הדרת פני זקן זה ת\"ח מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה (ועיין בהר\"ן בפי' ההלכות בפ\"ק דקדושין במתני' דאיסי) והזכיר דחיל חטאין שהוא העיקר דמעשה עדיף ובכללו למד והיינו הידור הת\"ח ורבי סימון ס\"ל כפי' הראשון דת\"ג ויש לו מעלה מצד עצמו וגם שעושה מעשה ונמצאו שתיהן בידו ובכלל למד קיים לא בכלל קיים למד והתורה לא הזהירה אלא על הדרת החכם ששתיהן בידו ות\"ג משום הכי אמר ניקום מקמי דבר אוריין הוא ובכלל קיים והזכיר החכמה שהיא העיקר דת\"ג ששתיהן בידו ור\"א לא הבין סברתו ומש\"ה אמר לו אנא אמינא דחיל חטאין ואת אמרת בר אוריין ר\"ל כיון דאמרתי דחיל חטאין שהוא קיים הרי בכללו שהוא בר אוריין ומה חידשת והיא דוגמת קושי' התוס' בההיא דקמא דכיון דאמרת קיים הרי אמרת למד ור' סימון לא חש להשיבו או השיבו והש\"ס לא הוצרך להביאו וקאמ' דרבי אלעזר הוא דאמ' דחיל חטאין דאמר ר\"א אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים דמשמע דמעשה עדיף לעולם והשתא ניחא לפי זה דר' סימון לא כיוין למעט בכבוד ר\"י בר אחא וכדפרישית.<br><b> א\"נ </b> יש לפרש שלא על פי כל הנז\"ל אלא נאמר כפשטא דשמעתין דלר\"ט מעשה גדול ולרבי עקיבא והזקנים ת\"ג ועדיף ממעשה לעולם משום ששתיהן בידו נמי וההיא דקמא יתיישב כפי' התוס' ומאי דמשני הוא כמו שהקשינו להתוספות ור\"ל דמגמר הוא בכלל קיים ולעולם ת\"ג וכן נר' שהבינו התוס' בקמא כמ\"ש הר\"ב ח\"ה בקי' הפך מ\"ש הוא ז\"ל בדבריהם בקמא יע\"ש ודלא כמ\"ש בתירוץ הג' לפי הפי' השני אלא לעולם ת\"ג והא דר' סימון ור' אלעזר בפלוגתא דרבי טרפון ור\"ע והזקנים היא דלר' טרפון מעשה עדיף והזקנים נענו כולם תלמוד עדיף ור' אלעזר ס\"ל כר\"ט דמעשה עדיף ומשו' הכי קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא דעדיף מאוריין ומחוייבין להדרו מכ\"ש דבר אוריין שציותה התורה עליו ור' סימון ס\"ל כר\"ע והזקנים דת\"ג ולא ציותה תורה אלא בת\"ח דעדיף תלמוד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דבר אוריין הוא שתלמוד עדיף ור\"א לא הבינו וא\"ל אמינא לך אנא כלומר דמכ\"ש אתייא.<br><b> ובזה </b> יתיישב מה שלא הזכירו רוב הפוסקים חיוב הידור לבעל מעשים ומרן ז\"ל בי\"ד סי' רמ\"ד כתב כן בשם הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש וקשה דמי הכריחם לסבור כן ומה גם דברי הרמב\"ן שהביאם ג\"כ הר\"ן ז\"ל דקאמר שלא מצינו בשום מקום חיוב הידור לבעל מעשים ואלו אמרינן דמעשה עדיף ופי' ת\"ג שמביא לידי מעשה הכוונה הוא מי נתלה במי וכמ\"ש התוס' קשה דמכל שכן אתייא כיון דהלכה רווחת בהידור הת\"ח מכ\"ש בעל מעשים שמעשה גדול ודוגמא למ\"ש הר\"ן שם בפירוש ההלכות. אמנם בזה ניחא דלפום סוגיין דקדושין ודאי ת\"ג ועדיף שהוא כלל גדול בתורה כלול בכל טוב תורה ומצוות ומעשה רב. ואנן הכי קי\"ל דסברא דר\"ט יחידאה היא והואיל וכן דת\"ג מעתה ודאי יש לנו לומר שכיון שהתורה הזהירה בהידור הת\"ח לסברת האומרי' אפי' יניק וחכים אמרינן דוקא בת\"ח שת\"ג אבל בעל מעשים לחוד מאין הרגלי' שיש בו מצות הידור וההיא דאיבעיא לן בפ\"ק דקדושין דל\"ג בנו והוא רבו מהו לעמו' מפני אביו וא��רינן דאמר ליה שמואל לרב יאודה שיננא קום מקמי אבוך כו' ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דהא שמואל קם מקמיה כו' ומכח הך סתמא דדיחוייא פסק הטור בסי' רמ\"ד חיוב הידור לבעל מעשים וכ\"כ הר\"ן בפי' ההלכות מ\"מ שאר הפוסקים לא חיישי להא משום דסוגיין דעלמא תלמוד עדיף וכדאמרן לעיל וכיון דרב יאודה גדול מאביו היה בתורה אין בו חיוב הדרת פני זקן ואדרב' היה במשמע לומר שהיה בזה לרב יאודה דין זקן ואינה לפי כבודו. דאביו לגביה ח\"ו כע\"ה דמי. מיהו מה דדחינן הוא דאפשר לומר דשמואל ס\"ל דמעשה עדיף וכההיא דר\"א דלעיל תדע שהרי מר שמואל הוה קם מקמיה והא ודאי רב יחזקאל לגבי מר שמואל ח\"ו כע\"ה דמי ואפילו הכי קם משום דהוה בעל מעשים ואלו ס\"ל דתלמוד עדיף הא איכא בזה משום זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי ס\"ל דמעשה עדיף ומשו\"ה הוה קם מקמיה והיינו דאמר ליה לר\"י קום כו' משום דלטעמיה אזיל מיהו אנן קי\"ל דתלמוד עדיף וכיון שכן ת\"ח מפני בעל מעשים אין בו חיוב הידור וקרוב הדבר לומר שיש בו משום זקן ואינו לפי כבודו לדעת שאר הפוסקים ודלא כהרמב\"ן ולא הזהירה תורה אלא בת\"ח שגדול ומש\"ה השמיטו הפוסקים דין זה דבעל מעשים.<br><b> והר\"ן </b> ז\"ל בפי' ההלכות כתב וז\"ל ולפיכך נ\"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים עומדים מפניו שלא צותה תורה לחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשה אלא שלא פרטה התורה במעשה כמו שפי' בתורה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל וכו' עכ\"ל ונראין דבריו בפירוש דיש חיוב בהדרת פני בעל מעשים וזה הטעם שכתב נראה כפי' השני דלעיל שכתבנו לדעת התוס' דאלו לפי' הראשון לא דמי דהא ת\"ג ששתיהן בידו וכיון שכן בזה דוקא צותה תורה ומאין הרגלים במעשה לחוד עכ\"ל כפי' השני. עוד כתב הר\"ן שם לתרץ דעת ר\"ח והרמב\"ם ז\"ל שפסקו בבעיא דבנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו לחומרא שחייב לעמוד ובבעייא שניה דמהו שיעמוד מפניו לקולא. כתב ז\"ל דאפשר דס\"ל דאע\"ג דבש\"ס דילן לא איפשיטא ס\"ל דאיפשיט' בירושלמי דגרסינן התם אימא דר' טרפון ירדה לטייל לחצרה בשבת והניח רבי טרפון ידיו תותי פרסה יע\"ש ואם איתא דאין הבן חייב או האב חייב לא היתה רשאה אמו של ר\"ט לקבל כך אלא ודאי דחייב וכו' ולא משמע משום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ולדעתי לא מכרעא דודאי מצינן לדחויי דבעלת מעשים הוא ור\"ט לטעמיה דס\"ל מעשה עדיף מתלמוד ומחוייב לפי\"ז הת\"ח גדול לעמוד מפני בעל מעשים ואמיה דר\"ט נמי כר\"ט ס\"ל ומשו\"ה הייתה מקבלת זה והוא עשה ג\"כ כיון דהיתה בעלת מעשים ויש ג\"כ חיוב כבוד אם דמכרע' לזלזולי כולי האי ביה ומאי דאמרי' סתמא לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ודאי הכי הוא כיון שהיתה מסתמא בעלת מעשים והוא ס\"ל מעשה עדיף א\"כ הרי הוא כבן סתם דעלמא וחייב לפי דעתו. והיינו נמי מאי דלא מכרעא ליה להש\"ס דידן כל הני עובדי דהא בפרקין מייתינן בש\"ס דילן עובדא דר\"ט בדף ע\"א דכל אימת דהות בעיא למיסק לפורייא גחין וסליק אתא וקמשתבח כו' אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי שיעור כו' ואפי\"ה מבעיא לן הכי בעיי ש\"מ דלא מכרע ליה להש\"ס דילן וה\"ט כדאמרן דר\"ט לטעמיה דבעל מעשים גדול דמעשה עדיף ולשיטתו אמרו לו עדיין לא הגעת כו' מיהו אנן קי\"ל דת\"ג ומשו\"ה לא מפשטא מהך עובדא ומבעיא לן כו' ומייתי מהא דשמואל דס\"ד דודאי שמואל מהי תיתי שיסבור כר\"ט ולא כהזקנים ודחינן דהכי הוא ודאי דהא איהו נמי קאים קמיה דרב יחזקאל ע\"כ דס\"ל כר\"ט מיהו לדידן דקי\"ל דתלמוד עדיף מבעיא. והן הן הדברים שכתב מרן בכ\"מ פ\"ה מהלכות ממרים דלא מכרעא הא דהביא הר\"ן והורה לן מר הא דמייתי הש\"ס דידן וכתב דודאי לא מכרעא ולא כתב מה טעם לא מכרע' ובמ\"ש ודאי הכי הוא.<br><b> ומ\"מ </b> לדעת הרמב\"ם אפשר לומר כיון דבעייא שניה דמהו שיעמוד אביו מפניו בדרך את\"ל קמבעיא ליה והכי הוא בהכרח באת\"ל דבנו חייב וכמו שיראה המעיין וכמ\"ש הר\"ן בפי' ההלכות בדרך את\"ל משו\"ה פסק בבן שחייב ואע\"ג דכלל גדול זה להרמב\"ם לא הורו המורים אלא כשאת\"ל מפורש בש\"ס אבל כל שאינו מפורש אע\"פ שבעיא שניה תהיה באת\"ל מהראשונה ליכא מאן דפסק כאת\"ל כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס קכ\"ב ובכ\"מ ספ\"ב מהלכות מתנות עניים ועיין להרפ\"ח שם ובס' קול ן' לוי דכ\"א ע\"ד שעשו סמוכות לדברי מרן יע\"ש ובפרישה ח\"מ סימן רי\"ו ס\"ח ובמוהר\"ם ן' חביב בס' ג\"פ סי' קכ\"ב ס\"ק י\"ב ועיין להלח\"מ ספ\"ב מה' שאלה ופקדון ופ\"ד מה' אישות משנה למלך פ\"ג מה' ביאת מקדש הלכה כ\"א חוות יאיר דצ\"ג ע\"א מכתב מאליהו דף ק\"פ ע\"ג יע\"ש מ\"מ הר\"ב זרע אברהם חי\"ד סי' י\"ז כתב דאע\"ג דלא הוזכר האת\"ל בהדייא בש\"ס כיון דאין מקום לבעייא שניה אם לא בדרך את\"ל הו\"ל כאלו נאמר בהדיא בש\"ס וכ\"כ הדמשק אליעזר בחולין דת\"ל ע\"ב ועיין נתיבות משפט דר\"ח ע\"ב ובהר\"ב הלכה למשה ח\"א דנ\"ו ע\"א ובהר\"ב אור יקרות דמ\"ד ע\"ב יע\"ש. ולפי דברי הר\"ז ז\"א והדמש\"א הנה נכון מה שפסק הרמב\"ם כאן לחיוב בבעיא קמייתא ובבעיא דמהו שיעמוד אביו משום חומרא דכבוד אב פסק לקולא אע\"פ שיש בזה קולא דהדרת פני זקן מ\"מ שב ואל תעשה עדיף דאם יקום מפני בנו הרי יש בזה זלזול לכבודו מפני בנו ודוחה בידים אע\"ג דעיקר עשה אבן הוא מ\"מ בסיבתו בא לזלזול אמנם בשב ואל תעשה עדיף דמסתמא נמי הבן מוחל וחכם שמחל על כבודו כבודו מחול זה אנו יכולים לומר ליישב דעת הפוסקים שהשמיטו ענין זה דבעל מעשים.<br><b> ואפילו </b> נימא כפי' הראשון שכתבנו בההיא דקידושין והוא פרש\"י דלדעת הזקנים תלמוד לחוד ומעשה לחוד שוין מ\"מ היינו כשודאי אין בו אלא תלמוד לחוד אבל אם הוא סתם ת\"ח סתמו ששתיהן בידו שהתלמוד מל\"מ ועל הסתם ת\"ח שתיהן בידו והתורה הזהירה בת\"ח היינו משום ששתיהן בידו שהתלמוד מביא לידי מעשה הא לא\"ה דהיינו מי שאין בידו תורה אלא מעשה לחוד או מי שאין בו מעשה אלא עסק התורה לחוד שחשקה נפשו בתורה כ\"כ שכל מעשה הטוב והישר שבא לידו דוחה אותו מרוב חשקו בתורה וכבר כתבנו שכל זה ודאי הוא במעשים טובים אחרים לא ח\"ו בעשה ולא תעשה כי אז תורתו נעשית לו סם המות שנא' ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי כו' ודאי פשיט' ופשי' שהוא בשאר מע\"ט כגון ג\"ח וכיוצא לזה טובא ובזה יש כח לתלמוד להרגילו שלא יתרשל ממעשה וגם זכות תורה מביא לידי המעשה ומכ\"ש שכשיש בו תורה בקי בכל איסור והיתר וגם המעשה הטוב וכאומרם ז\"ל ומכשרתו להיות צדיק ועניו כו' ומ\"ש התוס' נמי שאם אין תלמוד אין מעשה היינו ודאי מע\"ט אבל עשה ול\"ת אין אנו יכולים להכחיש המוחש והרי אמרו ולא ע\"ה חסיד אבל צדיק יהיה אלא שיתרון הכשר החכמה פועל הטובות מלב' שיוד' בטיב האיסור והיתר ומכשרתו להיות צדיק ולא רשע דאלו אין בו תורה אפשר להיותו רשע אמנם התורה מכשרתו להיות צדיק ולא רשע. ומלבד זה להיות בעל מעשים טובים מה שאין כן אם לא למד לדעת התוס' וכההיא דרע\"ק גבי מת מצוה שאמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שפכת דמים כו' מחמת שלא ידע דמת מצוה קנה מקומו ומ\"מ כוונתו לעשות מצוה אף על גב שאין בו עשה ול\"ת מדאורייתא בפי' אבל אם היה בו תלמוד היה עושה מעשה כתיקנו וזה פשוט. ומכ\"ש אם אנו אומרים כפרש\"י דשתיהן בידו ואפשר למעשה בלא תלמוד על הרוב מיהו אפשר לו לטעות אבל כשיש בו תלמוד מסתמא שתיהן בידו כתקנן אמנם אם הוא חשקה נפשו בתורה דוקא ולא יפנה לרוב המעשה נמי ודוחה למעשה בידו זה כחו ככח בעל מעשה לחוד דוקא ואין מצות הידור בבעל מעשים אלא דוקא בסתם ת\"ח שנמצאו שתיהן בידו ובשביל זה הזהירה תורה בכבוד ת\"ח סתם ומ\"מ לא פלוג ובכל ת\"ח יש בו חיוב הידור אבל בבעל מעשים לחוד לא.<br><b> ואיך </b> שיהיה מ\"מ אנו למדים לפי הפירוש הראשון שכתבנו בהא דת\"ג והוא פי' רש\"י ששבח התלמוד שסתמו מביא לידי מעשה ושתיהן בידו אבל כל חד באפי נפשיה שכרן יפה חלק כחלק יאכלו אבל סתם ת\"ח שיש בידו שתיהן מעלתו גדולה ודאי. גם כפי הנראה דלרבי עקיבא ס\"ד דת\"ג מבלי טעם שמביא לידי מעשה אלא עסק התורה ס\"ל שהוא גדול מכל מיני מעשים טובים ולאפוקי סברת ר' טרפון דאמר מעשה עדיף אמר ר' עקיבא תלמוד עדיף מעצמותו וכל הזקנים באו בדעת שלישי מכרעת לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כל אחד באפיה נפשיה שוה כאחד מ\"מ עדיף תלמוד שסתמא יהיו שתיהן בידו.<br><b> וע\"פ </b> האמור יובן מאמר רז\"ל במ\"ר פ' קדושים פ' כ\"ה ס\"א על פסוק כי בצל החכמה בצל הכסף וז\"ל רב הונא ורבי ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בני תורה בג\"ע ואית לן תלת קריין חדא כי בצל החכמה בצל הכסף ב' אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים היא למחזיקים בה שמעון אחי עזריה אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו ודוכוותא ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך והלא יששכר גדול היה מזבולון אלא על ידי שהיה זבולון מפרש מישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר נותן לו שכר בעמלו לפיכך נקרא הפסוק על שמו ע\"כ.<br><b> ואיכא </b> למידק חדא דלאו רישיה סיפיה דמדקאמר בעלי מצוות ולא קאמר למחזיקים ביד לומדי תורה משמע דבכל בעלי מצוות סתם איירי ובסיפא משמע דהוא במחזיקים כמו שנר' מראיות הפסוקים וההיא דשמעון ויששכר ותו אי בבעלי מצוות איירי מהיכא משמע דהא קרא כתיב הכסף סתם ובשלמא במחזיק שייך זה אבל בבעלי מצוות מה שייך זה. אלא שלזה י\"ל כיון דעניות לא הניח מדה טובה לישראל והכי אמרי' בפרק מי שהוציאוהו שדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום אבל בהיות עשיר מסתמא מלא מצוות כרמון וכדאמרינן בעירובין דף פ\"ו דר' ור\"ע היו מכבדים את העשירים ואומרים ישב עולם לפני אלהים כו' אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצורוהו ופרש\"י אמתי ישב עולם בזמן שיש עשירים שגומלים ומזמנין מזונות לעניים והם ינצרוהו יע\"ש ועיין בעין יעקב שהביא פי' מהגאונים באופן שנמצא שהעשירים הם אנשי החסד והכל תלוי בכיס ולולי שהם בעלי חסד לא היה עשרם נצור. ועיין בב\"ר סדר מקץ פצ\"א סי' ה'. והשתא שפיר נקט הכסף שהוא סתמו מלא מצוות. מיהו קשה שמשוה בעלי מצוות לרבנן וכבר אמרו סוף פ\"ק דב\"ב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים אלו בעלי צדקה. ורבנן מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלא דרבנן מעלתם גדולה מכל בעלי מצוות ורחב\"א גופיה אמר משם רבי יוחנן בפרק אין עומדין ובפרק חלק דצ\"ט כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת\"ח ולעושה פרקמטיא לת\"ח ולמהנה מנכסיו לת\"ח אבל ת\"ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולת�� ומפרש ר\"ל זה עדן. ולא מסתבר למי' דמשמיה דר\"י אמרה וליה לא ס\"ל אלא משמע דאפי' המחזיק ביד לומדי התורה אין שכרו גדול כשכר הת\"ח עצמו וכאן משמע דשקולין הם ואומר ג\"כ ששניהם בג\"ע והתם אמרינן לר\"ל דעדן לחוד דעין לא ראתה וגן לחוד דהוה קאי התם אדם והכא אמר דהת\"ח יושבים בגן. גם י\"ל מאי האי דקאמר בני תורה ולא קאמר ת\"ח או רבנן ותו היכא רמיזא בהני תרי קראי בתראי צל וחופה ותו תלתא קראי ל\"ל וכדאקשינן בש\"ס מאי ואומר ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל יע\"ש.<br><b> אמנם </b> יובן הכל ע\"פ האמור דהלא כבר העלינו לפי פי' רש\"י דתורה לחוד ומעשה לחוד שוין ודלא כר\"ט ודלא כרע\"ק אלא דת\"ג דמסתמא מבי' לידי מעש' ושתיהן בידו דמכשרתו להיות צדיק ובעל מעשים מסתמא וב' בידו והיא גופא קמ\"ל ר\"ח דלא כר\"ט ודלא כר\"ע אלא כסברת שאר הזקנים וזהו אומרו עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות ר\"ל בעל מעשים לחוד דאין בידם תורה אפי\"ה עושה להם צל אצל בני תורה ר\"ל שאין בידם אלא תורה לחוד והיינו דקאמר בני תורה ר\"ל שאינן בעלי מצוות אלא בני תורה שאין בידם אלא תורה דוקא ולא סתם רבנן דרבנן סתם יש שתיהן בידו והיינו דקאמר בגמ' ששקולין הם לישב בגן ולא תימא מעשה גדול כר\"ט ולא ת\"ג מצד עצמו כר\"ע אלא שוין הם לשבת בצל וחופות בגן ומביא ראיה מן הכתוב בצל החכמה בצל הכסף והכי קאמר קרא בצל ר\"ל בצלו של ה' צלא דמהימנותא וחופת חתנים מסתופף החכמה ר\"ל החכם שאין בו אלא תורה. ובצל ה' נמי הכסף שהוא העשיר שבידו מצוות ואין בידו תורה שוין לישב בצל ה'. הרי קרא מוכח דמעלה אחת יש להם לישב בצל זה בצלו וזה בצלו והיינו בבן תורה שאין בו אלא תורה ובמי שאין בו אלא מעשה ומה שסיים קרא ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה הכוונה במה שידוע שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים אבל הצדיקים חיים בחייהם ובמותם כמו שדרשו רז\"ל בההיא דבן איש חי כו'.<br><b> והנה </b> הכרחנו לעיל שאע\"ג שתלמוד ומעשה שוים היינו כל חד מצד עצמו אמנם ת\"ג סתמא שמביא לידי מעשה ומכשרתו להיות צדיק ועניו כמ\"ש למעלה באורך וכלפי זה בא הכתוב דהנה מתחיל' אמר דהחכמה שהוא תלמוד והכסף שהוא המעשה שוה וכי תימא והא סוגיין דעלמא מורגל בפי הכל וקבלה בידינו דת\"ג לזה אמר ויתרון דעת החכמה כלומר דיתרון והשבח שיש לדעת החכמה שהוא התלמוד הוא שתחיה בעליה שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה שמכשרתו להיות צדיק שבזה נקרא חי שמחיה אותו ונקרא בעל חי. א\"נ היא גופה קמ\"ל שיש יתרון דעת החכמה לרדוף אחר התלמוד מפני שתחיה בעליה שמכשרתו להיות צדיק ושתיהן בידו מיהו כל חד באפי נפשיה ומי שאין בו אלא תורה ומי שאין בו אלא מעשה שוין הם לישב בצל בג\"ע. וההיא דרבנן כצאת השמש ועין לא ראתה הוא בסתם ת\"ח בדולים דמסתמא יש בידם שתים התם בעדן יושבים דעין לא ראתה והכא בבן תורה לחוד הוא דכל לשון בן תורה אינו כת\"ח או רבנן. ומייתי עוד קרא דאשרי אנוש יעשה זאת כלומר וכ\"ת מאן לימא לן דשוים הם אימא לעולם ת\"ג כש' רע\"ק ומעשה גרוע תדע דהא הכסף בתר החכמה כתביה ופלגינהו וע\"כ הכי הוא דשניהם מיהא זוכים לצל מיהו צלו של זה גבוה משל חבירו ואה\"נ דמי שיש בידו שתים ודאי עדיף מכולהו מיהו הללו זה גבוה משל חבירו ומדור לפי כבודו שת\"ג ממעשה מצד עצמו נמי וקרא מוכח דכתב מעשה בתר חכמה ופלגינהו ומ\"ש ויתרון דעת החכמה כו' הוא כמ\"ש ז\"ל קארי אנפשיה והחכמה תחיה בעליה וכאומרו אני חכמה שכנתי ערמה שע\"י החכמה האדם ניצול מכל שופ\"ר ולא כדפרישית בענין ת\"ג לאפוקי זה מביא קרא דאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה דהתם ודאי משתעי רישא דקרא בבעל מעשים דאין זאת אלא תורה וקאמר יעשה וסיפיה דקרא משתעי במחזיק ממש ביד לומדי התורה ופשוט הוא שמחזיק ביד לומדי התורה חלק כחלק יאכל מן התורה ואיהו גופיה חשיב בשכרו כצורבא מרבנן ותורה דיליה היא וכמ\"ש ז\"ל דהוי כמדליק נר מנר והתלמוד שלמד זה לו יחשב וכדמוכח בפסחים משא\"כ בבעל מעשים ואפי\"ה קחזינן שמזכיר למחזיק אחר המעשה ולדידך דת\"ג הי\"ל להזכירו קודם המעשה אלא ודאי ע\"כ דלא דייק קרא בסידרא מאחר ששקולים הם וכמ\"ש רז\"ל בפסוק הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שפעם מקדים למשה ופעם מקדים לאהרן ללמדך ששקולים הם גם הכא הכי הוא הוא ודון מינה דשוים.<br><b> ומייתי </b> עוד קרא דעץ חיים כו' ירצה ומאן לימא לן דמחזיק גופיה יש בידו תורה מקרי ליתא דאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו מיהו שכר מעשה גדול יש לו וזהו מחמת חשיבות וגודל התלמוד שאעפ\"י שאין לו אלא שכר מצוה זו יש לו שכר קרוב לבעל מעשים ומש\"ה כתביה בתר אשרי אנוש יעשה זאת ומ\"מ שכרו קרוב לבעל מעשה מחמת גודל התלמוד שזה החזיקו ולא שתורה דיליה היא וכבן תורה דמי משו\"ה קאמר ראה והביט הדין קרא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והוא ודאי במחזיק ביד לומדי התורה והלא זה השבח שנותנת חיים לעושיה לא מצינו אלא בבן תורה גופיה וכדכתיב ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה לכל הפירושים שנמצא שיש יתרון זה לחכם מה שלא יש זה בבעל מעשים והשתא אי ס\"ד דמחזיק אין בידו אלא מעשה וגרע מיהא מבעל מעשים דהא כתביה בתר אשרי אנוש כו' היכי כתב דעץ חיים היא למחזיקים דהא ליתא דזה יתרון לחכם שהחכמה תחיה בעליה וכדכתי' בההוא קרא בהדייא אלא ודאי ע\"כ שהמחזיק בן תורה מיקרי ממש כיון דהוי כבן תורה וכחכם דמי יש לו שבח ומעלת התלמוד בסיעתא דשמיא להרחיק חטא מלפניו ולהיות צדיק כמעלת התלמוד אם ידרשנו למעשה מה שלא יש לשאר בעל מעשה דעלמא זה אפשר לו לזכות לזה וז\"ש עץ חיים היא למחזיקים כו' מיהו אם לא ידרוש למעשה ויתרשל יש בידו תורה אבל אם ישתדל יזכה ג\"כ לזה אלא שעל הרוב כיון דאינו בא מחמת עצמו מידיעתו התורה אלא מן השמים צרי' התעוררות תחתון יותר משאר ת\"ח עצמו אמנם הא יכול וקרוב לזכות לזה ועיקר חיים הללו בהשתדלות מעט מה שלא יזכה בעל המעשה אם לא בזריזות והתמדה בכל עת ובכל עונה אמנם זה יותר קל לבעל התלמוד ואם לא ישתדל שכרו מיהא כבן תורה שלא השתדל במעשה ומ\"מ שמעי' שעדיף מבעל מעשה וקרוב למעלת יתרון דעת החכמה וכיון שכן תקשי לך היכי כתביה ובן אדם יחזיק בתר אשרי אנוש שהוא בעל מעשים אלא ודאי ע\"כ לא קפיד בסידרא וכההיא דהוא משה ואהרן וכו'.<br><b> אמר </b> עוד ההיא דשמעון אחי עזריה ירצה וכ\"ת ומאן לימא לן דקרא דעץ חיים במחזיק כמשמעו הוא אימא דברבנן עצמייהו מיירי ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ברבנן אבל שאר מחזיק ממש אינו נקרא בן תורה ולאו תורה דיליה היא וחזר הדין כמ\"ש משו\"ה קאמר הא דשמעון אמר משמו והלא כו' אלא ע\"כ כו' לפיכך נקרא הלכה על שמו הרי דתורה דיליה היא ממש וכאלו הוא תני לה והוא מפרש לה דון מינה לקרא דעץ חיים ושבקיה כפשטיה דבמחזיק ביד לומדי התורה הוא ממש שאין לנו דוחק לפרשו כפשטי' כי היכי דנימא מחמת דוחק שבקיה לקרא דאינו דחוק והיינו דמסיים קרא ותומכיה מאושר כלפי מ\"ש באידך קרא אשרי אנוש יעש' שהוא בבעל מעשים ומאושר לזה קאמר דלמחזיק יש לו מעלה שגם היא לו עץ חיים קרוב ליתרון דעת החכמה מיהו תומכיה שהוא הבעלי מצוות שהוא אותו אושר שנאמר באשרי אנוש והוא הצל דכתי' באידך קרא אבל המחזיק קרוב הוא להיות לו ג\"כ מעלת יתרון דעת החכמה תחיה בעליה אלא דלא פסיקא היא וכדאמרן לעיל דאלו בסתם ת\"ח תלמוד מביא לד\"מ מבלי השתדלותו לולי שמפני שחשקה נפשו בתורה ידחה אותו מלפניו אבל מחזיק בן תורה מקרי סתמא אם לא שישתדל למעשה והקב\"ה עזרו אבל סתמו הוא כבן תורה ולפי\"ז יש לנו לומר דמחזיק ביד לומדי תורה כעזריה וגם ראינוהו משתדל הרבה לעשות מעשים אפשר שכרו בעדן סתם רבנן ששתיהן בידם וכן בדין. ומ\"ש בההיא דכל הנביאים כו' הוא בסתם מחזיק שאין בידו אלא תורה ובסתם ת\"ח שיש בידו שתיהם והיינו דדייק התם וקאמר תלמידי חכמים וכל הלשון מתחילה קאמר לעושה פרקמטיא לת\"ח וכו' וכאן אמר תלמידי חכמים שהן הן סתם רבנן שבידם שתיהן. ומ\"מ הכריח יפה רחב\"א דמחזיק בן תורה מקרי אי מהא דשמעון ואי מקרא דשמח זבולון וכו' ומינה שפיר מדריש עיקר דרשתו דעתיד הקב\"ה לעשות צל וחופות כו' כדאמרן והדברים שמחים ובאים ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> לפניו עשית מצוות ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות ע\"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.</b> ע\"כ. ומרן בב\"י סימן רמ\"ו לא ציין מקום דין זה לא מש\"ס דידן ולא מירוש' אמנם כאן בכ\"מ כתב שהוא מהירוש' דפרק אלו עוברין וריש חגיגה שהביאו ההיא דתלמוד גדול שמל\"מ וסיימו רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב לשון לימודים בהל' פסח ס\"ס קפ\"ג שכתב דמה שלא הביא ראיה מרן ז\"ל מתלמוד ערוך דידן דאמרינן במ\"ק ד\"ט כתי' וכל חפציך לא ישוו בה וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה כאן במצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים יע\"ש הוא משום דמהתם מוכח דשוים הם ומשמע דהבחירה בידו מה שירצה לעשות יעשה דהא חפצי שמים ישוו בה קאמר הילכך הוצרך ללמוד דין זה מהירוש' דעשיית המצוות עדיף היכא דא\"א לעשותה ע\"י אחר אבל עדיין קש' על מרן כ\"מ דמנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק דאפשר דכוונת הירוש' הוא דוקא כשבאו לפניך ת\"ת ועשיית מצוה שאי אפשר לעשותה בבת אחת התם הוא דקודם למעשה אבל אה\"ן שאם כבר התחיל ללמוד לא יפסיק וכ\"כ הר\"ן שאם כבר התחיל במצוה לא יפסיק הביא דבריו מרן ב\"י בי\"ד סי' ר\"מ גבי אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצו' שתעשה על ידי אחרים יניח לאחרים לעשות ויעסוק בכבוד אביו ואם לאו יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים במצוה והיינו ההיא דאיסי בן יהודה דאפסיקא הילכתא כוותיה פ\"ק דקידושין ופי' רש\"י דמצוה אחרת שלפניו היא מצוה עוברת כגון לקבור את המת או לויה וכתב הר\"ן על הא דאיסי בן יהודה הנ\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה על ידי אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש\"י שכתב ויש מצוה אחרת לפניו עכ\"ל וצ\"ע זה תורף לשון הר\"ב לשון לימודים יע\"ש.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ליישב מה שלא הביא ראיה מרן כ\"מ מש\"ס דידן מההיא דמ\"ק גבי דרשת דכל חפצים לא ישוו בה משום דמהתם ליכא ראיה לומר דעשיית המצוה דאי אפשר על ידי אחרים עדיף אלא דשוים הם והבחירה בידו יפה השיג לדרשא דקרא דכל חפצים לא ישוו בה. אמנם אכתי קשה דהו\"ל למרן כ\"מ ז\"ל להביא ראיה מאידך דרשא דדריש התם מקמי הכי לרומיא דקראי דכתיב פלס מעגל רגליך כו' אורח חיים פן תפלס ופרש\"י פלס מעגל רגליך וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר שקול מצוות ועיין בהם איזו מצו' גדולה ועשה הגדולה וכתיב אורח חיים פן תפלס דמשמע כל מצוה שיבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה ומשנינן כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ופיר' רש\"י מצוה שאפשר על ידי אחרים פלס מעגל רגליך שתעש' אותה הגדול' וחבירך יעשו הקטנ' יע\"ש הרי מבואר מדרשא זו דכל שהמצוה היא גדולה כת\"ת ששקולה ככל המצות היא קודמת לכל מצוה שאפשר ליעשות ע\"י אחרים. גם מה שהוק' להרב על ראיית מרן כ\"מ מהירושלמי דאכתי מנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק והביא דברי הר\"ן בההיא דאיסי בן' יאודה וכו' לא ידעתי למה לא הוק' לו על דברי הרמב\"ם בפשיטות טפי שדבריו הם היפך תלמוד ערוך בידינו בסוכה פרק הישן דכ\"ה על מה ששנינו דשלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה ואמרי' בגמרא מנין לעוסק במצוה שפטור מן המצוה דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ותניא מי היו עוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע\"פ כו' וכתב שם רש\"י שמעינן מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם הפסח ואע\"פ שטומאה זו תעכב פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא יע\"ש והתם נמי יליף לחתן דטריד טירדה דמצוה דפטור מק\"ש מקרא דובלכתך בדרך ועביד צריכותא לתרי קראי יע\"ש. וא\"כ איך כתב הרמב\"ם דאפילו היה עוסק בתורה יפסיק ויעשה המצוה הא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו שעוסק במצוה קטנה כ\"ש כשהיה עוסק במצוה גדולה כת\"ת ואפשר לומר דמהני קראי נמי לא ילפינן אלא דהעוסק במצוה אחת פטור מאחרת מיהו הרשות בידו אם ירצה לעשות האחרת ולהניח את הראשונה וכן משמע מלשון רש\"י שכתב דשמעינן מקרא דויהי אנשים דהעוסק במצוה הבאה אפילו במצוה קטנה אינך צריך לדחותה וכו' דמשמע דצורך ליכא לדחותה אבל רשאי הוא וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם וז\"ל ועוד למדנו הכתוב דמצוה הבאה לידו תחילה אפילו שהיא קטנה רשאי לעסוק בה אפילו שהיא סיבה לבטל הגדולה עכ\"ל הרי שכתב לשון רשאי משמע דהבחירה בידו וה\"נ גבי חתן בלילה הראשונה דילפינן מקרא דובלכתך בדרך דפטור מק\"ש פסקו הפוס' דאם רצה לקרא ק\"ש דקורא וכת\"ק דרשב\"ג דפרק היה קורא ואפילו הרא\"ש שפסק כרשב\"ג אינו אלא מטעם דחייש ליוהרא ובמילתא דליכא יוהרא ודאי שהרשות בידו.<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה ששמעתי מקשי' ומטו בה משם מרן מלכא הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגרסינן בפ' התכלת דמ\"ט ע\"א בעא מיניה ר\"ח בר אבין מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם היכי דמי דאית ליה תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או מוספין עדיפי שכן מקודש ולא אפשיטא והרמב\"ם בספ\"ח מה' תמידין ומוספין פסק איזה מהם שירצו יקריבו וקשה דאמאי לא פשט תלמוד' הך בעיא מהך סוגייא דפרק הישן דדריש בברייתא מקר' דובלכתך בדרך ומקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים כו' דהעוסק במצוה אפילו קטנה דלית בה כרת פטור מן המצוה אפילו גדולה כקרבן פסח דאית בה כרת וכמ\"ש רש\"י וא\"כ ה\"נ אע\"ג דנימא דתדיר עדיף אפי\"ה אינך צריך לדחות קרבן מוספין דבא לידך השתא מקמיה תמידין דלמחר אע\"ג דתדיר הם ועדיפי. אמנם עפ\"י האמור דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין צורך לדחות הקטנה דהשתא מקמי הגדולה דלמחר אבל אפשר דהרשות בידו לדחותה להכי קמבעיא ליה להש\"ס איזה מהם ראוי לקדם מאחר שהרשות בידו לקדם ולהניח הקטנה דהשתא מפני הגדולה דלמחר ואיזו משתיהן עדיף וגדולה לדחות זו מפני זו אף כי מעיקר דינא הרשות בידו להקדים איזו שירצה. ובהיותי יוצק מים לפני מורי ורבי הרב המובהק מר יאודה אשכנזי ז\"ל הריני כ\"מ שמעתי מפה קדוש הוה מתרץ לזה דשנייא ההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מההיא דתדי' ומקודש דהעוסק במצוה הבאה לידו תחילה מפטר מדינא מן המצוה אחרת וליכא תו חיובא עליה למעבד המצוה אחרת כההיא דחתן בלילה הראשונה דכיון דטריד טירדא דמצוה פטור ממצוה אחרת דק\"ש וכן כשנטמא למת קודם הפסח כשיבא זמן הקרבת הפסח ולא תטרד פטור מלעשות ק\"פ משא\"כ גבי בעיא תדיר ומקודש דאי עבידי מוספין דהאידנא אכתי חיובא רמי עליה למעבד תמידין דלמחר ומאי דלא עביד למחר לאו משום דמפטר לגמרי אלא משום דלית ליה השתא קרבנות להקריב ומש\"ה קמס\"ל לר\"ח בר אבין כיון דחיובא איכא השתא וחיובא איכא למחר ולאו מיפטר לגמרי איזה מהם קודם. וע\"פ זה הוה מתרץ דברי הרדב\"ז שבתשו' הביאה הרב מש\"ל ה' מגילה פ\"א הל' י\"א שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורים יום אחד בשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה ויתפלל מיד ולא ימתין עד ר\"ה ותמה עליו הרב צבי ז\"ל בתשו' סימן ק\"ו מהך דפרק התכלת דהוי בעיא ולא איפשיטא.<br><b> אמנם </b> בהכי ניחא דברי הרדב\"ז וסוגייא דפרק הישן מסייעו דאמרינן דמטמא השתא למת אף ע\"פ שהיא מצוה קלה אעפ\"י שעובר לאחר זמן על עשה דקרבן פסח שיש בו כרת אלו דבריו ז\"ל. ואולם אכתי ק' ההיא דפרק התכלת דלא איפשיטא בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דמשמע מינה דהרשות בידו להניח המצוה קטנה הבאה לידו עכשיו משום מצוה גדולה הבאה אחר זמן אע\"פ שאי אפשר להתקיים ע\"י אחר וכ\"מ מדברי רש\"י והרשב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק הישן בההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כמדובר שזה נראה הפך ההיא דרשה דמ\"ק בקרא דאורח חיים פן תפלס דמשמע מינה בהדייא דכל שא\"א למצוה אחרת להתקיים על ידי אחרים אף על פי שהיא גדולה אין דוחין את הקטנה כדי לעשות את הגדולה. וראיתי להרב ש\"י ד\"ה ע\"ד שהביא ראיה לדברי הרדב\"ז ז\"ל הנז\"ל מהך סוגייא דמ\"ק מקרא דאורח חיים ילפינן דאין דוחין מצוה קטנה מקמי גדול' שאי אפשר להתקיי' ע\"י אחר ותמה על תשובת הרב צבי ז\"ל שדחה דברי הרדב\"ז מסוגייא דפרק התכלת וכנראה דלא סיימוה קמיה תשו' הרב צבי ז\"ל ששם בסוף התשובה הביא סיוע לדברי הרדב\"ז הללו מסו' זו דמ\"ק. ומ\"מ לפ\"ד ז\"ל הני סו' פליגי אהדדי ולדידי ק\"ל עוד מסוגייא אחרת והוא ממה דאתמר בגמרא פ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב עלה דאיפליגו רבי אב\"י ורשב\"ג בנתעברה השנה אי עבדי' פורים באדר א' או באדר ב' ופרכי' בשלמא לראב\"י דא' באדר א' מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא לרשב\"ג דאמ' באדר ב' מ\"ט א\"ר טובי טעמא דרשב\"ג מסמך גאולה לגאולה עדיפא ולענין הלכה קי\"ל כרשב\"ג הרי דאע\"ג דקי\"ל אין מעבירין על המצוות כל דאיכא עדיפותא למצוה לא חיישינן להך מילתא דאין מע\"ה ומאחרינן לה וזה כההיא דפרק התכלת וההיא דפרק הישן והפך סו' דמ\"ק ותשובת הרדב\"ז.<br><b> האמנם </b> לפי מ\"ש הרב מהר\"י חאגיז בס' לקט הקמח א\"ח די\"א ע\"א ואחריו החזיק מהרח\"א בס' דרך הקדש דף ד' ע\"א ליישב תשו' הרדב\"ז דל\"ת ליה סוגייא דפרק התכלת דשאני התם דהמצוה היא על כוללות ישראל ולהכי כל דאיכא עדיפות למצוה באיחורא דחינן לה ולא חיישינן לההיא דאמע\"ה דטעמא דאמע\"ה ודאי שמא הוא שמא יבא לאדם איזה מעשה או שמא ימות ולא יקיים המצוה ובצבור של כל ישראל אין לחוש למניעת המצוה או שמא ימותו כולם ח\"ו ולא יתקיים המצוה אבל באיש אחד חיישי' ולהכי אפילו איכא עדיפות למצוה למחר טפי מהאידנא אמרינן דא\"מ ע\"ה. ובהכי יתיישב אותה סוגייא דמגילה שכתבנו ובהכי יתיישב גם כן מה שהק' מ\"מ מוהרח\"א ז\"ל סו' דפרק התכלת עם סוגיה דפרק הישן דההיא דפרק הישן הוא באיש יחיד ולהכי אמרינן דמצוה קטנה הבאה לידו לא יניחנה אע\"פ שהיא סיב' לבטל מצוה אחרת גדול' הבאה אחר זמן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואיכא למיחש למיתה וההיא דפרק התכלת שהיא מצות ציבור כל ישראל שפיר קמס\"ל להש\"ס תו\"מ איזה מהם עדיף כדי לדחות הקטנה של השתא מפני הגדולה שלמחר דבצבור לא חיישינן למניעה.<br><b> ועפ\"י </b> זה ממילא יתיישב ג\"כ מה שהוק' להרב מש\"ל בפ\"א מה' מגילה מסוגיא זו דפרק התכלת ומדברי רבינו בסוף פ\"ח מהלכות תמידין ומוספין למ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יאושע ב\"נ דצריך לקרא בי\"ד משום דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה וגבי ההיא דתו\"מ אמרי' דמה שירצה יעשה ועפ\"י חי' זה שכתבנו דשאני צבור של כל ישראל דליכא למיחש למניעה ניחא דשאני ההיא דעיירות המוקפות דהספק הוא על הנמצאים שם לא ע\"כ ישראל דרחוק הדבר שיהיו כל ישראל נמצאים בעיירות המוקפות הלכך כי מספ\"ל אם יקראו בי\"ד או בט\"ו דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה דחיישי' למניעה כשאר מצות של יחיד משא\"כ בההיא דהתכלת שהמצוה היא נעשית בכללות כל ישראל ל\"ל למניעה ולמית' ולהכי פסק רבי' בספ\"ח מה' ת\"ו דמה שירצו יעשו ודוק. והרב מש\"ל ז\"ל תריץ יתיב דשאני ההיא דפרק התכלת דהמצוות דתמידין ומוספין חלוקים ומספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעי' הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל. והרב מהר\"י כולי שם בהגהותיו כתב שע\"פ חילוק זה שכתב הרב מש\"ל ז\"ל נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשו' ממה שהק' עליו מהר\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ו יע\"ש. וכנראה שהוא ז\"ל הבין שחילוק הרב מש\"ל הוא בין ב' מצות חלוקות במיניהון ויש עדיפות לזו מזו למצו' אחת חלוקה בזמן אע\"פ שיש שם צד עדיפות בזמן מזה לזה כנדון תשובת הרדב\"ז אם יתפלל בימים נוראים לאם יתפלל בשאר ימות השנה ולהכי כתב שנתיישבו בזה דברי הרדב\"ז מההיא דפרק התכלת.<br><b> ולדידי </b> הא ודאי ליתא שהרי מבואר יוצא מאותה סוגייא דפרק קמא דמגילה שכתבנו לעיל דאפילו במצוה אחת כפורים אי קבעינן ליה באדר ראשון או באדר שני דמשום דאיכא עדיפות דמיסמך גאולה לגאולה קבעינן ליה באדר שני לא חיישינן לאין מעבירין על המצוות אלא ודאי דעיקר חילוק הרב מש\"ל הוא בין נדון הר\"ן ז\"ל גבי ההיא דעיירות המוקפות לההיא דהתכלת דבההיא דפרק התכלת כיון דהספק הוא איזה מהם עדיף להקדימו הילכך מה שירצה יעשה להקדים או לאחר אבל בנדון הר\"ן ז\"ל דליכא ספק עדיפות בזמן אם יהיה בי\"ד או בט\"ו והספק אם זמנה של מצוה של קריאת מגילה של זו העיר היא בי\"ד או בט\"ו ובקריאת יום אחד משניהם סגי וליכא עדיפות בזמן מזה לזה פשיטא דאמרינן שיקיימנה היום ולא למחר.<br><b> הדרן </b> למ\"ש רבינו דאפילו היה עוסק בתורה פוסק לעשות מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי אחרים וחוזר לתלמודו דזו מנין לו לרבינו מאח�� דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואף למ\"ש דהכוונה לומר שהרשות בידו קאמר לעשות איזה מצוה שירצה משתיהן מ\"מ קשה מנ\"ל לרבינו לומר שיפסיק מלמודו לעשות המצוה כיון דהרשות בידו לפי מ\"ש רש\"י והרשב\"א כמדובר. וראיתי להב\"ח בי\"ד סי' רמ\"ו סי\"ד שכתב וז\"ל נראה דהרמב\"ם ק\"ל בההיא דספ\"ק דקדושין דנשאלה השאלה אי ת\"ג או מ\"ג ואסיקו דת\"ג שמביא לידי מעשה דמאי נ\"מ משאלה זו לפיכך ס\"ל להרב דנ\"מ שאם היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת דאם אפשר לעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דת\"ג שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא דע\"כ שאין הת\"ג אלא להיכא דאפשר לעשות המצוה על ידי אחרים ותדע שהרי אע\"פ שמבטלין ת\"ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ\"ה מת מצוה שאין לו קוברין כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקורא' אחר כך אבל היכא דאין סבור לקרוא אחר כך מת מצוה נדחית מפניה אף על פי שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון דאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר הקבורה כמו שנתבאר בא\"ח סי' תרפ\"ז כל שכן שת\"ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להתקיים על ידי אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר המצוה לעשותה על ידי אחרים עכ\"ל. והרב לב שלם כתב על דבריו וז\"ל ונוראות נפלאתי על הרב ז\"ל שלא דיי שלא ראה סוגייא דמ\"ק דמחלק הש\"ס במצוה שאפשר להתקיים על ידי אחרים למצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים גם לא הביט בדברי מרן כ\"מ דמייתי דברי הירושלמי דמהתם למד רבינו דין זה וצ\"ע עכ\"ל. ואחרי המחילה לא דק דלא מההיא דמ\"ק ולא מההיא דהירושלמי יש ראיה למ\"ש רבינו דאם כבר התחיל ללמוד דיפסיק לעשות המצוה ולחזור לתלמודו ולכן הוצרך הב\"ח ז\"ל לומר דלמד כן מההיא דמגילה והדין עמו.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש יפה בספר יפה מראה פרק קמא דברכות סימן י\"ב עמ\"ש ר\"י בשם רשב\"י כגון אנו שעוסקים בת\"ת ואפילו לק\"ש אין אנו מפסיקין ומקשים עלה ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרשב\"י הלומד על מנת לעשות ולא הלומד על מנת שלא לעשות דנוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו על פניו ומשני טעמיה דרשב\"י דזהו שינון וזהו שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון וכתב ע\"ז מהר\"ש יפה וז\"ל הלמד על מנת לעשות אין זה שייך למה שנחלקו בפ\"ק דקידושין דת\"ג או מ\"ג דהתם במי שמקיים שתיהן כשאפשר בידו ופליגי הי מנייהו עדיף לענין שכר וגם לדחות זה מפני זה דלמ\"ד ת\"ג אם בא המצוה לידו וצריך להתבטל מתל' תורה כדי לעשותה תדחי המצוה מפני ת\"ת וזו היא ששנינו ות\"ת כנגד כולם והיינו וכל חפצים לא ישוו בה כדאיתא בב\"ר פרשת ל\"א רק בקצת מצוות דקי\"ל שדוחין ת\"ת בעבורם כגון מת מצוה משום כבוד הבריות ומ\"מ משום פרסומי ניסא כדאיתא בפרק קמא דמגילה וכן אמרו לגבי תפלה דאי לאו משום דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד היו נמנעים מתפלה מפני ת\"ת ומ\"ד מעשה גדול דוחין ת\"ת מפני המצוה אבל הכא מיירי במי שאינו חפץ במעשה כלל ואפילו אפשר לו לקיימו בלא ביטול תורה ואע\"ג דמשמע הכא דאפילו במי שרוצה להתבטל מהמצוות כדי שלא להתבטל מת\"ת קאמר דנוח לו שלא נברא מדמקשה מינה לרשב\"י וע' י\"ל דהכא במי שכוונתו לעסוק בת\"ת תמיד ולא יקיים שום מצוה לעולם כו'.<br><b> ויתכן </b> דלא אמרו לעולם דת\"ת דוחה המצוה אלא במצוה דאתי לידי באקראי כגון ג\"ח וציצית וקן צפור ודומיהן דבכי האי גוונא ת\"ת עדיף למ\"ד ת\"ג אבל מצוה שהיא חובת גוף ויש לה זמן קבוע לא דחביבא מצוה בשעתא והיינו דקאמר הכא ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה וכו' ולהכי קאמר הלמד שלא לעשות כיון שאפי' ממצוה קבועה עליו רוצה ליפטר מפני ת\"ת ויתכן שזו היא שאמרו בפ\"ק דמ\"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כלומר דהיכא דאינה מצוה קבועה כגון ג\"ח וכיוצא דאפשר לעשותה על ידי אחרים נדחית מפני ת\"ת אבל כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כגון שהיא חובת הגוף אינה נדחית מפני ת\"ת ולפי זה לא נצטרך דאתייא כמ\"ד דמ\"ג כדכתיבנא בביאור בב\"ר ס\"פ ל\"ה עכ\"ל.<br><b> ולא </b> ידעתי איך לא הכריח הרב ז\"ל דאתייא כמ\"ד ת\"ג כמ\"ש לבסוף ויתכן כו' דאי כמ\"ד מ\"ג נמצא דברי רבינו סותרין זה לזה בתוך כ\"ד שהרי בהל' ג' כתב דת\"ג שמביא לידי מעשה ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום ובהל' ד' כתב שת\"ת נדחית מפני מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים. אלא ודאי דמשמע ליה לרבינו דההיא דמ\"ק נמי אתי כמ\"ד ת\"ג ולא איפליגו אלא במצוה דאינה חובת הגוף כג\"ח וכיוצא שזה נקרא מצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים לא במצות חובת הגוף.<br><b> סוף </b> דבר דזה שכתב רבינו דאפילו היה עוסק בת\"ת פוסק לעשות מצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ולא אמרינן בהא העוסק במצוה פטור מן המצוה כן מבואר מדברי הירושלמי דפריך עליה דרשב\"י שלא היה פוסק אפילו לק\"ש ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב דמבואר יוצא שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחר מפסיקין מת\"ת ועושי' המצוה וחוזרים לתלמודם כדברי ר' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תלמוד גדול בשלשה כתרים נכתרו ישראל כו' כתר כהונה זכה בה אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה כו' כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הא למדת שכתר תורה גדולה משניהם.</span> הנה ענין הכתרים האלה הכונה הוא מ\"ש הרע\"ב בפי' המשנה פ\"ד דאבות משנה י\"ג שהוא מה שחייבים אנו לנהוג כבוד ומורא בתורה שהוא הת\"ח כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה ובכהונה כתי' וקדשתו קדוש יהיה לך ראשון לכל דבר שבקדושה ובמלכות כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכתר שם טוב שהוא מי שיש בידו מעשים טובים ושמועה טובה מחמת מעשיו לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד והוא עולה ע\"ג כולן שכל הג' כתרים צריכין לו שאם ת\"ח הוא וסנו שומעניה שרי לבזויי. ואם כ\"ג הוא אמרינן ביומא דע\"ג ע\"ב ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דעבדין עובדא דבני עממיא ואם מלך הוא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ\"ל ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל פרשת תרומה פל\"ד סימן ג' דקע\"ט ע\"ג ד\"ה שלשה כתרים יע\"ש.<br><b> ומ\"ש </b> עוד רבינו שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו' רש\"י ז\"ל ביומא פרק בא לו דע\"ח ע\"ב פי' וגדול הוא הממליך מן המלך והתורה אמרה מקרא זה עכ\"ל ומוהר\"ש יפה ז\"ל שם דק\"פ ע\"א ד\"ה מעולה יותר מכולן כת' וז\"ל ויש לדקדק מהי תיסק אדעתין לומר שהוא פחות שבהן ועוד היכי ממעט לה מבי מלכים ימלוכו כי מ\"ש רש\"י דוחק מבואר וי\"ל מפני שבב' הכתרים האחרים התועלת מהעושר והכבוד מפורסם וכתר תורה בהיפך כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' לכן אמר שעכ\"ז כתר תורה גדול שהרי שאר הכתרים צריכים לו כי המלך לא תכון מלכותו אלא בלימוד התורה לעשות משפט אמת כאומרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וז\"א בי מלכים ימלוכו וכן הכהן אם הוא ע\"ה ולא ידע סדרי עבודה וז\"א ורוזנים יחוקקו צדק כמד\"א כהניך ילבשו צדק ולכ\"א במ\"ק בפסוק טוב שם כל מי שלא זכה לתורה כאלו לא זכה לאחת מהן א\"ן י\"ל שמפני שמלך וכהן מניחין כתרם לבניהם והתורה אינה כן כי אינו מצוי היות ת\"ח בני ת\"ח כדאיתא בנדרים דפ\"א שלזה יהיה כתר זה פחות המדריגה לכן אמר שגם בתורה אפשר להניח הכתר לבנים כמלכים והיינו כשהוא ת\"ח ובנו ת\"ח ובן בנו ת\"ח ששוב אין תורה פוסקת מזרעו כדאיתא במציעא עז\"א בי מלכים ימלוכו עכ\"ל והנה זה שכתב על מה שפי' רש\"י שהוא דוחק מבואר כנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש בספרי והובא בילקוט משלי על פסוק זה דבי מלכים ימלוכו כלשון הזה היה רשב\"א אומר מי גדול הממליך או המולך העושה שרים או העושה שררה הוי אומר העושה שרים כל עצמן של שני כתרים הללו כתר כהונה וכתר מלכות אין באים אלא מכחה של תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הוי אומר כל מי שזוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין וזוכה לכולם וכל מי שאינו זוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין ולא זכה לא' מהם עכ\"ל ועיין ביאור המאמר הלז בספר חן טוב פרשת יתרו דקל\"ט ע\"ב ויערב לך באופן שדברי רש\"י הן הן דברי הספרי והן הן דברי הר\"ש יפה ז\"ל לפי מ\"ש הר\"ב חן טוב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד בספר אהבת עולם ריש עמוד תורה שכת' דמאי דס\"ד שיהיה כתר תורה פחות משני הכתרים הוא מפני שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועז\"א דאין זה פחיתות דשאני ת\"ח דתורה דיליה כמ\"ש התוס' בסנהדרין וז\"א בי מלכים ימלוכו כלומר בי שהיא התורה שאמרתי שום תשים עליך מלך ימלוכו המלכים ואין הכבוד בא מאליהם אלא מאחרים יע\"ש. והר\"ב בני חיי ז\"ל בלשונות הר\"ם די\"ג כתב דסד\"א דכתר תורה פחותה מהשני כתרים כיון שבכתר תורה זוכים בו מלך וכהן ג\"כ ואם היא חשובה כשני הכתרים אין אדם א' זוכה לב' כתרים כמ\"ש לו לינאי המלך דייך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן כדאיתא בפרק האומר דקדושין דס\"ו ע\"א ולז\"א דאדרבא כתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובים כתר לגבי כתר תורה כי בי מלכים ימלוכו ובי שרים ישורו וגדול הממליך מן המלך ולכן זוכין בכתר תורה מפני שכתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובין כתרים לגבה.<br><b> ולדידי </b> אפשר לפרש ע\"פ מ\"ש מוהר\"י וייל ז\"ל בתשו' הובאה בתרומת הדשן בכתבים סימן קכ\"ו וקכ\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן רמ\"ב הגה\"ט אות י\"ד ובח\"מ סימן קנ\"ו הגב\"י אות מ\"ט גבי דין יורד לתוך אומנותו של חבירו שאם רב אחד היה דר בעיר אחת ובא רב אחר לדור שם אין הרב הראשון יכול לעכב עליו לבלתי יתעסק בשום דבר של רבנות מפני שהוא מוחזק מקודם דלא אסרו חכמים שלא ירד איש לתוך אומנותו של חבירו להסיג גבולו אלא במידי דאית ביה פקוח פרנסתו ומיעוט רווחו וחוסר מחייתו אבל כה\"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך נמי בא למעבד שררותא דמתא ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה\"ג ולא דמי למי שהחזיק כמה שנים דמשמע מלשון מוהר\"מ פרק חזקת הבתים דאית ליה ביה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנו' חזקה כה\"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה אבל כתר תורה ושררתא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה ואי משום דיש פקוח פרנסה בדבר מחמת פרס מגיטין וחליצות והשבעת שדים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה\"ג הנה על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ\"ל ועיין בתשו' הראנ\"ח ח\"ב סי' ע' דף קי\"ח ע\"ג ד\"ה ועוד דשקיל וטרי בדברי הרב תה\"ד ז\"ל הללו ועיין למוהרש\"ך ח\"ג סי' מ\"ו שדבריו צריכים ישוב במ\"ש על דברי התה\"ד והם היפך מה שדקדק מוהראנ\"ח מדבריו יע\"ש.<br><b> ובכן </b> לזה ס\"ד לו' דכתר תורה פחותה מכתר כהונה ומלכות כיון דבהם אין שנים משתמשים בכתר אחד ואלו בכתר תורה ב' משתמשים בכתר ש\"מ דלא חשיב כתר לז\"א ת\"ל בי מלכים ימלוכו שיש לדקדק בכתוב דהול\"ל בי ימלוכו מלכים דאחר שקראן מלכים לא שייך למימר ימלוכו אבל הכוונה לומר דאחר שהם מלכים ימלוכו מחדש והוא מ\"ש הר\"ב תה\"ד שם בסימן קכ\"ו בשם א\"ז והביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סימן קנ\"ו סי\"ב דמשו\"ה ת\"ח לא מצי מעכב על ת\"ח אחר שלא יסיג גבולו משום דקנאת סופרים תרבה חכמה ועוד שאם יפול האחד השני יקימנו ומתברר הדין לאמתו יע\"ש וא\"כ בי שהיא התורה מלכים רבים ימלוכו והטעם כי ורוזנים העוסקים ברזו של עולם כשהם רבים יחוקקו צדק ועוד אפשר לומר ע\"פ מ\"ש בהוריות די\"ג ע\"א ת\"ר היה הוא ורבו בשביה הוא קודם לרבו וכו' חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו תמורתו כו' ואם המלך הוא ת\"ח ודאי שהמלך קודם לז\"א בי שהיא התורה המלכים שהיו קודם חוזרין למלכותם משא\"כ אם אין בהם תורת חכם קודם והם נשארין בשביה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לך מצוה בכל המצוו' כלן שהיא שקולה כנגד ת\"ת אלא ת\"ת כנגד כל המצוות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפי' התלמוד קודם למעשה בכל מקום.</b> הנה בספ\"ק דקי' ד\"מ ע\"ב אמרו וכבר היה ר\"ט והזקנים מסובין בעליית בית ניתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר\"ט ואמר מעשה גדול נענה ר\"ע ואמ' ת\"ג נענו כולם ואמרו ת\"ג שהתלמוד מביא לידי מעשה ופרש\"י שהתלמוד מל\"מ נמצאו שניהם בידו עכ\"ל והק' התוס' תימ' דאמרי' בפ\"ק דבב\"ק די\"ז קיים אמרינן למד לא אמרינן ופריך והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופי' בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא\"כ כיון דאמר קיים כ\"ש למד שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול. וי\"ל דהתם הכי פירושו והא אמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א\"כ היאך קיים אם לא למד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אנו אומרים לו למד ואת אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן ומשני הא למגמר הא לאגמורי כלומר למג' לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחריני ודאי עדיף טפי תלמוד ממעשה והילכך לימד אחריני לא אמרינן וי\"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחי' או יעסוק במעשה אומרים למוד תחילה לפי שלא ע\"ה חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מן התלמוד עכ\"ל.<br><b> ובדבור </b> זה נתחבטו המפרשים מוהריב\"ל בח\"ד והר\"ב ח\"ה והרב מוהר\"ש אלגאזי בספר אהבת עולם בעמוד תורה דרוש ג' דכ\"ב ע\"א שהנה מפשט דבריהם שכתבו דהתם הכי פירושו כו' נראה שרצו לומר שלעולם הכי הוא שתלמוד גדול ממעשה אלא הקושיא היא דבכלל קיים למד ואה\"נ שתלמוד גדול וא\"כ בשינוייא קמא מאי דוחקייהו למימר דס\"ל דמעשה עדיף נימא דהכי פירושו שמגמר לדידיה הוא בכלל קיים אבל אגמורי לא ולעולם שהתלמוד עדיף ומאן דכר שמיה דמעשה עדיף והלא כל כח הקושיא היא דבכלל קיים הוא למד דאיך קיים אם לא למד אבל אגמורי לא מצינן למימר אם לא לימד לאחרים היאך קיים וא\"כ די בזה ולעולם דמגמר ואגמורי תרווייהו עדיפי ממעשה מיהו להכי אמרינן קיים לפי שיש בכללו תלמוד ומשבחינן ליה בתרווייהו אבל לימד לאחריני לא. גם מה שהביאו מהי\"מ מה יושיענו זה יותר מיישובם. ונראה לענ\"ד ביאור דבריהם הכי הוא דהתם אמר ר\"י קיים אמרינן למד לא אמרינן משמע דס\"ל כמ\"ד תלמוד גדול ממעשה והשתא פריך ליה שפיר דהלא אמר מר דמה שתלמוד גדול הוא מטעם שמביא לידי מעשה שאם אין תלמוד לא יתכן מעשה כלל ומשו\"ה ת\"ג ממעשה א\"כ מאי קאמר ר\"י למד לא אמרי' משום שגדול הא מה שגדול ממעשה הוא מפני שאין מעשה בלא תלמוד וא\"כ תימא על עצמך היאך קיים אם לא למד בשלמא אי סברת דמעשה גדול משמע דסבירא לך שאפשר למעשה בלא תלמוד אבל את אמרת למד לא אמרינן דסבירא לך כמ\"ד ת\"ג ומ\"ד ת\"ג הוא מפני שאי אפשר למעשה בלעדו א\"כ היאך קיים זה והוו תרתי דסתרן בתכ\"ד והוא דלא כמאן דלר\"ט לעולם מעשה עדיף ולר\"ע ושאר הזקנים ת\"ג מפני שמביא לידי מעשה וא\"א למעשה בלא תלמוד והא דר\"י מפקא מדר\"ט ומדר\"ע שלא מצינו מי שיאמר שת\"ג אף בלא טעם שאי אפשר למעשה בלעדו זו היא כוונת המקשן והיא קו' גדולה ולפ\"ז משמע דס\"ל למקשן דגדולת התלמוד הוא מפני שעל ידו יודע המעשה ואם ידע המעשה ע\"י התלמוד אז המעשה עדיף אליבא דכ\"ע על זה משני ליה אה\"ן הא למגמר הא לאגמורי ��לומר זה שאתה סובר שאין התלמוד גדול אלא כדי שיקיים הא למד מעשה עדיף ממה שילמוד הוא למגמר לדידי' אבל לאגמורי לאחריני עדיף מכולהו אליבא דכ\"ע אפילו אליב' דמ\"ד מעש' עדיף ופליג אמ\"ד ת\"ג דלימוד לאחרים לכ\"ע גדול מכל ולא מצי לתרוצי שמה שהוא בכלל קיים הוא למד ולא לימד דלא קשיא למקשן אלא ממה דהוה ס\"ד במ\"ש ר\"י למד לא אמרינן דס\"ל כמ\"ד דת\"ג לעולם אפילו אחר שלמד וידע המעשה ועל זה משני ליה קושטא דמי' דאחר שידע ולמד מעשה עדיף לדידיה מלמגמר אבל למגמר אחריני עדיף תלמוד ממעשה לכ\"ע. והיש מפרשים מיישבים פירכת הש\"ס באופן אחר דמאי דאמרינן דת\"ג הוא שאנו נותנין עצה לשואל שילמוד א\"כ הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דת\"ג מאי שיאטיה הכא שכבר נפטר הצדיק הלא העיקר הוא המעשה וזה שאמרו ת\"ג היא תשובה לשואל ומשני אה\"ן למגמר לדידיה הוא מ\"ש דת\"ג שנותנים לו עצה אבל המעשה עדיף אמנם לאגמורי אחרים עדיף מכולהו ומשמעות דורשין איכא בינייהו. א\"נ באים ליישב פי' רש\"י ז\"ל דה\"ן לאו ת\"ג מצד עצמו קאמר אלא שאנו אומרים לשואל והוא ע\"ה לגבי דידך ת\"ג אבל ודאי שמעשה גדול ומ\"ש דלגבי דידיה גדול כדי שיקיים ומי נתלה במי ומשו\"ה פריך שפיר התם כמשפרש\"י.<br><b> עוד </b> יש לפרש בסיגנון אחר ועפ\"י האמור והוא דודאי קושייתם אלימתא היא במ\"ש הקונטריס שם ולכאורה פי' הקונטריס מוכרח הוא דאי כדמשמע הכא דתלמוד עדיף מאי פריך והא אמר מר כו' הא ודאי שפיר קאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דעדיף וגדול ע\"כ כדפי' הקונטריס שם והוא תימא דמהכא משמע איפכא ותירצו ז\"ל דלעולם התם נמי הכי ס\"ל בהא דת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה והיינו דנענו כולם ואמרו ת\"ג מיהו התם הכי פי' מדאמרת למד ל\"א משמ' דס\"ל כמ\"ד ת\"ג והלא מ\"ד ת\"ג הוא משום שיבא לידי מעשה וא\"כ היאך קיים אם לא למד דס\"ל שאין מעשה בלא תלמוד ומשו\"ה עדיף טפי א\"כ ע\"כ כד אמרינן קיים מינה שלמד ואי ס\"ל כמ\"ד ת\"ג קשה היאך אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן והיאך קיים אם לא למד דהא מאן דאמר זה הוא דס\"ל שגדול תלמוד שאי אפשר למעשה בלעדו ובודאי לפי\"ז כדאמרי' קיים הרי בכלל אמור שלמד ואת אמרת קיים אמרי' וכו' וקשה טובא דהוו תרתי דסתרן דמלמד לא אמרינן מוכח דס\"ל דת\"ג כההוא מ\"ד בקדושין והוא תימא דהא במה דאמרי' קיים הרי אמרינן למד וא\"כ דבריך אין להם שחר כלל. אלא עכ\"ל דלא ס\"ל סברא זו דאי אפשר למעשה בלא תלמוד אלא אפשר וכיון שאתה מכחיש סברא זו ע\"כ דמעשה עדיף כר\"ט דהא מאן דאמר ת\"ג הוא בשביל סברא זו דאי אפשר מעשה בלי תלמוד וזה ודאי אתה מכחישו כדאמרן וכיון שכן ודאי ס\"ל דמעשה עדיף וא\"כ קשה כיון דאמרת קיים כ\"ש למד שהוא קטן ומאי דעתך ומשני לעולם הכי ס\"ל דמעשה עדיף מיהו הא דס\"ל דמעשה עדיף הוא מגמר לדידיה אז טוב לו המעשה דמעשה עדיף והא דאמרית למד לא אמרינן דמשמע דס\"ל דגדול הוא התלמוד הוא לאגמורי אחריני דהתם גדול ועדיף הוא התלמוד זו היא כוונתם ז\"ל ולא רצו לפרש דהכי קאמר לעולם ת\"ג ס\"ל וכי תימא כיון דאמרת דקיים בכללו למד היינו למגמר לדידיה נכלל בקיים אבל לאחרים אינו בכללו למד דא\"כ לא הול\"ל כי האי לישנא הא למגמ' הא לאגמורי אלא הול\"ל הא מגמר הא אגמורי שר\"ל מה שנכלל בקיים הוא מגמר ומה שאמרתי הוא אגמורי או הכי הול\"ל הא דגמר הא דאגמר שכן הוא משפט הלשון לפי כוונת תירוצם אבל לשון למגמ' ולאגמורי מורה שבא על לשון תלמוד עדיף בעלמא או מעשה עדיף ר\"ל לאדם דעלמא למגמר מעשה עדיף ולא ליגמר והכי קאמר הא דאמרתי דזוטר תלמוד הוא למגמר לדידיה והא דגדול תלמוד הוא לאגמורי וא\"כ ע\"כ לפי לשון זה מוכח דמסקנא קאי דמעשה עדיף וכי תימא והש\"ס גופיה אמאי לא משני כדאמרן ולימא הא מגמר כו' תריץ משום דק\"ל הואיל ואמרו ת\"ג שמביא לידי מעשה שנמצא שלעולם הוא גדול א\"כ למה ליה למי' קיים שהוא הזכרת המעשה בפי' והתלמוד מכללא אתמר והוא אשר הביא המעשה וגדול ממנו והלא עדיף לומר למד שהוא הגדול לאומרו בפירוש ומסתמא הביאו למעשה שכיון שלמד מוכרח לשמור לעשות ולקיים את כל התורה משו\"ה משני דלר\"י מעשה עדיף כו'.<br><b> עוד </b> י\"ל כוונת התוס' באופן אחר והוא שהנה בהא דאמרינן ת\"ג או מעשה יש לפרשו בשני פנים הפן האחד דה\"ק ת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה דהיינו שישב וילמוד כל היום ואינו צריך לחזור כל ימיו לבקש לעשות מעשה לפי שתלמוד עדיף או מעשה גדול ויותר טוב לרדוף אחר המעשה מהלימוד שבזה ירגיל עצמו תמיד לעשות מעשה. נענו כולם ואמרו ת\"ג ר\"ל לרדוף אחריו תמיד ממה שירדוף אחר מעשה לחוד והטעם משום שאם ירדוף כל ימיו אחר מעשה יש בידו מעשה לחוד ולא לימוד אבל תלמוד יש בידו שתים לימוד ומעשה שהרי תלמוד מביא האדם לידי מעשה ולא חיישינן שיתרשל מלעשות מעשה הבא לידו מחמת שלא הורגל דליתא שתלמוד מביא לידי מעשה שידרשנו ומרגילו ואיהו גופיה נמי מעשה מיקרי לפיכך ירדוף אחר הלימוד ונמצא שתיהן בידו לימוד ומעשה משא\"כ במעשה שאם לא נפנה לתלמוד אלא יחזור תמיד אחר המעשה מעשה לחוד יש בידו ולא תלמוד וזה הפי' נראה מדברי רש\"י בשמעתין ובחי' הריטב\"א ז\"ל יע\"ש ובמסכת אבות פ' שנו חכמים שנינו הלומד תורה לשמה כו' ומכשרתו להיות צדיק וכו' וידוע ג\"כ דמתוך שלא לשמה בא לשמה. נמצא לפי\"ז דשכר כל חד וחד באפי נפשיה לא אתפרש ואפשר ששכרו שוה וכמו כן שכר התלמוד כשכר המעשה ואדם שאין בו אלא תורה כי חשקה נפשו בתורה ודוחה מלרדוף אחר המעשה ודוגמא לן' עזאי באופן שאין בו אלא תורה ולא מעשה ובודאי שמעשה זה שאמרו לאו היינו עשה ולא מעשה אלא שאר מעשים טובים וזה שחשקה נפשו בתורה ולא יפנה למעשה ואדם שאין בו תורה אלא מעשה לחוד שקולים הם אמנם מאי דאמרי' תלמוד גדול הוא שמביא לידי מעשה על הרוב ומרגילו ומסתמא כשיש בו תלמוד עושה מעשה ואז נמצאו שתיהן בידו והוא עדיפות גדול משא\"כ במעשה לחוד שמאין לו תלמוד משו\"ה ת\"ג שסתמו יהיו שתיהן בידו.<br><b> ונמצינו </b> למדין מזה שיש מעשה בלא תלמוד אמנם הוא מעשה לחוד אבל תלמוד סתמו שיש בו מעשה ורוב ת\"ח יש בידו מעשה וטוב לו שירדוף אחר התלמוד כדי שיהיו שתיהן בידו והנה שכרו פי שנים. גם נמשך מזה שיש לו שכר לתלמוד ומעשה רב הוא מצד עצמו דאלת\"ה מאי איכפת לן שיהיו שתיהן בידו כמו שפרש\"י הלא אין מצוה בתלמוד אלא במעשה ע\"כ לומר דתלמוד בפ\"ע נמי מצוה רבה היא מיהו לא נתברר מי זה שכרו גדול מחבירו ואדרבא מוכח דשקולים הם מצד עצמן אמנם לרדוף אחר התלמוד עדיף שמסתמא יהיו שתיהן בידו משא\"כ במעשה ונמצא לפי פי' זה דבכלל למד קיים מסתמא אבל בכלל קיים מהי תיתי לומר שלמד.<br><b> הפן </b> השני שיש לפרש דהכי קאמר ת\"ג ממעשה וירדוף אחר התלמוד או מעשה וירדוף אחר המעשה דוקא נענו כולם ואמרו ת\"ג לרדוף אחריו לא מפני שכר עצמו של לימוד ושיהיו שתיהן בידו כי לא המדרש עיקר ואין בו סרך מצוה אלא עיקר התלמוד שמביא לידי מעשה שק\"ל שאם אין תלמוד אין מעשה בעולם על כן ירדוף אחר התלמוד משום דאי אפשר למעשה בלעדו. ומשמע הא אלו היה אפשר למעשה בלא תלמוד מעשה עדיף לרדוף אחריו שכל כח התלמוד אינו לחשיבותו אלא לתכלית היוצא ממנו שבו ידע לעשות מעשה ולא שיש שום חביבות לתלמוד מצד עצמו אלא מפני שנצרך למעשה אבל אם היה אפשר למעשה בלא תלמוד לא היה ראוי להיטפל כלל אלא במעשה לחוד וליכא למידק הא אילו היה אפשר למעשה בלא תלמוד שקולים דמנא תימרא דהלא כל כח התלמוד הוא כדי לידע המעשה ולא מצד עצמו אלא לתכלית היוצא ממנו שכן אמרו שאם אין תלמוד אין מעשה משמע שצריכות התלמוד הוא למעשה ולעולם דמעשה עדיף מצד עצמו ותלמוד גרוע מצד עצמו מיהו ת\"ג לרדוף אחריו מפני שאי אפשר למעשה בלעדו ולאו דגדול מצד עצמו אלא מפני צורך ידיעת המעשה שאי אפשר בלעדו.<br><b> הנה </b> אלו ב' הפירושים יש לפרש בסוגייא זו והשתא אם המקשן דמק' לר\"י קיים אמרי' למד לא אמרינן ס\"ל כפירוש הראשון אשר אין מקום לומר דמעשה עדיף כמדובר קשה מאי פריך והא אמר מר כו' מאי קושיא הכי הוא ודאי ושפיר אמר ר\"י למד לא אמרינן משום דקיים משמעותו מעשה לחוד ולא לימוד נמי אמנם אם אנו אומרים למד בכללו מסתמא קיים ששתיהן בידו וכדאמרן לעיל והוא שבח גדול ולא אמרינן וזהו טעמו של ר\"י משום שתלמוד מביא לידי מעשה ושתיהן בידו וכדפרישית אלא ודאי ע\"כ דהמקשה לא ס\"ד פירוש זה כלל אלא הפירוש הב' ולפי הפי' השני הרי הכרחנו וסלקא מילתא דמעשה עדיף שהתלמוד הוא מפני המעשה ולא מצד עצמו נמי וא\"כ כדאמרינן קיים הרי בכללו למד שאם לא למד היאך קיים ומשום הכי פריך ליה שפיר דהיכי קאמר קיים אמרינן למד ל\"א דמש' דאפ' לזה בל\"ז ותלמוד עדיף דליתא אלא דמע' עדיף ומ\"ש ת\"ג הוא לצורך המעשה וא\"כ כיון דאמרינן לו קיים לר\"י הרי אמרינן לו למד דאיך קיים אם לא למד. ומשני אה\"נ עיקר הפירוש בההיא דאמר מר הוא כדס\"ל ומעשה עדיף שהתלמוד הוא לבא לידי מעשה ובודאי שבכלל קיים למד מיהו הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן הוא לאגמורי לאחריני כו' נמצא דמה שאמרו התוס' ז\"ל דמעשה עדיף היא היא סברת המקשן וכדפרישית דס\"ל הפירוש כדאמרן בפן השני המורם מאלו השני פירושים שהראשון הוא פי' רש\"י בשמעתין והשני הוא פירוש של התוס' לדעת המקשן דר\"י. נמצא דלפי הפי' הראשון בכלל למד מסתמא קיים אבל בכלל קיים אינו למד ולפי הפי' הב' בכלל קיים למד אבל בכלל למד אינו קיים וכדאמרן.<br><b> ועפי\"ז </b> יתבאר ההיא דגרסי' בפ' במה מדליקין דל\"א רבי סימון ור\"א הוו יתבי חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא א\"ל אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא א\"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמר' לי את דבר אוריין הוא תסתיים דר\"א הוא דאמר גבר דחיל חטאין הוא דאמר ר\"א אין לו להקב\"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים כו' יע\"ש ויש לדקדק מאי בינייהו ובמאי קמפלגי ומה היתה כוונת רבי סימון לפי מה שפרש\"י וז\"ל ואנא אמינא לך כלומר ואתה מיעטת בשבחו ואמנם במ\"ש יתבאר דהנה מרן ז\"ל בב\"י י\"ד סימן רמ\"ד על מ\"ש הטור מי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכין לעמו' מפניו אפילו הגדולים ממנו בחכמה והביא מרן ז\"ל הא דרבי סימון יע\"ש משמע דס\"ל דדחיל חטאין היינו בעל מעשים גם ידוע שיש ירא חטא שגדול מצדיק ועיין בפ\"ב דאבות ובשלהי סוטה בתי\"ט וכמה דוכתי ובפ\"ב דאבות משנה ז' פי' הרמב\"ם בפי' המשנה וז\"ל ירא חטא הוא זריזות והשתדלות בענייני עסקי הטוב ושמירתו כו'. נמצא שרבי יעקב בר אחא היה בעל מעשים והשתא ר\"א דאמר דחיל חטאין ס\"ל כפי' השני שכתבנו שהתלמוד מביא לידי מעשה כלומר דאי אפשר בלעדו ומ\"מ מעשה עדיף כדאמרן ולפ\"ז בכלל קיים למד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא וכיון דדחיל חטאין הרי מוכרח דהוא בר אוריין ולמדן גדול ועיקר הדרת פני זקן זה ת\"ח מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה (ועיין בהר\"ן בפי' ההלכות בפ\"ק דקדושין במתני' דאיסי) והזכיר דחיל חטאין שהוא העיקר דמעשה עדיף ובכללו למד והיינו הידור הת\"ח ורבי סימון ס\"ל כפי' הראשון דת\"ג ויש לו מעלה מצד עצמו וגם שעושה מעשה ונמצאו שתיהן בידו ובכלל למד קיים לא בכלל קיים למד והתורה לא הזהירה אלא על הדרת החכם ששתיהן בידו ות\"ג משום הכי אמר ניקום מקמי דבר אוריין הוא ובכלל קיים והזכיר החכמה שהיא העיקר דת\"ג ששתיהן בידו ור\"א לא הבין סברתו ומש\"ה אמר לו אנא אמינא דחיל חטאין ואת אמרת בר אוריין ר\"ל כיון דאמרתי דחיל חטאין שהוא קיים הרי בכללו שהוא בר אוריין ומה חידשת והיא דוגמת קושי' התוס' בההיא דקמא דכיון דאמרת קיים הרי אמרת למד ור' סימון לא חש להשיבו או השיבו והש\"ס לא הוצרך להביאו וקאמ' דרבי אלעזר הוא דאמ' דחיל חטאין דאמר ר\"א אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים דמשמע דמעשה עדיף לעולם והשתא ניחא לפי זה דר' סימון לא כיוין למעט בכבוד ר\"י בר אחא וכדפרישית.<br><b> א\"נ </b> יש לפרש שלא על פי כל הנז\"ל אלא נאמר כפשטא דשמעתין דלר\"ט מעשה גדול ולרבי עקיבא והזקנים ת\"ג ועדיף ממעשה לעולם משום ששתיהן בידו נמי וההיא דקמא יתיישב כפי' התוס' ומאי דמשני הוא כמו שהקשינו להתוספות ור\"ל דמגמר הוא בכלל קיים ולעולם ת\"ג וכן נר' שהבינו התוס' בקמא כמ\"ש הר\"ב ח\"ה בקי' הפך מ\"ש הוא ז\"ל בדבריהם בקמא יע\"ש ודלא כמ\"ש בתירוץ הג' לפי הפי' השני אלא לעולם ת\"ג והא דר' סימון ור' אלעזר בפלוגתא דרבי טרפון ור\"ע והזקנים היא דלר' טרפון מעשה עדיף והזקנים נענו כולם תלמוד עדיף ור' אלעזר ס\"ל כר\"ט דמעשה עדיף ומשו' הכי קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא דעדיף מאוריין ומחוייבין להדרו מכ\"ש דבר אוריין שציותה התורה עליו ור' סימון ס\"ל כר\"ע והזקנים דת\"ג ולא ציותה תורה אלא בת\"ח דעדיף תלמוד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דבר אוריין הוא שתלמוד עדיף ור\"א לא הבינו וא\"ל אמינא לך אנא כלומר דמכ\"ש אתייא.<br><b> ובזה </b> יתיישב מה שלא הזכירו רוב הפוסקים חיוב הידור לבעל מעשים ומרן ז\"ל בי\"ד סי' רמ\"ד כתב כן בשם הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש וקשה דמי הכריחם לסבור כן ומה גם דברי הרמב\"ן שהביאם ג\"כ הר\"ן ז\"ל דקאמר שלא מצינו בשום מקום חיוב הידור לבעל מעשים ואלו אמרינן דמעשה עדיף ופי' ת\"ג שמביא לידי מעשה הכוונה הוא מי נתלה במי וכמ\"ש התוס' קשה דמכל שכן אתייא כיון דהלכה רווחת בהידור הת\"ח מכ\"ש בעל מעשים שמעשה גדול ודוגמא למ\"ש הר\"ן שם בפירוש ההלכות. אמנם בזה ניחא דלפום סוגיין דקדושין ודאי ת\"ג ועדיף שהוא כלל גדול בתורה כלול בכל טוב תורה ומצוות ומעשה רב. ואנן הכי קי\"ל דסברא דר\"ט יחידאה היא והואיל וכן דת\"ג מעתה ודאי יש לנו לומר שכיון שהתורה הזהירה בהידור הת\"ח לסברת האומרי' אפי' יניק וחכים אמרינן דוקא בת\"ח שת\"ג אבל בעל מעשים לחוד מאין הרגלי' שיש בו מצות הידור וההיא דאיבעיא לן בפ\"ק דקדושין דל\"ג בנו והוא רבו מהו לעמו' מפני אביו ואמרינן דאמר ליה שמואל לרב יאודה שיננא קום מקמי אבוך כו' ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דהא שמואל קם מקמיה כו' ומכח הך סתמא דדיחוייא פסק הטור בסי' רמ\"ד חיוב הידור לבעל מעשים וכ\"כ הר\"ן בפי' ההלכות מ\"מ שאר הפוסקים לא חיישי להא משום דסוגיין דעלמא תלמוד עדיף וכדאמרן לעיל וכיון דרב יאודה גדול מאביו היה בתורה אין בו חיוב הדרת פני זקן ואדרב' היה במשמע לומר שהיה בזה לרב יאודה דין זקן ואינה לפי כבודו. דאביו לגביה ח\"ו כע\"ה דמי. מיהו מה דדחינן הוא דאפשר לומר דשמואל ס\"ל דמעשה עדיף וכההיא דר\"א דלעיל תדע שהרי מר שמואל הוה קם מקמיה והא ודאי רב יחזקאל לגבי מר שמואל ח\"ו כע\"ה דמי ואפילו הכי קם משום דהוה בעל מעשים ואלו ס\"ל דתלמוד עדיף הא איכא בזה משום זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי ס\"ל דמעשה עדיף ומשו\"ה הוה קם מקמיה והיינו דאמר ליה לר\"י קום כו' משום דלטעמיה אזיל מיהו אנן קי\"ל דתלמוד עדיף וכיון שכן ת\"ח מפני בעל מעשים אין בו חיוב הידור וקרוב הדבר לומר שיש בו משום זקן ואינו לפי כבודו לדעת שאר הפוסקים ודלא כהרמב\"ן ולא הזהירה תורה אלא בת\"ח שגדול ומש\"ה השמיטו הפוסקים דין זה דבעל מעשים.<br><b> והר\"ן </b> ז\"ל בפי' ההלכות כתב וז\"ל ולפיכך נ\"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים עומדים מפניו שלא צותה תורה לחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשה אלא שלא פרטה התורה במעשה כמו שפי' בתורה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל וכו' עכ\"ל ונראין דבריו בפירוש דיש חיוב בהדרת פני בעל מעשים וזה הטעם שכתב נראה כפי' השני דלעיל שכתבנו לדעת התוס' דאלו לפי' הראשון לא דמי דהא ת\"ג ששתיהן בידו וכיון שכן בזה דוקא צותה תורה ומאין הרגלים במעשה לחוד עכ\"ל כפי' השני. עוד כתב הר\"ן שם לתרץ דעת ר\"ח והרמב\"ם ז\"ל שפסקו בבעיא דבנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו לחומרא שחייב לעמוד ובבעייא שניה דמהו שיעמוד מפניו לקולא. כתב ז\"ל דאפשר דס\"ל דאע\"ג דבש\"ס דילן לא איפשיטא ס\"ל דאיפשיט' בירושלמי דגרסינן התם אימא דר' טרפון ירדה לטייל לחצרה בשבת והניח רבי טרפון ידיו תותי פרסה יע\"ש ואם איתא דאין הבן חייב או האב חייב לא היתה רשאה אמו של ר\"ט לקבל כך אלא ודאי דחייב וכו' ולא משמע משום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ולדעתי לא מכרעא דודאי מצינן לדחויי דבעלת מעשים הוא ור\"ט לטעמיה דס\"ל מעשה עדיף מתלמוד ומחוייב לפי\"ז הת\"ח גדול לעמוד מפני בעל מעשים ואמיה דר\"ט נמי כר\"ט ס\"ל ומשו\"ה הייתה מקבלת זה והוא עשה ג\"כ כיון דהיתה בעלת מעשים ויש ג\"כ חיוב כבוד אם דמכרע' לזלזולי כולי האי ביה ומאי דאמרי' סתמא לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ודאי הכי הוא כיון שהיתה מסתמא בעלת מעשים והוא ס\"ל מעשה עדיף א\"כ הרי הוא כבן סתם דעלמא וחייב לפי דעתו. והיינו נמי מאי דלא מכרעא ליה להש\"ס דידן כל הני עובדי דהא בפרקין מייתינן בש\"ס דילן עובדא דר\"ט בדף ע\"א דכל אימת דהות בעיא למיסק לפורייא גחין וסליק אתא וקמשתבח כו' אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי שיעור כו' ואפי\"ה מבעיא לן הכי בעיי ש\"מ דלא מכרע ליה להש\"ס דילן וה\"ט כדאמרן דר\"ט לטעמיה דבעל מעשים גדול דמעשה עדיף ולשיטתו אמרו לו עדיין לא הגעת כו' מיהו אנן קי\"ל דת\"ג ומשו\"ה לא מפשטא מהך עובדא ומבעיא לן כו' ומייתי מהא דשמואל דס\"ד דודאי שמואל מהי תיתי שיסבור כר\"ט ולא כהזקנים ודחינן דהכי הוא ודאי דהא איהו נמי קאים קמיה דרב יחזקאל ע\"כ דס\"ל כר\"ט מיהו לדידן דקי\"ל דתלמוד עדיף מבעיא. והן הן הדברים שכתב מרן בכ\"מ פ\"ה מהלכות ממרים דלא מכרעא הא דהביא הר\"ן והורה לן מר הא דמייתי הש\"ס דידן וכתב דודאי לא מכרעא ולא כתב מה טעם לא מכרע' ובמ\"ש ודאי הכי הוא.<br><b> ומ\"מ </b> לדעת הרמב\"ם אפשר לומר כיון דבעייא שניה דמהו שיעמוד אביו מפניו בדרך את\"ל ��מבעיא ליה והכי הוא בהכרח באת\"ל דבנו חייב וכמו שיראה המעיין וכמ\"ש הר\"ן בפי' ההלכות בדרך את\"ל משו\"ה פסק בבן שחייב ואע\"ג דכלל גדול זה להרמב\"ם לא הורו המורים אלא כשאת\"ל מפורש בש\"ס אבל כל שאינו מפורש אע\"פ שבעיא שניה תהיה באת\"ל מהראשונה ליכא מאן דפסק כאת\"ל כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס קכ\"ב ובכ\"מ ספ\"ב מהלכות מתנות עניים ועיין להרפ\"ח שם ובס' קול ן' לוי דכ\"א ע\"ד שעשו סמוכות לדברי מרן יע\"ש ובפרישה ח\"מ סימן רי\"ו ס\"ח ובמוהר\"ם ן' חביב בס' ג\"פ סי' קכ\"ב ס\"ק י\"ב ועיין להלח\"מ ספ\"ב מה' שאלה ופקדון ופ\"ד מה' אישות משנה למלך פ\"ג מה' ביאת מקדש הלכה כ\"א חוות יאיר דצ\"ג ע\"א מכתב מאליהו דף ק\"פ ע\"ג יע\"ש מ\"מ הר\"ב זרע אברהם חי\"ד סי' י\"ז כתב דאע\"ג דלא הוזכר האת\"ל בהדייא בש\"ס כיון דאין מקום לבעייא שניה אם לא בדרך את\"ל הו\"ל כאלו נאמר בהדיא בש\"ס וכ\"כ הדמשק אליעזר בחולין דת\"ל ע\"ב ועיין נתיבות משפט דר\"ח ע\"ב ובהר\"ב הלכה למשה ח\"א דנ\"ו ע\"א ובהר\"ב אור יקרות דמ\"ד ע\"ב יע\"ש. ולפי דברי הר\"ז ז\"א והדמש\"א הנה נכון מה שפסק הרמב\"ם כאן לחיוב בבעיא קמייתא ובבעיא דמהו שיעמוד אביו משום חומרא דכבוד אב פסק לקולא אע\"פ שיש בזה קולא דהדרת פני זקן מ\"מ שב ואל תעשה עדיף דאם יקום מפני בנו הרי יש בזה זלזול לכבודו מפני בנו ודוחה בידים אע\"ג דעיקר עשה אבן הוא מ\"מ בסיבתו בא לזלזול אמנם בשב ואל תעשה עדיף דמסתמא נמי הבן מוחל וחכם שמחל על כבודו כבודו מחול זה אנו יכולים לומר ליישב דעת הפוסקים שהשמיטו ענין זה דבעל מעשים.<br><b> ואפילו </b> נימא כפי' הראשון שכתבנו בההיא דקידושין והוא פרש\"י דלדעת הזקנים תלמוד לחוד ומעשה לחוד שוין מ\"מ היינו כשודאי אין בו אלא תלמוד לחוד אבל אם הוא סתם ת\"ח סתמו ששתיהן בידו שהתלמוד מל\"מ ועל הסתם ת\"ח שתיהן בידו והתורה הזהירה בת\"ח היינו משום ששתיהן בידו שהתלמוד מביא לידי מעשה הא לא\"ה דהיינו מי שאין בידו תורה אלא מעשה לחוד או מי שאין בו מעשה אלא עסק התורה לחוד שחשקה נפשו בתורה כ\"כ שכל מעשה הטוב והישר שבא לידו דוחה אותו מרוב חשקו בתורה וכבר כתבנו שכל זה ודאי הוא במעשים טובים אחרים לא ח\"ו בעשה ולא תעשה כי אז תורתו נעשית לו סם המות שנא' ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי כו' ודאי פשיט' ופשי' שהוא בשאר מע\"ט כגון ג\"ח וכיוצא לזה טובא ובזה יש כח לתלמוד להרגילו שלא יתרשל ממעשה וגם זכות תורה מביא לידי המעשה ומכ\"ש שכשיש בו תורה בקי בכל איסור והיתר וגם המעשה הטוב וכאומרם ז\"ל ומכשרתו להיות צדיק ועניו כו' ומ\"ש התוס' נמי שאם אין תלמוד אין מעשה היינו ודאי מע\"ט אבל עשה ול\"ת אין אנו יכולים להכחיש המוחש והרי אמרו ולא ע\"ה חסיד אבל צדיק יהיה אלא שיתרון הכשר החכמה פועל הטובות מלב' שיוד' בטיב האיסור והיתר ומכשרתו להיות צדיק ולא רשע דאלו אין בו תורה אפשר להיותו רשע אמנם התורה מכשרתו להיות צדיק ולא רשע. ומלבד זה להיות בעל מעשים טובים מה שאין כן אם לא למד לדעת התוס' וכההיא דרע\"ק גבי מת מצוה שאמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שפכת דמים כו' מחמת שלא ידע דמת מצוה קנה מקומו ומ\"מ כוונתו לעשות מצוה אף על גב שאין בו עשה ול\"ת מדאורייתא בפי' אבל אם היה בו תלמוד היה עושה מעשה כתיקנו וזה פשוט. ומכ\"ש אם אנו אומרים כפרש\"י דשתיהן בידו ואפשר למעשה בלא תלמוד על הרוב מיהו אפשר לו לטעות אבל כשיש בו תלמוד מסתמא שתיהן בידו כתקנן אמנם אם הוא חשקה נפשו בתורה דוקא ולא יפנה לרוב המעשה נמי ודוחה למעשה בידו זה כחו ככח בעל מעשה לחוד דוקא ואין מצות הידור בבעל מעשים אלא דוקא בסתם ת\"ח שנמצאו שתיהן בידו ובשביל זה הזהירה תורה בכבוד ת\"ח סתם ומ\"מ לא פלוג ובכל ת\"ח יש בו חיוב הידור אבל בבעל מעשים לחוד לא.<br><b> ואיך </b> שיהיה מ\"מ אנו למדים לפי הפירוש הראשון שכתבנו בהא דת\"ג והוא פי' רש\"י ששבח התלמוד שסתמו מביא לידי מעשה ושתיהן בידו אבל כל חד באפי נפשיה שכרן יפה חלק כחלק יאכלו אבל סתם ת\"ח שיש בידו שתיהן מעלתו גדולה ודאי. גם כפי הנראה דלרבי עקיבא ס\"ד דת\"ג מבלי טעם שמביא לידי מעשה אלא עסק התורה ס\"ל שהוא גדול מכל מיני מעשים טובים ולאפוקי סברת ר' טרפון דאמר מעשה עדיף אמר ר' עקיבא תלמוד עדיף מעצמותו וכל הזקנים באו בדעת שלישי מכרעת לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כל אחד באפיה נפשיה שוה כאחד מ\"מ עדיף תלמוד שסתמא יהיו שתיהן בידו.<br><b> וע\"פ </b> האמור יובן מאמר רז\"ל במ\"ר פ' קדושים פ' כ\"ה ס\"א על פסוק כי בצל החכמה בצל הכסף וז\"ל רב הונא ורבי ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בני תורה בג\"ע ואית לן תלת קריין חדא כי בצל החכמה בצל הכסף ב' אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים היא למחזיקים בה שמעון אחי עזריה אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו ודוכוותא ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך והלא יששכר גדול היה מזבולון אלא על ידי שהיה זבולון מפרש מישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר נותן לו שכר בעמלו לפיכך נקרא הפסוק על שמו ע\"כ.<br><b> ואיכא </b> למידק חדא דלאו רישיה סיפיה דמדקאמר בעלי מצוות ולא קאמר למחזיקים ביד לומדי תורה משמע דבכל בעלי מצוות סתם איירי ובסיפא משמע דהוא במחזיקים כמו שנר' מראיות הפסוקים וההיא דשמעון ויששכר ותו אי בבעלי מצוות איירי מהיכא משמע דהא קרא כתיב הכסף סתם ובשלמא במחזיק שייך זה אבל בבעלי מצוות מה שייך זה. אלא שלזה י\"ל כיון דעניות לא הניח מדה טובה לישראל והכי אמרי' בפרק מי שהוציאוהו שדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום אבל בהיות עשיר מסתמא מלא מצוות כרמון וכדאמרינן בעירובין דף פ\"ו דר' ור\"ע היו מכבדים את העשירים ואומרים ישב עולם לפני אלהים כו' אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצורוהו ופרש\"י אמתי ישב עולם בזמן שיש עשירים שגומלים ומזמנין מזונות לעניים והם ינצרוהו יע\"ש ועיין בעין יעקב שהביא פי' מהגאונים באופן שנמצא שהעשירים הם אנשי החסד והכל תלוי בכיס ולולי שהם בעלי חסד לא היה עשרם נצור. ועיין בב\"ר סדר מקץ פצ\"א סי' ה'. והשתא שפיר נקט הכסף שהוא סתמו מלא מצוות. מיהו קשה שמשוה בעלי מצוות לרבנן וכבר אמרו סוף פ\"ק דב\"ב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים אלו בעלי צדקה. ורבנן מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלא דרבנן מעלתם גדולה מכל בעלי מצוות ורחב\"א גופיה אמר משם רבי יוחנן בפרק אין עומדין ובפרק חלק דצ\"ט כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת\"ח ולעושה פרקמטיא לת\"ח ולמהנה מנכסיו לת\"ח אבל ת\"ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולתך ומפרש ר\"ל זה עדן. ולא מסתבר למי' דמשמיה דר\"י אמרה וליה לא ס\"ל אלא משמע דאפי' המחזיק ביד לומדי התורה אין שכרו גדול כשכר הת\"ח עצמו וכאן משמע דשקולין הם ואומר ג\"כ ששניהם בג\"ע והתם אמרינן לר\"ל דעדן לחוד דעין לא ראתה וגן לחוד דהוה קאי התם אדם והכא אמר דהת\"ח יושבים בגן. גם י\"ל מאי האי דקאמר בני תורה ולא קאמר ת\"ח או רבנן ותו היכא רמיזא בהני תרי קראי בתראי צל וחופה ותו תלתא קראי ל\"ל וכדאקשינן בש\"ס מאי ואומר ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל יע\"ש.<br><b> אמנם </b> יובן הכל ע\"פ האמור דהלא כבר העלינו לפי פי' רש\"י דתורה לחוד ומעשה לחוד שוין ודלא כר\"ט ודלא כרע\"ק אלא דת\"ג דמסתמא מבי' לידי מעש' ושתיהן בידו דמכשרתו להיות צדיק ובעל מעשים מסתמא וב' בידו והיא גופא קמ\"ל ר\"ח דלא כר\"ט ודלא כר\"ע אלא כסברת שאר הזקנים וזהו אומרו עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות ר\"ל בעל מעשים לחוד דאין בידם תורה אפי\"ה עושה להם צל אצל בני תורה ר\"ל שאין בידם אלא תורה לחוד והיינו דקאמר בני תורה ר\"ל שאינן בעלי מצוות אלא בני תורה שאין בידם אלא תורה דוקא ולא סתם רבנן דרבנן סתם יש שתיהן בידו והיינו דקאמר בגמ' ששקולין הם לישב בגן ולא תימא מעשה גדול כר\"ט ולא ת\"ג מצד עצמו כר\"ע אלא שוין הם לשבת בצל וחופות בגן ומביא ראיה מן הכתוב בצל החכמה בצל הכסף והכי קאמר קרא בצל ר\"ל בצלו של ה' צלא דמהימנותא וחופת חתנים מסתופף החכמה ר\"ל החכם שאין בו אלא תורה. ובצל ה' נמי הכסף שהוא העשיר שבידו מצוות ואין בידו תורה שוין לישב בצל ה'. הרי קרא מוכח דמעלה אחת יש להם לישב בצל זה בצלו וזה בצלו והיינו בבן תורה שאין בו אלא תורה ובמי שאין בו אלא מעשה ומה שסיים קרא ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה הכוונה במה שידוע שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים אבל הצדיקים חיים בחייהם ובמותם כמו שדרשו רז\"ל בההיא דבן איש חי כו'.<br><b> והנה </b> הכרחנו לעיל שאע\"ג שתלמוד ומעשה שוים היינו כל חד מצד עצמו אמנם ת\"ג סתמא שמביא לידי מעשה ומכשרתו להיות צדיק ועניו כמ\"ש למעלה באורך וכלפי זה בא הכתוב דהנה מתחיל' אמר דהחכמה שהוא תלמוד והכסף שהוא המעשה שוה וכי תימא והא סוגיין דעלמא מורגל בפי הכל וקבלה בידינו דת\"ג לזה אמר ויתרון דעת החכמה כלומר דיתרון והשבח שיש לדעת החכמה שהוא התלמוד הוא שתחיה בעליה שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה שמכשרתו להיות צדיק שבזה נקרא חי שמחיה אותו ונקרא בעל חי. א\"נ היא גופה קמ\"ל שיש יתרון דעת החכמה לרדוף אחר התלמוד מפני שתחיה בעליה שמכשרתו להיות צדיק ושתיהן בידו מיהו כל חד באפי נפשיה ומי שאין בו אלא תורה ומי שאין בו אלא מעשה שוין הם לישב בצל בג\"ע. וההיא דרבנן כצאת השמש ועין לא ראתה הוא בסתם ת\"ח בדולים דמסתמא יש בידם שתים התם בעדן יושבים דעין לא ראתה והכא בבן תורה לחוד הוא דכל לשון בן תורה אינו כת\"ח או רבנן. ומייתי עוד קרא דאשרי אנוש יעשה זאת כלומר וכ\"ת מאן לימא לן דשוים הם אימא לעולם ת\"ג כש' רע\"ק ומעשה גרוע תדע דהא הכסף בתר החכמה כתביה ופלגינהו וע\"כ הכי הוא דשניהם מיהא זוכים לצל מיהו צלו של זה גבוה משל חבירו ואה\"נ דמי שיש בידו שתים ודאי עדיף מכולהו מיהו הללו זה גבוה משל חבירו ומדור לפי כבודו שת\"ג ממעשה מצד עצמו נמי וקרא מוכח דכתב מעשה בתר חכמה ופלגינהו ומ\"ש ויתרון דעת החכמה כו' הוא כמ\"ש ז\"ל קארי אנפשיה והחכמה תחיה בעליה וכאומרו אני חכמה שכנתי ערמה שע\"י החכמה האדם ניצול מכל שופ\"ר ולא כדפרישית בענין ת\"ג לאפוקי זה מביא קרא דאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה דהתם ודאי משתעי רישא דקרא בבעל מעשים דאין זאת אלא תורה וקאמר יעשה וסיפיה דקרא משתעי במחזיק ממש ביד לומדי התורה ופשוט הוא שמחזיק ביד לומדי התורה חלק כחלק יאכל מן התורה ואיהו גופיה חשיב בשכרו כצורבא מרבנן ותורה דיליה היא וכמ\"ש ז\"ל דהוי כמדליק נר מנר והתלמוד שלמד זה לו יחשב וכדמוכח בפסחים משא\"כ בבעל מעשים ואפי\"ה קחזינן שמזכיר למחזיק אחר המעשה ולדידך דת\"ג הי\"ל להזכירו קודם המעשה אלא ודאי ע\"כ דלא דייק קרא בסידרא מאחר ששקולים הם וכמ\"ש רז\"ל בפסוק הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שפעם מקדים למשה ופעם מקדים לאהרן ללמדך ששקולים הם גם הכא הכי הוא הוא ודון מינה דשוים.<br><b> ומייתי </b> עוד קרא דעץ חיים כו' ירצה ומאן לימא לן דמחזיק גופיה יש בידו תורה מקרי ליתא דאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו מיהו שכר מעשה גדול יש לו וזהו מחמת חשיבות וגודל התלמוד שאעפ\"י שאין לו אלא שכר מצוה זו יש לו שכר קרוב לבעל מעשים ומש\"ה כתביה בתר אשרי אנוש יעשה זאת ומ\"מ שכרו קרוב לבעל מעשה מחמת גודל התלמוד שזה החזיקו ולא שתורה דיליה היא וכבן תורה דמי משו\"ה קאמר ראה והביט הדין קרא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והוא ודאי במחזיק ביד לומדי התורה והלא זה השבח שנותנת חיים לעושיה לא מצינו אלא בבן תורה גופיה וכדכתיב ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה לכל הפירושים שנמצא שיש יתרון זה לחכם מה שלא יש זה בבעל מעשים והשתא אי ס\"ד דמחזיק אין בידו אלא מעשה וגרע מיהא מבעל מעשים דהא כתביה בתר אשרי אנוש כו' היכי כתב דעץ חיים היא למחזיקים דהא ליתא דזה יתרון לחכם שהחכמה תחיה בעליה וכדכתי' בההוא קרא בהדייא אלא ודאי ע\"כ שהמחזיק בן תורה מיקרי ממש כיון דהוי כבן תורה וכחכם דמי יש לו שבח ומעלת התלמוד בסיעתא דשמיא להרחיק חטא מלפניו ולהיות צדיק כמעלת התלמוד אם ידרשנו למעשה מה שלא יש לשאר בעל מעשה דעלמא זה אפשר לו לזכות לזה וז\"ש עץ חיים היא למחזיקים כו' מיהו אם לא ידרוש למעשה ויתרשל יש בידו תורה אבל אם ישתדל יזכה ג\"כ לזה אלא שעל הרוב כיון דאינו בא מחמת עצמו מידיעתו התורה אלא מן השמים צרי' התעוררות תחתון יותר משאר ת\"ח עצמו אמנם הא יכול וקרוב לזכות לזה ועיקר חיים הללו בהשתדלות מעט מה שלא יזכה בעל המעשה אם לא בזריזות והתמדה בכל עת ובכל עונה אמנם זה יותר קל לבעל התלמוד ואם לא ישתדל שכרו מיהא כבן תורה שלא השתדל במעשה ומ\"מ שמעי' שעדיף מבעל מעשה וקרוב למעלת יתרון דעת החכמה וכיון שכן תקשי לך היכי כתביה ובן אדם יחזיק בתר אשרי אנוש שהוא בעל מעשים אלא ודאי ע\"כ לא קפיד בסידרא וכההיא דהוא משה ואהרן וכו'.<br><b> אמר </b> עוד ההיא דשמעון אחי עזריה ירצה וכ\"ת ומאן לימא לן דקרא דעץ חיים במחזיק כמשמעו הוא אימא דברבנן עצמייהו מיירי ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ברבנן אבל שאר מחזיק ממש אינו נקרא בן תורה ולאו תורה דיליה היא וחזר הדין כמ\"ש משו\"ה קאמר הא דשמעון אמר משמו והלא כו' אלא ע\"כ כו' לפיכך נקרא הלכה על שמו הרי דתורה דיליה היא ממש וכאלו הוא תני לה והוא מפרש לה דון מינה לקרא דעץ חיים ושבקיה כפשטיה דבמחזיק ביד לומדי התורה הוא ממש שאין לנו דוחק לפרשו כפשטי' כי היכי דנימא מחמת דוחק שבקיה לקרא דאינו דחוק והיינו דמסיים קרא ותומכיה מאושר כלפי מ\"ש באידך קרא אשרי אנוש יעש' שהוא בבעל מעשים ומאושר לזה קאמר דלמחזיק יש לו מעלה שגם היא לו עץ חיים קרוב ליתרון דעת החכמה מיהו תומכיה שהוא הבעלי מצוות שהוא אותו אושר שנאמר באשרי אנוש והוא הצל דכתי' באידך קרא אבל המחזיק קרוב הוא להיות לו ג\"כ מעלת יתרון דעת החכמה תחיה בעליה אלא דלא פסיקא היא וכדאמרן לעיל דאלו בסתם ת\"ח תלמוד מביא לד\"מ מבלי השתדלותו לולי שמפני שחשקה נפשו בתורה ידח�� אותו מלפניו אבל מחזיק בן תורה מקרי סתמא אם לא שישתדל למעשה והקב\"ה עזרו אבל סתמו הוא כבן תורה ולפי\"ז יש לנו לומר דמחזיק ביד לומדי תורה כעזריה וגם ראינוהו משתדל הרבה לעשות מעשים אפשר שכרו בעדן סתם רבנן ששתיהן בידם וכן בדין. ומ\"ש בההיא דכל הנביאים כו' הוא בסתם מחזיק שאין בידו אלא תורה ובסתם ת\"ח שיש בידו שתיהם והיינו דדייק התם וקאמר תלמידי חכמים וכל הלשון מתחילה קאמר לעושה פרקמטיא לת\"ח וכו' וכאן אמר תלמידי חכמים שהן הן סתם רבנן שבידם שתיהן. ומ\"מ הכריח יפה רחב\"א דמחזיק בן תורה מקרי אי מהא דשמעון ואי מקרא דשמח זבולון וכו' ומינה שפיר מדריש עיקר דרשתו דעתיד הקב\"ה לעשות צל וחופות כו' כדאמרן והדברים שמחים ובאים ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> לפניו עשית מצוות ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות ע\"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.</b> ע\"כ. ומרן בב\"י סימן רמ\"ו לא ציין מקום דין זה לא מש\"ס דידן ולא מירוש' אמנם כאן בכ\"מ כתב שהוא מהירוש' דפרק אלו עוברין וריש חגיגה שהביאו ההיא דתלמוד גדול שמל\"מ וסיימו רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב לשון לימודים בהל' פסח ס\"ס קפ\"ג שכתב דמה שלא הביא ראיה מרן ז\"ל מתלמוד ערוך דידן דאמרינן במ\"ק ד\"ט כתי' וכל חפציך לא ישוו בה וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה כאן במצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים יע\"ש הוא משום דמהתם מוכח דשוים הם ומשמע דהבחירה בידו מה שירצה לעשות יעשה דהא חפצי שמים ישוו בה קאמר הילכך הוצרך ללמוד דין זה מהירוש' דעשיית המצוות עדיף היכא דא\"א לעשותה ע\"י אחר אבל עדיין קש' על מרן כ\"מ דמנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק דאפשר דכוונת הירוש' הוא דוקא כשבאו לפניך ת\"ת ועשיית מצוה שאי אפשר לעשותה בבת אחת התם הוא דקודם למעשה אבל אה\"ן שאם כבר התחיל ללמוד לא יפסיק וכ\"כ הר\"ן שאם כבר התחיל במצוה לא יפסיק הביא דבריו מרן ב\"י בי\"ד סי' ר\"מ גבי אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצו' שתעשה על ידי אחרים יניח לאחרים לעשות ויעסוק בכבוד אביו ואם לאו יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים במצוה והיינו ההיא דאיסי בן יהודה דאפסיקא הילכתא כוותיה פ\"ק דקידושין ופי' רש\"י דמצוה אחרת שלפניו היא מצוה עוברת כגון לקבור את המת או לויה וכתב הר\"ן על הא דאיסי בן יהודה הנ\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה על ידי אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש\"י שכתב ויש מצוה אחרת לפניו עכ\"ל וצ\"ע זה תורף לשון הר\"ב לשון לימודים יע\"ש.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ליישב מה שלא הביא ראיה מרן כ\"מ מש\"ס דידן מההיא דמ\"ק גבי דרשת דכל חפצים לא ישוו בה משום דמהתם ליכא ראיה לומר דעשיית המצוה דאי אפשר על ידי אחרים עדיף אלא דשוים הם והבחירה בידו יפה השיג לדרשא דקרא דכל חפצים לא ישוו בה. אמנם אכתי קשה דהו\"ל למרן כ\"מ ז\"ל להביא ראיה מאידך דרשא דדריש התם מקמי הכי לרומיא דקראי דכתיב פלס מעגל רגליך כו' אורח חיים פן תפלס ופרש\"י פלס מעגל רגליך וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר שקול מצוות ועיין בהם איזו מצו' גדולה ועשה הגדולה וכתיב אורח חיים פן תפלס דמשמע כל מצוה שיבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה ומשנינן כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ופיר' רש\"י מצוה שאפשר על ידי אחרים פלס מעגל רגליך שתעש' אותה הגדול' וחבירך יעשו הקטנ' יע\"ש הרי מבואר מדרשא זו דכל שהמצוה היא גדולה כת\"ת ששקולה ככל המצות היא קודמת לכל מצוה שאפשר ליעשות ע\"י אחרים. גם מה שהוק' להרב על ראיית מרן כ\"מ מהירושלמי דאכתי מנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק והביא דברי הר\"ן בההיא דאיסי בן' יאודה וכו' לא ידעתי למה לא הוק' לו על דברי הרמב\"ם בפשיטות טפי שדבריו הם היפך תלמוד ערוך בידינו בסוכה פרק הישן דכ\"ה על מה ששנינו דשלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה ואמרי' בגמרא מנין לעוסק במצוה שפטור מן המצוה דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ותניא מי היו עוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע\"פ כו' וכתב שם רש\"י שמעינן מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם הפסח ואע\"פ שטומאה זו תעכב פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא יע\"ש והתם נמי יליף לחתן דטריד טירדה דמצוה דפטור מק\"ש מקרא דובלכתך בדרך ועביד צריכותא לתרי קראי יע\"ש. וא\"כ איך כתב הרמב\"ם דאפילו היה עוסק בתורה יפסיק ויעשה המצוה הא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו שעוסק במצוה קטנה כ\"ש כשהיה עוסק במצוה גדולה כת\"ת ואפשר לומר דמהני קראי נמי לא ילפינן אלא דהעוסק במצוה אחת פטור מאחרת מיהו הרשות בידו אם ירצה לעשות האחרת ולהניח את הראשונה וכן משמע מלשון רש\"י שכתב דשמעינן מקרא דויהי אנשים דהעוסק במצוה הבאה אפילו במצוה קטנה אינך צריך לדחותה וכו' דמשמע דצורך ליכא לדחותה אבל רשאי הוא וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם וז\"ל ועוד למדנו הכתוב דמצוה הבאה לידו תחילה אפילו שהיא קטנה רשאי לעסוק בה אפילו שהיא סיבה לבטל הגדולה עכ\"ל הרי שכתב לשון רשאי משמע דהבחירה בידו וה\"נ גבי חתן בלילה הראשונה דילפינן מקרא דובלכתך בדרך דפטור מק\"ש פסקו הפוס' דאם רצה לקרא ק\"ש דקורא וכת\"ק דרשב\"ג דפרק היה קורא ואפילו הרא\"ש שפסק כרשב\"ג אינו אלא מטעם דחייש ליוהרא ובמילתא דליכא יוהרא ודאי שהרשות בידו.<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה ששמעתי מקשי' ומטו בה משם מרן מלכא הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגרסינן בפ' התכלת דמ\"ט ע\"א בעא מיניה ר\"ח בר אבין מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם היכי דמי דאית ליה תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או מוספין עדיפי שכן מקודש ולא אפשיטא והרמב\"ם בספ\"ח מה' תמידין ומוספין פסק איזה מהם שירצו יקריבו וקשה דאמאי לא פשט תלמוד' הך בעיא מהך סוגייא דפרק הישן דדריש בברייתא מקר' דובלכתך בדרך ומקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים כו' דהעוסק במצוה אפילו קטנה דלית בה כרת פטור מן המצוה אפילו גדולה כקרבן פסח דאית בה כרת וכמ\"ש רש\"י וא\"כ ה\"נ אע\"ג דנימא דתדיר עדיף אפי\"ה אינך צריך לדחות קרבן מוספין דבא לידך השתא מקמיה תמידין דלמחר אע\"ג דתדיר הם ועדיפי. אמנם עפ\"י האמור דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין צורך לדחות הקטנה דהשתא מקמי הגדולה דלמחר אבל אפשר דהרשות בידו לדחותה להכי קמבעיא ליה להש\"ס איזה מהם ראוי לקדם מאחר שהרשות בידו לקדם ולהניח הקטנה דהשתא מפני הגדולה דלמחר ואיזו משתיהן עדיף וגדולה לדחות זו מפני זו אף כי מעיקר דינא הרשות בידו להקדים איזו שירצה. ובהיותי יוצק מים לפ��י מורי ורבי הרב המובהק מר יאודה אשכנזי ז\"ל הריני כ\"מ שמעתי מפה קדוש הוה מתרץ לזה דשנייא ההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מההיא דתדי' ומקודש דהעוסק במצוה הבאה לידו תחילה מפטר מדינא מן המצוה אחרת וליכא תו חיובא עליה למעבד המצוה אחרת כההיא דחתן בלילה הראשונה דכיון דטריד טירדא דמצוה פטור ממצוה אחרת דק\"ש וכן כשנטמא למת קודם הפסח כשיבא זמן הקרבת הפסח ולא תטרד פטור מלעשות ק\"פ משא\"כ גבי בעיא תדיר ומקודש דאי עבידי מוספין דהאידנא אכתי חיובא רמי עליה למעבד תמידין דלמחר ומאי דלא עביד למחר לאו משום דמפטר לגמרי אלא משום דלית ליה השתא קרבנות להקריב ומש\"ה קמס\"ל לר\"ח בר אבין כיון דחיובא איכא השתא וחיובא איכא למחר ולאו מיפטר לגמרי איזה מהם קודם. וע\"פ זה הוה מתרץ דברי הרדב\"ז שבתשו' הביאה הרב מש\"ל ה' מגילה פ\"א הל' י\"א שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורים יום אחד בשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה ויתפלל מיד ולא ימתין עד ר\"ה ותמה עליו הרב צבי ז\"ל בתשו' סימן ק\"ו מהך דפרק התכלת דהוי בעיא ולא איפשיטא.<br><b> אמנם </b> בהכי ניחא דברי הרדב\"ז וסוגייא דפרק הישן מסייעו דאמרינן דמטמא השתא למת אף ע\"פ שהיא מצוה קלה אעפ\"י שעובר לאחר זמן על עשה דקרבן פסח שיש בו כרת אלו דבריו ז\"ל. ואולם אכתי ק' ההיא דפרק התכלת דלא איפשיטא בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דמשמע מינה דהרשות בידו להניח המצוה קטנה הבאה לידו עכשיו משום מצוה גדולה הבאה אחר זמן אע\"פ שאי אפשר להתקיים ע\"י אחר וכ\"מ מדברי רש\"י והרשב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק הישן בההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כמדובר שזה נראה הפך ההיא דרשה דמ\"ק בקרא דאורח חיים פן תפלס דמשמע מינה בהדייא דכל שא\"א למצוה אחרת להתקיים על ידי אחרים אף על פי שהיא גדולה אין דוחין את הקטנה כדי לעשות את הגדולה. וראיתי להרב ש\"י ד\"ה ע\"ד שהביא ראיה לדברי הרדב\"ז ז\"ל הנז\"ל מהך סוגייא דמ\"ק מקרא דאורח חיים ילפינן דאין דוחין מצוה קטנה מקמי גדול' שאי אפשר להתקיי' ע\"י אחר ותמה על תשובת הרב צבי ז\"ל שדחה דברי הרדב\"ז מסוגייא דפרק התכלת וכנראה דלא סיימוה קמיה תשו' הרב צבי ז\"ל ששם בסוף התשובה הביא סיוע לדברי הרדב\"ז הללו מסו' זו דמ\"ק. ומ\"מ לפ\"ד ז\"ל הני סו' פליגי אהדדי ולדידי ק\"ל עוד מסוגייא אחרת והוא ממה דאתמר בגמרא פ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב עלה דאיפליגו רבי אב\"י ורשב\"ג בנתעברה השנה אי עבדי' פורים באדר א' או באדר ב' ופרכי' בשלמא לראב\"י דא' באדר א' מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא לרשב\"ג דאמ' באדר ב' מ\"ט א\"ר טובי טעמא דרשב\"ג מסמך גאולה לגאולה עדיפא ולענין הלכה קי\"ל כרשב\"ג הרי דאע\"ג דקי\"ל אין מעבירין על המצוות כל דאיכא עדיפותא למצוה לא חיישינן להך מילתא דאין מע\"ה ומאחרינן לה וזה כההיא דפרק התכלת וההיא דפרק הישן והפך סו' דמ\"ק ותשובת הרדב\"ז.<br><b> האמנם </b> לפי מ\"ש הרב מהר\"י חאגיז בס' לקט הקמח א\"ח די\"א ע\"א ואחריו החזיק מהרח\"א בס' דרך הקדש דף ד' ע\"א ליישב תשו' הרדב\"ז דל\"ת ליה סוגייא דפרק התכלת דשאני התם דהמצוה היא על כוללות ישראל ולהכי כל דאיכא עדיפות למצוה באיחורא דחינן לה ולא חיישינן לההיא דאמע\"ה דטעמא דאמע\"ה ודאי שמא הוא שמא יבא לאדם איזה מעשה או שמא ימות ולא יקיים המצוה ובצבור של כל ישראל אין לחוש למניעת המצוה או שמא ימותו כולם ח\"ו ולא יתקיים המצוה אבל באיש אחד חיישי' ולהכי אפילו איכא עדיפות למצוה למחר טפי מהאידנא אמרינן דא\"מ ��\"ה. ובהכי יתיישב אותה סוגייא דמגילה שכתבנו ובהכי יתיישב גם כן מה שהק' מ\"מ מוהרח\"א ז\"ל סו' דפרק התכלת עם סוגיה דפרק הישן דההיא דפרק הישן הוא באיש יחיד ולהכי אמרינן דמצוה קטנה הבאה לידו לא יניחנה אע\"פ שהיא סיב' לבטל מצוה אחרת גדול' הבאה אחר זמן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואיכא למיחש למיתה וההיא דפרק התכלת שהיא מצות ציבור כל ישראל שפיר קמס\"ל להש\"ס תו\"מ איזה מהם עדיף כדי לדחות הקטנה של השתא מפני הגדולה שלמחר דבצבור לא חיישינן למניעה.<br><b> ועפ\"י </b> זה ממילא יתיישב ג\"כ מה שהוק' להרב מש\"ל בפ\"א מה' מגילה מסוגיא זו דפרק התכלת ומדברי רבינו בסוף פ\"ח מהלכות תמידין ומוספין למ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יאושע ב\"נ דצריך לקרא בי\"ד משום דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה וגבי ההיא דתו\"מ אמרי' דמה שירצה יעשה ועפ\"י חי' זה שכתבנו דשאני צבור של כל ישראל דליכא למיחש למניעה ניחא דשאני ההיא דעיירות המוקפות דהספק הוא על הנמצאים שם לא ע\"כ ישראל דרחוק הדבר שיהיו כל ישראל נמצאים בעיירות המוקפות הלכך כי מספ\"ל אם יקראו בי\"ד או בט\"ו דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה דחיישי' למניעה כשאר מצות של יחיד משא\"כ בההיא דהתכלת שהמצוה היא נעשית בכללות כל ישראל ל\"ל למניעה ולמית' ולהכי פסק רבי' בספ\"ח מה' ת\"ו דמה שירצו יעשו ודוק. והרב מש\"ל ז\"ל תריץ יתיב דשאני ההיא דפרק התכלת דהמצוות דתמידין ומוספין חלוקים ומספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעי' הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל. והרב מהר\"י כולי שם בהגהותיו כתב שע\"פ חילוק זה שכתב הרב מש\"ל ז\"ל נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשו' ממה שהק' עליו מהר\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ו יע\"ש. וכנראה שהוא ז\"ל הבין שחילוק הרב מש\"ל הוא בין ב' מצות חלוקות במיניהון ויש עדיפות לזו מזו למצו' אחת חלוקה בזמן אע\"פ שיש שם צד עדיפות בזמן מזה לזה כנדון תשובת הרדב\"ז אם יתפלל בימים נוראים לאם יתפלל בשאר ימות השנה ולהכי כתב שנתיישבו בזה דברי הרדב\"ז מההיא דפרק התכלת.<br><b> ולדידי </b> הא ודאי ליתא שהרי מבואר יוצא מאותה סוגייא דפרק קמא דמגילה שכתבנו לעיל דאפילו במצוה אחת כפורים אי קבעינן ליה באדר ראשון או באדר שני דמשום דאיכא עדיפות דמיסמך גאולה לגאולה קבעינן ליה באדר שני לא חיישינן לאין מעבירין על המצוות אלא ודאי דעיקר חילוק הרב מש\"ל הוא בין נדון הר\"ן ז\"ל גבי ההיא דעיירות המוקפות לההיא דהתכלת דבההיא דפרק התכלת כיון דהספק הוא איזה מהם עדיף להקדימו הילכך מה שירצה יעשה להקדים או לאחר אבל בנדון הר\"ן ז\"ל דליכא ספק עדיפות בזמן אם יהיה בי\"ד או בט\"ו והספק אם זמנה של מצוה של קריאת מגילה של זו העיר היא בי\"ד או בט\"ו ובקריאת יום אחד משניהם סגי וליכא עדיפות בזמן מזה לזה פשיטא דאמרינן שיקיימנה היום ולא למחר.<br><b> הדרן </b> למ\"ש רבינו דאפילו היה עוסק בתורה פוסק לעשות מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי אחרים וחוזר לתלמודו דזו מנין לו לרבינו מאחר דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואף למ\"ש דהכוונה לומר שהרשות בידו קאמר לעשות איזה מצוה שירצה משתיהן מ\"מ קשה מנ\"ל לרבינו לומר שיפסיק מלמודו לעשות המצוה כיון דהרשות בידו לפי מ\"ש רש\"י והרשב\"א כמדובר. וראיתי להב\"ח בי\"ד סי' רמ\"ו סי\"ד שכתב וז\"ל נראה דהרמב\"ם ק\"ל בההיא דספ\"ק ��קדושין דנשאלה השאלה אי ת\"ג או מ\"ג ואסיקו דת\"ג שמביא לידי מעשה דמאי נ\"מ משאלה זו לפיכך ס\"ל להרב דנ\"מ שאם היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת דאם אפשר לעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דת\"ג שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא דע\"כ שאין הת\"ג אלא להיכא דאפשר לעשות המצוה על ידי אחרים ותדע שהרי אע\"פ שמבטלין ת\"ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ\"ה מת מצוה שאין לו קוברין כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקורא' אחר כך אבל היכא דאין סבור לקרוא אחר כך מת מצוה נדחית מפניה אף על פי שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון דאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר הקבורה כמו שנתבאר בא\"ח סי' תרפ\"ז כל שכן שת\"ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להתקיים על ידי אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר המצוה לעשותה על ידי אחרים עכ\"ל. והרב לב שלם כתב על דבריו וז\"ל ונוראות נפלאתי על הרב ז\"ל שלא דיי שלא ראה סוגייא דמ\"ק דמחלק הש\"ס במצוה שאפשר להתקיים על ידי אחרים למצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים גם לא הביט בדברי מרן כ\"מ דמייתי דברי הירושלמי דמהתם למד רבינו דין זה וצ\"ע עכ\"ל. ואחרי המחילה לא דק דלא מההיא דמ\"ק ולא מההיא דהירושלמי יש ראיה למ\"ש רבינו דאם כבר התחיל ללמוד דיפסיק לעשות המצוה ולחזור לתלמודו ולכן הוצרך הב\"ח ז\"ל לומר דלמד כן מההיא דמגילה והדין עמו.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש יפה בספר יפה מראה פרק קמא דברכות סימן י\"ב עמ\"ש ר\"י בשם רשב\"י כגון אנו שעוסקים בת\"ת ואפילו לק\"ש אין אנו מפסיקין ומקשים עלה ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרשב\"י הלומד על מנת לעשות ולא הלומד על מנת שלא לעשות דנוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו על פניו ומשני טעמיה דרשב\"י דזהו שינון וזהו שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון וכתב ע\"ז מהר\"ש יפה וז\"ל הלמד על מנת לעשות אין זה שייך למה שנחלקו בפ\"ק דקידושין דת\"ג או מ\"ג דהתם במי שמקיים שתיהן כשאפשר בידו ופליגי הי מנייהו עדיף לענין שכר וגם לדחות זה מפני זה דלמ\"ד ת\"ג אם בא המצוה לידו וצריך להתבטל מתל' תורה כדי לעשותה תדחי המצוה מפני ת\"ת וזו היא ששנינו ות\"ת כנגד כולם והיינו וכל חפצים לא ישוו בה כדאיתא בב\"ר פרשת ל\"א רק בקצת מצוות דקי\"ל שדוחין ת\"ת בעבורם כגון מת מצוה משום כבוד הבריות ומ\"מ משום פרסומי ניסא כדאיתא בפרק קמא דמגילה וכן אמרו לגבי תפלה דאי לאו משום דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד היו נמנעים מתפלה מפני ת\"ת ומ\"ד מעשה גדול דוחין ת\"ת מפני המצוה אבל הכא מיירי במי שאינו חפץ במעשה כלל ואפילו אפשר לו לקיימו בלא ביטול תורה ואע\"ג דמשמע הכא דאפילו במי שרוצה להתבטל מהמצוות כדי שלא להתבטל מת\"ת קאמר דנוח לו שלא נברא מדמקשה מינה לרשב\"י וע' י\"ל דהכא במי שכוונתו לעסוק בת\"ת תמיד ולא יקיים שום מצוה לעולם כו'.<br><b> ויתכן </b> דלא אמרו לעולם דת\"ת דוחה המצוה אלא במצוה דאתי לידי באקראי כגון ג\"ח וציצית וקן צפור ודומיהן דבכי האי גוונא ת\"ת עדיף למ\"ד ת\"ג אבל מצוה שהיא חובת גוף ויש לה זמן קבוע לא דחביבא מצוה בשעתא והיינו דקאמר הכא ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה וכו' ולהכי קאמר הלמד שלא לעשות כיון שאפי' ממצוה קבועה עליו רוצה ליפטר מפני ת\"ת ויתכן שזו היא שאמרו בפ\"ק דמ\"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כלומר דהיכא דאינה מצוה קבועה כגון ג\"ח וכיוצא דאפשר לעשותה על ידי אחרים נדחית מפני ת\"ת אבל כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כגון שהיא חובת הגוף אינה נדחית מפני ת\"ת ולפי זה לא נצטרך דאתייא כמ\"ד דמ\"ג כדכתיבנא בביאור בב\"ר ס\"פ ל\"ה עכ\"ל.<br><b> ולא </b> ידעתי איך לא הכריח הרב ז\"ל דאתייא כמ\"ד ת\"ג כמ\"ש לבסוף ויתכן כו' דאי כמ\"ד מ\"ג נמצא דברי רבינו סותרין זה לזה בתוך כ\"ד שהרי בהל' ג' כתב דת\"ג שמביא לידי מעשה ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום ובהל' ד' כתב שת\"ת נדחית מפני מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים. אלא ודאי דמשמע ליה לרבינו דההיא דמ\"ק נמי אתי כמ\"ד ת\"ג ולא איפליגו אלא במצוה דאינה חובת הגוף כג\"ח וכיוצא שזה נקרא מצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים לא במצות חובת הגוף.<br><b> סוף </b> דבר דזה שכתב רבינו דאפילו היה עוסק בת\"ת פוסק לעשות מצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ולא אמרינן בהא העוסק במצוה פטור מן המצוה כן מבואר מדברי הירושלמי דפריך עליה דרשב\"י שלא היה פוסק אפילו לק\"ש ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב דמבואר יוצא שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחר מפסיקין מת\"ת ועושי' המצוה וחוזרים לתלמודם כדברי ר' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזקי ממון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו בהמה </span>\n<b> שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפל' לגינה ונחבטה או שאכלה משלמת מה שנהנית כו'.</b> ע\"כ. הכי איתא בפרק הכונס דנ\"ח עלה דתני במתני' נפלה לגינ' ונהנית משלמת מה שנהנית ואמרינן עלה בגמרא בנחבטה (ופרש\"י שנחבטה קאמר שנחבטה על התבואה ושקעתן בקרקע והפסידה התבואה והיא נהנית שלא לקתה גופה בקרקע) ולא מיבעיא קאמר ל\"מ אכלה דמשלמת מיהא מה שנהנית אע\"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל בנחבטה דאפילו בההיא היזיקה אנוסה הואי ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ\"ל ופרכינן ואימא ה\"נ דהו\"ל מבריח ארי ואמאי בנחבטה משלם מה שנהנית ומשני מאמ\"ח מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מאמ\"ח לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ע\"כ והנה מפשט השמועה משמע דלפי תי' הא' הכל תלוי בדעתו ושלא מדעתו דכל שהציל ממון מדעתו של מציל בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא חשיב מאמ\"ח ופטור הניצול מלשלם ולפי תי' הב' של א\"נ הכל תלוי בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא דהיכא דאית ליה פסידא להציל ממון חבירו בין שיהיה מדעתו של מציל בין שלא יהיה מדעתו של מציל חייב הניצול לשלם והיכא דלית ליה פסידא למציל בין שהציל מדעתו בין שלא הציל מדעתו אינו חייב הניצול לשלם אפי' שכר טורחו ואם האמת כן ק' בפורע חובו של חבירו אמרו בר\"פ שני דייני גזרות דק\"ז ע\"א ובר\"פ אין בין המודר דל\"ג דחשיב לחנן מבריח ארי מנכסי חבירו ופטור הלוה לשלם לו ולפי תי' הא' ניחא דכיון דהוי מדעתו של מציל אפי' דאית ליה פסידא פטור הלוה: אבל לפי תירוץ הא\"נ ק' דכיון דהכל תלוי בפסידא אמאי פטור הלוה הא כיון דאית ליה פסידא לפורע אפי' שפרע מדעתו הו\"ל לחיוביה ללוה לשלם כיון דכל דאית ליה פסידא לא חשיב מאמ\"ח ומתוך קושיא זו כתבו התוס' שם ד\"ה א\"נ דכונת הש\"ס בתירוץ הא\"נ אינו לומר דהכל תלוי בדעתו דכל דאית ליה פסידא אפי' מדעתו חייב אלא ה\"ק א\"נ אפי' מאמ\"ח שלא מדעתו נמי חשיב מבריח ופטור אלא היכא דלית ליה פסידא כגון שהכריחוהו להבריח אמנ\"ח דכיון דלית ליה פסידא פטור משכר טורחו נמי. אבל היכא שהכריחוהו שלא מדעתו דלית ליה פסידא לא חשיב מבריח וחייב לשלם לו ונמצא דלפי תירוץ הא\"נ כשהוא מדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור והיינו ההיא דפורע חובו של חבירו של\"מ וכשהוא שלא מדעתו של מציל ואית ליה פסידא ג\"כ חייב לשלם ולא חשיב מבריח ארי ואי לית ליה פסידא אפי' שהוא שלא מדעתו פטור מלשלם דחשיב כמבריח ארי מדעתו ושוב הוקשה להם להתוס' דכיון דלפום מסוגיין מבואר יוצא דכל שהוא מדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי איך אמרו בסוף השוכר את הפועלים דצ\"ד דש\"ח שהי\"ל לקדם במקלו' ולא קדם חייב ומפרש\"י ש\"ח בחינם ש\"ש בשכר ומסקי' דחוזר ונותן מבה\"ב ומשמע דש\"ח אינו חייב לקדם: אבל ��ם קדם בשכר דשפיר עבד ונוטלין לו מה שהוציא ומסתברא דה\"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו הוא נוטל ועוד אמרי' בהגוזל בתרא דקט\"ו שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל את ש\"ח אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרי' מאמ\"ח בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותני' לו שכר כפועל בטל כדאמרי' במציעא דל\"א דלא אמרי' דלהוי כמ\"א בעלמא כיון דהוי מדעתו ותרצו בשם ר\"י דהא דאמרי' דכל שהוא מדעתו חשיב מ\"א ופטור מלשלם היינו היכא שההצלה היא מהפסד שאינו ברור כל כך ואינו מצילו אלא מצער ודאגה בעלמא שמא יבא לידי הפסד גמור כגון שהארי רחוק ואינו יודע בריא אם יבא כאן או לא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי ארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו והיינו ההיא דש\"ח שהיה לו לקדם וכן ההיא דשטף נהר חמורו וההיא דמשיב אבידה שנוטל עליו שכר אבל פורע חובו של חבירו אינו מהפסד כמו שהיה הלוה לפרוע אינו חשוב הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מ\"א א\"נ כדאמרי' בירוש' מפייסנא הוינא ליה וכן בנחבטה בהמה בתבואת חבירו אלו היה מדעתו של בעל הגינה וכן אם לא היה לו פסידא אפי' שלא מדעתו נמי הוה חשיב מ\"א אע\"ג דהציל את הבהמה בתבואתו מנזק ברור שהיתה נחבטת בקרקע והו\"ל לש\"ס למימר דלהכי חייב לשלם מה שנהנית משום שבריא הזיקא וכל כה\"ג לא חשיב מ\"א מיירי הש\"ס שהצילו מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע\"פ שלא היו דמיה נפחתי' בכך ולכך היה נחשב מ\"א אי הוה מדעתו או שלא מדעתו ולא הו\"ל פסידא יע\"ש:<br><b> אשר </b> ע\"כ אני תמיה על הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' לכתובות בפ' שני דייני גזרות דק\"ז ד\"ה חנן כו' דעמ\"ש שם התו' בשם ר\"ת דס\"ל דהא דאמרו הפורע חוב שלו פטור דוקא בפורע חוב מזונות אשתו משום דאפשר לה לצמצם במזונותיה אבל שאר חובות של מלוה חייב לכ\"ע דאי אפשר לה להיפטר ועפ\"ז ניחא להו ההיא דש\"ח שקדם במקלות וכן ההיא דהשבת אבידה שנוטל שכרו כפועל בטל וכן ההיא דשטף נהר חמורו דאי אפשר להיפטר מאותו חוב יע\"ש והוק' לו להרב דלפ\"ז מאי פריך הש\"ס בפ' הכונס גבי נחבטה ואימא ה\"נ דהו\"ל מ\"א והוצרך לשנויי מ\"א מדעתו כו' והשתא לדברי ר\"ת לימא מ\"א לא קריא הזיקא שיכולה האשה לצמצם ולהתפרנס בדוחק נפלה לגינה בריא היזיקא דדמייא דפורע שאר חובו דעלמא דחייב משום דבריא היזיקא והניחה בצ\"ע ותמהני איך לא שלטו ביה עיני דמר בדברי התוס' הללו דפ' הכונס שכתבו בהדייא דהא דנחבטה נמי מיירי בדלא בריא היזיקא דאפי' אם נחבטה בקרקע לא היו נפחתי' דמיה ולא הציל התבואה את הבהמה אלא מצער בעלמא שאין אדם רוצה שתצטער בהמתו ולכך אם היה ההצלה הזאת מדעתו של בעל הגינה או אם לא היה לו הפסד בתבואה אע\"פ שלא היה מדעתו היה פטור וכעין זה ראיתי להר\"ב בני יעקב בתשו' סי' ד' דקצ\"ג ע\"א ד\"ה וזה שתמה על הר\"ב תומת ישרים סי' ק\"ן יע\"ש וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דבסברא הלזו דס\"ל לר\"ת דהא דאמרי' דפורע חובו ש\"ח הוא פטור לא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו הנה הטור ז\"ל בח\"מ בסי' קכ\"ח כתב וז\"ל הפורע חובו של חבירו אין צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופירש\"י דבכל חוב איירי וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ו מה' מלוה אבל ר\"ת פי' דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו כו' אבל בשאר חובו לא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל הנה עיקר מחלוקת זה הביאוהו התוס' בפ' שני דייני גזרות דק\"ח ד\"ה הא מני חנן היא כו' וכתבו דר\"ח ג\"כ קאי בשיטת ר\"ת ז\"ל דפי' ההוא דפורע חובו בפורע חוב מזונות אשתו ובשם ריב\"א כתבו דקאי בשיטת רש\"י והוכיח כן מדברי הירוש' ובפ' אין בין המודר דל\"ג ע\"ב ד\"ה חנן הביאו ב' הפירושי' סתם ולא הכריעו יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפ' שני דייני גזרות הביא דברי התוס' כדמותם ולא הכריע אמנם בפי' למ' נדרי' דל\"ג עמ\"ש חנן היא כתב דה\"ה בכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא א\"ל הלויני אינו חייב לו כלום וסיים כך פי' רש\"י בפ' בתרא דכתובות יע\"ש:<br><b> ונראה </b> שדעתו לפרש כפי' רש\"י ועיין בקיצור פסקי הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות סי' ח' שהביא ס' ר\"ת ואח\"כ הביא ס' רש\"י ז\"ל כנראה דס\"ל דספוקי מספ\"ל להרא\"ש לענין דינא ולא הכריע וכבר תמה מרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' הנז' ובי\"ד סי' רכ\"א עמ\"ש הטור דמסקנת הרא\"ש כר\"ת דהיכן מצא כן להרא\"ש ז\"ל דאדרבא ממ\"ש בפי' לנדרים כפי' רש\"י וכן ממ\"ש עוד שם בכתובות אהא דאמרי' שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כתב כיוצא בו דחנן דאמר לעיל הא מני חנן היא כו' קמ\"ל כיוצא בשאר חובות דעלמא דהלכה כמותו גם מוהרא\"ש בתשו' סי' ע\"ו הוק' לו בדברי הטור ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ע\"ג סי' ט' על ב' שלוו ונעשו אחראין כו' וכתב וז\"ל והא דאמרי' הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו חוב דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מ\"א אבל היכא דמתחי' נעשו אחראין וערבאי' זה לזה אין כאן מ\"א וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ\"ל הרי מבואר שאין דעת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל ממה שפנה אל חילוקי' אחרי' והניח דברי הטור וצ\"ע:<br><b> ולדידי </b> ק\"ל עוד בדברי הטור לפי מ\"ש הוא ז\"ל דמסקנת הרי\"ף כר\"ת מה זה שהוק' לו בי\"ד סי' רכ\"א על מ\"ש אביו הרא\"ש עלה דמתני' דזן את בניו ואת בנותיו דפי' ר\"ת ז\"ל דהיינו כזן אותם לפניו והוא במדינה וכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע דלא הוייא הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומפרנסת ממעשה ידיה וי\"מ דמיירי כשהבעל נותן לה צורכה וזה מענגה במזונות יתירים אבל בענין אחר לא וכתב הטור וז\"ל וא\"א הרא\"ש הביא כל אלו המ' בפסקיו ואני תמה דכל זה אין צורך אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין דהלכתא כוותיה וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל והנה דברי הרא\"ש הללו שהביא הטור הם בפסקיו שם בפ' אין בין המודר דל\"ז וז\"ל וזן את אשתו כו' משמע דאתייא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא כדקאמר לעיל ואומר ר\"ת ז\"ל דמיירי כשזן את אשתו לפניו דכיון שהוא במדינה כו' וי\"מ כו' עכ\"ל: ואיכא למימר שפיר דמפני שהרא\"ש ז\"ל מפ' ההיא דאמרי' לעיל הא מני חנן וכמו שפי' ר\"ת ז\"ל דפורע חובו דמתני' מיירי בפורע חוב מזונות אשתו וזן אותה לזה הוקש' לו דהך מתני' משנה שאינה צריכה היא דכב' תני לה לעיל בפורע את חובו לדעת רב הושעיא דאמר הא מני חנן היא ופורע חובו היינו זן את אשתו ועוד דהו\"ל להש\"ס לפרש מתני' דהכא כחנן אפי' לרבא דמפ' לעיל ההיא דפ\"ח אפי' כרבנן וכשלוה ע\"מ שלא לפרוע דהך מתני' אתייא כחנן לכ\"ע ולזה תריץ יתיב דהך מתני' מילתא אחריתי היא דמיירי כשזן את אשתו בפניו ולחנן הוי חידושא דאע\"פ שמפרנסן לפניו ואינו מוחהו אפי\"ה חשבינן ליה כמבריח ארי ופטור ולרבנן נמי כיון שלא התנה עם הבעל מתנה הוא דיהיב לה ופטור כיון שהיתה יכולה לצמצם במזונותיה ואין כאן הנאה ועל שם י\"מ תירץ דמתני' אתייא כרבנן דמיירי כשנותן לה מזונות יתרי' באופן דשפיר איכא למימר דהרא\"ש ז\"ל לא הוצרך לפרש מתני' בהני פירושי אלא כדי ��יישב דלא תהוי משנה שאינה צריכה לפי פי' ר\"ת ז\"ל דהאי מתני' דפורע חובו דמיירי בחוב אשתו וכמו שכן הוקשה להם להתוס' ז\"ל שם בפרק אין בין המודר ד\"ה חנן ותי' כן דלחנן אשמועינן חידושא דחשיב מ\"א אפי' בזן אשתו לפניו יע\"ש ואה\"ן דלענין דינא ס\"ל להרא\"ש למאי דקי\"ל כחנן פטור בכל ענין ומאי קא ק\"ל וצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרב פו\"ד בדרישה ס\"נ שכתב דחיליה דהטור בדעת הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת ז\"ל הוא ממ\"ש בפסקיו בפ' אין בין המודר בההיא דפורע לו חובו כאוקמתא דרבא דמוקי לה אפי' כרבנן וכשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו המלוה לפרוע לו אלא לכשירצה הלוה יפרענו ולא הביא אוקמתא דרב הושעיא דמוקי לה כחנן יע\"ש ומינה משמע דכשהלוה לפרוע אסו' לפרוע חובו של מודר וזה אינו לפו' מאי דקי\"ל כחנן אמנם אי נאמר דהרא\"ש ס\"ל כר\"ת ז\"ל ניחא דלר' הושעיא מתני' בפורע חוב מזונות אשתו דוקא ולרבא בכל חוב מיירי ובע\"מ שלא לפרוע ולהכי ניחא ליה טפי אוקמתא זו דפורע חובו סתמא משמע בכל חוב דעלמא וע\"כ דמיירי בשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע וכל שהלוהו סתמא בין לרב הושעיא בין לרבא אסור דלא חשיב מ\"א לדעת ר\"ת ומ\"ש בפי' לפ' אין בין המודר כפי' רש\"י אין זו הכרח כיון דלא כתב כן לענין הלכה וכן מ\"ש בפסקיו בכלל ע\"ב ס\"ט הוא לדעת השואל דסובר כהרמב\"ם דפורע חובו ש\"ח מיירי בחוב דעלמא יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> עדיין אין זה הכרח לומר דמסקנת הרא\"ש הוא כר\"ת דאפשר דהרא\"ש ספוקי מספ\"ל לענין דינא אי כפי' רש\"י עיקר או כפי' ר\"ת הילכך לענין מודר הנאה דהוי מידי דאיסורא אזיל בתר פירוש ר\"ת ז\"ל לחומרא ולענין ממונא המוחזק ידו על העליונה ואם הלוה מוחזק לא מחייבינן ליה לפרוע למי שפרע בעדו דמצי למימר קי\"ל כרש\"י ודעימיה דפורע חובו ש\"ח בכל חוב מיירי אמנם אם הפורע תפוס משל לוה לא מחייבינן ליה ואפשר לומר בדוחק שזו היתה כונת הטור במ\"ש ומסקנת א\"א הרא\"ש כר\"ת כלומר דחושש לסברתו שלא להוציא מיד המוחזק:<br><b> עוד </b> ראיתי למהר\"א ששון ז\"ל בסימן ע\"ו שהוקשה לו לסברת ר\"ת ז\"ל מאותה שאמרו בירושלמי שם בריש פרק שני דייני גזירות ובפרק הגוזל בתרא עלה דמתניתין דהגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דהביאו מחלוקת ריב\"ל ורב בנתפס ע\"ח וקאמר דרב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' כו' ולא שמע מר דאמר ר\"י קנס קנסו לגזלן ע\"כ ופי' הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל חיליה דרב כחו וראייתו מהא דתנן בפ' הגוזל בתרא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה הרי שנתפס על חבירו וחייב לפרוע לו ולא שמיע ליה דלא ראיה היא זו דשאני גזלן דאע\"פ דאינו חייב קנסו רבנן ביה כדמקשה התם התלמודא והלא אין הקרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו אבל במקום דלא שייך קנס אימור דאינו חייב לפרוע עכ\"ל: וכ\"פ הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות בפי' הירושלמי מבוארי' דבריו דעיקר ראייתו של רב הוא דכל שתפסו הקרקע של הנגזל הו\"ל כאלו כפאוהו לנגזל עצמו מחמת הגזלן ונתן בעבורו קרקע זה ומשו\"ה חייב הגזלן להעמיד לנגזל שדה אחר וע\"ז דחו בש\"ס דהתם שאני דכיון שגזלו מתחילה הגזלן קנסו אותו להעמיד לו שדה אחר כל שנטלוהו ממנו מסיקי' עד שלא העמידו תחילה ביד הנגזל וצריך לומר דהירוש' הלזה אינו סובר כפי' הש\"ס דידן דהגזלן עצמו אחויי אחוי האי ארעתא למסיקי' דא\"כ מאי ראיה מייתי הרב מהכא לדין נתפס על חבירו דהתם שאני דחבירו לא היה שם בשעת שנתפס זה ולא נתן ממון הנתפס בידו ליד הב\"ח ולהכי מצי אמר ליה חבירו הנתפס מי זה אמר לך שתשלם בעבורי ואפי' אנסוך אבל הכא שזה מסר ממון הנתפס בידו חייב אלא ודאי דהירושלמי סובר דה\"נ הגזלן לא הראה להם קרקע זה אלא המסיקי' באו מעצמם ונטלוהו מחמת הגזלן על סמך שהגזלן יעמיד שדה אחר בעליו ולהכי חשי' כנתפס למאי דקי\"ל כריב\"ל וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' חובל ומזיק ה\"ו והטור בח\"מ סי' קכ\"ח סמוך לזה וז\"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חבירו פטור מלשלם לו אא\"כ משכנוהו בשביל המס ומה שיש לדקדק בראית הרב הלזו עיין למוהר\"א ששון ז\"ל בסי' ע\"ו דנ\"ח ע\"ד:<br><b> והשתא </b> לדעת ר\"ת שסובר דפורע חובו ש\"ח דעלמא חייב לשלם לו למה אמר ריב\"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגולגלת והלא אף בפורע חובו ש\"ח נמי חייב לשלם לו ועל הטור ז\"ל ק' טפי דמאחר שסיים וכתב שמסקנת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל היאך סמך וכתב דמי שמשכנוהו אותו לפרוע חוב חבירו דפטור והלא לדברי ר\"ת ז\"ל אפי' לא משכנוהו אותו וזה פורע מעצמו חייב לפרוע לו וקושייא זו ק' ג\"כ על הרא\"ש בפסקיו שאחר שהביא דברי ר\"ת סמך וכתב הירוש' ופירשו ולא פי' אותו בדעת ר\"ת ז\"ל ודוחק לומר דס\"ל להרא\"ש דכי היכי דר\"ת כתב דהירוש' הוא פליג אגמ' דידן כן ג\"כ פליג על הירוש' הלזה שהרי הי\"ל לו להרא\"ש לפרש זה והרב מוהרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל ולתרץ לדעת הירוש' אפשר לומר אחד משני פנים הא' דמאי דקאמר התם אין לך נתפס כו' אלא ארנון וגולגלת לאו דוקא ארנון וגולגלת אלא דומייא דארנון וגולגלת שהחייב חייב בו מן הדין כלומר מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע בעדו ודמי לפורע חובו לדעת ר\"ת ז\"ל כיון דה\"נ מדינא דמלכותא חייב אבל שאר כל דבר שלא היה חייב מן הדין אם תפסו בעדו לחבירו לא נתחייב מעולם לשלם ודמי לזן לאשתו ובניו ונמצא לפ\"ז שהכל תלוי בעיקר החיוב אם היה חייב מן הדין או לאו ולא איכפת לן אם מה שתפסוהו לחבירו שיפרע בעדו היה מן הדין התפיסה או לא שהכל תלוי בעיקר החוב וכמו שכתבתי וא\"כ השתא אתי שפיר ר\"ת ז\"ל כריב\"ל ור\"י והתירוץ הב' הוא הפך זה שהעיקר תלוי בתפיסה אם אותו הנתפס התפיסוהו מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע לנתפס אבל אם תפסוהו שלא כדין אז אפי' שעיקר החוב היה אמיתי אינו חייב לפרוע לו וטעמא הוי כמ\"ש בע\"הת בשער ע' בשם הרמב\"ן וז\"ל שאין לך נתפס על חבירו וחייב אלא כשתפסוהו על המס הקצוב והוא שלקחו ממנו בפי' בגלל פו\"פ בשני עדים וטעם הדבר שהוא פטור מפני שהוא יכול לטעון כשתפסוך אתה או ממונך אם הם אנסוך שהרי שלא כדין משכונך בעבורי שאין אדם עשוי לימשכן ע\"ז מה לך עלי מאונסך דאע\"ג דגרסי' בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מעבט הא אמרי' התם הנ\"מ באבולה דארעא וכרגא דמתא אבל בענין אחר הו\"ל אונס ובאונס כיון שאינו כדין לא מחיי' אידך דמשמיא אנסו להאיך דאם פרעו מדעתו נמי פטור דהו\"ל כמ\"א כו' אי משום טעמא דמפייס הוינא ליה ומחיל כו' יע\"ש: א\"כ אף לר\"ת ז\"ל נמי דאמר דדוקא כשתפסוהו שלא כדין שלא פרע אלא מחמת התפיסה ודעתו לא היה לפרוע בעד חבירו רק דמשמייא אנסוהו לפיכך הוא פטור דנמצא דמשמייא אנסו ליה דסייעו לזה אבל בפור' מדעתו לא אנסוהו לפרו' אלא שמדעתו אזל ופרע לית דינא ולית דיינא דיהא פטור ומשו\"ה חייב לדעת ר\"ת ז\"ל דהא ס\"ל דלא חשיב הא מ\"א וכן ג\"כ לא חייש ליה טעמא דמפייס הוינא ליה כו' עכ\"ל וב' התי' הללו רמזם ה\"ה בפ\"ת מה' חובל ומזיק ה\"ו כמ\"ש הרב יעש\"ב :<br><b> והנה </b> אמת התי' הב' הנזכר נראה לכאורה טפל בלי טעם מספיק דמה לי אם פרעו מעצמו ומה לי אם פרעו ע\"י אונס דאף כשפרעו ע\"י אונס לימא ליה מרצוני הייתי פורע לו אפי' אם לא היו מאנסי' אותי פרע לי אמנם אחר ההתבוננות נראה דיש טעם מספיק דכל שפרעו מרצונו בלי אונס הגוי המכריחו כי לא בעי למפרע ליה מצי אזיל בתר בע\"ח גוי ולומר לו תבע את חובי שפרעתי בשביל פ' וכיון שמרצונו פרעו אף הגוי עושה רצונו וחוזר ותובע לזה חובו וכיון דביד זה לכופו לפורעו לגוי מחייבינן ליה שיפרע לישראל שפרעו אבל כשהגוי אנסו לזה שיפרע לו בשביל חבירו ולא רצה מעיקרא לתבוע לו השת' נמי לא ציית ליה הילכך אין בידינו לכופו לזה שיפרע לו דמשמייא רחימו עליה דאנסו לזה כנלע\"ד ומה שיש לגמגם על תירוץ זה מסוגייא דפ' הכונס דנ\"ח ע\"א דאמרי' התם מהו דתימא מ\"א בעלמא הוא כו' ואימא ה\"נ מ\"א מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מ\"א לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא יע\"ש ומבואר מדברי התוס' שם דמדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור טפי משלא מדעתו אפי' אית ליה פסידא כמ\"ש לעיל וזה נראה הפך החילוק הנז' דשלא מדעתו אית לן לאפטורי טפי מדעתו עיין להרב בני יעקב דקצ\"ב ע\"ג ד\"ה איברא שעלה לחלק שפיר בין כשאנסו הבע\"ח בעצמו לפרוע כההיא דפ' הכונס דבהמתו שלו נפלה לגינה ונהנית דהוי כאילו הבע\"ח בעצמו אנסו לפרוע לכשאנסוהו אחרים לפרו' חובו של זה כההיא דאנסוהו גוים לפרוע חוב חבירו דמצי למימר דמשמיא אנסוך ומ\"מ לא הי\"ל צורך למוהרא\"ש ז\"ל לחלק בין אנוסוהו לפרוע לפורע מדעתו שזה החילוק אין הדעת מקבלו לדעת ר\"ת ז\"ל דמעיקרא קושייא ליתא מדברי הירוש' הלז לדעת ר\"ת ז\"ל דודאי אף לדעתו ז\"ל לא אמר דבפורע חובו של חבירו חייב לפרוע לו חבירו אלא בחוב שהוא ברור שזה חייב לזה אבל בחוב שאינו ברור לא אמר ר\"ת דחייב דא\"כ שפיר איכא למימר דאין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגולת דמשמע דבשאר חובות פטור אלא בחובות שאינו ברור כארנון וגולגולת דאע\"ג דמדינא דמלכותא חייב מ\"מ אין החוב ברור דאי משתמיט מגזבר המלך עד יעבור הזמן של המס מפטר מן המס המלך וכן בשאר אופנים של פיטור ואי לאו דדינא דמלכותא למעבט חד אחבריה לא הוה מיחייב למפרע אבל שאר חובות כה\"ג דמצי מפטר נפשיה לא מיחייב אבל בחוב של הלואה שהחוב ברור לית דינא ודיינא לר\"ת ז\"ל לומר שזה יפרע חובו וזה יפטר והרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קכ\"ד כתב דאף לדעת החולקי' על ר\"ת וס\"ל דאף פורע חובו ש\"ח פטור לפרוע דמצי טעין הוה מפייסנא ליה דוקא בשפרעו מדעתו פטור מפני שעשה שלא כהוגן שפרע שלא ברשות ועילא מצאו לפוטרו בטענה כל דהי דהוה מפייסנא ליה אבל אם באו עדים בחוב ברור ותפסו ממונו של זה ונפרעו ממנו אי חייב זה לפורעו מדינא דר\"ן דכי היכי דנשתעבד לבע\"ח נשתעבד לזה שנפרע ממנו ומחייבינן ליה לפורעו כההיא דפ' הכונס דנ\"ח דאמרי' דכל שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מ\"א וההיא דהירוש' דאמרי' אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חוב פטו' ל\"ק דהתם אין החוב ברור אבל כל שהחוב ברור ופרעו מדעתו פטור אבל שלא מדעתו חייב והיינו ההיא דפורע חובו ש\"ח דחייב לפרוע לדעתם ז\"ל ודבריו נכונים וברורים וראויים למי שאמרן:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לדבריו מדברי הירוש' דאחר דברי ריב\"ל דאמר אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנון וגולגו' מסיים ר\"א כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה ולא שמיע ליה מה דאמר ר\"י קנס קנסו בגזלן ע\"כ מבואר יוצא מתוך דברי הירוש' דל��ום מאי דלא שמיע ליה לרב ההיא דר\"י דקנס קנסו בגזלן שמעי' ממתני' דהנתפס על חבירו חייב הפך דברי ריב\"ל ועכ\"ל דריב\"ל בדליתיה לחוב ברור דומייא דחוב דגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דאפי' שהלוה מחמת הגזלן אין כאן חוב ברור דמסיקי' הוא דנטלוה וכיון דקרקע אינה נגזלת ויש לו טענה גמורה ליפטר דמה\"ט קאמר ר\"י לפום קושטא דקנס קנסו חכמים ולא מדינא ולרב דלא שמיע ליה הא דר\"י וס\"ל דמדינא חייב אף שאין החוב ברור פשיט שפיר דכל שנתפס על חבירו חייב ליתן לו אף שאין חובו ברור ותפיסתו על חבירו:<br><b> וראיתי </b> להרב בני יעקב בדף קצ\"ב ע\"ד שכתב וז\"ל אך הדבר הק' על מוהרי\"ט ח\"א סי' קכ\"ד שהוצרך לחלק בין ההיא דירוש' דאין אדם נתפס לההיא דפ' הכונס דההיא דאין לך נתפס על חבירו מיירי בשהיה יכול ליפטר והוא תימא שהרי בפורע חובו אע\"ג דהיה יכול ליפטר נראה דדוקא מפני שהוא מדעתו וצ\"ע עכ\"ל: ולא ידעתי מה זו תמיה שהרי דברי הרב מבוארי' דמשמע ליה דהכל תלוי במידי דיכול ליפטר דכל שאין בידו ליפטר וזה פרעו שלא מדעתו כגון שאנוסוהו לפרוע חייב ומה\"ט אמרו בירוש' דכל חוב שאינו במס וארנון שאנוסוהו לפרוע בעד חבירו אפילו שלא פרעו אלא באונס כיון דהוי מודי דיכול ליפטר פטור חבירו מלפרוע ובפורע חובו של חבירו אע\"ג דמדינא חייב באותו חוב ואינו יכול ליפטר עשאוהו חכמים כחוב שיכול ליפטר ואמרו דמצי למימר מפייס הוינא ליה וכיוצא מפני שעשה שלא כהוגן לפרוע חובו שלא ברשותו וההיא דהכונס משום דהוי מידי דאינו יכול ליפטר דכיון דנפלה הבהמה לגינה וניצולת בעשבים של חבירו דנמצא דחבירו ההנהו שלא מדעתו מה\"ט אמרו דחייב לשלם לחבירו ודוק:<br><b> הכלל </b> העולה דלדעת מהר\"א ששון ז\"ל לפי שיטת ר\"ת ז\"ל ור\"ח ז\"ל דבפורע חובו חייב לפרוע ולא מצי טעין מפייס הוינא ליה וכל כה\"ג דמהני את חבירו מדעתו במידי דלא מצי פטר נפשיה בפורע חובו הברור של חבירו וכמשיב אבידתו וכקדם ברועי' ובמקלות להציל הצאן מפי הארי הבא לתוך הצאן דבריא היזיקא וכן בנפלה בהמתו לגינה ונחבטה בזרעים של בעל הגינה וניצולה מן הנזק ונפסדו זרעים של בעל הגינה וכן באנוסוהו לפרוע מס וארנון של חבירו דהוי דינא דמלכותא אע\"ג דמצי פטר נפשיה באיזה אופן כל כה\"ג חייב חבירו לפרוע לו אמנם אם פרע בעד חבירו מדעתו מידי דמצי פטר נפשיה מיניה כגון שפרע בעד חבירו לגוי או לישראל חוב שאינו ברור או איזה עלילה ודאי דפטור אף לדעת ר\"ת ור\"ח ז\"ל שלא אמרו הם ז\"ל אלא בפורע חוב חבירו הברור דטענת מפייס הוינא ליה לאו טענה היא לדידהו ז\"ל אבל אם טוען איני חייב לו או פרעתי לו בהא אף לר\"ח ור\"ת ז\"ל פטור וכן אם אנוסוהו לפרוע בעד חבירו חוב שאינו ברור ופרעו באונס אף בזה פטור לדעת ר\"ח ור\"ת דמצי א\"ל מן השמים אנוסך וכן הוא לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל ואין ביניהם אלא דלדעת מוהר\"א ששון הירוש' שאמרו אין לך פורע בעד חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חובות פטור מיירי אפי' בפורע חוב ברור דלדעת מוהרא\"ש כל שאנוסוהו לפרוע אפי' חוב ברור פטור לכ\"ע ומצי טעין מן השמים אנוסך ולדעת מהרי\"ט דוקא כשאנוסוהו חוב שאינו ברור הוא אבל אם אנוסוהו לפרוע חוב ברור הו\"ל כההיא דנפלה לגינה דמיחייב לשלומי:<br><b> וראיתי </b> להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב ד\"א ע\"ד שכתב וז\"ל ועוד הוקשה לי מסוגיא זו דפרק הכונס דמסיק תלמודא דכל דאיכא תרתי פסידא ולאו מדעתיה תו ליכא דינא דמ\"א ק' ממ\"ש בירוש' כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שלהי שנ�� דייני גזירות ריב\"ל אומר אין לך נתפס על חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלתא ופסקוה הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חו\"מ והטור בח\"מ סי' קכ\"ח ולפי סוגיא דהכונס לא אדע שכו\"ל מאי אירייא ארנון וגולגתא דנקט בירושלמי דמשמע דבשאר חובות פטור חבירו והא כיון דנתפס ולאו אדעתיה דאיכא פסידא דחסריה ממונא ודאי חייב ולא דמי לפורע חוב דעלמא דחשבינן ליה מ\"א דהא מדעתיה עביד כמ\"ש התוס' התם אבל הכא בנתפס לפרוע דהוי תרתי פסידא ולאו מדעתיה אף בשאר חובות דלאו ארנון וגולגולת ליחייב ומאי איריא ארנון וגולגולת והוא פליא והדבר צריך לי תלמוד עכ\"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי מוהרא\"ש ומוהרי\"ט והרב בני יעקב שכתבנו דכולהו הני רבוותא לא הוק' להם מדברי הירוש' הלזו אלא לשיטת ר\"ת דס\"ל דפורע חובו ש\"ח דאי אפשר לו להפטר מאותו חוב דחייב דלדידיה ק' למה נקטו בירוש' ארנון וגולגלת אבל לשיטת התוס' דס\"ל דפורע חובו נמי פטור ל\"ק להו מידי מדברי הירוש' למה נקט ארנון וגולגלת דלדידהו ודאי דוקא בארנון וגולגלת דהוי דינא דמלכותא דמעבט חד אחבריה חייב אבל אם נתפס על חוב חבירו ופרעו פטור דמצי אמר ליה מי אמר לך דתפרע דאנא הוה מפייסנא ליה ואם אנסך שלא כדין אנסך ומן השמים אנוסך ומ\"ש בפ' הכונס דהיכא דאית ליה פסידא ושלא מדעתו דחייב הוא משום דא\"א לו ליפטר מאותו חוב דכשנפלה הבהמה לגינה אם לא היו עשבים של זה היתה הבהמה ניזוקת בודאי ולא מצי פטר נפשיה באופן אחר כמ\"ש בשם מוהרימ\"ט ז\"ל א\"נ לא אמרו בפ' הכונס דשלא מדעתו ופסידא דחייב אלא כשהאונס דשלא מדעתו בא מיד חבירו שאנסו החייב לפרוע חובו דהתם נמי בהמתו של חבירו שהניחה בעל הבהמה לצאת ונפלה לגינת חבירו והזיקה עשבים הו\"ל כאלו הוא בעצמו הכריחו להציל ולהכי חייב מה שא\"כ בדברי הירוש' שהאונס בא מיד אחר דהיינו שהמלוה לשמעון הכריחו ללוי שיפרע לוי בעבור שמעון וכל שהאונס בא מיד אחר מצי א\"ל מן השמים אנסוך וכמ\"ש בשם הרב בני יעקב ז\"ל ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שם ע\"ג הביא תשו' מוהריב\"ל ח\"ג סי' י\"א שכתב דמי שפדה שבוי אדעתא שישלם לו דמי פדיונו דחייב כיון דבריא היזיקא דשבי כולהו איתנהו ביה כמ\"ש התוס' בפ' הכונס אע\"ג דהוי מדעתו וכתב עליו דמה זו ראיה דהא איכא למימר דשבי דאיכא פקוח נפש מיחייב איהו לאצולי מדאורייתא בלי ממון והו\"ל לאתויי מדברי הרא\"ש בפ' ן' סורר דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו והביא ראיה מההיא דנרדף ששבר כלים של רודף פטור של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א\"כ יפטר משבירת כלים של כל אדם שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להציל אלא עכ\"ל דלא מיחייב יע\"ש: וא\"כ בפשיטות הי\"ל למוהריב\"ל ז\"ל להביא ראיה מדברי הרא\"ש הללו דמבואר בהדיא דאפי' בהצל' נפשו' לא מיחייב איניש לאצולי לחבריה בממוניה ומשתלם מיניה ומשם יוצא הדין פשוט לפודה את השבוי עכ\"ל: ולא ידעתי למה זה תמה על מוהריב\"ל בזה ולא על המרדכי והגהו' אשירי שכתבו כדברי מוהריב\"ל דהפודה את השבוי אין בו משום מ\"א מטעמא דבריא היזיקא ולא נרגשו לומר דשמא לא יתחייב לשלם דמדאורייתא מיחייב לאצולי ועכ\"ל דהם ז\"ל פשיטא להו האי מילתא דכל דאית ליה ממון להציל את עצמו אין סברא לחייב לחבירו להצילו משלו אמנם הך מילתא קמספקא להו גבי שבוי דילמא לא מיחייב לשלם משום דהו\"ל כמ\"א מנכסי חבירו ולא הוי כחיה גוררתו ולסטים שעליו דפ' בן סורר שכתב הרא\"ש דהנזק ברור טפי לזה הביא ההיא דהכונס ודברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות דשבוי נמי חשיב בריא היזיקא ומיחייב לשלם:<br><b> ודע </b> שרבינו ז\"ל בפי\"ב מה' אישות די\"ט כתב וז\"ל הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבא חייב לשלם עמד אחר מדעת עצמו וזנה משלו אם יבא הבעל אינו חייב לשלם והר\"ז איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה ממנו עכ\"ל וכתב ה\"ה מחלוקת במשנה ונפסקה הלכה בגמ' כחנן שהניח מעותיו על קה\"ץ והרשב\"א כתב בפ' אין המודר דל\"ג מסתברא לי דדוקא בפורע ומפ' שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה ובכה\"ג הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל במפרנס סתם חוזר וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וראיה מיתומים שסמכו אצל בה\"ב דיתומים קטנים אינן יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בה\"ב לשלם ולא אמרי' כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון אלא למתנה והאריך בזה עוד כתב ונ\"ל דכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם הר\"ז חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונות אשתו בתנאי ב\"ד דהו\"ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן וה\"ה לזן עבדו ושפחתו העברים דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון עכ\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו והטעם דיש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו מה שא\"כ הכא אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק והר\"ז כפורע חובו ש\"ח שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל ואלו לא זן אותה זה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לו שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הר\"ז כפורע חובו ש\"ח ממש ואפשר שדינא של הרב ז\"ל קיים בשזן ומפרנס סתם איניש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בו לא עכ\"ל:<br><b> הנה </b> העתקתי דברי ה\"ה לבאר דבריו יען ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ע\"ד ה\"ה וז\"ל ומ\"ש ואין נראה כן דעת הראשונים ז\"ל אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו כו' כונת ה\"ה ז\"ל בזה סתומה ולא ידעתי במה הוא דחה דברי הרשב\"א שהרי יסוד הרב ז\"ל הוא לומר שהמפרנס סתם לאשה או לחברו מסתמא לא לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה מההיא דיתומים שסמכו אצל בה\"ב ומההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ כיון שלא פי' דאדעתא ליטול מן הבעל סתמא דמילתא לאשה עצמה הלוה והבעל חייב במזונותי' א\"כ זה שהלוה לה חוזר וגובה מדר\"ן דהנושה בחבירו מנה כו' מוציאין מזה ונותני' לזה א\"כ כל מה שדחה ה\"ה ז\"ל בין הנאת תועלת אסילוק הנזק לא אירייא כלל לפי יסוד הרשב\"א ז\"ל דכל זה שייך גבי מאמ\"ח ופורע חובו אבל כאן כיון שהיא נטלה והיא החייבת דהבעל חייב מדין מוציאין מזה חייב הבעל לפרוע מה שנטלה וצ\"ע כך הבנתי בדברי הרשב\"א כמו שכתבתי לעיל אחר שכתבתי זה ראיתי להריב\"ש בסי' תפ\"א ולפ\"ז ק\"ל בדברי הרשב\"א דלמה במפרנס ופי' בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קה\"ץ ומה בין המפרנס סתם אף שהיה חייב לה מעות לאשה אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא\"כ בין בסתם בין במפרש הוי פורע חובו ש\"ח וצ\"ע:<br><b> אחר </b> כל זה ראיתי תשו' להרשב\"א במיוחסות סי' י\"ד כו' ומעתה נתבארו דברי ה\"ה ז\"ל ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין ��ן סתם למפרש כיון שאין עליה שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז\"ל דק כחוט השערה ויש להתיישב בזה עוד עכ\"ל וכל זה גרם לו להרב ז\"ל שלא ראה דברי הרשב\"א ז\"ל עצמה שבחי' לפ' אין בין המודר דל\"ג בשתי מקומות הא' בדל\"ג ע\"ב ד\"ה עמד והוא בדק\"ן ע\"ב לחי' והשניה בדמ\"ז ע\"ב ד\"ה לוה ובע\"ח באים ונפרעין והוא דקנ\"ד ע\"ב לחי' ושם בדמ\"ז מבוארי' דבריו יותר וההכרח שהכריח מתוך אותה סוגייא הוא זה דמפרנס אשת חבירו דפטור לחנן הוא דוקא במפרש לה שבתורת פרעון חוב העלה הוא דכל כה\"ג הו\"ל כאלו פי' בפי' לה שהיא לא תתחייב לו לא מצד שהלוה לה ע\"מ לפרוע ממנה שהיא תטול מבעלה ותתן לו ולא ע\"מ שהוא עצמו תתבע לבעלה ומשעבוד נכסי בעלה יפרע ההלואה דכיון שפי' שבתורת פרעון חוב בעלה הוא נתן לה אין כאן חיוב הלואה לאשה כלל ולא לבעלה אמנם במפרנס וזן אותה סתם הו\"ל כאלו אמר לה אני מלוה לך מזונות אלו ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה כלומר שהיא תגבם מבעלה וישלם לו והטע' דמפרשי' הכי בזן אותה סתם הוא מפני דכיון דלא פי' בפי' להלואה לה וגם לא לפרעון חוב בעלה ולא למתנה ואין אדם מהנה את חבירו סתם במתנה כדמוכח ההיא דיורד לתוך שדה חבירו ע\"כ לפרש דה\"ק לה הנני זן אותך ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה והיינו ברייתא שאת נהנית לי דמינה דייק בש\"ס דחילופין לאו כגדולים דמו משום דשרינן ליה ללוה כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעלה באכילתה דבאכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו כיע\"ש:<br><b> באופן </b> דמתוך ההיא דיורד לשדה חבירו הוליד הרשב\"א דזן ומפרנס אשת חבירו סתם לא למתנה איכוון ולא להלואה לעצמה ע\"מ ליגבות ממנה אלא כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה יע\"ש ולזה דחה שפיר ה\"ה ז\"ל דמההיא אין ראיה לומר דלא לשם מתנה איכוון בזן ומפרנס אשת חבירו סתמא דשפיר איכא למימר דכל שלא פירש לשם הלואה ודאי לשם מתנה לבעל או לאשה איכוון ולא דמי לההי' דיור' לשדה חברו דמביא לו תועלת לבעל השדה ומעלה קרקעו ומהנהו אבל בזן ומפרנס אשת חבירו אינו מביא לו שום תועלת לבעל במה שזן את אשתו ומהנה אותו אלא שמסלק ממנו היזק דפורע חובו וכל כה\"ג שפיר מצינן למימר דלשם מתנה איכוון ולא לשם הלואה גם ליכא למימר דכיון דלאשה עצמה מהנה לה במה שמאכיל ומפרנס לה והו\"ל כההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ איכא למימר דלא לשם מתנה קיהיב אלא לשם הלואה ע\"מ להשתלם מבעלה לזה כתב ה\"ה דלאשה נמי לא קמהני לה דההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' דהתם אם לא היה יורד זה ומעלה קרקעו ודאי שלא היה נמצא אחר לנוטעו אבל הכא אם לא היה זה היה נמצא אחר כיון דמחוייב בעלה לזונה וכל שהיה נמצא אחר לזונה ע\"מ להשתלם מבעלה זה שזנה ופרנסה סתם אם כוונתו להלות לה ע\"מ להשתלם מבעלה היה לו לפרש וכל שלא פירש איכא למימר דלשם מתנה איכוון או לשם פרעון חוב בעלה כמ\"א ובכן מ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל בסוף דבריו שק' על הרשב\"א מה בין זן סתם למפ' כיון שאין עליה שום חיוב לא קשיא ולא מידי דאיכא בינייהו טובא דבמפרש לה לשם הלואה חיובא רמיא עלה לפרוע הלואתה והיא היא קמחייבא אי אית לה וכי לית לה מוציאין מבעלה אבל בזן אותה סתם הו\"ל כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה וכמבואר מדברי הרשב\"א בחי' ודוק:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מח\"א בחי' על רבינו בה' אישות שכתב עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרש סתם אבד מעותיו כו' וז\"ל לא ידעתי זה דהא כל המ' כתבו דלותה היא שגובה מן הבעל דשליחותיה דידיה קעבדא ובפרנס�� ג\"כ כיון דלשם הלואה נתנם ומוהר\"מ כתב דכל היכא דהיא פטורה הבעל נמי לא מיחייב עכ\"ל ולפי האמור בהכרח הרשב\"א בפרנסה סתם לאו לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה לה ע\"מ להשתלם מבעלה הוא מההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' שפיר דחו הראשונים דמההיא ליכא ראיה להא דהכא כיון דליכא תועלת והנאה במזונות אלו שהוא זן אותה לא לבעל ולא לאשה שפיר איכא למימר דאלו היה מכוין להלואה ולא למתנה היה לו לפרש דלשם הלואה הוא נותן לה ולא לשם מתנה :<br><b> עוד </b> כתב הר\"ב מח\"א עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואלו לא היה זן אותה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת כו' וז\"ל ק\"ק דגם אם היתה נפרעת ממנו וכ\"כ רש\"י והרשב\"א עכ\"ל והא ל\"ק מידי דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דהא דזן את אש' חבירו לא דמי' לההי' דיורד לתוך שד' חבירו להכרי' דלשם הלואה איכוון ולא לשם מתנ' דהתם התועלת וההנאה שעשה זה לתוך שדהו לא היה מוצא במקום אח' שיעשו לו דרך מתנה הילכך חייב לשלם לו מה שההנהו כל שלא פי' דלשם מתנה איכוון. אבל זן אשת חבירו שהיא היתה ניזונת בלא\"ה או מנכסי בעלה או בהלואה מאחרים בפי' ע\"מ שישתלם מבעלה אם זה איכוון לשם הלואה ע\"מ שישתלם מבעלה היה לו לפרש דלשם הלואה על מנת שישתלם מבעלה קא מכוון דכיון דבהנאה זו שעשה לה היה בא לה ממקום אחר שפיר איכא למימר דזה שלא פי' אפשר דלשם פרעון חוב בעלה הוא נותן לה או לשם מתנה ודוק:<br><b> עוד </b> כתב הרב מח\"א ז\"ל והר\"ן בנדרים דל\"ג ע\"ב כתב ע\"ד הרשב\"א דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל קנחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים ע\"כ ודבריו תמוהים ג\"כ דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר' נתן והכי כתב הר\"ן בפ' השותפים דמ\"ז ע\"ב גבי האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך לווה ובע\"ח באים ונפרעים ממנו עכ\"ל ולא ידעתי דודאי כל שלותה בפי' בדרך הלואה חייב בעלה לשלם מדר' נתן אבל בזן לה סתמא דאיכא למימר דאדעתא דבעל קנחית ולאו אדעתה דידה לומר שנתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כ\"ע דינא גמירי דהפורע חוב חבירו פטור מלשלם כדי שנאמר דודאי זה לשם הלואה לדידה קמכוין שפיר איכא למימר דזה לשם פרעון חוב בעלה איכוון ולחזור ולגבות ממנו:<br><b> ודע </b> שבראיה שהביא ה\"ה ז\"ל בשם הרשב\"א דהזן את חבירו סתם לא לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה מיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב ויתומי' קטנים אינן יכולים להתנות וראיתי להר\"ב גד\"ת בדשנ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל וזה תימא דערביך ערבא צריך ויתומים קטנים גופייהו מנ\"ל דמיחייבי לפרוע למפרנס אותם סתם והרי הרי\"ף ז\"ל גדול הפוסקים בפה מלא [אמר] דהמפרנס יתום בסתם הניח מעותיו על קה\"ץ ויתום זה שהכניסו לחצירו מבואר הוא דהוי ממש יתומים שסמכו כו' עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דאף הרי\"ף ז\"ל אזיל ומודה לההיא דיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב דמיחייבי יתומים לפרוע למפרנס אותם בסתם דהרי אמרו דבע\"הב דינו כאפוטרופוס לכל דבר כמ\"ש הטור בסי' ר\"ץ סל\"א וכיון שדינם כאפוטרופוס לכל דבר ודאי דמיחייבי לפרוע ולדעת הרא\"ש דאפי' בקטנים פחות מעונת הפעוטות דלאו בני תנאי נינהו אלא דהרשב\"א ז\"ל סבור דכיון דלאו בני תנאי נינהו הו\"ל כמפרנס אותם לשם הלואה ומיחייבי לפרוע מינה יליף לסתם בני אדם דכל שזן אותם בסתם הו\"ל כמפרש לשם הלואה כיתומי' קטנים דלאו בני מעבד תנאי נינהו דאמרי' דסתמא לשם הלואה הוא אמנם הרי\"ף ז\"ל ושאר מפרשי' ס\"ל דדוקא ביתומים קטנים אדרבא משום דלא מהני בהו תנאי משו\"ה אמרי' דסתמא לשם הלואה הוא דכיון דאינו יכול להתנות בפי' כיון דקטנים נינהו משו\"ה לא התנה בפי' עמהם לשם הלואה אבל בגדולים ושאר בני אדם דיכולים להתנות עמהם לשם הלואה כל שלא התנה עמהם לשם הלואה אמרינן דלשם מתנה איכוון וזה נראה דעת מרן ב\"י ז\"ל בדעת הרי\"ף דבסי' קכ\"ח מחו' ב' שאחר שהביא תשו' הרי\"ף ז\"ל שהביא בעה\"ת ז\"ל כתב וז\"ל ונראה דאם היתום היה קטן אפי' אין לו בידו משל"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש כופר אחד ולא ב' כופרים שור </span>\n<b> של ב' שותפים שהרג כל א' משלם כופר שלם.</b> הנה אמרי' בפ' שור ושנגח ד\"מ ע\"א משבח ליה רבא לר\"ן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א\"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא לגביה א\"ל בעי מינאי מילתא בעא מיניה שור של ב' שותפים כיצד משלמי' כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אדיתיב וקמעיין בה א\"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין חייבי חטאות אין ממשכנין חייבי כופרים מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמו מחמר חמי' עליה ולא בעי משכוני' א\"ד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה ולא חמיר ליה ובעי משכוני א\"כ כיון דהוא לא חטא וממונא הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי למשכוני א\"ל שבקן אסתגר בקמייתא ופי' רש\"י הסגרתי ונאלמתי בראשונה ע\"כ :<br><b> ושמעתי </b> מפה קדוש הרב המובהק כמוהר\"י הלוי אשכנזי ז\"ל שהיה אומר דהבעיא (הב' דקמבעייא ליה לרב אחא בי\"ע אי ממשכני' על הכופר או לא החזיק הבעייא הראשונה דקמ\"ל אי שור של ב' שותפים משלמי' בין ב' את הכופר או לא אי משום דכופר א' ואי משום דכופר שלם בעי' ולא חצי כופר דאי הוה פשיטא ליה בבעייא שניה דממשכני' על הכופר ממילא הוה נפשט הבעייא הא' ששור של ב' שותפים לא היו משלמי' כופר כלל אי משום דכופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים ואי משום דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר והיא היא טעמא דמתני' דקתני התם במ' מכות ד\"ג גבי ד' דברים נאמרו בעדי זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר וה\"ט ודאי דכופר אחד אמר רחמנא ולא ב' כופרי' או כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ומשו\"ה לא [הוו] עדי' זוממי' לשלם דאי משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרי' ואי משלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמ\"ר ולא חצי כופר אבל השתא דמספ\"ל אי חייבי כופר ממשכני' אותם או לא איכא למימר דטעמא דעדים זוממי' אינן משלמי' את הכופר הוא מהטעם שכתב הריטב\"א בשיטתו שם וכיון דמס\"ל אי ממשכני' אותם ולא איפשיטא הילכך מספיקא אין ממשכני' אותם וכיון שהוא היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו העדי' לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה עכ\"ל הרשב\"א ובכן כשהיה מעיין ר\"ן בבעייא ראשונה והיה רוצה לפשוט הס' מהך דמכות דעדים זוממי' דאין משלמים כופר והוה בעי מימר טעמא דלא מצו לשלם לא חצי כופר כל א' ולא ב' כופרים ובזה הוה נפשטא הבעייא אבל היה מעיין דאפשר דמה\"ט היו משלמים או ב' כופרים או חצי כופר כל א' ומה שאין עדים זוממים משלמים הוא מטעם הריטב\"א דאין כאן דין הזמה משום דאין ממשכנים אותם והם מאליהם אינן נוטלים כיון שיודעים שלא היה כמו שהעידו העדים ואין כאן דין הזמה לכן כששאל לו הבעייא השניה אי ממשכני' על הכופר השיב שפיר שבקן אסתגר בקמייתא כלומר דבכלל בעייא ראשונה בכלל' היא הב' דאי לא הרי נפשטה הראשונה עכת\"ד הרב ששמעתי ונומיתי לו דאין זה נכון דמה שייכות יש לזוממין עם שור של ב' שותפים דזוממי' ודאי בין שניהם לא היו מחייבי' לבע\"ד אלא כופר א' ומשום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו היו חייבים הם לשלם בין שניהם הכופר שהיה הבע\"ד חייב כמו משלשין בממון שם ד\"נ ומשום קנסא ולא היו נפטרים מטעם כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים או ולא חצי כופר שהם אינן משלמים מתורת כופר אלא מתורת קנס שהיו רוצים לחייב לבע\"ד ובודאי דהפיטור שלהם הוא משום דלאו בני כפרה נינהו כמ\"ש הריטב\"א והרמב\"ן וא\"כ בלתי הבעייא השניה לא היה נפשט הבעייא הראשונה דאם העדים היו פטורים ודאי שלא היו נפטרים אלא מטעם דלאו בני כפרה ובמ\"ש הרמב\"ן שם ולא מטעם כופר א' אמר ולא ב' כופרי' א\"נ ולא חצי כופר דבהם לא שייך האי טעמא כיון דהם משלמים מתורת קנס ולא משום חיוב כופר אבל בשור של ב' שותפים אי בעייא ליה שפיר כיון דהן משלמים מתורת כופר ודוק ודע דלתי' הריטב\"א ז\"ל שם במכות ק' אמאי לא פשיט הבעייא בקמא מההיא דת\"ר דעדים זוממים אינן משלמים את הכופר דמוכח מינה דאין ממשכנים על הכופר וליכא למימר דמשום דהבריית' דמספ\"ל אי ממשכני' או לא משו\"ה תני דאין משלמין את הכופר דליתא דמשום ספיקא לא הו\"ל למיתני אין משלמים כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה וכעת צ\"י :"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו בהמה </span>\n<b> שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפל' לגינה ונחבטה או שאכלה משלמת מה שנהנית כו'.</b> ע\"כ. הכי איתא בפרק הכונס דנ\"ח עלה דתני במתני' נפלה לגינ' ונהנית משלמת מה שנהנית ואמרינן עלה בגמרא בנחבטה (ופרש\"י שנחבטה קאמר שנחבטה על התבואה ושקעתן בקרקע והפסידה התבואה והיא נהנית שלא לקתה גופה בקרקע) ולא מיבעיא קאמר ל\"מ אכלה דמשלמת מיהא מה שנהנית אע\"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל בנחבטה דאפילו בההיא היזיקה אנוסה הואי ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ\"ל ופרכינן ואימא ה\"נ דהו\"ל מבריח ארי ואמאי בנחבטה משלם מה שנהנית ומשני מאמ\"ח מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מאמ\"ח לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ע\"כ והנה מפשט השמועה משמע דלפי תי' הא' הכל תלוי בדעתו ושלא מדעתו דכל שהציל ממון מדעתו של מציל בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא חשיב מאמ\"ח ופטור הניצול מלשלם ולפי תי' הב' של א\"נ הכל תלוי בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא דהיכא דאית ליה פסידא להציל ממון חבירו בין שיהיה מדעתו של מציל בין שלא יהיה מדעתו של מציל חייב הניצול לשלם והיכא דלית ליה פסידא למציל בין שהציל מדעתו בין שלא הציל מדעתו אינו חייב הניצול לשלם אפי' שכר טורחו ואם האמת כן ק' בפורע חובו של חבירו אמרו בר\"פ שני דייני גזרות דק\"ז ע\"א ובר\"פ אין בין המודר דל\"ג דחשיב לחנן מבריח ארי מנכסי חבירו ופטור הלוה לשלם לו ולפי תי' הא' ניחא דכיון דהוי מדעתו של מציל אפי' דאית ליה פסידא פטור הלוה: אבל לפי תירוץ הא\"נ ק' דכיון דהכל תלוי בפסידא אמאי פטור הלוה הא כיון דאית ליה פסידא לפורע אפי' שפרע מדעתו הו\"ל לחיוביה ללוה לשלם כיון דכל דאית ליה פסידא לא חשיב מאמ\"ח ומתוך קושיא זו כתבו התוס' שם ד\"ה א\"נ דכונת הש\"ס בתירוץ הא\"נ אינו לומר דהכל תלוי בדעתו דכל דאית ליה פסידא אפי' מדעתו חייב אלא ה\"ק א\"נ אפי' מאמ\"ח שלא מדעתו נמי חשיב מבריח ופטור אלא היכא דלית ליה פסידא כגון שהכריחוהו להבריח אמנ\"ח דכיון דלית ליה פסידא פטור משכר טורחו נמי. אבל היכא שהכריחוהו שלא מדעתו דלית ליה פסידא לא חשיב מבריח וחייב לשלם לו ונמצא דלפי תירוץ הא\"נ כשהוא מדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור והיינו ההיא דפורע חובו של חבירו של\"מ וכשהוא שלא מדעתו של מציל ואית ליה פסידא ג\"כ חייב לשלם ולא חשיב מבריח ארי ואי לית ליה פסידא אפי' שהוא שלא מדעתו פטור מלשלם דחשיב כמבריח ארי מדעתו ושוב הוקשה להם להתוס' דכיון דלפום מסוגיין מבואר יוצא דכל שהוא מדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי איך אמרו בסוף השוכר את הפועלים דצ\"ד דש\"ח שהי\"ל לקדם במקלו' ולא קדם חייב ומפרש\"י ש\"ח בחינם ש\"ש בשכר ומסקי' דחוזר ונותן מבה\"ב ומשמע דש\"ח אינו חייב לקדם: אבל אם קדם בשכר דשפיר עבד ונוטלין לו מה שהוציא ומסתברא דה\"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו הוא נוטל ועוד אמרי' בהגוזל בתרא דקט\"ו שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל את ש\"ח אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרי' מאמ\"ח בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותני' לו שכר כפועל בטל כדאמרי' במציעא דל\"א דלא אמרי' דלהוי כמ\"א בעלמא כיון דהוי מדעתו ותרצו בשם ר\"י דהא דאמרי' דכל שהוא מדעתו חשיב מ\"א ופטור מלשלם היינו היכא שההצלה היא מהפסד שאינו ברור כל כך ואינו מצילו אלא מצער ודאגה בעלמא שמא יבא לידי הפסד גמור כגון שהארי רחוק ואינו יודע בריא אם יבא כאן או לא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי ארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו והיינו ההיא דש\"ח שהיה לו לקדם וכן ההיא דשטף נהר חמורו וההיא דמשיב אבידה שנוטל עליו שכר אבל פורע חובו של חבירו אינו מהפסד כמו שהיה הלוה לפרוע אינו חשוב הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מ\"א א\"נ כדאמרי' בירוש' מפייסנא הוינא ליה וכן בנחבטה בהמה בתבואת חבירו אלו היה מדעתו של בעל הגינה וכן אם לא היה לו פסידא אפי' שלא מדעתו נמי הוה חשיב מ\"א אע\"ג דהציל את הבהמה בתבואתו מנזק ברור שהיתה נחבטת בקרקע והו\"ל לש\"ס למימר דלהכי חייב לשלם מה שנהנית משום שבריא הזיקא וכל כה\"ג לא חשיב מ\"א מיירי הש\"ס שהצילו מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע\"פ שלא היו דמיה נפחתי' בכך ולכך היה נחשב מ\"א אי הוה מדעתו או שלא מדעתו ולא הו\"ל פסידא יע\"ש:<br><b> אשר </b> ע\"כ אני תמיה על הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' לכתובות בפ' שני דייני גזרות דק\"ז ד\"ה חנן כו' דעמ\"ש שם התו' בשם ר\"ת דס\"ל דהא דאמרו הפורע חוב שלו פטור דוקא בפורע חוב מזונות אשתו משום דאפשר לה לצמצם במזונותיה אבל שאר חובות של מלוה חייב לכ\"ע דאי אפשר לה להיפטר ועפ\"ז ניחא להו ההיא דש\"ח שקדם במקלות וכן ההיא דהשבת אבידה שנוטל שכרו כפועל בטל וכן ההיא דשטף נהר חמורו דאי אפשר להיפטר מאותו חוב יע\"ש והוק' לו להרב דלפ\"ז מאי פריך הש\"ס בפ' הכונס גבי נחבטה ואימא ה\"נ דהו\"ל מ\"א והוצרך לשנויי מ\"א מדעתו כו' והשתא לדברי ר\"ת לימא מ\"א לא קריא הזיקא שיכולה האשה לצמצם ולהתפרנס בדוחק נפלה לגינה בריא היזיקא דדמייא דפורע שאר חובו דעלמא דחייב משום דבריא היזיקא והניחה בצ\"ע ותמהני איך לא שלטו ביה עיני דמר בדברי התוס' הללו דפ' הכונס שכתבו בהדייא דהא דנחבטה נמי מיירי בדלא בריא היזיקא דאפי' אם נחבטה בקרקע לא היו נפחתי' דמיה ולא הציל התבואה את הבהמה אלא מצער בעלמא שאין אדם רוצה שתצטער בהמתו ולכך אם היה ההצלה הזאת מדעתו של בעל הגינה או אם לא היה לו הפסד בתבואה אע\"פ שלא היה מדעתו היה פטור וכעין זה ראיתי להר\"ב בני יעקב בתשו' סי' ד' דקצ\"ג ע\"א ד\"ה וזה שתמה על הר\"ב תומת ישרים סי' ק\"ן יע\"ש וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דבסברא הלזו דס\"ל לר\"ת דהא דאמרי' דפורע חובו ש\"ח הוא פטור לא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו הנה הטור ז\"ל בח\"מ בסי' קכ\"ח כתב וז\"ל הפורע חובו של חבירו אין צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופירש\"י דבכל חוב איירי וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ו מה' מלוה אבל ר\"ת פי' דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו כו' אבל בשאר חובו לא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל הנה עיקר מחלוקת זה הביאוהו התוס' בפ' שני דייני גזרות דק\"ח ד\"ה הא מני חנן היא כו' וכתבו דר\"ח ג\"כ קאי בשיטת ר\"ת ז\"ל דפי' ההוא דפורע חובו בפורע חוב מזונות אשתו ובשם ריב\"א כתבו דקאי בשיטת רש\"י והוכיח כן מדברי הירוש' ובפ' אין בין המודר דל\"ג ע\"ב ד\"ה חנן הביאו ב' הפירושי' סתם ולא הכריעו יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפ' שני דייני גזרות הביא דברי התוס' כדמותם ולא הכריע אמנם בפי' למ' נדרי' דל\"ג עמ\"ש חנן היא כתב דה\"ה בכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא א\"ל הלויני אינו חייב לו כלום וסיים כך פי' רש\"י בפ' בתרא דכתובות יע\"ש:<br><b> ונראה </b> שדעתו לפרש כפי' רש\"י ועיין בקיצור פסקי הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות סי' ח' שהביא ס' ר\"ת ואח\"כ הביא ס' רש\"י ז\"ל כנראה דס\"ל דספוקי מספ\"ל להרא\"ש לענין דינא ולא הכריע וכבר תמה מרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' הנז' ובי\"ד סי' רכ\"א עמ\"ש הטור דמסקנת הרא\"ש כר\"ת דהיכן מצא כן להרא\"ש ז\"ל דאדרבא ממ\"ש בפי' לנדרים כפי' רש\"י וכן ממ\"ש עוד שם בכתובות אהא דאמרי' שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כתב כיוצא בו דחנן דאמר לעיל הא מני חנן היא כו' קמ\"ל כיוצא בשאר חובות דעלמא דהלכה כמותו גם מוהרא\"ש בתשו' סי' ע\"ו הוק' לו בדברי הטור ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ע\"ג סי' ט' על ב' שלוו ונעשו אחראין כו' וכתב וז\"ל והא דאמרי' הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו חוב דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מ\"א אבל היכא דמתחי' נעשו אחראין וערבאי' זה לזה אין כאן מ\"א וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ\"ל הרי מבואר שאין דעת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל ממה שפנה אל חילוקי' אחרי' והניח דברי הטור וצ\"ע:<br><b> ולדידי </b> ק\"ל עוד בדברי הטור לפי מ\"ש הוא ז\"ל דמסקנת הרי\"ף כר\"ת מה זה שהוק' לו בי\"ד סי' רכ\"א על מ\"ש אביו הרא\"ש עלה דמתני' דזן את בניו ואת בנותיו דפי' ר\"ת ז\"ל דהיינו כזן אותם לפניו והוא במדינה וכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע דלא הוייא הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומפרנסת ממעשה ידיה וי\"מ דמיירי כשהבעל נותן לה צורכה וזה מענגה במזונות יתירים אבל בענין אחר לא וכתב הטור וז\"ל וא\"א הרא\"ש הביא כל אלו המ' בפסקיו ואני תמה דכל זה אין צורך אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין דהלכתא כוותיה וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל והנה דברי הרא\"ש הללו שהביא הטור הם בפסקיו שם בפ' אין בין המודר דל\"ז וז\"ל וזן את אשתו כו' משמע דאתייא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא כדקאמר לעיל ואומר ר\"ת ז\"ל דמיירי כשזן את אשתו לפניו דכיון שהוא במדינה כו' וי\"מ כו' עכ\"ל: ואיכא למימר שפיר דמפני שהרא\"ש ז\"ל מפ' ההיא דאמרי' לעיל הא מני חנן וכמו שפי' ר\"ת ז\"ל דפורע חובו דמתני' מיירי בפורע חוב מזונות אשתו וזן אותה לזה הוקש' לו דהך מתני' משנה שאינה צריכה היא דכב' תני לה לעיל בפורע את חובו לדעת רב הושעיא דאמר הא מני חנן היא ופורע חובו היינו זן את אשתו ועוד דהו\"ל להש\"ס לפרש מתני' דהכא כחנן אפי' לרבא דמפ' לעיל ההיא דפ\"ח אפי' כרבנן וכשלוה ע\"מ שלא לפרוע דהך מתני' אתייא כחנן לכ\"ע ולזה תריץ יתיב דהך מתני' מילתא אחריתי היא דמיירי כשזן את אשתו בפניו ולחנן הוי חידושא דאע\"פ שמפרנסן לפניו ואינו מוחהו אפי\"ה חשבינן ליה כמבריח ארי ופטור ולרבנן נמי כיון שלא התנה עם הבעל מתנה הוא דיהיב לה ופטור כיון שהיתה יכולה לצמצם במזונותיה ואין כאן הנאה ועל שם י\"מ תירץ דמתני' אתייא כרבנן דמיירי כשנותן לה מזונות יתרי' באופן דשפיר איכא למימר דהרא\"ש ז\"ל לא הוצרך לפרש מתני' בהני פירושי אלא כדי ליישב דלא תהוי משנה שאינה צריכה לפי פי' ר\"ת ז\"ל דהאי מתני' דפורע חובו דמיירי בחוב אשתו וכמו שכן הוקשה להם להתוס' ז\"ל שם בפרק אין בין המודר ד\"ה חנן ותי' כן דלחנן אשמועינן חידושא דחשיב מ\"א אפי' בזן אשתו לפניו יע\"ש ואה\"ן דלענין דינא ס\"ל להרא\"ש למאי דקי\"ל כחנן פטור בכל עני�� ומאי קא ק\"ל וצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרב פו\"ד בדרישה ס\"נ שכתב דחיליה דהטור בדעת הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת ז\"ל הוא ממ\"ש בפסקיו בפ' אין בין המודר בההיא דפורע לו חובו כאוקמתא דרבא דמוקי לה אפי' כרבנן וכשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו המלוה לפרוע לו אלא לכשירצה הלוה יפרענו ולא הביא אוקמתא דרב הושעיא דמוקי לה כחנן יע\"ש ומינה משמע דכשהלוה לפרוע אסו' לפרוע חובו של מודר וזה אינו לפו' מאי דקי\"ל כחנן אמנם אי נאמר דהרא\"ש ס\"ל כר\"ת ז\"ל ניחא דלר' הושעיא מתני' בפורע חוב מזונות אשתו דוקא ולרבא בכל חוב מיירי ובע\"מ שלא לפרוע ולהכי ניחא ליה טפי אוקמתא זו דפורע חובו סתמא משמע בכל חוב דעלמא וע\"כ דמיירי בשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע וכל שהלוהו סתמא בין לרב הושעיא בין לרבא אסור דלא חשיב מ\"א לדעת ר\"ת ומ\"ש בפי' לפ' אין בין המודר כפי' רש\"י אין זו הכרח כיון דלא כתב כן לענין הלכה וכן מ\"ש בפסקיו בכלל ע\"ב ס\"ט הוא לדעת השואל דסובר כהרמב\"ם דפורע חובו ש\"ח מיירי בחוב דעלמא יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> עדיין אין זה הכרח לומר דמסקנת הרא\"ש הוא כר\"ת דאפשר דהרא\"ש ספוקי מספ\"ל לענין דינא אי כפי' רש\"י עיקר או כפי' ר\"ת הילכך לענין מודר הנאה דהוי מידי דאיסורא אזיל בתר פירוש ר\"ת ז\"ל לחומרא ולענין ממונא המוחזק ידו על העליונה ואם הלוה מוחזק לא מחייבינן ליה לפרוע למי שפרע בעדו דמצי למימר קי\"ל כרש\"י ודעימיה דפורע חובו ש\"ח בכל חוב מיירי אמנם אם הפורע תפוס משל לוה לא מחייבינן ליה ואפשר לומר בדוחק שזו היתה כונת הטור במ\"ש ומסקנת א\"א הרא\"ש כר\"ת כלומר דחושש לסברתו שלא להוציא מיד המוחזק:<br><b> עוד </b> ראיתי למהר\"א ששון ז\"ל בסימן ע\"ו שהוקשה לו לסברת ר\"ת ז\"ל מאותה שאמרו בירושלמי שם בריש פרק שני דייני גזירות ובפרק הגוזל בתרא עלה דמתניתין דהגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דהביאו מחלוקת ריב\"ל ורב בנתפס ע\"ח וקאמר דרב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' כו' ולא שמע מר דאמר ר\"י קנס קנסו לגזלן ע\"כ ופי' הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל חיליה דרב כחו וראייתו מהא דתנן בפ' הגוזל בתרא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה הרי שנתפס על חבירו וחייב לפרוע לו ולא שמיע ליה דלא ראיה היא זו דשאני גזלן דאע\"פ דאינו חייב קנסו רבנן ביה כדמקשה התם התלמודא והלא אין הקרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו אבל במקום דלא שייך קנס אימור דאינו חייב לפרוע עכ\"ל: וכ\"פ הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות בפי' הירושלמי מבוארי' דבריו דעיקר ראייתו של רב הוא דכל שתפסו הקרקע של הנגזל הו\"ל כאלו כפאוהו לנגזל עצמו מחמת הגזלן ונתן בעבורו קרקע זה ומשו\"ה חייב הגזלן להעמיד לנגזל שדה אחר וע\"ז דחו בש\"ס דהתם שאני דכיון שגזלו מתחילה הגזלן קנסו אותו להעמיד לו שדה אחר כל שנטלוהו ממנו מסיקי' עד שלא העמידו תחילה ביד הנגזל וצריך לומר דהירוש' הלזה אינו סובר כפי' הש\"ס דידן דהגזלן עצמו אחויי אחוי האי ארעתא למסיקי' דא\"כ מאי ראיה מייתי הרב מהכא לדין נתפס על חבירו דהתם שאני דחבירו לא היה שם בשעת שנתפס זה ולא נתן ממון הנתפס בידו ליד הב\"ח ולהכי מצי אמר ליה חבירו הנתפס מי זה אמר לך שתשלם בעבורי ואפי' אנסוך אבל הכא שזה מסר ממון הנתפס בידו חייב אלא ודאי דהירושלמי סובר דה\"נ הגזלן לא הראה להם קרקע זה אלא המסיקי' באו מעצמם ונטלוהו מחמת הגזלן על סמך שהגזלן יעמיד שדה אחר בעליו ולהכי חשי' כנתפס למאי דקי\"ל כרי��\"ל וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' חובל ומזיק ה\"ו והטור בח\"מ סי' קכ\"ח סמוך לזה וז\"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חבירו פטור מלשלם לו אא\"כ משכנוהו בשביל המס ומה שיש לדקדק בראית הרב הלזו עיין למוהר\"א ששון ז\"ל בסי' ע\"ו דנ\"ח ע\"ד:<br><b> והשתא </b> לדעת ר\"ת שסובר דפורע חובו ש\"ח דעלמא חייב לשלם לו למה אמר ריב\"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגולגלת והלא אף בפורע חובו ש\"ח נמי חייב לשלם לו ועל הטור ז\"ל ק' טפי דמאחר שסיים וכתב שמסקנת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל היאך סמך וכתב דמי שמשכנוהו אותו לפרוע חוב חבירו דפטור והלא לדברי ר\"ת ז\"ל אפי' לא משכנוהו אותו וזה פורע מעצמו חייב לפרוע לו וקושייא זו ק' ג\"כ על הרא\"ש בפסקיו שאחר שהביא דברי ר\"ת סמך וכתב הירוש' ופירשו ולא פי' אותו בדעת ר\"ת ז\"ל ודוחק לומר דס\"ל להרא\"ש דכי היכי דר\"ת כתב דהירוש' הוא פליג אגמ' דידן כן ג\"כ פליג על הירוש' הלזה שהרי הי\"ל לו להרא\"ש לפרש זה והרב מוהרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל ולתרץ לדעת הירוש' אפשר לומר אחד משני פנים הא' דמאי דקאמר התם אין לך נתפס כו' אלא ארנון וגולגלת לאו דוקא ארנון וגולגלת אלא דומייא דארנון וגולגלת שהחייב חייב בו מן הדין כלומר מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע בעדו ודמי לפורע חובו לדעת ר\"ת ז\"ל כיון דה\"נ מדינא דמלכותא חייב אבל שאר כל דבר שלא היה חייב מן הדין אם תפסו בעדו לחבירו לא נתחייב מעולם לשלם ודמי לזן לאשתו ובניו ונמצא לפ\"ז שהכל תלוי בעיקר החיוב אם היה חייב מן הדין או לאו ולא איכפת לן אם מה שתפסוהו לחבירו שיפרע בעדו היה מן הדין התפיסה או לא שהכל תלוי בעיקר החוב וכמו שכתבתי וא\"כ השתא אתי שפיר ר\"ת ז\"ל כריב\"ל ור\"י והתירוץ הב' הוא הפך זה שהעיקר תלוי בתפיסה אם אותו הנתפס התפיסוהו מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע לנתפס אבל אם תפסוהו שלא כדין אז אפי' שעיקר החוב היה אמיתי אינו חייב לפרוע לו וטעמא הוי כמ\"ש בע\"הת בשער ע' בשם הרמב\"ן וז\"ל שאין לך נתפס על חבירו וחייב אלא כשתפסוהו על המס הקצוב והוא שלקחו ממנו בפי' בגלל פו\"פ בשני עדים וטעם הדבר שהוא פטור מפני שהוא יכול לטעון כשתפסוך אתה או ממונך אם הם אנסוך שהרי שלא כדין משכונך בעבורי שאין אדם עשוי לימשכן ע\"ז מה לך עלי מאונסך דאע\"ג דגרסי' בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מעבט הא אמרי' התם הנ\"מ באבולה דארעא וכרגא דמתא אבל בענין אחר הו\"ל אונס ובאונס כיון שאינו כדין לא מחיי' אידך דמשמיא אנסו להאיך דאם פרעו מדעתו נמי פטור דהו\"ל כמ\"א כו' אי משום טעמא דמפייס הוינא ליה ומחיל כו' יע\"ש: א\"כ אף לר\"ת ז\"ל נמי דאמר דדוקא כשתפסוהו שלא כדין שלא פרע אלא מחמת התפיסה ודעתו לא היה לפרוע בעד חבירו רק דמשמייא אנסוהו לפיכך הוא פטור דנמצא דמשמייא אנסו ליה דסייעו לזה אבל בפור' מדעתו לא אנסוהו לפרו' אלא שמדעתו אזל ופרע לית דינא ולית דיינא דיהא פטור ומשו\"ה חייב לדעת ר\"ת ז\"ל דהא ס\"ל דלא חשיב הא מ\"א וכן ג\"כ לא חייש ליה טעמא דמפייס הוינא ליה כו' עכ\"ל וב' התי' הללו רמזם ה\"ה בפ\"ת מה' חובל ומזיק ה\"ו כמ\"ש הרב יעש\"ב :<br><b> והנה </b> אמת התי' הב' הנזכר נראה לכאורה טפל בלי טעם מספיק דמה לי אם פרעו מעצמו ומה לי אם פרעו ע\"י אונס דאף כשפרעו ע\"י אונס לימא ליה מרצוני הייתי פורע לו אפי' אם לא היו מאנסי' אותי פרע לי אמנם אחר ההתבוננות נראה דיש טעם מספיק דכל שפרעו מרצונו בלי אונס הגוי המכריחו כי לא בעי למפרע ליה מצי אזיל בתר בע\"ח גוי ולומר לו תבע את חובי שפרעתי בשביל פ' וכיון שמרצונו פר��ו אף הגוי עושה רצונו וחוזר ותובע לזה חובו וכיון דביד זה לכופו לפורעו לגוי מחייבינן ליה שיפרע לישראל שפרעו אבל כשהגוי אנסו לזה שיפרע לו בשביל חבירו ולא רצה מעיקרא לתבוע לו השת' נמי לא ציית ליה הילכך אין בידינו לכופו לזה שיפרע לו דמשמייא רחימו עליה דאנסו לזה כנלע\"ד ומה שיש לגמגם על תירוץ זה מסוגייא דפ' הכונס דנ\"ח ע\"א דאמרי' התם מהו דתימא מ\"א בעלמא הוא כו' ואימא ה\"נ מ\"א מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מ\"א לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא יע\"ש ומבואר מדברי התוס' שם דמדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור טפי משלא מדעתו אפי' אית ליה פסידא כמ\"ש לעיל וזה נראה הפך החילוק הנז' דשלא מדעתו אית לן לאפטורי טפי מדעתו עיין להרב בני יעקב דקצ\"ב ע\"ג ד\"ה איברא שעלה לחלק שפיר בין כשאנסו הבע\"ח בעצמו לפרוע כההיא דפ' הכונס דבהמתו שלו נפלה לגינה ונהנית דהוי כאילו הבע\"ח בעצמו אנסו לפרוע לכשאנסוהו אחרים לפרו' חובו של זה כההיא דאנסוהו גוים לפרוע חוב חבירו דמצי למימר דמשמיא אנסוך ומ\"מ לא הי\"ל צורך למוהרא\"ש ז\"ל לחלק בין אנוסוהו לפרוע לפורע מדעתו שזה החילוק אין הדעת מקבלו לדעת ר\"ת ז\"ל דמעיקרא קושייא ליתא מדברי הירוש' הלז לדעת ר\"ת ז\"ל דודאי אף לדעתו ז\"ל לא אמר דבפורע חובו של חבירו חייב לפרוע לו חבירו אלא בחוב שהוא ברור שזה חייב לזה אבל בחוב שאינו ברור לא אמר ר\"ת דחייב דא\"כ שפיר איכא למימר דאין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגולת דמשמע דבשאר חובות פטור אלא בחובות שאינו ברור כארנון וגולגולת דאע\"ג דמדינא דמלכותא חייב מ\"מ אין החוב ברור דאי משתמיט מגזבר המלך עד יעבור הזמן של המס מפטר מן המס המלך וכן בשאר אופנים של פיטור ואי לאו דדינא דמלכותא למעבט חד אחבריה לא הוה מיחייב למפרע אבל שאר חובות כה\"ג דמצי מפטר נפשיה לא מיחייב אבל בחוב של הלואה שהחוב ברור לית דינא ודיינא לר\"ת ז\"ל לומר שזה יפרע חובו וזה יפטר והרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קכ\"ד כתב דאף לדעת החולקי' על ר\"ת וס\"ל דאף פורע חובו ש\"ח פטור לפרוע דמצי טעין הוה מפייסנא ליה דוקא בשפרעו מדעתו פטור מפני שעשה שלא כהוגן שפרע שלא ברשות ועילא מצאו לפוטרו בטענה כל דהי דהוה מפייסנא ליה אבל אם באו עדים בחוב ברור ותפסו ממונו של זה ונפרעו ממנו אי חייב זה לפורעו מדינא דר\"ן דכי היכי דנשתעבד לבע\"ח נשתעבד לזה שנפרע ממנו ומחייבינן ליה לפורעו כההיא דפ' הכונס דנ\"ח דאמרי' דכל שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מ\"א וההיא דהירוש' דאמרי' אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חוב פטו' ל\"ק דהתם אין החוב ברור אבל כל שהחוב ברור ופרעו מדעתו פטור אבל שלא מדעתו חייב והיינו ההיא דפורע חובו ש\"ח דחייב לפרוע לדעתם ז\"ל ודבריו נכונים וברורים וראויים למי שאמרן:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לדבריו מדברי הירוש' דאחר דברי ריב\"ל דאמר אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנון וגולגו' מסיים ר\"א כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה ולא שמיע ליה מה דאמר ר\"י קנס קנסו בגזלן ע\"כ מבואר יוצא מתוך דברי הירוש' דלפום מאי דלא שמיע ליה לרב ההיא דר\"י דקנס קנסו בגזלן שמעי' ממתני' דהנתפס על חבירו חייב הפך דברי ריב\"ל ועכ\"ל דריב\"ל בדליתיה לחוב ברור דומייא דחוב דגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דאפי' שהלוה מחמת הגזלן אין כאן חוב ברור דמסיקי' הוא דנטלוה וכיון דקרקע אינה נגזלת ויש לו טענה גמורה ל��פטר דמה\"ט קאמר ר\"י לפום קושטא דקנס קנסו חכמים ולא מדינא ולרב דלא שמיע ליה הא דר\"י וס\"ל דמדינא חייב אף שאין החוב ברור פשיט שפיר דכל שנתפס על חבירו חייב ליתן לו אף שאין חובו ברור ותפיסתו על חבירו:<br><b> וראיתי </b> להרב בני יעקב בדף קצ\"ב ע\"ד שכתב וז\"ל אך הדבר הק' על מוהרי\"ט ח\"א סי' קכ\"ד שהוצרך לחלק בין ההיא דירוש' דאין אדם נתפס לההיא דפ' הכונס דההיא דאין לך נתפס על חבירו מיירי בשהיה יכול ליפטר והוא תימא שהרי בפורע חובו אע\"ג דהיה יכול ליפטר נראה דדוקא מפני שהוא מדעתו וצ\"ע עכ\"ל: ולא ידעתי מה זו תמיה שהרי דברי הרב מבוארי' דמשמע ליה דהכל תלוי במידי דיכול ליפטר דכל שאין בידו ליפטר וזה פרעו שלא מדעתו כגון שאנוסוהו לפרוע חייב ומה\"ט אמרו בירוש' דכל חוב שאינו במס וארנון שאנוסוהו לפרוע בעד חבירו אפילו שלא פרעו אלא באונס כיון דהוי מודי דיכול ליפטר פטור חבירו מלפרוע ובפורע חובו של חבירו אע\"ג דמדינא חייב באותו חוב ואינו יכול ליפטר עשאוהו חכמים כחוב שיכול ליפטר ואמרו דמצי למימר מפייס הוינא ליה וכיוצא מפני שעשה שלא כהוגן לפרוע חובו שלא ברשותו וההיא דהכונס משום דהוי מידי דאינו יכול ליפטר דכיון דנפלה הבהמה לגינה וניצולת בעשבים של חבירו דנמצא דחבירו ההנהו שלא מדעתו מה\"ט אמרו דחייב לשלם לחבירו ודוק:<br><b> הכלל </b> העולה דלדעת מהר\"א ששון ז\"ל לפי שיטת ר\"ת ז\"ל ור\"ח ז\"ל דבפורע חובו חייב לפרוע ולא מצי טעין מפייס הוינא ליה וכל כה\"ג דמהני את חבירו מדעתו במידי דלא מצי פטר נפשיה בפורע חובו הברור של חבירו וכמשיב אבידתו וכקדם ברועי' ובמקלות להציל הצאן מפי הארי הבא לתוך הצאן דבריא היזיקא וכן בנפלה בהמתו לגינה ונחבטה בזרעים של בעל הגינה וניצולה מן הנזק ונפסדו זרעים של בעל הגינה וכן באנוסוהו לפרוע מס וארנון של חבירו דהוי דינא דמלכותא אע\"ג דמצי פטר נפשיה באיזה אופן כל כה\"ג חייב חבירו לפרוע לו אמנם אם פרע בעד חבירו מדעתו מידי דמצי פטר נפשיה מיניה כגון שפרע בעד חבירו לגוי או לישראל חוב שאינו ברור או איזה עלילה ודאי דפטור אף לדעת ר\"ת ור\"ח ז\"ל שלא אמרו הם ז\"ל אלא בפורע חוב חבירו הברור דטענת מפייס הוינא ליה לאו טענה היא לדידהו ז\"ל אבל אם טוען איני חייב לו או פרעתי לו בהא אף לר\"ח ור\"ת ז\"ל פטור וכן אם אנוסוהו לפרוע בעד חבירו חוב שאינו ברור ופרעו באונס אף בזה פטור לדעת ר\"ח ור\"ת דמצי א\"ל מן השמים אנוסך וכן הוא לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל ואין ביניהם אלא דלדעת מוהר\"א ששון הירוש' שאמרו אין לך פורע בעד חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חובות פטור מיירי אפי' בפורע חוב ברור דלדעת מוהרא\"ש כל שאנוסוהו לפרוע אפי' חוב ברור פטור לכ\"ע ומצי טעין מן השמים אנוסך ולדעת מהרי\"ט דוקא כשאנוסוהו חוב שאינו ברור הוא אבל אם אנוסוהו לפרוע חוב ברור הו\"ל כההיא דנפלה לגינה דמיחייב לשלומי:<br><b> וראיתי </b> להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב ד\"א ע\"ד שכתב וז\"ל ועוד הוקשה לי מסוגיא זו דפרק הכונס דמסיק תלמודא דכל דאיכא תרתי פסידא ולאו מדעתיה תו ליכא דינא דמ\"א ק' ממ\"ש בירוש' כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שלהי שני דייני גזירות ריב\"ל אומר אין לך נתפס על חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלתא ופסקוה הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חו\"מ והטור בח\"מ סי' קכ\"ח ולפי סוגיא דהכונס לא אדע שכו\"ל מאי אירייא ארנון וגולגתא דנקט בירושלמי דמשמע דבשאר חובות פטור חבירו והא כיון דנתפס ולאו אדעתיה דאיכא פסידא דחסריה ממונא ודאי חייב ולא דמי לפורע חוב דעלמא דחשבינן ליה מ\"א דהא מדעתיה עביד כמ\"ש התוס' התם אבל הכא בנתפס לפרוע דהוי תרתי פסידא ולאו מדעתיה אף בשאר חובות דלאו ארנון וגולגולת ליחייב ומאי איריא ארנון וגולגולת והוא פליא והדבר צריך לי תלמוד עכ\"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי מוהרא\"ש ומוהרי\"ט והרב בני יעקב שכתבנו דכולהו הני רבוותא לא הוק' להם מדברי הירוש' הלזו אלא לשיטת ר\"ת דס\"ל דפורע חובו ש\"ח דאי אפשר לו להפטר מאותו חוב דחייב דלדידיה ק' למה נקטו בירוש' ארנון וגולגלת אבל לשיטת התוס' דס\"ל דפורע חובו נמי פטור ל\"ק להו מידי מדברי הירוש' למה נקט ארנון וגולגלת דלדידהו ודאי דוקא בארנון וגולגלת דהוי דינא דמלכותא דמעבט חד אחבריה חייב אבל אם נתפס על חוב חבירו ופרעו פטור דמצי אמר ליה מי אמר לך דתפרע דאנא הוה מפייסנא ליה ואם אנסך שלא כדין אנסך ומן השמים אנוסך ומ\"ש בפ' הכונס דהיכא דאית ליה פסידא ושלא מדעתו דחייב הוא משום דא\"א לו ליפטר מאותו חוב דכשנפלה הבהמה לגינה אם לא היו עשבים של זה היתה הבהמה ניזוקת בודאי ולא מצי פטר נפשיה באופן אחר כמ\"ש בשם מוהרימ\"ט ז\"ל א\"נ לא אמרו בפ' הכונס דשלא מדעתו ופסידא דחייב אלא כשהאונס דשלא מדעתו בא מיד חבירו שאנסו החייב לפרוע חובו דהתם נמי בהמתו של חבירו שהניחה בעל הבהמה לצאת ונפלה לגינת חבירו והזיקה עשבים הו\"ל כאלו הוא בעצמו הכריחו להציל ולהכי חייב מה שא\"כ בדברי הירוש' שהאונס בא מיד אחר דהיינו שהמלוה לשמעון הכריחו ללוי שיפרע לוי בעבור שמעון וכל שהאונס בא מיד אחר מצי א\"ל מן השמים אנסוך וכמ\"ש בשם הרב בני יעקב ז\"ל ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שם ע\"ג הביא תשו' מוהריב\"ל ח\"ג סי' י\"א שכתב דמי שפדה שבוי אדעתא שישלם לו דמי פדיונו דחייב כיון דבריא היזיקא דשבי כולהו איתנהו ביה כמ\"ש התוס' בפ' הכונס אע\"ג דהוי מדעתו וכתב עליו דמה זו ראיה דהא איכא למימר דשבי דאיכא פקוח נפש מיחייב איהו לאצולי מדאורייתא בלי ממון והו\"ל לאתויי מדברי הרא\"ש בפ' ן' סורר דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו והביא ראיה מההיא דנרדף ששבר כלים של רודף פטור של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א\"כ יפטר משבירת כלים של כל אדם שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להציל אלא עכ\"ל דלא מיחייב יע\"ש: וא\"כ בפשיטות הי\"ל למוהריב\"ל ז\"ל להביא ראיה מדברי הרא\"ש הללו דמבואר בהדיא דאפי' בהצל' נפשו' לא מיחייב איניש לאצולי לחבריה בממוניה ומשתלם מיניה ומשם יוצא הדין פשוט לפודה את השבוי עכ\"ל: ולא ידעתי למה זה תמה על מוהריב\"ל בזה ולא על המרדכי והגהו' אשירי שכתבו כדברי מוהריב\"ל דהפודה את השבוי אין בו משום מ\"א מטעמא דבריא היזיקא ולא נרגשו לומר דשמא לא יתחייב לשלם דמדאורייתא מיחייב לאצולי ועכ\"ל דהם ז\"ל פשיטא להו האי מילתא דכל דאית ליה ממון להציל את עצמו אין סברא לחייב לחבירו להצילו משלו אמנם הך מילתא קמספקא להו גבי שבוי דילמא לא מיחייב לשלם משום דהו\"ל כמ\"א מנכסי חבירו ולא הוי כחיה גוררתו ולסטים שעליו דפ' בן סורר שכתב הרא\"ש דהנזק ברור טפי לזה הביא ההיא דהכונס ודברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות דשבוי נמי חשיב בריא היזיקא ומיחייב לשלם:<br><b> ודע </b> שרבינו ז\"ל בפי\"ב מה' אישות די\"ט כתב וז\"ל הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבא חייב לשלם עמד אחר מדעת עצמו וזנה משלו אם יבא הבעל אינו חייב לשלם והר\"ז איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה ממנו עכ\"ל וכתב ה\"ה מחלוקת במשנה ונפסקה הלכה בגמ' כחנן שהניח מעותיו על קה\"ץ והרשב\"א כתב בפ' אין המודר דל\"ג מסתברא לי דדוקא בפורע ומפ' שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה ובכה\"ג הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל במפרנס סתם חוזר וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וראיה מיתומים שסמכו אצל בה\"ב דיתומים קטנים אינן יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בה\"ב לשלם ולא אמרי' כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון אלא למתנה והאריך בזה עוד כתב ונ\"ל דכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם הר\"ז חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונות אשתו בתנאי ב\"ד דהו\"ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן וה\"ה לזן עבדו ושפחתו העברים דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון עכ\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו והטעם דיש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו מה שא\"כ הכא אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק והר\"ז כפורע חובו ש\"ח שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל ואלו לא זן אותה זה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לו שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הר\"ז כפורע חובו ש\"ח ממש ואפשר שדינא של הרב ז\"ל קיים בשזן ומפרנס סתם איניש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בו לא עכ\"ל:<br><b> הנה </b> העתקתי דברי ה\"ה לבאר דבריו יען ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ע\"ד ה\"ה וז\"ל ומ\"ש ואין נראה כן דעת הראשונים ז\"ל אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו כו' כונת ה\"ה ז\"ל בזה סתומה ולא ידעתי במה הוא דחה דברי הרשב\"א שהרי יסוד הרב ז\"ל הוא לומר שהמפרנס סתם לאשה או לחברו מסתמא לא לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה מההיא דיתומים שסמכו אצל בה\"ב ומההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ כיון שלא פי' דאדעתא ליטול מן הבעל סתמא דמילתא לאשה עצמה הלוה והבעל חייב במזונותי' א\"כ זה שהלוה לה חוזר וגובה מדר\"ן דהנושה בחבירו מנה כו' מוציאין מזה ונותני' לזה א\"כ כל מה שדחה ה\"ה ז\"ל בין הנאת תועלת אסילוק הנזק לא אירייא כלל לפי יסוד הרשב\"א ז\"ל דכל זה שייך גבי מאמ\"ח ופורע חובו אבל כאן כיון שהיא נטלה והיא החייבת דהבעל חייב מדין מוציאין מזה חייב הבעל לפרוע מה שנטלה וצ\"ע כך הבנתי בדברי הרשב\"א כמו שכתבתי לעיל אחר שכתבתי זה ראיתי להריב\"ש בסי' תפ\"א ולפ\"ז ק\"ל בדברי הרשב\"א דלמה במפרנס ופי' בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קה\"ץ ומה בין המפרנס סתם אף שהיה חייב לה מעות לאשה אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא\"כ בין בסתם בין במפרש הוי פורע חובו ש\"ח וצ\"ע:<br><b> אחר </b> כל זה ראיתי תשו' להרשב\"א במיוחסות סי' י\"ד כו' ומעתה נתבארו דברי ה\"ה ז\"ל ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין זן סתם למפרש כיון שאין עליה שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז\"ל דק כחוט השערה ויש להתיישב בזה עוד עכ\"ל וכל זה גרם לו להרב ז\"ל שלא ראה דברי הרשב\"א ז\"ל עצמה שבחי' לפ' אין בין המודר דל\"ג בשתי מקומות הא' בדל\"ג ע\"ב ד\"ה עמד והוא בדק\"ן ע\"ב לחי' והשניה בדמ\"ז ע\"ב ד\"ה לוה ובע\"ח באים ונפרעין והוא דקנ\"ד ע\"ב לחי' ושם בדמ\"ז מבוארי' דבריו יותר וההכרח שהכריח מתוך אותה סוגייא הוא זה דמפרנס אשת חבירו דפטור לחנן הוא דוקא במפרש לה שבתורת פרעון חוב העלה הוא דכל כה\"ג הו\"ל כאלו פי' בפי' לה שהיא לא תתחייב לו לא מצד שהלוה לה ע\"מ לפרוע ממנה שהיא תטול מבעלה ותתן לו ולא ע\"מ שהוא עצמו תתבע לבעלה ומשעבוד נכסי בעלה יפרע ההלואה דכיון שפי' שבתורת פרעון חוב בעלה הוא נתן לה אין כאן חיוב הלואה לאשה כלל ולא לבעלה אמנם במפרנס וזן אותה סתם הו\"ל כאלו אמר לה אני מלוה לך מזונות אלו ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה כלומר שהיא תגבם מבעלה וישלם לו והטע' דמפרשי' הכי בזן אותה סתם הוא מפני דכיון דלא פי' בפי' להלואה לה וגם לא לפרעון חוב בעלה ולא למתנה ואין אדם מהנה את חבירו סתם במתנה כדמוכח ההיא דיורד לתוך שדה חבירו ע\"כ לפרש דה\"ק לה הנני זן אותך ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה והיינו ברייתא שאת נהנית לי דמינה דייק בש\"ס דחילופין לאו כגדולים דמו משום דשרינן ליה ללוה כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעלה באכילתה דבאכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו כיע\"ש:<br><b> באופן </b> דמתוך ההיא דיורד לשדה חבירו הוליד הרשב\"א דזן ומפרנס אשת חבירו סתם לא למתנה איכוון ולא להלואה לעצמה ע\"מ ליגבות ממנה אלא כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה יע\"ש ולזה דחה שפיר ה\"ה ז\"ל דמההיא אין ראיה לומר דלא לשם מתנה איכוון בזן ומפרנס אשת חבירו סתמא דשפיר איכא למימר דכל שלא פירש לשם הלואה ודאי לשם מתנה לבעל או לאשה איכוון ולא דמי לההי' דיור' לשדה חברו דמביא לו תועלת לבעל השדה ומעלה קרקעו ומהנהו אבל בזן ומפרנס אשת חבירו אינו מביא לו שום תועלת לבעל במה שזן את אשתו ומהנה אותו אלא שמסלק ממנו היזק דפורע חובו וכל כה\"ג שפיר מצינן למימר דלשם מתנה איכוון ולא לשם הלואה גם ליכא למימר דכיון דלאשה עצמה מהנה לה במה שמאכיל ומפרנס לה והו\"ל כההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ איכא למימר דלא לשם מתנה קיהיב אלא לשם הלואה ע\"מ להשתלם מבעלה לזה כתב ה\"ה דלאשה נמי לא קמהני לה דההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' דהתם אם לא היה יורד זה ומעלה קרקעו ודאי שלא היה נמצא אחר לנוטעו אבל הכא אם לא היה זה היה נמצא אחר כיון דמחוייב בעלה לזונה וכל שהיה נמצא אחר לזונה ע\"מ להשתלם מבעלה זה שזנה ופרנסה סתם אם כוונתו להלות לה ע\"מ להשתלם מבעלה היה לו לפרש וכל שלא פירש איכא למימר דלשם מתנה איכוון או לשם פרעון חוב בעלה כמ\"א ובכן מ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל בסוף דבריו שק' על הרשב\"א מה בין זן סתם למפ' כיון שאין עליה שום חיוב לא קשיא ולא מידי דאיכא בינייהו טובא דבמפרש לה לשם הלואה חיובא רמיא עלה לפרוע הלואתה והיא היא קמחייבא אי אית לה וכי לית לה מוציאין מבעלה אבל בזן אותה סתם הו\"ל כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה וכמבואר מדברי הרשב\"א בחי' ודוק:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מח\"א בחי' על רבינו בה' אישות שכתב עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרש סתם אבד מעותיו כו' וז\"ל לא ידעתי זה דהא כל המ' כתבו דלותה היא שגובה מן הבעל דשליחותיה דידיה קעבדא ובפרנסה ג\"כ כיון דלשם הלואה נתנם ומוהר\"מ כתב דכל היכא דהיא פטורה הבעל נמי לא מיחייב עכ\"ל ולפי האמור בהכרח הרשב\"א בפרנסה סתם לאו לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה לה ע\"מ להשתלם מבעלה הוא מההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' שפיר דחו הראשונים דמההיא ליכא ראיה להא דהכא כיון דליכא תועלת והנאה במזונות אלו שהוא זן אותה לא לבעל ולא לאשה שפיר איכא למימר דאלו היה מכוין להלואה ולא למתנה היה לו לפרש דלשם הלואה הוא נותן לה ולא לשם מתנה :<br><b> עוד </b> כתב הר\"ב מח\"א עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואלו לא היה זן אותה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת כו' וז\"ל ק\"ק דגם אם היתה נפרעת ממנו וכ\"כ רש\"י והרשב\"א עכ\"ל והא ל\"ק מידי דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דהא דזן את אש' חבירו לא דמי' לההי' דיורד לתוך שד' חבירו להכרי' דלשם הלואה איכוון ולא לשם מתנ' דהתם התועלת וההנאה שעשה זה לתוך שדהו לא היה מוצא במקום אח' שיעשו לו דרך מתנה הילכך חייב לשלם לו מה שההנהו כל שלא פי' דלשם מתנה איכוון. אבל זן אשת חבירו שהיא היתה ניזונת בלא\"ה או מנכסי בעלה או בהלואה מאחרים בפי' ע\"מ שישתלם מבעלה אם זה איכוון לשם הלואה ע\"מ שישתלם מבעלה היה לו לפרש דלשם הלואה על מנת שישתלם מבעלה קא מכוון דכיון דבהנאה זו שעשה לה היה בא לה ממקום אחר שפיר איכא למימר דזה שלא פי' אפשר דלשם פרעון חוב בעלה הוא נותן לה או לשם מתנה ודוק:<br><b> עוד </b> כתב הרב מח\"א ז\"ל והר\"ן בנדרים דל\"ג ע\"ב כתב ע\"ד הרשב\"א דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל קנחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים ע\"כ ודבריו תמוהים ג\"כ דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר' נתן והכי כתב הר\"ן בפ' השותפים דמ\"ז ע\"ב גבי האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך לווה ובע\"ח באים ונפרעים ממנו עכ\"ל ולא ידעתי דודאי כל שלותה בפי' בדרך הלואה חייב בעלה לשלם מדר' נתן אבל בזן לה סתמא דאיכא למימר דאדעתא דבעל קנחית ולאו אדעתה דידה לומר שנתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כ\"ע דינא גמירי דהפורע חוב חבירו פטור מלשלם כדי שנאמר דודאי זה לשם הלואה לדידה קמכוין שפיר איכא למימר דזה לשם פרעון חוב בעלה איכוון ולחזור ולגבות ממנו:<br><b> ודע </b> שבראיה שהביא ה\"ה ז\"ל בשם הרשב\"א דהזן את חבירו סתם לא לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה מיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב ויתומי' קטנים אינן יכולים להתנות וראיתי להר\"ב גד\"ת בדשנ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל וזה תימא דערביך ערבא צריך ויתומים קטנים גופייהו מנ\"ל דמיחייבי לפרוע למפרנס אותם סתם והרי הרי\"ף ז\"ל גדול הפוסקים בפה מלא [אמר] דהמפרנס יתום בסתם הניח מעותיו על קה\"ץ ויתום זה שהכניסו לחצירו מבואר הוא דהוי ממש יתומים שסמכו כו' עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דאף הרי\"ף ז\"ל אזיל ומודה לההיא דיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב דמיחייבי יתומים לפרוע למפרנס אותם בסתם דהרי אמרו דבע\"הב דינו כאפוטרופוס לכל דבר כמ\"ש הטור בסי' ר\"ץ סל\"א וכיון שדינם כאפוטרופוס לכל דבר ודאי דמיחייבי לפרוע ולדעת הרא\"ש דאפי' בקטנים פחות מעונת הפעוטות דלאו בני תנאי נינהו אלא דהרשב\"א ז\"ל סבור דכיון דלאו בני תנאי נינהו הו\"ל כמפרנס אותם לשם הלואה ומיחייבי לפרוע מינה יליף לסתם בני אדם דכל שזן אותם בסתם הו\"ל כמפרש לשם הלואה כיתומי' קטנים דלאו בני מעבד תנאי נינהו דאמרי' דסתמא לשם הלואה הוא אמנם הרי\"ף ז\"ל ושאר מפרשי' ס\"ל דדוקא ביתומים קטנים אדרבא משום דלא מהני בהו תנאי משו\"ה אמרי' דסתמא לשם הלואה הוא דכיון דאינו יכול להתנות בפי' כיון דקטנים נינהו משו\"ה לא התנה בפי' עמהם לשם הלואה אבל בגדולים ושאר בני אדם דיכולים להתנות עמהם לשם הלואה כל שלא התנה עמהם לשם הלואה אמרינן דלשם מתנה איכוון וזה נראה דעת מרן ב\"י ז\"ל בדעת הרי\"ף דבסי' קכ\"ח מחו' ב' שאחר שהביא תשו' הר��\"ף ז\"ל שהביא בעה\"ת ז\"ל כתב וז\"ל ונראה דאם היתום היה קטן אפי' אין לו בידו משל"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש כופר אחד ולא ב' כופרים שור </span>\n<b> של ב' שותפים שהרג כל א' משלם כופר שלם.</b> הנה אמרי' בפ' שור ושנגח ד\"מ ע\"א משבח ליה רבא לר\"ן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א\"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא לגביה א\"ל בעי מינאי מילתא בעא מיניה שור של ב' שותפים כיצד משלמי' כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אדיתיב וקמעיין בה א\"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין חייבי חטאות אין ממשכנין חייבי כופרים מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמו מחמר חמי' עליה ולא בעי משכוני' א\"ד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה ולא חמיר ליה ובעי משכוני א\"כ כיון דהוא לא חטא וממונא הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי למשכוני א\"ל שבקן אסתגר בקמייתא ופי' רש\"י הסגרתי ונאלמתי בראשונה ע\"כ :<br><b> ושמעתי </b> מפה קדוש הרב המובהק כמוהר\"י הלוי אשכנזי ז\"ל שהיה אומר דהבעיא (הב' דקמבעייא ליה לרב אחא בי\"ע אי ממשכני' על הכופר או לא החזיק הבעייא הראשונה דקמ\"ל אי שור של ב' שותפים משלמי' בין ב' את הכופר או לא אי משום דכופר א' ואי משום דכופר שלם בעי' ולא חצי כופר דאי הוה פשיטא ליה בבעייא שניה דממשכני' על הכופר ממילא הוה נפשט הבעייא הא' ששור של ב' שותפים לא היו משלמי' כופר כלל אי משום דכופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים ואי משום דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר והיא היא טעמא דמתני' דקתני התם במ' מכות ד\"ג גבי ד' דברים נאמרו בעדי זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר וה\"ט ודאי דכופר אחד אמר רחמנא ולא ב' כופרי' או כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ומשו\"ה לא [הוו] עדי' זוממי' לשלם דאי משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרי' ואי משלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמ\"ר ולא חצי כופר אבל השתא דמספ\"ל אי חייבי כופר ממשכני' אותם או לא איכא למימר דטעמא דעדים זוממי' אינן משלמי' את הכופר הוא מהטעם שכתב הריטב\"א בשיטתו שם וכיון דמס\"ל אי ממשכני' אותם ולא איפשיטא הילכך מספיקא אין ממשכני' אותם וכיון שהוא היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו העדי' לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה עכ\"ל הרשב\"א ובכן כשהיה מעיין ר\"ן בבעייא ראשונה והיה רוצה לפשוט הס' מהך דמכות דעדים זוממי' דאין משלמים כופר והוה בעי מימר טעמא דלא מצו לשלם לא חצי כופר כל א' ולא ב' כופרים ובזה הוה נפשטא הבעייא אבל היה מעיין דאפשר דמה\"ט היו משלמים או ב' כופרים או חצי כופר כל א' ומה שאין עדים זוממים משלמים הוא מטעם הריטב\"א דאין כאן דין הזמה משום דאין ממשכנים אותם והם מאליהם אינן נוטלים כיון שיודעים שלא היה כמו שהעידו העדים ואין כאן דין הזמה לכן כששאל לו הבעייא השניה אי ממשכני' על הכופר השיב שפיר שבקן אסתגר בקמייתא כלומר דבכלל בעייא ראשונה בכלל' היא הב' דאי לא הרי נפשטה הראשונה עכת\"ד הרב ששמעתי ונומיתי לו דאין זה נכון דמה שייכות יש לזוממין עם שור של ב' שותפים דזוממי' ודאי בין שניהם לא היו מחייבי' לבע\"ד אלא כופר א' ומשום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו היו חייבים הם לשלם בין שניהם הכופר שהיה הבע\"ד חייב כמו משלשין בממון שם ד\"נ ומשום קנסא ולא היו נפטרים מטעם ��ופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים או ולא חצי כופר שהם אינן משלמים מתורת כופר אלא מתורת קנס שהיו רוצים לחייב לבע\"ד ובודאי דהפיטור שלהם הוא משום דלאו בני כפרה נינהו כמ\"ש הריטב\"א והרמב\"ן וא\"כ בלתי הבעייא השניה לא היה נפשט הבעייא הראשונה דאם העדים היו פטורים ודאי שלא היו נפטרים אלא מטעם דלאו בני כפרה ובמ\"ש הרמב\"ן שם ולא מטעם כופר א' אמר ולא ב' כופרי' א\"נ ולא חצי כופר דבהם לא שייך האי טעמא כיון דהם משלמים מתורת קנס ולא משום חיוב כופר אבל בשור של ב' שותפים אי בעייא ליה שפיר כיון דהן משלמים מתורת כופר ודוק ודע דלתי' הריטב\"א ז\"ל שם במכות ק' אמאי לא פשיט הבעייא בקמא מההיא דת\"ר דעדים זוממים אינן משלמים את הכופר דמוכח מינה דאין ממשכנים על הכופר וליכא למימר דמשום דהבריית' דמספ\"ל אי ממשכני' או לא משו\"ה תני דאין משלמין את הכופר דליתא דמשום ספיקא לא הו\"ל למיתני אין משלמים כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה וכעת צ\"י :"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזקי ממון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> ששחט חיה ועוף כו' וכן הורו שכל המונע לבעלים מעשות מצות שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם עשר' זהובים.</b> ע\"כ. הכי איתא בפ' כסוי הדם דפ\"ז מעשה באחד ששחט ובא חבירו וכיסה וחייבו ר\"ג י\"ז. ובעי בגמ' שכר מצוה או שכר ברכה נ\"מ לב\"המ אי אמרת ש\"מ אחת היא ואי אמרת ש\"ב הויין מ' ת\"ש כו'. והנה ברייתא זו הובאה בקמא פ' החובל על הא דתניא שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור ומוקי לה באילן העומד לקציצה ובשור העומד להריגה ודא\"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה. ומייתי ליה ע\"ז הך ברייתא דרשב\"ג וכתבו שם הרי\"ף והרא\"ש דההיא דר\"ג דינא הוא ולא קנסא דאי לא היכי יליף רב מיניה לההיא דנטיעותי קצצת והא קמ\"ק לא גמרינן עכ\"ל. ותמהו על דבריהם הרש\"ך בח\"מ סי' שפ\"ב ובסי' שפ\"ה והרב מש\"ל בפרקי' ה\"ב דרב הוא דס\"ל דק\"מק ילפינן ואיך כתבו דמדיליף רב מיניה דרשב\"ג לההיא דנטיעותי קצצת ש\"מ דינא הוא ולא קנסא. והרב מש\"ל הוסיף עוד לומר והרבה יותר מדאי דחקתי את עצמי ליישב דבריו ולא עלה בידי:<br><b> ולק\"ד </b> מקום איתי ליישב דברי הרי\"ף והרא\"ש והוא דהם ז\"ל קשיתיה באותה סוגייא דפ' הנזקין דקאמר הש\"ס דמשום הכי לא קאמר רב דמנסך היינו מערב משום דאיהו ס\"ל דק\"מק ילפינן והיינו מדמע:<br><b> וק\"ל </b> להרי\"ף דמאן לימא לן דהכי ס\"ל לרב דשפיר איכא למימר דאף רב נמי ס\"ל דק\"מק לא ילפינן והיינו טעמיה דרב דיליף מנסך ממדמע משום דס\"ל כחזקיה דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואחד שוגג וא' מזיד וחייב מדאורייתא אלא דחכמים פטרו את השוגג כדי שיודיענו כדאיתא התם ואמטו להכי יליף לה ממדמע משום דדינא הוא ולא קנסא ושמואל ס\"ל כר\"י דאמר א' שוגג וא' מזיד אינו חייב מן התורה דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וחכמים קנסו את המזיד כדי שלא ילך כל א' וא' ויטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני וכיון דקנסא הוא לא יליף לה ממדמע אבל כ\"ע מודו דק\"מק לא ילפינן והכי הוה לן למימר טפי דפליגי רב ושמואל בפלוגתא דר\"י וחזקיה ולא לאפושי בפלוגתא ולומר דפליגי בפלוגתא אחרינאי וליישב קושיא זו ס\"ל להרי\"ף דאה\"ן לפום קושטא דמילתא בהכי הוא דפליגי רב ושמואל אלא דתלמודא אכתי לא הוה ידע ההיא פלוגתא דפליגי ר\"י וחזקיה ומשמע ליה השתא דכ\"ע ס\"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דהא לחזקיה דס\"ל שמיה היזק אסיקנא ליה לקמן בקשיא ומש\"ה הוא דקאמר דרב ושמואל פליגי בק\"מק אבל לבתר דמייתי תלמודא פלוגתא דחזקיה ור\"י וקאמר דחזקיה ס\"ל דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק אין ספק דהשתא מצי שפיר למימר דבהכי נמי פליגי רב ושמואל והדר ביה תלמודא ממאי דקאמר מעיקר' ומוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בפלוגתא דחזקיה ור\"י וכ\"ע ס\"ל דק\"מק לא ילפינן ובכן דברי הרי\"ף נוחים הם בדבר האמור. ואמנם לדידי ק\"ל תו בדברי הרי\"ף דמאי ק\"ל מההיא דרב דיליף מההיא דר\"ג לההיא דנטיעותי קצצת דאטו רב מסברא דנפשיה קאמר הכי דאתקשי לן היכי יליף ק\"מק והלא רב לתרוצי ברייתא הוא דאתא וקאמר דהך ברייתא באומר נטיעותי קצצת כדקניס ר\"ג גבי כיסוי הדם ולא משום דתנא יליף לה מההיא דר\"ג אלא משום דתנא גופיה ס\"ל דיש לקנוס בזה שחטף את המצוה כי היכי דקניס תנא במטמא ומדמע ומנסך למ\"ד שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק :<br><b> ואפשר </b> ליישב דכיון דהכא ליכא טעמא למקנסיה כההיא דמטמא ומדמע דאיכא טעמא שלא ילך כל אחד ואחד ויטמא טהרותיו של חבירו דהכא אפי' ילך כל אחד ויחטוף מצות חבירו אין כאן הפסד ממון ואדרבא איכא חיבוב מצוה. ואף ר\"ג לא קנסיה לההיא דקדם וכיסה אלא מפני שלא היה המצות חביבות עליו וכמ\"ש הסמ\"ע דלטעמא דקנסא הדבר תלוי בעיני הדיין ואין הכל שוים בקנס וא\"כ הכא בהך ברייתא דתני סתמא דכי לא טעין אתה אמרת לקצוץ חייב אי לאו דס\"ל לרב דדינא הוא ולא קנסא לא הו\"ל לתרוצי ברייתא דחייב מטעם קנס כיון דתני סתמא חייב ואלו מטעם קנס לא הו\"ל למיתני סתמא חייב:<br><b> ולעיקר </b> קושית הש\"ך והמ\"ל שמעתי תירוץ א' ומטו בה משמיה דרב מה\"ד כמה\"ר חיים מודעי נר\"ו דלדידיה משמע ליה דט\"ס נפל בלשון הרי\"ף ובמקום מ\"ש אמאי קגמר מיניה להא דתנן צ\"ל אמאי לא קגמר מינה רב מהא דתנן וכונתו דאם איתא דהא דר\"ג קנסא הוא ומינה יליף רב לההיא דנטיעותי קצצת ומשום דס\"ל דק\"מק ילפינן א\"כ כי פליגי רב ושמואל בפ' הנזקי' אי קנסא מקנסא ילפינן או לא ילפינן אמאי לא קגמר רב להך סברתו מברייתא הלזו דנטיעותי קצצת דש\"מ דס\"ל להך תנא דק\"מק ילפינן ואמאי לא מותיב מינה לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן: והכריח הרב הנז' כדבריו דאי כמ\"ש בספרי' בלשון הרי\"ף אמאי קגמר אין הלשון מדוקדק דהכי הול\"ל היכי גמר מיניה רב ולשון אמאי לא שייך כשהקושיא היא באופן זה שהבינו הרבנים הנז' הרב ש\"ך והמש\"ל את\"ד נר\"ו ולא נחה דעתי בזה מאחר שלשון הרי\"ף הובא ג\"כ בהרא\"ש בפ' החובל ושם נמי כתוב כמ\"ש בספרי' אמאי קגמר. ודוחק לומר שגם בלשון הרא\"ש נפל ט\"ס ואעפ\"י שלשון אמאי אינו מדוקדק ולפ\"ז אין זה מן הדוחק כ\"כ וכונתו לומר אמאי לא חייש רב לסברא זו דק\"מק לא ילפינן וקגמר מינה:<br><b> והרב </b> נחפה בכסף בחלק חו\"מ סי' א' תירץ לקו' הנז' שכונתם רצויה דהיכי גמיר מיניה רב ולא קא מותיב מהך בריית' לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן דהרי מוכח מהך ברייתא דילפי' מדלא קאמר בהדייא מה שחייב וסמך על עובדא דר\"ג דנילף מינה ולא אשמועינן אלא פיטורא באמר ליה אתה אמרת וליכא לאוקמא אלא בהכי דאל\"כ לא שבקת חיי אלא ודאי נראה דהאי מילתא דינא הוא ולא קנסא ולכך לא מותיב מינה לשמואל עכ\"ל: ותירוץ זה הוא כעין מה שתירץ הרב כמהר\"ח מודעי ז\"ל. ועתה מידי עיברו זה בני נאמן נטע נעמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י על דברי אלה חזות קשה הוגד לו בדברי הרב נחפה בכסף וז\"ל (אחרי המחי' הראויה אמינא. דדברי הר\"ב נחפה בכסף אינם מוכרחים לע\"ד דאיך יקשה מהך ברייתא לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפי' והרי ברייתא לא קאמר בפירוש דק\"מ ילפינן כי היכי דנילף מיניה ולמותיב מינה לשמואל ואי מותבינן לשמואל הוה מתרגם יתא באופן אחר דהיינו בדליכא עדים שקצצו ושהרגו דאז נאמן הוא כשאומר אתה אמרת במיגו דיכול לומר לא קצצתי. וא\"ת דאז הוי מיגו במקום חזקה אפשר דס\"ל לשמואל דמיגו במקום חזקה אמרינן מאחר דבעיא דלא איפשיטא היא בפרק השותפים והוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ונשבע היסת ונפטר כמ\"ש מרן החבי\"ב בח\"המ סי' שפ\"ב הג\"הט אות י\"א יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להש\"ך בח\"המ סי' שפ\"ב בהאי פלוגתא אי האי חיובא דחייבו ר\"ג הוא דינא או קנסא כתב משם הש\"הג דיראה מסוף דברי הרמב\"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה והוא ז\"ל ס\"ל דקנסא הוא. ושוב כתב וז\"ל ומיהו י\"ל דכונת הרמב\"ם דלכ\"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר\"ג י\"ז מ\"מ במצוה אפשר שאינו נותן י\"ז רק כפי מה שיראו הדיינים ואח\"כ כתב שיש מי שהורה כן בכל המצות ומ\"ש הרמב\"ם שהוא נותן קנס קצוב ר\"ל אע\"ג דדינא הוא מ\"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובי' בתורה שקצובים הם והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן משמע בר' ירוחם שכתב בס' אדם [וחוה] נט\"ו ח\"ד גבי כיסוי וז\"ל ומתוך דברי הרמב\"ן נר' שאינו שוה י\"ז אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכ\"נ דעת קצת זולתו ואחרי' כתבו שכל מצוה שוה י\"ז והביאו ראיה מפ' החובל גבי שור ואילן וכ\"פ הרי\"ף כו' ע\"כ ונר' שמ\"ש הרמב\"ן ט\"ס הוא וצ\"ל הרמב\"ם עכ\"ל הש\"ך. ולכאורה ק\"ל לס' רי\"ו הלזו דא\"כ הוא איך יליף הש\"ס בפ' החובל גבי שור ואילן מהאי עובדא דר\"ג דלדבריו ז\"ל שאני התם דהוי מצוה שאין בה ברכה דאילן ושור לאו בני ברכה נינהו ואיך יליף רב מיניה:<br><b> ולכן </b> נלע\"ד לתרץ והוא דכבר כתבנו משם הרש\"ך דלדעת רבינו יש הפרש בין מצוה דאית בה ברכה לאין בה ברכה דבמצוה דאית בה ברכה הוא קנס קצוב י\"ז ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כפי מה שיראו הדיינים ולדעתם מפרשי הסוגיא כך והוא דכשהביא רב להך ברייתא דר\"ג אינו אלא לראיה בעלמא ואין כונתו לומר דגבי שור ואילן נמי חייב י\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והוא דרבה בר בר חנא לא היה מוצא אופן כדי ליישב ברייתא זו והוה בעי למוחקה. ע\"ז א\"ל רב דאינו צריך למחוק הברייתא אלא תתרגם בשור העומד להריגה ומאי דטעין הוא דאנא בעינא למיעבד האי מצוה ותדע דיכול לטעון טענה כזו ע\"ז אייתי האי עובדא דר\"ג אבל אין רצונו לומר ליתן את של זה בזה דכמו דגבי מצות כיסוי הוא י\"ז כן הדין בשאר מצות דלית בהו ברכה אלא שנייא היא דמצות דאית בה ברכה הוא קנס קצוב ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כמו שיראו הדיינים והאי דמייתי האי עובדא דר\"ג אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דיכול לטעון טענה כזו כנ\"ל ליישב פשטא דשמעתתא לפי דעתם ז\"ל:<br><b> והרב </b> מכתב לדוד ביו\"ד סי' מ\"ב נרגש לדעת רבינו ורי\"ו מה שנתקשה אצלינו וכתב וקושטא הכי הוי דבמצוה דליכא ברכה אינו חייב וההיא דפרק החובל פליגי עם סוגיא דהכא ואנן נקטינן כסוגיא דהכא דמקרי טפי סוגיא במקומה ועדיפא יעש\"ב. והרואה יראה דדבריו ז\"ל דחוקים מאד לומר דסוגייאי פליגי אהדדי דאפושי בפלוגתא לא מפשינן כדאמרי' בכמה דוכתי וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שרש\"ל כתב בפשיטות דהחוטף מצוה דרבנן אינו חייב י\"ז יע\"ש ומדברי רבינו בפרקי' משמע דס\"ל כחילוק רש\"ל בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן שכתב וכן הורו שכל המונע את הבעלים מעשות מ\"ע ומשמע דדוקא מ\"ע מן התורה קאמר וכ\"כ הרב נ\"בכ שם. וכ\"כ הרב מכתם לדוד בי\"ד סי' מ\"ב וכתב עוד שם דאמאי לא כתב רבינו דבשכר ברכה נמי חייב דהא מסקנת הגמרא שם בפ' כס\"ה מוכח דשכר ברכה היא ונ\"מ לב\"המ. ותירץ הוא ז\"ל דרבינו היא גופא קמבעייא ליה היכא דחטפיה מצוה וברכה שעליה אי חייב י\"ז לבד או עשרים דאיכא למימר דהא דלא חייביה כו' א\"ד דוקא עשרה נקט ר\"ג משום דא��רייתא אבל משום ברכה לא קפדינן כלל ואפי' יאמרנה בלחש אינו חייב שאינו חייב אלא במידי דאורייתא:<br><b> ורצה </b> להוכיח מההוא עובדא דר' מדקאמר מ' זהובים ש\"מ דגם על הברכה דרבנן חייב אמנם ס\"ל להרמב\"ם דהך דהכא אינה אלא ראייה בעלמא דדילמא ר' פליג על ר\"ג ור\"ג מדלא חייבו אלא עשרה אולי דהכי ס\"ל בעלמא דוקא על מצוה שהיא מדאורייתא חייב ולא על הברכה דרבנן וכפשט דברי ר\"ג שלא הזכיר רק מעשה הכיסוי וא\"כ נקטינן כר\"ג לגבי דר' דלא קי\"ל כר' אלא מחבירו ולא מרבו ואף דיצא ב\"ק קי\"ל אין משגיחין בב\"ק. ולע\"ד אחר המחילה אין נר' דרך זה שכתב דרבינו ס\"ל דפליגי ר\"ג ור' וקי\"ל דהלכה כר\"ג דהא דחייבו הוא י\"ז משום ש\"מ ומשום ש\"ב אינו חייב דאפושי בפלוגתא לא מפשינן מאחר דמריהטא דסוגייא משמע דלא פליגי דהא דחייבו ר\"ג הוא ש\"ב ותו ק' על הרב ז\"ל דאיך שרטט וכתב ואף דיצא ב\"ק קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל בכמה דוכתי וחדא מינייהו ביבמות די\"ד דהא דאמרינן אין משגיחין בב\"ק היינו כשהוא שאול מאתו כההיא דר\"א דאמר מן השמים יוכיחו ומשום כבודו הוא דיצא אבל כשהב\"ק יוצא מאליו משגיחין בב\"ק ועוד תירצו שם דהא דאמרי' אין משגיחים בב\"ק היינו כשהם רבים כההיא דר\"א דהוו רבנן רבים לגבי ר\"א אבל לגבי ר\"א דהם רבים משגיחין בב\"ק והנה מבואר דהכא לא שייכי הני תירוצי דתירצו התוס' כדי שנאמר דאין משגיחין בב\"ק וא\"כ ק' איך כתב הא קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק דבכה\"ג שפיר משגיחינן אב\"ק ודע דהא דחייב י\"ז בחוטף מצוה מחבירו ה\"ד כשהיא מצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אינו חייב כלום כמ\"ש רש\"ל בב\"ק פ' החובל וז\"ל ומיהו ה\"ד במצוה הכתובה בתורה כגון לא תשים דמים בביתך וכיוצא אבל במצוה דרבנן לא כו' יע\"ש וכ\"כ הרב נחפה בכסף בסי' הנז' מסברא דנפשיה ועיין להרב מוהרי\"ד ז\"ל בס' שער יוסף ז\"ל שהק' ע\"ד למה לא הביא דברי רש\"ל ז\"ל שממנו יצאו הדברים הללו יע\"ש והרב הנז' הביא ראיה דבמצוה דרבנן אינו חייב מהא דפ' הניזקין בסוגייא דהיזק שאינו ניכר דרמי דר\"י אדר\"י דבמטמא ומדמע בשוגג פטור במזיד חייב ואלו במבשל בשבת אמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ותירצו ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס ע\"כ ופסקו הפוסקים כר\"י ופירש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבר איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג ע\"כ וא\"כ ה\"נ לענין זה במצות עשה דאורייתא דחמירא קנסו למונע את חבירו אבל במצוה דרבנן דקילא לא קנסו למונע עכ\"ל: ולא ידעתי איך לא חילק במצוה דרבנן כשהוא במזיד דחייב שכן מבואר שם בגמ' דבאיסורא דרבנן אם עבר במזיד אפי' בדרבנן קנסו דעלה דרמי מדר\"י אר\"י דבחד דוכתא אמר ר\"י המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובמקום אחר אמר ר\"י המבשל בשבת בשוגג יאכל למ\"ש במזיד לא יאכל עולמית ותריץ דר\"י אדר\"י ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס וכתב שם רש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג: הרי מבואר בהדיא מדברי רש\"י הללו דבמילתא דרבנן הא דלא קנסו ה\"ד כשהוא שוגג אבל במזיד חייב בקנס וכן מבואר בהדיא ג\"כ בפסחים בס\"פ כ\"ש גבי ההיא דעברה ולשה וא\"כ ק' על הרב ז\"ל איך שרטט וכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב דמשמע בין בשוגג בין במזיד דהא ממקום שבא מבואר דאיכא הפרש בין שוגג למזיד:<br><b> איברא </b> דלא על הרב ז\"ל לבד תלונתינו כי גם לס' רש\"ל ודעימיה דס\"ל דבמצוה דרבנן אינו חייב לכאורה סוגיא זו הויא תיובתיה דמבואר דאפי' במילתא דרבנן כשהוא במזיד חייב מיהו לסברת רש\"ל הלזו י\"ל דהוא ז\"ל לא כתב דבמצוה דרבנן אינו חייב אין הכונה לומר דאינו חייב כלל ועיקר אלא כונתו לומר שאינו חייב ק\"ק י\"ז כמו מצוה הכתובה בתורה שהוא י\"ז אבל עכ\"פ מיחייב איהו בקנס כמו שיראו הדיינים והכי משמ' מדיוק דבריו דהא הוא ז\"ל קאי בענין י\"ז וע\"ז סיים וכת' דבמצוה דרבנן לא כלומר דאין שיעורייהו שוה מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דנחתינן דרגא כנ\"ל ליישב דעת רש\"ל כי היכי דלא תקשי מסוגיא הלזו ומיהו לדעת הרב נב\"כ שכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב ק' איך לא עלה לחלק בהכי מאחר שהביא הסוגיא הלזו ודוחק לומר דכל עיקר כונת הרב ז\"ל לומר הוא דיש הפרש בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דבדאורייתא חמירא ובדרבנן קילא דהכי מבואר מסוגיא הלזו ולעולם דבמזיד חייב דכל כי האי הי\"ל לפרש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> ששחט חיה ועוף כו' וכן הורו שכל המונע לבעלים מעשות מצות שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם עשר' זהובים.</b> ע\"כ. הכי איתא בפ' כסוי הדם דפ\"ז מעשה באחד ששחט ובא חבירו וכיסה וחייבו ר\"ג י\"ז. ובעי בגמ' שכר מצוה או שכר ברכה נ\"מ לב\"המ אי אמרת ש\"מ אחת היא ואי אמרת ש\"ב הויין מ' ת\"ש כו'. והנה ברייתא זו הובאה בקמא פ' החובל על הא דתניא שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור ומוקי לה באילן העומד לקציצה ובשור העומד להריגה ודא\"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה. ומייתי ליה ע\"ז הך ברייתא דרשב\"ג וכתבו שם הרי\"ף והרא\"ש דההיא דר\"ג דינא הוא ולא קנסא דאי לא היכי יליף רב מיניה לההיא דנטיעותי קצצת והא קמ\"ק לא גמרינן עכ\"ל. ותמהו על דבריהם הרש\"ך בח\"מ סי' שפ\"ב ובסי' שפ\"ה והרב מש\"ל בפרקי' ה\"ב דרב הוא דס\"ל דק\"מק ילפינן ואיך כתבו דמדיליף רב מיניה דרשב\"ג לההיא דנטיעותי קצצת ש\"מ דינא הוא ולא קנסא. והרב מש\"ל הוסיף עוד לומר והרבה יותר מדאי דחקתי את עצמי ליישב דבריו ולא עלה בידי:<br><b> ולק\"ד </b> מקום איתי ליישב דברי הרי\"ף והרא\"ש והוא דהם ז\"ל קשיתיה באותה סוגייא דפ' הנזקין דקאמר הש\"ס דמשום הכי לא קאמר רב דמנסך היינו מערב משום דאיהו ס\"ל דק\"מק ילפינן והיינו מדמע:<br><b> וק\"ל </b> להרי\"ף דמאן לימא לן דהכי ס\"ל לרב דשפיר איכא למימר דאף רב נמי ס\"ל דק\"מק לא ילפינן והיינו טעמיה דרב דיליף מנסך ממדמע משום דס\"ל כחזקיה דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואחד שוגג וא' מזיד וחייב מדאורייתא אלא דחכמים פטרו את השוגג כדי שיודיענו כדאיתא התם ואמטו להכי יליף לה ממדמע משום דדינא הוא ולא קנסא ושמואל ס\"ל כר\"י דאמר א' שוגג וא' מזיד אינו חייב מן התורה דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וחכמים קנסו את המזיד כדי שלא ילך כל א' וא' ויטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני וכיון דקנסא הוא לא יליף לה ממדמע אבל כ\"ע מודו דק\"מק לא ילפינן והכי הוה לן למימר טפי דפליגי רב ושמואל בפלוגתא דר\"י וחזקיה ולא לאפושי בפלוגתא ולומר דפליגי בפלוגתא אחרינאי וליישב קושיא זו ס\"ל להרי\"ף דאה\"ן לפום קושטא דמילתא בהכי הוא דפליגי רב ושמואל אלא דתלמודא אכתי לא הוה ידע ההיא פלוגתא דפליגי ר\"י וחזקיה ומשמע ליה השתא דכ\"ע ס\"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דהא לחזקיה דס\"ל שמיה היזק אסיקנא ליה לקמן בקשיא ומש\"ה הוא דקאמר דרב ושמואל פליגי בק\"מק אבל לבתר דמייתי תלמודא פלוגתא דחזקיה ור\"י וקאמר דחזקיה ס\"ל דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק אין ספק דהשתא מצי שפיר למימר דבהכי נמי פליגי רב ושמואל והדר ביה תלמודא ממאי דקאמר מעיקר' ומוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בפלוגתא דחזקיה ור\"י וכ\"ע ס\"ל דק\"מק לא ילפינן ובכן דברי הרי\"ף נוחים הם בדבר האמור. ואמנם לדידי ק\"ל תו בדברי הרי\"ף דמאי ק\"ל מההיא דרב דיליף מההיא דר\"ג לההיא דנטיעותי קצצת דאטו רב מסברא דנפשיה קאמר הכי דאתקשי לן היכי יליף ק\"מק והלא רב לתרוצי ברייתא הוא דאתא וקאמר דהך ברייתא באומר נט��עותי קצצת כדקניס ר\"ג גבי כיסוי הדם ולא משום דתנא יליף לה מההיא דר\"ג אלא משום דתנא גופיה ס\"ל דיש לקנוס בזה שחטף את המצוה כי היכי דקניס תנא במטמא ומדמע ומנסך למ\"ד שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק :<br><b> ואפשר </b> ליישב דכיון דהכא ליכא טעמא למקנסיה כההיא דמטמא ומדמע דאיכא טעמא שלא ילך כל אחד ואחד ויטמא טהרותיו של חבירו דהכא אפי' ילך כל אחד ויחטוף מצות חבירו אין כאן הפסד ממון ואדרבא איכא חיבוב מצוה. ואף ר\"ג לא קנסיה לההיא דקדם וכיסה אלא מפני שלא היה המצות חביבות עליו וכמ\"ש הסמ\"ע דלטעמא דקנסא הדבר תלוי בעיני הדיין ואין הכל שוים בקנס וא\"כ הכא בהך ברייתא דתני סתמא דכי לא טעין אתה אמרת לקצוץ חייב אי לאו דס\"ל לרב דדינא הוא ולא קנסא לא הו\"ל לתרוצי ברייתא דחייב מטעם קנס כיון דתני סתמא חייב ואלו מטעם קנס לא הו\"ל למיתני סתמא חייב:<br><b> ולעיקר </b> קושית הש\"ך והמ\"ל שמעתי תירוץ א' ומטו בה משמיה דרב מה\"ד כמה\"ר חיים מודעי נר\"ו דלדידיה משמע ליה דט\"ס נפל בלשון הרי\"ף ובמקום מ\"ש אמאי קגמר מיניה להא דתנן צ\"ל אמאי לא קגמר מינה רב מהא דתנן וכונתו דאם איתא דהא דר\"ג קנסא הוא ומינה יליף רב לההיא דנטיעותי קצצת ומשום דס\"ל דק\"מק ילפינן א\"כ כי פליגי רב ושמואל בפ' הנזקי' אי קנסא מקנסא ילפינן או לא ילפינן אמאי לא קגמר רב להך סברתו מברייתא הלזו דנטיעותי קצצת דש\"מ דס\"ל להך תנא דק\"מק ילפינן ואמאי לא מותיב מינה לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן: והכריח הרב הנז' כדבריו דאי כמ\"ש בספרי' בלשון הרי\"ף אמאי קגמר אין הלשון מדוקדק דהכי הול\"ל היכי גמר מיניה רב ולשון אמאי לא שייך כשהקושיא היא באופן זה שהבינו הרבנים הנז' הרב ש\"ך והמש\"ל את\"ד נר\"ו ולא נחה דעתי בזה מאחר שלשון הרי\"ף הובא ג\"כ בהרא\"ש בפ' החובל ושם נמי כתוב כמ\"ש בספרי' אמאי קגמר. ודוחק לומר שגם בלשון הרא\"ש נפל ט\"ס ואעפ\"י שלשון אמאי אינו מדוקדק ולפ\"ז אין זה מן הדוחק כ\"כ וכונתו לומר אמאי לא חייש רב לסברא זו דק\"מק לא ילפינן וקגמר מינה:<br><b> והרב </b> נחפה בכסף בחלק חו\"מ סי' א' תירץ לקו' הנז' שכונתם רצויה דהיכי גמיר מיניה רב ולא קא מותיב מהך בריית' לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן דהרי מוכח מהך ברייתא דילפי' מדלא קאמר בהדייא מה שחייב וסמך על עובדא דר\"ג דנילף מינה ולא אשמועינן אלא פיטורא באמר ליה אתה אמרת וליכא לאוקמא אלא בהכי דאל\"כ לא שבקת חיי אלא ודאי נראה דהאי מילתא דינא הוא ולא קנסא ולכך לא מותיב מינה לשמואל עכ\"ל: ותירוץ זה הוא כעין מה שתירץ הרב כמהר\"ח מודעי ז\"ל. ועתה מידי עיברו זה בני נאמן נטע נעמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י על דברי אלה חזות קשה הוגד לו בדברי הרב נחפה בכסף וז\"ל (אחרי המחי' הראויה אמינא. דדברי הר\"ב נחפה בכסף אינם מוכרחים לע\"ד דאיך יקשה מהך ברייתא לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפי' והרי ברייתא לא קאמר בפירוש דק\"מ ילפינן כי היכי דנילף מיניה ולמותיב מינה לשמואל ואי מותבינן לשמואל הוה מתרגם יתא באופן אחר דהיינו בדליכא עדים שקצצו ושהרגו דאז נאמן הוא כשאומר אתה אמרת במיגו דיכול לומר לא קצצתי. וא\"ת דאז הוי מיגו במקום חזקה אפשר דס\"ל לשמואל דמיגו במקום חזקה אמרינן מאחר דבעיא דלא איפשיטא היא בפרק השותפים והוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ונשבע היסת ונפטר כמ\"ש מרן החבי\"ב בח\"המ סי' שפ\"ב הג\"הט אות י\"א יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להש\"ך בח\"המ סי' שפ\"ב בהאי פלוגתא אי האי חיובא דחייבו ר\"ג הוא דינא או קנסא כתב משם הש\"הג דיראה מסוף דברי הרמב\"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה והוא ז\"ל ס\"ל דקנסא הוא. ושוב כתב וז\"ל ומיהו י\"ל דכונת הרמב\"ם דלכ\"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר\"ג י\"ז מ\"מ במצוה אפשר שאינו נותן י\"ז רק כפי מה שיראו הדיינים ואח\"כ כתב שיש מי שהורה כן בכל המצות ומ\"ש הרמב\"ם שהוא נותן קנס קצוב ר\"ל אע\"ג דדינא הוא מ\"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובי' בתורה שקצובים הם והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן משמע בר' ירוחם שכתב בס' אדם [וחוה] נט\"ו ח\"ד גבי כיסוי וז\"ל ומתוך דברי הרמב\"ן נר' שאינו שוה י\"ז אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכ\"נ דעת קצת זולתו ואחרי' כתבו שכל מצוה שוה י\"ז והביאו ראיה מפ' החובל גבי שור ואילן וכ\"פ הרי\"ף כו' ע\"כ ונר' שמ\"ש הרמב\"ן ט\"ס הוא וצ\"ל הרמב\"ם עכ\"ל הש\"ך. ולכאורה ק\"ל לס' רי\"ו הלזו דא\"כ הוא איך יליף הש\"ס בפ' החובל גבי שור ואילן מהאי עובדא דר\"ג דלדבריו ז\"ל שאני התם דהוי מצוה שאין בה ברכה דאילן ושור לאו בני ברכה נינהו ואיך יליף רב מיניה:<br><b> ולכן </b> נלע\"ד לתרץ והוא דכבר כתבנו משם הרש\"ך דלדעת רבינו יש הפרש בין מצוה דאית בה ברכה לאין בה ברכה דבמצוה דאית בה ברכה הוא קנס קצוב י\"ז ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כפי מה שיראו הדיינים ולדעתם מפרשי הסוגיא כך והוא דכשהביא רב להך ברייתא דר\"ג אינו אלא לראיה בעלמא ואין כונתו לומר דגבי שור ואילן נמי חייב י\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והוא דרבה בר בר חנא לא היה מוצא אופן כדי ליישב ברייתא זו והוה בעי למוחקה. ע\"ז א\"ל רב דאינו צריך למחוק הברייתא אלא תתרגם בשור העומד להריגה ומאי דטעין הוא דאנא בעינא למיעבד האי מצוה ותדע דיכול לטעון טענה כזו ע\"ז אייתי האי עובדא דר\"ג אבל אין רצונו לומר ליתן את של זה בזה דכמו דגבי מצות כיסוי הוא י\"ז כן הדין בשאר מצות דלית בהו ברכה אלא שנייא היא דמצות דאית בה ברכה הוא קנס קצוב ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כמו שיראו הדיינים והאי דמייתי האי עובדא דר\"ג אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דיכול לטעון טענה כזו כנ\"ל ליישב פשטא דשמעתתא לפי דעתם ז\"ל:<br><b> והרב </b> מכתב לדוד ביו\"ד סי' מ\"ב נרגש לדעת רבינו ורי\"ו מה שנתקשה אצלינו וכתב וקושטא הכי הוי דבמצוה דליכא ברכה אינו חייב וההיא דפרק החובל פליגי עם סוגיא דהכא ואנן נקטינן כסוגיא דהכא דמקרי טפי סוגיא במקומה ועדיפא יעש\"ב. והרואה יראה דדבריו ז\"ל דחוקים מאד לומר דסוגייאי פליגי אהדדי דאפושי בפלוגתא לא מפשינן כדאמרי' בכמה דוכתי וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שרש\"ל כתב בפשיטות דהחוטף מצוה דרבנן אינו חייב י\"ז יע\"ש ומדברי רבינו בפרקי' משמע דס\"ל כחילוק רש\"ל בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן שכתב וכן הורו שכל המונע את הבעלים מעשות מ\"ע ומשמע דדוקא מ\"ע מן התורה קאמר וכ\"כ הרב נ\"בכ שם. וכ\"כ הרב מכתם לדוד בי\"ד סי' מ\"ב וכתב עוד שם דאמאי לא כתב רבינו דבשכר ברכה נמי חייב דהא מסקנת הגמרא שם בפ' כס\"ה מוכח דשכר ברכה היא ונ\"מ לב\"המ. ותירץ הוא ז\"ל דרבינו היא גופא קמבעייא ליה היכא דחטפיה מצוה וברכה שעליה אי חייב י\"ז לבד או עשרים דאיכא למימר דהא דלא חייביה כו' א\"ד דוקא עשרה נקט ר\"ג משום דאורייתא אבל משום ברכה לא קפדינן כלל ואפי' יאמרנה בלחש אינו חייב שאינו חייב אלא במידי דאורייתא:<br><b> ורצה </b> להוכיח מההוא עובדא דר' מדקאמר מ' זהובים ש\"מ דגם על הברכה דרבנן חייב אמנם ס\"ל להרמב\"ם דהך דהכא אינה אלא ראייה בעלמא דדילמא ר' פליג על ר\"ג ור\"ג מדלא חייבו אלא עשרה אולי דהכי ס\"ל בעלמא דוקא על מצוה שהיא מדאורייתא חייב ולא על הברכה דרבנן וכפשט דברי ר\"ג שלא הזכיר רק מעשה הכיסוי וא\"כ נקטינן כר\"ג לגבי דר' דלא קי\"ל כר' אלא מחבירו ולא מרבו ואף דיצא ב\"ק קי\"ל אין משגיחין בב\"ק. ולע\"ד אחר המחילה אין נר' דרך זה שכתב דרבינו ס\"ל דפליגי ר\"ג ור' וקי\"ל דהלכה כר\"ג דהא דחייבו הוא י\"ז משום ש\"מ ומשום ש\"ב אינו חייב דאפושי בפלוגתא לא מפשינן מאחר דמריהטא דסוגייא משמע דלא פליגי דהא דחייבו ר\"ג הוא ש\"ב ותו ק' על הרב ז\"ל דאיך שרטט וכתב ואף דיצא ב\"ק קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל בכמה דוכתי וחדא מינייהו ביבמות די\"ד דהא דאמרינן אין משגיחין בב\"ק היינו כשהוא שאול מאתו כההיא דר\"א דאמר מן השמים יוכיחו ומשום כבודו הוא דיצא אבל כשהב\"ק יוצא מאליו משגיחין בב\"ק ועוד תירצו שם דהא דאמרי' אין משגיחים בב\"ק היינו כשהם רבים כההיא דר\"א דהוו רבנן רבים לגבי ר\"א אבל לגבי ר\"א דהם רבים משגיחין בב\"ק והנה מבואר דהכא לא שייכי הני תירוצי דתירצו התוס' כדי שנאמר דאין משגיחין בב\"ק וא\"כ ק' איך כתב הא קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק דבכה\"ג שפיר משגיחינן אב\"ק ודע דהא דחייב י\"ז בחוטף מצוה מחבירו ה\"ד כשהיא מצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אינו חייב כלום כמ\"ש רש\"ל בב\"ק פ' החובל וז\"ל ומיהו ה\"ד במצוה הכתובה בתורה כגון לא תשים דמים בביתך וכיוצא אבל במצוה דרבנן לא כו' יע\"ש וכ\"כ הרב נחפה בכסף בסי' הנז' מסברא דנפשיה ועיין להרב מוהרי\"ד ז\"ל בס' שער יוסף ז\"ל שהק' ע\"ד למה לא הביא דברי רש\"ל ז\"ל שממנו יצאו הדברים הללו יע\"ש והרב הנז' הביא ראיה דבמצוה דרבנן אינו חייב מהא דפ' הניזקין בסוגייא דהיזק שאינו ניכר דרמי דר\"י אדר\"י דבמטמא ומדמע בשוגג פטור במזיד חייב ואלו במבשל בשבת אמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ותירצו ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס ע\"כ ופסקו הפוסקים כר\"י ופירש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבר איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג ע\"כ וא\"כ ה\"נ לענין זה במצות עשה דאורייתא דחמירא קנסו למונע את חבירו אבל במצוה דרבנן דקילא לא קנסו למונע עכ\"ל: ולא ידעתי איך לא חילק במצוה דרבנן כשהוא במזיד דחייב שכן מבואר שם בגמ' דבאיסורא דרבנן אם עבר במזיד אפי' בדרבנן קנסו דעלה דרמי מדר\"י אר\"י דבחד דוכתא אמר ר\"י המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובמקום אחר אמר ר\"י המבשל בשבת בשוגג יאכל למ\"ש במזיד לא יאכל עולמית ותריץ דר\"י אדר\"י ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס וכתב שם רש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג: הרי מבואר בהדיא מדברי רש\"י הללו דבמילתא דרבנן הא דלא קנסו ה\"ד כשהוא שוגג אבל במזיד חייב בקנס וכן מבואר בהדיא ג\"כ בפסחים בס\"פ כ\"ש גבי ההיא דעברה ולשה וא\"כ ק' על הרב ז\"ל איך שרטט וכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב דמשמע בין בשוגג בין במזיד דהא ממקום שבא מבואר דאיכא הפרש בין שוגג למזיד:<br><b> איברא </b> דלא על הרב ז\"ל לבד תלונתינו כי גם לס' רש\"ל ודעימיה דס\"ל דבמצוה דרבנן אינו חייב לכאורה סוגיא זו הויא תיובתיה דמבואר דאפי' במילתא דרבנן כשהוא במזיד חייב מיהו לסברת רש\"ל הלזו י\"ל דהוא ז\"ל לא כתב דבמצוה דרבנן אינו חייב אין הכונה לומר דאינו חייב כלל ועיקר אלא כונתו לומר שאינו חייב ק\"ק י\"ז כמו מצוה הכתובה בתורה שהוא י\"�� אבל עכ\"פ מיחייב איהו בקנס כמו שיראו הדיינים והכי משמ' מדיוק דבריו דהא הוא ז\"ל קאי בענין י\"ז וע\"ז סיים וכת' דבמצוה דרבנן לא כלומר דאין שיעורייהו שוה מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דנחתינן דרגא כנ\"ל ליישב דעת רש\"ל כי היכי דלא תקשי מסוגיא הלזו ומיהו לדעת הרב נב\"כ שכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב ק' איך לא עלה לחלק בהכי מאחר שהביא הסוגיא הלזו ודוחק לומר דכל עיקר כונת הרב ז\"ל לומר הוא דיש הפרש בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דבדאורייתא חמירא ובדרבנן קילא דהכי מבואר מסוגיא הלזו ולעולם דבמזיד חייב דכל כי האי הי\"ל לפרש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,78 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם היה גר קטן אי אתה צרי' לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין.</b> הנה מדין זה מבואר שקטן אינו מוליד ועיין להרא\"ם בפרשת ויקהל ד\"ה חור בנה של מרים שהכריח שקטן אינו מוליד ממה שהוכרחו רז\"ל לומר שבדורות הראשונים דוקא היו מולידין ולא ידעתי מה צורך לזה דבהדיא אמרינן שם בפ' בן סורר דקטן אינו מוליד מדכתיב אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן א\"צ בידוע שאין לו הרי מבואר דקטן אינו מוליד וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מציל עצמו בממון חבירו אנס </span>\n<b> המלך את הגזלן ואמר לו הראה לנו כל מה שיש לך והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה כו'.</b> הנה בב\"ק פ' הגוזל דקי\"ו על מתני' דהגוזל את השדה ונטלוה מסיקין ואם מחמת גזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ומסקינן מאי מחמת גזלן דאחוי אחוויי ומייתינן עלה ברייתא דקתני ישראל שאנוסוהו גויים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב ע\"כ ובפירוש ברייתא זו נחלקו בו אבות העולם הרי\"ף וסיעתו עם רבינו האיי וסיעתו דלדעת הרי\"ף פירוש הברייתא הוא בשאנוסוהו בפי' על ממון חבירו להראות להם או להביאם להם וע\"ז קתני דאם אנוסוהו להראות ממון חבירו והראה כיון שהיה כאן אונס ולא עשה מעשה בידים אלא הראה לבד פטור דכל כי הא לא חשיב אלא גרמא בעלמא אבל אם אנוסוהו לעשות מעשה בידים ולהביא ממון חבירו והביא אע\"פ שהיה כאן אונס בפי' כיון שעשה מעשה בידים להביא חייב דהו\"ל מציל עצמו בממון חבירו ודינא דגרמי וחייב ובשיטה זו קאי רבינו והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה והרא\"ש והטור סי' שפ\"ח ואף הרז\"ה בס' המאור והכריחו כן ממאי דשקיל וטרי תלמודא בתר הכי עלה דהך ברייתא כיע\"ש:<br><b> ולפי </b> שיטה זו כתב הרב הנמקי דאם אנוסוהו סתם ביסורים ומכות ולא אמרו לו דבר וכדי להציל עצמו מן האונס הראה להם ממון חבירו חייב כאלו עשה מעשה בידים כיון שלא אנוסוהו בפי' להראות ממון חבירו והיינו דקאמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב כלומר אפי' שהראה מחמת אונס כיון שלא אנסוהו בפי' על ממון חבירו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאם כונת רבא שהראה מעצמו בלי אונס כלל וכמו שנראה מפי' רש\"י ק' דמאי קמ\"ל רבא הא מילתא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' לא צריכה דאחוי אחוויי יע\"ש: וזה נלע\"ד ברור בכונת דברי הטור ז\"ל בסי' שפ\"ח ס\"א וז\"ל המוסר ממון חבירו ביד אנס כו' חייב לשלם לו אע\"פ שלא נשא ונתן ביד במד\"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו אנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור עכ\"ל:<br><b> ואין </b> ספק שזה שכתב הרב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב כו' הן הן דברי הנ\"י ז\"ל שכתב שזה פי' דברי רבא שאמר ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאי מיירי בשהראה מעצמו בלי אונס כלל הא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' דלא צריכה דאחוי אחוויי כמדובר ואולם ראיתי למרן ב\"י ז\"ל שכתב דזה שכתב הטור או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה למדו הטור ממ\"ש בגמ' לקמן בההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה שקלא ויהבא להו ואמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא עליה דידיה אתו וחייב ואי לא עליה דכסא אתו ופטור הרי דכי אמיד מיחייב אע\"פ שלא אמרו בפי' דעליה דידיה אתו יע\"ש : והר\"ב ב\"ח ז\"ל דחה ראיה זו דהתם משום הכי חייב אפי' בסתם משום דעש' מעש' בידיים שנשא ונתן ביד כמ\"ש שקלא ויהבא להו והוא ז\"ל כתב דנפ\"ל ממתני' ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנן לה באחוי אחוויי יע\"ש והש\"ך בס\"ק כ\"א דחה דבריו דמאן לימא לן דאיירי באנוסוהו והרי רש\"י ז\"ל פירש ששמע מבית המלך כו' ואין כאן אונס כלל והוא ז\"ל כתב דמסברא כתב הטור דין זה דמיירי הטור כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחילה בשביל ממון ולכן חייב יע\"ש:<br><b> ותמהני </b> טובא למה זה העלימו עיניהם מרן והב\"ח והש\"ך ז\"ל מדברי הרב הנמקי שכתבנו שכנראה שהן הן דברי הטור ומה צורך להביא עצות מרחוק ואולי משמע להו דדברי הרב הנמקי הם בשאנסוהו סתם להראות להם ממון ולא פרשו לו אם ממנו או מאחר וזהו סתם דקאמר הרב הנמקי אבל לעולם פרשו לו ממון שמה שאנוסוהו אותו הוא להביא ממון וע\"ז הוא שכתב הרב הנמקי דאם הראה להם ממון חבירו דחייב לשלם אבל בשאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה והוא מעצמו הראה להם ממון חבירו שהוא לשון הטור משמע להו למרן והב\"ח והש\"ך דכל כה\"ג פטור לדעת הנמקי ולהכי הוצרכו להביא עצות מרחוק לסייע דברי הטור ממקום אחר ולא ממימרא דרבא דאם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב וכמ\"ש הרב הנמקי וזה נלע\"ד דעת מרן החבי\"ב דבסי' שפ\"ח הג\"הט אות י\"ט כתב וז\"ל ונראה מדברי רבינו בע\"הט שכתב או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו דדוקא בכה\"ג חייב כיון דאנוסוהו על שלו והראה על של חבירו הוי מציל עצמו בממון חבירו אבל אם אנסוהו סתם והראה של חבירו פטור שיש בכלל האונס על ממון אחרים כמו על ממון עצמו ויש לתמוה דאדתני הטור בסיפא אבל אם אנסו האנס שיראהו ממון פלוני והראהו פטור לשמועינן רבותא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דפטור והניח הדבר בתימה וסיים שהרב הנמקי הכריח ממימרא דרבא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דחייב יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי סיים הטור וכתב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בכך חייב וא\"כ מה זה שדקדק מרישא דכל כ\"הג שאנסוהו סתם דפטור ומה הוקשה לו אדתני סיפא כו' מאחר שכבר בירר שיחותיו הטור דאפי' אנסוהו סתמא והראה דחייב והן הן דברי הרב הנמקי ז\"ל וליכא למימר דהרב ז\"ל לא היה לו גירסא זו בדברי הטור שלפניו שהרי בהגב\"י אות ח' עמד ליישב תמיהת הב\"ח ע\"ד מרן ב\"י דמבואר שהיה גורס כן בדברי הטור אמנם נראה שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה שכתב הטור לאנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו לו אם ממנו או מאחרים ומשמע ליה דאנסוהו סתם שכתב הנ\"י ז\"ל הוא שאנסוהו סתם להראות ממון ובכל כה\"ג הוא דמסתפק הרב לדעת הטור ��י חייב או לא וק\"ל דיוקא אדיוקא בדבריו ולדעתי אין מקום לחלק ביניהם ואדרבא טפי מסתבר לחייב לדעת הטור באנסוהו סתם להראות ממון סתם מאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה דכשהזכירו לו ממון הו\"ל כאומר בפי' ממון שלך דמי זה האנס שיניח את שלפניו ויצטרך ממי שאינו לפניו וסתמו כפירושו וכמ\"ש מוהר\"י פרמון הובאו דבריו בתשו' הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג ד\"ס ע\"א אבל כשמאנס אותו סתם ואינו מזכיר לו ממון הו\"ל כאלו גילה דעתו שיודע שאין לו ממון ומפני זה אינו מזכיר לו ממון אבל הוא מאניסו סתם כאומר לו אע\"פ שאין לך ממון מ\"מ להציל עצמך עביד טצדקי מאחרים שיהיה לי ממון ואציל אותך מהאונס הזה זה נ\"ל ברור בכונת הטור והנ\"י ז\"ל ושניהם דבר אחד אמרו ואין ביניהם כמלוא נימא ושוב ראיתי למוהרח\"ש בחח\"מ סי' ס\"ח דק\"א ע\"א שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם להראות ממון לאנסוהו סתם ולא אמרו לו דבר וישב דברי הטור דלא תיקשי דיוקא אדיוקא וכמו שהק' מרן החבי\"ב ז\"ל ויש לי מקום לשא וליתן בדבריו הקדושים ז\"ל ואין כאן מקומו ועיין להרב משאת משה חח\"מ סי' ס\"ח דקע\"ז ע\"א יע\"ש ואיך שיהיה הנה זו שיטת הרי\"ף ודעימיה דכל שאנסוהו להראות מממונו של פ' והראה פטור אבל אם אנסוהו והראה בשל חבירו או שאנסוהו להביא אפי' שאמרו בפי' להביא מממונו של פ' והביא חייב שאין אדם מציל עצמו בממון חבירו ואולם רבינו האיי גאון ור\"ח ובע\"הט ורבינו אפרים תלמידו של הרי\"ף והראב\"ד ס\"ל דכל שאנסוהו באונס הגוף אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואם אנסוהו בפי' להביא ממון חבירו ודאי פטור וכי קתני בברייתא ואם נשא ביד חייב לדעת רבינו האי ז\"ל הק' אם אנסוהו להראות בשל חבירו והראה פטור אבל אם הוסיף הוא מעצמו ועשה מעשה ונשא ונתן ביד חייב כיון שהוסיף מדיליה לעשות מעשה בידיים מה שלא אנסוהו ולדעת הרב העיטור ז\"ל ה\"פ אם אנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו אם משלו אם משל אחרים והוא הראה בשל אחרים פטור כיון דלא עשה מעשה ואנסוהו סתם אבל אם אנסוהו סתם להביא בידיים והביא בשל חבירו חייב כיון דעשה מעשה בידיים ולא פירשו לו בפי' משל אחרים אבל אם אנסוהו בפי' על של חבירו להביא ודאי פטור דאין לך דבר דעומד בפני פקוח נפש אלא ע\"ז וג\"ע וש\"ד ועוד הביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלא ויהבא לגבייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי אי איניש אמיד הוא עליה דידיה הוא ואי לא אמיד אההוא כסא אתו ופטור הרי דכל דאיכא אומדנא שרוצים לאונסו להביא ממון חבירו אפי' נשא ונתן ביד פטור כ\"ש כשאונסים אותו בפי' להביא ממון חבירו והביא דפטור ועוד הביאו ראיה מדברי הירוש' שבפ' החובל שאמרו גוים שאנסוהו ונטלו ממנו מממונו של חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב אמ\"ר יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון ונתן של חבירו אבל באותן שאמרו לו תן לנו מממונו של פ' אע\"פ שהוציא ונתן להם פטור ע\"כ:<br><b> הרי </b> בהדייא דכל שאנסוהו בפי' להביא ממון פ' והביא פטור יע\"ש והרמב\"ן ז\"ל במלחמות דחה ראייתם דמ\"ש אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש כו' זו אינה ראיה דאטו אנן מי קאמרי' יהרג או יסבול יסורים ואל ימסור ממונו של חבירו ימסור ואל יהרג וישלם ממון לבעלי' קאמרינן והביא ראיה לדבר מדאמרינן בפ' הכונס ד\"ס ע\"פ ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם כו' מאי קמבעייא ליה ר\"ה אמ' גדישין של ישראל היו דהוו מטמרי בהו פלשתים וקא מיבעייא ליה מהו לשורפם ולהציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה דאסור אבל אתה מלך כו' והתם אם היו יכולים להתרחק בלא סכנת נפשות איך היה נקרא מציל עצמו ולמה היה הדבר ספק אצל הגבורים ואדונינו דוד לא ידע אלא ודאי דהצלתם היתה מיוחדת בשריפת הגדישין ואעפ\"כ אסרו לשרוף אלא ע\"מ ליתן הדמים יע\"ש והעובדא שהביאו מכסא דכספא ומדברי הירוש' כתב הרב דאינה ראיה דהתם הוי נפקד וידו כיד הבעלים וכסא גביה איתיה ואדעתא דכסא אתו וכיון דש\"ח הוא דלא קביל עליה נטירותא אלא מפשיעה כי אתו גנבי עליה לא מיחייב דהוי כאלו באו על הבעלים עצמן דהוו מסרי ליה כסא דכספא להציל עצמן ברם באנסוהו להביא ממון חבירו מביתו של חבירו כיון דממונא ליתיה גביה עוונותיו גרמו לו דמשמייא קנסו לו לההוא גברא בההוא אונסא דאתו עליה שהרי חפצו של חבירו לאו גביה דידיה איתיה ומשו\"ה כל ששלח בו יד ונשא ונתן ביד נעשה עליו גזלן וחייב א\"ד ז\"ל וכ\"כ הנ\"י בשם הרא\"ה ז\"ל וה\"ה בשם הרשב\"א ז\"ל והרא\"ש ז\"ל בפסקיו יע\"ש וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דיש לפרש הירוש' דפ' החובל אפי' באנסוהו להביא מבית חבירו ואפ\"ה פטור כשהלך והביאו דמיירי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פ' ואנסוהו לזה להביאן ובהכי ניחא ליה עובדא דכסא דכספא יע\"ש ובפי' דברי הרא\"ש הללו איפליגו האחרונים ז\"ל דמרן ב\"י ז\"ל כתב בשם החכם המרשים דכונת הרא\"ש דוקא בשידע האנס הממון שבבית פ' וגם ידו של האנס שולטת שם להביאן אצלו דהו\"ל כאלו הם קלויים ועומדים בידיעת האנס וזה שהביאן לא קעביד מידי ובזה אף הרי\"ף ז\"ל מודה וכמבואר בשמעתין בעובדא דחמרא דרב מרי ורב פנחס דכל שהראם תחילה ע\"י אונס אפי' הביאן אח\"כ בידיים פטור אמנם אם אין יד האנס שולטת שם אפי' ידע האנס בממון שבידו של אותו פ' ואנסו לזה להביאן והביאן חייב כיון שלולי זה שהביאו אין ביד האנס להביאו וזה הבין ג\"כ בדעת הרא\"ש הרב פ\"מ בח\"א סי' צ\"ו דרנ\"ג ע\"א וב' אבל השלה\"ג ומוהרשד\"ם חח\"מ סי' נ\"ה משמע להו בכונת דברי הרא\"ש דאפי' דאין יד האנס שולטת שם כל שידע האנס ויחדם לזה להביאן אצלו הו\"ל כאלו בא האונס על אותו ממון הידוע לאנס ואפי' הלך זה והביאו פטור ולא תלינן לומר דמשמייא קנסו ליה בשביל עוונותיו שיביאם יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג נשאל על איש אחד שאנסוהו אותו מעבדי המלך וכבשו בבית האסורים כדי שיראה לו ליאודי אחד שהיה לפנים עוסק במלאכת המלך במכס ושמו יחיאל ש'אקי ונשאר חייב למלך סך מה והיה שם ג\"כ איש אחר שמו יחיאל חזן מתעסק במלאכת אחרת ושלא במכס וכשאנסו לזה להראות את יחיאל ש'אקי אמר אל עבד המלך לא יש כאן מי שחייב למלך כי אם יחיאל חזן ותכף תקפו וחבשו עד שנפרע ממנו מה שלא היה חייב ושוב תבע לדין לאותו האיש שמסר אותו לשלם לו מה שהפסיד ע\"י מסירתו:<br><b> והרב </b> מ\"ש חייבו למוסר מטעמא דהו\"ל כאנסוהו להראות משלו והראהו משל חבירו אפי' אי חשיב כמו שאנסוהו להראות סתם הרי לדעת הרי\"ף ודעימיה שהם עמודי הוראה שאנו סומכי' עליהם כל שאנסוהו סתם והראה בשל חבירו חייב כמ\"ש הנ\"י ז\"ל והטור ואע\"פ שזה לא הראה ליחיאל חזן אלא שהגיד לעבד המלך שיחיאל חזן הוא החייב הרי מבואר בדברי הפוסקים ובת' הרשב\"א והרא\"ש דכל שמסר לחבירו אפי' בהגדה בעלמא ובהזכרה לחוד חייב ועוד הוסיף הרב ז\"ל לומר דאפי' לדעת החולקים על הרי\"ף ודעימיה וס\"ל דכל שאנסוהו להראות בסתם והראה בשל חבירו דפטור דאינו אלא גרמא בעלמא כיון שלא נשא ונתן ביד וכן לדעת הרי\"ף באנסוהו ��הראות בפי' בשל חבירו דפטור אפשר דלא אמרו כן אלא בשהראה או הגיד ממון חבירו אבל אם הראה או הגיד ומסר גופו של חבירו ביד אנס לכ\"ע מיחייב כיון שקרוב הדבר שיבא לידי פקוח נפש ע\"י הכאות ויסורים אמנם מוהר\"י פירמון ותלמידו מוהרש\"ך נחלקו עליו וכתבו דלשיטת החולקים על הרי\"ף ז\"ל כל דאיכא אונס להראות או להגיד בין להראות ממון בין להראות גוף בין באנסוהו סתם והראה בשל חבירו בין באנסוהו בפי' על שלו והראה והגיד בשל חבירו פטור כל שלא עשה מעשה בידיים ונשא ונתן ביד ואיכא אונס בדבר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שראה את האבידה כו' מבטל עשה דקדושים יהיו ואין עשה דוחה עשה ול\"ת כו':</b> דע שהתוס' במכות דט\"ו ע\"א דעשה ול\"ת דגרושה לכהן הוי לאו שאינו שוה בכל: עיין להתוס' ביבמות ד\"ו ע\"א שכתבו דכל דשוה באנשי' ובנשים חשיב שוה בכל ואלמנה לכ\"ג חשיב שוה בכל מפני שגם האשה בכלל האיסור ועוד אמרו דנזיר מצורע מגלח מפני דעשה דגילוח שלו אלים משום שלום הבית אבל עשה ול\"ת באלמנה לכ\"ג אינו נדחה מפני עשה דיבום יע\"ש: וזה הפך דבריהם דמכות ומה שיש ליישב בזה עדיין ק' ממ\"ש הם עצמן בר\"פ יש מותרות יע\"ש וביאור דברי התוס' הללו דמכות שכתבו דאיכא עשה ול\"ת גבי גרושה לכהן עיין להתוס' ביבמות ר\"פ יש מותרות וע' בסוגיית הגמ' ד\"ך ע\"ב ועיין בס' דברי אמת דנ\"ט ע\"ג וד' יע\"ש באורך ושם בדק\"ה ע\"א כתב שרבינו לא מנה עשה דקדו' יהיו מפני שסמך על הסוגיא שבפ\"ק דיבמו' ד\"ה דמשמע משם דליכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו כאן דמבואר דאיכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד רבינו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב ה\"ה ז\"ל כאן דאין אנו צריכין לכך דתיפוק ליה דבעידנא דקא עייל בבית הקברות אכתי לא מקיים מצות עשה דהשב תשיבם ואין עשה דוחה ל\"ת אלא כגון כלאים בציצית כו' ומילה בצרעת דבעידנא דקעבר הלאו מקיים את עשה: והנה בענין זה דבעי' בעידנא דמקיים עשה ידחה הלאו אי בכה\"ג אמרינן ג\"כ בעשה שיש בו כרת דדחי לעשה דאין בו כרת אי בעי' בעידנא כמו גבי לאו ונראה דבמחלוקת הוא שנוי לבעלי התוס' בין ריב\"א ור\"י בפסחים דנ\"ט עמ\"ש בגמ' דמחו' כפורי' דחי ע' דהשלמ' ואתי עש' דק\"פ שיש בו כרת ודחי עש' דהשלמ' שאין בו כרת והקשה ריב\"א דאנן בעי' בעידנא דמיעקר עש' דהשלמה לקיים עש' דפסח דהיינו אכיל' הפסח והכא בעידנא דשחיט קרבנות כפרתו אחר הקרב' התמיד של בין הערבים ודחי ע' דהשלמה לא קמקיים עשה דאכילת פסח עד הלילה והוא ז\"ל תירץ דה\"נ הוי בעידנא כגון ששוחט ק\"פ שלו תחילה אחר תמיד של בין הערבים אע\"פ שעדיין לא הקריב כפרתו דשוחטין וזורקין על טבול יום אע\"פ שעדיין לא טבל משום דבידו לטבול ושמשא ממילא ערבא וכן על מחוסר כפורי' כשמסר מעו' כפרתו לב\"ד דליכא חששא שיתעצל ולא יביא כפרתו וכל שראוי לאכול הפסח בלילה אפי' לא אכל כשהקריבו הק\"פ עליו נפטר' מידי חיוב הקרבת פסח ופטו' מלעשות פסח שני אלא שביטל מ\"ע דאכילת פסח הילכך כשמביא כפרתו אחר תמיד של ב' הער' ודחי עשה דהשלמה הו\"ל בעידנא דאז הוי ראוי לאכול לערב ונמצא מקיים עשה דהקרבת פסח ויצא י\"ח הפסח כיון דראוי לאכול לערב ע\"י הקרבת קרבנות כפרתו ואין הדבר תלוי באכילתו זו היא ס' ריב\"א ז\"ל ור\"י נחלק עליו ואמר דאין צורך לומר דשוחטין הפסח עליו תחילה כי היכי דלהוי בעידנא אלא תחילה שוחטין קרבנו' כפרתו ואח\"ך הפסח ואע\"ג דבשעה דשוחטי' כפרתו ודחי עשה דהשלמה עדיין לא הקריב הפסח ולא הוי בעידנא דעקר לעשה דהשלמה קמקיים עש' דפסח אין קפידא בדבר דדוקא גבי עשה ול\"ת דאמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת דהלא תעשה הוא חמור טפי מעשה אז בעינן שיהיה בעיד' דמיעקר לאו דלקיים עש' אפי' בעש' חמיר אבל עש' חמי' דאתי לדחויי עשה אח' כיון דלא אתי לדחויי אלא עשה לא בעי' בעידנא והביא ראיה מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו משום עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא עשה דרבים אע\"ג דבשעה שמשחררו לא קמקיים עשה דונקדשתי וכן בפרק שלוח הקן שלח תשלח אפי' לדבר מצוה כגון טהרת מצורע ע\"י שתי צפרים חיות ופרכינן למה לי קרא האי עשה והאי עשה ואין עשה דוחה עשה ומשני אצטריך מהו דתימא עשה דטהרת מצורע חמיר דאיכא שלום הבית וגדול השלום ששמו הגדול נמחה במים ודחי עשה דשלח תשלח קמ\"ל הרי דאי לאו קרא הו\"א דאתי עשה דחמיר ודחי עשה קל אע\"ג דלא הוי בעידנא דבשע' ששוחט הצפור לטהרת מצורע קעקר עשה דשלח תשלח ועשה דטהרת מצורע לא קמקיים עשה עד אחר שמזין עליו אלא ודאי דגבי עשה חמיר עם עשה קל ולא בעינן בעידנא:<br><b> וראיתי </b> להרב הגדול כמהר\"א זאבי בדרשותיו פ' בשלח שכתב דריב\"א לא חש לראיות הללו דבשחרור עבדו של ר\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עלה דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלאו עשה גמור קאמר דאי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משו' האי מצוה דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא גם הראיה שהביא מההיא דטהרת מצורע דדחי עשה דשלח תשלח אע\"ג דבשעה ששלח הצפור של שלוח הקן לתוך המים ודחי עשה דשלח תשלח לא קמקיים עדיין עשה דטהרת מצורע עד שעה שמזין עליו: כתב הרב ז\"ל דריב\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן שהביא הרב הנמקי בפרק אלו מציאות ד\"ל עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת ועשה דטומאה כגון שהיתה בב\"הק וכתב הנמקי ואיכא דמקשה למה לי טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ת\"ל דאפילו ליכא אלא ל\"ת לחוד לא דחי ליה עשה דהשבת אבידה כיון דבעידנא דקעקר לאו דלנפש לא יטמא לא קמקיים עדיין עשה דהשבת אבידה עד שיחזירנה לבעליו ותירץ בשם הר\"ן דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה אע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבור דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיית אבידה וכתב שר\"י הלוי ן' מיגאש ז\"ל חלוק ע\"ז וס\"ל דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב אבידה והשאר אינו אלא כעין מכשירי מצוה ודמי לשאר מכשירי מצוה אע\"פ שצריך לעקור הלולב מן הדקל לעיקר מצות נטילת לולב העיקר הוא נטילת לולב אע\"פ שמתעסק מתחילה לקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל ובכן ריב\"א ס\"ל כהר\"ן דכל שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כמצוה עצמה ולהכי הוא דחי שחיטת הצפור לטהרת המצורע אע\"פ דבשעת שחיטת הצפור לא נגמר טהרת המצורע עד שיזו עליו מ\"מ כיון שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כעוסק במצוה עצמה והו\"ל בעידנא: אמנם ר\"י ס\"ל כסברת ר\"י ן' מיגאש שהביא הנ\"י דאפי' עוסק במכשירי המצוה שאי אפש' להמצוה להתקיים בלתו לאו עוס' במצוה בעידנא מקרי:<br><b> והנה </b> מתוך דבריו מבואר יוצא דס\"ל לדעת הר\"ן כל הכשר מצוה דדמי לההיא דהשבת אבידה חשיב העוסק בה כעוסק במצוה עצמה ולהכי דימה הרב ההיא דעוסק בשחיטת צפורי מצורע לטהר את המצורע כאלו עוסק בהזאתו ממש עליו וחשיב בעידנא לדעת ריב\"א והר\"ן ולא כן אנכי עמדי אחר�� התאבקי בעפרות זהב לו דלדידי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה לסברת הר\"י הלוי בכל הכשר מצוה אף דדמי להשבת אבידה דאי אפשר להשיבה בלתי הליכה כעוקר לולב מן האילן לצורך נטילתו דלא חשיב העוסק בהכשר מצוה כעוסק במצוה עצמה ודוקא גבי הליכת להשיב האבידה הוא שכתב הר\"ן דחשיב כעוסק במצוה דמשמע ראיית אבידה מתחיל עיקר העשה דהשב תשיבם לאחיך יען מיד משעת ראייתה של האבידה רמי רחמנא עילויה לאו דלא תוכל להתעלם ועשה דהשב תשיבם לאחיך ומשמע ליה להר\"ן ז\"ל דכשם שהלאו מתחיל מיד ה\"נ העשה וכאלו אמר לא תוכל להתעלם התעסק מיד בהשבתה ואע\"פ שלא נגמר העשה עד שימסרנה ביד בעליו מ\"מ כבר התחיל במצוה עצמה דרמי רחמנא עליה להתעסק בהשבתה מיד והו\"ל כמילה בצרעת דחשיב בעידנא אע\"פ שמל ולא פרע למילה כאלו לא מל ומיד שמל וחתך את הצרעת עדיין לא גמר את המצוה מ\"מ חשיב בעידנא כיון שהתחיל במצוה רמי רחמנא עליה בהדייא ה\"נ דוכוותא היא אבל בשאר הכשר מצוה דלא גלי רחמנא דאיכא מצוה עליה להתעסק בהכשר המצוה לא חשיב כעוסק במצוה עצמה אע\"פ שאי אפשר לעשות המצוה עצמה בלתי הכשר המצוה דאם כדברי הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל דכל הכשר מצוה לדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה עצמה ק' שהר\"ן ז\"ל גופיה בפ\"ג דר\"ה עלה דמתני' דשופר דר\"ה אין מפקחי' עליו את הגל כו' ואמרי' בגמ' מ\"ט י\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל ודקא יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה קושטא דמילתא קאמר מיהו לא צרכינן להכי דאפי' הוי י\"ט ל\"ת גרידא לא אתי מכשירי מצות שופר ודחי לה דהא בעידנא דקעקר ללאו לא קמקיים עשה דשופר ואם איתא דס\"ל להר\"ן ז\"ל דבכל מכשירי מצוה דאי אפשר למצוה בלתו חשיב כעוסק במצוה עצמה דומייא דהשבת אבידה לימא דמשו\"ה יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה משום דאי הוי ל\"ת גרידא הוה דחי ליה עשה דחשיב בעידנא כיון דעסיק במכשירי מצוה אלא ודאי כדאמרן דדוקא בהשבת אבידה הוא שכתב הר\"ן ז\"ל דמשעת ראיית האבידה ומתחיל להתעסק בה חשיב מתעסק בגוף עיקר העשה מטעמא דאמרן דאיתקש העשה דהשב תשיבם לאחיך ללאו דלא תוכל להתעלם דמתחיל משעת ראייתה ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרמ\"ל ברפ\"י מה' ק\"פ ככתוב כ\"ז בספרי הקטן ח\"א ה' מילה שורש אתי עשה ודחי ל\"ת יע\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד בה' מו\"ל שורש מלוה על המשכון אם הוא ש\"ח או ש\"ש יע\"ש באורך ועיין במה שכתבתי בזה בשורש מתנה עמש\"ב בח\"ב יע\"ש באורך:<br><b> והנה </b> מדברי התוס' שכתבנו לעיל משם ר\"י דדוקא גבי עשה ול\"ת הוא דבעינן בעידנא משו' דהל\"ת חמור ולא דחי עשה אלא בעידנא אבל עשה חמיר שבא לדחות עשה קל לא בעינן בעידנא והכריח כן מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה דאתי עשה דרבים דונקדשתי ודחי עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו מבואר דס\"ל דעשה אפי' חמיר לא דחי ל\"ת אלא בעידנא ותמהני על הרב יד אהרן ז\"ל שכתב בא\"ח סי' תמ\"ו דעל מ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בשם שבולי הלקט בסי' צ\"ז דשופר של ר\"ה ששנינו במתני' דאין מפקחי' את הגל וכו' ויהבינן טעמא בגמרא משום דתקיעת שופר עשה וי\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה והוק' לו מה שהק' הר\"ן דאפי' לא הוי אלא ל\"ת גרידא אכתי לא הוי בעידנא ומשו\"ה לא דחי לל\"ת ותירץ בשם יש מפרשי' דמצוה דרבים דחי ל\"ת אע\"פ דלא הוי בעידנא וכתב הרב יד אהרן דיש ראיה לדבריו ממ\"ש גבי ר\"א ששיחרר עבדו משום מצוה דרבים דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבו בהדייא דהתם שאני דהוי עשה דקיל מל\"�� ולהכי לא בעי' בעידנא ודחי ליה עשה חמיר דרבים אבל גבי ל\"ת כל דלא הוי בעידנא לא דחי ליה עשה אפי' חמיר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,75 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם היה גר קטן אי אתה צרי' לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין.</b> הנה מדין זה מבואר שקטן אינו מוליד ועיין להרא\"ם בפרשת ויקהל ד\"ה חור בנה של מרים שהכריח שקטן אינו מוליד ממה שהוכרחו רז\"ל לומר שבדורות הראשונים דוקא היו מולידין ולא ידעתי מה צורך לזה דבהדיא אמרינן שם בפ' בן סורר דקטן אינו מוליד מדכתיב אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן א\"צ בידוע שאין לו הרי מבואר דקטן אינו מוליד וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מציל עצמו בממון חבירו אנס </span>\n<b> המלך את הגזלן ואמר לו הראה לנו כל מה שיש לך והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה כו'.</b> הנה בב\"ק פ' הגוזל דקי\"ו על מתני' דהגוזל את השדה ונטלוה מסיקין ואם מחמת גזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ומסקינן מאי מחמת גזלן דאחוי אחוויי ומייתינן עלה ברייתא דקתני ישראל שאנוסוהו גויים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב ע\"כ ובפירוש ברייתא זו נחלקו בו אבות העולם הרי\"ף וסיעתו עם רבינו האיי וסיעתו דלדעת הרי\"ף פירוש הברייתא הוא בשאנוסוהו בפי' על ממון חבירו להראות להם או להביאם להם וע\"ז קתני דאם אנוסוהו להראות ממון חבירו והראה כיון שהיה כאן אונס ולא עשה מעשה בידים אלא הראה לבד פטור דכל כי הא לא חשיב אלא גרמא בעלמא אבל אם אנוסוהו לעשות מעשה בידים ולהביא ממון חבירו והביא אע\"פ שהיה כאן אונס בפי' כיון שעשה מעשה בידים להביא חייב דהו\"ל מציל עצמו בממון חבירו ודינא דגרמי וחייב ובשיטה זו קאי רבינו והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה והרא\"ש והטור סי' שפ\"ח ואף הרז\"ה בס' המאור והכריחו כן ממאי דשקיל וטרי תלמודא בתר הכי עלה דהך ברייתא כיע\"ש:<br><b> ולפי </b> שיטה זו כתב הרב הנמקי דאם אנוסוהו סתם ביסורים ומכות ולא אמרו לו דבר וכדי להציל עצמו מן האונס הראה להם ממון חבירו חייב כאלו עשה מעשה בידים כיון שלא אנוסוהו בפי' להראות ממון חבירו והיינו דקאמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב כלומר אפי' שהראה מחמת אונס כיון שלא אנסוהו בפי' על ממון חבירו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאם כונת רבא שהראה מעצמו בלי אונס כלל וכמו שנראה מפי' רש\"י ק' דמאי קמ\"ל רבא הא מילתא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' לא צריכה דאחוי אחוויי יע\"ש: וזה נלע\"ד ברור בכונת דברי הטור ז\"ל בסי' שפ\"ח ס\"א וז\"ל המוסר ממון חבירו ביד אנס כו' חייב לשלם לו אע\"פ שלא נשא ונתן ביד במד\"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו אנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור עכ\"ל:<br><b> ואין </b> ספק שזה שכתב הרב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב כו' הן הן דברי הנ\"י ז\"ל שכתב שזה פי' דברי רבא שאמר ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאי מיירי בשהראה מעצמו בלי אונס כלל ה�� שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' דלא צריכה דאחוי אחוויי כמדובר ואולם ראיתי למרן ב\"י ז\"ל שכתב דזה שכתב הטור או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה למדו הטור ממ\"ש בגמ' לקמן בההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה שקלא ויהבא להו ואמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא עליה דידיה אתו וחייב ואי לא עליה דכסא אתו ופטור הרי דכי אמיד מיחייב אע\"פ שלא אמרו בפי' דעליה דידיה אתו יע\"ש : והר\"ב ב\"ח ז\"ל דחה ראיה זו דהתם משום הכי חייב אפי' בסתם משום דעש' מעש' בידיים שנשא ונתן ביד כמ\"ש שקלא ויהבא להו והוא ז\"ל כתב דנפ\"ל ממתני' ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנן לה באחוי אחוויי יע\"ש והש\"ך בס\"ק כ\"א דחה דבריו דמאן לימא לן דאיירי באנוסוהו והרי רש\"י ז\"ל פירש ששמע מבית המלך כו' ואין כאן אונס כלל והוא ז\"ל כתב דמסברא כתב הטור דין זה דמיירי הטור כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחילה בשביל ממון ולכן חייב יע\"ש:<br><b> ותמהני </b> טובא למה זה העלימו עיניהם מרן והב\"ח והש\"ך ז\"ל מדברי הרב הנמקי שכתבנו שכנראה שהן הן דברי הטור ומה צורך להביא עצות מרחוק ואולי משמע להו דדברי הרב הנמקי הם בשאנסוהו סתם להראות להם ממון ולא פרשו לו אם ממנו או מאחר וזהו סתם דקאמר הרב הנמקי אבל לעולם פרשו לו ממון שמה שאנוסוהו אותו הוא להביא ממון וע\"ז הוא שכתב הרב הנמקי דאם הראה להם ממון חבירו דחייב לשלם אבל בשאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה והוא מעצמו הראה להם ממון חבירו שהוא לשון הטור משמע להו למרן והב\"ח והש\"ך דכל כה\"ג פטור לדעת הנמקי ולהכי הוצרכו להביא עצות מרחוק לסייע דברי הטור ממקום אחר ולא ממימרא דרבא דאם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב וכמ\"ש הרב הנמקי וזה נלע\"ד דעת מרן החבי\"ב דבסי' שפ\"ח הג\"הט אות י\"ט כתב וז\"ל ונראה מדברי רבינו בע\"הט שכתב או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו דדוקא בכה\"ג חייב כיון דאנוסוהו על שלו והראה על של חבירו הוי מציל עצמו בממון חבירו אבל אם אנסוהו סתם והראה של חבירו פטור שיש בכלל האונס על ממון אחרים כמו על ממון עצמו ויש לתמוה דאדתני הטור בסיפא אבל אם אנסו האנס שיראהו ממון פלוני והראהו פטור לשמועינן רבותא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דפטור והניח הדבר בתימה וסיים שהרב הנמקי הכריח ממימרא דרבא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דחייב יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי סיים הטור וכתב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בכך חייב וא\"כ מה זה שדקדק מרישא דכל כ\"הג שאנסוהו סתם דפטור ומה הוקשה לו אדתני סיפא כו' מאחר שכבר בירר שיחותיו הטור דאפי' אנסוהו סתמא והראה דחייב והן הן דברי הרב הנמקי ז\"ל וליכא למימר דהרב ז\"ל לא היה לו גירסא זו בדברי הטור שלפניו שהרי בהגב\"י אות ח' עמד ליישב תמיהת הב\"ח ע\"ד מרן ב\"י דמבואר שהיה גורס כן בדברי הטור אמנם נראה שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה שכתב הטור לאנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו לו אם ממנו או מאחרים ומשמע ליה דאנסוהו סתם שכתב הנ\"י ז\"ל הוא שאנסוהו סתם להראות ממון ובכל כה\"ג הוא דמסתפק הרב לדעת הטור אי חייב או לא וק\"ל דיוקא אדיוקא בדבריו ולדעתי אין מקום לחלק ביניהם ואדרבא טפי מסתבר לחייב לדעת הטור באנסוהו סתם להראות ממון סתם מאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה דכשהזכירו לו ממון הו\"ל כאומר בפי' ממון שלך דמי זה האנס שיניח את שלפניו ויצטרך ממי שאינו לפניו וסתמו כפירושו וכמ\"ש מוהר\"י פרמון הובאו דבריו בתשו' הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג ד\"ס ע\"א אבל כשמאנס אותו סתם ואינו מזכיר לו ממון הו\"ל כאלו גילה דעתו שיודע שאין לו ממון ומפני זה אינו מזכיר לו ממון אבל הוא מאניסו סתם כאומר לו אע\"פ שאין לך ממון מ\"מ להציל עצמך עביד טצדקי מאחרים שיהיה לי ממון ואציל אותך מהאונס הזה זה נ\"ל ברור בכונת הטור והנ\"י ז\"ל ושניהם דבר אחד אמרו ואין ביניהם כמלוא נימא ושוב ראיתי למוהרח\"ש בחח\"מ סי' ס\"ח דק\"א ע\"א שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם להראות ממון לאנסוהו סתם ולא אמרו לו דבר וישב דברי הטור דלא תיקשי דיוקא אדיוקא וכמו שהק' מרן החבי\"ב ז\"ל ויש לי מקום לשא וליתן בדבריו הקדושים ז\"ל ואין כאן מקומו ועיין להרב משאת משה חח\"מ סי' ס\"ח דקע\"ז ע\"א יע\"ש ואיך שיהיה הנה זו שיטת הרי\"ף ודעימיה דכל שאנסוהו להראות מממונו של פ' והראה פטור אבל אם אנסוהו והראה בשל חבירו או שאנסוהו להביא אפי' שאמרו בפי' להביא מממונו של פ' והביא חייב שאין אדם מציל עצמו בממון חבירו ואולם רבינו האיי גאון ור\"ח ובע\"הט ורבינו אפרים תלמידו של הרי\"ף והראב\"ד ס\"ל דכל שאנסוהו באונס הגוף אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואם אנסוהו בפי' להביא ממון חבירו ודאי פטור וכי קתני בברייתא ואם נשא ביד חייב לדעת רבינו האי ז\"ל הק' אם אנסוהו להראות בשל חבירו והראה פטור אבל אם הוסיף הוא מעצמו ועשה מעשה ונשא ונתן ביד חייב כיון שהוסיף מדיליה לעשות מעשה בידיים מה שלא אנסוהו ולדעת הרב העיטור ז\"ל ה\"פ אם אנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו אם משלו אם משל אחרים והוא הראה בשל אחרים פטור כיון דלא עשה מעשה ואנסוהו סתם אבל אם אנסוהו סתם להביא בידיים והביא בשל חבירו חייב כיון דעשה מעשה בידיים ולא פירשו לו בפי' משל אחרים אבל אם אנסוהו בפי' על של חבירו להביא ודאי פטור דאין לך דבר דעומד בפני פקוח נפש אלא ע\"ז וג\"ע וש\"ד ועוד הביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלא ויהבא לגבייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי אי איניש אמיד הוא עליה דידיה הוא ואי לא אמיד אההוא כסא אתו ופטור הרי דכל דאיכא אומדנא שרוצים לאונסו להביא ממון חבירו אפי' נשא ונתן ביד פטור כ\"ש כשאונסים אותו בפי' להביא ממון חבירו והביא דפטור ועוד הביאו ראיה מדברי הירוש' שבפ' החובל שאמרו גוים שאנסוהו ונטלו ממנו מממונו של חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב אמ\"ר יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון ונתן של חבירו אבל באותן שאמרו לו תן לנו מממונו של פ' אע\"פ שהוציא ונתן להם פטור ע\"כ:<br><b> הרי </b> בהדייא דכל שאנסוהו בפי' להביא ממון פ' והביא פטור יע\"ש והרמב\"ן ז\"ל במלחמות דחה ראייתם דמ\"ש אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש כו' זו אינה ראיה דאטו אנן מי קאמרי' יהרג או יסבול יסורים ואל ימסור ממונו של חבירו ימסור ואל יהרג וישלם ממון לבעלי' קאמרינן והביא ראיה לדבר מדאמרינן בפ' הכונס ד\"ס ע\"פ ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם כו' מאי קמבעייא ליה ר\"ה אמ' גדישין של ישראל היו דהוו מטמרי בהו פלשתים וקא מיבעייא ליה מהו לשורפם ולהציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה דאסור אבל אתה מלך כו' והתם אם היו יכולים להתרחק בלא סכנת נפשות איך היה נקרא מציל עצמו ולמה היה הדבר ספק אצל הגבורים ואדונינו דוד לא ידע אלא ודאי דהצלתם היתה מיוחדת בשריפת הגדישין ואעפ\"כ אסרו לשרוף אלא ע\"מ ליתן ה��מים יע\"ש והעובדא שהביאו מכסא דכספא ומדברי הירוש' כתב הרב דאינה ראיה דהתם הוי נפקד וידו כיד הבעלים וכסא גביה איתיה ואדעתא דכסא אתו וכיון דש\"ח הוא דלא קביל עליה נטירותא אלא מפשיעה כי אתו גנבי עליה לא מיחייב דהוי כאלו באו על הבעלים עצמן דהוו מסרי ליה כסא דכספא להציל עצמן ברם באנסוהו להביא ממון חבירו מביתו של חבירו כיון דממונא ליתיה גביה עוונותיו גרמו לו דמשמייא קנסו לו לההוא גברא בההוא אונסא דאתו עליה שהרי חפצו של חבירו לאו גביה דידיה איתיה ומשו\"ה כל ששלח בו יד ונשא ונתן ביד נעשה עליו גזלן וחייב א\"ד ז\"ל וכ\"כ הנ\"י בשם הרא\"ה ז\"ל וה\"ה בשם הרשב\"א ז\"ל והרא\"ש ז\"ל בפסקיו יע\"ש וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דיש לפרש הירוש' דפ' החובל אפי' באנסוהו להביא מבית חבירו ואפ\"ה פטור כשהלך והביאו דמיירי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פ' ואנסוהו לזה להביאן ובהכי ניחא ליה עובדא דכסא דכספא יע\"ש ובפי' דברי הרא\"ש הללו איפליגו האחרונים ז\"ל דמרן ב\"י ז\"ל כתב בשם החכם המרשים דכונת הרא\"ש דוקא בשידע האנס הממון שבבית פ' וגם ידו של האנס שולטת שם להביאן אצלו דהו\"ל כאלו הם קלויים ועומדים בידיעת האנס וזה שהביאן לא קעביד מידי ובזה אף הרי\"ף ז\"ל מודה וכמבואר בשמעתין בעובדא דחמרא דרב מרי ורב פנחס דכל שהראם תחילה ע\"י אונס אפי' הביאן אח\"כ בידיים פטור אמנם אם אין יד האנס שולטת שם אפי' ידע האנס בממון שבידו של אותו פ' ואנסו לזה להביאן והביאן חייב כיון שלולי זה שהביאו אין ביד האנס להביאו וזה הבין ג\"כ בדעת הרא\"ש הרב פ\"מ בח\"א סי' צ\"ו דרנ\"ג ע\"א וב' אבל השלה\"ג ומוהרשד\"ם חח\"מ סי' נ\"ה משמע להו בכונת דברי הרא\"ש דאפי' דאין יד האנס שולטת שם כל שידע האנס ויחדם לזה להביאן אצלו הו\"ל כאלו בא האונס על אותו ממון הידוע לאנס ואפי' הלך זה והביאו פטור ולא תלינן לומר דמשמייא קנסו ליה בשביל עוונותיו שיביאם יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג נשאל על איש אחד שאנסוהו אותו מעבדי המלך וכבשו בבית האסורים כדי שיראה לו ליאודי אחד שהיה לפנים עוסק במלאכת המלך במכס ושמו יחיאל ש'אקי ונשאר חייב למלך סך מה והיה שם ג\"כ איש אחר שמו יחיאל חזן מתעסק במלאכת אחרת ושלא במכס וכשאנסו לזה להראות את יחיאל ש'אקי אמר אל עבד המלך לא יש כאן מי שחייב למלך כי אם יחיאל חזן ותכף תקפו וחבשו עד שנפרע ממנו מה שלא היה חייב ושוב תבע לדין לאותו האיש שמסר אותו לשלם לו מה שהפסיד ע\"י מסירתו:<br><b> והרב </b> מ\"ש חייבו למוסר מטעמא דהו\"ל כאנסוהו להראות משלו והראהו משל חבירו אפי' אי חשיב כמו שאנסוהו להראות סתם הרי לדעת הרי\"ף ודעימיה שהם עמודי הוראה שאנו סומכי' עליהם כל שאנסוהו סתם והראה בשל חבירו חייב כמ\"ש הנ\"י ז\"ל והטור ואע\"פ שזה לא הראה ליחיאל חזן אלא שהגיד לעבד המלך שיחיאל חזן הוא החייב הרי מבואר בדברי הפוסקים ובת' הרשב\"א והרא\"ש דכל שמסר לחבירו אפי' בהגדה בעלמא ובהזכרה לחוד חייב ועוד הוסיף הרב ז\"ל לומר דאפי' לדעת החולקים על הרי\"ף ודעימיה וס\"ל דכל שאנסוהו להראות בסתם והראה בשל חבירו דפטור דאינו אלא גרמא בעלמא כיון שלא נשא ונתן ביד וכן לדעת הרי\"ף באנסוהו להראות בפי' בשל חבירו דפטור אפשר דלא אמרו כן אלא בשהראה או הגיד ממון חבירו אבל אם הראה או הגיד ומסר גופו של חבירו ביד אנס לכ\"ע מיחייב כיון שקרוב הדבר שיבא לידי פקוח נפש ע\"י הכאות ויסורים אמנם מוהר\"י פירמון ותלמידו מוהרש\"ך נחלקו עליו וכתבו דלשיטת החולקים על הרי\"ף ז\"ל כל דאיכא אונס להראות או להגיד בין להראות ממון בין להראות גוף בין באנסוהו סתם והראה בשל חבירו בין באנסוהו בפי' על שלו והראה והגיד בשל חבירו פטור כל שלא עשה מעשה בידיים ונשא ונתן ביד ואיכא אונס בדבר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שראה את האבידה כו' מבטל עשה דקדושים יהיו ואין עשה דוחה עשה ול\"ת כו':</b> דע שהתוס' במכות דט\"ו ע\"א דעשה ול\"ת דגרושה לכהן הוי לאו שאינו שוה בכל: עיין להתוס' ביבמות ד\"ו ע\"א שכתבו דכל דשוה באנשי' ובנשים חשיב שוה בכל ואלמנה לכ\"ג חשיב שוה בכל מפני שגם האשה בכלל האיסור ועוד אמרו דנזיר מצורע מגלח מפני דעשה דגילוח שלו אלים משום שלום הבית אבל עשה ול\"ת באלמנה לכ\"ג אינו נדחה מפני עשה דיבום יע\"ש: וזה הפך דבריהם דמכות ומה שיש ליישב בזה עדיין ק' ממ\"ש הם עצמן בר\"פ יש מותרות יע\"ש וביאור דברי התוס' הללו דמכות שכתבו דאיכא עשה ול\"ת גבי גרושה לכהן עיין להתוס' ביבמות ר\"פ יש מותרות וע' בסוגיית הגמ' ד\"ך ע\"ב ועיין בס' דברי אמת דנ\"ט ע\"ג וד' יע\"ש באורך ושם בדק\"ה ע\"א כתב שרבינו לא מנה עשה דקדו' יהיו מפני שסמך על הסוגיא שבפ\"ק דיבמו' ד\"ה דמשמע משם דליכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו כאן דמבואר דאיכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד רבינו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב ה\"ה ז\"ל כאן דאין אנו צריכין לכך דתיפוק ליה דבעידנא דקא עייל בבית הקברות אכתי לא מקיים מצות עשה דהשב תשיבם ואין עשה דוחה ל\"ת אלא כגון כלאים בציצית כו' ומילה בצרעת דבעידנא דקעבר הלאו מקיים את עשה: והנה בענין זה דבעי' בעידנא דמקיים עשה ידחה הלאו אי בכה\"ג אמרינן ג\"כ בעשה שיש בו כרת דדחי לעשה דאין בו כרת אי בעי' בעידנא כמו גבי לאו ונראה דבמחלוקת הוא שנוי לבעלי התוס' בין ריב\"א ור\"י בפסחים דנ\"ט עמ\"ש בגמ' דמחו' כפורי' דחי ע' דהשלמ' ואתי עש' דק\"פ שיש בו כרת ודחי עש' דהשלמ' שאין בו כרת והקשה ריב\"א דאנן בעי' בעידנא דמיעקר עש' דהשלמה לקיים עש' דפסח דהיינו אכיל' הפסח והכא בעידנא דשחיט קרבנות כפרתו אחר הקרב' התמיד של בין הערבים ודחי ע' דהשלמה לא קמקיים עשה דאכילת פסח עד הלילה והוא ז\"ל תירץ דה\"נ הוי בעידנא כגון ששוחט ק\"פ שלו תחילה אחר תמיד של בין הערבים אע\"פ שעדיין לא הקריב כפרתו דשוחטין וזורקין על טבול יום אע\"פ שעדיין לא טבל משום דבידו לטבול ושמשא ממילא ערבא וכן על מחוסר כפורי' כשמסר מעו' כפרתו לב\"ד דליכא חששא שיתעצל ולא יביא כפרתו וכל שראוי לאכול הפסח בלילה אפי' לא אכל כשהקריבו הק\"פ עליו נפטר' מידי חיוב הקרבת פסח ופטו' מלעשות פסח שני אלא שביטל מ\"ע דאכילת פסח הילכך כשמביא כפרתו אחר תמיד של ב' הער' ודחי עשה דהשלמה הו\"ל בעידנא דאז הוי ראוי לאכול לערב ונמצא מקיים עשה דהקרבת פסח ויצא י\"ח הפסח כיון דראוי לאכול לערב ע\"י הקרבת קרבנות כפרתו ואין הדבר תלוי באכילתו זו היא ס' ריב\"א ז\"ל ור\"י נחלק עליו ואמר דאין צורך לומר דשוחטין הפסח עליו תחילה כי היכי דלהוי בעידנא אלא תחילה שוחטין קרבנו' כפרתו ואח\"ך הפסח ואע\"ג דבשעה דשוחטי' כפרתו ודחי עשה דהשלמה עדיין לא הקריב הפסח ולא הוי בעידנא דעקר לעשה דהשלמה קמקיים עש' דפסח אין קפידא בדבר דדוקא גבי עשה ול\"ת דאמרינן אתי עשה ודחי ל\"�� דהלא תעשה הוא חמור טפי מעשה אז בעינן שיהיה בעיד' דמיעקר לאו דלקיים עש' אפי' בעש' חמיר אבל עש' חמי' דאתי לדחויי עשה אח' כיון דלא אתי לדחויי אלא עשה לא בעי' בעידנא והביא ראיה מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו משום עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא עשה דרבים אע\"ג דבשעה שמשחררו לא קמקיים עשה דונקדשתי וכן בפרק שלוח הקן שלח תשלח אפי' לדבר מצוה כגון טהרת מצורע ע\"י שתי צפרים חיות ופרכינן למה לי קרא האי עשה והאי עשה ואין עשה דוחה עשה ומשני אצטריך מהו דתימא עשה דטהרת מצורע חמיר דאיכא שלום הבית וגדול השלום ששמו הגדול נמחה במים ודחי עשה דשלח תשלח קמ\"ל הרי דאי לאו קרא הו\"א דאתי עשה דחמיר ודחי עשה קל אע\"ג דלא הוי בעידנא דבשע' ששוחט הצפור לטהרת מצורע קעקר עשה דשלח תשלח ועשה דטהרת מצורע לא קמקיים עשה עד אחר שמזין עליו אלא ודאי דגבי עשה חמיר עם עשה קל ולא בעינן בעידנא:<br><b> וראיתי </b> להרב הגדול כמהר\"א זאבי בדרשותיו פ' בשלח שכתב דריב\"א לא חש לראיות הללו דבשחרור עבדו של ר\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עלה דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלאו עשה גמור קאמר דאי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משו' האי מצוה דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא גם הראיה שהביא מההיא דטהרת מצורע דדחי עשה דשלח תשלח אע\"ג דבשעה ששלח הצפור של שלוח הקן לתוך המים ודחי עשה דשלח תשלח לא קמקיים עדיין עשה דטהרת מצורע עד שעה שמזין עליו: כתב הרב ז\"ל דריב\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן שהביא הרב הנמקי בפרק אלו מציאות ד\"ל עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת ועשה דטומאה כגון שהיתה בב\"הק וכתב הנמקי ואיכא דמקשה למה לי טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ת\"ל דאפילו ליכא אלא ל\"ת לחוד לא דחי ליה עשה דהשבת אבידה כיון דבעידנא דקעקר לאו דלנפש לא יטמא לא קמקיים עדיין עשה דהשבת אבידה עד שיחזירנה לבעליו ותירץ בשם הר\"ן דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה אע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבור דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיית אבידה וכתב שר\"י הלוי ן' מיגאש ז\"ל חלוק ע\"ז וס\"ל דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב אבידה והשאר אינו אלא כעין מכשירי מצוה ודמי לשאר מכשירי מצוה אע\"פ שצריך לעקור הלולב מן הדקל לעיקר מצות נטילת לולב העיקר הוא נטילת לולב אע\"פ שמתעסק מתחילה לקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל ובכן ריב\"א ס\"ל כהר\"ן דכל שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כמצוה עצמה ולהכי הוא דחי שחיטת הצפור לטהרת המצורע אע\"פ דבשעת שחיטת הצפור לא נגמר טהרת המצורע עד שיזו עליו מ\"מ כיון שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כעוסק במצוה עצמה והו\"ל בעידנא: אמנם ר\"י ס\"ל כסברת ר\"י ן' מיגאש שהביא הנ\"י דאפי' עוסק במכשירי המצוה שאי אפש' להמצוה להתקיים בלתו לאו עוס' במצוה בעידנא מקרי:<br><b> והנה </b> מתוך דבריו מבואר יוצא דס\"ל לדעת הר\"ן כל הכשר מצוה דדמי לההיא דהשבת אבידה חשיב העוסק בה כעוסק במצוה עצמה ולהכי דימה הרב ההיא דעוסק בשחיטת צפורי מצורע לטהר את המצורע כאלו עוסק בהזאתו ממש עליו וחשיב בעידנא לדעת ריב\"א והר\"ן ולא כן אנכי עמדי אחרי התאבקי בעפרות זהב לו דלדידי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה לסברת הר\"י הלוי בכל הכשר מצוה אף דדמי להשבת אבידה דאי אפשר להשיבה בלתי הליכה כעוקר לולב מן האילן לצורך נטילתו דלא חשיב העוסק בהכשר מצוה כעוסק במצוה עצמה ודוקא גבי הליכת להשיב האבידה הוא שכתב הר\"ן דחשיב כעוסק במצוה דמשמע ראיית אבידה מתחיל עיקר העשה דהשב תשיבם לאחיך יען מיד משעת ראייתה של האבידה רמי רחמנא עילויה לאו דלא תוכל להתעלם ועשה דהשב תשיבם לאחיך ומשמע ליה להר\"ן ז\"ל דכשם שהלאו מתחיל מיד ה\"נ העשה וכאלו אמר לא תוכל להתעלם התעסק מיד בהשבתה ואע\"פ שלא נגמר העשה עד שימסרנה ביד בעליו מ\"מ כבר התחיל במצוה עצמה דרמי רחמנא עליה להתעסק בהשבתה מיד והו\"ל כמילה בצרעת דחשיב בעידנא אע\"פ שמל ולא פרע למילה כאלו לא מל ומיד שמל וחתך את הצרעת עדיין לא גמר את המצוה מ\"מ חשיב בעידנא כיון שהתחיל במצוה רמי רחמנא עליה בהדייא ה\"נ דוכוותא היא אבל בשאר הכשר מצוה דלא גלי רחמנא דאיכא מצוה עליה להתעסק בהכשר המצוה לא חשיב כעוסק במצוה עצמה אע\"פ שאי אפשר לעשות המצוה עצמה בלתי הכשר המצוה דאם כדברי הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל דכל הכשר מצוה לדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה עצמה ק' שהר\"ן ז\"ל גופיה בפ\"ג דר\"ה עלה דמתני' דשופר דר\"ה אין מפקחי' עליו את הגל כו' ואמרי' בגמ' מ\"ט י\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל ודקא יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה קושטא דמילתא קאמר מיהו לא צרכינן להכי דאפי' הוי י\"ט ל\"ת גרידא לא אתי מכשירי מצות שופר ודחי לה דהא בעידנא דקעקר ללאו לא קמקיים עשה דשופר ואם איתא דס\"ל להר\"ן ז\"ל דבכל מכשירי מצוה דאי אפשר למצוה בלתו חשיב כעוסק במצוה עצמה דומייא דהשבת אבידה לימא דמשו\"ה יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה משום דאי הוי ל\"ת גרידא הוה דחי ליה עשה דחשיב בעידנא כיון דעסיק במכשירי מצוה אלא ודאי כדאמרן דדוקא בהשבת אבידה הוא שכתב הר\"ן ז\"ל דמשעת ראיית האבידה ומתחיל להתעסק בה חשיב מתעסק בגוף עיקר העשה מטעמא דאמרן דאיתקש העשה דהשב תשיבם לאחיך ללאו דלא תוכל להתעלם דמתחיל משעת ראייתה ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרמ\"ל ברפ\"י מה' ק\"פ ככתוב כ\"ז בספרי הקטן ח\"א ה' מילה שורש אתי עשה ודחי ל\"ת יע\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד בה' מו\"ל שורש מלוה על המשכון אם הוא ש\"ח או ש\"ש יע\"ש באורך ועיין במה שכתבתי בזה בשורש מתנה עמש\"ב בח\"ב יע\"ש באורך:<br><b> והנה </b> מדברי התוס' שכתבנו לעיל משם ר\"י דדוקא גבי עשה ול\"ת הוא דבעינן בעידנא משו' דהל\"ת חמור ולא דחי עשה אלא בעידנא אבל עשה חמיר שבא לדחות עשה קל לא בעינן בעידנא והכריח כן מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה דאתי עשה דרבים דונקדשתי ודחי עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו מבואר דס\"ל דעשה אפי' חמיר לא דחי ל\"ת אלא בעידנא ותמהני על הרב יד אהרן ז\"ל שכתב בא\"ח סי' תמ\"ו דעל מ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בשם שבולי הלקט בסי' צ\"ז דשופר של ר\"ה ששנינו במתני' דאין מפקחי' את הגל וכו' ויהבינן טעמא בגמרא משום דתקיעת שופר עשה וי\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה והוק' לו מה שהק' הר\"ן דאפי' לא הוי אלא ל\"ת גרידא אכתי לא הוי בעידנא ומשו\"ה לא דחי לל\"ת ותירץ בשם יש מפרשי' דמצוה דרבים דחי ל\"ת אע\"פ דלא הוי בעידנא וכתב הרב יד אהרן דיש ראיה לדבריו ממ\"ש גבי ר\"א ששיחרר עבדו משום מצוה דרבים דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבו בהדייא דהתם שאני דהוי עשה דקיל מל\"ת ולהכי לא בעי' בעידנא ודחי ליה עשה חמיר דרבים אבל גבי ל\"ת כל דלא הוי בעידנא לא דחי ליה עשה אפי' חמיר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הגונב קדשים מבית בעליהן כו'.</b> ע\"כ. א\"ה בנו ותלמידו של מורינו ורבינו נר\"ו הנה דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והתוס' ז\"ל בפ\"ק דב\"ק כתבו דה\"ה לכל ד' אבות נזיקין דליתנהו בהקדש והוק' להם מהא דאמרינן בפ' איש כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם ותירצו דההוא מדרבנן אבל מן התורה פטור אף מן הקרן משום דהקדש ליתיה בתורת נזקין עכ\"ל: והנה הרב מ\"ל ז\"ל הוק' לו בדברי התוס' הללו דאמאי לא הוק' להם מהא דתנן כהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבי' ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקים ותירץ הרב ואולי דהו\"א דמתני' בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אבל ההיא דפרט לא מצי לאוקומי בקדשים קלים משום דלית בהו חומש יע\"ש ואחרי המ\"ר לא ידעתי מה יענה לההיא סוגיא דמנחות דמ\"ט עלה דכבשי עצרת ששחטן לשם אילים דלא עלו לבעלים לש\"ח ואמרו עוד שם אי עקירה בטעות הוייא עקירה או לא הוייא עקירה דפליגי בה אמוראי ומותבי' שם מהך מתני' דכהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבים הא שוגגין פטורים ותני עלה פיגולן פיגול ה\"ד אלימא דידעי דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו א\"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים ובאומר מותר ע\"כ הרי לך בהדייא דאוקי למתני' זאת דכהנים בקדשי קדשים וא\"כ ק' דהיכי קאמר דהוה מוקי לה בקדשי' קלים דהרי סוגייא זו הוייא תיובתיה ומשו\"ה לא מצו התוס' להקשות מהכא מכח סוגייא זו כאמור וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי עשו תקנת השוק ללוקח מן הגנב הגונב </span>\n<b> ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח\"כ הוכר הגנב ובאו עדים ואמרו שזה החפץ שמכרו פ' הוא גנבו בפנינו חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותני' ללוקח דמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרי' ועושי' דין עם הגנב ואם גנב הוא מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנים ללוקח.</b> ע\"כ. הנה בגמ' בפ' הגוזל דקט\"ו הביא פלוגתא דגנב ומכר ואח\"כ הוכר הגנב רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור\"י אמר הדין עם השני ושקיל וטרי שם בגמ' במאי פליגי אי אית להו הא דרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' ושוב קאמר הש\"ס ר\"פ אמר בגלימא דגניבה דכ\"ע לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו תקנת השוק קמפלגי רב משמיה דר\"י אמר דהדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב שהוא ראשון שהכי' הלוקח דלא עשו בו תקנת השוק ור\"י משמיה דר' ינאי אמ' הדין עם הב' דינו דלוקח דלשקו' מב\"ה שהוא שני שהכיר הלוקח דעשו בו תקנת השוק ופי' רש\"י ר\"פ אמר לעולם בלפני יאוש פליגי ותרווייהו אית להו דרב חסדא ובגלימא דגניבה כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא דהדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבה\"ב קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר תקנת השוק על שקנאו בשוק בפרהסייא לא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בה\"ב מעותיו ור\"י סבר עשו תקנה ונהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר ליה לב\"הב לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב והדר פריך תלמודא וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא ר\"ה תלמידיה דרב הוה וחנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא בעל הגלימא קמיה דר\"ה א\"ל זיל שרי עבוטך פירש\"י פדה משכונך שביד הלוקח אלמא ס\"ל עשו תקנת השוק ומשני שאני חנן בישא כיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי ובלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה לכ\"ע עשו בו תקנת השוק ומסיק תלמודא דהלכתא דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב דאיכא לאשתלומי מיניה :<br><b> והנה </b> מתוך פירש\"י שכתב בהא דקאמר ר\"פ בגלימא כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא דהכונה לומר דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה בשביל מעותיו וכן ממ\"ש דר\"י סבר עשו בו תקנת השוק דנהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר לב\"הב לאו ב\"ד דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב מבואר דס\"ל לרש\"י דבין לר\"ח דס\"ל דלא עשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הגנב ובין לר\"י דס\"ל דעשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הב\"הב לעולם אינו יכול הלוקח לעכב הגניבה על מעותיו עד שיתנם לו הגנב או בה\"ב אלא תכף מחזיר הגניבה לבע\"הב חינם ואח\"כ תובע מעותיו לרב מהגנב ולר\"י מב\"הב ובכן אני תמיה על הטור ז\"ל בסי' שנ\"ו כתב וז\"ל הקונה מן הגנב לפני יאוש ומוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכרו לפ' גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים והבעלים נותנים ללוקח מעותיו אע\"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח לתובעו מעותיו אפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר הגניבה לבעליה אלא עד שיתן לו דמיו משום תקנת השוק ואין צ\"ל כשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו עכ\"ל ותמהני במ\"ש בפשיטות דחכמים תקנו שאינו צריך להחזיר עד שיתן לו דמים משום תקנת השוק מאחר שרש\"י כתב להפך דאפי' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר הלוקח מיד חינם לב\"הב ואח\"ז יתבע מעותיו הן אמת דעל סברת רש\"י ז\"ל ק' לכאורה מעובדא דחנן בישא דקא\"ל ר\"ה לבעל הגלימא זיל שרי משכונך שביד הלוקח משמע בהדייא דהלוקח מצי לעכב הגניבה עד שיתן לו מעות מדקרי לגניבה שביד הלוקח משכון וכן ראיתי בשיטה מקובצת דקפ\"א ע\"ג שכתב בשם הרמ\"ה וז\"ל זיל שלים עבוטך כלומר לך אצל הלוקח ותן לו מה שהוציא והתר המשכון שבידו ושמעינן מינה דלא מפקי' מיד הלוקח עד דיהיב ליה בה\"ב דמיו עכ\"ל :<br><b> ואפשר </b> ליישב דברי רש\"י דע\"כ לא כתב הוא דאפי' למ\"ד עשו תקנת השוק דמחזיר הגניבה ואח\"כ תובע מעותיו אלא דוקא בשהוכר הגנב ואיכא לאשתלומי מיניה דכשיחזיר הגניבה לבעלים מיד חינם ליכא למיחש שלא ישלם לו אח\"כ בה\"ב כיון דהא איכא גנב נמי דמצי בה\"ב לאשתלומי מיניה הלכך תקנו חכמים שיחזיר הלוקח הגניבה מיד כדין תורה ואח\"כ יתבע מעותיו מתקנת חכמים אבל כשלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה אז יכול לעכב הגניבה הלוקח בשביל מעותיו כיון דלית ליה מקום אחר לאשתלומי מיניה בה\"ב או הלוקח ובכן בחנן בישא דקאמר הש\"ס שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי להכי קאמר ליה ר\"ה ללוקח זיל שרי עבוטך דכל כה\"ג הדין עם הלוקח שלא להחזיר הגניבה עד שתתן לו מעותיו כנ\"ל לע\"ד ליישב לדעת רש\"י ז\"ל אך אכתי ק' מעובדא אחריתי דמייתי הש\"ס דנרשאה גנב ספרא וזבן לפפונאה בתמנן זוזי ופפונאה זביני לבר מחוזא במאה ועשרים ואמר רבא ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ולשקול ספרא וליזיל מריה דספרא ולשקול מ' מפפונאה ותמנן מנרשאה הרי דאע\"פ דהוכר הגנב קאמר רבא דמריה דספרא יהיב זוזי תחילה והדר שקיל ספריה ולא אמר שקיל ספריה ויהיב ק\"ך זוזי ויש ליישב דאורחא דמילתא נקט ואיך שיהיה הנה דברי הטור שכתב דחכמים תקנו דאינו צריך להחזיר הגניבה אלא עד שיתן לו הדמים הם שלא כדברי רש\"י אלא כדברי הרמ\"ה ז\"ל שכתבנו והוא מן התימא איך לא זכר ש\"ר סברת רש\"י ז\"ל והיותר תימא על מרן ב\"י ז\"ל שהוא הביא לשון רש\"י בד\"ה בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו ולא כת' שדברי רש\"י הללו הם הפך מ\"ש הטור דאין צריך להחזיר עד שיתן לו מעותיו ולא עוד אלא דעל דברי הטור הללו שכתב דאפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו כתב זה מבואר במ\"ש בסמוך כו' דזה הפך מ\"ש בסמוך בשם רש\"י והי\"ל לומר דהטור פליג עמ\"ש בסמוך בשם רש\"י לא שזה מבואר במ\"ש בסמוך ואדרבא איפכא מבואר:<br><b> וראיתי </b> למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ג' כתב עמ\"ש מרן בשם רש\"י ואין הלוקח יכול לעכבו וז\"ל נ\"ב פי' אם לא היו עושים תקנת השוק הדרא למריה בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו מעותיו עד שישלם הגנב אבל השתא דעשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב את מעותיו כדכתב הטור עכ\"ל : ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה סוף לשונו של רש\"י שסיים עוד וכתב ור\"י סבר עשו תקנת השוק ונהי דאית לן דרב חסדא דלא מצי לוקח למימר לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב עכ\"ל הרי שכתב דאפ' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר תחילה הגניבה לב\"הב ואח\"ך דן עמו על המעות שנתן לגנב ואיך כתב הוא ז\"ל דמ\"ש רש\"י בתחי' דבריו דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו היינו אם לא היו עושים תקנת השוק דלמ\"ד עשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו והם דברים תמוהי' איך לא השגיח בסוף דברי רש\"י וכעת צ\"ע:<br><b> והנה </b> מבואר יוצא מתוך פירש\"י בסוגייא זו דלפום אוקמתיה דר\"פ דמוקי פלוגתא דרב ור\"י בעשו תקנת השוק היכא דהוכר הגנב או לא עשו תקנת השוק אלא דוקא היכא דלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה הדין עם הראשון דקאמר רב והדין עם השני דקאמר ר\"י אין הכונה כמו שפירשו אותו רב יוסף ואביי ורב זביד דהיינו דינו של בה\"ב ותביעתו דגניבה שלו למר יתבע אותה מהגנב דוקא ולמר מצי תבע אותה אף מן הלוקח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפום אוקמתיה כמדובר אמנם לפום אוקמתיה דר\"פ דלכ\"ע בין לרב בין לר\"י גלימא הדרא לבעל הגנבה מיד הלוקח דדינו של בעל הגניבה לכ\"ע אף מן הלוקח כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה ופלוגתייהו דרב ור\"י בעשו תקנת השוק א\"כ דינו של ראשון דקאמר רב היינו דינו של לוקח ותביעת מעותיו עם הגנב דוקא שהוא ראשון שהכיר הלוקח ולא עם הב' שהכיר בה\"ב שהוא השני שהכיר עכשיו הלוקח משום דס\"ל לרב דלא עשו תקנת השוק לשלם לבעה\"ב היכא דהוכר הגנב ולר\"י דאמר הדין עם השני היינו דינו של הלוקח ותביעת מעותיו שנתן לגנב אף עם השני שהוא בעה\"ב שהוא שני ללוקח משום דס\"ל דעשו תקנת השוק לתבוע אף מבעל הגניבה ובכן יש לתמוה על מרן ב\"י דאחר שהביא לישנא דר\"פ דאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא כתב וז\"ל ופירש\"י הדין עם הראשון דינו של בע\"הב ותביעתו הוא על הגנב ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו ממנו יתן דמים אע\"פ שהוכר הגנב לא אמרינן יחז��' הכלים בחינם ויפרע מן הגנב ור\"י אמר דינו עם הב' דינו של בע\"הב עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחינם עכ\"ל :<br><b> הנה </b> העתיק הרב מ\"ש רש\"י בתחילת הסוגייא בעיקר המימרא דרב ור\"י דפי' זה אזיל לפום אוקמתיה דרב יוסף ואביי ורב זביד דפליגי רב ור\"י בדינו של בע\"הב ותביעתו של הגניבה אם הוא על הלוקח או על הגנב דוקא אמנם לר\"פ דקאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדר למרא אי אפשר לפרש דפליגי בדינו של בע\"הב ותביעתו אם הוא על הגנב דוקא או גם על הלוקח דבזה הא כ\"ע מודו שדינו של בע\"הב גם על הלוקח ולא פליגי אלא בתקנת השוק ובדין הלוקח אם חוזר על הגנב שהוא הראשון אצל הלוקח או עם הב' שהוא הבע\"הב וצריך לי עיון כעת: ולענין הלכה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דמדינא דאורייתא בין לרב בין לר\"י בין הוכר הגנב בין לא הוכר הגנב או שאין לו לשלם חייב הלוקח מן הגנב להחזיר הגניבה לבעל הגניבה חינם ואינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אמנם חכמים תקנו משום תקנת השוק לרב כי לא הוכר הגנב ולר\"י אפי' הוכר הגנב לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו בעל הגניבה מעותיו שנתן לגנב לדעת הטור והרמ\"ה ז\"ל ולדעת רש\"י ז\"ל אע\"פ שאינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אלא מחזירה מיד חינם מ\"מ אח\"כ תובע אף מבעל הגניבה כשלא הוכר הגנב או שאין לו לשלם :"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש רחמי האב על הבן היה </span>\n<b> הדבר ברור לבעה\"ב שזה אינו הורגו לפיכך האב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג.</b> הכי איתא דע\"ב ת\"ר אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרח אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך כו' אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו תהרגהו ק' סתמא אסתמא ל\"ק כאן באב על הבן כאן בבן על האב ופי' האב על הבן הבא במחתרת מספקא אל יהרגהו דודאי רחמי האב על הבן ואינו בא אלא על עסקי ממון לבד ולא על עסקי נפשות ודע דבענין זה דרחמי האב על הבן איכא לספוקי אי אמרי' ג\"כ רחמי האם על הבן ועיין בתשו' המביט ח\"א סי' של\"ט שכתב בפשיטות דרחמי האב על הבן אמרי' ולא רחמי האם על הבן יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן ה' מכירה פכ\"ב ה\"ה משם המבי\"ט בענין אם דעתה של האם קרובה אצל בנה כמ\"ש גבי אב וק' לדבריו ממ\"ש [בפ'] אלו הן הלוקי' דכ\"ג ודילמא מדהא מרחמא על בריה ואידך לא מרחמא ש\"מ היא אמו יע\"ש אלמא דגבי אם נמי אמרינן דמרחמת על בנה כרחם אב על בנו ולדברי המבי\"ט דטבע האב דוקא לרחם על הבן ואין טבע האם לרחם על בנה דילמא הא נמי דלא מרחמא היה אמו והא דלא רחים עליה משום דטבע האם דלא מרחמי ואידך דמרחמא אערומי קמערמא ואין לומר דכי איכא אומדנא כל דהו כי הכא דהא מרחמא ואידך לא מרחמא לא אזלינן בתר טבע האשה ודיינינן ע\"פ האומדנא תדע דהא ברא לא מרחם אבא כדאמרינן גבי בא במחתרת ואפי\"ה חזינן גבי עובדא דר' בנאה בפ' חזקת דנ\"ח דשדי נכסי לחד ברא באומדנא כל דהו ולא אזיל בתר טבעא דעלמא דסתם בן לא מרחם על האב יע\"ש אי מהא לא אירייא דהתם עיקר הדין הוי שודא דדייני ובדעת הדיין היה תלוי ואפי' למאן דס\"ל דבעינן דעת הנותן כעובדא דנכסי לטוביה ס\"ס מדכלהו בני חביטו והאי לא חביט ש\"מ האי דצניע מקרבא דעתיה לגביה אבל עובדא דשהע\"ה לאו מטעמ' דשודא דדייני נגעו בה לחייבו מיתה לבן על הכאתה של זאת ולא על הכאתה של האשה אחרת דאדרבא אפכא קי\"ל בדין בני התערובות כדאיתא בפ' נושאין על האנוסה הכה זה וחזר והכה זה פטור בבת אחת חייב ואפי' לסברת רבנן דאמרי חייב ס\"ס החיוב הוא משום שהכה את שניהם אבל הכה לאחד פשיטא דלכ\"ע פטור ומדקאמר שלמה היא אמו ודאית היינו לחייבו על הכאתה וקללתה כדין התורה ובשלמא אי אמרי' דטבע האם לרחם הפך מ\"ש המבי\"ט שפיר הוכיח שהע\"ה מדהא מרחם והא לא מרחמא ידים מוכיחות שהיא אמו אמנ' אי טבע האם שלא לרחם כס' המבי\"ט מנ\"ל לשלמה שהיא אמו ויש ליישב דהא דאמר המבי\"ט דאין טבע האם לרחם היינו כשיש לה איזה הנאה כמאמר הכתוב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו אמנם להורג בנו בלתי שום הנאה בזה לא דיבר הרב א\"נ י\"ל דדוקא כשהבן הקניט את אמו דלא מרחמת על בנה לעבור על חטאתו כגון שבא במחתרת על אמו דגבי אב אמרי' דאבא על ברא מרחם משא\"כ באם אבל בעלמא שאין הקנטה בינו לבינה ודאי דהיא מרחמא על בנה טפי מאשה אחרת: והנה הטור בח\"מ סי' ס\"ה סכ\"א כתב בשם תשו' הרא\"ש דדנין ע\"פ האומדנא והביא ראיה מעובדא דר' בנאה דפ' חזקת וכתב דר' בנאה למדה מאדון החכמים שהע\"ה יע\"ש<br><b> וראיתי </b> בכתבי הרב מוהר\"א חאקו ז\"ל שמצא כתוב להחה\"ש הדיין המצויין שליחא דרחמנא שמשון גומץ פאטו נר\"ו שהק' בשם הרב הגדול כמוהר\"א ן' חיים תושב עה\"ק חברון תובב\"א על תשו' הרא\"ש דמאי ראיה מייתי מעובדא דשע\"ה לההיא דר' בנאה דההיא דשע\"ה ילפינן שפיר שהיא אמו משום דרחמי האב על בנו וה\"ה אמו כשאין לה הנאה אבל בעובדא דר' בנאה שהוא בן על האב מנ\"ל למילף דהבן שלא הכה את אביו הוא ניהו בנו טפי מאחרים כיון דברא לא מרחם את אביו והניח הדבר בצ\"ע והחכם הר\"ש גו\"ף תירץ דלעולם מסתמא ברא נמי מרחם אבא אמנם כשאנו רואים במעשיו הפוכים מן הסברא אז ודאי דיינינן דעל עסקי נפשות בא אבל גבי אהבת האב על הבן אע\"פ שמעשיו מוכיחי' דלהרוג הוא בא אמרינן רחמי האב על הבן ומוהר\"ח אלפ'אנדארי תירץ ע\"פ תשו' המבי\"ט דרחמי האם על הבן הוי כרחמי בן על האב ולהכי מדמי הרא\"ש ההיא דר' בנאה לההיא עובדא דשע\"ה דשניהן שוים האם לגבי הבן והבן לגבי האב לית להו רחמי זה על זה:<br><b> ולפי </b> מ\"ש לדעת המבי\"ט דכל דליכא הנאה לאם בהריגת הבן א\"נ אם לא הקניט הבן לאמו אז אמרי' דרחמי אם על בנו אכתי לא דמי ההיא דר' בנאה דאית ליה הנאה לבן בהכאת קבר אביו לההיא דשע\"ה דלא הוה לה הנאה לאם מהריגת הבן וכל כה\"ג אמרי' דהאם נמי מרחמא לבן ולהכי דן שהע\"ה היא אמו משא\"כ בההיא דר' בנאה דכיון דיש לבן הנאה בהכאת קבר אביו אין הבן מרחם על האב ולעד\"ן דאע\"פ שאין הבן מרחם על האב כדילפינן מההיא דבא במחתרת היינו דוקא בצינעא אבל בפרהסייא לעיני כל העם אינו מראה אכזריות על אביו דבזיון הוא לו ובהכי ניחא לי אותה שאמרו בפ\"ק דברכות ד\"ז מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום קינה מבעי ליה אמר רשב\"י כיון דאמר ליה הקב\"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלה כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משו\"ה אמר מזמור אמר סתם ברא דרחים על אבא יע\"ש: וזה נראה הפך ההיא דבא במחתרת דבן על האב ודאי על עסקי נפשות בא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דשאני ההיא דאבשלום דהוה בפרהסיא לעיני כל ישראל משא\"כ בא במחתרת דהוי בצינעא. ודע דלפי דעת המבי\"ט נראה דאם האם באה במחתרת על בנה דינא הוא כבן על האב הבא במחתרת על אביו ולדעת החולקים על המבי\"ט ז\"ל דינא הוא כאב על הבן וצריך להתיישב בזה: ודע עוד שזה ימים הייתי מסתפק באותה ש��מרו בפ\"ב דשבת דל\"ב רא\"א בעון נדרים בני' של אדם מתים כשהן קטנים שנאמר אל תתן אל פיך לחטוא כו' ולמה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם יע\"ש אם יש עונש זה ג\"כ באשה שיש לה עון נדרים אם בניו מתים בעבורה כשם שמתים בעון האב דמעשה ידיה הם הבנים או דילמא דוקא בעון האדם הם מתים שמתייחסי' אחריו והם ערבים עליו כמ\"ש בקבלת התורה ביקש הקב\"ה מישראל ערבים ואמרו בנינו ערבים לנו יע\"ש:<br><b> ולכאורה </b> הייתי רוצה להביא ראיה דאף בעון נדרים האשה בניה מתים מאותה שאמרו בפ' השולח דנ\"ה אמר ר\"י אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא\"ל תני לי דינרי א\"ל יהנה סם המות באחד מבניה של אותה האשה אם נהנית מדינרי כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אח' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר עאכו\"כ ומ\"ט איענשה דאשתרש ליה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת ועיין במ\"ש התו' והרי\"ף שם י\"ש משמ' מהאי עובדא דבעון שלא דקדקה בשבועתה מת בנה ושוב מצאתי למהרמ\"ג בס' זבח שלמים די\"ב ע\"א סימן ל' שכתב בשם הרב גור אריה דגבי עבירה שחייבים עליה כרת כגון מטמא מקדש וקדשיו אפקיה קרא בלשו' מיתה משום דכרת הוא שנכרת הוא וזרעו ובאשה לא משכחת לה שיכרתו [זרעה] דאין הבנים מתים אלא בעון אבות ולא בעון האם להכי אפקיה קרא להאי כרת בלשון מיתה כיון דבאשה היא נכרתת ולא זרעה ומהרמ\"ג סייע סברא זו מדאשכחן בעדות קרובים דנפ\"ל מקרא דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו ע\"א והכריחו חז\"ל שכונת הכתוב לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבא מצד האם מנ\"ל ותי' אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם יע\"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם אין האם בכלל האב ואמנם ק\"ל להרב מההיא עובדא דפרק השולח שכתבנו וכתב דאפשר דחומרא דשבועה שאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם א\"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה כשבועה לשקר אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם עכ\"ל ותירוצו הראשון אינו נח לי דכיון דלא היתה שבועתה בשם או בכינוי אין כאן חומרא שבועה כמובן והנכון הוא מ\"ש בתירוצו הב': ואולם הא ק\"ל טובא על הרבנים הנז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו אותה שאמרו בכתובות פרק המדיר דע\"ב ע\"ב על מה ששנינו במתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה והנודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים הרי בהדיא דאף בעון האם הבנים מתים וצ\"ע: ואח\"ז ראיתי להרשב\"א בחי' לגיטין דמ\"ו עמ\"ש המוציא אשתו משום ש\"ר ומשום נדר כתב וז\"ל ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים ע\"כ הרי לך כמ\"ש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Theft",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הגונב קדשים מבית בעליהן כו'.</b> ע\"כ. א\"ה בנו ותלמידו של מורינו ורבינו נר\"ו הנה דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והתוס' ז\"ל בפ\"ק דב\"ק כתבו דה\"ה לכל ד' אבות נזיקין דליתנהו בהקדש והוק' להם מהא דאמרינן בפ' איש כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם ותירצו דההוא מדרבנן אבל מן התורה פטור אף מן הקרן משום דהקדש ליתיה בתורת נזקין עכ\"ל: והנה הרב מ\"ל ז\"ל הוק' לו בדברי התוס' הללו דאמאי לא הוק' להם מהא דתנן כהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבי' ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקים ותירץ הרב ואולי דהו\"א דמתני' בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אבל ההיא דפרט לא מצי לאוקומי בקדשים קלים משום דלית בהו חומש יע\"ש ואחרי המ\"ר לא ידעתי מה יענה לההיא סוגיא דמנחות דמ\"ט עלה דכבשי עצרת ששחטן לשם אילים דלא עלו לבעלים לש\"ח ואמרו עוד שם אי עקירה בטעות הוייא עקירה או לא הוייא עקירה דפליגי בה אמוראי ומותבי' שם מהך מתני' דכהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבים הא שוגגין פטורים ותני עלה פיגולן פיגול ה\"ד אלימא דידעי דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו א\"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים ובאומר מותר ע\"כ הרי לך בהדייא דאוקי למתני' זאת דכהנים בקדשי קדשים וא\"כ ק' דהיכי קאמר דהוה מוקי לה בקדשי' קלים דהרי סוגייא זו הוייא תיובתיה ומשו\"ה לא מצו התוס' להקשות מהכא מכח סוגייא זו כאמור וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי עשו תקנת השוק ללוקח מן הגנב הגונב </span>\n<b> ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח\"כ הוכר הגנב ובאו עדים ואמרו שזה החפץ שמכרו פ' הוא גנבו בפנינו חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותני' ללוקח דמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרי' ועושי' דין עם הגנב ואם גנב הוא מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנים ללוקח.</b> ע\"כ. הנה בגמ' בפ' הגוזל דקט\"ו הביא פלוגתא דגנב ומכר ואח\"כ הוכר הגנב רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור\"י אמר הדין עם השני ושקיל וטרי שם בגמ' במאי פליגי אי אית להו הא דרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' ושוב קאמר הש\"ס ר\"פ אמר בגלימא דגניבה דכ\"ע לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו תקנת השוק קמפלגי רב משמיה דר\"י אמר דהדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב שהוא ראשון שהכי' הלוקח דלא עשו בו תקנת השוק ור\"י משמיה דר' ינאי אמ' הדין עם הב' דינו דלוקח דלשקו' מב\"ה שהוא שני שהכיר הלוקח דעשו בו תקנת השוק ופי' רש\"י ר\"פ אמר לעולם בלפני יאוש פליגי ותרווייהו אית להו דרב חסדא ובגלימא דגניבה כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא דהדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבה\"ב קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר תקנת השוק על שקנאו בשוק בפרהסייא לא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בה\"ב מעותיו ור\"י סבר עשו תקנה ונהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר ליה לב\"הב לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב והדר פריך תלמודא וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא ר\"ה תלמידיה דרב הוה וחנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא בעל הגלימא קמיה דר\"ה א\"ל זיל שרי עבוטך פירש\"י פדה משכונך שביד הלוקח אלמא ס\"ל עשו תקנת השוק ומשני שאני חנן בישא כיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי ובלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה לכ\"ע עשו בו תקנת השוק ומסיק תלמודא דהלכתא דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב דאיכא לאשתלומי מיניה :<br><b> והנה </b> מתוך פירש\"י שכתב בהא דקאמר ר\"פ בגלימא כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא דהכונה לומר דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה בשביל מעותיו וכן ממ\"ש דר\"י סבר עשו בו תקנת השוק דנהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר לב\"הב לאו ב\"ד דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב מבואר דס\"ל לרש\"י דבין לר\"ח דס\"ל דלא עשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הגנב ובין לר\"י דס\"ל דעשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הב\"הב לעולם אינו יכול הלוקח לעכב הגניבה על מעותיו עד שיתנם לו הגנב או בה\"ב אלא תכף מחזיר הגניבה לבע\"הב חינם ואח\"כ תובע מעותיו לרב מהגנב ולר\"י מב\"הב ובכן אני תמיה על הטור ז\"ל בסי' שנ\"ו כתב וז\"ל הקונה מן הגנב לפני יאוש ומוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכרו לפ' גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים והבעלים נותנים ללוקח מעותיו אע\"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח לתובעו מעותיו אפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר הגניבה לבעליה אלא עד שיתן לו דמיו משום תקנת השוק ואין צ\"ל כשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו עכ\"ל ותמהני במ\"ש בפשיטות דחכמים תקנו שאינו צריך להחזיר עד שיתן לו דמים משום תקנת השוק מאחר שרש\"י כתב להפך דאפי' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר הלוקח מיד חינם לב\"הב ואח\"ז יתבע מעותיו הן אמת דעל סברת רש\"י ז\"ל ק' לכאורה מעובדא דחנן בישא דקא\"ל ר\"ה לבעל הגלימא זיל שרי משכונך שביד הלוקח משמע בהדייא דהלוקח מצי לעכב הגניבה עד שיתן לו מעות מדקרי לגניבה שביד הלוקח משכון וכן ראיתי בשיטה מקובצת דקפ\"א ע\"ג שכתב בשם הרמ\"ה וז\"ל זיל שלים עבוטך כלומר לך אצל הלוקח ותן לו מה שהוציא והתר המשכון שבידו ושמעינן מינה דלא מפקי' מיד הלוקח עד דיהיב ליה בה\"ב דמיו עכ\"ל :<br><b> ואפשר </b> ליישב דברי רש\"י דע\"כ לא כתב הוא דאפי' למ\"ד עשו תקנת השוק דמחזיר הגניבה ואח\"כ תובע מעותיו אלא דוקא בשהוכר הגנב ואיכא לאשתלומי מיניה דכשיחזיר הגניבה לבעלים מיד חינם ליכא למיחש שלא ישלם לו אח\"כ בה\"ב כיון דהא איכא גנב נמי דמצי בה\"ב לאשתלומי מיניה הלכך תקנו חכמים שיחזיר הלוקח הגניבה מיד כדין תורה ואח\"כ יתבע מעותיו מתקנת חכמים אבל כשלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה אז יכול לעכב הגניבה הלוקח בשביל מעותיו כיון דלית ליה מקום אחר לאשתלומי מיניה בה\"ב או הלוקח ובכן בחנן בישא דקאמר הש\"ס שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי להכי קאמר ליה ר\"ה ללוקח זיל שרי עבוטך דכל כה\"ג הדין עם הלוקח שלא להחזיר הגניבה עד שתתן לו מעותיו כנ\"ל לע\"ד ליישב לדעת רש\"י ז\"ל אך אכתי ק' מעובדא אחריתי דמייתי הש\"ס דנרשאה גנב ספרא וזבן לפפונאה בתמנן זוזי ופפונאה זביני לבר מחוזא במאה ועשרים ואמר רבא ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ולשקול ספרא וליזיל מריה דספרא ולשקול מ' מפפונאה ותמנן מנרשאה הרי דאע\"פ דהוכר הגנב קאמר רבא דמריה דספרא יהיב זוזי תחילה והדר שקיל ספריה ולא אמר שקיל ספריה ויהיב ק\"ך זוזי ויש ליישב דאורחא דמילתא נקט ואיך שיהיה הנה דברי הטור שכתב דחכמים תקנו דאינו צריך להחזיר הגניבה אלא עד שיתן לו הדמים הם שלא כדברי רש\"י אלא כדברי הרמ\"ה ז\"ל שכתבנו והוא מן התימא איך לא זכר ש\"ר סברת רש\"י ז\"ל והיותר תימא על מרן ב\"י ז\"ל שהוא הביא לשון רש\"י בד\"ה בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו ולא כת' שדברי רש\"י הללו הם הפך מ\"ש הטור דאין צריך להחזיר עד שיתן לו מעותיו ולא עוד אלא דעל דברי הטור הללו שכתב דאפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו כתב זה מבואר במ\"ש בסמוך כו' דזה הפך מ\"ש בסמוך בשם רש\"י והי\"ל לומר דהטור פליג עמ\"ש בסמוך בשם רש\"י לא שזה מבואר במ\"ש בסמוך ואדרבא איפכא מבואר:<br><b> וראיתי </b> למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ג' כתב עמ\"ש מרן בשם רש\"י ואין הלוקח יכול לעכבו וז\"ל נ\"ב פי' אם לא היו עושים תקנת השוק הדרא למריה בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו מעותיו עד שישלם הגנב אבל השתא דעשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב את מעותיו כדכתב הטור עכ\"ל : ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה סוף לשונו של רש\"י שסיים עוד וכתב ור\"י סבר עשו תקנת השוק ונהי דאית לן דרב חסדא דלא מצי לוקח למימר לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב עכ\"ל הרי שכתב דאפ' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר תחילה הגניבה לב\"הב ואח\"ך דן עמו על המעות שנתן לגנב ואיך כתב הוא ז\"ל דמ\"ש רש\"י בתחי' דבריו דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו היינו אם לא היו עושים תקנת השוק דלמ\"ד עשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו והם דברים תמוהי' איך לא השגיח בסוף דברי רש\"י וכעת צ\"ע:<br><b> והנה </b> מבואר יוצא מתוך פירש\"י בסוגייא זו דלפום אוקמתיה דר\"פ דמוקי פלוגתא דרב ור\"י בעשו תקנת השוק היכא דהוכר הגנב או לא עשו תקנת השוק אלא דוקא היכא דלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה הדין עם הראשון דקאמר רב והדין עם השני דקאמר ר\"י אין הכונה כמו שפירשו אותו רב יוסף ואביי ורב זביד דהיינו דינו של בה\"ב ותביעתו דגניבה שלו למר יתבע אותה מהגנב דוקא ולמר מצי תבע אותה אף מן הלוקח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפום אוקמתיה כמדובר אמנם לפום אוקמתיה דר\"פ דלכ\"ע בין לרב בין לר\"י גלימא הדרא לבעל הגנבה מיד הלוקח דדינו של בעל הגניבה לכ\"ע אף מן הלוקח כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה ופלוגתייהו דרב ור\"י בעשו תקנת השוק א\"כ דינו של ראשון דקאמר רב היינו דינו של לוקח ותביעת מעותיו עם הגנב דוקא שהוא ראשון שהכיר הלוקח ולא עם הב' שהכיר בה\"ב שהוא השני שהכיר עכשיו הלוקח משום דס\"ל לרב דלא עשו תקנת השוק לשלם לבעה\"ב היכא דהוכר הגנב ולר\"י דאמר הדין עם השני היינו דינו של הלוקח ותביעת מעותיו שנתן לגנב אף עם השני שהוא בעה\"ב שהוא שני ללוקח משום דס\"ל דעשו תקנת השוק לתבוע אף מבעל הגניבה ובכן יש לתמוה על מרן ב\"י דאחר שהביא לישנא דר\"פ דאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא כתב וז\"ל ופירש\"י הדין עם הראשון דינו של בע\"הב ותביעתו הוא על הגנב ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו ממנו יתן דמים אע\"פ שהוכר הגנב לא אמרינן יחזו' הכלים בחינם ויפרע מן הגנב ור\"י אמר דינו עם הב' דינו של בע\"הב עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחינם עכ\"ל :<br><b> הנה </b> העתיק הרב מ\"ש רש\"י בתחילת הסוגייא בעיקר המימרא דרב ור\"י דפי' זה אזיל לפום אוקמתיה דרב יוסף ואביי ורב זביד דפליגי רב ור\"י בדינו של בע\"הב ותביעתו של הגניבה אם הוא על הלוקח או על הגנב דוקא אמנם לר\"פ דקאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדר למרא אי אפשר לפרש דפליגי בדינו של בע\"הב ותביעתו אם הוא על הגנב דוקא או גם על הלוקח דבזה הא כ\"ע מודו שדינו של בע\"הב גם על הלוקח ולא פליגי אלא בתקנת השוק ובדין הלוקח אם חוזר על הגנב שהוא הראשון אצל הלוקח או עם הב' שהוא הבע\"הב וצריך לי עיון כעת: ולענין הלכה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דמדינא דאורייתא בין לרב בין לר\"י בין הוכר הגנב בין לא הוכר הגנב או שאין לו לשלם חייב הלוקח מן הגנב להחזיר הגניבה לבעל הגניבה חינם ואינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אמנם חכמים תקנו משום תקנת השוק לרב כי לא הוכר הגנב ולר\"י אפי' הוכר הגנב לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו בעל הגניבה מעותיו שנתן לגנב לדעת הטור והרמ\"ה ז\"ל ולדעת רש\"י ז\"ל אע\"פ שאינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אלא מחזירה מיד חינם מ\"מ אח\"כ תובע אף מבעל הגניבה כשלא הוכר הגנב או שאין לו לשלם :"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש רחמי האב על הבן היה </span>\n<b> הדבר ברור לבעה\"ב שזה אינו הורגו לפיכך האב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג.</b> הכי איתא דע\"ב ת\"ר אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרח אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך כו' אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו תהרגהו ק' סתמא אסתמא ל\"ק כאן באב על הבן כאן בבן על האב ופי' האב על הבן הבא במחתרת מספקא אל יהרגהו דודאי רחמי האב על הבן ואינו בא אלא על עסקי ממון לבד ולא על עסקי נפשות ודע דבענין זה דרחמי האב על הבן איכא לספוקי אי אמרי' ג\"כ רחמי האם על הבן ועיין בתשו' המביט ח\"א סי' של\"ט שכתב בפשיטות דרחמי האב על הבן אמרי' ולא רחמי האם על הבן יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן ה' מכירה פכ\"ב ה\"ה משם המבי\"ט בענין אם דעתה של האם קרובה אצל בנה כמ\"ש גבי אב וק' לדבריו ממ\"ש [בפ'] אלו הן הלוקי' דכ\"ג ודילמא מדהא מרחמא על בריה ואידך לא מרחמא ש\"מ היא אמו יע\"ש אלמא דגבי אם נמי אמרינן דמרחמת על בנה כרחם אב על בנו ולדברי המבי\"ט דטבע האב דוקא לרחם על הבן ואין טבע האם לרחם על בנה דילמא הא נמי דלא מרחמא היה אמו והא דלא רחים עליה משום דטבע האם דלא מרחמי ואידך דמרחמא אערומי קמערמא ואין לומר דכי איכא אומדנא כל דהו כי הכא דהא מרחמא ואידך לא מרחמא לא אזלינן בתר טבע האשה ודיינינן ע\"פ האומדנא תדע דהא ברא לא מרחם אבא כדאמרינן גבי בא במחתרת ואפי\"ה חזינן גבי עובדא דר' בנאה בפ' חזקת דנ\"ח דשדי נכסי לחד ברא באומדנא כל דהו ולא אזיל בתר טבעא דעלמא דסתם בן לא מרחם על האב יע\"ש אי מהא לא אירייא דהתם עיקר הדין הוי שודא דדייני ובדעת הדיין היה תלוי ואפי' למאן דס\"ל דבעינן דעת הנותן כעובדא דנכסי לטוביה ס\"ס מדכלהו בני חביטו והאי לא חביט ש\"מ האי דצניע מקרבא דעתיה לגביה אבל עובדא דשהע\"ה לאו מטעמ' דשודא דדייני נגעו בה לחייבו מיתה לבן על הכאתה של זאת ולא על הכאתה של האשה אחרת דאדרבא אפכא קי\"ל בדין בני התערובות כדאיתא בפ' נושאין על האנוסה הכה זה וחזר והכה זה פטור בבת אחת חייב ואפי' לסברת רבנן דאמרי חייב ס\"ס החיוב הוא משום שהכה את שניהם אבל הכה לאחד פשיטא דלכ\"ע פטור ומדקאמר שלמה היא אמו ודאית היינו לחייבו על הכאתה וקללתה כדין התורה ובשלמא אי אמרי' דטבע האם לרחם הפך מ\"ש המבי\"ט שפיר הוכיח שהע\"ה מדהא מרחם והא לא מרחמא ידים מוכיחות שהיא אמו אמנ' אי טבע האם שלא לרחם כס' המבי\"ט מנ\"ל לשלמה שהיא אמו ויש ליישב דהא דאמר המבי\"ט דאין טבע האם לרחם היינו כשיש לה איזה הנאה כמאמר הכתוב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו אמנם להורג בנו בלתי שום הנאה בזה לא דיבר הרב א\"נ י\"ל דדוקא כשהבן הקניט את אמו דלא מרחמת על בנה לעבור על חטאתו כגון שבא במחתרת על אמו דגבי אב אמרי' דאבא על ברא מרחם משא\"כ באם אבל בעלמא שאין הקנטה בינו לבינה ודאי דהיא מרחמא על בנה טפי מאשה אחרת: והנה הטור בח\"מ סי' ס\"ה סכ\"א כתב בשם תשו' הרא\"ש דדנין ע\"פ האומדנא והביא ראיה מעובדא דר' בנאה דפ' חזקת וכתב דר' בנאה למדה מאדון החכמים שהע\"ה יע\"ש<br><b> וראיתי </b> בכתבי הרב מוהר\"א חאקו ז\"ל שמצא כתוב להחה\"ש הדיין המצויין שליחא דרחמנא שמשון גומץ פאטו נר\"ו שהק' בשם הרב הגדול כמוהר\"א ן' חיים תושב עה\"ק חברון תובב\"א על תשו' הרא\"ש דמאי ראיה מייתי מעובדא דשע\"ה לההיא דר' בנאה דההיא דשע\"ה ילפינן שפיר שהיא אמו משום דרחמי האב על בנו וה\"ה אמו כשאין לה הנאה אבל בעובדא דר' בנאה שהוא בן על האב מנ\"ל למילף דהבן שלא הכה את אביו הוא ניהו בנו טפי מאחרים כיון דברא לא מרחם את אביו והניח הדבר בצ\"ע והחכם הר\"ש גו\"ף תירץ דלעולם מסתמא ברא נמי מרחם אבא אמנם כשאנו רואים במעשיו הפוכים מן הסברא אז ודאי דיינינן דעל עסקי נפשות בא אבל גבי אהבת האב על הבן אע\"פ שמעשיו מוכיחי' דלהרוג הוא בא אמרינן רחמי האב על הבן ומוהר\"ח אלפ'אנדארי תירץ ע\"פ תשו' המבי\"ט דרחמי האם על הבן הוי כרחמי בן על האב ולהכי מדמי הרא\"ש ההיא דר' בנאה לההיא עובדא דשע\"ה דשניהן שוים האם לגבי הבן והבן לגבי האב לית להו רחמי זה על זה:<br><b> ולפי </b> מ\"ש לדעת המבי\"ט דכל דליכא הנאה לאם בהריגת הבן א\"נ אם לא הקניט הבן לאמו אז אמרי' דרחמי אם על בנו אכתי לא דמי ההיא דר' בנאה דאית ליה הנאה לבן בהכאת קבר אביו לההיא דשע\"ה דלא הוה לה הנאה לאם מהריגת הבן וכל כה\"ג אמרי' דהאם נמי מרחמא לבן ולהכי דן שהע\"ה היא אמו משא\"כ בההיא דר' בנאה דכיון דיש לבן הנאה בהכאת קבר אביו אין הבן מרחם על האב ולעד\"ן דאע\"פ שאין הבן מרחם על האב כדילפינן מההיא דבא במחתרת היינו דוקא בצינעא אבל בפרהסייא לעיני כל העם אינו מראה אכזריות על אביו דבזיון הוא לו ובהכי ניחא לי אותה שאמרו בפ\"ק דברכות ד\"ז מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום קינה מבעי ליה אמר רשב\"י כיון דאמר ליה הקב\"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלה כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משו\"ה אמר מזמור אמר סתם ברא דרחים על אבא יע\"ש: וזה נראה הפך ההיא דבא במחתרת דבן על האב ודאי על עסקי נפשות בא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דשאני ההיא דאבשלום דהוה בפרהסיא לעיני כל ישראל משא\"כ בא במחתרת דהוי בצינעא. ודע דלפי דעת המבי\"ט נראה דאם האם באה במחתרת על בנה דינא הוא כבן על האב הבא במחתרת על אביו ולדעת החולקים על המבי\"ט ז\"ל דינא הוא כאב על הבן וצריך להתיישב בזה: ודע עוד שזה ימים הייתי מסתפק באותה שאמרו בפ\"ב דשבת דל\"ב רא\"א בעון נדרים בני' של אדם מתים כשהן קטנים שנאמר אל תתן אל פיך לחטוא כו' ולמה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם יע\"ש אם יש עונש זה ג\"כ באשה שיש לה עון נדרים אם בניו מתים בעבורה כשם שמתים בעון האב ��מעשה ידיה הם הבנים או דילמא דוקא בעון האדם הם מתים שמתייחסי' אחריו והם ערבים עליו כמ\"ש בקבלת התורה ביקש הקב\"ה מישראל ערבים ואמרו בנינו ערבים לנו יע\"ש:<br><b> ולכאורה </b> הייתי רוצה להביא ראיה דאף בעון נדרים האשה בניה מתים מאותה שאמרו בפ' השולח דנ\"ה אמר ר\"י אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא\"ל תני לי דינרי א\"ל יהנה סם המות באחד מבניה של אותה האשה אם נהנית מדינרי כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אח' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר עאכו\"כ ומ\"ט איענשה דאשתרש ליה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת ועיין במ\"ש התו' והרי\"ף שם י\"ש משמ' מהאי עובדא דבעון שלא דקדקה בשבועתה מת בנה ושוב מצאתי למהרמ\"ג בס' זבח שלמים די\"ב ע\"א סימן ל' שכתב בשם הרב גור אריה דגבי עבירה שחייבים עליה כרת כגון מטמא מקדש וקדשיו אפקיה קרא בלשו' מיתה משום דכרת הוא שנכרת הוא וזרעו ובאשה לא משכחת לה שיכרתו [זרעה] דאין הבנים מתים אלא בעון אבות ולא בעון האם להכי אפקיה קרא להאי כרת בלשון מיתה כיון דבאשה היא נכרתת ולא זרעה ומהרמ\"ג סייע סברא זו מדאשכחן בעדות קרובים דנפ\"ל מקרא דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו ע\"א והכריחו חז\"ל שכונת הכתוב לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבא מצד האם מנ\"ל ותי' אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם יע\"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם אין האם בכלל האב ואמנם ק\"ל להרב מההיא עובדא דפרק השולח שכתבנו וכתב דאפשר דחומרא דשבועה שאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם א\"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה כשבועה לשקר אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם עכ\"ל ותירוצו הראשון אינו נח לי דכיון דלא היתה שבועתה בשם או בכינוי אין כאן חומרא שבועה כמובן והנכון הוא מ\"ש בתירוצו הב': ואולם הא ק\"ל טובא על הרבנים הנז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו אותה שאמרו בכתובות פרק המדיר דע\"ב ע\"ב על מה ששנינו במתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה והנודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים הרי בהדיא דאף בעון האם הבנים מתים וצ\"ע: ואח\"ז ראיתי להרשב\"א בחי' לגיטין דמ\"ו עמ\"ש המוציא אשתו משום ש\"ר ומשום נדר כתב וז\"ל ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים ע\"כ הרי לך כמ\"ש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין זכירת עמלק וכן </span>\n<b> מ\"ע לאבד את זכר עמלק ומ\"ע לזכור את מעשיו הרעים.</b> ע\"כ. והנה הר\"ב החינוך בפ' בהר במצוה ראשונה כתב וז\"ל וכעין ענין זה מצאנו בלשון זכירה דכתיב בענין עמל' זכירה וע\"ד מרים זכירה וכתיב ג\"כ זכירה בענין יציא' מצרים ועל יצ\"מ באתה הקבלה לעשייתה בפה וכמ\"ש בברכות אמת ויציב דאוריית' די לנו בזכירת הלב בלבד השגחתינו על הדברים עכ\"ל.<br><b> וזה </b> תימא שהרי בזכירת עמלק נמי אמרו זכור בפה ואל תשכח בלב והרב ז\"ל עצמו בס\"פ כי תצא כתב שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה וכן הוא בפה וכן הוא בספרי זכור וא\"ת בלב וכתב הרב שם דזכירת עמלק היא מתקיימת בקריאה פ' זכור וכתב עוד שהעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה וגם עבר על לאו שהוא לא תשכח וצ\"ע.<br><b> ובעמדי </b> בזה עם עמיתי בתורה הרב ועצום כמוה\"ר בנימין פונטרימילי נר\"ו ההוא אמר שאין כאן תמיהא שהרי בספרי אמרו וז\"ל זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי זכרון הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע\"כ. מבואר יוצא דאי לאו קרא דלא תשכח הייתי אומר זכור בלב והיינו דקאמר דמ\"ש דגבי יצ\"מ דכתיב למען תזכור אמרו זכירה בפה אלא ודאי דקבלה היא מרז\"ל וזה מבואר עכ\"ל.<br><b> וזה </b> אשר השבותי לו מילתא כדנא לא נפלאת היא מעיני יצחק אלא עיקר תמיהתי היתה על לשון הרב הנאמר בפ' בהר שאמר ושאר הזכירות דיי לנו בהם בזכירת הלב לבד והיא השגחתינו על הדברים עכ\"ל. דלשונו זה מורה באצבע שכונת הר' היתה לומר דזכירת עמלק לפום קושטא דיי והותר בזכירת הלב לבד שהרי כלל זכירת עמלק עם זכירת מרים ולא הונח לי לפרש בלשון זה שכתב דיי לנו בזכירת הלב שתהיה כונתו לומר לס\"ד בעלמא ותו ק\"ל בדבריו שהרב ז\"ל בפ' כי תצא לא הצריך בענין זכירת עמלק אלא שתהיה בפה ולא אמר ג\"כ שתהיה בספר כדמוכח במגילה דח\"י ע\"א גבי קראה ע\"פ לא יצא יע\"ש וצ\"ע ועיין בדרשותי לשבת זכור כי שם בא' מדרושי הרחבתי הדיבור יותר יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצוה שנאמרה לב\"ן אי לזה ולזה נאמרה יצא </span>\n<b> זרעו של ישמעאל כו'.</b> גרסי' בסנהדרין דנ\"ט כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והק' והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולישראל נאמרה ולא לבני נח ותירצו ההוא למשרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת כו' וכתב הרא\"ם בפ' בראשית ד\"ה שנצטוו בה ישראל כו' י\"ל דפי' נשנית דהכא בכתיבה קמיירי וה\"ק כל מצוה שנכתבה לבני נח דהיינו קודם בואם בהר סיני וחזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני לזה ולזה נאמרה וכל מצוה שנכתבה לבני נח ולא חזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני ומצות גיד הנשה אליבא דר\"י אע\"פ שחזרה ונאמרה לכל ישראל בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות לישראל נאמרה ולא לבני נח ע\"כ ועיין למוהראנ\"ח בדרשותיו בפרשת וירא ובפ' בא ובמה שנתקשה עליו הרב כנ\"הג בלשונות הרא\"ם ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפרקין במה שכתב ע\"ד הרב כנסת הגדולה ז\"ל וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה חדא דאיך נולדה לו קושיא זו במה שפי' הרא\"ם נשנית בכתיבה דהא אפילו תימ' דפי' נשנית הוי באמירה דג\"ה לר\"י לא נאמרה בה\"ס ואפי\"ה אנו מצווי' משום דישראל כשקבלו את התורה לא יצאו מכלל מצות הראשונות עדיין קושייתו במקומה עומדת דע\"כ דמצות שחזרה ונאמרה בסיני לזה ולזה נאמרה דאלת\"ה אלא לישראל דוקא א\"כ למה נאמרה כמו שבמצות ג\"ה אע\"פ שלא נאמר' בסיני אנו מצווים עליה ה\"נ שאר מצות אלא ודאי מדחזרו ונאמרו בסיני השינוי הורה לנו שלזה ולזה נאמרה. תו ק\"ל במה שתיר' דאי לאו שנכתבה היינו אומרים דלא נאמרה לישראל בסיני אפילו ע\"פ כו' דא\"כ ג\"ה לר\"י מנלן שנאמרה ע\"פ אלא עכ\"ל דההכרח הוא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסיר וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' דע\"כ אותו שנשנית לזה ולזה נאמרה דאם איתא דלישראל דוקא נאמרה למה נשנית באמירה דוקא לחוד סגי דומה דמצות ג\"ה עכ\"ל.<br><b> ולפק\"ד </b> אף הרב כנ\"הג אזיל ומודה בהכי דלר' יהודה דאיכא מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשני' בסיני כמצות ג\"ה אין מקום להק' לא לדברי הרא\"ם ולא בפשט השמועה וכמ\"ש הרמ\"ל ועיקר קושייתו של הכנ\"הג הוא מהא דפריך סתמא בגמ' דמשמע דאף לרבנן דר\"י פריך הכי ולפי דברי הרא\"ם ז\"ל לרבנן דר\"י ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר מדכתבה ולא נאמרה בע\"פ לבד ש\"מ לזה ולזה נאמרה דהשת' לדידהו ליכא למימר ג\"ה יוכיח דהא לא נאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולהכי בפשט השמועה לא ק\"ל מידי דמה שינוי איכא כדי שנאמר לזה ולזה נאמרה אבל לדברי הרא\"ם ק\"ל שפיר ואף שהרב סייע דבריו מג\"ה לא כתב כן אלא לדמיון בעלמא דכי היכי דבג\"ה באמירה לחוד דיו לר\"י ה\"נ לרבנן נמי בשאר מצות די והשיב דלדידהו אכתי הוה אפשר לומר שלא נאמרה מעיקרא מהר סיני דלדידהו ליכא הוכחה לומר שנאמרה כמ\"ש הרמ\"ל ודוק. ועוד י\"ל דבפשט לק\"מ דלהכי חזרה ונאמרה דאי לא חזרה ונאמרה הו\"א דבני נח דוקא מצווים בה ולא תיקשי מי איכא מידי כו' כיון דאיכא הרבה מצות שנאמרו לבני נח דוקא ובכל הנך הו\"א שבני נח מצווים בה ולא ישראל ותלמודא לא משני מי איכא מידי כו' אלא לבתר דאשכחן בשאר מצוות ב\"ן דמצווים בהם ב\"ן וישראל ג\"כ משא\"כ לפום מאי דפריך לזה ולזה נאמרה אדרבא כו' דמצוה ג\"ה אין הכרח מזה לומר דאי לישראל נאמרה די באמירת בני נח לבד דאז הו\"א שאף ג\"ה לב\"ן נאמרה ולא לישראל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין זכירת עמלק וכן </span>\n<b> מ\"ע לאבד את זכר עמלק ומ\"ע לזכור את מעשיו הרעים.</b> ע\"כ. והנה הר\"ב החינוך בפ' בהר במצוה ראשונה כתב וז\"ל וכעין ענין זה מצאנו בלשון זכירה דכתיב בענין עמל' זכירה וע\"ד מרים זכירה וכתיב ג\"כ זכירה בענין יציא' מצרים ועל יצ\"מ באתה הקבלה לעשייתה בפה וכמ\"ש בברכות אמת ויציב דאוריית' די לנו בזכירת הלב בלבד השגחתינו על הדברים עכ\"ל.<br><b> וזה </b> תימא שהרי בזכירת עמלק נמי אמרו זכור בפה ואל תשכח בלב והרב ז\"ל עצמו בס\"פ כי תצא כתב שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה וכן הוא בפה וכן הוא בספרי זכור וא\"ת בלב וכתב הרב שם דזכירת עמלק היא מתקיימת בקריאה פ' זכור וכתב עוד שהעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה וגם עבר על לאו שהוא לא תשכח וצ\"ע.<br><b> ובעמדי </b> בזה עם עמיתי בתורה הרב ועצום כמוה\"ר בנימין פונטרימילי נר\"ו ההוא אמר שאין כאן תמיהא שהרי בספרי אמרו וז\"ל זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי זכרון הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע\"כ. מבואר יוצא דאי לאו קרא דלא תשכח הייתי אומר זכור בלב והיינו דקאמר דמ\"ש דגבי יצ\"מ דכתיב למען תזכור אמרו זכירה בפה אלא ודאי דקבלה היא מרז\"ל וזה מבואר עכ\"ל.<br><b> וזה </b> אשר השבותי לו מילתא כדנא לא נפלאת היא מעיני יצחק אלא עיקר תמיהתי היתה על לשון הרב הנאמר בפ' בהר שאמר ושאר הזכירות דיי לנו בהם בזכירת הלב לבד והיא השגחתינו על הדברים עכ\"ל. דלשונו זה מורה באצבע שכונת הר' היתה לומר דזכירת עמלק לפום קושטא דיי והותר בזכירת הלב לבד שהרי כלל זכירת עמלק עם זכירת מרים ולא הונח לי לפרש בלשון זה שכתב דיי לנו בזכירת הלב שתהיה כונתו לומר לס\"ד בעלמא ותו ק\"ל בדבריו שהרב ז\"ל בפ' כי תצא לא הצריך בענין זכירת עמלק אלא שתהיה בפה ולא אמר ג\"כ שתהיה בספר כדמוכח במגילה דח\"י ע\"א גבי קראה ע\"פ לא יצא יע\"ש וצ\"ע ועיין בדרשותי לשבת זכור כי שם בא' מדרושי הרחבתי הדיבור יותר יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצוה שנאמרה לב\"ן אי לזה ולזה נאמרה יצא </span>\n<b> זרעו של ישמעאל כו'.</b> גרסי' בסנהדרין דנ\"ט כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והק' והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולישראל נאמרה ולא לבני נח ותירצו ההוא למשרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת כו' וכתב הרא\"ם בפ' בראשית ד\"ה שנצטוו בה ישראל כו' י\"ל דפי' נשנית דהכא בכתיבה קמיירי וה\"ק כל מצוה שנכתבה לבני נח דהיינו קודם בואם בהר סיני וחזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני לזה ולזה נאמרה וכל מצוה שנכתבה לבני נח ולא חזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני ומצות גיד הנשה אליבא דר\"י אע\"פ שחזרה ונאמרה לכל ישראל בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות לישראל נאמרה ולא לבני נח ע\"כ ועיין למוהראנ\"ח בדרשותיו בפרשת וירא ובפ' בא ובמה שנתקשה עליו הרב כנ\"הג בלשונות הרא\"ם ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפרקין במה שכתב ע\"ד הרב כנסת הגדולה ז\"ל וז\"ל ודבריו תמוהים בע��ני הרבה חדא דאיך נולדה לו קושיא זו במה שפי' הרא\"ם נשנית בכתיבה דהא אפילו תימ' דפי' נשנית הוי באמירה דג\"ה לר\"י לא נאמרה בה\"ס ואפי\"ה אנו מצווי' משום דישראל כשקבלו את התורה לא יצאו מכלל מצות הראשונות עדיין קושייתו במקומה עומדת דע\"כ דמצות שחזרה ונאמרה בסיני לזה ולזה נאמרה דאלת\"ה אלא לישראל דוקא א\"כ למה נאמרה כמו שבמצות ג\"ה אע\"פ שלא נאמר' בסיני אנו מצווים עליה ה\"נ שאר מצות אלא ודאי מדחזרו ונאמרו בסיני השינוי הורה לנו שלזה ולזה נאמרה. תו ק\"ל במה שתיר' דאי לאו שנכתבה היינו אומרים דלא נאמרה לישראל בסיני אפילו ע\"פ כו' דא\"כ ג\"ה לר\"י מנלן שנאמרה ע\"פ אלא עכ\"ל דההכרח הוא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסיר וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' דע\"כ אותו שנשנית לזה ולזה נאמרה דאם איתא דלישראל דוקא נאמרה למה נשנית באמירה דוקא לחוד סגי דומה דמצות ג\"ה עכ\"ל.<br><b> ולפק\"ד </b> אף הרב כנ\"הג אזיל ומודה בהכי דלר' יהודה דאיכא מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשני' בסיני כמצות ג\"ה אין מקום להק' לא לדברי הרא\"ם ולא בפשט השמועה וכמ\"ש הרמ\"ל ועיקר קושייתו של הכנ\"הג הוא מהא דפריך סתמא בגמ' דמשמע דאף לרבנן דר\"י פריך הכי ולפי דברי הרא\"ם ז\"ל לרבנן דר\"י ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר מדכתבה ולא נאמרה בע\"פ לבד ש\"מ לזה ולזה נאמרה דהשת' לדידהו ליכא למימר ג\"ה יוכיח דהא לא נאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולהכי בפשט השמועה לא ק\"ל מידי דמה שינוי איכא כדי שנאמר לזה ולזה נאמרה אבל לדברי הרא\"ם ק\"ל שפיר ואף שהרב סייע דבריו מג\"ה לא כתב כן אלא לדמיון בעלמא דכי היכי דבג\"ה באמירה לחוד דיו לר\"י ה\"נ לרבנן נמי בשאר מצות די והשיב דלדידהו אכתי הוה אפשר לומר שלא נאמרה מעיקרא מהר סיני דלדידהו ליכא הוכחה לומר שנאמרה כמ\"ש הרמ\"ל ודוק. ועוד י\"ל דבפשט לק\"מ דלהכי חזרה ונאמרה דאי לא חזרה ונאמרה הו\"א דבני נח דוקא מצווים בה ולא תיקשי מי איכא מידי כו' כיון דאיכא הרבה מצות שנאמרו לבני נח דוקא ובכל הנך הו\"א שבני נח מצווים בה ולא ישראל ותלמודא לא משני מי איכא מידי כו' אלא לבתר דאשכחן בשאר מצוות ב\"ן דמצווים בהם ב\"ן וישראל ג\"כ משא\"כ לפום מאי דפריך לזה ולזה נאמרה אדרבא כו' דמצוה ג\"ה אין הכרח מזה לומר דאי לישראל נאמרה די באמירת בני נח לבד דאז הו\"א שאף ג\"ה לב\"ן נאמרה ולא לישראל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד </span>\n<b> שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים.</b> עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.<br><b> וראיתי </b> להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד </span>\n<b> שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים.</b> עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אב��ליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.<br><b> וראיתי </b> להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין מיתת זקן ממרא ברגל ועד </span>\n<b> הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו מכלל שצריך הכרזה.</b> וכתב רש\"י בפ' שופטים וכל העם ישמעו ויראו וז\"ל מכאן שממתינין אותו עד הרגל וכתב הרא\"ם כדתנן בפ' הנחנקין אין ממתין אותו לא בב\"ד שבעירן ולא בב\"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו ברגל וממיתין אותו ברגל דר\"ע רי\"א אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פ' נהרג בב\"ד וא\"ת מ\"ש הכא דפי' רש\"י מכאן שממתינין כו' וגבי ן' סורר כתב מכאן שצריך הכרזה בב\"ד פ' נסקל כו' כר\"י וי\"ל שגם ר\"ע מודה שצריך הכרזה דאל\"כ מה הועילו חכמים בהמתנה זו כו' אבל המחלוקת שבין ר\"י ור\"ע אינו אלא בהמתנה שר\"ע אומר צריך להמתינו עד הרגל ור\"י אומר ממיתין אותו מיד שהרי הרמב\"ם שפסק גבי זקן ממרא שממתינין אותו עד הרגל כר\"ע חזר וכתב ארבעה צריכין הכרזה הנה מדברי מרן כ\"מ פי\"ח מה' עדות ד\"ז ופ\"ג מה' אלו בהלכה זו מבואר דס\"ל דזקן ממרא אינו צריך הכרזה דכיון שהיו ממיתין אותו ברגל ושם היו כל ישראל אין לך הכרזה גדולה מזו דחברך חברא אית ליה ושלא כדברי הרא\"ם ז\"ל הללו שמה שדקדק מדברים הד\"מ ממ\"ש וד' צריכין הכרזה דאף זקן ממרא בעי הכרזה לפי דברי מרן כ\"מ שהכרזת זק\"מ היא הריגתו בירוש' ולפי דבריו אתי שפיר מה שלא ביאר הכרזת זק\"מ כמו שביאר בכל הנך איברא ודאי שלשון ד' צריכין הכרזה אינו מדוקדק לפי דברי מרן ז\"ל ועיין למ\"מ בס' עה\"ת בסוף פ' שופטים.<br><b> ודע </b> שמדברי הרא\"ש הללו וכן מדברי כ\"מ משמע דלא פליג ר\"י אר\"ע אלא על המתנה דוקא אבל על עיקר מיתתו שהיה בירוש' כ\"ע מודו ואף ר\"י ויותר מדוקדק דבר זה מלשון מרן ז\"ל שעמ\"ש רבינו ועד הרגל משמרין אותו כתב וז\"ל פסק כר\"ע לגבי ר\"י ולא כתב כן בתחי' דבריו שכתב רבינו מעלין אותו לירוש' יע\"ש וכן משמע קצת מדבריו ברפ\"ה מה' סנהדרין יע\"ש והדבר ק' דבפ\"ק דסנהדרין דט\"ז מפשט פשיטא ליה לתלמודא דקטלא דזקן ממרא לא בעי בע\"א אלא דיי בכ\"ג יע\"ש וא\"כ לר\"י מה צורך להביאו לירוש' להמיתו בב\"ד הגדול כיון דלדידיה היה דיי בהכרזה ששולחין בכל המקומות ואף לר\"ע ק' כיון דקטלת זקן ממרא דיי בכ\"ג למה היו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' דהיה דיי להביאו לב\"ד של כ\"ג ואולי ב\"ד הגדול דקתני במתני' לאו דוקא לעכובא אלא אורחא דמילתא הוא שכשמעלין אותו לירוש' ודאי שהיו מעלין לב\"ד הגדול ואה\"ן שאם העלוהו לב\"ד של כ\"ג בירוש' דיי ובכן מה שתמה מרן כ\"מ ע\"ד רבינו ברפ\"ה מה' סנהדרין עמ\"ש אין עושין זקן ממרא אלא בב\"ד של ע\"א דאמאי לא כתב שאף מיתתו נמי לא היה אלא בב\"ד של ע\"א כמו ששנינו בפ' הנחנקין וכתב דמההיא דפ\"ק דסנהדרין שאמרו שמיתת זקן ממרא בכ\"ג משמע כדבריו אלא דמתני' ק' הנה נכון ע\"פ האמור דב\"ד הגדול דמתני' לאו דוקא כיון דקרא לא קפיד אלא אאמראה וקרא דכל ישראל ישמעו ויראו הוא דהורה לנו שיהיה מיתתו בירוש' ברגל אבל שיהיה בב\"ד הגדול לא שמיע לן מהאי קרא כנלע\"ד.<br><b> ומ\"מ </b> עיקר דברי מרן דרפ\"ה מה' סנהדרין שכתב דמההיא דרש' דפ\"ק דסנהדרין מוכח דמיתתו של זקן ממרא היה בכ\"ג הם הפך דבריו דפרקין שכתב דקטלה דזק\"מ בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק דסנהדרין לאו דוקא קטלא ממ\"ש דהא בהדיא תנן דאינן אלא בב\"ד הגדול שבירוש' אלא קטלא דאיתמר התם היינו גמר דין יע\"ש אשר לפ\"ז דברי רבינו נכונים דנקט אין עושים זקן ממרא לכלול בין האמראה בין המיתה כמו אין עושי' מעיר הנידחת אבל אי הוה תני אין ממיתין הוה משמע דוקא המיתה ולא ההמראה ולומר דמרן דקדק אמאי לא אמר אין ממיתין ולימא אין עושים ואין ממיתין זקן ממרא דש\"מ דס\"ל דקטלא בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק היינו מיתה ממש וע\"ז תמה עליו שפיר ממתני' דסנהדרין הנה מלבד שאין זה במשמעות לשון מרן אכתי כיון שכן דעתו של רבי' איך כתב כאן בדעת רבינו דקטלא דפ\"ק דסנהדרין היינו גמר דין וצ\"ע כעת.<br><b> ודע </b> שבעיקר פלוגתייהו דר\"ע ור\"י פסק רבינו כר\"ע לגבי זקן ממרא דוקא אבל באינך פסק כר\"י דלא היה צריך עליית לרגל אלא מיד היו ממתין אותו בב\"ד והיו שולחין בכל ישראל לומר פ' נהרג על דבר פ' ומשמע דס\"ל לרבינו דר\"ע לא פליג אלא דוקא בזקן ממרא ומודה לר\"י בשאר וכ\"כ מרן כ\"מ כאן ובפח\"י מה' עדות ד\"ז יע\"ש וק\"ל דבתוספתא פי\"א דסנהדרין אפליגו אף בשאר וכן בספרי פ' ראה ע\"פ דוכל ישראל ישמעו ויראו הנאמר במסית מייתי פלוגתא דר\"מ ור\"י יע\"ש הרי דלאו דוקא בזקן ממרא פליגי אלא אף בשאר ואולי משמע ליה לרבינו דמדלא מייתי פלוגתייהו דר\"ע ור\"י תנא דמתני' בזקן ממרא ש\"מ דס\"ל דבאינך אזיל ומודה ר\"ע לר\"י ופליגי תנאי בהכי א\"נ תנא דמתני' לא מייתי פלוגתיהו אלא דוקא גבי זקן ממרא דהתם דוקא ראה דבריו של ר\"ע וכעין זה אמרו בריש פ\"ק די\"ט וכעת צ\"ע אשר עפ\"ז שמצינו מחלוקת בין הספרי ובין תנא דמתני' לדעת רבינו הנה מקום איתי לישב דברי רש\"י ממה שהוק' להלח\"מ בפרקין למה לא פי' קרא דוכל העם ישמעו ויראו דכתיב גבי מסית דכתיב בפ' ראה שבא לומר ענין הכרזה כמו שכתב גבי קרא דבן סורר ומורה בפ' כי תצא יע\"ש מפני שרש\"י ראה הספרי עם ההיא דסנהדרין חלוקין בענין המסית אם ההכרזה היא לדעת ר\"ע שהיו שולחין בכל ב\"ד להודיע שפ' נהרג או שההכרזה היה שהיו הורגין אותו בירוש' ברגל כדין זקן ממרא ולכן בזקן ממרא דתני תנא בהדיא דמיתתו ברגל לר\"ע פי' הכתוב דוכל העם כר\"ע שהיו הורגין אותו ברגל והיינו הכרזה כמ\"ש מרן כ\"מ ודלא כהרא\"ם ז\"ל וגבי שאר דהיינו ן' סורר ומורה ועדים זוממי' דלא אשכח פלוגתא בהו פי' הכתוב כר\"י וגבי מסית דאשכח פלוגתא בין הספרי ותנא דמתני' סק\"ל את ידיו כנלע\"ד ודוק.<br><b> ודע </b> שרבינו כאן כתב שגמר דינו של זקן ממרא היה בעירו ומיתתו בירוש' ברגל ולא ידעתי מנ\"ל הא מילתא דגמר דינו היה בערו ולא בירוש' ברגל ומרן כ\"מ כתב דהיינו מאותה שאמרו ברפ\"ק דסנהדרין דקטלא דזקן היה בכ\"ג והיינו גמר דינו דאלו מיתתו היה בב\"ד הגדול שבירוש' אלא על גמר דינו קאמר שהיה בכ\"ג יע\"ש ולא ידעתי דנהי דמהתם משמע שהיה ג\"ד בכ\"ג אבל אכתי נימא שהיה ג\"ד בכ\"ג בירוש' ברגל ומה ששנינו שהיו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' היינו בעת העליה אבל בשעת המיתה היו גומרין דינו ב\"ד של כ\"ג והיו שולחין להמיתו וא\"נ ב\"ד הגדול דנקט מתני' לאו דוקא כמ\"ש לעיל דהא לא אשכחן דקפיד קרא אלא על ההמראה ולא על הקטלא ועל גמר דין וא\"כ נימא דגמר דינו לא היה אלא בעת המיתה ולא מקודם דאיכא ביה משום עינוי הדין ואברא דמדקאמר ר\"י לר\"ע לא מענין דינו הכי משמע דלר\"ע היה בה עינוי הדין מיהו צ\"ע מנ\"ל לר\"ע האי מילתא ואולי כיון דמיד שהעידו עליו העדים שעשה כהוראתו דינו מבוא' כל שמשהין אותו עד הרגל הו\"ל עינוי הדין אף דלא גמרו דינו למיתה והסכימו כולם שדינו למות וזה מבואר.<br><b> ודע </b> דמהא דקי\"ל גבי זקן ממרא כר\"ע שהיו ממתין אותו ברגל ק\"ל לידידי הרב ועצום בפ' נר\"ו ההיא דפ' אלו מגלחין די\"ד ע\"ב דאפליגו אביי ורב יוסף בברייתא דקתני דנין דיני נפשות במועד דאביי קאמר דדנין לאו דוקא דהא איכא ביטול שמחת י\"ט אלא לענין בדיניה קאמר יע\"ש דהשתא תיקשי ליה לאביי הא דזקן ממרא דקתני בהדיא דממתין אותו ברגל מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו וע\"כ לשנויי כדרב יוסף וי\"ל דגבי זקן ממרא דאי אפשר בלא\"ה אע\"ג דאתו לאמנועי משמחת י\"ט ממתין אותו ברגל אבל בשאר המומתין דאפשר למחר וליומא אחורי ק\"ל שפיר לאביי אמאי התירו לדון בי\"ט אלא ודאי דלעיוני קאמר ועוד י\"ל לע\"ד דכיון דזקן ממרא כבר נגמ' דינו בעירו אפי' שהיו ממתין אותו ברגל לא היו מתבטלין משמחת י\"ט דגברא קטילא קטלו וליכא איסורא דלא תאכלו על הדם אלא ביום שנגמרו דינו על המות ולא ביום שנהרג וספק זה יש להסתפק במי שנגמר דינו למיתה שאסורין באכילה אותו יום אם בכת זה המחוייב מיתה מי נימא דהותרו לאכילה או לא וכעת אין הפנאי מסכים עמי לעמוד על זה.<br><b> ודע </b> דבפ' הנחנקין דפ\"ט מייתי ההיא דת\"ר ד' צריכין הכרזה כו' ובכולם כתיב וכל העם וכל ישראל ובעדים זוממים כתיב והנשארי' דלאו כ\"ע חזו לסהדותא יע\"ש ועיין בפי' רש\"י שם וק\"ל דגבי בן סורר נמי לאו כ\"ע חזו להכי שהרי אינו נענש ן' סורר אם לא משהתחיל להביא ב' שערות עד שיקיף זקן וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ממרים וכמה חילוקים אחרים דלא שייכי לגבי כ\"ע כמו שיראה הרואה ואיך כתיב וכל העם ומזקן ממרא ל\"ק לי דאפשר דכל העם ישמעו ויראו קאי אכל ישראל אפי' למי שאינו ראוי לזקן ממרא שישאו ק\"ו שלא לעבור ע\"ד חכמים מהריגת זקן ממרא אבל גבי בן סורר ק' ואפשר לומר דגבי ן' סורר ישמעו ויראו כל ישראל שלא לגזול ולגנוב כיון שן' סורר נהרג ע\"ש סופו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המקלל </b>\n<b> אביו ואמו כו' שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו כו'.</b> נתתי אל לבי לתור ולדרוש בשורש זה דוי'ו להוסיף או לחלק הנה בפ\"ד מתות דס\"ו ע\"א ובמציעא דצ\"ד ובשבועות דכ\"ז ובחולין דע\"ח וביומא דז\"ן ובמנחות ד\"ץ ע\"א מייתי תלמודא פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן גבי קרא דומקלל אביו ואמו מות יומת וקאמר אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת\"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע\"כ ופרש\"י רבי יונתן אומר מתחיל' המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו לא תחרוש בשור ובחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו ואביו ואמו קלל דסיפא דריש ליה ר' יונתן לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה עכ\"ל.<br><b> וקודם </b> שנבאר דברי רש\"י ז\"ל נבין לישנא דר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע כו' מהו הכוונה כי יש לצדד ולומר דהכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ואין הכרע לאחד משתי המשמעיות טפי מהאחר הילכך אית לן למדרש הכתוב לחומרא ולחייב את המקלל את אחד מהם או דילמא הכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ושתיהן בכלל משמעות המקרא וכאלו בא מפורש בכתוב ומקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד משניהם מות יומת ואי כוונת ר' יונתן הוא כהצד הראשון שכתבנו ישתנה הבנת המקרא לדעת רבי יונתן לפי ענין הכתוב דהכא גבי מקלל דהחומרא הוא לחייב מקלל אחד מהם יהיה הבנת הכתוב ומקלל אביו או אמו ואם יהיה ענ��ן הכתו' ציווי לעשות על ב' דברים והחומרא הוא שיתחייב בשתיהן יהיה הבנת המקרא זה וזה ולא זה או זה משא\"כ לפי הצד השני שכתבנו דאין שינוי בהבנת הכתובים לר' יונתן דלעולם יפורשו בהבנת ב' המשמעיו' זה וזה וזה או זה והמשל בזה מקרא שכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה דלפי הצד הראשון שכתבנו יהיה כונת הכתוב שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד ואין הכוונה או זרוע או לחיים או קיבה ולפי הצד השני יהיה כוונת הכתוב שתי המשמעיות שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד וגם יפורש הזרוע או הלחיים או הקיבה וכי תאמר אלי היאך אפשר לפרש בכתוב הזה כן כיון דשתי הפירושים סותרין זה את זה דלפי הפי' האחד חייב ליתן שלשתן ולפי הפי' האחר אינו חייב ליתן אלא אחד מהן ולא דמי למקלל אביו ואמו דב' הפירושים אינן סותרין זה את זה כמובן הא לא קשיא דיש לפרש ב' הפירושים הכא נמי שלא יהיו סותרין זה את זה דהיכא דישנן לשלשתן בידו שלא נאבדו או שאין הבהמה בשותפות עם אחר וכיוצא חייב ליתן שלשתן ואם אין שלשתן בידו אלא אחד מהם חייב ליתן אחד מהם מהנמצא בידו או זרוע או לחיים או קיבה.<br><b> וא\"ת </b> ולפי הצד הראשון נמי כיון דאין הכרע לאחד מב' המשמעיות ואית לן למדרש לחומרא ה\"נ היכא שאין בידו אלא זרוע או לחיים או קיבה ודאי דאית לן למדרש לחומרא ולחייבו באחד מהן וא\"כ לא נ\"מ בין שני הצדדים שצדדנו מידי לזה אומר לך דאה\"נ אלא דלפי הצד הראשון אין ב' המשמעיות בכלל משמעות המקרא דמשמעות המקרא והבנתו הוא אחד משניהן דהיינו מקלל אביו או אמו ומקלל שתיהן כאחד ילפינן ממילא ומק\"ו וה\"נ גבי קרא דונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה משמעות המקרא הוא שיתן זה וזה וזה והיכא שאין לו אלא אחד מהן מסברא ילפינן דודאי לא חייבו הכתוב אלא היכא דיש לו שלשתן ואם אין לו אלא אחד מהן סברא הוא דמחייב ליתנו לכהן דבכלל מאתים מנה משא\"כ אפי' הצד השני הב' המשמעיות בכלל הבנת הכתוב וכאלו בא מפורש הדבר בכתוב כמדובר לעיל.<br><b> ואין </b> ספק דהצד השני הוא הנכון בכוונת הלשון חדא דלפי הצד הראשון העיקר חסר מדברי ר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו ואם כוונתו לומר דאין כאן אלא משמעות אחד ותפסינן לחומרא הו\"ל לרבי יונתן לסיים ולומר דהכא פי' הכתוב הוי כל אחד ואחד לבדו משום חומרא ועוד דכיון דספק נפשות הוא אדרבא הו\"ל למדרש קרא אפי' לא כתיב יחדיו כמו דכתיב יחדיו ואינו חייב עד שיקלל את שתיהן ועוד דבפ' השואל דצ\"ו ע\"א גבי קרא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו לא קאמ' הש\"ס דרב' סבר לה כר' יונתן ומתר' לקראי כוותי' אם בעליו עמו לא ישלם משמ' דאיתיה בתרוייהו ומשמע דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתי' בתרוייהו ומשמ' נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב לומר לך כו' יע\"ש ואם איתא להצד הראשון שכתבנו דאין במשמעות המקרא והבנתו אלא חדא או זה וזה או זה או זה אלא הו\"ל למדרש שתיהן בתרוייהו ובכל חדא וחדא אלא אחד מהם הו\"ל למדרש ולחומרא אלא ודאי דהצד השני הוא הנכון דלרבי יונתן היכא שהזכיר הכתוב ב' דברים אפי' שהזכירן בוי\"ו כשפסק עליהן דין מיתה או איסור קאי אשניהן יחד ואכל אחד ואחד לבדו דשתי המשמעיות הן בכלל הבנת הכתוב כמדובר ועיין ג\"כ להתוס' ביומא דנ\"ח ע\"א ד\"ה רבי יונתן כו' שכתבו בהדיא דלרבי יונתן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ב ד\"ה מעתה ודוק.<br><b> ובכן </b> נבא לבאר כוונת רש\"י ז\"ל דמ\"ש מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו כו' כוונתו מבוארת דלר' יונתן אין צורך ללמד דאף על אחד מהם חייב מסוף המקרא דסמך הקללה לאמו כמ\"ש ר' יאשיה אלא מתחילת המקרא נמי משמע דחייב על אחד מהם וז\"ש רש\"י משמע את אביו ואת אמו כו' כלומר משמע דאי משמעות אע\"ג דכתוב את אביו ואת אמו בוי\"ו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין א' משמע נמי אחד מה כו' כלומר דהוי\"ו מוסיף לא ימעט משמעות דאחד מהם נמי דההוספה היא לענין הדין שהדבר האחרון דינו כדבר הראשון והראשון כאחרון ע\"ד שאמרו במציעא דצ\"א ע\"א גבי שומר שכר וש\"ח דיליף מדין שואל בוי\"ו מוסיף לענין אם בעליו עמו דפטור דילמד עליון מתחתון ועיין בזבחים דמ\"ה ע\"א לענין נהנה מן ההקדש דאם בספק חייב אשם תלוי כשאר ספק חטאות דיליף בוי\"ו מוסיף דואם נפש כי תחטא ועיין במנחות די\"ט ע\"א גבי מקמיצה ואילך מצות כהונה ועיין ביומא ד\"ה ע\"ב לענין מכנסיים דמעכב בבגדי כהונה ועיין בראש השנה ד\"י ע\"א גבי פירות שחנטו בשנה רביעית קודם ט\"ו בשבט דכתיב ובשנה הרביעית וכיוצא באלו בש\"ס וא\"כ ה\"נ הוי\"ו מוסיף הוא לענין אמו שדינה כדין אביו שהמקלל חייב אבל אכתי אפשר נמי למשמע מקרא שע\"כ אחד מהם חייב וכאלו אמר ומקלל אביו ומקלל אמו שכל ב' דברים שהוזכרו בכתוב וגזר עליהן מיתה או איסור אפי' שהב' דברים נאמרו בוי\"ו מוסיף הדין הנאמר עליהן קאי בין על שניהן יחד בין לכל אחד לבדו כמ\"ש רש\"י בפ' השואל דצ\"א ע\"ב ד\"ה אביי סבר כו' וכתב עוד כדרך שהוצרך לפרט בכלאים שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו כו' לדר' יונתן מה\"ט הוצרך הכתוב גבי לא תחרוש בשור ובחמור לומר יחדיו משום דאי לא הוה כתיב יחדיו הוה משמע בין בשניהן יחדיו ובין בכל אחד ואחד לבדו.<br><b> וראיתי </b> למהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח שהביא דברי רש\"י ז\"ל הללו וכתב וז\"ל ואיכא למידק דכיון דעיקר המשמעות הוא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון למה אצטריך יחדיו ואפשר לתרץ חדא מתרתי דנימא דכוונת רש\"י ז\"ל למימר דאם לאו קרא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הייתי אומר מסברא דמשמע שניהן כאחד ודוי\"ו מוסיף על ענין ראשון אבל כיון דאצטריך למימר בשור ובחמור יחדיו משמע דהיכא דלא כתיב יחדיו לא משמע אלא כל אחד בפני עצמו ולפי זה התירוץ לישנא דנמי הוא דחוק א\"נ אפשר למימר דכוונת רש\"י דכיון דלא קאמר או וקאמר יחדיו כוונת הכתוב להזהיר ולענוש בשור ובחמור לבדו או בשניהן יחדיו משום דאין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ונפקא מינה דהיכא דאתה יכול לקיים את שניה' שפיר ואם לא נוכל לקיים את שניהן נקיים משמעות דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון דמשמע טפי עכ\"ל ויש ט\"ס הניכר בדבריו ובמ\"ש דלא קאמר או וקאמר יחדיו צ\"ל ולא קאמר יחדיו וכ\"כ שם בפ' י\"ז בתשו' כיע\"ש.<br><b> ויען </b> ראה ראיתי להרב כהונת עולם ז\"ל בה' נדרים ד\"ב ע\"א ד\"ה אך נתקשה הרבה בהבנת דברי מוהריב\"ל ז\"ל הללו עד שהוצרך לומר דט\"ס נפל בלשון הקושיא או שהלשון אינו בדקדוק וכונתו להקשות על לשון ר' יונתן דנקט משמע שניהן כאחד כו' כיע\"ש ועיין ג\"כ בס' עבודת ישראל דקכ\"ו ע\"א וע\"ב ועיין עוד בס' קול יעקב בחידושי ההלכות די\"ז ע\"א ובמ\"ש שם וז\"ל ומיהו יש הפרש אחר מהכא להתם דהכא ההיא דאתה יכול לקיים את שניהן נכלל בתירוץ זה והתם עשאו בשני תירוצים וצריך ישוב עכ\"ל ואני לא מצאתי שום הפרש במ\"ש בסי' ס\"ח למ\"ש בסי' י\"ז ולא זכיתי להבין מאי קאמר.<br><b> ולע\"ד </b> אין צורך להגיה בדברי מוהריב\"ל ז\"ל כלל דהרב ז\"ל ידע שפיר דאצטריך ��חדיו לדעת רש\"י גבי לא תחרוש בשור ובחמור לאשמועינן בעלמא דכל היכא דלא כתיב יחדיו דרשינן וי\"ו לחלק אלא דהרב ספוקי מספ\"ל אי אתא יחדיו לאשמועינן בדעלמ' וי\"ו לחלק דוקא או דילמא דבעלמא דרשינן שתיהן בין וי\"ו להוסיף ובין וי\"ו לחלק ומספ\"ל בלישנא דרבי יונתן דקאמר משמע הכי ומשמע הכי בשני הצדדים שצידדנו לעיל אי הכוונה בהצד הראשון או כהצד השני והרב ז\"ל הכריח כהצד השני מלשון רש\"י שכתב משמע נמי כו' דמבואר דס\"ל דאי לאו יחדיו משמע בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף דשתיהן במשמ' הכתוב ואין ספק דהכריחו לרש\"י כן לישנא דר' יונתן וההיא דהשואל וכמו שהכרחנו לעיל והרב ז\"ל לא הוצרך להאריך בזה דהוא מבואר מעצמו והוא ז\"ל לא כתב מעיקרא ואיכא למידק ור\"י אלא לומר דלזה יש לתרץ חדא מתרתי והעיקר בכוונת רש\"י דאי לאו יחדיו יש במשמעות הכתוב בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף משום דבחדא מינייהו לא סגי דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין ולכן בסי' י\"ז עשה עיקר מהתירוץ האחרון ולא הזכיר הראשון וזה ברור.<br><b> ותמהני </b> מהרב שער אפרים ז\"ל בסי' קל\"ג ד\"ק ע\"ג עמד על דברי רש\"י דפ' ארבע מיתות ובמ\"ש מהריב\"ל על דבריו והאריך ליישב כוונת רש\"י ז\"ל בדברים דחוקים מדרך הפשט כיע\"ש ועיין עוד למהרשד\"ם בחא\"ה סי' מ\"ח דלפי דבריו ז\"ל כוונת רש\"י דכל היכא דלא כתיב יחדיו אין משמעות הכתוב אלא וי\"ו להוסיף או וי\"ו לחלק כל אחד לפי ענין הכתוב דאי וי\"ו להוסיף לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו להוסיף ואם וי\"ו לחלק לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו לחלק יע\"ש ודבריו ז\"ל הם כהצד הראשון שכתבנו לעיל בלישנא דר' יונתן וזה לא ניתן ליאמר וכמ\"ש לעיל וכבר תפס עליו בזה הרב משפט צדק בח\"א דקמ\"א ע\"א והרב כ\"ע ז\"ל בדף ע\"ב גם מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קל\"ד קאי כשיטת הרשד\"ם ז\"ל וכבר תמה עליו ג\"כ בס' כ\"ע דפ\"א רע\"ב כיע\"ש גם הרב משפט צדק שם לא צידק כמ\"ש שם דיחדיו אשמועינן לדעת רש\"י דוי\"ו לחלק דוקא ובין לחומרא ובין לקולא ומ\"ש רש\"י אע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון כו' היינו אי לא הוה כתיב יחדיו דהשתא דכתיב יחדיו אשמועינן איפכא דבעלמא וי\"ו לחלק יע\"ש ולדבריו מלבד דק' ההיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן לקרא דר' יונתן בשתי המשמעיות דוי\"ו להוסיף ובוי\"ו לחלק אם לישנא דר' יונתן נמי דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד כו' לא דייק דלפי דבריו לא הו\"ל לר' יונתן לומר אלא משמע אחד אחד בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו אם לשון רש\"י דכתב משמע נמי פשטיה משמע דב' המשמעיות איתנהו כמבואר ועיין ג\"כ להרב ט\"ז בי\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ט שגם הוא ז\"ל משמע ליה כהרשד\"ם ז\"ל דלרבי יונתן כל היכא דלא כתיב יחדיו אין כאן אלא משמעות אחד לחומרא יע\"ש ובהרב כהונת עולם ז\"ל ד\"ף יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הט\"ז ז\"ל עיין בס\"ס לחם יאודה ח\"ב דס\"ו ע\"ד וגם הוא ז\"ל קאי בשיטת הרב משפט צדק ז\"ל בכל מ\"ש שם כיע\"ש.<br><b> ולענין </b> הלכה במחלוקת זה דר' יאשיה ור' יונתן כתב הרב הנמקי ז\"ל בדפ' השואל דקי\"ח ע\"ב דקי\"ל כר' יונתן דמשמע אחד אחד לבדו ואפי' לא קילל אלא אחד מהם חייב וכן באם בעליו עמו דאמר קרא לא ישלם לא בעינן שיהיה בשניהן כאחד דהיינו בשעת שאלה ובשעת שבורה ומתה אלא דיי באחד דהיינו בשעת שאלה משום דרבא סבר לה כוותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיעל קג\"ם כ\"כ הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א ז\"ל בתשובה עכ\"ל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובה שכתב הרב ז\"ל אין ספק שהיא היא התשובה שהביא מרן ז\"ל בב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ��אובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון כיע\"ש ועיין עוד להתוס' בפ' הזרוע דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי הנך כו' שכתבו דקי\"ל הלכה כחנניה דאותו ואת בנו נוהג בזכרים משום דהתם מוקמינן לחנניה כר' יונתן דס\"ל דלחלק לא צריך קרא והכא ס\"ל כר' יונתן והלכה כרבא לגבי אביי יע\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם כיע\"ש ודברי כל הראשונים ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דמוהרשד\"ם בחא\"ה סימן מ\"ח כמ\"ש הרב שער אפרים ז\"ל בסימן קל\"ב יע\"ש.<br><b> ואיברא </b> דלמאי דקי\"ל כר' יונתן א\"כ גבי אותו ואת בנו הו\"ל למדרש אותו כחנניה דאתא לרבות זכרים והו\"ל למפשט דחוששין לזרע האב דלרבנן דחנניה דאצטריך אותו לחלק מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא אבל לדידן דלא בעינן אותו לחלק א\"כ ע\"כ אתא לדחנניה דדריש אותו דמשמע זכר כדאיתא התם בפ' אותו ואת בנו דע\"ט ע\"א וא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב ואלו בפ' שני דייני גזרות דקי\"א פסק הש\"ס בהדיא הלכה כר' יאודה בפרדות דמספק\"ל אי חוששין לזרע האב וגם כל הנהו אמוראי בתראי דמייתי התם ס\"ל כר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כמ\"ש התוס' שם ד\"ה עייל לי יע\"ש.<br><b> והנה </b> קושיא זו הוקשה להם להתוס' בפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א ד\"ה או מבעי ליה לחלק כו' יע\"ש שהניחוה בתימה ועיין לרש\"ל בס' יש\"ש בפ' או\"ב סי' ג' שעלה לישב דאפי' לר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן דלא בעינן קרא לחלק ואותו אצטריך לרבות את הכלאים ואע\"ג דכלאים מרבינן ממילת או איכא למימר דר' יאודה או לא דריש א\"נ מילת או דרשינן ליה למלתא אחריתי וכמ\"ש התוס' בהאי שמעתתא עכ\"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' שחיטה דקמ\"ח ע\"ג שכתב דלדידן אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ובהכי ניחא ליה דברי רבינו ז\"ל דאע\"ג דבפי\"ב מה' שחיטה הלכה י\"א פסק דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מספק שמא חוששין לזרע האב אפי\"ה פסק שם בפי\"ב הלכה ח' דשה הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחטה עם הבן לוקה ותמהו עליו דאמאי לוקה כיון דס' הוא אי חוששין לזרע האב א\"כ בת הצביה הזאת ספק הוא אי נוהג בה דין אותו ואת בנו ואין מלקין על הספק מיהו לפי האמור הנה נכון דאע\"ג דס' הוא אי חוששין לזרע האב אפי\"ה גלי רחמנא בכלאים דנוהג בה דין אותו ואת בנו את\"ד יע\"ש.<br><b> ולא </b> נחה דעתי בזה כמו שאכתוב לקמן ודרך אגב ראיתי שם למורי נר\"ו עמד עמ\"ש הר\"ן ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל דאפי' רבי יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אפי\"ה ס\"ל לענין אותו ואת בנו דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן יע\"ש דא\"כ מאי פריך התם בגמ' דע\"ט ע\"ב אבריתא דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי ולפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניה ורבנן כו' ואי כדבריו מאי קושיא אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי דהא בהא תליא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים והצריכו עיון יעו\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> אפשר ליישב דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן ז\"ל דאפי' למאן דמספ\"ל בעלמא אי חוששין לזרע האב אפ\"ה לענין או\"ב ס\"ל דאין חוששין מדרשא דקראי אלא משום דק\"ל דאלת\"ה ת\"ק דחנניה דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מני לא רבי יאודה ולא רבנן ולא ר\"א דכולהו ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדמסיק הש\"ס התם בדע\"ט ע\"ב ומתוך כך ע\"כ לומר דאפי' מאן דמספ\"ל בעלמא גבי או\"ב ס\"ל דאין חוששין כי היכי דתיקום רישא דברייתא כר\"י וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שהביא מורי הרב נר\"ו שם ובכן לפום מאי דאסיק אדעתיה הש\"ס למימר כרבנן ור\"א מפלגו בחוששין לזרע האב ולרבנן ס\"ל חוששין לזרע האב ולר\"א אין חוששין ולא קמספ\"ל בזה כלל א\"כ לפ\"ז מצינן למימר שפיר דת\"ק דחנניה היינו ר\"א ומה\"ט קממעט זכרים ולא בעינן למדחק נפשין ולומר דת\"ק דחנניה בעלמא ס\"ל חוששין ושאני הכא דגלי קרא כיון דמצינן לאוקומה שפיר כמאן דס\"ל אין חוששין ומש\"ה פריך הש\"ס דאדמפלגי רבנן ור\"א בכלאים ובכוי לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן מיהו למאי דמסיק וקאמר דאף רבנן ור\"א ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מעתה עכ\"ל דת\"ק דחנניה נמי ס\"ל הכי ושאני אותו ואת בנו דגלי ביה קרא דאלת\"ה מני לא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א ודוק.<br><b> ועוד </b> אפשר ליישב לע\"ד דלדעת הרמב\"ן ז\"ל כי פריך הש\"ס לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן לאו לענין אותו ואת בנו קאמר אלא בפלוגתא דפליגי בפרדות רבי יאודה וחכמים קאמר דאמר שמואל מאן חכמים חנניה דהתם נמי קמפלגי בחוששין לזרע האב דלר\"י דאין חוששין לזרע האב הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ולחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב מותרים ולמה להו לאפלוגי הכא בתרתי בחוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה ולזה משני אי פליגי בההיא הו\"א בהא אפי' רבנן מודו דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן ודוק ומיהו מ\"ש בתירוץ הראשון הוא הנכון לע\"ד טפי.<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל חלוק על הרמב\"ן ז\"ל בזה וס\"ל דת\"ק דחנניה דממעט זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב כלל ואפי' לקולא דלא מספ\"ל דחוששין לזרע האב אלא לר' יאודה ולרבי אליעזר ורבנן דר\"א אבל לדידיה לא מספ\"ל כלל ואמינה לה ממ\"ש רש\"י ז\"ל בס\"פ ב' דייני גזרות דקי\"א ע\"ב עלה דתניא פרדא שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כתב וז\"ל מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כו' ורבנן פליגי עליה ואמרי אין חוששין לזרע האב ואם בת סוסיא היא מרביעין עליה סוס ואם בת חמורה היא מרביעין עליה חמור הכי איתא בפ' או\"ב עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה היינו חנניה דס\"ל חוששין לזרע האב כדקאמר שמואל ואע\"ג דלדידהו אמרינן כל מיני פרדות אחת הן ואפי' הנולדים מן החמור מותרין עם הנולדים מן הסוס מ\"מ פרי עם האם אסור דהתם היא סוסיא והפרי אי חוששין לזרע האב היא חמור וה\"נ קאמר התם רב הונא בריה דרב יאושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור ואיך כתב רש\"י ז\"ל דרבנן דפליגי עליה דר' יאודה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם שרי דמה לי פרי עם האם מה לי פרד עם האב דהיינו בת סוסייא דמרביעין עליה סוס שכתב רש\"י ז\"ל מיהו נר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דת\"ק דחנניה דממעטו זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ולדידהו פרי עם האם שרי דע\"כ לא קאמר רב הונא הכל מודים בפרי עם האם שאסור אלא לר' יאודה דספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב ולחנניה דפשיטא ליה הכי מיהו לת\"ק דחנניה דפשיטא להו דאין חוששין לזרע האב ודאי דפרי עם האם שרי ושמואל משום דס\"ל דהלכה כחנניה קאמר דחכמים דפליגי אר' יאודה היינו חנניה כדקאמר הש\"ס ואזדה שמואל לטעמיה כו' אבל אה\"נ דת\"ק דחנניה פליג עליה דר' יאודה נמי וס\"ל דאפי' פרי עם האם שרי ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא כתב רש\"י ז\"ל ג\"כ דחכמים פליגי עליה דר\"י וס\"ל דחוששין לזרע האב וכל מיני פרדות אחת הן ומאן חכמים חנניה כדקאמר שמואל וצ\"ע ועיין בפ' כל הבשר דקי\"ד ע\"ב דנראה דפרי עם האם לכ\"ע אסור וליכא מאן דפליג בהא כדברי הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למורי הרב שם דקמ\"ט ע\"א הקשה בשם מהר\"ם מלובלין סי' ס\"ה דבפ' כסוי הדם דפ\"ו ע\"ב אפליגו ר\"י ורבנן בשחט חיה ועוף במקום אחד דרבנן ס\"ל כסוי אחד לכולן ור\"י ס\"ל שחט חיה יכסינה ואח\"ך ישחוט את העוף ואמרי' דטעמיה דר\"י משום דקרא כתיב חיה או עוף ורבנן ס\"ל דאו לחלק ור' יאודה לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש והשתא כיון דאנן קי\"ל דחוששין לזרע האב מספק א\"כ גבי כסוי הדם היה לנו לפסוק דטעון כסוי לכל אחד מספק דהא לחנניה דס\"ל דחוששין לזרע האב לגבי אותו ואת בנו לא בעי או לחלק וא\"כ גבי כס\"ה דכתיב או אי חוששין לזרע האב לא בעי או לחלק וי\"ו ודאי דאתא להפסיק ולהטעין כסוי לכל אחד דלחלק לא צריך קרא וא\"כ מספקא הול\"ל דטעון כסוי לכל אחד שמא או אתא לחלק או שמא אתא להטעין כסוי לכ\"א יע\"ש ויותר היה לי לתמוה דלדידן דקי\"ל כרבא אליבא דר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ פשיטא טובא דאו לא אצטריך לחלק אלא אצטריך להטעין כסוי לכ\"א כר' יאודה וא\"כ לא הוה לן למפסק כרבנן דר\"י דכסוי אחד לכולן אלא כר\"י.<br><b> וראיתי </b> למורי הרב נר\"ו שם שתירץ וז\"ל דאו דגבי כסוי הדם אצטריך לדרשא אחריתי דדריש בתורת כהנים יכול אף עוף טמא במשמע ת\"ל חיה וכתב הרב ק\"א ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהיא כחיה וממילת או דרישה לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד אלו דבריו יע\"ש ולא נחה דעתי בזה שהרי חזרו בתורת כהנים מדרשא זו ואמרו אי מה חיה שאינו באם על הבנים כו' ת\"ל אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל אין לי אלא עוף נאכל חיה נאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף אשר יאכל וכתב הרב ק\"א ז\"ל אין לו צריך שיהיה ממין הנאכל לחיוב כסוי דמו אלא בעוף דסמוך לו כתיב תנאי דאשר יאכל חיה דאם היא אינו חייב לכסות אלא בנאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף דמילת או מקיש אותם כדי שתשוב מילת אשר יאכל לשניהן עכ\"ל.<br><b> הרי </b> מבואר דממילת אשר יאכל ממעטינן עוף טמא וחיה אדרבא יליף מעוף וכיון שכן למאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק נמי משמע אפי' הוה כתיב נמי חיה ועוף ולא הוה כתיב או שפיר משמע לחלק ומילת אשר יאכל לדידיה ודאי דהוה קאי בין אחיה ובין אעוף כדדרשינן קרא דאם בעליו עמו אשעת שאלה או אשעת שבורה ומתה כדאיתא בפ' השואל דצ\"ו ועוד דהא קי\"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאיתא נמי התם דצ\"א ע\"א ובכמה דוכתי באופן דאכתי אייתר לן מילת או ועכ\"ל דאצטריך לכדר' יאודה להטעין כסוי לכל אחד ואחד והדרא קו' לדוכתא ולפי מ\"ש לעיל בשם רש\"ל ז\"ל דר' יאודה דמספ\"ל בחוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן כו' ואו לא דריש כו' א\"נ אצטריך לדרשא אחרת יע\"ש ה\"נ איכא למימר הכא דאו לא דריש א\"נ אצטריך לדרשא אחריתי ותלמודא דקאמר דלרבנן אצטריך או לחלק היינו אי ס\"ל כר' יאשיה אבל אי ס\"ל כר' יונתן איכא למימר דאו לא דרשי א\"כ אצטריך לשום דרשא ודוק ועיין במ\"ש לעיל בשם מורי הרב נר\"ו ליישב דעת רבינו שפסק דכלאים חייב באו\"ב וגם חייב בכוי משום דלמאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק איתר לן מילת אותו ומילת או ודרשינן לרבות את הכוי ואת הכלאים יע\"ש ולפי דבריו קשה דה\"נ גבי כסו\"ה דאייתר מילת או לר' יונתן כמדובר הו\"ל לרבות את הכוי כי ע\"כ נראה הנכון מ\"ש רש\"ל ז\"ל.<br><b> עוד </b> ראיתי למורי הרב נר\"ו שם שכתב וז\"ל ודוכוותא כעין זה קשה ע\"מ שפסק רבינו בפי\"ג מה' נזקי ממון כו' יע\"ש כלומר דבפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א איפליגו ר\"י ורבנן גבי קרא דונפל שמה שו�� או חמור דלרבנן אינו חייב על נזקי כלים בבור ולר' יאודה חייב ואמרי' התם דרבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יאודה דריש או לרבות את הכלים ורבנן אצטריך או לחלק ור' יאודה לחלק מונפל נפקא ליה ורבנן ונפל טובא משמע יע\"ש ופסק רבינו כרבנן דאינו חייב על נזקי כלים וק' דכיון דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ אייתר לן מילת או וע\"כ דאתא לרבות כלים כדדריש ליה כר' יאודה וא\"כ הו\"ל לרבינו לפסוק כר' יאודה ולא כרבנן ועיין בס' הלכה למשה שם דקי\"ג ע\"א וע\"ב שכתב דאע\"ג דקי\"ל כר\"י איכא למימר דאו אצטריך ליה לשום דרשא ועוד תירץ ע\"פ מ\"ש הרב תה\"ד בפסקים וכתבים סימן ע\"ג דמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן אינו אלא כשאינו כולל את שניהן בלשון אחד כעין מקלל אביו ואמו וכן שור ושה דלא תשחטו קאי אשוחטים אבל היכא דכיילינהו בדבור אחד כגון ותפשו בו אביו ואמו כו' לכ\"ע משמע שניהן כאחד עד שיאמר או כו' וכמו כן הכא דונפל טובא משמע כמ\"ש לרבנן וא\"כ אם לא היה אומר או הייתי אומר לכ\"ע בעינן שניהן כאחד קמ\"ל או לחלק אלא דלהתוס' והרשב\"א ז\"ל לא ס\"ל כהאי חילוקא שהרי כתבו שם דהך סוגייא אתייא דלא כר' יונתן וכמ\"ש מהראנ\"ח בתשו' כ\"י הובאו דבריו בכנ\"הג י\"ד סי' רכ\"ח הגב\"י אות שי\"ח יע\"ש.<br><b> והנה </b> זה שדימה הרב קרא דונפל לקרא דותפשו בו שכתב הרב תה\"ד ז\"ל אין דמיונו עולה כלל דודאי מאי דאמרי' בגמ' ונפל טובא משמע היינו לומר דאף טובא נמי במשמע דונפל אבל פשטיה דלישנא אינו אלא לשון יחיד דלשון רבים הוא באומרו ונפלו לא ונפל אלא דלרבנן משמע להו דאף ונפל נאמר על רבים וקאי אנפילה לכ\"א ואחד בפני עצמו וכאלו אמר הכתוב ונפל אחד מהם ובזה אין מקום לתמיהת מהראנ\"ח ז\"ל על הרב תה\"ד ממ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' הפרה וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם בה' נדרים ד\"ף ע\"ג יע\"ש.<br><b> והן </b> עתה חדשים מקרוב באו שיטה מקובצת להראשונים ז\"ל לבבא קמא וראיתי שם בפ' הפרה דנ\"ד שכתב בשם תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש התוס' דהך סוגייא אזלא כאביי וז\"ל דמוהר\"מ ז\"ל תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה אמרי' שור וחמור דהכא משור וחמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו ועוד כתוב שם בשם הרב ישעיה וז\"ל תימא דכל סוגייא דהכא בין לרבנן בין לר' יאודה כר' יאשיה ס\"ל ואנן כר' יונתן קי\"ל דבפ' השואל אמרי' דאביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן ובפ' הזרוע נמי אמרי' דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ודרשי' אם לחלק כר' יאשיה וי\"ל דבמנחות פ' ב' מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן אצטריך ומן לחלק לכ\"א נסכין דאע\"ג דמשמע כ\"א בפני עצמו סד\"א היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהן נסכין אלא כשיעור אחד להכי כתיב ומן לומר שיביא ב' נסכין וכן י\"ל כאן דאצטריך קרא לחלק אף לר' יהונתן אע\"ג דמשמע כ\"א בפ\"ע היכא דנפלו שניהן אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו\"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא מחד מינייהו קמ\"ל עכ\"ל ואין ספק דט\"ס נפל במ\"ש דהתם דריש מן הצאן לחלק כו' דלאו ממילת מן הוא דדריש התם לחלק אלא ממילת או דכתיב או מן הצאן דמילת מן אדרבא לאו לחלק אלא לחבר הענין ולהוסיף כדאמרינן התם בדצ\"א ע\"א גבי קרא דאדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מהו דתימה כיון דכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי יע\"ש.<br><b> וע\"פ </b> דברי הר' ישעיה ז\"ל ממילא יתיישב נמי מה שהוקשה להם להתוס' בפ' או\"ב דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל ��י כו' דהתם בשמעתין מסקינן דבין לר\"א ובין לרבנן ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואמאי מספ\"ל מאחר דבפ' הזרוע גבי מתנות מבעי להו קרא לחלק וכיון דבעו קרא לחלק מינה דאין חוששין לזרע האב כת\"ק לחנניה דמבעי ליה אותו לחלק וממעטו זכרים מאותו ואת בנו יעו\"ש מיהו בהכי ניחא דגבי מתנות אצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן דהו\"א היכא דשחט שניהן לא ליחייב במתנות אכל חד וחד קמ\"ל וברור ובהכי יתיישב נמי מה שהוקשה להם עוד שם וז\"ל וא\"ת לר' יוחנן דדריש התם אם שה לרבנן לרבות את הכוי כו' וא\"כ לא צריך קרא לחלק יע\"ש.<br><b> ודע </b> דבזבחים פ' השוחט והמעלה דק\"ז ע\"א מייתי הש\"ס פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע גבי זורק מקצת דמים בחוץ דחייב דר\"י מפיק ליה מקרא דדם יחשב כו' ור\"ע נפ\"ל מרבוייא דאו זבח וקאמר ור\"י מאי עביד ליה מבעי ליה לחלק ור\"ע לחלק מנ\"ל נפ\"ל מלא יביאנו ור\"י ההוא מבעי ליה על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר ור\"ע נפ\"ל מלעשות אותו ור\"י חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ ור\"ע מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב ע\"כ וכתבו התוס' שם ד\"ה מאי עביד ליה כו' וז\"ל ותימא דהך סוגייא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל דסבר לה כר' יאשיה דבעי קרא לחלק גבי ומקלל אביו ואמו עכ\"ל ולפום מאי דקי\"ל כרבא וכר' יונתן דוי\"ו לחלק נראה דאית לן למפסק כר' ישמעאל דמוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ דפטור דכיון דלא בעינן קרא לחלק מרבינן זורק מריבוייא דאו זבח ואייתר לן קרא דלא יביאנו וקרא דלעשות אותו חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ דפטור ועיין להרב מש\"ל בפי\"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה י\"א ד\"ה אך כפי פי' התוס' כו' שכתב דלפי הכלל דהלכה כר\"ע מחבירו נראה דהלכה כר\"ע כו' יע\"ש.<br><b> ולפי </b> מ\"ש נראה דהלכה כר' ישמעאל בהא מאחר דקי\"ל כר' יונתן מיהו לפי דברי הר' ישעיה ז\"ל שכתבנו לעיל איכא למימר דאף לר' יונתן אצטריך קרא לחלק דהו\"א דאע\"ג דלדידיה משמע כל אחד בפ\"ע אכתי היכא דשחט שניהן בחוץ לא מיחייב אלא חדא אחד מינייהו להכי אצטריך קרא לחלק דחיוב אכל חד וחד ודוק ומה שיש לעמוד עוד בענין זה מהסוגיא שבפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב עלה דאמר רבא מנא הא מלתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתנייא לא יאמר גרושה כו' וממ\"ש רש\"י ז\"ל שם דלכאורה לפי פי' רש\"י ז\"ל אותה בריתא אזלא כר' יאשיה וגם רבא ס\"ל כוותיה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' שם עיין במ\"ש בסוף פרט איסור חל על איסור די\"ט ע\"א יע\"ש ועיין עוד בס' לשון ערומים די\"ד ע\"א ד\"ה מיהו ק' כו' שהביא אותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב דיליף ר' יוחנן קדושי ביאה מקרא דבעולת בעל והכי יליף לה מברייתא מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ואמרי' התם דר' יוחנן להכי לא יליף מקרא דובעלה דאי מהתם הוה אמינה עד דמקדש והדר בעיל כו' וכתב הריטב\"א ז\"ל בחידושיו דר' יוחנן ורבי פליגי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דר' יוחנן ס\"ל כרבי יאשיה דוי\"ו להוסיף ולהכי לא יליף ליה מקרא דובעלה משום דהו\"א עד דמקדש והדר שהרי וי\"ו להוסיף אמנם רבי ס\"ל כר' יונתן דמשמע נמי אחד מהם ולהכי יליף מהאי קרא יע\"ש.<br><b> ועיין </b> לרבינו בריש הלכות אישות ובס' המצות סי' רי\"ג ממצות עשה ובשרשיו שם בשורש השני ובמה שהשיג עליו הרמב\"ן ז\"ל שם די\"ו ודי\"ז ולפי דברי הרמב\"ן ז\"ל דקידושי כסף וביאה הן מן התורה ודאי דלדידן דקי\"ל כר' יונתן די\"ו לחלק נמי משמע קי\"ל כר\"י דנפ\"ל קדושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעל�� הנה נא ביארנו כל הסוגייאות שנראה לכאורה דאזלי דלא כר' יונתן והעמדנו אותן אליבא דהלכתא וכמבואר ועיין בפ\"ק דמגילה ד\"ב ע\"ב עלה דבעי הש\"ס ואימא פרזים בי\"ד מוקפים בי\"ד ובט\"ו ומשני א\"כ לימא קרא את יום י\"ד וט\"ו השתא דכתיב את ואת אתא את ופסקיה הני בי\"ד והני בט\"ו ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> ק' דהך שינויא דמשני דלא כר' יאשיה ודלא כר' יונתן דהא הכא גבי קרא דאיש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו דאע\"ג דכתיב את ואת ואפי' לר' יונתן קאמר דמשמע נמי אחד מהם וכ\"ש לר' יאשיה דלא משמע אלא שניהן כאחד ולפי מ\"ש הרב שער אפרים בסי' מ\"ח ליישב ההיא דקדוש ידים דכתיב נמי את ידיהם ואת רגליהם יתיישב ג\"כ זה וכן למה שתירץ בנו של הרב שם מיהו למ\"ש בס' אש דת די\"ט ע\"ד קשה ודוק ועיין עוד שם בפ\"ק דמגילה במאי דבעי ואימא פרזים בי\"ד מוקפים אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו יע\"ש ולפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל ונביא דבריו לקמן דבמידי דעשיה לכ\"ע וי\"ו להוסיף ק' לכאורה מאי קושיא דהא ואת כתיב ואפשר דתלמודא השתא בעי למימר דעיקר קרא דאת יום י\"ד ואת יום ט\"ו לאו במוקפים איירי אלא בפרזים ובשושן דפרזים בי\"ד ושושן בט\"ו כדגלי בהו קרא וכמ\"ש רש\"י בד\"ה פרזים בתליסר ומוקפים דלא קבע להו קרא זמן אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו ומשני שפיר דבזמניהם קאמר זמנו כו'.<br><b> ומעתה </b> יש לנו לעמוד במ\"ש מהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח וסי' י\"ז דאף ר' יונתן לא קאמר דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע אלא דוקא כי ההיא דומקלל אביו ואמו כו' דאיכא למימר דשתי המשמעיות בהבנת הכתוב וכאלו אמר הכתוב המקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד מהם מות יומת דכיון דאין עונשין ומזהירין מן הדין עכ\"ל דשתי המשמעיות הם בהבנת הכתוב אבל היכא דאי אפשר לפרש שתי המשמעיות בהבנת הכתוב דהוו תרתי דסתרי אהדדי אז אזיל ומודה ר' יונתן דאין המשמעות הוי\"ו אלא להוסיף ועפי\"ז עלה ליישב אותה תשובה שכתב הרשב\"א ז\"ל והביאה מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה לשום אדם כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם אם יוכל להלוות ברשות האחד שנשאר קיים והשיב דאנן קי\"ל כר' יונתן דאמר משמע ב' כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע ואף זה כיוצא בהם ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> תשו' הרשב\"א הלזו סותרת לתשו' הרא\"ש ז\"ל בכלל כ\"ה סי' י\"ב והביאה הטור בא\"ה סי' קמ\"ד במי שנתן גט על תנאי ואמר שאם יבוא לעיר שאשתו שרוייה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים בתוך ח' חדשים כו' או אם לא תהיה אשתו שם שיראה עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים שיהיה הגט בטל וכו' ועבר הזמן ולא בא והאשה אומרת שלא בא לפניה וכן הזקנים אומרים כן מי חיישינן שמא בא ונתבטל הגט כו' ובסוף התשובה כתב הילכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיחש שמא ביטל הגט בדיבורו וגם ליכא למיחש שמא יוציא לעז שבא כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדים שנתראה לאשה בפניהן או לזקן בפניהם הילכך אפי' לעז ליכא עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דס\"ל דוי\"ו להוסיף ומשו\"ה ס\"ל דמ\"ש בפניה ובפני עדים וכן בפני הזקנים ובפני עדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולכך קאמר הרא\"ש ז\"ל דצריך שיביא עדים שנתראה בפני האשה ובפני הזקנים דאי ס\"ל דאו או קאמר אכתי איכא למיחש שמא בא ונתראה בפני האשה ואין צריך שיביא עדים דמ\"ש ובפני עדים או בפני עדים קאמר מיהו עפ\"י האמור הנה נכון דבנדון הרשב\"א דאפשר לקיים ב' המשמעיות דמשמעות וי\"ו להוסיף אנו מקיימין כשראובן ושמעון קיימים דאינו יכול להלוות כי אם ברשות ב' יחד ובשמת אחד מהם אנו מקיימין משמעות וי\"ו לחלק כתב הרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כר' יונתן אמנם בנדון הרא\"ש ז\"ל דאי אפשר לקיים ב' המשמעיות דהוו תרתי דסתרי אהדדי כתב הרא\"ש ז\"ל דאין כאן אלא משמעות וי\"ו להוסיף.<br><b> ושוב </b> דחה הרב ז\"ל דבר זה מאותה סוגיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן קרא דאם בעליו עמו לר' יונתן בין שהיה עמו בשעת שאלה ובשעת שבורה ובין באחד מהם וה\"נ דרשי' קרא דאם בעליו אין עמו כו' כיע\"ש הרי דהתם ליכא עונשא ולא אזהרה בכתוב ואי משמעות הכתוב הוא בוי\"ו להוסיף הוי הפך משמעות וי\"ו לחלק וכן להפך ואפי\"ה דרשי' ליה לר' יונתן בב' המשמעיות ועכ\"ל דכוונת הכתוב כי דרשינן ליה בשתי המשמעיות לר' יונתן כאלו אמר בין בין כלומר בין אם יהיה בעליו בשעת שאלה ובשעת שבורה בין אם יהיו באחד מהם חייב לשלם או פטור מלשלם וכיון שכן בנדון הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל איכא למימר נמי הכי דמ\"ש בנדון הרשב\"א כי אם ברשות רו\"ש כוונתו בין ברשות שניהן בין ברשות אחד מהם וכן בנדון הרא\"ש ז\"ל נמי מ\"ש בפניה ובפני העדים כוונתו בין בפני שניהן יחד בין בפני אחד מהם והדרא קושיא לדוכתא למה זה פשיטא ליה להרא\"ש דמ\"ש בפניה ובפני העדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולא בפני אחד מהם ומתוך כך כתב הרב ז\"ל דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דמאי דקאמר המגרש שיתראה בפני האשה ובפני הזקן ובפני העדים לאו תרתי מילי נינהו אלא כולה חדא מילתא היא ועיקר ההתראות הוא בפני האשה שהיא בעלת הדבר או בפני הזקן שהוא שלוחה והעדים הם כדי שלא ישקר ויאמר שבא אפי' שלא בא דאל\"כ אלא דהוה ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהוו תרתי מילי מנ\"ל להרא\"ש ז\"ל למימר דאצטריך שיתראה בפני האשה ובפני העדים במצב אחד ובהכי ניחא דלא פליג הרשב\"א עליו דהרא\"ש ז\"ל וסבורין שניהן כו' ותו לא מידי ע\"כ ת\"ד ז\"ל יע\"ש.<br><b> והנה </b> מלבד ההכרח שהכריח הרב ז\"ל מאותה סוגיא דפ' השואל דאפי' היכא שאין אנו יכולים לקיים שניהם לר' יונתן דרשינן שני המשמעיו' לע\"ד יש להכריח עוד כדבריו ממ\"ש התוס' ביומא דנ\"ח גבי קרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר דאמרי' התם דלרבי יונתן אין מערבין לקרנות והקשה להם ז\"ל ד\"ה ר' יונתן וז\"ל תימה לי דהא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע והכא משמע דאית ליה דוקא מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ונראה כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים כו' יע\"ש.<br><b> והשתא </b> אם איתא דהיכא דאי אפשר לקיים שניהן ס\"ל דמשמע שניהן כאחד דוי\"ו להוסיף הרי התם אי אפשר לקיים שניהם דאי כוונת הכתוב שיקח משניהן כאחד אי אפשר שיקח מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ואי כוונת הכתוב שיקח מזה בפני עצמו ומזה בפ\"ע אי אפשר שיקח משניהן כאחד וא\"כ היה להם להתוס' ז\"ל להקשות עדיפא מינה דלרבי יונתן נמי כל כ\"הג הו\"לל דשניהן כאחד בעינן דע\"כ לא קאמר ר' יונתן דמשמע אחד אחד בפ\"ע אלא כי ההיא דומקלל אביו ואמו דכיון דאין עונשין מן הדין דרשינן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב אבל היכא דליכא עונש אלא אזהרה אין כאן אלא משמעות שניהן כאחד ומלשונם ז\"ל משמע דעיקר קושיתם דהכא נמי הו\"ל למדרש לר' יונתן שתי המשמעיות כי ההיא דומקלל אביו ואמו מיהו לפי מסקנת מוהריב\"ל ז\"ל דאפי' היכא דאי אפשר לקיים שתיהן נמי דרשינן שתי המשמעיות וכאלו פירש לנו הכתוב בין משניהן כאחד בין מאחד אחד לבדו בכל גוונא יהיה הדין כן הכא נמי לרבי יונתן הול\"ל דקרא הכי קאמר ולקח בין מדם הפר והשעיר כאחד ובין מכל אחד ואחד לבדו בכל גוונא מקיים מצות לקיחה ולמה זה קאמר ר' יונתן שיזה מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ותירצו שפיר התוס' ז\"ל דהכא איכא למימר ילמד סתום מן המפורש ומשו\"ה לא דריש ליה אלא אחד אחד לבדו ועוד יש להכריח לע\"ד כן מאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט שכתבנו לעיל שכתב הריטב\"א דרבי דנפ\"ל דקידושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ס\"ל כר' יונתן דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו יע\"ש ואם איתא דכל דאי אפשר לקיים שניהן אפי' רבי יונתן מודה דוי\"ו להוסיף ואינו אלא שניהן כאחד התם נמי אי אפשר לקיים שניהן מקרי וא\"כ הול\"ל דוי\"ו מוסיף ומשמע שניהן כאחד כדקאמר ר' יוחנן אלא ודאי דאף במקום שאי אפשר לקיים שניהן דרשינן ליה בשתי המשמעיות לרבי יונתן דכו"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד </span>\n<b> שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים.</b> עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.<br><b> וראיתי </b> להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד </span>\n<b> שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים.</b> עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול א��ילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.<br><b> וראיתי </b> להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין מיתת זקן ממרא ברגל ועד </span>\n<b> הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו מכלל שצריך הכרזה.</b> וכתב רש\"י בפ' שופטים וכל העם ישמעו ויראו וז\"ל מכאן שממתינין אותו עד הרגל וכתב הרא\"ם כדתנן בפ' הנחנקין אין ממתין אותו לא בב\"ד שבעירן ולא בב\"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו ברגל וממיתין אותו ברגל דר\"ע רי\"א אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פ' נהרג בב\"ד וא\"ת מ\"ש הכא דפי' רש\"י מכאן שממתינין כו' וגבי ן' סורר כתב מכאן שצריך הכרזה בב\"ד פ' נסקל כו' כר\"י וי\"ל שגם ר\"ע מודה שצריך הכרזה דאל\"כ מה הועילו חכמים בהמתנה זו כו' אבל המחלוקת שבין ר\"י ור\"ע אינו אלא בהמתנה שר\"ע אומר צריך להמתינו עד הרגל ור\"י אומר ממיתין אותו מיד שהרי הרמב\"ם שפסק גבי זקן ממרא שממתינין אותו עד הרגל כר\"ע חזר וכתב ארבעה צריכין הכרזה הנה מדברי מרן כ\"מ פי\"ח מה' עדות ד\"ז ופ\"ג מה' אלו בהלכה זו מבואר דס\"ל דזקן ממרא אינו צריך הכרזה דכיון שהיו ממיתין אותו ברגל ושם היו כל ישראל אין לך הכרזה גדולה מזו דחברך חברא אית ליה ושלא כדברי הרא\"ם ז\"ל הללו שמה שדקדק מדברים הד\"מ ממ\"ש וד' צריכין הכרזה דאף זקן ממרא בעי הכרזה לפי דברי מרן כ\"מ שהכרזת זק\"מ היא הריגתו בירוש' ולפי דבריו אתי שפיר מה שלא ביאר הכרזת זק\"מ כמו שביאר בכל הנך איברא ודאי שלשון ד' צריכין הכרזה אינו מדוקדק לפי דברי מרן ז\"ל ועיין למ\"מ בס' עה\"ת בסוף פ' שופטים.<br><b> ודע </b> שמדברי הרא\"ש הללו וכן מדברי כ\"מ משמע דלא פליג ר\"י אר\"ע אלא על המתנה דוקא אבל על עיקר מיתתו שהיה בירוש' כ\"ע מודו ואף ר\"י ויותר מדוקדק דבר זה מלשון מרן ז\"ל שעמ\"ש רבינו ועד הרגל משמרין אותו כתב וז\"ל פסק כר\"ע לגבי ר\"י ולא כתב כן בתחי' דבריו שכתב רבינו מעלין אותו לירוש' יע\"ש וכן משמע קצת מדבריו ברפ\"ה מה' סנהדרין יע\"ש והדבר ק' דבפ\"ק דסנהדרין דט\"ז מפשט פשיטא ליה לתלמודא דקטלא דזקן ממרא לא בעי בע\"א אלא דיי בכ\"ג יע\"ש וא\"כ לר\"י מה צורך להביאו לירוש' להמיתו בב\"ד הגדול כיון דלדידיה היה דיי בהכרזה ששולחין בכל המקומות ואף לר\"ע ק' כיון דקטלת זקן ממרא דיי בכ\"ג למה היו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' דהיה דיי להביאו לב\"ד של כ\"ג ואולי ב\"ד הגדול דקתני במתני' לאו דוקא לעכובא אלא אורחא דמילתא הוא שכשמעלין אותו לירוש' ודאי שהיו מעלין לב\"ד הגדול ואה\"ן שאם העלוהו לב\"ד של כ\"ג בירוש' דיי ובכן מה שתמה מרן כ\"מ ע\"ד רבינו ברפ\"ה מה' סנהדרין עמ\"ש אין עושין זקן ממרא אלא בב\"ד של ע\"א דאמאי לא כתב שאף מיתתו נמי לא היה אלא בב\"ד של ע\"א כמו ששנינו בפ' הנחנקין וכתב דמההיא דפ\"ק דסנהדרין שאמרו שמיתת זקן ממרא בכ\"ג משמע כדבריו אלא דמתני' ק' הנה נכון ע\"פ האמור דב\"ד הגדול דמתני' לאו דוקא כיון דקרא לא קפיד אלא אאמראה וקרא דכל ישראל ישמעו ויראו הוא דהורה לנו שיהיה מיתתו בירוש' ברגל אבל שיהיה בב\"ד הגדול לא שמיע לן מהאי קרא כנלע\"ד.<br><b> ומ\"מ </b> עיקר דברי מרן דרפ\"ה מה' סנהדרין שכתב דמההיא דרש' דפ\"ק דסנהדרין מוכח דמיתתו של זקן ממרא היה בכ\"ג הם הפך דבריו דפרקין שכתב דקטלה דזק\"מ בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק דסנהדרין לאו דוקא קטלא ממ\"ש דהא בהדיא תנן דאינן אלא בב\"ד הגדול שבירוש' אלא קטלא דאיתמר התם היינו גמר דין יע\"ש אשר לפ\"ז דברי רבינו נכונים דנקט אין עושים זקן ממרא לכלול בין האמראה בין המיתה כמו אין עושי' מעיר הנידחת אבל אי הוה תני אין ממיתין הוה משמע דוקא המיתה ולא ההמראה ולומר דמרן דקדק אמאי לא אמר אין ממיתין ולימא אין עושים ואין ממיתין זקן ממרא דש\"מ דס\"ל דקטלא בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק היינו מיתה ממש וע\"ז תמה עליו שפיר ממתני' דסנהדרין הנה מלבד שאין זה במשמעות לשון מרן אכתי כיון שכן דעתו של רבי' איך כתב כאן בדעת רבינו דקטלא דפ\"ק דסנהדרין היינו גמר דין וצ\"ע כעת.<br><b> ודע </b> שבעיקר פלוגתייהו דר\"ע ור\"י פסק רבינו כר\"ע לגבי זקן ממרא דוקא אבל באינך פסק כר\"י דלא היה צריך עליית לרגל אלא מיד היו ממתין אותו בב\"ד והיו שולחין בכל ישראל לומר פ' נהרג על דבר פ' ומשמע דס\"ל לרבינו דר\"ע לא פליג אלא דוקא בזקן ממרא ומודה לר\"י בשאר וכ\"כ מרן כ\"מ כאן ובפח\"י מה' עדות ד\"ז יע\"ש וק\"ל דבתוספתא פי\"א דסנהדרין אפליגו אף בשאר וכן בספרי פ' ראה ע\"פ דוכל ישראל ישמעו ויראו הנאמר במסית מייתי פלוגתא דר\"מ ור\"י יע\"ש הרי דלאו דוקא בזקן ממרא פליגי אלא אף בשאר ואולי משמע ליה לרבינו דמדלא מייתי פלוגתייהו דר\"ע ור\"י תנא דמתני' בזקן ממרא ש\"מ דס\"ל דבאינך אזיל ומודה ר\"ע לר\"י ופליגי תנאי בהכי א\"נ תנא דמתני' לא מייתי פלוגתיהו אלא דוקא גבי זקן ממרא דהתם דוקא ראה דבריו של ר\"ע וכעין זה אמרו בריש פ\"ק די\"ט וכעת צ\"ע אשר עפ\"ז שמצינו מחלוקת בין הספרי ובין תנא דמתני' לדעת רבינו הנה מקום איתי לישב דברי רש\"י ממה שהוק' להלח\"מ בפרקין למה לא פי' קרא דוכל העם ישמעו ויראו דכתיב גבי מסית דכתיב בפ' ראה שבא לומר ענין הכרזה כמו שכתב גבי קרא דבן סורר ומורה בפ' כי תצא יע\"ש מפני שרש\"י ראה הספרי עם ההיא דסנהדרין חלוקין בענין המסית אם ההכרזה היא לדעת ר\"ע שהיו שולחין בכל ב\"ד להודיע שפ' נהרג או שההכרזה היה שהיו הורגין אותו בירוש' ברגל כדין זקן ממרא ולכן בזקן ממרא דתני תנא בהדיא דמיתתו ברגל לר\"ע פי' הכתוב דוכל העם כר\"ע שהיו הורגין אותו ברגל והיינו הכרזה כמ\"ש מרן כ\"מ ודלא כהרא\"ם ז\"ל וגבי שאר דהיינו ן' סורר ומורה ועדים זוממי' דלא אשכח פלוגתא בהו פי' הכתוב כר\"י וגבי מסית דאשכח פלוגתא בין הספרי ותנא דמתני' סק\"ל את ידיו כנלע\"ד ודוק.<br><b> ודע </b> שרבינו כאן כתב שגמר דינו של זקן ממרא היה בעירו ומיתתו בירוש' ברגל ולא ידעתי מנ\"ל הא מילתא דגמר דינו היה בערו ולא בירוש' ברגל ומרן כ\"מ כתב דהיינו מאותה שאמרו ברפ\"ק דסנהדרין דקטלא דזקן היה בכ\"ג והיינו גמר דינו דאלו מיתתו היה בב\"ד הגדול שבירוש' אלא על גמר דינו קאמר שהיה בכ\"ג יע\"ש ולא ידעתי דנהי דמהתם משמע שהיה ג\"ד בכ\"ג אבל אכתי נימא שהיה ג\"ד בכ\"ג בירוש' ברגל ומה ששנינו שהיו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' היינו בעת העליה אבל בשעת המיתה היו גומרין דינו ב\"ד של כ\"ג והיו שולחין להמיתו וא\"נ ב\"ד הגדול דנקט מתני' לאו דוקא כמ\"ש לעיל דהא לא אשכחן דקפיד קרא אלא על ההמראה ולא על הקטלא ועל גמר דין וא\"כ נימא דגמר דינו לא היה אלא בעת המיתה ולא מקודם דאיכא ביה משום עינוי הדין ואברא דמדקאמר ר\"י לר\"ע לא מענין דינו הכי משמע דלר\"ע היה בה עינוי הדין מיהו צ\"ע מנ\"ל לר\"ע האי מילתא ואולי כיון דמיד שהעידו עליו העדים שעשה כהוראתו דינו מבוא' כל שמשהין אותו עד הרגל הו\"ל עינוי הדין אף דלא גמרו דינו למיתה והסכימו כולם שדינו למות וזה מבואר.<br><b> ודע </b> דמהא דקי\"ל גבי זקן ממרא כר\"ע שהיו ממתין אותו ברגל ק\"ל לידידי הרב ועצום בפ' נר\"ו ההיא דפ' אלו מגלחין די\"ד ע\"ב דאפליגו אביי ורב יוסף בברייתא דקתני דנין דיני נפשות במועד דאביי קאמר דדנין לאו דוקא דהא איכא ביטול שמחת י\"ט אלא לענין בדיניה קאמר יע\"ש דהשתא תיקשי ליה לאביי הא דזקן ממרא דקתני בהדיא דממתין אותו ברגל מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו וע\"כ לשנויי כדרב יוסף וי\"ל דגבי זקן ממרא דאי אפשר בלא\"ה אע\"ג דאתו לאמנועי משמחת י\"ט ממתין אותו ברגל אבל בשאר המומתין דאפשר למחר וליומא אחורי ק\"ל שפיר לאביי אמאי התירו לדון בי\"ט אלא ודאי דלעיוני קאמר ועוד י\"ל לע\"ד דכיון דזקן ממרא כבר נגמ' דינו בעירו אפי' שהיו ממתין אותו ברגל לא היו מתבטלין משמחת י\"ט דגברא קטילא קטלו וליכא איסורא דלא תאכלו על הדם אלא ביום שנגמרו דינו על המות ולא ביום שנהרג וספק זה יש להסתפק במי שנגמר דינו למיתה שאסורין באכילה אותו יום אם בכת זה המחוייב מיתה מי נימא דהותרו לאכילה או לא וכעת אין הפנאי מסכים עמי לעמוד על זה.<br><b> ודע </b> דבפ' הנחנקין דפ\"ט מייתי ההיא דת\"ר ד' צריכין הכרזה כו' ובכולם כתיב וכל העם וכל ישראל ובעדים זוממים כתיב והנשארי' דלאו כ\"ע חזו לסהדותא יע\"ש ועיין בפי' רש\"י שם וק\"ל דגבי בן סורר נמי לאו כ\"ע חזו להכי שהרי אינו נענש ן' סורר אם לא משהתחיל להביא ב' שערות עד שיקיף זקן וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ממרים וכמה חילוקים אחרים דלא שייכי לגבי כ\"ע כמו שיראה הרואה ואיך כתיב וכל העם ומזקן ממרא ל\"ק לי דאפשר דכל העם ישמעו ויראו קאי אכל ישראל אפי' למי שאינו ראוי לזקן ממרא שישאו ק\"ו שלא לעבור ע\"ד חכמים מהריגת זקן ממרא אבל גבי בן סורר ק' ואפשר לומר דגבי ן' סורר ישמעו ויראו כל ישראל שלא לגזול ולגנוב כיון שן' סורר נהרג ע\"ש סופו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המקלל </b>\n<b> אביו ואמו כו' שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו כו'.</b> נתתי אל לבי לתור ולדרוש בשורש זה דוי'ו להוסיף או לחלק הנה בפ\"ד מתות דס\"ו ע\"א ובמציעא דצ\"ד ובשבועות דכ\"ז ובחולין דע\"ח וביומא דז\"ן ובמנחות ד\"ץ ע\"א מייתי תלמודא פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן גבי קרא דומקלל אביו ואמו מות יומת וקאמר אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת\"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע\"כ ופרש\"י רבי יונתן אומר מתחיל' המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו לא תחרוש בשור ובחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו ואביו ואמו קלל דסיפא דריש ליה ר' יונתן לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה עכ\"ל.<br><b> וקודם </b> שנבאר דברי רש\"י ז\"ל נבין לישנא דר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע כו' מהו הכוונה כי יש לצדד ולומר דהכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ואין הכרע לאחד משתי המשמעיות טפי מהאחר הילכך אית לן למדרש הכתוב לחומרא ולחייב את המקלל את אחד מהם או דילמא הכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ושתיהן בכלל משמעות המקרא וכאלו בא מפורש בכתוב ומקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד משניהם מות יומת ואי כוונת ר' יונתן הוא כהצד הראשון שכתבנו ישתנה הבנת המקרא לדעת רבי יונתן לפי ענין הכתוב דהכא גבי מקלל דהחומרא הוא לחייב מקלל אחד מהם יהיה הבנת הכתוב ומקלל אביו או אמו ואם יהיה ענין הכתו' ציווי לעשות על ב' דברים והחומרא הוא שיתחייב בשתיהן יהיה הבנת המקרא זה וזה ולא זה או זה משא\"כ לפי הצד השני שכתבנו דאין שינוי בהבנת הכתובים לר' יונתן דלעולם יפורשו בהבנת ב' המשמעיו' זה וזה וזה או זה והמשל בזה מקרא שכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה דלפי הצד הראשו�� שכתבנו יהיה כונת הכתוב שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד ואין הכוונה או זרוע או לחיים או קיבה ולפי הצד השני יהיה כוונת הכתוב שתי המשמעיות שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד וגם יפורש הזרוע או הלחיים או הקיבה וכי תאמר אלי היאך אפשר לפרש בכתוב הזה כן כיון דשתי הפירושים סותרין זה את זה דלפי הפי' האחד חייב ליתן שלשתן ולפי הפי' האחר אינו חייב ליתן אלא אחד מהן ולא דמי למקלל אביו ואמו דב' הפירושים אינן סותרין זה את זה כמובן הא לא קשיא דיש לפרש ב' הפירושים הכא נמי שלא יהיו סותרין זה את זה דהיכא דישנן לשלשתן בידו שלא נאבדו או שאין הבהמה בשותפות עם אחר וכיוצא חייב ליתן שלשתן ואם אין שלשתן בידו אלא אחד מהם חייב ליתן אחד מהם מהנמצא בידו או זרוע או לחיים או קיבה.<br><b> וא\"ת </b> ולפי הצד הראשון נמי כיון דאין הכרע לאחד מב' המשמעיות ואית לן למדרש לחומרא ה\"נ היכא שאין בידו אלא זרוע או לחיים או קיבה ודאי דאית לן למדרש לחומרא ולחייבו באחד מהן וא\"כ לא נ\"מ בין שני הצדדים שצדדנו מידי לזה אומר לך דאה\"נ אלא דלפי הצד הראשון אין ב' המשמעיות בכלל משמעות המקרא דמשמעות המקרא והבנתו הוא אחד משניהן דהיינו מקלל אביו או אמו ומקלל שתיהן כאחד ילפינן ממילא ומק\"ו וה\"נ גבי קרא דונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה משמעות המקרא הוא שיתן זה וזה וזה והיכא שאין לו אלא אחד מהן מסברא ילפינן דודאי לא חייבו הכתוב אלא היכא דיש לו שלשתן ואם אין לו אלא אחד מהן סברא הוא דמחייב ליתנו לכהן דבכלל מאתים מנה משא\"כ אפי' הצד השני הב' המשמעיות בכלל הבנת הכתוב וכאלו בא מפורש הדבר בכתוב כמדובר לעיל.<br><b> ואין </b> ספק דהצד השני הוא הנכון בכוונת הלשון חדא דלפי הצד הראשון העיקר חסר מדברי ר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו ואם כוונתו לומר דאין כאן אלא משמעות אחד ותפסינן לחומרא הו\"ל לרבי יונתן לסיים ולומר דהכא פי' הכתוב הוי כל אחד ואחד לבדו משום חומרא ועוד דכיון דספק נפשות הוא אדרבא הו\"ל למדרש קרא אפי' לא כתיב יחדיו כמו דכתיב יחדיו ואינו חייב עד שיקלל את שתיהן ועוד דבפ' השואל דצ\"ו ע\"א גבי קרא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו לא קאמ' הש\"ס דרב' סבר לה כר' יונתן ומתר' לקראי כוותי' אם בעליו עמו לא ישלם משמ' דאיתיה בתרוייהו ומשמע דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתי' בתרוייהו ומשמ' נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב לומר לך כו' יע\"ש ואם איתא להצד הראשון שכתבנו דאין במשמעות המקרא והבנתו אלא חדא או זה וזה או זה או זה אלא הו\"ל למדרש שתיהן בתרוייהו ובכל חדא וחדא אלא אחד מהם הו\"ל למדרש ולחומרא אלא ודאי דהצד השני הוא הנכון דלרבי יונתן היכא שהזכיר הכתוב ב' דברים אפי' שהזכירן בוי\"ו כשפסק עליהן דין מיתה או איסור קאי אשניהן יחד ואכל אחד ואחד לבדו דשתי המשמעיות הן בכלל הבנת הכתוב כמדובר ועיין ג\"כ להתוס' ביומא דנ\"ח ע\"א ד\"ה רבי יונתן כו' שכתבו בהדיא דלרבי יונתן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ב ד\"ה מעתה ודוק.<br><b> ובכן </b> נבא לבאר כוונת רש\"י ז\"ל דמ\"ש מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו כו' כוונתו מבוארת דלר' יונתן אין צורך ללמד דאף על אחד מהם חייב מסוף המקרא דסמך הקללה לאמו כמ\"ש ר' יאשיה אלא מתחילת המקרא נמי משמע דחייב על אחד מהם וז\"ש רש\"י משמע את אביו ואת אמו כו' כלומר משמע דאי משמעות אע\"ג דכתוב את אביו ואת אמו בוי\"ו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין א' משמע נמי אחד מה כו' כלומר דהוי\"ו מוסיף לא ימעט משמעות דאחד מהם נמי דההוספה היא לענין הדין שהדבר האחרון דינו כדבר הראשון והראשון כאחרון ע\"ד שאמרו במציעא דצ\"א ע\"א גבי שומר שכר וש\"ח דיליף מדין שואל בוי\"ו מוסיף לענין אם בעליו עמו דפטור דילמד עליון מתחתון ועיין בזבחים דמ\"ה ע\"א לענין נהנה מן ההקדש דאם בספק חייב אשם תלוי כשאר ספק חטאות דיליף בוי\"ו מוסיף דואם נפש כי תחטא ועיין במנחות די\"ט ע\"א גבי מקמיצה ואילך מצות כהונה ועיין ביומא ד\"ה ע\"ב לענין מכנסיים דמעכב בבגדי כהונה ועיין בראש השנה ד\"י ע\"א גבי פירות שחנטו בשנה רביעית קודם ט\"ו בשבט דכתיב ובשנה הרביעית וכיוצא באלו בש\"ס וא\"כ ה\"נ הוי\"ו מוסיף הוא לענין אמו שדינה כדין אביו שהמקלל חייב אבל אכתי אפשר נמי למשמע מקרא שע\"כ אחד מהם חייב וכאלו אמר ומקלל אביו ומקלל אמו שכל ב' דברים שהוזכרו בכתוב וגזר עליהן מיתה או איסור אפי' שהב' דברים נאמרו בוי\"ו מוסיף הדין הנאמר עליהן קאי בין על שניהן יחד בין לכל אחד לבדו כמ\"ש רש\"י בפ' השואל דצ\"א ע\"ב ד\"ה אביי סבר כו' וכתב עוד כדרך שהוצרך לפרט בכלאים שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו כו' לדר' יונתן מה\"ט הוצרך הכתוב גבי לא תחרוש בשור ובחמור לומר יחדיו משום דאי לא הוה כתיב יחדיו הוה משמע בין בשניהן יחדיו ובין בכל אחד ואחד לבדו.<br><b> וראיתי </b> למהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח שהביא דברי רש\"י ז\"ל הללו וכתב וז\"ל ואיכא למידק דכיון דעיקר המשמעות הוא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון למה אצטריך יחדיו ואפשר לתרץ חדא מתרתי דנימא דכוונת רש\"י ז\"ל למימר דאם לאו קרא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הייתי אומר מסברא דמשמע שניהן כאחד ודוי\"ו מוסיף על ענין ראשון אבל כיון דאצטריך למימר בשור ובחמור יחדיו משמע דהיכא דלא כתיב יחדיו לא משמע אלא כל אחד בפני עצמו ולפי זה התירוץ לישנא דנמי הוא דחוק א\"נ אפשר למימר דכוונת רש\"י דכיון דלא קאמר או וקאמר יחדיו כוונת הכתוב להזהיר ולענוש בשור ובחמור לבדו או בשניהן יחדיו משום דאין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ונפקא מינה דהיכא דאתה יכול לקיים את שניה' שפיר ואם לא נוכל לקיים את שניהן נקיים משמעות דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון דמשמע טפי עכ\"ל ויש ט\"ס הניכר בדבריו ובמ\"ש דלא קאמר או וקאמר יחדיו צ\"ל ולא קאמר יחדיו וכ\"כ שם בפ' י\"ז בתשו' כיע\"ש.<br><b> ויען </b> ראה ראיתי להרב כהונת עולם ז\"ל בה' נדרים ד\"ב ע\"א ד\"ה אך נתקשה הרבה בהבנת דברי מוהריב\"ל ז\"ל הללו עד שהוצרך לומר דט\"ס נפל בלשון הקושיא או שהלשון אינו בדקדוק וכונתו להקשות על לשון ר' יונתן דנקט משמע שניהן כאחד כו' כיע\"ש ועיין ג\"כ בס' עבודת ישראל דקכ\"ו ע\"א וע\"ב ועיין עוד בס' קול יעקב בחידושי ההלכות די\"ז ע\"א ובמ\"ש שם וז\"ל ומיהו יש הפרש אחר מהכא להתם דהכא ההיא דאתה יכול לקיים את שניהן נכלל בתירוץ זה והתם עשאו בשני תירוצים וצריך ישוב עכ\"ל ואני לא מצאתי שום הפרש במ\"ש בסי' ס\"ח למ\"ש בסי' י\"ז ולא זכיתי להבין מאי קאמר.<br><b> ולע\"ד </b> אין צורך להגיה בדברי מוהריב\"ל ז\"ל כלל דהרב ז\"ל ידע שפיר דאצטריך יחדיו לדעת רש\"י גבי לא תחרוש בשור ובחמור לאשמועינן בעלמא דכל היכא דלא כתיב יחדיו דרשינן וי\"ו לחלק אלא דהרב ספוקי מספ\"ל אי אתא יחדיו לאשמועינן בדעלמ' וי\"ו לחלק דוקא או דילמא דבעלמא דרשינן שתיהן בין וי\"ו להוסיף ובין וי\"ו לחלק ומספ\"ל בלישנא דרבי יונתן דקאמר משמע הכי ומשמ�� הכי בשני הצדדים שצידדנו לעיל אי הכוונה בהצד הראשון או כהצד השני והרב ז\"ל הכריח כהצד השני מלשון רש\"י שכתב משמע נמי כו' דמבואר דס\"ל דאי לאו יחדיו משמע בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף דשתיהן במשמ' הכתוב ואין ספק דהכריחו לרש\"י כן לישנא דר' יונתן וההיא דהשואל וכמו שהכרחנו לעיל והרב ז\"ל לא הוצרך להאריך בזה דהוא מבואר מעצמו והוא ז\"ל לא כתב מעיקרא ואיכא למידק ור\"י אלא לומר דלזה יש לתרץ חדא מתרתי והעיקר בכוונת רש\"י דאי לאו יחדיו יש במשמעות הכתוב בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף משום דבחדא מינייהו לא סגי דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין ולכן בסי' י\"ז עשה עיקר מהתירוץ האחרון ולא הזכיר הראשון וזה ברור.<br><b> ותמהני </b> מהרב שער אפרים ז\"ל בסי' קל\"ג ד\"ק ע\"ג עמד על דברי רש\"י דפ' ארבע מיתות ובמ\"ש מהריב\"ל על דבריו והאריך ליישב כוונת רש\"י ז\"ל בדברים דחוקים מדרך הפשט כיע\"ש ועיין עוד למהרשד\"ם בחא\"ה סי' מ\"ח דלפי דבריו ז\"ל כוונת רש\"י דכל היכא דלא כתיב יחדיו אין משמעות הכתוב אלא וי\"ו להוסיף או וי\"ו לחלק כל אחד לפי ענין הכתוב דאי וי\"ו להוסיף לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו להוסיף ואם וי\"ו לחלק לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו לחלק יע\"ש ודבריו ז\"ל הם כהצד הראשון שכתבנו לעיל בלישנא דר' יונתן וזה לא ניתן ליאמר וכמ\"ש לעיל וכבר תפס עליו בזה הרב משפט צדק בח\"א דקמ\"א ע\"א והרב כ\"ע ז\"ל בדף ע\"ב גם מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קל\"ד קאי כשיטת הרשד\"ם ז\"ל וכבר תמה עליו ג\"כ בס' כ\"ע דפ\"א רע\"ב כיע\"ש גם הרב משפט צדק שם לא צידק כמ\"ש שם דיחדיו אשמועינן לדעת רש\"י דוי\"ו לחלק דוקא ובין לחומרא ובין לקולא ומ\"ש רש\"י אע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון כו' היינו אי לא הוה כתיב יחדיו דהשתא דכתיב יחדיו אשמועינן איפכא דבעלמא וי\"ו לחלק יע\"ש ולדבריו מלבד דק' ההיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן לקרא דר' יונתן בשתי המשמעיות דוי\"ו להוסיף ובוי\"ו לחלק אם לישנא דר' יונתן נמי דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד כו' לא דייק דלפי דבריו לא הו\"ל לר' יונתן לומר אלא משמע אחד אחד בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו אם לשון רש\"י דכתב משמע נמי פשטיה משמע דב' המשמעיות איתנהו כמבואר ועיין ג\"כ להרב ט\"ז בי\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ט שגם הוא ז\"ל משמע ליה כהרשד\"ם ז\"ל דלרבי יונתן כל היכא דלא כתיב יחדיו אין כאן אלא משמעות אחד לחומרא יע\"ש ובהרב כהונת עולם ז\"ל ד\"ף יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הט\"ז ז\"ל עיין בס\"ס לחם יאודה ח\"ב דס\"ו ע\"ד וגם הוא ז\"ל קאי בשיטת הרב משפט צדק ז\"ל בכל מ\"ש שם כיע\"ש.<br><b> ולענין </b> הלכה במחלוקת זה דר' יאשיה ור' יונתן כתב הרב הנמקי ז\"ל בדפ' השואל דקי\"ח ע\"ב דקי\"ל כר' יונתן דמשמע אחד אחד לבדו ואפי' לא קילל אלא אחד מהם חייב וכן באם בעליו עמו דאמר קרא לא ישלם לא בעינן שיהיה בשניהן כאחד דהיינו בשעת שאלה ובשעת שבורה ומתה אלא דיי באחד דהיינו בשעת שאלה משום דרבא סבר לה כוותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיעל קג\"ם כ\"כ הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א ז\"ל בתשובה עכ\"ל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובה שכתב הרב ז\"ל אין ספק שהיא היא התשובה שהביא מרן ז\"ל בב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון כיע\"ש ועיין עוד להתוס' בפ' הזרוע דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי הנך כו' שכתבו דקי\"ל הלכה כחנניה דאותו ואת בנו נוהג בזכרים משום דהתם מוקמינן לחנניה כר' יונתן דס\"ל דלחלק לא צריך קרא והכא ס\"ל כר' יונתן והלכה כרבא לגבי אביי יע\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם כיע\"ש ודברי כל הראשונים ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דמוהרשד\"ם בחא\"ה סימן מ\"ח כמ\"ש הרב שער אפרים ז\"ל בסימן קל\"ב יע\"ש.<br><b> ואיברא </b> דלמאי דקי\"ל כר' יונתן א\"כ גבי אותו ואת בנו הו\"ל למדרש אותו כחנניה דאתא לרבות זכרים והו\"ל למפשט דחוששין לזרע האב דלרבנן דחנניה דאצטריך אותו לחלק מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא אבל לדידן דלא בעינן אותו לחלק א\"כ ע\"כ אתא לדחנניה דדריש אותו דמשמע זכר כדאיתא התם בפ' אותו ואת בנו דע\"ט ע\"א וא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב ואלו בפ' שני דייני גזרות דקי\"א פסק הש\"ס בהדיא הלכה כר' יאודה בפרדות דמספק\"ל אי חוששין לזרע האב וגם כל הנהו אמוראי בתראי דמייתי התם ס\"ל כר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כמ\"ש התוס' שם ד\"ה עייל לי יע\"ש.<br><b> והנה </b> קושיא זו הוקשה להם להתוס' בפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א ד\"ה או מבעי ליה לחלק כו' יע\"ש שהניחוה בתימה ועיין לרש\"ל בס' יש\"ש בפ' או\"ב סי' ג' שעלה לישב דאפי' לר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן דלא בעינן קרא לחלק ואותו אצטריך לרבות את הכלאים ואע\"ג דכלאים מרבינן ממילת או איכא למימר דר' יאודה או לא דריש א\"נ מילת או דרשינן ליה למלתא אחריתי וכמ\"ש התוס' בהאי שמעתתא עכ\"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' שחיטה דקמ\"ח ע\"ג שכתב דלדידן אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ובהכי ניחא ליה דברי רבינו ז\"ל דאע\"ג דבפי\"ב מה' שחיטה הלכה י\"א פסק דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מספק שמא חוששין לזרע האב אפי\"ה פסק שם בפי\"ב הלכה ח' דשה הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחטה עם הבן לוקה ותמהו עליו דאמאי לוקה כיון דס' הוא אי חוששין לזרע האב א\"כ בת הצביה הזאת ספק הוא אי נוהג בה דין אותו ואת בנו ואין מלקין על הספק מיהו לפי האמור הנה נכון דאע\"ג דס' הוא אי חוששין לזרע האב אפי\"ה גלי רחמנא בכלאים דנוהג בה דין אותו ואת בנו את\"ד יע\"ש.<br><b> ולא </b> נחה דעתי בזה כמו שאכתוב לקמן ודרך אגב ראיתי שם למורי נר\"ו עמד עמ\"ש הר\"ן ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל דאפי' רבי יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אפי\"ה ס\"ל לענין אותו ואת בנו דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן יע\"ש דא\"כ מאי פריך התם בגמ' דע\"ט ע\"ב אבריתא דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי ולפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניה ורבנן כו' ואי כדבריו מאי קושיא אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי דהא בהא תליא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים והצריכו עיון יעו\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> אפשר ליישב דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן ז\"ל דאפי' למאן דמספ\"ל בעלמא אי חוששין לזרע האב אפ\"ה לענין או\"ב ס\"ל דאין חוששין מדרשא דקראי אלא משום דק\"ל דאלת\"ה ת\"ק דחנניה דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מני לא רבי יאודה ולא רבנן ולא ר\"א דכולהו ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדמסיק הש\"ס התם בדע\"ט ע\"ב ומתוך כך ע\"כ לומר דאפי' מאן דמספ\"ל בעלמא גבי או\"ב ס\"ל דאין חוששין כי היכי דתיקום רישא דברייתא כר\"י וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שהביא מורי הרב נר\"ו שם ובכן לפום מאי דאסיק אדעתיה הש\"ס למימר כרבנן ור\"א מפלגו בחוששין לזרע האב ולרבנן ס\"ל חוששין לזרע האב ולר\"א אין חוששין ולא קמספ\"ל בזה כלל א\"כ לפ\"ז מצינן למימר שפיר דת\"ק דחננ��ה היינו ר\"א ומה\"ט קממעט זכרים ולא בעינן למדחק נפשין ולומר דת\"ק דחנניה בעלמא ס\"ל חוששין ושאני הכא דגלי קרא כיון דמצינן לאוקומה שפיר כמאן דס\"ל אין חוששין ומש\"ה פריך הש\"ס דאדמפלגי רבנן ור\"א בכלאים ובכוי לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן מיהו למאי דמסיק וקאמר דאף רבנן ור\"א ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מעתה עכ\"ל דת\"ק דחנניה נמי ס\"ל הכי ושאני אותו ואת בנו דגלי ביה קרא דאלת\"ה מני לא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א ודוק.<br><b> ועוד </b> אפשר ליישב לע\"ד דלדעת הרמב\"ן ז\"ל כי פריך הש\"ס לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן לאו לענין אותו ואת בנו קאמר אלא בפלוגתא דפליגי בפרדות רבי יאודה וחכמים קאמר דאמר שמואל מאן חכמים חנניה דהתם נמי קמפלגי בחוששין לזרע האב דלר\"י דאין חוששין לזרע האב הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ולחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב מותרים ולמה להו לאפלוגי הכא בתרתי בחוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה ולזה משני אי פליגי בההיא הו\"א בהא אפי' רבנן מודו דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן ודוק ומיהו מ\"ש בתירוץ הראשון הוא הנכון לע\"ד טפי.<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל חלוק על הרמב\"ן ז\"ל בזה וס\"ל דת\"ק דחנניה דממעט זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב כלל ואפי' לקולא דלא מספ\"ל דחוששין לזרע האב אלא לר' יאודה ולרבי אליעזר ורבנן דר\"א אבל לדידיה לא מספ\"ל כלל ואמינה לה ממ\"ש רש\"י ז\"ל בס\"פ ב' דייני גזרות דקי\"א ע\"ב עלה דתניא פרדא שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כתב וז\"ל מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כו' ורבנן פליגי עליה ואמרי אין חוששין לזרע האב ואם בת סוסיא היא מרביעין עליה סוס ואם בת חמורה היא מרביעין עליה חמור הכי איתא בפ' או\"ב עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה היינו חנניה דס\"ל חוששין לזרע האב כדקאמר שמואל ואע\"ג דלדידהו אמרינן כל מיני פרדות אחת הן ואפי' הנולדים מן החמור מותרין עם הנולדים מן הסוס מ\"מ פרי עם האם אסור דהתם היא סוסיא והפרי אי חוששין לזרע האב היא חמור וה\"נ קאמר התם רב הונא בריה דרב יאושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור ואיך כתב רש\"י ז\"ל דרבנן דפליגי עליה דר' יאודה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם שרי דמה לי פרי עם האם מה לי פרד עם האב דהיינו בת סוסייא דמרביעין עליה סוס שכתב רש\"י ז\"ל מיהו נר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דת\"ק דחנניה דממעטו זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ולדידהו פרי עם האם שרי דע\"כ לא קאמר רב הונא הכל מודים בפרי עם האם שאסור אלא לר' יאודה דספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב ולחנניה דפשיטא ליה הכי מיהו לת\"ק דחנניה דפשיטא להו דאין חוששין לזרע האב ודאי דפרי עם האם שרי ושמואל משום דס\"ל דהלכה כחנניה קאמר דחכמים דפליגי אר' יאודה היינו חנניה כדקאמר הש\"ס ואזדה שמואל לטעמיה כו' אבל אה\"נ דת\"ק דחנניה פליג עליה דר' יאודה נמי וס\"ל דאפי' פרי עם האם שרי ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא כתב רש\"י ז\"ל ג\"כ דחכמים פליגי עליה דר\"י וס\"ל דחוששין לזרע האב וכל מיני פרדות אחת הן ומאן חכמים חנניה כדקאמר שמואל וצ\"ע ועיין בפ' כל הבשר דקי\"ד ע\"ב דנראה דפרי עם האם לכ\"ע אסור וליכא מאן דפליג בהא כדברי הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למורי הרב שם דקמ\"ט ע\"א הקשה בשם מהר\"ם מלובלין סי' ס\"ה דבפ' כסוי הדם דפ\"ו ע\"ב אפליגו ר\"י ורבנן בשחט חיה ועוף במקום אחד דרבנן ס\"ל כסוי אחד לכולן ור\"י ס\"ל שחט חיה יכסינה ואח\"ך ישחוט את העוף ואמרי' דטעמיה דר\"י משום דקרא כתיב חיה או עוף ורבנן ס\"ל דאו לחלק ור' יאודה לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש והשתא כיון דאנן קי\"ל דחוששין לזרע האב מספק א\"כ גבי כסוי הדם היה לנו לפסוק דטעון כסוי לכל אחד מספק דהא לחנניה דס\"ל דחוששין לזרע האב לגבי אותו ואת בנו לא בעי או לחלק וא\"כ גבי כס\"ה דכתיב או אי חוששין לזרע האב לא בעי או לחלק וי\"ו ודאי דאתא להפסיק ולהטעין כסוי לכל אחד דלחלק לא צריך קרא וא\"כ מספקא הול\"ל דטעון כסוי לכל אחד שמא או אתא לחלק או שמא אתא להטעין כסוי לכ\"א יע\"ש ויותר היה לי לתמוה דלדידן דקי\"ל כרבא אליבא דר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ פשיטא טובא דאו לא אצטריך לחלק אלא אצטריך להטעין כסוי לכ\"א כר' יאודה וא\"כ לא הוה לן למפסק כרבנן דר\"י דכסוי אחד לכולן אלא כר\"י.<br><b> וראיתי </b> למורי הרב נר\"ו שם שתירץ וז\"ל דאו דגבי כסוי הדם אצטריך לדרשא אחריתי דדריש בתורת כהנים יכול אף עוף טמא במשמע ת\"ל חיה וכתב הרב ק\"א ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהיא כחיה וממילת או דרישה לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד אלו דבריו יע\"ש ולא נחה דעתי בזה שהרי חזרו בתורת כהנים מדרשא זו ואמרו אי מה חיה שאינו באם על הבנים כו' ת\"ל אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל אין לי אלא עוף נאכל חיה נאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף אשר יאכל וכתב הרב ק\"א ז\"ל אין לו צריך שיהיה ממין הנאכל לחיוב כסוי דמו אלא בעוף דסמוך לו כתיב תנאי דאשר יאכל חיה דאם היא אינו חייב לכסות אלא בנאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף דמילת או מקיש אותם כדי שתשוב מילת אשר יאכל לשניהן עכ\"ל.<br><b> הרי </b> מבואר דממילת אשר יאכל ממעטינן עוף טמא וחיה אדרבא יליף מעוף וכיון שכן למאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק נמי משמע אפי' הוה כתיב נמי חיה ועוף ולא הוה כתיב או שפיר משמע לחלק ומילת אשר יאכל לדידיה ודאי דהוה קאי בין אחיה ובין אעוף כדדרשינן קרא דאם בעליו עמו אשעת שאלה או אשעת שבורה ומתה כדאיתא בפ' השואל דצ\"ו ועוד דהא קי\"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאיתא נמי התם דצ\"א ע\"א ובכמה דוכתי באופן דאכתי אייתר לן מילת או ועכ\"ל דאצטריך לכדר' יאודה להטעין כסוי לכל אחד ואחד והדרא קו' לדוכתא ולפי מ\"ש לעיל בשם רש\"ל ז\"ל דר' יאודה דמספ\"ל בחוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן כו' ואו לא דריש כו' א\"נ אצטריך לדרשא אחרת יע\"ש ה\"נ איכא למימר הכא דאו לא דריש א\"נ אצטריך לדרשא אחריתי ותלמודא דקאמר דלרבנן אצטריך או לחלק היינו אי ס\"ל כר' יאשיה אבל אי ס\"ל כר' יונתן איכא למימר דאו לא דרשי א\"כ אצטריך לשום דרשא ודוק ועיין במ\"ש לעיל בשם מורי הרב נר\"ו ליישב דעת רבינו שפסק דכלאים חייב באו\"ב וגם חייב בכוי משום דלמאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק איתר לן מילת אותו ומילת או ודרשינן לרבות את הכוי ואת הכלאים יע\"ש ולפי דבריו קשה דה\"נ גבי כסו\"ה דאייתר מילת או לר' יונתן כמדובר הו\"ל לרבות את הכוי כי ע\"כ נראה הנכון מ\"ש רש\"ל ז\"ל.<br><b> עוד </b> ראיתי למורי הרב נר\"ו שם שכתב וז\"ל ודוכוותא כעין זה קשה ע\"מ שפסק רבינו בפי\"ג מה' נזקי ממון כו' יע\"ש כלומר דבפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א איפליגו ר\"י ורבנן גבי קרא דונפל שמה שור או חמור דלרבנן אינו חייב על נזקי כלים בבור ולר' יאודה חייב ואמרי' התם דרבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יאודה דריש או לרבות את הכלים ורבנן אצטריך או לחלק ור' יאודה לחלק מונפל נפקא ליה ורבנן ונפל טובא משמע יע\"ש ופסק רבינו כרבנן דאינו חייב על נזקי כלים וק' דכיון דק��\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ אייתר לן מילת או וע\"כ דאתא לרבות כלים כדדריש ליה כר' יאודה וא\"כ הו\"ל לרבינו לפסוק כר' יאודה ולא כרבנן ועיין בס' הלכה למשה שם דקי\"ג ע\"א וע\"ב שכתב דאע\"ג דקי\"ל כר\"י איכא למימר דאו אצטריך ליה לשום דרשא ועוד תירץ ע\"פ מ\"ש הרב תה\"ד בפסקים וכתבים סימן ע\"ג דמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן אינו אלא כשאינו כולל את שניהן בלשון אחד כעין מקלל אביו ואמו וכן שור ושה דלא תשחטו קאי אשוחטים אבל היכא דכיילינהו בדבור אחד כגון ותפשו בו אביו ואמו כו' לכ\"ע משמע שניהן כאחד עד שיאמר או כו' וכמו כן הכא דונפל טובא משמע כמ\"ש לרבנן וא\"כ אם לא היה אומר או הייתי אומר לכ\"ע בעינן שניהן כאחד קמ\"ל או לחלק אלא דלהתוס' והרשב\"א ז\"ל לא ס\"ל כהאי חילוקא שהרי כתבו שם דהך סוגייא אתייא דלא כר' יונתן וכמ\"ש מהראנ\"ח בתשו' כ\"י הובאו דבריו בכנ\"הג י\"ד סי' רכ\"ח הגב\"י אות שי\"ח יע\"ש.<br><b> והנה </b> זה שדימה הרב קרא דונפל לקרא דותפשו בו שכתב הרב תה\"ד ז\"ל אין דמיונו עולה כלל דודאי מאי דאמרי' בגמ' ונפל טובא משמע היינו לומר דאף טובא נמי במשמע דונפל אבל פשטיה דלישנא אינו אלא לשון יחיד דלשון רבים הוא באומרו ונפלו לא ונפל אלא דלרבנן משמע להו דאף ונפל נאמר על רבים וקאי אנפילה לכ\"א ואחד בפני עצמו וכאלו אמר הכתוב ונפל אחד מהם ובזה אין מקום לתמיהת מהראנ\"ח ז\"ל על הרב תה\"ד ממ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' הפרה וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם בה' נדרים ד\"ף ע\"ג יע\"ש.<br><b> והן </b> עתה חדשים מקרוב באו שיטה מקובצת להראשונים ז\"ל לבבא קמא וראיתי שם בפ' הפרה דנ\"ד שכתב בשם תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש התוס' דהך סוגייא אזלא כאביי וז\"ל דמוהר\"מ ז\"ל תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה אמרי' שור וחמור דהכא משור וחמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו ועוד כתוב שם בשם הרב ישעיה וז\"ל תימא דכל סוגייא דהכא בין לרבנן בין לר' יאודה כר' יאשיה ס\"ל ואנן כר' יונתן קי\"ל דבפ' השואל אמרי' דאביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן ובפ' הזרוע נמי אמרי' דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ודרשי' אם לחלק כר' יאשיה וי\"ל דבמנחות פ' ב' מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן אצטריך ומן לחלק לכ\"א נסכין דאע\"ג דמשמע כ\"א בפני עצמו סד\"א היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהן נסכין אלא כשיעור אחד להכי כתיב ומן לומר שיביא ב' נסכין וכן י\"ל כאן דאצטריך קרא לחלק אף לר' יהונתן אע\"ג דמשמע כ\"א בפ\"ע היכא דנפלו שניהן אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו\"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא מחד מינייהו קמ\"ל עכ\"ל ואין ספק דט\"ס נפל במ\"ש דהתם דריש מן הצאן לחלק כו' דלאו ממילת מן הוא דדריש התם לחלק אלא ממילת או דכתיב או מן הצאן דמילת מן אדרבא לאו לחלק אלא לחבר הענין ולהוסיף כדאמרינן התם בדצ\"א ע\"א גבי קרא דאדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מהו דתימה כיון דכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי יע\"ש.<br><b> וע\"פ </b> דברי הר' ישעיה ז\"ל ממילא יתיישב נמי מה שהוקשה להם להתוס' בפ' או\"ב דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי כו' דהתם בשמעתין מסקינן דבין לר\"א ובין לרבנן ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואמאי מספ\"ל מאחר דבפ' הזרוע גבי מתנות מבעי להו קרא לחלק וכיון דבעו קרא לחלק מינה דאין חוששין לזרע האב כת\"ק לחנניה דמבעי ליה אותו לחלק וממעטו זכרים מאותו ואת בנו יעו\"ש מיהו בהכי ניחא דגבי מתנות אצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן דהו\"א היכא דשחט שניהן לא ליחייב במתנות אכל חד וחד קמ\"ל וברור ובהכי יתיישב נמי מה שהוקשה להם עוד שם וז\"ל וא\"ת לר' יוחנן דדריש התם אם שה לרבנן לרבות את הכוי כו' וא\"כ לא צריך קרא לחלק יע\"ש.<br><b> ודע </b> דבזבחים פ' השוחט והמעלה דק\"ז ע\"א מייתי הש\"ס פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע גבי זורק מקצת דמים בחוץ דחייב דר\"י מפיק ליה מקרא דדם יחשב כו' ור\"ע נפ\"ל מרבוייא דאו זבח וקאמר ור\"י מאי עביד ליה מבעי ליה לחלק ור\"ע לחלק מנ\"ל נפ\"ל מלא יביאנו ור\"י ההוא מבעי ליה על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר ור\"ע נפ\"ל מלעשות אותו ור\"י חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ ור\"ע מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב ע\"כ וכתבו התוס' שם ד\"ה מאי עביד ליה כו' וז\"ל ותימא דהך סוגייא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל דסבר לה כר' יאשיה דבעי קרא לחלק גבי ומקלל אביו ואמו עכ\"ל ולפום מאי דקי\"ל כרבא וכר' יונתן דוי\"ו לחלק נראה דאית לן למפסק כר' ישמעאל דמוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ דפטור דכיון דלא בעינן קרא לחלק מרבינן זורק מריבוייא דאו זבח ואייתר לן קרא דלא יביאנו וקרא דלעשות אותו חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ דפטור ועיין להרב מש\"ל בפי\"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה י\"א ד\"ה אך כפי פי' התוס' כו' שכתב דלפי הכלל דהלכה כר\"ע מחבירו נראה דהלכה כר\"ע כו' יע\"ש.<br><b> ולפי </b> מ\"ש נראה דהלכה כר' ישמעאל בהא מאחר דקי\"ל כר' יונתן מיהו לפי דברי הר' ישעיה ז\"ל שכתבנו לעיל איכא למימר דאף לר' יונתן אצטריך קרא לחלק דהו\"א דאע\"ג דלדידיה משמע כל אחד בפ\"ע אכתי היכא דשחט שניהן בחוץ לא מיחייב אלא חדא אחד מינייהו להכי אצטריך קרא לחלק דחיוב אכל חד וחד ודוק ומה שיש לעמוד עוד בענין זה מהסוגיא שבפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב עלה דאמר רבא מנא הא מלתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתנייא לא יאמר גרושה כו' וממ\"ש רש\"י ז\"ל שם דלכאורה לפי פי' רש\"י ז\"ל אותה בריתא אזלא כר' יאשיה וגם רבא ס\"ל כוותיה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' שם עיין במ\"ש בסוף פרט איסור חל על איסור די\"ט ע\"א יע\"ש ועיין עוד בס' לשון ערומים די\"ד ע\"א ד\"ה מיהו ק' כו' שהביא אותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב דיליף ר' יוחנן קדושי ביאה מקרא דבעולת בעל והכי יליף לה מברייתא מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ואמרי' התם דר' יוחנן להכי לא יליף מקרא דובעלה דאי מהתם הוה אמינה עד דמקדש והדר בעיל כו' וכתב הריטב\"א ז\"ל בחידושיו דר' יוחנן ורבי פליגי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דר' יוחנן ס\"ל כרבי יאשיה דוי\"ו להוסיף ולהכי לא יליף ליה מקרא דובעלה משום דהו\"א עד דמקדש והדר שהרי וי\"ו להוסיף אמנם רבי ס\"ל כר' יונתן דמשמע נמי אחד מהם ולהכי יליף מהאי קרא יע\"ש.<br><b> ועיין </b> לרבינו בריש הלכות אישות ובס' המצות סי' רי\"ג ממצות עשה ובשרשיו שם בשורש השני ובמה שהשיג עליו הרמב\"ן ז\"ל שם די\"ו ודי\"ז ולפי דברי הרמב\"ן ז\"ל דקידושי כסף וביאה הן מן התורה ודאי דלדידן דקי\"ל כר' יונתן די\"ו לחלק נמי משמע קי\"ל כר\"י דנפ\"ל קדושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה הנה נא ביארנו כל הסוגייאות שנראה לכאורה דאזלי דלא כר' יונתן והעמדנו אותן אליבא דהלכתא וכמבואר ועיין בפ\"ק דמגילה ד\"ב ע\"ב עלה דבעי הש\"ס ואימא פרזים בי\"ד מוקפים בי\"ד ובט\"ו ומשני א\"כ לימא קרא את יום י\"ד וט\"ו השתא דכתיב את ואת אתא את ופסקיה הני בי\"ד והני בט\"ו ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> ק' דהך שינויא דמשני דלא כר' יאשיה ודלא כר' יונתן דהא הכא גבי קרא דאיש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו דאע\"ג דכתיב את ואת ואפי' לר' יונתן קאמר דמשמע נמי אחד מהם וכ\"ש לר' יאשיה דלא משמע אלא שניהן כאחד ולפי מ\"ש הרב שער אפרים בסי' מ\"ח ליישב ההיא דקדוש ידים דכתיב נמי את ידיהם ואת רגליהם יתיישב ג\"כ זה וכן למה שתירץ בנו של הרב שם מיהו למ\"ש בס' אש דת די\"ט ע\"ד קשה ודוק ועיין עוד שם בפ\"ק דמגילה במאי דבעי ואימא פרזים בי\"ד מוקפים אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו יע\"ש ולפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל ונביא דבריו לקמן דבמידי דעשיה לכ\"ע וי\"ו להוסיף ק' לכאורה מאי קושיא דהא ואת כתיב ואפשר דתלמודא השתא בעי למימר דעיקר קרא דאת יום י\"ד ואת יום ט\"ו לאו במוקפים איירי אלא בפרזים ובשושן דפרזים בי\"ד ושושן בט\"ו כדגלי בהו קרא וכמ\"ש רש\"י בד\"ה פרזים בתליסר ומוקפים דלא קבע להו קרא זמן אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו ומשני שפיר דבזמניהם קאמר זמנו כו'.<br><b> ומעתה </b> יש לנו לעמוד במ\"ש מהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח וסי' י\"ז דאף ר' יונתן לא קאמר דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע אלא דוקא כי ההיא דומקלל אביו ואמו כו' דאיכא למימר דשתי המשמעיות בהבנת הכתוב וכאלו אמר הכתוב המקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד מהם מות יומת דכיון דאין עונשין ומזהירין מן הדין עכ\"ל דשתי המשמעיות הם בהבנת הכתוב אבל היכא דאי אפשר לפרש שתי המשמעיות בהבנת הכתוב דהוו תרתי דסתרי אהדדי אז אזיל ומודה ר' יונתן דאין המשמעות הוי\"ו אלא להוסיף ועפי\"ז עלה ליישב אותה תשובה שכתב הרשב\"א ז\"ל והביאה מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה לשום אדם כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם אם יוכל להלוות ברשות האחד שנשאר קיים והשיב דאנן קי\"ל כר' יונתן דאמר משמע ב' כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע ואף זה כיוצא בהם ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> תשו' הרשב\"א הלזו סותרת לתשו' הרא\"ש ז\"ל בכלל כ\"ה סי' י\"ב והביאה הטור בא\"ה סי' קמ\"ד במי שנתן גט על תנאי ואמר שאם יבוא לעיר שאשתו שרוייה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים בתוך ח' חדשים כו' או אם לא תהיה אשתו שם שיראה עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים שיהיה הגט בטל וכו' ועבר הזמן ולא בא והאשה אומרת שלא בא לפניה וכן הזקנים אומרים כן מי חיישינן שמא בא ונתבטל הגט כו' ובסוף התשובה כתב הילכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיחש שמא ביטל הגט בדיבורו וגם ליכא למיחש שמא יוציא לעז שבא כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדים שנתראה לאשה בפניהן או לזקן בפניהם הילכך אפי' לעז ליכא עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דס\"ל דוי\"ו להוסיף ומשו\"ה ס\"ל דמ\"ש בפניה ובפני עדים וכן בפני הזקנים ובפני עדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולכך קאמר הרא\"ש ז\"ל דצריך שיביא עדים שנתראה בפני האשה ובפני הזקנים דאי ס\"ל דאו או קאמר אכתי איכא למיחש שמא בא ונתראה בפני האשה ואין צריך שיביא עדים דמ\"ש ובפני עדים או בפני עדים קאמר מיהו עפ\"י האמור הנה נכון דבנדון הרשב\"א דאפשר לקיים ב' המשמעיות דמשמעות וי\"ו להוסיף אנו מקיימין כשראובן ושמעון קיימים דאינו יכול להלוות כי אם ברשות ב' יחד ובשמת אחד מהם אנו מקיימין משמעות וי\"ו לחלק כתב הרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כר' יונתן אמנם בנדון הרא\"ש ז\"ל דאי אפשר לקיים ב' המשמעיות דהוו תרתי דסתרי אהדדי כתב הרא\"ש ז\"ל דאין כאן אלא משמעות וי\"ו להוסיף.<br><b> ושוב </b> דחה הרב ז\"ל דבר זה מאותה סוגיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן קרא דאם בעליו עמו לר' יונתן בין שהיה עמו בשעת שאלה ובשעת שבורה ובין באחד מהם וה\"נ דרשי' קרא דאם בעליו אין עמו כו' כיע\"ש הרי דהתם ליכא עונשא ולא אזהרה בכתוב ואי משמעות הכתוב הוא בוי\"ו להוסיף הוי הפך משמעות וי\"ו לחלק וכן להפך ואפי\"ה דרשי' ליה לר' יונתן בב' המשמעיות ועכ\"ל דכוונת הכתוב כי דרשינן ליה בשתי המשמעיות לר' יונתן כאלו אמר בין בין כלומר בין אם יהיה בעליו בשעת שאלה ובשעת שבורה בין אם יהיו באחד מהם חייב לשלם או פטור מלשלם וכיון שכן בנדון הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל איכא למימר נמי הכי דמ\"ש בנדון הרשב\"א כי אם ברשות רו\"ש כוונתו בין ברשות שניהן בין ברשות אחד מהם וכן בנדון הרא\"ש ז\"ל נמי מ\"ש בפניה ובפני העדים כוונתו בין בפני שניהן יחד בין בפני אחד מהם והדרא קושיא לדוכתא למה זה פשיטא ליה להרא\"ש דמ\"ש בפניה ובפני העדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולא בפני אחד מהם ומתוך כך כתב הרב ז\"ל דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דמאי דקאמר המגרש שיתראה בפני האשה ובפני הזקן ובפני העדים לאו תרתי מילי נינהו אלא כולה חדא מילתא היא ועיקר ההתראות הוא בפני האשה שהיא בעלת הדבר או בפני הזקן שהוא שלוחה והעדים הם כדי שלא ישקר ויאמר שבא אפי' שלא בא דאל\"כ אלא דהוה ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהוו תרתי מילי מנ\"ל להרא\"ש ז\"ל למימר דאצטריך שיתראה בפני האשה ובפני העדים במצב אחד ובהכי ניחא דלא פליג הרשב\"א עליו דהרא\"ש ז\"ל וסבורין שניהן כו' ותו לא מידי ע\"כ ת\"ד ז\"ל יע\"ש.<br><b> והנה </b> מלבד ההכרח שהכריח הרב ז\"ל מאותה סוגיא דפ' השואל דאפי' היכא שאין אנו יכולים לקיים שניהם לר' יונתן דרשינן שני המשמעיו' לע\"ד יש להכריח עוד כדבריו ממ\"ש התוס' ביומא דנ\"ח גבי קרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר דאמרי' התם דלרבי יונתן אין מערבין לקרנות והקשה להם ז\"ל ד\"ה ר' יונתן וז\"ל תימה לי דהא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע והכא משמע דאית ליה דוקא מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ונראה כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים כו' יע\"ש.<br><b> והשתא </b> אם איתא דהיכא דאי אפשר לקיים שניהן ס\"ל דמשמע שניהן כאחד דוי\"ו להוסיף הרי התם אי אפשר לקיים שניהם דאי כוונת הכתוב שיקח משניהן כאחד אי אפשר שיקח מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ואי כוונת הכתוב שיקח מזה בפני עצמו ומזה בפ\"ע אי אפשר שיקח משניהן כאחד וא\"כ היה להם להתוס' ז\"ל להקשות עדיפא מינה דלרבי יונתן נמי כל כ\"הג הו\"לל דשניהן כאחד בעינן דע\"כ לא קאמר ר' יונתן דמשמע אחד אחד בפ\"ע אלא כי ההיא דומקלל אביו ואמו דכיון דאין עונשין מן הדין דרשינן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב אבל היכא דליכא עונש אלא אזהרה אין כאן אלא משמעות שניהן כאחד ומלשונם ז\"ל משמע דעיקר קושיתם דהכא נמי הו\"ל למדרש לר' יונתן שתי המשמעיות כי ההיא דומקלל אביו ואמו מיהו לפי מסקנת מוהריב\"ל ז\"ל דאפי' היכא דאי אפשר לקיים שתיהן נמי דרשינן שתי המשמעיות וכאלו פירש לנו הכתוב בין משניהן כאחד בין מאחד אחד לבדו בכל גוונא יהיה הדין כן הכא נמי לרבי יונתן הול\"ל דקרא הכי קאמר ולקח בין מדם הפר והשעיר כאחד ובין מכל אחד ואחד לבדו בכל גוונא מקיים מצות לקיחה ולמה זה קאמר ר' יונתן שיזה מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ותירצו שפיר התוס' ז\"ל דהכא איכא למימר ילמד סתום מן המפורש ומשו\"ה לא דריש ליה אלא אחד אחד לבדו ועוד יש להכריח לע\"ד כן מאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט שכתבנו לעיל שכתב הריטב\"א דרבי דנפ\"ל דקידושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ס\"ל כר' יונתן דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו יע\"ש ואם איתא דכל דאי אפשר לקיים שניהן אפי' רבי יונתן מודה דוי\"ו להוסיף ואינו אלא שניהן כאחד התם נמי אי אפשר לקיים שניהן מקרי וא\"כ הול\"ל דוי\"ו מוסיף ומשמע שניהן כאחד כדקאמר ר' יוחנן אלא ודאי דאף במקום שאי אפשר לקיים שניהן דרשינן ליה בשתי המשמעיות לרבי יונתן דכו"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש עבידי איניש דינא לנפשיה יש </span>\n<b> לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח כו' אע\"פ שלא היה הפסד בנכסיו אלו נתאחר ובא לב\"ד כו'.</b> ע\"כ. הכי איתא בגמ' עלה דשלח רב לרב נחמן הרי אמרו לרכיבה שלש ולבעיטה חמש כו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל אימא גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גורגורתא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קדלי ביומא דלאו דיליה א\"ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א\"ל מאה פנדא בפנדא דמרא למחייה אפי' למ\"ד לא עבי' איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר ר' יהודה אמר רב לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ\"ע ל\"פ דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יאודה אמר לא עביד איניש ד\"ל דכיון דליכא פסידא ליזיל לקמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דכדין עביד לא מחייב למייתי לב\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב עדות ביעקב סי' קט\"ו דרל\"ה ע\"ד שעמד ע\"מ שהקשה הרשב\"א בחדושיו במאי דקאמר ליה ר\"ן לר\"ח קנס' קמגבית בבבל דמאי קו' דאע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל הא אמרי' דאי תפס לא מפקינן מיניה וכן אי תבעי בב\"ד למיזל לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי פ\"ק וא\"כ מש\"ה שלח ליה למידע ושיעור הכאתו בפנדא דמרא ובקופינ' דמרא דאי מפייס ליה באותו שיעור שדינן ליה שמתיה וה\"נ אי תפס טפי משיעור זה מפקינן מיניה והרשב\"א ז\"ל תירץ דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא או אם אמר קבעו לי זמנא למיזל לארעא דישראל או לא וגופא דעובדא היכי הוה עכ\"ל והרב הנז' כתב דמעיקרא קו' ליכא דלא מבעיא לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש בספ\"ק דלא אמרו דאי תפס ל\"מ או דמזמנינן ליה למיזל לא\"י ואי לא משמתי' ליה אלא בקנס דתשלומי חצי נזק וכיוצא דאית ליה פסידא ועבדו ליה רבנן תקנתא דלא ליפסיד ממוני אבל בתשלומי ד' וה' דהוי טפי מנזקיה לא עבדו רבנן תקנתא להרווחי מידי מממונא דחבריה יע\"ש וא\"כ דכוותא ה\"נ דהוי מידי דבושת כמו שפרש\"י דהוי מידי דליכא חסרון כיס א\"כ איכא למימר דלא תקינו ליה רבנן לא תקנתא דהיכא דתפס ולא תקנתא דאזמניה למיזל והילכך קמקשי ליה קנס' קמגבית בבבל ואפי' לדעת הרא\"ש שחלק על הרמ\"ה וכתב דדין זה דאי תפס או אזמניה לדינא לאו תקנתא הוא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לשלם אלא שבבבל אין לו דיין שיכופינו ליתן לו כל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה כל דמחייב ליה מדאורייתא וא\"כ איכא למימר דבושת נמי דהוי מ\"ה דברי' שחייבה תורה למזיק שיתן לניזק אי תפס לא מפקינן מיניה וה\"ה דמזמנינן ליה לדינא ומשמתינן ליה מ\"מ נר' דבבושת אפי' הרא\"ש יודה להרמ\"ה דדוקא בתשלומי' נזק דד' וה' שדמיו קצובים בתורה ס\"ל להרא\"ש דכל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה אבל בבושת שאין דמיו קצובים בתור' דהכל לפי המבייש והמתבייש כל כה\"ג לא עביד איניש דינא לנפשיה שהרי כת' הרא\"ש בסוגיין דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא דוקא כגון שהדבר שהוא תופס הוא דבר ברור שהוא שלו אבל היכא שאין הדבר ברור שהוא שלו לעאד\"ל ואין בתפיסתו כלום וא\"כ בתופס דבר משו' בושתו דלא הוי דבר ברור שזה שתפס הוא שיעור דמי בושתו שחייב לו מדינא כיון דהני שיעורי דרבנן נינהו גם אין להם קצבה ודייני א\"י הם דיכלי לשעורינהו הני שיעורי ולא בני בבל א\"כ דינא אין כאן תפיסה אין כאן עכ\"ל והניח הדבר בצ\"ע.<br><b> ותמהני </b> דנר' דאשתמיט מיניה דמר אותה שאמרו בפ' שור שנגח דנ\"ו ע\"ב בעובדא דההו' גברא דתקע לחבריה ופרש\"י דהיינו שהכהו כנגד אזנו או שתקע ממש לתוך אזנו וביישו ושלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף ושאל ממנו אם הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע אם הוא סלע צורי שהוא ד' זוזים או סלע מדינה שהוא שמינית סלע צורי שהוא חצי זוז והשיב לו שהוא סלע דאמר רב יאודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף וכתב רש\"י ז\"ל ההוא גברא דתקע לחבריה והיה זה תפוס משלו דאי לא\"ה לא מגבינן בבבל עכ\"ל והרשב\"א ז\"ל בחי' כתב דמיירי דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארעא דישראל כו' ופייסי בסלע מדינה יע\"ש וה\"נ אמרינן התם גבי חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמי דרב הונא א\"ל זיל הב לי פלגא דזוזא כו' הרי מבואר שלא כדברי הרב ז\"ל שכתב דבבושת דליכא ח\"כ לכ\"ע אי תפס ל\"מ מיניה ולא מזמנינן ליה לדינא וכן ראיתי בש\"ע שכתב משם הר' יהונתן ז\"ל שהכריח מהני עובדי דרב טוביה ורב הונא דאפי' בבושת דליכא ח\"כ אי תפס למ\"מ ומזמנינן ליה לדינא יע\"ש ועכ\"ל דאף הרמ\"ה והרא\"ש לא נחלקו אלא בקנסא בתשלומי נזק שורו בד' וה' וכיוצא אבל בבושת שביישו בעצמו לחבירו מפני תיקון העולם עבוד רבנן תקנתא וקצבו הם שיעורא לקנסא ועשהו במידי דאית ביה ח\"כ דאי תפס למ\"מ ואי אזמניה לדינא מזמנינן ומשמתינן לו וכמו שעשו הגאונים תקנה לדורות למבייש את חברו אפי' בדברים מפני תקון העולם כמ\"ש הטור בח\"המ סי' א' וסי' ת\"ך ודוק.<br><b> ואיך </b> שיהיה הדרן לפלוגתא דר\"ן ור\"י אי עאד\"ל אי לא אתיביה ר\"ן לר\"י דאמר לא עאד\"ל מדתניא שור שעלה ע\"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור ואם דחפו לעליון ומת חייב בשלמא לדידי דאמינ' עאד\"ל אפילו במקום דליכא פסידא ניחא דמחלק הברייתא בין שמטו לתחתון דפטור לשמטו לעליון דחייב דמיירי בשור מועד דלית ליה פסידא לבעל התחתון אלו לא היה משמיטו והיה הורגו דשור מועד משלם נזק שלם מן העליה ואינו בהול על ממונו שמא יפסיד ולכך כי אשמיט את התחתון להציל את שלו כדרכו פטור לשלם העליון ואפי' שעי\"ז המיתו ושוה יותר דעאד\"ל להציל את שלו אע\"פ שאם היה מניחו והיה הורגו היה משתלם מבעל העליון ב\"ד ולהכי כשדחפו להדיוט שהוסיף על דינו להמית בידו ואינו בהול על ממונו חייב אבל לרב יאודה דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אלא היכא דאיכא פסידא הכא אי בתם איירי דאית ליה פסידא ומש\"ה כי השמיטו פטור כי דחפו לעליון אמאי חייב דכיון דבהול על ממונו הוא לא הו\"ל למחיי ביה דמתוך שהוא בהול לא יהיב אדעתיה לשומטו ולא לדוחפו שרוצה להציל במה שיוכל יפה שא\"ק ותירץ רב יאודה דאפי' בתם נמי לא אמרי' בהול הוא ו��הכי כי יכול להשמיט את התחתון ולהציל את שלו והוסיף לדוחפו חייב.<br><b> אשר </b> מזה ק\"ל על רבינו ז\"ל שפסק בפרקין כר\"ן דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' היכא דלית ליה פסידא למה זה פסק בפ\"ו מה' חובל ומזיק הל' ו' וז' דבין בשור תם ובין בשור מועד אם דחפו לעליון נמי ומת חייב ואם שמטו לתחתון פטור דלר\"ן דוק' במועד דאינו בהול על ממונו הוא דחייב כשדחפו לעליון ולא שמטו אבל בתם שהוא בהול על ממונו אפי' דחפו לעליון נמי פטור. וכעין זה ראיתי להרב לח\"מ ולהרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים הל' ה' שהוקשה להם במה שפסק רבינו דעבד נרצע שנשא לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפח' דלמה זה אצטריך רבינו למיהב טעמ' משו' דנאסר בשפחה דבלא\"ה נמי לפי מה שפסק רבינו כר\"ן דעאד\"ל אפי' במקום דליכא פסידא בלאו ה\"ט נמי פטור דלקמן בגמ' הוק' לו הכי לרבי יהודה דאמר לא עאד\"ל מדתניא בברייתא דנרצע שחבל בו רבו להוציאו שהוא פטור ותי' רב יאודה דברייתא מיירי בנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא התירא והשתא איסורא דלאו דינא לנפשיה הוא ולר\"ן בלא האי אוקמתא ניחא ליה ולמה לו לרבינו דפסק כר\"ן למיהב ה\"ט דאיתמר בגמ' אליבא דר\"י וידחקו לתרץ הסוגייא לדעת רבינו יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מהך דשור שעלה ע\"ג דאיתמר מקמי הכי וכעת צ\"ע.<br><b> ולענין </b> הלכה פסקו כל גדולי הפוסקים כר\"ן דעא\"דל אפי' היכא דליכא פסידא אם ימתין עד שיעמידנו לפני הדיין אלא אפי' בשביל הצלת טורח למיזל לב\"ד לבד יכול להכותו להוציא את שלו מתחת יד חבירו אם גזלו אעפ\"י שאם יביאנו לב\"ד לא יתקוטט עם חבירו ויהיה הכל בשלום והוא שאינו יכול להציל את שלו מידו של אחר בדברי רצוי אם לא ע\"י הכאה וכ\"ש אם בא חבירו לקחת מתחת ידו ולגוזלו שעומד כנגדו ומכהו שלא יניחו לגזול והוא שיהיה הדבר ברור שהדין עמו שאם יבא לב\"ד יכול להצילו בדין מידו אבל אם אין הדבר ברור שבדין יכול להוציאו לאו כל כמיני' לומ' שלי הוא ולהוציא ממוני עשיתי והיכא דאיכא פסידא לכ\"ע אפילו לר\"י עביד איניש דינא לנפשיה.<br><b> ואולם </b> הר\"מ מסרקסטא ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ דנ\"ח כתב דהלכה כרב יאודה דכל דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לב\"ד משום טירחא בעלמא לית ליה למיעבד דינא לנפשיה ולהכות את חבירו להציל את שלו מתחת ידו דסוגיין דייקא טפי כרב יאודה יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> כשרין לדון דיני ממונות אבל דיני נפשות כו'.</b> בגמ' ואין הכל כשרין לדיני נפשות מ\"ט דתני רב יוסף כו' ודילמא כו' אמר רב אחא בי\"ע אמר קרא והתייצבו שם עמך בדומים לך ודילמא התם משום שכינה אלא אמר רב נחמן בי\"ץ אמר קרא ונשאו אתך אתך דומים לך ליהוי וכתב רש\"י ד\"ה משום שכינה הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסים שיהיו ראוים שתשרה שכינה עליהם דכתיב ואצלתי מן הרוח כו' ונשאו אתך בסנהדראו' שחילק לו יתרו לשפוט את העם ואין כאן משום שכינה כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מונשאו אתך במשא העם יליף דהוו בע' זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשו' שכינה עכ\"ל הגמ' והק' מהרש\"ל ממ\"ש בגמ' די\"ו ע\"ב עמ\"ש במתני' סנהדרי גדולה היתה של ע' וא' מ\"ט דרבנן אמר ומשה על גביהן אמר קרא והתיצבו שם עמך ואת בתרוייהו ור\"י עמך משום שכינה ורבנן אמר קרא ונשאו אתך במשא העם עמך ואת בתרוייהו ור\"י איתך בדומים לך ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך נפק' וילפי סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ע\"כ הרי דלר\"י יליף מהאי קרא דונשאו אתך במשא העם לענין שצריך לדומים לך ואף רבנן הוו ילפי מיניה לדומים לך כר\"י אלא דלדדייהו אייתר להו האי קרא לומר שצריך עד אחד וזה היפך מדברי רש\"י דמהאי קרא לא נפקא לדומים לך דההיא משום שכינה.<br><b> ולדידי </b> אפשר דהתם קאי תלמודא לדיחוי מאי דילפי רבנן מקרא דונשאו אתך במשא דסנהדרין של שבעים שצריך ע' וא' ולזה קאמרי דהאי קרא אתא לומר שיהיו דומים לך ומשום שכינה ולא נילף מיניה שיהיו ע' וא' וגם לא נילף מיניה שהסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דהתם משום שכינה אבל הכא דקאי תלמוד' למילף מקרא דונשאו אתך שסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דבדומים לך קאמר ע\"כ לומר דהיינו מקרא דיתרו דאלו מקרא דונשאו איתך במשא לא מצי למילף מידי משום דהתם משום שכינה וא\"כ דברי רש\"י ז\"ל נכונים וראוים למי שאמרן ודוק. ובהכי ניחא מאי דלא הדר פריך הש\"ס לר\"י מאי דריש בקרא דונשאו איתך האמור ביתרו כיון דלדידיה האי דרשא דדומים לך נפ\"ל מקרא דונשאו איתך במשא כו' אמנ' ע\"פ האמו' הנה נכון דהתם משום שכינה דלא מצי למילף מיניה לבעלמא כי אם דיתרו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש עד אחד שנאמן להעיד באיסור אינו </span>\n<b> צריך ב' עדים למלקו' אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל כו' ה\"ז לוקה אע\"פ שעיקר האיסור בע\"א.</b> עכ\"ל. והרב מח\"א בדק\"ו סי' י\"ג תמה על דבריו מסוגייא דפ' האומר דקידושין דפ\"ו גבי פלוגתא דאביי ורבא באשתו זינתה בע\"א והלה שותק דמייתי שם עובדא דינאי דאין ע\"א נאמן לומ' שנשבית וכן מההיא בריית' דמייתי התם דאין ע\"א נאמן לומ' זה בן גרושה ובן חלוצה אע\"ג דהלה שותק ועלה לחל' דשאני התם שבא להוציאו מחזקתו שהיה מוחזק בכהן ואסור בגרושה או להטמא יע\"ש ומורי הרב מהרי\"ץ נר\"ו תמה עליו מאותה ששנינו שם בדס\"ו ע\"א קדשתי את בתו קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ואקשינן בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ושנינן רישא בידו וסיפא אינה בידו יע\"ש. והשתא אם איתא דע\"א נאמן לומר שהיא גרושה ושהיא שבויה למה אין האב מהימן דהא כל מקום שע\"א מהימן קרוב נמי מהימן כמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' עדות ואיתיה בת\"כ פ' ויקרא פ\"ז ע\"פ או הודע אליו חטאתו יע\"ש והחילוק שכתב הרב לא יתכן כאן כאשר הוא מבואר א\"ד נר\"ו והישוב לזה הוא מבואר דאפשר דהתם מיירי מתני' כשהבת מכחישו וכל דאיכא הכחשה אין ע\"א מהימן ודבר זה מוכרחים אנו לומר לדעת אביי דס\"ל באותה סוגיא בדס\"ו דע\"א מהימן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה כשהלה שותק יע\"ש. האמנם הא ק\"ט לדעת אביי מאותה ששנינו בפ' עשר' יוחסין דע\"ח ע\"ב האומר זה בני ממזר הוא אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים יע\"ש. ואמרי' בגמ' דרבנן לית להו דרשה דיכיר יכירנו לאחרים ומש\"ה אמרו דאין האב מהימן והשתא לדעת אביי דע\"א מהימן לפוסלו ואפי' נגד חזקה כההיא דבן גרושה ובן חלוצה למה אין האב מהימן כיון דקרוב וע\"א כי הדדי וכ\"ש בסיפא במעיד על העובר דלית ליה חזקה דכשרות כדאמרי' התם בגמ' דאמאי לא מהימן האב ובשלמא ברישא זה אומר בני דהבן בעולם אפשר לדחוקי נפשין דמיירי שהבן מכחישו וכגון שאומר ששמע מעדים כשרים שהוא נולד בכשרות או ששמעו כן מאביו שאמר תחילה והשתא חוזר בו אבל בסיפא שמעיד על העובר מי הוא המכחיש את האב ואת האם ואין לומר דכיון דאין העובר בעולם שיכחיש אותו לא חשיב כשותק דהא אביי מייתי ראיה לדבריו באותה סוגיא דדס\"ו מעובדא דההוא סמייא דהוה מסדר תלמודא קמיה דמר שמואל כו' ואתא שליח ואמר אשתו זינתה כו' אע\"ג דההוא סמייא לא מצי להכחישו.<br><b> ואולם </b> אפשר דה\"נ איכא שום עד שמכחישו ואומר שאומר שלהד\"מ שלא זזה ידו מתוך ידה ולא נבעלה לשום אדם חוץ מבעלה א\"נ שהבועל שאומר הבעל והאשה מכחישם וכ\"ז הוא דוחק דאכתי ק' אמאי לא אקשי מינה תלמודא לאביי ומוקי לה בהכי וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שלא לשמוע דברי בע\"ד יחיד אסור </span>\n<b> לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו ואפי' דבר אחד כו'.</b> ע\"כ. בגמ' בפ' שבועת העדות דל\"א מנין לדיין שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא דברי בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק מנין לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קודם שיבא בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני לה מלא תשא שמע שוא לא תשיא ש\"ש פרש\"י לא תקבל ש\"ש אזהרה לדיין לא תשיא ש\"ש אזהרה לבע\"ד. ובפ\"ק דסנהדרין ד\"ט ע\"ב מפיק לה מקרא דשמוע בין אחיכם ושפטתם צדק דאמרינן התם שמוע בין אחיכם אמר ר' חנינא אזהרה לב\"ד שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא חבירו ואזהר' לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קוגם שיבא בע\"ד חבירו קרי ביה נמי שמוע בין אחיכם ופרש\"י שמוע דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם יחד משמע.<br><b> והנה </b> הרב הגדול מהראנ\"ח בתשו' ח\"א סי' ד' כתב בשם הרד\"ך דאיסור הדיין לשמוע דברי האחד שלא בפני בע\"ד חבירו הוא איסור תורה וכתב הרב וממנו אתה למד לאזהרה לבע\"ד נמי דהוי אזהרה דאורייתא כיון דמחד קרא נפקי תרוייהו. גם מתוך דברי התוס' שם בפ' שבועת העדות אפשר לדקדק כן שכתבו שם וז\"ל בפ\"ק דסנהדרין מפיק לה משמוע בין אחיכם ואפשר שרצו לומר דאע\"ג דהכא מחד קרא דרשינן שתי אזהרות לאו למימרא דחד מנייהו דרשא גמורה ואידך אסמכתא בעלמא דאל\"כ מנ\"ל למדרש תרוייהו לזה כתבו דאה\"ן דמהכא ליכא למילף תרוייהו אלא דתלמודא סמיך אאידך קרא דשמוע בין אחיכם וקרא דשמוע וקרא דמדבר שקר תרחק שקולים הם לשני הדרשות ומש\"ה דריש תלמודא גבי כל חד מנייהו שתי אזהרות גם יחד לומ' שב' צודקים ושדינן חד קר' אחדא וחד קר' אחדא עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש מרן כ\"מ בפרקין וז\"ל וקשה שנר' מפשט דברי רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבע\"ד דאי לא לערבניהו וליתנהו ונ\"ל שרבינו רצה להביא ב' הדרשות דרש' מדבר שקר ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה מפורשת לדרשה בדיין ולא בבע\"ד משום דנפיק מלא תשי' וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בע\"ד מוזהר כלומר וכן בע\"ד נפיק מהאי קרא וכתב וגם ע\"ז כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהר' הבע\"ד נאמר מדבר שקר תרחק עכ\"ל. ותמהני טובא בין על הראנ\"ח בין על מרן כ\"מ איך לא העלו על דל שפתיהם פלוגתא דתנאי דאפליגו בגמ' בכמה דוכתי ומהם פ\"ק דסנהדרין ד\"ד ע\"א ופ\"ק דסוכה ד\"ו ע\"ב גבי יש אם למקרא או יש אם למסורת וכתבו התוס' שם דע\"כ לא אפליגו תנאי אלא ב��ילתא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי כסוכת ובסוכות ונפשת ונפשות ומצות אבל היכא דלא מכחשי אהדדי כ\"ע מודו דדרשינן מקרא ומסורת כההיא דלא יוכל למוכרה בבגדו בה דדרשי מקרא לשון כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה ודרשי' נמי המסורת בבגדו בה כיון שבגד בה פעם אחת שוב א\"י למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות וכן לחם עני למעוטי מצה עשירה ולחם עוני שעונים עליו דברים רבים. ובזבחים פ' ב\"ש ד\"מ ע\"א ד\"ה לא נצרכה כתבו בהדיא דהך דרשא דשמוע ושמע בין אחיכם וכן לא תשא ש\"ש לא תשיא ש\"ש כ\"ע מודו שהמקרא והמסור' שניהם משמעותם אחד ולא שייכי לפלוגתא דמקרא ומסורת יע\"ש וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להב\"ח בח\"מ סי' י\"ז ס\"ו שכתב בשם תשו' מהרי\"ל סי' קצ\"ה דאין איסור על הדיין לשמוע דברי האחד אלא כשקבלוהו שניהם עליהם לקבל דינו אבל אם שמע טענות אחד בדרך קבלה שאינו יודע שיקבלוהו שניהם לדיין לא קעביד איסורא וגם מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני אח\"כ לדון לפניו וה\"ה היכא שיודע שיהיה דיין בדבר ועבר ושמע דברי האחד מותר לו להיות דיין בדבר אם נתרצ' השני אעפ\"י שעבר על לאו דשמיעה עכ\"ל וכ\"כ מהריב\"ל בח\"ג סימן קצ\"ז ומוהרשד\"ם בח\"מ סי' ב' כתבו דאעפ\"י שעבר הדיין ושמע דברי האחד יכול להיות דיין בדבר ואין הבע\"ד יכול לפוסלו דלא לשתמיט חד מהפוסקים דלימא דמשום איסור זה נפסל להיות דיין בדבר יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> למרן החבי\"ב שם הג\"הט אות י\"ד שהביא דבריהם וסיים וז\"ל וצ\"ע אם חולקים על הרד\"ך שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידיה' אפש' שאפי' בדיעבד פסול עכ\"ל ותמהני טובא דאיך הפה יכול לדבר שמוהריב\"ל ומוהרשד\"ם ז\"ל יסברו דאיסור זה הוא מדרבנן הוא דלא כהרד\"ך מאחר שרבינו מנה איסור זה של הדיין בכלל הלאוין כמ\"ש בפתיחתו לה' סנהדרין וכ\"כ בס' המצות במנין הלאוין סי' רפ\"א דבלאו דלא תשא ש\"ש וכ\"כ הרב החינוך ז\"ל ואין חולק בזה ואף הראנ\"ח בח\"א סי' ד' לא נסתפק אלא במה שכללו בלאו זה אף לבעל הדין אבל בדיין מפשט פשיטא ליה כדברי הרד\"ך ז\"ל שהוא איסור תורה וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש עבידי איניש דינא לנפשיה יש </span>\n<b> לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח כו' אע\"פ שלא היה הפסד בנכסיו אלו נתאחר ובא לב\"ד כו'.</b> ע\"כ. הכי איתא בגמ' עלה דשלח רב לרב נחמן הרי אמרו לרכיבה שלש ולבעיטה חמש כו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל אימא גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גורגורתא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קדלי ביומא דלאו דיליה א\"ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א\"ל מאה פנדא בפנדא דמרא למחייה אפי' למ\"ד לא עבי' איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר ר' יהודה אמר רב לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ\"ע ל\"פ דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יאודה אמר לא עביד איניש ד\"ל דכיון דליכא פסידא ליזיל לקמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דכדין עביד לא מחייב למייתי לב\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב עדות ביעקב סי' קט\"ו דרל\"ה ע\"ד שעמד ע\"מ שהקשה הרשב\"א בחדושיו במאי דקאמר ליה ר\"ן לר\"ח קנס' קמגבית בבבל דמאי קו' דאע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל הא אמרי' דאי תפס לא מפקינן מיניה וכן אי תבעי בב\"ד למיזל לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי פ\"ק וא\"כ מש\"ה שלח ליה למידע ושיעור הכאתו בפנדא דמרא ובקופינ' דמרא דאי מפייס ליה באותו שיעור שדינן ליה שמתיה וה\"נ אי תפס טפי משיעור זה מפקינן מיניה והרשב\"א ז\"ל תירץ דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא או אם אמר קבעו לי זמנא למיזל לארעא דישראל או לא וגופא דעובדא היכי הוה עכ\"ל והרב הנז' כתב דמעיקרא קו' ליכא דלא מבעיא לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש בספ\"ק דלא אמרו דאי תפס ל\"מ או דמזמנינן ליה למיזל לא\"י ואי לא משמתי' ליה אלא בקנס דתשלומי חצי נזק וכיוצא דאית ליה פסידא ועבדו ליה רבנן תקנתא דלא ליפסיד ממוני אבל בתשלומי ד' וה' דהוי טפי מנזקיה לא עבדו רבנן תקנתא להרווחי מידי מממונא דחבריה יע\"ש וא\"כ דכוותא ה\"נ דהוי מידי דבושת כמו שפרש\"י דהוי מידי דליכא חסרון כיס א\"כ איכא למימר דלא תקינו ליה רבנן לא תקנתא דהיכא דתפס ולא תקנתא דאזמניה למיזל והילכך קמקשי ליה קנס' קמגבית בבבל ואפי' לדעת הרא\"ש שחלק על הרמ\"ה וכתב דדין זה דאי תפס או אזמניה לדינא לאו תקנתא הוא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לשלם אלא שבבבל אין לו דיין שיכופינו ליתן לו כל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה כל דמחייב ליה מדאורייתא וא\"כ איכא למימר דבושת נמי דהוי מ\"ה דברי' שחייבה תורה למזיק שיתן לניזק אי תפס לא מפקינן מיניה וה\"ה דמזמנינן ליה לדינא ומשמתינן ליה מ\"מ נר' דבבושת אפי' הרא\"ש יודה להרמ\"ה דדוקא בתשלומי' נזק דד' וה' שדמיו קצובים בתורה ס\"ל להרא\"ש דכל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה אבל בבושת שאין דמיו קצובים בתור' דהכל לפי המבייש והמתבייש כל כה\"ג לא עביד איניש דינא לנפשיה שהרי כת' הרא\"ש בסוגיין דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא דוקא כגון שהדבר שהוא תופס הוא דבר ברור שהוא שלו אבל היכא שאין הדבר ברור שהוא שלו לעאד\"ל ואין בתפיסתו כלום וא\"כ בתופס דבר משו' בושתו דלא הוי דבר ברור שזה שתפס הוא שיעור דמי בושתו שחייב לו מדינא כיון דהני שיעורי דרבנן נינהו גם אין להם קצבה ודייני א\"י הם דיכלי לשעורינהו הני שיעורי ולא בני בבל א\"כ דינא אין כאן תפיסה אין כאן עכ\"ל והניח הדבר בצ\"ע.<br><b> ותמהני </b> דנר' דאשתמיט מיניה דמר אותה שאמרו בפ' שור שנגח דנ\"ו ע\"ב בעובדא דההו' גברא דתקע לחבריה ופרש\"י דהיינו שהכהו כנגד אזנו או שתקע ממש לתוך אזנו וביישו ושלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף ושאל ממנו אם הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע אם הוא סלע צורי שהוא ד' זוזים או סלע מדינה שהוא שמינית סלע צורי שהוא חצי זוז והשיב לו שהוא סלע דאמר רב יאודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף וכתב רש\"י ז\"ל ההוא גברא דתקע לחבריה והיה זה תפוס משלו דאי לא\"ה לא מגבינן בבבל עכ\"ל והרשב\"א ז\"ל בחי' כתב דמיירי דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארעא דישראל כו' ופייסי בסלע מדינה יע\"ש וה\"נ אמרינן התם גבי חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמי דרב הונא א\"ל זיל הב לי פלגא דזוזא כו' הרי מבואר שלא כדברי הרב ז\"ל שכתב דבבושת דליכא ח\"כ לכ\"ע אי תפס ל\"מ מיניה ולא מזמנינן ליה לדינא וכן ראיתי בש\"ע שכתב משם הר' יהונתן ז\"ל שהכריח מהני עובדי דרב טוביה ורב הונא דאפי' בבושת דליכא ח\"כ אי תפס למ\"מ ומזמנינן ליה לדינא יע\"ש ועכ\"ל דאף הרמ\"ה והרא\"ש לא נחלקו אלא בקנסא בתשלומי נזק שורו בד' וה' וכיוצא אבל בבושת שביישו בעצמו לחבירו מפני תיקון העולם עבוד רבנן תקנתא וקצבו הם שיעורא לקנסא ועשהו במידי דאית ביה ח\"כ דאי תפס למ\"מ ואי אזמניה לדינא מזמנינן ומשמתינן לו וכמו שעשו הגאונים תקנה לדורות למבייש את חברו אפי' בדברים מפני תקון העולם כמ\"ש הטור בח\"המ סי' א' וסי' ת\"ך ודוק.<br><b> ואיך </b> שיהיה הדרן לפלוגתא דר\"ן ור\"י אי עאד\"ל אי לא אתיביה ר\"ן לר\"י דאמר לא עאד\"ל מדתניא שור שעלה ע\"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור ואם דחפו לעליון ומת חייב בשלמא לדידי דאמינ' עאד\"ל אפילו במקום דליכא פסידא ניחא דמחלק הברייתא בין שמטו לתחתון דפטור לשמטו לעליון דחייב דמיירי בשור מועד דלית ליה פסידא לבעל התחתון אלו לא היה משמיטו והיה הורגו דשור מועד משלם נזק שלם מן העליה ואינו בהול על ממונו שמא יפסיד ולכך כי אשמיט את התחתון להציל את שלו כדרכו פטור לשלם העליון ואפי' שעי\"ז המיתו ושוה יותר דעאד\"ל להציל את שלו אע\"פ שאם היה מניחו והיה הורגו היה משתלם מבעל העליון ב\"ד ולהכי כשדחפו להדיוט שהוסיף על דינו להמית בידו ואינו בהול על ממונו חייב אבל לרב יאודה דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אלא היכא דאיכא פסידא הכא אי בתם איירי דאית ליה פסידא ומש\"ה כי השמיטו פטור כי דחפו לעליון אמאי חייב דכיון דבהול על ממונו הוא לא הו\"ל למחיי ביה דמתוך שהוא בהול לא יהיב אדעתיה לשומטו ולא לדוחפו שרוצה להציל במה שיוכל יפה שא\"ק ותירץ רב יאודה דאפי' בתם נמי לא אמרי' בהול הוא ולהכי כי יכול להשמיט את התחתון ולהציל את שלו והוסיף לדוחפו חייב.<br><b> אשר </b> מזה ק\"ל על רבינו ז\"ל שפסק בפרקין כר\"ן דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' היכא דלית ליה פסידא למה זה פסק בפ\"ו מה' חובל ומזיק הל' ו' וז' דבין בשור תם ובין בשור מועד אם דחפו לעליון נמי ומת חייב ואם שמטו לתחתון פטור דלר\"ן דוק' במועד דאינו בהול על ממונו הוא דחייב כשדחפו לעליון ולא שמטו אבל בתם שהוא בהול על ממונו אפי' דחפו לעליון נמי פטור. וכעין זה ראיתי להרב לח\"מ ולהרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים הל' ה' שהוקשה להם במה שפסק רבינו דעבד נרצע שנשא לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפח' דלמה זה אצטריך רבינו למיהב טעמ' משו' דנאסר בשפחה דבלא\"ה נמי לפי מה שפסק רבינו כר\"ן דעאד\"ל אפי' במקום דליכא פסידא בלאו ה\"ט נמי פטור דלקמן בגמ' הוק' לו הכי לרבי יהודה דאמר לא עאד\"ל מדתניא בברייתא דנרצע שחבל בו רבו להוציאו שהוא פטור ותי' רב יאודה דברייתא מיירי בנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא התירא והשתא איסורא דלאו דינא לנפשיה הוא ולר\"ן בלא האי אוקמתא ניחא ליה ולמה לו לרבינו דפסק כר\"ן למיהב ה\"ט דאיתמר בגמ' אליבא דר\"י וידחקו לתרץ הסוגייא לדעת רבינו יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מהך דשור שעלה ע\"ג דאיתמר מקמי הכי וכעת צ\"ע.<br><b> ולענין </b> הלכה פסקו כל גדולי הפוסקים כר\"ן דעא\"דל אפי' היכא דליכא פסידא אם ימתין עד שיעמידנו לפני הדיין אלא אפי' בשביל הצלת טורח למיזל לב\"ד לבד יכול להכותו להוציא את שלו מתחת יד חבירו אם גזלו אעפ\"י שאם יביאנו לב\"ד לא יתקוטט עם חבירו ויהיה הכל בשלום והוא שאינו יכול להציל את שלו מידו של אחר בדברי רצוי אם לא ע\"י הכאה וכ\"ש אם בא חבירו לקחת מתחת ידו ולגוזלו שעומד כנגדו ומכהו שלא יניחו לגזול והוא שיהיה הדבר ברור שהדין עמו שאם יבא לב\"ד יכול להצילו בדין מידו אבל אם אין הדבר ברור שבדין יכול להוציאו לאו כל כמיני' לומ' שלי הוא ולהוציא ממוני עשיתי והיכא דאיכא פסידא לכ\"ע אפילו לר\"י עביד איניש דינא לנפשיה.<br><b> ואולם </b> הר\"מ מסרקסטא ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ דנ\"ח כתב דהלכה כרב יאודה דכל דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לב\"ד משום טירחא בעלמא לית ליה למיעבד דינא לנפשיה ולהכות את חבירו להציל את שלו מתחת ידו דסוגיין דייקא טפי כרב יאודה יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> כשרין לדון דיני ממונות אבל דיני נפשות כו'.</b> בגמ' ואין הכל כשרין לדיני נפשות מ\"ט דתני רב יוסף כו' ודילמא כו' אמר רב אחא בי\"ע אמר קרא והתייצבו שם עמך בדומים לך ודילמא התם משום שכינה אלא אמר רב נחמן בי\"ץ אמר קרא ונשאו אתך אתך דומים לך ליהוי וכתב רש\"י ד\"ה משום שכינה הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסים שיהיו ראוים שתשרה שכינה עליהם דכתיב ואצלתי מן הרוח כו' ונשאו אתך בסנהדראו' שחילק לו יתרו לשפוט את העם ואין כאן משום שכינה כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מונשאו אתך במשא העם יליף דהוו בע' זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשו' שכינה עכ\"ל הגמ' והק' מהרש\"ל ממ\"ש בגמ' די\"ו ע\"ב עמ\"ש במתני' סנהדרי גדולה היתה של ע' וא' מ\"ט דרבנן אמר ומשה על גביהן אמר קרא והתיצבו שם עמך ואת בתרוייהו ור\"י עמך משום שכינה ורבנן אמר קרא ונשאו אתך במשא העם עמך ואת בתרוייהו ור\"י איתך בדומים לך ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך נפק' וילפי סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ע\"כ הרי דלר\"י יליף מהאי קרא דונשאו אתך במשא העם לענין שצריך לדומים לך ואף רבנן הוו ילפי מיניה לדומים לך כר\"י אלא דלדדייהו אייתר להו האי קרא לומר שצריך עד אחד וזה היפך מדברי רש\"י דמהאי קרא לא נפקא לדומים לך דההיא משום שכינה.<br><b> ולדידי </b> אפשר דהתם קאי תלמודא לדיחוי מאי דילפי רבנן מקרא דונשאו אתך במשא דסנהדרין של שבעים שצריך ע' וא' ולזה קאמרי דהאי קרא אתא לומר שיהיו דומים לך ומשום שכינה ולא נילף מיניה שיהיו ע' וא' וגם לא נילף מיניה שהסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דהתם משום שכינה אבל הכא דקאי תלמוד' למילף מקרא דונשאו אתך שסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דבדומים לך קאמר ע\"כ לומר דהיינו מקרא דיתרו דאלו מקרא דונשאו איתך במשא לא מצי למילף מידי משום דהתם משום שכינה וא\"כ דברי רש\"י ז\"ל נכונים וראוים למי שאמרן ודוק. ובהכי ניחא מאי דלא הדר פריך הש\"ס לר\"י מאי דריש בקרא דונשאו איתך האמור ביתרו כיון דלדידיה האי דרשא דדומים לך נפ\"ל מקרא דונשאו איתך במשא כו' אמנ' ע\"פ האמו' הנה נכון דהתם משום שכינה דלא מצי למילף מיניה לבעלמא כי אם דיתרו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש עד אחד שנאמן להעיד באיסור אינו </span>\n<b> צריך ב' עדים למלקו' אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל כו' ה\"ז לוקה אע\"פ שעיקר האיסור בע\"א.</b> עכ\"ל. והרב מח\"א בדק\"ו סי' י\"ג תמה על דבריו מסוגייא דפ' האומר דקידושין דפ\"ו גבי פלוגתא דאביי ורבא באשתו זינתה בע\"א והלה שותק דמייתי שם עובדא דינאי דאין ע\"א נאמן לומ' שנשבית וכן מההיא בריית' דמייתי התם דאין ע\"א נאמן לומ' זה בן גרושה ובן חלוצה אע\"ג דהלה שותק ועלה לחל' דשאני התם שבא להוציאו מחזקתו שהיה מוחזק בכהן ואסור בגרושה או להטמא יע\"ש ומורי הרב מהרי\"ץ נר\"ו תמה עליו מאותה ששנינו שם בדס\"ו ע\"א קדשתי את בתו קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ואקשינן בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ושנינן רישא בידו וסיפא אינה בידו יע\"ש. והשתא אם איתא דע\"א נאמן לומר שהיא גרושה ושהיא שבויה למה אין האב מהימן דהא כל מקום שע\"א מהימן קרוב נמי מהימן כמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' עדות ואיתיה בת\"כ פ' ויקרא פ\"ז ע\"פ או הודע אליו חטאתו יע\"ש והחילוק שכתב הרב לא יתכן כאן כאשר הוא מבואר א\"ד נר\"ו והישוב לזה הוא מבואר דאפשר דהתם מיירי מתני' כשהבת מכחישו וכל דאיכא הכחשה אין ע\"א מהימן ודבר זה מוכרחים אנו לומר לדעת אביי דס\"ל באותה סוגיא בדס\"ו דע\"א מהימן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה כשהלה שותק יע\"ש. האמנם הא ק\"ט לדעת אביי מאותה ששנינו בפ' עשר' יוחסין דע\"ח ע\"ב האומר זה בני ממזר הוא אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים יע\"ש. ואמרי' בגמ' דרבנן לית להו דרשה דיכיר יכירנו לאחרים ומש\"ה אמרו דאין האב מהימן והשתא לדעת אביי דע\"א מהימן לפוסלו ואפי' נגד חזקה כההיא דבן גרושה ובן חלוצה למה אין האב מהימן כיון דקרוב וע\"א כי הדדי וכ\"ש בסיפא במעיד על העובר דלית ליה חזקה דכשרות כדאמרי' התם בגמ' דאמאי לא מהימן האב ובשלמא ברישא זה אומר בני דהבן בעולם אפשר לדחוקי נפשין דמיירי שהבן מכחישו וכגון שאומר ששמע מעדים כשרים שהוא נולד בכשרות או ששמעו כן מאביו שאמר תחילה והשתא חוזר בו אבל בסיפא שמעיד על העובר מי הוא המכחיש את האב ואת האם ואין לומר דכיון דאין העובר בעולם ��יכחיש אותו לא חשיב כשותק דהא אביי מייתי ראיה לדבריו באותה סוגיא דדס\"ו מעובדא דההוא סמייא דהוה מסדר תלמודא קמיה דמר שמואל כו' ואתא שליח ואמר אשתו זינתה כו' אע\"ג דההוא סמייא לא מצי להכחישו.<br><b> ואולם </b> אפשר דה\"נ איכא שום עד שמכחישו ואומר שאומר שלהד\"מ שלא זזה ידו מתוך ידה ולא נבעלה לשום אדם חוץ מבעלה א\"נ שהבועל שאומר הבעל והאשה מכחישם וכ\"ז הוא דוחק דאכתי ק' אמאי לא אקשי מינה תלמודא לאביי ומוקי לה בהכי וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שלא לשמוע דברי בע\"ד יחיד אסור </span>\n<b> לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו ואפי' דבר אחד כו'.</b> ע\"כ. בגמ' בפ' שבועת העדות דל\"א מנין לדיין שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא דברי בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק מנין לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קודם שיבא בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני לה מלא תשא שמע שוא לא תשיא ש\"ש פרש\"י לא תקבל ש\"ש אזהרה לדיין לא תשיא ש\"ש אזהרה לבע\"ד. ובפ\"ק דסנהדרין ד\"ט ע\"ב מפיק לה מקרא דשמוע בין אחיכם ושפטתם צדק דאמרינן התם שמוע בין אחיכם אמר ר' חנינא אזהרה לב\"ד שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא חבירו ואזהר' לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קוגם שיבא בע\"ד חבירו קרי ביה נמי שמוע בין אחיכם ופרש\"י שמוע דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם יחד משמע.<br><b> והנה </b> הרב הגדול מהראנ\"ח בתשו' ח\"א סי' ד' כתב בשם הרד\"ך דאיסור הדיין לשמוע דברי האחד שלא בפני בע\"ד חבירו הוא איסור תורה וכתב הרב וממנו אתה למד לאזהרה לבע\"ד נמי דהוי אזהרה דאורייתא כיון דמחד קרא נפקי תרוייהו. גם מתוך דברי התוס' שם בפ' שבועת העדות אפשר לדקדק כן שכתבו שם וז\"ל בפ\"ק דסנהדרין מפיק לה משמוע בין אחיכם ואפשר שרצו לומר דאע\"ג דהכא מחד קרא דרשינן שתי אזהרות לאו למימרא דחד מנייהו דרשא גמורה ואידך אסמכתא בעלמא דאל\"כ מנ\"ל למדרש תרוייהו לזה כתבו דאה\"ן דמהכא ליכא למילף תרוייהו אלא דתלמודא סמיך אאידך קרא דשמוע בין אחיכם וקרא דשמוע וקרא דמדבר שקר תרחק שקולים הם לשני הדרשות ומש\"ה דריש תלמודא גבי כל חד מנייהו שתי אזהרות גם יחד לומ' שב' צודקים ושדינן חד קר' אחדא וחד קר' אחדא עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש מרן כ\"מ בפרקין וז\"ל וקשה שנר' מפשט דברי רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבע\"ד דאי לא לערבניהו וליתנהו ונ\"ל שרבינו רצה להביא ב' הדרשות דרש' מדבר שקר ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה מפורשת לדרשה בדיין ולא בבע\"ד משום דנפיק מלא תשי' וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בע\"ד מוזהר כלומר וכן בע\"ד נפיק מהאי קרא וכתב וגם ע\"ז כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהר' הבע\"ד נאמר מדבר שקר תרחק עכ\"ל. ותמהני טובא בין על הראנ\"ח בין על מרן כ\"מ איך לא העלו על דל שפתיהם פלוגתא דתנאי דאפליגו בגמ' בכמה דוכתי ומהם פ\"ק דסנהדרין ד\"ד ע\"א ופ\"ק דסוכה ד\"ו ע\"ב גבי יש אם למקרא או יש אם למסורת וכתבו התוס' שם דע\"כ לא אפליגו תנאי אלא במילתא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי כסוכת ובסוכות ונפשת ונפשות ומצות אבל היכא דלא מכחשי אהדדי כ\"ע מודו דדרשינן מקרא ומסורת כההיא דלא יוכל למוכרה בבגדו בה דדרשי מקרא לשון כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה ודרשי' נמי המסורת בבגדו בה כיון שבגד בה פעם אחת שוב א\"י למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות וכן לחם עני למעוטי מצה עשירה ולחם עוני שעונים עליו דברים רבים. ובזבחים פ' ב\"ש ד\"מ ע\"א ד\"ה לא נצרכה כתבו בהדיא דהך דרשא דשמוע ושמע בין אחיכם וכן לא תשא ש\"ש לא תשיא ש\"ש כ\"ע מודו שהמקרא והמסור' שניהם משמעותם אחד ולא שייכי לפלוגתא דמקרא ומסורת יע\"ש וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להב\"ח בח\"מ סי' י\"ז ס\"ו שכתב בשם תשו' מהרי\"ל סי' קצ\"ה דאין איסור על הדיין לשמוע דברי האחד אלא כשקבלוהו שניהם עליהם לקבל דינו אבל אם שמע טענות אחד בדרך קבלה שאינו יודע שיקבלוהו שניהם לדיין לא קעביד איסורא וגם מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני אח\"כ לדון לפניו וה\"ה היכא שיודע שיהיה דיין בדבר ועבר ושמע דברי האחד מותר לו להיות דיין בדבר אם נתרצ' השני אעפ\"י שעבר על לאו דשמיעה עכ\"ל וכ\"כ מהריב\"ל בח\"ג סימן קצ\"ז ומוהרשד\"ם בח\"מ סי' ב' כתבו דאעפ\"י שעבר הדיין ושמע דברי האחד יכול להיות דיין בדבר ואין הבע\"ד יכול לפוסלו דלא לשתמיט חד מהפוסקים דלימא דמשום איסור זה נפסל להיות דיין בדבר יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> למרן החבי\"ב שם הג\"הט אות י\"ד שהביא דבריהם וסיים וז\"ל וצ\"ע אם חולקים על הרד\"ך שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידיה' אפש' שאפי' בדיעבד פסול עכ\"ל ותמהני טובא דאיך הפה יכול לדבר שמוהריב\"ל ומוהרשד\"ם ז\"ל יסברו דאיסור זה הוא מדרבנן הוא דלא כהרד\"ך מאחר שרבינו מנה איסור זה של הדיין בכלל הלאוין כמ\"ש בפתיחתו לה' סנהדרין וכ\"כ בס' המצות במנין הלאוין סי' רפ\"א דבלאו דלא תשא ש\"ש וכ\"כ הרב החינוך ז\"ל ואין חולק בזה ואף הראנ\"ח בח\"א סי' ד' לא נסתפק אלא במה שכללו בלאו זה אף לבעל הדין אבל בדיין מפשט פשיטא ליה כדברי הרד\"ך ז\"ל שהוא איסור תורה וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ונשים </b>\n<b> חייבות וכו'.</b> עיין השגת הר\"א ומה שהליץ מרן ודבריו סותרים למ\"ש פ' י\"ד דמעשה הקרבנות יעו\"ש. גם מ\"ש הלח\"מ כאן דבריו סותרים למ\"ש שם. והמחוור כמ\"ש הלח\"מ שם וכ\"כ הפרי חדש בנימוקיו במים חיים.<br><b> ורגע</b> אדבר לישב דעת רבינו דפסק כר' זירא דלא כאביי שהוא יותר בתרא ממ\"ש בקידושין דף ל\"ד ע\"א והרי מצה שמחה והקהל דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ואי סבירא ליה לסתמא דש\"ס כאביי מאי קשיא ליה משמחה שאני שמחה דבעלה משמחה אלא ודאי דפסיקא ליה לסתמא דש\"ס כר' זירא וא\"ת וכיון שכן אמאי תירץ הש\"ס שם אליבא דאביי ומה נענה לר' זירא כבר תירץ הלח\"מ שם יעו\"ש ועיין בעץ החיים ובמקראי קודש מה שהקשה על הלח\"מ שם דלא קשיא מידי כמו שיראה המעיין בפשיטות. ואפשר עוד לומר דחיליה דרבינו מסוגיית חגיגה דף ו' איזהו קטן וכו' מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייא אמר ליה אביי עד הכא דמחייבת אמיה בשמחה אייתיה ויש להקשות חדא דכיון דר' זירא הוא דס\"ל נשים חייבות בקרבן שמחה הוי תשובתה בצדה דהאי אתקפתא כדתריץ לה אביי ועוד אביי דלא ס\"ל כר' זירא כמ\"ש שם בראש השנה אלא דבעלה משמחה מה יענה אבנר לקושיא זאת אלא ודאי מוכח דאביי חזר בו והכי פירושא דסוגייא מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייה כלומר אי לאו כדאמינא דנשים חייבות קשיא ואמר אביי עד הכא וכו' כלומר חוזרני בי ואמינא בפה מלא עד הכא דמחייבה אמיה בשמחה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן </b>\n<b> תשלומי ראשון וכו'.</b> ועיין למרן כ\"מ שתמה דפסק כר' יוחנן נגד ר' הושעיא רביה יעו\"ש וכתב הלח\"מ דאין ר' אושעיא דברייתא אלא הוא אחר דזוטר מר' יוחנן יעו\"ש ודבר ה' בפיהו אמת דבסוף פ' האשה אמרו יחיד שנטמא בספק רה\"י בפסח ר' הושעיא רבה אמר משלחין וכו' ר' יוחנן אמר וכו' ופסק רבינו כרבי הושעיא פ\"ז דקרבן פסח ה\"ז וכתב מרן דרביה דר' יוחנן הוא הרי דמי שהוא רביה דר' יוחנן הוא ר' הושעיא רבה וכאן לא הוזכר רבה מוכח שהוא האחר דזוטר."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שחציו עבד וכו'.</b> עמ\"ש הלח\"מ ובתוך דבריו כתב וז\"ל אבל קשה מנין לנו לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן אלו דבריו ז\"ל. ולענ\"ד אחר נשיקת ידיו ורגליו קשיא ליכא וע\"פ מה שקדם הלח\"מ גופיה דשניא פסח מראיה דבפסח א\"א להביאו על תנאי משא\"כ בראיה ומשו\"ה למשנה ראשונה נדחק טובא למצוא היאך יכול להביא קרבן פסח מספק בהפקר בי\"ד הפקר משא\"כ למשנה אחרונה לא עשו תקון זה של הפקר בי\"ד הפקר והניחו הדין על דין תורה דלא יביא קרבן פסח על הספק דא\"א להתנות בו והוי מביא חולין לעזרה והשתא ממילא יובן דבראיה דגם בספק יכול להביא בשיתנה, אצטריך קרא דאת פני האדון למעטו דלא יביא, משא\"כ בקרבן פסח דא\"א להתנות וודאי דלא יביא לא הוצרך קרא למעטו אלא דלמשנה ראשונה מדברי סופרים מכח הפקר בי\"ד הפקר חייבוהו וכל זה הוא לדעת הר' אברהם בנו של רבינו ברם לדעת הרע\"ב ז\"ל שהביא המל\"מ שם בהל' קרבן פסח פ\"ב הי\"א דחילק בין פסח לראיה מטעם התנאי וכמ\"ש הרב שם יעו\"ש ניחא טובא דבראיה אצטריך קרא דאת פני האדון משא\"כ בפסח.<br><b> וע\"פ</b> האמור אין מובן למ\"ש אח\"כ וז\"ל וא\"ת גבי שופר אמאי חייב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואמאי לא הניחוהו על דין התורה למשנה אחרונה שלא יתעכב בשיחרור כמו שעשו גבי פסח וראיה וכו' ע\"כ דאדרבא דין תורה הוא שיהא חייב דליכא מיעוטא דמיעטיה קרא כמו ראיה וליכא ג\"כ בחיובו חומרא דאתי לידי קולא כמו בפסח דאתי חולין לעזרה א\"כ למה לא יהא חייב ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבים מטעם זה דספיקא נינהו ולחומרא ועיין מ\"ש עוד [לעיל שם] ואולי [וכו'] ומ\"ש המל\"מ פ\"ב דקרבן פסח הי\"א וצרור החיים שם.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק כיון דהתורה פטרתו מקרא דאת פני האדון יצא זה וכו' ותירץ ע\"פ קושית התוס' דפ\"ק דחגיגה וסיים וז\"ל ורבינו נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לה הכא מידי אלא ה\"ק פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר ומספקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים דאי כמ\"ש הוא ז\"ל דקרא דהאדון לא אתא למי שחציו עבד אלא מיעט למי שיש לו אדון אחר, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין מסתפיקא לן אי חשיב יש לו אדון אחר או לא, נחזי אנן קרא דהאדון דממעטינן מיניה ולא שיהיה לו אדון אחר למאי מיעט אי לעבדים גמורים לא צריך קרא דגמר לה לה מאשה כמ\"ש בש\"ס ולכן לא מצא רבינא אלא לומר דאתא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין ומוכרח לומר כפשטא דש\"ס דחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מהאדון וקמ\"ל דגם זה חשיב יש לו אדון אחר וחזרה קושיא לדוכתא וגם לישנא דלא נצרכא מורה ברור כדכתיבנא.<br><b> ועיין</b> מ\"ש המל\"מ דלמה השמיט רבינו מימרת ר' אמי דף ח' דפסחים דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל יעו\"ש והשתא יצא מרכבת המשנה [חלק ג] ובהלכות נדרים פ\"ט ה\"כ כתב לתרץ לדברי רבינו דנדרים דש\"ס דנדרים דף ל\"א דקאמר דכותים מצווים לעלות לרגל וכותים ודאי דלא הו\"ל חלק בארץ וא\"כ לר' אמי פטורים ונמצא סתראי נינהו ולכך פסק כר\"א דפסחים שם [בהל' נדרים] בנדרים ובהל' חגיגה לא הביאו דשם קאי במי שעלה ואפ\"ה פטור ואף דכתיב ולא יראו פני ריקם משא\"כ כותים דפטורים לעלות ואם עלו חייבים משום ולא יראו פני וסיים עוד דאפשר לומר ג\"כ דלא פליגי ומ\"ש בנדרים ואין עושין היינו מחמת דאין להם קרקע ולא פליגי. ודבריו תמוהים חדא דאי מה שאין עושין היינו משום דאין להם קרקע הוו פטורים מן התורה והיאך נקראו מצווין ואין עושין והעיקרא הבנין שבנה אין לו יסוד דמ\"ש ר\"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל לאו קרקע מחלוקת ארץ ישראל שנתחלקה לשבטים הוא אלא אף קרקע שקנאו בדמים בשבילו מתחייב דהא שייך ביה ולא יחמוד איש את ארצך והגע עצמך דלאחד מישראל לא נשאר לו קרקע מנחלת ארץ ישראל ושוב לקח בדמים אחוזת קרקע וכי פטור מלעלות לרגל והא אית ליה ארץ וה\"ה כותים שקנו קרקע חייבים דהא קרינן ביה ולא יחמוד איש את ארצך. ופשוט ואין מקום לדבריו ועיי\"ש בריש הל' קרבן פסח ג\"כ שרמז מ\"ש כאן בהל' נדרים.",
+                "<b> כשם </b>\n<b> שהם באים להראות וכו' להוציא סומא וכו'.</b> וכתב הלח\"מ זה כגירסת ר\"ת דלפרש\"י דריש המסורת קודם וכדכתבו התוס' בריש חגיגה ואע\"ג דבלשון רש\"י ריש חגיגה גרי�� המקרא קודם לא היה להתוס' ההיא גירסא בדברי רש\"י וכו' ועיין להחידושי הלכות [מהרש\"א] שם שהגיה בדברי רש\"י שבתוס' ופי' לדעת רש\"י דבין יראה בין יראה קאי להקב\"ה והכי פירושו יראה בחי'רק אתפרש שהאדון בא ליראותך ויראה בצ'רי שהוא המקרא מתפרש שהקב\"ה בא ליראות מן האדם ועל פי זה קשיא ליה ז\"ל על דבריו דדריש מסורת קודם יעו\"ש.<br><b> ולכאורה</b> דבריו תמוהים דבהדיא כתב רש\"י יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה ונראה לומר לדעת החידושי הלכות דמפרש כדברי רש\"י אלו הכי יראה כל זכורך בצר\"י דמשמע שהאדם רואה את השכינה וכיון שכן נמצא הקב\"ה מתראה מן האדם יראה בחי'רק משמע שהאדון בא ליראותך וכדרך שבא לראותך דהיינו המסורת שהוא יראה בחי'רק כך בא ליראות דהיינו המקרא יראה בצ'רי שהקב\"ה מתראה מן האדם שבא לראות אותו ונמצא הכל בהקב\"ה וכן פירש רש\"י בריש ערכין יעו\"ש.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל אבל מ\"מ קשה למה כתב פסוק בבא כל ישראל וכו' יעו\"ש וכתב כן משום דהבין בדברי רבינו דמ\"ש כשם וכו' הוא נמשך ממאי דלעיל מיניה דכתיב ונאמר בבא כל ישראל לראות. ברם לענ\"ד לא כן אנכי עמדי בפיוש דבריו אלא דמ\"ש ונאמר וכו' קאי לדלעיל מיניה דכתב בבא כל ישראל להוציא את העבדים דקשיא ליה לרבינו דפסוק זה הוא במצוות הקהל ואהא כתב דכתיב לראות דקאי לראיה דקא מסמן הכתוב זמן הקהלה בזמן הראיה ולכן ממעטינן מישראל עבדים לראיה ושוב מתחיל הענין כשם וכו' והוא מיראה יראה ולא הוצרך להזכיר הכתוב אלא קשיא במ\"ש כשם שהם באים להראות דהיאך מוכח שלא יהא סומא והו\"ל למימר כשם שהקב\"ה רואה אותך כשאתה בא להראות כך וכו' ודוק.",
+                "<b> ונאמר </b>\n<b> למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה.</b> ועיין להלח\"מ דקשיא ליה דבש\"ס קיי\"ל מבאזניהם. ולענ\"ד נראה דבא לתרץ דלא תימא דלמען ישמעו משמע כל דשמע חייב אפי' אזנו אחת ומבאזניהם מיעט להפך לזה תירץ דכיון דכתיב באזניהם משמע מלשון ישמעו שמיעה גמורה ולא חש להביא גם קרא דבאזניהם."
+            ],
+            [
+                "<b>המקמץ </b>\n<b> וכו'.</b> והקשה מרן מברייתא דחגיגה דף ד' דתני משם אחרים דפטור מדכתיב כל זכורך יצאו אלו שאינן ראוין לעלות עם כולן מפני שריחן רע ותירץ משם הר\" קורקוס דעד כאן לא ממעטי להו תנא אלא בעודן במאיסותן לפי שאינן ראוין לעלות עם כולן אבל כשטיהרו חייבין אלו דבריו והמה תמוהים דהא רבינו כתב הרי אלו מטהרים גופם וכו' נמצא דחיובם ליטהר עצמם ויעלו לרגל וא\"כ היאך הוא פיטורם אי משום דכשהיו מאוסים נפטרו הא מחויבים ליטהר עצמם ואין זה נקרא פיטור כיון שחייבין ליטהר ולא שייך שם פיטור אלא שם איסור שאסורים לעלות עד שיטהרו ואין לשון הש\"ס עולה כלל גם מה שתירץ מרן דכיון דתני לה בלשון אחרים משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי ונקטינן כותייהו ואף דבש\"ס אמרו אלא קרא למאי אתא וכו' הוא דוחק גדול דמדעתינו נאמר דאיכא פלוגתא בדבר דלא מצינו לו בש\"ס.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דחיליה ממתני' דריש חגיגה הכל חייבין חוץ וכו' ולא תני נמי מקמץ ומצרף נחשת ואף דאלו הן פסולין מחמת דבר אחר ולא פיסולי דגופן מ\"מ מה בכך כיון דהא מיהא פטירי הני כמו הני ולא ס\"ל לחלק בהכי כמו שחילק התוס' ואף דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ כבר כתב מהר\"י קולון בשורש י' הביאו הכנה\"ג כללי הש\"ס סי' צ\"ד דאין אומרים כן אלא ע\"י הדחק יעו\"ש ומה גם דהכא (למ\"ד) [לענ\"ד] לא יתכן לומר כן דכיון דתני תנא י\"ב דפ��ירי וכרוכלא אזיל ותני למה הניח בע\"פ הני ב' או ג' דפטירי ובשלמא בהני דוכתי דאמר ר' יוחנן הכי לא תני תנא אלא ב' ג' והתם שייך לומר תנא ושייר משא\"כ הכא וכדכתיבנא.<br><b> ולפ\"ז</b> לא קשיא מ\"ש הרב מל\"מ דלמה השמיט ההיא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל דכיון דלא תני לה תנא ש\"מ דאינה כהלכתא ואף דהרב רצה להשוות דעת התוס' עם דעת רבינו כדי להקשות על רבינו, אינו נח לי דהא חזינן דפליגי עמם דרבינו לא פסק כן לא דמקמץ ולא דמי שאין לו קרקע גם מה שסייע את עצמו מדבריהם דהא דר' אמי הוי הלכתא פסיקתא אינו הכרח דגברא אגברא קא רמית ועוד דהא במקמץ ובורסי נראה מדבריהם דהוי הלכה כאחרים דפטירי ורבינו חייבם נראה בפרוש דלאו בשיטה אחת קיימי ונראה ברור כדכתינא דרבינו לא ס\"ל כדעת התוס' דמחלקי בין פיטורי דגופן לפיטורי דבר אחר וכן לא ס\"ל דשייך לומר כאן אין למדין מן הכללות וכו' ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> קטן וכו'.</b> וכתב הלח\"מ וכתבו התוס' דצריך להביא הקרבן נדבה וכו'. ואולי אית ליה דלא אמרו חיוב בקטן אלא לענין ראיה לחוד אבל לא לקרבן אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים בעיני דאיך כתב כן בדרך אולי דהרי רבינו כתב כן בפי' חייב להעלותו ולהראות בו דהיינו ראית פנים בעזרה ועוד דקרא דהביא לאסמכתא הוא יראה כל זכורך את פני האדון דהיינו ראית פנים בעזרה דאילו הבאת קרבן הוא בקרא דולא יראו פני ריקם ועוד דסברא זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה דחינוך קטן הוא לראיה דוקא ולא לקרבן דהיא סברת רש\"י כתבוה התוס' משמו ריש חגיגה דף ב' סוף ד\"ה איזהו קטן וכו' יעו\"ש ואף דלא כתב כן בפרוש עיין להחי' הלכות ולהפר\"ח בס' מים חיים שם במס' חגיגה ואין להקשות דהתוס' בעצמם לעיל ד\"ה הכל כתבו לדעת רש\"י דמה שכתב בראית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע ב' וכו' דהן אמת דבפיטור נקט ראית פנים בעזרה וכ\"ש קרבן אבל בחיובא דקטן איירי דוקא ראית פנים בעזרה ומשו\"ה נקט ראית פנים בעזרה דאיירי בה כולה מתני' ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה חגר ביום ראשון ונתרפא בב' פטור וכו'.</b> ויש לגמגם דלמה בחיגר ביום ראשון וכו' לא חילק בין היה חיגר בלילה לחיגר ביום וכמו שחילק בסמוך בין נטמא בלילה לנטמא ביום דהדין שוה בשניהם ועיין להפר\"ח בנימוקיו על רבינו מה שנסתפק אי פשוט ביום ראשון ונעשה חגר ביום ב' אי חייב להביא ביום ב' דכבר נתחייב בראשון ופשיט לה מדברי התוס'. ולענ\"ד דברי התוס' צריכים ביאור והם בדף ט' ד\"ה כיון וז\"ל וצ\"ע אי פשוט בראשון וכו' או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' הושעייא לא מחייב פירוש דמדר' הושעייא ילפינן לר' יוחנן כי היכי דלר' הושעייא דס\"ל תשלומין זה לזה ואם היה חיגר ביום ראשון ופשוט ביום ב' ולא הביא קרבן בב' מביא בג' משום תשלומין דב' דהראשון לא חשיב כלל משום חגורו תו נמצא דחגר לא חשיב כלל ה\"ה לר' יוחנן דבהיותו חגר לא חשיב כלל ואף שהיה חייב ביום ראשון ולאו מחייב דכתבו התוס' קאי לר' יוחנן ונמצא א\"כ צ\"ע לדעת ר' יוחנן ואסיקו ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינה בביאה וכו' פי' כיון דאינו חייב בביאה אף דרשאי לבא וליכא איסורא חשיב כאינה בביאה ודמי קצת לטומאה אף דטומאה שאני דאיכא איסורא בביאה ועיין להחי' הלכות [מהרש\"א] מ\"ש בקיצור וסיים דע\"פ דבריהם ניחא דלא אמר בש\"ס איכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב'.<br><b> ולענ\"ד</b> אין זה קושיא בש\"ס דהיא היא דממ\"ש בש\"ס איכא בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' מינה דאיכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' ברם ראיה עצומה לדבריהם הוא ממ\"ש ריש מכילתין ולרבינו וכו' הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון וכו' הניחא וכו' אלא למ\"ד כולן תשלומין הכל לאתויי מאי וכו' סומא וכו' ולמה ליה לש\"ס לילך לעצות מרחוק ולמצוא מחלוקת בין תנא דידן לר' יהודה דלא מצינו חולק עם ר' יהודה בשום דוכתא ולישני הכל לאתויי פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' דחייב לר' יוחנן אלא ודאי דס\"ל לר' יוחנן דפטור וכר' הושעייא וזה הוי הכרח עצום וא\"כ לא היה להם להביא הכרח לדבריהם מדכל שישנו בביאה וכו' דלא דמי לטומאה וכמ\"ש בסמוך.<br><b> ועיין</b> להלח\"מ בהל' זו גבי אם נטמא בלילה שסיים וז\"ל וא\"ת וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דבעי לישב הש\"ס מתני' אליבא דהלכתא דאנן קי\"ל דתשלומין דראשון הן וקי\"ל לילה מחוסר זמן אלו דבריו ותמוהים דבריו דמה שתירץ בש\"ס לאתויי סומא באחת מעיניו הוא דלא כהלכתא דהלכה היא סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה וכמו שפסק רבינו.<br><b> ולעיקר</b> קושיתו שפיר יש לישב על דרך שכתבו התוס' לישב למה שהקשו כעין זה שם בד\"ה שאני טומאה יעו\"ש מה שהקשה ומה שתירצו וכעין תירוצם יש לתרץ לקושית הלח\"מ ג\"כ ופשוט.",
+                "<b> וכן </b>\n<b> אם נטמא וכו' אבל אם נטמא וכו'.</b> וכתב מרן ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו\"ט ראשון שהוא פטור דכיון שכשהאיר היום היה פטור וכו' אבל אם נטמא ביו\"ט ראשון חייב כיון שכשהאיר היום היה חייב הנה מכאן הורה ה\"ה מהר\"ח עשאל ז\"ל על מי שמת לו מת בח' או ט' שעות ביום והוא לא התפלל עדיין מנחה ואחר שמת נטפל בקבורתו ולא גמר עד שחשכה דחייב להתפלל ערבית שתיים כיון שכבר נתחייב בתפילת מנחה קודם שימות מתו וכדהכא דאם נטמא ביום ראשון אחר שנתחייב כשהאיר יו\"ט ראשון חייב הובאו דבריו בבית דוד חלק או\"ח סי' מ\"ב ודבר משה חלק יו\"ד סי' פ\"ז וש\"י וכן הודו לו הרבנים הנזכרים יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בספר יצא מחדש ברכי יוסף חלק יו\"ד סי' שמ\"א כתב לפקפק בראיה זו דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן על דרך שכתבו הגהות מיימוני על שם סמ\"ק פ\"ד מהל' אבל דאם מת בשבת מבדיל ביום ראשון אחר קבורה ולא דמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דפטור דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלו דבריו.<br><b> ואנכי</b> רך לא ידעתי את שיחו דמה הבין בדברי הגמ\"י עד שמכחו דחה פשיטות מהר\"ח הנזכר דאי הבין דשאני ההיא דקרבן ראיה דהוא דאורייתא משא\"כ אנינות שהוא דרבנן וכיון דמכח אנינות שהוא דרבנן נפטר מתחילתו נמצא דהא מיהא מדאורייתא מחייב וא\"כ לא נפטר לחלוטין ומשו\"ה יהא חייב אחר הקבורה, חילוק זה ניחא לנידוני דחל האנינות קודם שבא חיוב הבדלה משא\"כ בנדון מהר\"ח הנזכר שהוא הפכו דלא חל האנינות אלא אחר שנתחייב במצוה יהיה מצוה שיהיה ופשיט לה לחיוביה במצוה איך נאמר דפטור, ואם הבין דכוונתו דשאני הבדלה שהוא דרבנן ואין ללמוד מדאורייתא דכך התקינו ההבדלה דרבנן אף בנדון זה וחוץ דזה סתום הרבה דאדרבא בדרבנן הקלו וצ\"ל דהחמירו בדבריהם ואי הכי בנדון מהר\"ח דהוי היפך ענין זה איך שייך חילוק זה אדרבא צריך לחייב בנדון מהר\"ח כיון דתפילה דרבנן לחומרא ואי נאמר דתפילה דאורייתא הוי שוה לקרבן ראיה ואיך דחה ראיה עצומה כזאת בדברים בעלמא גם מה שדחה שנית יעו\"ש בדברים לא הבינותיו ועוד קשיא לי בדבריו דאיך עירב נדון הבית דוד ומהר\"ח בההיא דהגמ\"י דהנהו אצילי רברבי קיימי בענייני תפילות ובזה ודאי שנלמד מראיה וכמ\"ש הטור יו\"ד סי' שמ\"א ושוב בדין ההבדלה הביא פלוגתא דרבינו יהודה ומהר\"ם והסכמת אביו כר\"י בפסקיו נגד מ\"ש בתשובותיו יעו\"ש דבהבדלה דוקא הוא דקא פליג מהר\"ם מטעם דמבדיל והולך כל השבת כולה יעו\"ש בהרא\"ש ריש פרק מי שמתו ובהגהות מיימוני חילק בין דאורייתא לדרבנן משא\"כ בתפילות והו\"ל לבאר ולהרחיב בזה כוונתו."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא </b>\n<b> שיהיה שיעור אכילה וכו'.</b> וכתב מרן דנלמד מברייתא הובאה שם וילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי\"ל כר' יוחנן עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו לא היה צריך לזה דבהדיא אמרו שם לרב ששת דס\"ל דטופלין אף בהמה בבהמה דהך ברייתא הויא כותיה ואכילה ראשונה דקאמר היינו שיעור דמי אכילה ראשונה נמצא לפ\"ז דאף מ\"ד מעות במעות צריך שיהיה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין והיינו כמ\"ש רבינו ומכאן ראיה למה שפסק רבינו כר\"י דטופל מעות במעות דהא הך ברייתא דמסייעא לחזקיה שפיר מתפרשת לדעת ר\"י דאכילה ראשונה היינו שיעור דמי אכילה ראשונה וא\"כ נמצא דב' הברייתות הוו סיוע לר\"י משא\"כ לחזקיה וברור."
+            ],
+            [
+                "<b>ויוצא </b>\n<b> אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וכו'.</b> עיין בהשגות ומה שנתלבטו בכוונתו הר\"י קורקוס ומרן והלח\"מ יעו\"ש. ולענ\"ד נראה ברור בכונת הראב\"ד דס\"ל בפירושא דברייתא כפירש\"י דמה שאמרו ושאר כל ימות הפסח יוצא י\"ח במעשר בהמה דהיינו בשלמי שמחה והכי פירושו יום ראשון שהוא לשם חגיגה לב\"ש יהו מן החולין דוקא ולב\"ה בטפלה עם המעשר וכו' ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחת אדם יוצא במעשר בהמה וכו' יעו\"ש בפרש\"י ואף דבשלמי שמחה אדם יוצא י\"ח בנדרים ונדבות ג\"כ וכן כהנים בחטאת ואשם וחזה ושוק ובכור וכמ\"ש במתני' שם בחגיגה נקט בברייתא זו מעשר בהמה לחודא היינו משום דהאי חילוק בין יו\"ט למועד אינו אלא במעשר בהמה גזרה שמא יעשר ביו\"ט ומשום סקרתא משא\"כ השאר דאף ביו\"ט יכול להביא משום שלמי שמחה נמצא לפי דברי רש\"י ז\"ל דדוקא לשלמי שמחה הוא דיוצא במעשר בהמה אבל לשלמי חגיגה שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין אלא דאית ביה קולא דגלי קרא דשרי בטפלה נמצא השתא דשלמי חגיגה אינו יכול לבא ממעשר בהמה כי אם למ\"ד טופל בהמה לבהמה דיכול להביא אחד מן החולין ואחד ממעשר בהמה ברם למ\"ד טופל מעות במעות וכמו שפסק רבינו לא שייך אלא במעשר שני דבר פדיון הוא ברם במעשר בהמה דליכא ביה פדיון לא משכחת ביה טפלה וא\"כ מעשר בהמה אינו ראוי כלל לשלמי חגיגה.<br><b> והשתא </b> קשיא ליה שפיר להראב\"ד על דברי רבינו שכתב דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה דמשמע ממעשר לבדה ולא שתהיה טפלה לחולין דהרי שלמי חגיגה אינה באה כי אם מן החולין כמו ראיה ולא כשלמי שמחה דבא ממעשר ושוב כתב או בטופל עם החולין כלומר דגם היכא דטופל בהדי מעשר שני חולין יכול להביא לחגיגה אבל מעשר לבד לא וא\"כ איך כתב רבינו במעשר לבד, ושוב קשיא לי דאף אם תרצה לדחוק בכונת רבינו דטופל קאמר וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן אפ\"ה עדיין קשה על רבינו משום דבשלמא למ\"ד טופלין בהמה בבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין והיה אתי שפיר דברי רבינו ברם למ\"ד אין טופלין בהמה אלא מעות לא משכחת לה דלאו בר פדיון היא וכמו שכתבתי לעיל ורבינו פסק כמ\"ד דאין טופלין בהמה אלא מעות וא\"כ מוכרח כמ\"ש רבינו דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה הוא דוקא מעשר לחודא והדרא קושיא לדוכתא.<br><b> ואפשר</b> ��ישב דברי רבינו בדוחק דאיירי בטופל וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דגבי מעשר בהמה דאי אפשר בה טיפול במעות דמטפל בהמה בבהמה דהא איכא מ\"ד והוא רב ששת שם דס\"ל דטופלין בין במעות בין בבהמה ואף דלא קי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן משום דהוי יחידאה מ\"מ לגבי הך דלא שייך טיפול במעות קי\"ל כוותיה ואפשר נמי דבזה כו\"ע מודו. ונראה דמשו\"ה דייק רבינו לכתוב כשכתב בה\"ח הך דינא דטפלה לוקח מן התערובת וכו' ולא כתב אבל אין טופלין בהמה בבהמה כדרך שאמר ר' יוחנן טופלין מעות במעות ואין טופלין בהמה בבהמה לאורויי לן דהעיקר הוא טיפול המעות וכשאי אפשר טופלין בהמה בבהמה וכמ\"ש כאן גבי מעשר בהמה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הפטור מן הראיה וכו'.</b> וכתב הלח\"מ וא\"ת למה לא אמר וכו' וי\"ל דשאני הכא דאמר קרא בבא כל ישראל וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים לענ\"ד דמ\"ש רבינו לעיל דעבדים פטורים הוא ממצות ראיה דכתיב בבא כל ישראל לראות דהיינו במצות ראיה דהן אמת דקרא קאי במצות הקהל מ\"מ הוא סימן באיזה זמן הוא ההקהל בבא כל ישראל וכדכתיבנא נמצא דבבא כל ישראל לא קאי להקהל ואיך כתב דעבדים פטורים מהקהל מדכתיב בבא כל ישראל ועוד דמאי שנא עבדים מנשים הא קי\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבדים חייבים ובשלמא ראיה דמיעט קרא בהדיא לעבדים מדכתיב בבא כל ישראל או כמ\"ש מש\"ס מזכורך משא\"כ בהקהל דליכא מיעוטא וודאי שוין נינהו בחייובייהו ומה גם דזיל בתר טעמא למען ישמעו א\"כ ה\"ה עבדים דישמעו דשוין נינהו במצות ועוד אפי' גר תושב חייב הכתוב להביאו אולי ישמע ויתיהד כל שכן עבדים דיתיהדו לגמרי ויהיה גר צדק ורבינו שלא הזכיר לעבדים משום דכיון דהזכיר נשים ה\"ה עבדים דכי הדדי נינהו וכן הכתוב לא הזכירן אלא קשיא לרבינו שלא הזכיר גר תושב שחייב להביאו וכלשון הכתוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יום </b>\n<b> הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר שבת וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן להשגת הר\"א והלח\"מ כתב אני מסופק דהירושלמי על מתני' וכו' וכ\"כ רש\"י פ' ואלו נאמרין אלו דבריו וז\"ל רש\"י שם דף מ\"א ריש ע\"ב מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו\"ט לא דאין תקון הבימה דוחה לא את השבת ולא את יו\"ט ומאתמול לא עבדינן דדחקה לה עזרה והאי טעמא מפרש לה בירושלי על דקתני מתני' הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקא אמר מפני הבימה וכו' עכ\"ל ולכאורה יש לגמגם במה נסתפק הלח\"מ בזה אחרי שנראה ברור דהירושלמי קאי עלה דמתני' דמגילה וי\"ל דאפילו הכי שפיר יש לפרש כמ\"ש מרן דהירושלמי קאי למה אין עושין יום הקהל ביו\"ט עצמו והוא דהכי הוי פירושא דמתני' אבל זמן עצי כהנים וט' באב חגיגה והקהל דהנך ג' הוא שנפלו בשבת והקהל שהוא ביום ראשון של חג וא\"א ביום ראשון עצמו מאחרין ולא מקדימין ואהא הקשו בירושלמי דמאי טעמא הקהל א\"א ביום ראשון של סוכות ומתרצי אמוראי, ולא מפני דמאי דתני מתני' זמן עצי כהנים וט' באב וחגיגה הוו בשבת צ\"ל דהקהל הוי בשבת אלא הא כדאיתא והא כדאיתא והמכוון הוא דמתני' אייתי כל הני דמאחרין ולא מקדימין וזו היא שיטת הרב [אב\"ד] שכתב ואפי' יו\"ט אינו דוחה ופי' בירושלמי וכו' כלומר אין אנו צריכין ליתן טעם למה שהקהל נדחה מיום ב' כשחל בשבת דמטעם שנדחה מיו\"ט ראשון (לי\"ט) [ליום] שני כמ\"ש בירושלמי ממילא נודע ג\"כ טעם הדחיה מיום ב' ג\"כ כשחל בשבת דס\"ל פי' המשנה והירושלמי כדכתיבנא וזו היא דעת מרן לדעת רבינו ומ\"מ אף שיישבנו למרן בזה דע שלא הבין בכונת הר\"א כדכתיבנא כמו שנראה מסיגנון תירוצו לדעת רבינו דאילו הבין כן בכונת הראב\"ד לא הו\"ל לכתוב וי\"ל וכו' אינו ענין לדברי רבינו כמי שהראב\"ד לא ידע זה אלא הו\"ל לכתוב מ\"ש בסוף דבריו לחוד.<br><b> אך</b> קשה למרן ז\"ל דרבינו עצמו בפי' המשנה דמגילה כתב בפירוש דמתני' דהקהל דהיינו שאירע יום ב' דסוכות בשבת יעו\"ש וחזרה קושית הלח\"מ לדוכתא, עוד קשה בדברי מרן דמאי שנא דתקיעות ותחינות כיון שהם דברים מיוחדים לעשות בו ביום דחג הסוכות אמר רחמנא אפי' ביו\"ט ונדחה יו\"ט ובימה אף שהיא מוכרחת כיון דבשבילה נדחה הקהל לאחר יו\"ט ולמה לא נדחה יו\"ט מפניה דומיא דתקיעות ותחינות וא\"ת דבימה שאני כיון דאפשר לעשותה מערב יו\"ט קשה יותר משום דוחק העזרה יהא נדחה הקהל מיומו דהוי דאורייתא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,76 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ונשים </b>\n<b> חייבות וכו'.</b> עיין השגת הר\"א ומה שהליץ מרן ודבריו סותרים למ\"ש פ' י\"ד דמעשה הקרבנות יעו\"ש. גם מ\"ש הלח\"מ כאן דבריו סותרים למ\"ש שם. והמחוור כמ\"ש הלח\"מ שם וכ\"כ הפרי חדש בנימוקיו במים חיים.<br><b> ורגע</b> אדבר לישב דעת רבינו דפסק כר' זירא דלא כאביי שהוא יותר בתרא ממ\"ש בקידושין דף ל\"ד ע\"א והרי מצה שמחה והקהל דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ואי סבירא ליה לסתמא דש\"ס כאביי מאי קשיא ליה משמחה שאני שמחה דבעלה משמחה אלא ודאי דפסיקא ליה לסתמא דש\"ס כר' זירא וא\"ת וכיון שכן אמאי תירץ הש\"ס שם אליבא דאביי ומה נענה לר' זירא כבר תירץ הלח\"מ שם יעו\"ש ועיין בעץ החיים ובמקראי קודש מה שהקשה על הלח\"מ שם דלא קשיא מידי כמו שיראה המעיין בפשיטות. ואפשר עוד לומר דחיליה דרבינו מסוגיית חגיגה דף ו' איזהו קטן וכו' מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייא אמר ליה אביי עד הכא דמחייבת אמיה בשמחה אייתיה ויש להקשות חדא דכיון דר' זירא הוא דס\"ל נשים חייבות בקרבן שמחה הוי תשובתה בצדה דהאי אתקפתא כדתריץ לה אביי ועוד אביי דלא ס\"ל כר' זירא כמ\"ש שם בראש השנה אלא דבעלה משמחה מה יענה אבנר לקושיא זאת אלא ודאי מוכח דאביי חזר בו והכי פירושא דסוגייא מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייה כלומר אי לאו כדאמינא דנשים חייבות קשיא ואמר אביי עד הכא וכו' כלומר חוזרני בי ואמינא בפה מלא עד הכא דמחייבה אמיה בשמחה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן </b>\n<b> תשלומי ראשון וכו'.</b> ועיין למרן כ\"מ שתמה דפסק כר' יוחנן נגד ר' הושעיא רביה יעו\"ש וכתב הלח\"מ דאין ר' אושעיא דברייתא אלא הוא אחר דזוטר מר' יוחנן יעו\"ש ודבר ה' בפיהו אמת דבסוף פ' האשה אמרו יחיד שנטמא בספק רה\"י בפסח ר' הושעיא רבה אמר משלחין וכו' ר' יוחנן אמר וכו' ופסק רבינו כרבי הושעיא פ\"ז דקרבן פסח ה\"ז וכתב מרן דרביה דר' יוחנן הוא הרי דמי שהוא רביה דר' יוחנן הוא ר' הושעיא רבה וכאן לא הוזכר רבה מוכח שהוא האחר דזוטר."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שחציו עבד וכו'.</b> עמ\"ש הלח\"מ ובתוך דבריו כתב וז\"ל אבל קשה מנין לנו לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן אלו דבריו ז\"ל. ולענ\"ד אחר נשיקת ידיו ורגליו קשיא ליכא וע\"פ מה שקדם הלח\"מ גופיה דשניא פסח מראיה דבפסח א\"א להביאו על תנאי משא\"כ בראיה ומשו\"ה למשנה ראשונה נדחק טובא למצוא היאך יכול להביא קרבן פסח מספק בהפקר בי\"ד הפקר משא\"כ למשנה אחרונה לא עשו תקון זה של הפקר בי\"ד הפקר והניחו הדין על דין תורה דלא יביא קרבן פסח על הספק דא\"א להתנות בו והוי מביא חולין לעזרה והשתא ממילא יובן דבראיה דגם בספק יכול להביא בשיתנה, אצטריך קרא דאת פני האדון למעטו דלא יביא, משא\"כ בקרבן פסח דא\"א להתנות וודאי דלא יביא לא הוצרך קרא למעטו אלא דלמשנה ראשונה מדברי סופרים מכח הפקר בי\"ד הפקר חייבוהו וכל זה הוא לדעת הר' אברהם בנו של רבינו ברם לדעת הרע\"ב ז\"ל שהביא המל\"מ שם בהל' קרבן פסח פ\"ב הי\"א דחילק בין פסח לראיה מטעם התנאי וכמ\"ש הרב שם יעו\"ש ניחא טובא דבראיה אצטריך קרא דאת פני האדון משא\"כ בפסח.<br><b> וע\"פ</b> האמור אין מובן למ\"ש אח\"כ וז\"ל וא\"ת גבי שופ�� אמאי חייב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואמאי לא הניחוהו על דין התורה למשנה אחרונה שלא יתעכב בשיחרור כמו שעשו גבי פסח וראיה וכו' ע\"כ דאדרבא דין תורה הוא שיהא חייב דליכא מיעוטא דמיעטיה קרא כמו ראיה וליכא ג\"כ בחיובו חומרא דאתי לידי קולא כמו בפסח דאתי חולין לעזרה א\"כ למה לא יהא חייב ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבים מטעם זה דספיקא נינהו ולחומרא ועיין מ\"ש עוד [לעיל שם] ואולי [וכו'] ומ\"ש המל\"מ פ\"ב דקרבן פסח הי\"א וצרור החיים שם.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק כיון דהתורה פטרתו מקרא דאת פני האדון יצא זה וכו' ותירץ ע\"פ קושית התוס' דפ\"ק דחגיגה וסיים וז\"ל ורבינו נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לה הכא מידי אלא ה\"ק פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר ומספקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים דאי כמ\"ש הוא ז\"ל דקרא דהאדון לא אתא למי שחציו עבד אלא מיעט למי שיש לו אדון אחר, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין מסתפיקא לן אי חשיב יש לו אדון אחר או לא, נחזי אנן קרא דהאדון דממעטינן מיניה ולא שיהיה לו אדון אחר למאי מיעט אי לעבדים גמורים לא צריך קרא דגמר לה לה מאשה כמ\"ש בש\"ס ולכן לא מצא רבינא אלא לומר דאתא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין ומוכרח לומר כפשטא דש\"ס דחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מהאדון וקמ\"ל דגם זה חשיב יש לו אדון אחר וחזרה קושיא לדוכתא וגם לישנא דלא נצרכא מורה ברור כדכתיבנא.<br><b> ועיין</b> מ\"ש המל\"מ דלמה השמיט רבינו מימרת ר' אמי דף ח' דפסחים דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל יעו\"ש והשתא יצא מרכבת המשנה [חלק ג] ובהלכות נדרים פ\"ט ה\"כ כתב לתרץ לדברי רבינו דנדרים דש\"ס דנדרים דף ל\"א דקאמר דכותים מצווים לעלות לרגל וכותים ודאי דלא הו\"ל חלק בארץ וא\"כ לר' אמי פטורים ונמצא סתראי נינהו ולכך פסק כר\"א דפסחים שם [בהל' נדרים] בנדרים ובהל' חגיגה לא הביאו דשם קאי במי שעלה ואפ\"ה פטור ואף דכתיב ולא יראו פני ריקם משא\"כ כותים דפטורים לעלות ואם עלו חייבים משום ולא יראו פני וסיים עוד דאפשר לומר ג\"כ דלא פליגי ומ\"ש בנדרים ואין עושין היינו מחמת דאין להם קרקע ולא פליגי. ודבריו תמוהים חדא דאי מה שאין עושין היינו משום דאין להם קרקע הוו פטורים מן התורה והיאך נקראו מצווין ואין עושין והעיקרא הבנין שבנה אין לו יסוד דמ\"ש ר\"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל לאו קרקע מחלוקת ארץ ישראל שנתחלקה לשבטים הוא אלא אף קרקע שקנאו בדמים בשבילו מתחייב דהא שייך ביה ולא יחמוד איש את ארצך והגע עצמך דלאחד מישראל לא נשאר לו קרקע מנחלת ארץ ישראל ושוב לקח בדמים אחוזת קרקע וכי פטור מלעלות לרגל והא אית ליה ארץ וה\"ה כותים שקנו קרקע חייבים דהא קרינן ביה ולא יחמוד איש את ארצך. ופשוט ואין מקום לדבריו ועיי\"ש בריש הל' קרבן פסח ג\"כ שרמז מ\"ש כאן בהל' נדרים.",
+                "<b> כשם </b>\n<b> שהם באים להראות וכו' להוציא סומא וכו'.</b> וכתב הלח\"מ זה כגירסת ר\"ת דלפרש\"י דריש המסורת קודם וכדכתבו התוס' בריש חגיגה ואע\"ג דבלשון רש\"י ריש חגיגה גריס המקרא קודם לא היה להתוס' ההיא גירסא בדברי רש\"י וכו' ועיין להחידושי הלכות [מהרש\"א] שם שהגיה בדברי רש\"י שבתוס' ופי' לדעת רש\"י דבין יראה בין יראה קאי להקב\"ה והכי פירושו יראה בחי'רק אתפרש שהאדון בא ליראותך ויראה בצ'רי שהוא המקרא מתפרש שהקב\"ה בא ליראות מן האדם ועל פי זה קשיא ליה ז\"ל על דבריו דדריש מסורת קודם יעו\"ש.<br><b> ולכאורה</b> דבריו תמוהים דבהדיא כתב רש\"י יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה ונראה לומר לדעת החידושי הלכות דמפרש כדברי רש\"י אלו הכי יראה כל זכורך בצר\"י דמשמע שהאדם רואה את השכינה וכיון שכן נמצא הקב\"ה מתראה מן האדם יראה בחי'רק משמע שהאדון בא ליראותך וכדרך שבא לראותך דהיינו המסורת שהוא יראה בחי'רק כך בא ליראות דהיינו המקרא יראה בצ'רי שהקב\"ה מתראה מן האדם שבא לראות אותו ונמצא הכל בהקב\"ה וכן פירש רש\"י בריש ערכין יעו\"ש.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל אבל מ\"מ קשה למה כתב פסוק בבא כל ישראל וכו' יעו\"ש וכתב כן משום דהבין בדברי רבינו דמ\"ש כשם וכו' הוא נמשך ממאי דלעיל מיניה דכתיב ונאמר בבא כל ישראל לראות. ברם לענ\"ד לא כן אנכי עמדי בפיוש דבריו אלא דמ\"ש ונאמר וכו' קאי לדלעיל מיניה דכתב בבא כל ישראל להוציא את העבדים דקשיא ליה לרבינו דפסוק זה הוא במצוות הקהל ואהא כתב דכתיב לראות דקאי לראיה דקא מסמן הכתוב זמן הקהלה בזמן הראיה ולכן ממעטינן מישראל עבדים לראיה ושוב מתחיל הענין כשם וכו' והוא מיראה יראה ולא הוצרך להזכיר הכתוב אלא קשיא במ\"ש כשם שהם באים להראות דהיאך מוכח שלא יהא סומא והו\"ל למימר כשם שהקב\"ה רואה אותך כשאתה בא להראות כך וכו' ודוק.",
+                "<b> ונאמר </b>\n<b> למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה.</b> ועיין להלח\"מ דקשיא ליה דבש\"ס קיי\"ל מבאזניהם. ולענ\"ד נראה דבא לתרץ דלא תימא דלמען ישמעו משמע כל דשמע חייב אפי' אזנו אחת ומבאזניהם מיעט להפך לזה תירץ דכיון דכתיב באזניהם משמע מלשון ישמעו שמיעה גמורה ולא חש להביא גם קרא דבאזניהם."
+            ],
+            [
+                "<b>המקמץ </b>\n<b> וכו'.</b> והקשה מרן מברייתא דחגיגה דף ד' דתני משם אחרים דפטור מדכתיב כל זכורך יצאו אלו שאינן ראוין לעלות עם כולן מפני שריחן רע ותירץ משם הר\" קורקוס דעד כאן לא ממעטי להו תנא אלא בעודן במאיסותן לפי שאינן ראוין לעלות עם כולן אבל כשטיהרו חייבין אלו דבריו והמה תמוהים דהא רבינו כתב הרי אלו מטהרים גופם וכו' נמצא דחיובם ליטהר עצמם ויעלו לרגל וא\"כ היאך הוא פיטורם אי משום דכשהיו מאוסים נפטרו הא מחויבים ליטהר עצמם ואין זה נקרא פיטור כיון שחייבין ליטהר ולא שייך שם פיטור אלא שם איסור שאסורים לעלות עד שיטהרו ואין לשון הש\"ס עולה כלל גם מה שתירץ מרן דכיון דתני לה בלשון אחרים משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי ונקטינן כותייהו ואף דבש\"ס אמרו אלא קרא למאי אתא וכו' הוא דוחק גדול דמדעתינו נאמר דאיכא פלוגתא בדבר דלא מצינו לו בש\"ס.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דחיליה ממתני' דריש חגיגה הכל חייבין חוץ וכו' ולא תני נמי מקמץ ומצרף נחשת ואף דאלו הן פסולין מחמת דבר אחר ולא פיסולי דגופן מ\"מ מה בכך כיון דהא מיהא פטירי הני כמו הני ולא ס\"ל לחלק בהכי כמו שחילק התוס' ואף דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ כבר כתב מהר\"י קולון בשורש י' הביאו הכנה\"ג כללי הש\"ס סי' צ\"ד דאין אומרים כן אלא ע\"י הדחק יעו\"ש ומה גם דהכא (למ\"ד) [לענ\"ד] לא יתכן לומר כן דכיון דתני תנא י\"ב דפטירי וכרוכלא אזיל ותני למה הניח בע\"פ הני ב' או ג' דפטירי ובשלמא בהני דוכתי דאמר ר' יוחנן הכי לא תני תנא אלא ב' ג' והתם שייך לומר תנא ושייר משא\"כ הכא וכדכתיבנא.<br><b> ולפ\"ז</b> לא קשיא מ\"ש הרב מל\"מ דלמה השמיט ההיא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל דכיון דלא תני לה תנא ש\"מ דאינה כהלכתא ואף דהרב רצה להשוות דעת התוס' עם דעת רבינו כדי להקשות על רבינו, אינו נח לי דהא חזינן דפליגי עמם דרבינו לא פסק כן לא דמקמץ ולא דמי שאין לו קרקע גם מה שסייע את עצמו מדבריהם דהא דר' אמי הוי הלכתא פסיקתא אינו הכרח דגברא אגברא קא רמית ועוד דהא במקמץ ובורסי נראה מדבריהם דהוי הלכה כאחרים דפטירי ורבינו חייבם נראה בפרוש דלאו בשיטה אחת קיימי ונראה ברור כדכתינא דרבינו לא ס\"ל כדעת התוס' דמחלקי בין פיטורי דגופן לפיטורי דבר אחר וכן לא ס\"ל דשייך לומר כאן אין למדין מן הכללות וכו' ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> קטן וכו'.</b> וכתב הלח\"מ וכתבו התוס' דצריך להביא הקרבן נדבה וכו'. ואולי אית ליה דלא אמרו חיוב בקטן אלא לענין ראיה לחוד אבל לא לקרבן אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים בעיני דאיך כתב כן בדרך אולי דהרי רבינו כתב כן בפי' חייב להעלותו ולהראות בו דהיינו ראית פנים בעזרה ועוד דקרא דהביא לאסמכתא הוא יראה כל זכורך את פני האדון דהיינו ראית פנים בעזרה דאילו הבאת קרבן הוא בקרא דולא יראו פני ריקם ועוד דסברא זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה דחינוך קטן הוא לראיה דוקא ולא לקרבן דהיא סברת רש\"י כתבוה התוס' משמו ריש חגיגה דף ב' סוף ד\"ה איזהו קטן וכו' יעו\"ש ואף דלא כתב כן בפרוש עיין להחי' הלכות ולהפר\"ח בס' מים חיים שם במס' חגיגה ואין להקשות דהתוס' בעצמם לעיל ד\"ה הכל כתבו לדעת רש\"י דמה שכתב בראית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע ב' וכו' דהן אמת דבפיטור נקט ראית פנים בעזרה וכ\"ש קרבן אבל בחיובא דקטן איירי דוקא ראית פנים בעזרה ומשו\"ה נקט ראית פנים בעזרה דאיירי בה כולה מתני' ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה חגר ביום ראשון ונתרפא בב' פטור וכו'.</b> ויש לגמגם דלמה בחיגר ביום ראשון וכו' לא חילק בין היה חיגר בלילה לחיגר ביום וכמו שחילק בסמוך בין נטמא בלילה לנטמא ביום דהדין שוה בשניהם ועיין להפר\"ח בנימוקיו על רבינו מה שנסתפק אי פשוט ביום ראשון ונעשה חגר ביום ב' אי חייב להביא ביום ב' דכבר נתחייב בראשון ופשיט לה מדברי התוס'. ולענ\"ד דברי התוס' צריכים ביאור והם בדף ט' ד\"ה כיון וז\"ל וצ\"ע אי פשוט בראשון וכו' או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' הושעייא לא מחייב פירוש דמדר' הושעייא ילפינן לר' יוחנן כי היכי דלר' הושעייא דס\"ל תשלומין זה לזה ואם היה חיגר ביום ראשון ופשוט ביום ב' ולא הביא קרבן בב' מביא בג' משום תשלומין דב' דהראשון לא חשיב כלל משום חגורו תו נמצא דחגר לא חשיב כלל ה\"ה לר' יוחנן דבהיותו חגר לא חשיב כלל ואף שהיה חייב ביום ראשון ולאו מחייב דכתבו התוס' קאי לר' יוחנן ונמצא א\"כ צ\"ע לדעת ר' יוחנן ואסיקו ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינה בביאה וכו' פי' כיון דאינו חייב בביאה אף דרשאי לבא וליכא איסורא חשיב כאינה בביאה ודמי קצת לטומאה אף דטומאה שאני דאיכא איסורא בביאה ועיין להחי' הלכות [מהרש\"א] מ\"ש בקיצור וסיים דע\"פ דבריהם ניחא דלא אמר בש\"ס איכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב'.<br><b> ולענ\"ד</b> אין זה קושיא בש\"ס דהיא היא דממ\"ש בש\"ס איכא בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' מינה דאיכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' ברם ראיה עצומה לדבריהם הוא ממ\"ש ריש מכילתין ולרבינו וכו' הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון וכו' הניחא וכו' אלא למ\"ד כולן תשלומין הכל לאתויי מאי וכו' סומא וכו' ולמה ליה לש\"ס לילך לעצות מרחוק ולמצוא מחלוקת בין תנא דידן לר' יהודה דלא מצינו חולק עם ר' יהודה בשום דוכתא ולישני הכל לאתויי פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' דחייב לר' יוחנן אלא ודאי דס\"ל לר' יוחנן דפטור וכר' הושעייא וזה הוי הכרח עצום וא\"כ לא היה להם להביא הכרח לדבריהם מדכל שישנו בביאה וכו' דלא דמי לטומאה וכמ\"ש בסמוך.<br><b> ועיין</b> להלח\"מ בהל' זו גבי אם נטמא בלילה שסיים וז\"ל וא\"ת וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דבעי לישב הש\"ס מתני' אליבא דהלכתא דאנן קי\"ל דתשלומין דראשון הן וקי\"ל לילה מחוסר זמן אלו דבריו ותמוהים דבריו דמה שתירץ בש\"ס לאתויי סומא באחת מעיניו הוא דלא כהלכתא דהלכה היא סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה וכמו שפסק רבינו.<br><b> ולעיקר</b> קושיתו שפיר יש לישב על דרך שכתבו התוס' לישב למה שהקשו כעין זה שם בד\"ה שאני טומאה יעו\"ש מה שהקשה ומה שתירצו וכעין תירוצם יש לתרץ לקושית הלח\"מ ג\"כ ופשוט.",
+                "<b> וכן </b>\n<b> אם נטמא וכו' אבל אם נטמא וכו'.</b> וכתב מרן ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו\"ט ראשון שהוא פטור דכיון שכשהאיר היום היה פטור וכו' אבל אם נטמא ביו\"ט ראשון חייב כיון שכשהאיר היום היה חייב הנה מכאן הורה ה\"ה מהר\"ח עשאל ז\"ל על מי שמת לו מת בח' או ט' שעות ביום והוא לא התפלל עדיין מנחה ואחר שמת נטפל בקבורתו ולא גמר עד שחשכה דחייב להתפלל ערבית שתיים כיון שכבר נתחייב בתפילת מנחה קודם שימות מתו וכדהכא דאם נטמא ביום ראשון אחר שנתחייב כשהאיר יו\"ט ראשון חייב הובאו דבריו בבית דוד חלק או\"ח סי' מ\"ב ודבר משה חלק יו\"ד סי' פ\"ז וש\"י וכן הודו לו הרבנים הנזכרים יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בספר יצא מחדש ברכי יוסף חלק יו\"ד סי' שמ\"א כתב לפקפק בראיה זו דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן על דרך שכתבו הגהות מיימוני על שם סמ\"ק פ\"ד מהל' אבל דאם מת בשבת מבדיל ביום ראשון אחר קבורה ולא דמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דפטור דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלו דבריו.<br><b> ואנכי</b> רך לא ידעתי את שיחו דמה הבין בדברי הגמ\"י עד שמכחו דחה פשיטות מהר\"ח הנזכר דאי הבין דשאני ההיא דקרבן ראיה דהוא דאורייתא משא\"כ אנינות שהוא דרבנן וכיון דמכח אנינות שהוא דרבנן נפטר מתחילתו נמצא דהא מיהא מדאורייתא מחייב וא\"כ לא נפטר לחלוטין ומשו\"ה יהא חייב אחר הקבורה, חילוק זה ניחא לנידוני דחל האנינות קודם שבא חיוב הבדלה משא\"כ בנדון מהר\"ח הנזכר שהוא הפכו דלא חל האנינות אלא אחר שנתחייב במצוה יהיה מצוה שיהיה ופשיט לה לחיוביה במצוה איך נאמר דפטור, ואם הבין דכוונתו דשאני הבדלה שהוא דרבנן ואין ללמוד מדאורייתא דכך התקינו ההבדלה דרבנן אף בנדון זה וחוץ דזה סתום הרבה דאדרבא בדרבנן הקלו וצ\"ל דהחמירו בדבריהם ואי הכי בנדון מהר\"ח דהוי היפך ענין זה איך שייך חילוק זה אדרבא צריך לחייב בנדון מהר\"ח כיון דתפילה דרבנן לחומרא ואי נאמר דתפילה דאורייתא הוי שוה לקרבן ראיה ואיך דחה ראיה עצומה כזאת בדברים בעלמא גם מה שדחה שנית יעו\"ש בדברים לא הבינותיו ועוד קשיא לי בדבריו דאיך עירב נדון הבית דוד ומהר\"ח בההיא דהגמ\"י דהנהו אצילי רברבי קיימי בענייני תפילות ובזה ודאי שנלמד מראיה וכמ\"ש הטור יו\"ד סי' שמ\"א ושוב בדין ההבדלה הביא פלוגתא דרבינו יהודה ומהר\"ם והסכמת אביו כר\"י בפסקיו נגד מ\"ש בתשובותיו יעו\"ש דבהבדלה דוקא הוא דקא פליג מהר\"ם מטעם דמבדיל והולך כל השבת כולה יעו\"ש בהרא\"ש ריש פרק מי שמתו ובהגהות מיימוני חילק בין דאורייתא לדרבנן משא\"כ בתפילות והו\"ל לבאר ולהרחיב בזה כוונתו."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא </b>\n<b> שיהיה שיעור אכילה וכו'.</b> וכתב מרן דנלמד מברייתא הובאה שם וילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי\"ל כר' יוחנן עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו לא היה צריך לזה דבהדיא אמרו שם לרב ששת דס\"ל דטופלין אף בהמה בבהמה דהך ברייתא הויא כותיה ואכילה ראשונה דקאמר היינו שיעור דמי אכילה ראשונה נמצא לפ\"ז דאף מ\"ד מעות במעות צריך שיהיה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין והיינו כמ\"ש רבינו ומכאן ראיה למה שפסק רבינו כר\"י דטופל מעות במעות דהא הך ברייתא דמסייעא לחזקיה שפיר מתפרשת לדעת ר\"י דאכילה ראשונה היינו שיעור דמי אכילה ראשונה וא\"כ נמצא דב' הברייתות הוו סיוע לר\"י משא\"כ לחזקיה וברור."
+            ],
+            [
+                "<b>ויוצא </b>\n<b> אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וכו'.</b> עיין בהשגות ומה שנתלבטו בכוונתו הר\"י קורקוס ומרן והלח\"מ יעו\"ש. ולענ\"ד נראה ברור בכונת הראב\"ד דס\"ל בפירושא דברייתא כפירש\"י דמה שאמרו ושאר כל ימות הפסח יוצא י\"ח במעשר בהמה דהיינו בשלמי שמחה והכי פירושו יום ראשון שהוא לשם חגיגה לב\"ש יהו מן החולין דוקא ולב\"ה בטפלה עם המעשר וכו' ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחת אדם יוצא במעשר בהמה וכו' יעו\"ש בפרש\"י ואף דבשלמי שמחה אדם יוצא י\"ח בנדרים ונדבות ג\"כ וכן כהנים בחטאת ואשם וחזה ושוק ובכור וכמ\"ש במתני' שם בחגיגה נקט בברייתא זו מעשר בהמה לחודא היינו משום דהאי חילוק בין יו\"ט למועד אינו אלא במעשר בהמה גזרה שמא יעשר ביו\"ט ומשום סקרתא משא\"כ השאר דאף ביו\"ט יכול להביא משום שלמי שמחה נמצא לפי דברי רש\"י ז\"ל דדוקא לשלמי שמחה הוא דיוצא במעשר בהמה אבל לשלמי חגיגה שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין אלא דאית ביה קולא דגלי קרא דשרי בטפלה נמצא השתא דשלמי חגיגה אינו יכול לבא ממעשר בהמה כי אם למ\"ד טופל בהמה לבהמה דיכול להביא אחד מן החולין ואחד ממעשר בהמה ברם למ\"ד טופל מעות במעות וכמו שפסק רבינו לא שייך אלא במעשר שני דבר פדיון הוא ברם במעשר בהמה דליכא ביה פדיון לא משכחת ביה טפלה וא\"כ מעשר בהמה אינו ראוי כלל לשלמי חגיגה.<br><b> והשתא </b> קשיא ליה שפיר להראב\"ד על דברי רבינו שכתב דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה דמשמע ממעשר לבדה ולא שתהיה טפלה לחולין דהרי שלמי חגיגה אינה באה כי אם מן החולין כמו ראיה ולא כשלמי שמחה דבא ממעשר ושוב כתב או בטופל עם החולין כלומר דגם היכא דטופל בהדי מעשר שני חולין יכול להביא לחגיגה אבל מעשר לבד לא וא\"כ איך כתב רבינו במעשר לבד, ושוב קשיא לי דאף אם תרצה לדחוק בכונת רבינו דטופל קאמר וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן אפ\"ה עדיין קשה על רבינו משום דבשלמא למ\"ד טופלין בהמה בבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין והיה אתי שפיר דברי רבינו ברם למ\"ד אין טופלין בהמה אלא מעות לא משכחת לה דלאו בר פדיון היא וכמו שכתבתי לעיל ורבינו פסק כמ\"ד דאין טופלין בהמה אלא מעות וא\"כ מוכרח כמ\"ש רבינו דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה הוא דוקא מעשר לחודא והדרא קושיא לדוכתא.<br><b> ואפשר</b> לישב דברי רבינו בדוחק דאיירי בטופל וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דגבי מעשר בהמה דאי אפשר בה טיפול במעות דמטפל בהמה בבהמה דהא איכא מ\"ד והוא רב ששת שם דס\"ל דטופלין בין במעות בין בבהמה ואף דלא קי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן משום דהוי יחידאה מ\"מ לגבי הך דלא שייך טיפול במעות קי\"ל כוותיה ואפשר נמי דבזה כו\"ע מודו. ונראה דמשו\"ה דייק רבינו לכתוב כשכתב בה\"ח הך דינא דטפלה לוקח מן התערובת וכו' ולא כתב אבל אין טופלין בהמה בבהמה כדרך שאמר ר' יוחנן טופלין מעות במעות ואין טופלין בהמה בבהמה לאורויי לן דהעיקר הוא טיפול המעות וכשאי אפשר טופלין בהמה בבהמה וכמ\"ש כאן גבי מעשר בהמה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הפטור מן הראיה וכו'.</b> וכתב הלח\"מ וא\"ת למה לא אמר וכו' וי\"ל דשאני הכא דאמר קרא בבא כל ישראל וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים לענ\"ד דמ\"ש רבינו לעיל דעבדים פטורים הוא ממצות ראיה דכתיב בבא כל ישראל לראות דהיינו במצות ראיה דהן אמת דקרא קאי במצות הקהל מ\"מ הוא סימן באיזה זמן הוא ההקהל בבא כל ישראל וכדכתיבנא נמצא דבבא כל ישראל לא קאי להקהל ואיך כתב דעבדים פטורים מהקהל מדכתיב בבא כל ישראל ועוד דמאי שנא עבדים מנשים הא קי\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבדים חייבים ובשלמא ראיה דמיעט קרא בהדיא לעבדים מדכתיב בבא כל ישראל או כמ\"ש מש\"ס מזכורך משא\"כ בהקהל דליכא מיעוטא וודאי שוין נינהו בחייובייהו ומה גם דזיל בתר טעמא למען ישמעו א\"כ ה\"ה עבדים דישמעו דשוין נינהו במצות ועוד אפי' גר תושב חייב הכתוב להביאו אולי ישמע ויתיהד כל שכן עבדים דיתיהדו לגמרי ויהיה גר צדק ורבינו שלא הזכיר לעבדים משום דכיון דהזכיר נשים ה\"ה עבדים דכי הדדי נינהו וכן הכתוב לא הזכירן אלא קשיא לרבינו שלא הזכיר גר תושב שחייב להביאו וכלשון הכתוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יום </b>\n<b> הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר שבת וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן להשגת הר\"א והלח\"מ כתב אני מסופק דהירושלמי על מתני' וכו' וכ\"כ רש\"י פ' ואלו נאמרין אלו דבריו וז\"ל רש\"י שם דף מ\"א ריש ע\"ב מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו\"ט לא דאין תקון הבימה דוחה לא את השבת ולא את יו\"ט ומאתמול לא עבדינן דדחקה לה עזרה והאי טעמא מפרש לה בירושלי על דקתני מתני' הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקא אמר מפני הבימה וכו' עכ\"ל ולכאורה יש לגמגם במה נסתפק הלח\"מ בזה אחרי שנראה ברור דהירושלמי קאי עלה דמתני' דמגילה וי\"ל דאפילו הכי שפיר יש לפרש כמ\"ש מרן דהירושלמי קאי למה אין עושין יום הקהל ביו\"ט עצמו והוא דהכי הוי פירושא דמתני' אבל זמן עצי כהנים וט' באב חגיגה והקהל דהנך ג' הוא שנפלו בשבת והקהל שהוא ביום ראשון של חג וא\"א ביום ראשון עצמו מאחרין ולא מקדימין ואהא הקשו בירושלמי דמאי טעמא הקהל א\"א ביום ראשון של סוכות ומתרצי אמוראי, ולא מפני דמאי דתני מתני' זמן עצי כהנים וט' באב וחגיגה הוו בשבת צ\"ל דהקהל הוי בשבת אלא הא כדאיתא והא כדאיתא והמכוון הוא דמתני' אייתי כל הני דמאחרין ולא מקדימין וזו היא שיטת הרב [אב\"ד] שכתב ואפי' יו\"ט אינו דוחה ופי' בירושלמי וכו' כלומר אין אנו צריכין ליתן טעם למה שהקהל נדחה מיום ב' כשחל בשבת דמטעם שנדחה מיו\"ט ראשון (לי\"ט) [ליום] שני כמ\"ש בירושלמי ממילא נודע ג\"כ טעם הדחיה מיום ב' ג\"כ כשחל בשבת דס\"ל פי' המשנה והירושלמי כדכתיבנא וזו היא דעת מרן לדעת רבינו ומ\"מ אף שיישבנו למרן בזה דע שלא הבין בכונת הר\"א כדכתיבנא כמו שנראה מסיגנון תירוצו לדעת רבינו דאילו הבין כן בכונת הראב\"ד לא הו\"ל לכתוב וי\"ל וכו' אינו ענין לדברי רבינו כמי שהראב\"ד לא ידע זה אלא הו\"ל לכתוב מ\"ש בסוף דבריו לחוד.<br><b> אך</b> קשה למרן ז\"ל דרבינו עצמו בפי' המשנה דמגילה כתב בפירוש דמתני' דהקהל דהיינו שאירע יום ב' דסוכות בשבת יעו\"ש וחזרה קושית הלח\"מ לדוכתא, עוד קשה בדברי מרן דמאי שנא דתקיעות ותחינות כיון שהם דברים מיוחדים לעשות בו ביום דחג הסוכות אמר רחמנא אפי' ביו\"ט ונדחה יו\"ט ובימה אף שהיא מוכרחת כיון דבשבילה נדחה הקהל לאחר יו\"ט ולמה לא נדחה יו\"ט מפניה דומיא דתקיעות ותחינות וא\"ת דבימה שאני כיון דאפשר לעשותה מערב יו\"ט קשה יותר משום דוחק העזרה יהא נדחה הקהל מיומו דהוי דאורייתא."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בכורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נולד </b>\n<b> לו מום וכו' משלימין לו ט\"ו אחר שנתו וכו'.</b> מבורר בדבריו דשנתו דמתני' וברייתא בזה הוא מיום לידתו ולא מיום שנולד המום אלא דאי ליכא מיום שנולד המום עד סוף שנה ללדתו ל' יום צריך להשלים ל' יום ללידת המום משום השבת אבידה אבל כל דאיכא ל' יום או יותר מלידת המום לתשלום הי\"ב חדש ללידת הבכור משלים הי\"ב חדש דוקא ולא יותר משום גזרת הכתוב דשנה כתיב ודלא דפירש רש\"י דפירש דהאי שנתו דש\"ס הוא מיום לידת המום שכ\"כ בש\"ס ד\"ה כל שנים עשר חדש עד שיהיו לו שנים עשר חדש משנולד המום ואף דבספרנו ליתיה תבת המום אלא משנולד לחוד הוא טעות וצ\"ל משנולד המום וכן בגמ' ישנה הגיה בגליון כן וטעמו ונימוקו עמו ממ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה משלימין לו ט\"ו וכו' דאי נולד המום בתוך שנתו אפי' יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה וכו' ופי' דבריו כך הוא דקא פשיט דל' יום הוא בנולד מום לאחר שנתו הוא דאיכא ל' יום אבל בנולד המום בתוך שנתו דהיינו אפי' יום אחד חסר דהיינו ליום ב' ללדתו ליכא למימר דניתיב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה ר\"ל דמה שמצינו ל' יום הוא להשלים ל' יום ללידת המום וכאן איכא אחר לידת המום כמעט שנה וניחא דנקט לשון זה דלית ליה אלא השלמה דהיינו שילום לימי הל' של מום משא\"כ אי ס\"ל כרבינו דהי\"ב חדש הוא ללדתו מה הלשון אומרת ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו וכו' דלית ליה אלא השלמה וכו' והא לפי פירוש זה דשנתו הוא י\"ב חדש מה שייך כאן השלמה הא הכי הו\"ל למימר ליכא למימר דניתיב ליה וכו' דהא אית ליה י\"ב חדש והשלים שנתו ומדכתב בלשון זה דהשלמה מוכרח שהבין דשנתו דש\"ס הוא ללידת המום וכן ממה שסיים עוד וז\"ל נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתן וכו' ומדכתב עד שנתן לשון רבים ש\"מ קאי למ\"ש חדש או חדשיים ומוכרח דקאי לשנת לידת המום דאי לשנת לידתו הו\"ל למימר עד שנתו לשון יחיד.<br><b> ברם </b> צריך לישב מה שסיים עוד בלשון זה וז\"ל ואי לאחר שנה וכו' או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה ל' יום משנולד המום ואיך כתב קרוב לסיום שנתו והא לדידיה כל שנפל המום בתוך י\"ב חדש צריך י\"ב חדש אחרים ללידת המום ולא ל' יום וצ\"ל דמ\"ש קרוב לסיום שנתו היינו ביום אחרון של שנת לדתו דהיינו השלמת שנתו ואף שנראה דוחק ההכרח אם לא ישובח לא יגונה.<br><b> ומה</b> גם דראיתי בגליון גמ' ישנה כתב כן וז\"ל ובס' ישן מצאתי הלשון כן ת\"ש נולד לו מום בט\"ו יום תוך שנתו כלומר ט\"ו יום בתחילת לדתו משלימין לו ט\"ו יום אחר שנתו פי' שלעולם צריך שיהו י\"ב חדש משנולד בו המום אלמא ל' יום דקתני מתני' אנולד מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דיהבינן ליה ל' יום משנולד המום דאי אנולד מום בתוך שנתו קאי כגון ביום ראשון של שנתו או כגון לסוף ג' חדשים או ד' ותרצה לומר דלעולם ניתיב ליה ל' יום אחר שנתו זה לא יתכן דהא אם נולד בו מום ביום ראשון של שנתו ליכא למימר דניתיב ליה גם לאחר שנתו ל' יום אלא יום אחד דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא וגם שמעינן מן הברייתא דאם בתוך שנתו נולד המום חדש או ג' חדשים להשלמה כדקתני בברייתא ולעולם רשאי לקיימו עד שנתו כדכתיב שנה בשנה אלא עד ל' יום דקתני מתני' אנולד בו מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דנותנין לו ל' יום משנולד בו המום ע\"כ ומלשון זה דרש\"י ישן נראה ברור שהבין רש\"י דשנתו הוא ללידת המום ופשוט איך שיהיה נמצא דעת רבינו דשנתו היינו י\"ב חדש ללדתו ולא ללידת המום וזו היא דעת הטור יו\"ד סי' ש\"ו שכתב בזה הלשון עד מלאת לו שנה ללדתו ור\"ל דוקא ללדתו ולא ללידת מומו ולאפוקי מרש\"י דס\"ל ללידת מומו ומרן שם נרגש מתבת זה דללדתו ועיי\"ש מה שפירש ודבריו תמוהים בפירוש זה. ושוב ראיתי להש\"ך שנתקשה בהן כמו שנתקשינו אנחנו והרב ש\"ך עשה טעות בדברי הטור כדי לישב תבת ללדתו, ואחרי המחילה אין צורך ודברי הטור נכונו בפשיטות ושוב ראיתי להרע\"ב בפירוש המשנה ב' שכתב שנים עשר חדש משנולד וכדברי הטור והיינו כרבינו ושם לא שייך לא פי' הב\"י ולא ט\"ס כמ\"ש הש\"ך אלא כמו שכתבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ב ע\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בחידושי פ\"ג מהל' בכורים ה\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> בכור רודפו וכו' ואפילו בעט וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן שפסק כלישנא בתרא וכן פסק הרמב\"ן ודע דמ\"ש דכן פסק הרמב\"ן הוא שראה כן בהרא\"ש, ברם ט\"ס הוא שנפל בדברי הרא\"ש וצ\"ל מ\"ם במקום נו\"ן דכל דרבינו פסק כן אין דרכו להזכיר להרמב\"ן אלא לרבינו ולפי\"ז אין מובן למ\"ש בב\"י יו\"ד סי' שי\"ג דמ\"ש בטור הרמב\"ן שפסק כלישנא קמא הוא ט\"ס דאפשר דכן ראה להרמב\"ן כתוב כן וא\"ת דאין ראוי לפסוק כן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא ואין ראוי לילך אחר לישנא בתרא י\"ל דלא הו\"ל להרמב\"ן בגירסתו הלישנא בתרא כמו דליתיה בכמה ספרים דידן וכן לא הו\"ל להרע\"ב והתוס' יו\"ט הך גירסא וכן החידושי הלכות [המהרש\"א] הביאה על שם הרא\"ש ועיין בב\"י עוד מה שהרגיש על הטור ומ\"ש עליו הב\"ח סואן ברעש על דברי מרן ואין בדבריו כדאי לזעוק כן דאחרי שכתב בפירוש כדי להציל לא שייך להביא אח\"כ המחלוקת דתבות אלו מורה בדוקא ואף שכתב דתחילה הביא המוסכם ואח\"כ הפלוגתא מ\"מ אינו נח והנכון כמ\"ש הפרישה ודרישה להגיה תבת להציל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועורות </b>\n<b> עבודים וכו'. שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו.</b> נ\"ל פי' דהיינו קנס שלו שיפסידוהו ממנו דצריך קבורה ונמצא מפסיד טורחו והיינו כמ\"ש רש\"י וז\"ל שמעי רבנן דבכור תם הואי וטעון קבורה ומפסיד ליה מינאי ע\"כ וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסיד ליה נראה בפי' דפי' כפרש\"י ז\"ל.<br><b> וע\"פ</b> זה יובנו דברי מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' שי\"א שכתב וז\"ל שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסו כפי רשעו כלומר והוא מקפיד מלהפסיד טרחו עכ\"ל ופשוט ע\"פ מאי דכתיבנא וזה דלא כהלח\"מ ז\"ל יעו\"ש וגם לשון הלח\"מ מגומגם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בחידושי להל' מאכלות אסורות פ\"א ה\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ולענ\"ד רבינו דחאה מכח ברייתא דתורת כהנים סדר אמור הובאה ביומא דף ס\"ג מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן ע\"כ וכיון דמפיק מחוסר זמן מקרבן וכתיב ומיום הח' והלאה ירצה לקרבן נשמע דמהיום והלאה דוקא ראוי להקדיש ולא מן הלילה כדרשת ר' אפטוריקי ולכן דחה הך מקמה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> ג' וכו' הרי ג' נכנסין לדיר וכו'.</b> וכרב באיסורי ואף דפשטא דברייתא כשמואל ושקלו וטרו אמוראי אליביה מ\"מ כיון דשמואל גופיה תריץ אליביה דרב בר פלוגתיה מורה דמודה לו לרב ואף דאין זו כ\"כ הכרע יען קי\"ל הלכתא כרב באיסורי פסק כוותיה אלא קשיא דלמה השמיט רבינו דינא דמתני' אליבא דרב בשלשים ושנים מיל ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע דוקא מצרפן ברם אחד באמצע אינן מצרפן וצ\"ל דמדיוק דברי רבינו נלמד כן.<br><b> ודע</b> דאמרינן בש\"ס דמשום סיפא דהיו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע נקט רישא היה בין אלו לאלו מיל [ל\"ב] אין מצטרף וכתב הרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ל\"ב מיל וכו' משום דבעי למיתני וכו' להכי תני דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל אין האמצעי מצרפן עכ\"ל פי' לדבריו דהרישא איירי דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל חוץ ממקום העדר שבאמצע מב' אין מצטרפין לפי שהוי קצת יותר מט\"ז מיל משא\"כ בסיפא (דאם) [דעם] העדר שבאמצע הוי ל\"ב מיל נמצא הצדדין הוו ממש ט\"ז מיל ולא יותר והאמצעי מצרפן ואף דהרישא יתירה דודאי כל דאיכא קצת [יותר] מט\"ז מיל אינו מצטרף, אגב סיפא נקטיה דבסיפא איירי דהעדר שבאמצע הוא בתוך הל\"ב ומצרפן וכפי זה שפיר אתי האגב נאה ומתקבל ולאפוקי מהרב תוס' יו\"ט שכתב דכונת הרע\"ב אין האמצעי מצרפן ר\"ל אף דאיכא רועה או כליו באמצע וכרב וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ נמצא דהרישא אינה אגב סיפא אלא גם ברישא איכא חידוש דרועה או כליו באמצע אינו מצרף ופשוט גם הרב חזון נחום על שם הר\"י קורקוס פי' מה שפירש בדברי הר\"ב אלו וגם לפירושו קשיא דלא הוי הרישא אגב סיפא גם מ\"ש אח\"כ בסוף הלשון וז\"ל אבל הנכון שיש ט\"ס בדברי הרב וכצ\"ל להכי תני שאם היו רחוקות ל\"ב מיל אז האמצעי מצרפן עכ\"ל ודבריו תמוהים דדברי הרב אלו הם בעד הרישא דיתירה היא ולפי פירושו הוי דינא דסיפא דוק ותשכח דאי אפשר דט\"ס הוא ואם נפשך לומר דנפל ט\"ס הוא בשנמחוק תיבת האמצעי וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Firstlings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נולד </b>\n<b> לו מום וכו' משלימין לו ט\"ו אחר שנתו וכו'.</b> מבורר בדבריו דשנתו דמתני' וברייתא בזה הוא מיום לידתו ולא מיום שנולד המום אלא דאי ליכא מיום שנולד המום עד סוף שנה ללדתו ל' יום צריך להשלים ל' יום ללידת המום משום השבת אבידה אבל כל דאיכא ל' יום או יותר מלידת המום לתשלום הי\"ב חדש ללידת הבכור משלים הי\"ב חדש דוקא ולא יותר משום גזרת הכתוב דשנה כתיב ודלא דפירש רש\"י דפירש דהאי שנתו דש\"ס הוא מיום לידת המום שכ\"כ בש\"ס ד\"ה כל שנים עשר חדש עד שיהיו לו שנים עשר חדש משנולד המום ואף דבספרנו ליתיה תבת המום אלא משנולד לחוד הוא טעות וצ\"ל משנולד המום וכן בגמ' ישנה הגיה בגליון כן וטעמו ונימוקו עמו ממ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה משלימין לו ט\"ו וכו' דאי נולד המום בתוך שנתו אפי' יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה וכו' ופי' דבריו כך הוא דקא פשיט דל' יום הוא בנולד מום לאחר שנתו הוא דאיכא ל' יום אבל בנולד המום בתוך שנתו דהיינו אפי' יום אחד חסר דהיינו ליום ב' ללדתו ליכא למימר דניתיב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה ר\"ל דמה שמצינו ל' יום הוא להשלים ל' יום ללידת המום וכאן איכא אחר לידת המום כמעט שנה וניחא דנקט לשון זה דלית ליה אלא השלמה דהיינו שילום לימי הל' של מום משא\"כ אי ס\"ל כרבינו דהי\"ב חדש הוא ללדתו מה הלשון אומרת ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו וכו' דלית ליה אלא השלמה וכו' והא לפי פירוש זה דשנתו הוא י\"ב חדש מה שייך כאן השלמה הא הכי הו\"ל למימר ליכא למימר דניתיב ליה וכו' דהא אית ליה י\"ב חדש והשלים שנתו ומדכתב בלשון זה דהשלמה מוכרח שהבין דשנתו דש\"ס הוא ללידת המום וכן ממה שסיים עוד וז\"ל נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתן וכו' ומדכתב עד שנתן לשון רבים ש\"מ קאי למ\"ש חדש או חדשיים ומוכרח דקאי לשנת לידת המום דאי לשנת לידתו הו\"ל למימר עד שנתו לשון יחיד.<br><b> ברם </b> צריך לישב מה שסיים עוד בלשון זה וז\"ל ואי לאחר שנה וכו' או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה ל' יום משנולד המום ואיך כתב קרוב לסיום שנתו והא לדידיה כל שנפל המום בתוך י\"ב חדש צריך י\"ב חדש אחרים ללידת המום ולא ל' יום וצ\"ל דמ\"ש קרוב לסיום שנתו היינו ביום אחרון של שנת לדתו דהיינו השלמת שנתו ואף שנראה דוחק ההכרח אם לא ישובח לא יגונה.<br><b> ומה</b> גם דראיתי בגליון גמ' ישנה כתב כן וז\"ל ובס' ישן מצאתי הלשון כן ת\"ש נולד לו מום בט\"ו יום תוך שנתו כלומר ט\"ו יום בתחילת לדתו משלימין לו ט\"ו יום אחר שנתו פי' שלעולם צריך שיהו י\"ב חדש משנולד בו המום אלמא ל' יום דקתני מתני' אנולד מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דיהבינן ליה ל' יום משנולד המום דאי אנולד מום בתוך שנתו קאי כגון ביום ראשון של שנתו או כגון לסוף ג' חדשים או ד' ותרצה לומר דלעולם ניתיב ליה ל' יום אחר שנתו זה לא יתכן דהא אם נולד בו מום ביום ראשון של שנתו ליכא למימר דניתיב ליה גם לאחר שנתו ל' יום אלא יום אחד דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא וגם שמעינן מן הברייתא דאם בתוך שנתו נולד המום חדש או ג' חדשים להשלמה כדקתני בברייתא ולעולם רשאי לקיימו עד שנתו כדכתיב שנה בשנה אלא עד ל' יום דקתני מתני' אנולד בו מום לאחר ש��תו קאי ומזה קאמר דנותנין לו ל' יום משנולד בו המום ע\"כ ומלשון זה דרש\"י ישן נראה ברור שהבין רש\"י דשנתו הוא ללידת המום ופשוט איך שיהיה נמצא דעת רבינו דשנתו היינו י\"ב חדש ללדתו ולא ללידת המום וזו היא דעת הטור יו\"ד סי' ש\"ו שכתב בזה הלשון עד מלאת לו שנה ללדתו ור\"ל דוקא ללדתו ולא ללידת מומו ולאפוקי מרש\"י דס\"ל ללידת מומו ומרן שם נרגש מתבת זה דללדתו ועיי\"ש מה שפירש ודבריו תמוהים בפירוש זה. ושוב ראיתי להש\"ך שנתקשה בהן כמו שנתקשינו אנחנו והרב ש\"ך עשה טעות בדברי הטור כדי לישב תבת ללדתו, ואחרי המחילה אין צורך ודברי הטור נכונו בפשיטות ושוב ראיתי להרע\"ב בפירוש המשנה ב' שכתב שנים עשר חדש משנולד וכדברי הטור והיינו כרבינו ושם לא שייך לא פי' הב\"י ולא ט\"ס כמ\"ש הש\"ך אלא כמו שכתבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ב ע\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בחידושי פ\"ג מהל' בכורים ה\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> בכור רודפו וכו' ואפילו בעט וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן שפסק כלישנא בתרא וכן פסק הרמב\"ן ודע דמ\"ש דכן פסק הרמב\"ן הוא שראה כן בהרא\"ש, ברם ט\"ס הוא שנפל בדברי הרא\"ש וצ\"ל מ\"ם במקום נו\"ן דכל דרבינו פסק כן אין דרכו להזכיר להרמב\"ן אלא לרבינו ולפי\"ז אין מובן למ\"ש בב\"י יו\"ד סי' שי\"ג דמ\"ש בטור הרמב\"ן שפסק כלישנא קמא הוא ט\"ס דאפשר דכן ראה להרמב\"ן כתוב כן וא\"ת דאין ראוי לפסוק כן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא ואין ראוי לילך אחר לישנא בתרא י\"ל דלא הו\"ל להרמב\"ן בגירסתו הלישנא בתרא כמו דליתיה בכמה ספרים דידן וכן לא הו\"ל להרע\"ב והתוס' יו\"ט הך גירסא וכן החידושי הלכות [המהרש\"א] הביאה על שם הרא\"ש ועיין בב\"י עוד מה שהרגיש על הטור ומ\"ש עליו הב\"ח סואן ברעש על דברי מרן ואין בדבריו כדאי לזעוק כן דאחרי שכתב בפירוש כדי להציל לא שייך להביא אח\"כ המחלוקת דתבות אלו מורה בדוקא ואף שכתב דתחילה הביא המוסכם ואח\"כ הפלוגתא מ\"מ אינו נח והנכון כמ\"ש הפרישה ודרישה להגיה תבת להציל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועורות </b>\n<b> עבודים וכו'. שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו.</b> נ\"ל פי' דהיינו קנס שלו שיפסידוהו ממנו דצריך קבורה ונמצא מפסיד טורחו והיינו כמ\"ש רש\"י וז\"ל שמעי רבנן דבכור תם הואי וטעון קבורה ומפסיד ליה מינאי ע\"כ וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסיד ליה נראה בפי' דפי' כפרש\"י ז\"ל.<br><b> וע\"פ</b> זה יובנו דברי מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' שי\"א שכתב וז\"ל שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסו כפי רשעו כלומר והוא מקפיד מלהפסיד טרחו עכ\"ל ופשוט ע\"פ מאי דכתיבנא וזה דלא כהלח\"מ ז\"ל יעו\"ש וגם לשון הלח\"מ מגומגם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בחידושי להל' מאכלות אסורות פ\"א ה\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ולענ\"ד רבינו דחאה מכח ברייתא דתורת כהנים סדר אמור הובאה ביומא דף ס\"ג מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן ע\"כ וכיון דמפיק מחוסר זמן מקרבן וכתיב ומיום הח' והלאה ירצה לקרבן נשמע דמהיום והלאה דוקא ראוי להקדיש ולא מן הלילה כדרשת ר' אפטוריקי ולכן דחה הך מקמה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> ג' וכו' הרי ג' נכנסין לדיר וכו'.</b> וכרב באיסורי ואף דפשטא דברייתא כשמואל ושקלו וטרו אמוראי אליביה מ\"מ כיון דשמואל גופיה תריץ אליביה דרב בר פלוגתיה מורה דמודה לו לרב ואף דאין זו כ\"כ הכרע יען קי\"ל הלכתא כרב באיסורי פסק כוותיה אלא קשיא דלמה השמיט רבינו דינא דמתני' אליבא דרב בשלשים ושנים מיל ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע דוקא מצרפן ברם אחד באמצע אינן מצרפן וצ\"ל דמדיוק דברי רבינו נלמד כן.<br><b> ודע</b> דאמרינן בש\"ס דמשום סיפא דהיו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע נקט רישא היה בין אלו לאלו מיל [ל\"ב] אין מצטרף וכתב הרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ל\"ב מיל וכו' משום דבעי למיתני וכו' להכי תני דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל אין האמצעי מצרפן עכ\"ל פי' לדבריו דהרישא איירי דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל חוץ ממקום העדר שבאמצע מב' אין מצטרפין לפי שהוי קצת יותר מט\"ז מיל משא\"כ בסיפא (דאם) [דעם] העדר שבאמצע הוי ל\"ב מיל נמצא הצדדין הוו ממש ט\"ז מיל ולא יותר והאמצעי מצרפן ואף דהרישא יתירה דודאי כל דאיכא קצת [יותר] מט\"ז מיל אינו מצטרף, אגב סיפא נקטיה דבסיפא איירי דהעדר שבאמצע הוא בתוך הל\"ב ומצרפן וכפי זה שפיר אתי האגב נאה ומתקבל ולאפוקי מהרב תוס' יו\"ט שכתב דכונת הרע\"ב אין האמצעי מצרפן ר\"ל אף דאיכא רועה או כליו באמצע וכרב וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ נמצא דהרישא אינה אגב סיפא אלא גם ברישא איכא חידוש דרועה או כליו באמצע אינו מצרף ופשוט גם הרב חזון נחום על שם הר\"י קורקוס פי' מה שפירש בדברי הר\"ב אלו וגם לפירושו קשיא דלא הוי הרישא אגב סיפא גם מ\"ש אח\"כ בסוף הלשון וז\"ל אבל הנכון שיש ט\"ס בדברי הרב וכצ\"ל להכי תני שאם היו רחוקות ל\"ב מיל אז האמצעי מצרפן עכ\"ל ודבריו תמוהים דדברי הרב אלו הם בעד הרישא דיתירה היא ולפי פירושו הוי דינא דסיפא דוק ותשכח דאי אפשר דט\"ס הוא ואם נפשך לומר דנפל ט\"ס הוא בשנמחוק תיבת האמצעי וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בכורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזב </b>\n<b> והזבה וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"ה וז\"ל היא שציוונו שתקריב כל אשה זבה וכו' ואולי יקשה המקשה וכו' עד ואין דבר אחד בשניהם וכו' ע\"כ. ולענ\"ד קשה עליו ממ\"ש רבינו גופיה במצוות עשה נ\"ט שמנה למצווה אחד תקיעה בחצוצרות בין בקרבנות המועדים בין בעתות הצורך והצרות ושם לא כל הקרבנות שוים ולא הקרבנות שוים לעתות הצרות אלא אזלינן אחר התקיעות דהכל אחד א\"כ הוא הדין וה\"ה כאן דקרבן הזב הוא קרבן הזבה גם התמיה קיימת להרב החינוך דכאן כתב כדברי רבינו ובתקיעה הוסיף דגם בכל יום יש לתקוע בבוקר ובערב יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> חטאת אחת מב' נאכלת וכו'.</b> והקשה לי עמיתי החכם השלם חיים שב\"ע נר\"ו דלפי דבריו דנמצאת חטאת זו חולין בעזרה א\"כ צריך קבורה דחולין שנשחטו הן מן הנקברים וכמ\"ש רבינו סוף הל' פסולי המוקדשין ועוד דבנזיר דף כ\"ט אמרו לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שהם ב' איסורים והיינו חולין שנשחטו בעזרה ונבלה והא בזכר איכא חולין שנשחטו בעזרה נמצא דמשום איסור נבלה הוא דאינה נאכלת חטאת העוף ואיך כתב רבינו משום חולין שנשחטו בעזרה וכן רש\"י בתמורה דף ל\"ד כתב דאינה נאכלת דשמא היא נבלה אלו דבריו נר\"ו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב למה שהקשה ראשונה בהקדים מ\"ש רש\"י בכריתות דף כ\"ג ע\"ב ד\"ה לבית השריפה וז\"ל דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל ועיין מה שהקשה עליו התוס' יו\"ט ז\"ל שם מהסוגיא ונדחק לישב דמ\"ש כן דמוכרח שהוא משום חולין שנשחטו בעזרה דאי לאו הכי מה זבח פסול איכא הכא הא אמרינן דלבו נוקפו וגמר ומקדיש וא\"כ הוי קדש גמור אלא ודאי דכיון דאיכא משום חולין שנשחטו בעזרה הוי כזבח פסול אף דאמרינן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש וזה שכתבו רש\"י והרע\"ב דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דאמרינן כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ומ\"ש רש\"י והרע\"ב בסוף תמורה גבי אשם תלוי ישרף משום דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה פירוש דבריהם דשרש הפיסול הוא ממנו ולא בא לפרש א\"כ אמאי הוא בשריפה ולא בקבורה ובמקום אחר הרגיש בזה וכתב משום דהוי כזבח פסול, ולפי האמור מתיישב ג\"כ מה שהקשה התוס' יו\"ט סוף תמורה ד\"ה אשם תלוי יעו\"ש וזה עצמו כונת רבינו שכתב דשמא אינה חייבת והוי חטאת זו חולין שנשחטו כלומר שרש האיסור היא זו ואה\"נ דנשרפת משום דהוי כזבח פסול והיינו כדברי רש\"י, וממילא נתיישבה גם הקושיא הב' דלא נקט מטעם נבלה דרבינו נקט האי טעמא לומר אגב דנשרפת דמשום נבלה אינה נשרפת.<br><b> אך</b> קשה למ\"ש רש\"י בכריתות דף ז' ע\"ב וז\"ל ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבה אכילה וכו' עכ\"ל וכ\"כ בתמורה דף ל\"ד וז\"ל מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת ��ן אי זריק דם על הספק וכ\"כ הרע\"ב ככל דברי רש\"י דכתבינן בב' המקומות ומן התימה על התוס' יו\"ט בתמורה ד\"ה חטאת העוף וכו' דהואיל ואינה נקטרת לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הרב משנה ד' פ\"ק דכריתות עכ\"ל ולמה הלך לעצות מרחוק והא בתמורה גופיה כ\"כ הרע\"ב וכדכתיבנא.<br><b> איך</b> שיהיה היוצא מדבריהם ז\"ל דבחטאת העוף כיון דלית למזבח אלא דמה ליכא משום חולין בעזרה והמה תמוהים דמסוגיא דנזיר דף כ\"ט ע\"ב מוכח בהדיא דאיכא בחטאת העוף משום חולין שנשחטו בעזרה או דאורייתא או דרבנן ולדברי רש\"י לית משום חולין בעזרה כלל ואין לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל כן הוא לומר דליכא איסורא דאורייתא אבל מדרבנן איכא דהא אשם תלוי דאיכא למזבח אימורים ואפ\"ה שרי ליה מאריה אלא ודאי דלאו בהא תליא מילתא וצ\"ע אמנם רש\"י ז\"ל בפסחים דף כ\"ח כתב דברים אחרים והמה נכונים יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות רעם דף ע\"ב ע\"א."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזב </b>\n<b> והזבה וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"ה וז\"ל היא שציוונו שתקריב כל אשה זבה וכו' ואולי יקשה המקשה וכו' עד ואין דבר אחד בשניהם וכו' ע\"כ. ולענ\"ד קשה עליו ממ\"ש רבינו גופיה במצוות עשה נ\"ט שמנה למצווה אחד תקיעה בחצוצרות בין בקרבנות המועדים בין בעתות הצורך והצרות ושם לא כל הקרבנות שוים ולא הקרבנות שוים לעתות הצרות אלא אזלינן אחר התקיעות דהכל אחד א\"כ הוא הדין וה\"ה כאן דקרבן הזב הוא קרבן הזבה גם התמיה קיימת להרב החינוך דכאן כתב כדברי רבינו ובתקיעה הוסיף דגם בכל יום יש לתקוע בבוקר ובערב יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> חטאת אחת מב' נאכלת וכו'.</b> והקשה לי עמיתי החכם השלם חיים שב\"ע נר\"ו דלפי דבריו דנמצאת חטאת זו חולין בעזרה א\"כ צריך קבורה דחולין שנשחטו הן מן הנקברים וכמ\"ש רבינו סוף הל' פסולי המוקדשין ועוד דבנזיר דף כ\"ט אמרו לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שהם ב' איסורים והיינו חולין שנשחטו בעזרה ונבלה והא בזכר איכא חולין שנשחטו בעזרה נמצא דמשום איסור נבלה הוא דאינה נאכלת חטאת העוף ואיך כתב רבינו משום חולין שנשחטו בעזרה וכן רש\"י בתמורה דף ל\"ד כתב דאינה נאכלת דשמא היא נבלה אלו דבריו נר\"ו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב למה שהקשה ראשונה בהקדים מ\"ש רש\"י בכריתות דף כ\"ג ע\"ב ד\"ה לבית השריפה וז\"ל דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל ועיין מה שהקשה עליו התוס' יו\"ט ז\"ל שם מהסוגיא ונדחק לישב דמ\"ש כן דמוכרח שהוא משום חולין שנשחטו בעזרה דאי לאו הכי מה זבח פסול איכא הכא הא אמרינן דלבו נוקפו וגמר ומקדיש וא\"כ הוי קדש גמור אלא ודאי דכיון דאיכא משום חולין שנשחטו בעזרה הוי כזבח פסול אף דאמרינן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש וזה שכתבו רש\"י והרע\"ב דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דאמרינן כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ומ\"ש רש\"י והרע\"ב בסוף תמורה גבי אשם תלוי ישרף משום דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה פירוש דבריהם דשרש הפיסול הוא ממנו ולא בא לפרש א\"כ אמאי הוא בשריפה ולא בקבורה ובמקום אחר הרגיש בזה וכתב משום דהוי כזבח פסול, ולפי האמור מתיישב ג\"כ מה שהקשה התוס' יו\"ט סוף תמורה ד\"ה אשם תלוי יעו\"ש וזה עצמו כונת רבינו שכתב דשמא אינה חייבת והוי חטאת זו חולין שנשחטו כלומר שרש האיסור היא זו ואה\"נ דנשרפת משום דהוי כזבח פסול והיינו כדברי רש\"י, וממילא נתיישבה גם הקושיא הב' דלא נקט מטעם נבלה דרבינו נקט האי טעמא לומר אגב דנשרפת דמשום נבלה אינה נשרפת.<br><b> אך</b> קשה למ\"ש רש\"י בכריתות דף ז' ע\"ב וז\"ל ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבה אכילה וכו' עכ\"ל וכ\"כ בתמורה דף ל\"ד וז\"ל מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זריק דם על הספק וכ\"כ הרע\"ב ככל דברי רש\"י דכתבינן בב' המקומות ומן התימה על התוס' יו\"ט בתמורה ד\"ה חטאת העוף וכו' דהואיל ואינה נקטרת לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הרב משנה ד' פ\"ק דכריתות עכ\"ל ולמה הלך לעצות מרחוק והא בתמורה גופיה כ\"כ הרע\"ב וכדכתיבנא.<br><b> איך</b> שיהיה היוצא מדבריהם ז\"ל דבחטאת העוף כיון דלית למזבח אלא דמה ליכא משום חולין בעזרה והמה תמוהים דמסוגיא דנזיר דף כ\"ט ע\"ב מוכח בהדיא דאיכא בחטאת העוף משום חולין שנשחטו בעזרה או דאורייתא או דרבנן ולדברי רש\"י לית משום חולין בעזרה כלל ואין לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל כן הוא לומר דליכא איסורא דאורייתא אבל מדרבנן איכא דהא אשם תלוי דאיכא למזבח אימורים ואפ\"ה שרי ליה מאריה אלא ודאי דלאו בהא תליא מילתא וצ\"ע אמנם רש\"י ז\"ל בפסחים דף כ\"ח כתב דברים אחרים והמה נכונים יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות רעם דף ע\"ב ע\"א."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל </b>\n<b> חתיכה וכו'.</b> ועיין מ\"ש עליו מרן להשגת הר\"א וכו'. עד ולכאורה יש לתמוה דאם כן כונת רבינו מכל שכן נפקא ממ\"ש רבינו בה\"ד ולמה שנה רבינו משנתו פעמים ולזה י\"ל דשנה דין זה דלא תימא כיון דהוקבע איסורא ואיכא עד אחד דמעיד דחלב אכל יהא חייב בחטאת קבועה קמ\"ל דאינו חייב אלא אשם תלוי ואינו מספיק ועוד דגם זה נלמד ממ\"ש רבינו בסמוך וכן כל הבא על אשת איש.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל ויותר נראה וכו' וקשה דא\"כ אין צריך למ\"ש רבינו עוד וכן כל הבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה וכו' וה\"ה לספק מגורשת וכו' דהשתא בחתיכה אחת שלא הוקבע איסורא אפ\"ה משום עד שמעיד דעביד איסורא חשיב הוקבע איסורא כל שכן בהוקבע איסורא דאשת איש וע\"א מעיד דהיא אשת איש דודאי הוקבע איסורא ועוד במה שסיים אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור ואיך קא פסיק ותני דבספק מקודשת לא נקבע האיסור והא בע\"א נתקדשה וע\"א לא נתקדשה הוי שפיר הוקבע האיסור כמ\"ש מרן דשפיר מקרי הוקבע איסורא ע\"פ ע\"א ועוד קשה לי דסתרי דבריו אלו למ\"ש מרן גופיה בב\"י או\"ח סי' תרפ\"ח על מ\"ש משם מהר\"י אבאיוב יעו\"ש דלפי דבריו אלה דברי מהרי\"א נכונים ואין בהם נפתל ועקש ובלאו הכי לק\"מ למרן למ\"ש בב\"י דנאמר דסובר מרן כמ\"ש כאן בתחילה ברם כיון דכתב ויותר נראה אין מובן למ\"ש בב\"י. וראיתי להרב מקראי קדש דף קמ\"ב דקשיא ליה למרן ב\"י מדברי רבינו כאן ותירץ דהתם איירי שבא תחילה העד שאומר שאכל חלב דקי\"ל כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' וכאן איירי שבאו ביחד אלו דבריו. והמה תמוהים דאי בבא תחילה הע\"א ואמר שאכל חלב חייב חטאת ולא אשם תלוי וכמ\"ש התוס' בכריתות פרק אמרו לו דף י\"א יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על </b>\n<b> ה' עבירות מביא קרבן אשם וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"א וז\"ל קרבן אשם וכו' והחטאים וכו' הם המעילות והגזלה ובא על שפחה חרופה ונשבע לשקר על הפקדון וכו' ע\"כ ודבריו הם מגומגמים דלמה כתב סתם והגזלה והא בגזלה ליכא אשם כי אם בנשבע לשקר שלא גזל כמ\"ש אח\"כ גבי פקדון שכתב בפירוש שנשבע על הפקדון ועוד הו\"ל להסמיך גזלה לפקדון ששניהם הוי על השבועה לשקר ושניהם מצוות עשה אחת הם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' או בגזל וכו' ועוד דהשמיט על טומאת נזיר וטהרת המצורע ואף דרבינו לא הקפיד בזה דלא שנה משנתו כאן ללמד החוקים והתורות אלא למנין המצוות מ\"מ לא ימלט דלמה גמגם בלשונו ומאי חזית למנקט קצת מהם ולפרשם ולהשמיט מקצתם ולא כאן בלבד הוא אלא בכמה מקומות כיוצא באלו כמו שיראם הרואה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורה </b>\n<b> עם בי\"ד וכו'. אלא מביא פר לעצמו.</b> ועמ\"ש מרן דלמה פסק שמביא פר לעצמו ותירץ שמביא בתנאי אם חייב יהיה לחובה ואי לאו הרי היא נדבה אלו דבריו וכתב הרב מל\"מ וגם בעיני יפלא דהא חטאת אינו בא בנדבה והיאך מייתי מספק עכ\"ל וכונתו דנדבה ממש א\"א דהיינו עולה או שלמים שאינן שוין בדינם לחטאת והרי זה דומה למ\"ש בפסחים דף פ\"ח ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם יעו\"ש וא\"כ ודאי דהכא צ\"ל שיביא החטאת בנדבה ואהא קשיא ליה שפיר ועיין בלח\"מ מה שתירץ לקושית מרן, ודבריו לא זכיתי להבינם דאדרבא לפי דבריו יגדל התימה על רבינו דכיון דנפשטא הבעיא דהכל אחד איך פסק כאן דמביא פר לעצמו ועוד דלפי תירוץ זה סותר עצמו עם מ\"ש בסמוך ה\"ד וז\"ל הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל </b>\n<b> חתיכה וכו'.</b> ועיין מ\"ש עליו מרן להשגת הר\"א וכו'. עד ולכאורה יש לתמוה דאם כן כונת רבינו מכל שכן נפקא ממ\"ש רבינו בה\"ד ולמה שנה רבינו משנתו פעמים ולזה י\"ל דשנה דין זה דלא תימא כיון דהוקבע איסורא ואיכא עד אחד דמעיד דחלב אכל יהא חייב בחטאת קבועה קמ\"ל דאינו חייב אלא אשם תלוי ואינו מספיק ועוד דגם זה נלמד ממ\"ש רבינו בסמוך וכן כל הבא על אשת איש.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל ויותר נראה וכו' וקשה דא\"כ אין צריך למ\"ש רבינו עוד וכן כל הבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה וכו' וה\"ה לספק מגורשת וכו' דהשתא בחתיכה אחת שלא הוקבע איסורא אפ\"ה משום עד שמעיד דעביד איסורא חשיב הוקבע איסורא כל שכן בהוקבע איסורא דאשת איש וע\"א מעיד דהיא אשת איש דודאי הוקבע איסורא ועוד במה שסיים אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור ואיך קא פסיק ותני דבספק מקודשת לא נקבע האיסור והא בע\"א נתקדשה וע\"א לא נתקדשה הוי שפיר הוקבע האיסור כמ\"ש מרן דשפיר מקרי הוקבע איסורא ע\"פ ע\"א ועוד קשה לי דסתרי דבריו אלו למ\"ש מרן גופיה בב\"י או\"ח סי' תרפ\"ח על מ\"ש משם מהר\"י אבאיוב יעו\"ש דלפי דבריו אלה דברי מהרי\"א נכונים ואין בהם נפתל ועקש ובלאו הכי לק\"מ למרן למ\"ש בב\"י דנאמר דסובר מרן כמ\"ש כאן בתחילה ברם כיון דכתב ויותר נראה אין מובן למ\"ש בב\"י. וראיתי להרב מקראי קדש דף קמ\"ב דקשיא ליה למרן ב\"י מדברי רבינו כאן ותירץ דהתם איירי שבא תחילה העד שאומר שאכל חלב דקי\"ל כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' וכאן איירי שבאו ביחד אלו דבריו. והמה תמוהים דאי בבא תחילה הע\"א ואמר שאכל חלב חייב חטאת ולא אשם תלוי וכמ\"ש התוס' בכריתות פרק אמרו לו דף י\"א יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על </b>\n<b> ה' עבירות מביא קרבן אשם וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"א וז\"ל קרבן אשם וכו' והחטאים וכו' הם המעילות והגזלה ובא על שפחה חרופה ונשבע לשקר על הפקדון וכו' ע\"כ ודבריו הם מגומגמים דלמה כתב סתם והגזלה והא בגזלה ליכא אשם כי אם בנשבע לשקר שלא גזל כמ\"ש אח\"כ גבי פקדון שכתב בפירוש שנשבע על הפקדון ועוד הו\"ל להסמיך גזלה לפקדון ששניהם הוי על השבועה לשקר ושניהם מצוות עשה אחת הם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' או בגזל וכו' ועוד דהשמיט על טומאת נזיר וטהרת המצורע ואף דרבינו לא הקפיד בזה דלא שנה משנתו כאן ללמד החוקים והתורות אלא למנין המצוות מ\"מ לא ימלט דלמה גמגם בלשונו ומאי חזית למנקט קצת מהם ולפרשם ולהשמיט מקצתם ולא כאן בלבד הוא אלא בכמה מקומות כיוצא באלו כמו שיראם הרואה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורה </b>\n<b> עם בי\"ד וכו'. אלא מביא פר לעצמו.</b> ועמ\"ש מרן דלמה פסק שמביא פר לעצמו ותירץ שמביא בתנאי אם חייב יהיה לחובה ואי לאו הרי היא נדבה אלו דבריו וכתב הרב מל\"מ וגם בעיני יפלא דהא חטאת אינו בא בנדבה והיאך מייתי מספק עכ\"ל וכונתו דנדבה ממש א\"א דהיינו עולה או שלמים שאינן שוין בדינם לחטאת והרי זה דומה למ\"ש בפסחים דף פ\"ח ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם יעו\"ש וא\"כ ודאי דהכא צ\"ל שיביא החטאת בנדבה ואהא קשיא ליה שפיר ועיין בלח\"מ מה שתירץ לקושית מרן, ודבריו לא זכיתי להבינם דאדרבא לפי דבריו יגדל התימה על רבינו דכיון דנפשטא הבעיא דהכל אחד איך פסק כאן דמביא פר לעצמו ועוד דלפי תירוץ זה סותר עצמו עם מ\"ש בסמוך ה\"ד וז\"ל הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,137 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש המל\"מ על מ\"ש התוס' אי נמי נציבין חו\"ל היא ולא ידעתי מה מועיל היותו חו\"ל וכו'. ועיין במ\"ש בזה בספרי אשר קריתי תועפות רעם סדר אמור. וכעת נראה להביא ראיה ממאי דתנן בפ\"א דתענית דף י' רבן גמליאל אומר ט\"ו יום אחר החג עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והענין הוא שלא היו שואלין מטר עד שהעולי רגלים יחזרו לבתיהם כולם והיותר רחוקים מעולי רגלים הוי מט\"ו יום שהוא נהר פרת, ואם איתא דגם מחו\"ל חייבים צריך היה להמתין יותר מט\"ו יום אלא ודאי דמחו\"ל פטורים ודוגמא לזה היא מה שציינתי שם בספרי משם בעל ספר פרשת הכסף שהביא גם הוא ראיה לדבריהם ממ\"ש שם בתעניות דף ד' מאי שנא לדידן דאית לן פירי בדברא לדידהו נמי אית להו עולי רגלים יעו\"ש נראה דבחו\"ל ליכא עולי רגלים, ויפה כח הדוחה הוא חכם בני הי\"ו דאי משם יש לומר דמ\"ש לדידהו אית להו עולי רגלים לאו למימרא דלדידן ליכא עולי רגלים אלא גם בני חו\"ל חייבים אלא כלפי דלדידן קאמר דאיכא פרי דדברא משא\"כ בארץ ישראל אהא קאמר דגם בא\"י איכא עולי רגלים דמזיק להו הגשמים ואה\"נ דגם לדידן איכא עולי רגלים וכל זה משום יגדיל תורה דהראיה האמיתית היא מה שהבאתי שם בסיפרי מש\"ס גיטין דף ד' משם הרב מהרי\"א קחינו משם.<br><b> ודרך</b> אגב עמדתי על דברי הרב שער אפרים סי' ל\"ח מחלק או\"ח במ\"ש על דברי התוס' דחגיגה ריש דף כ\"ה שכתבו וז\"ל אבל קשה היאך ישראל עלו לרגל והלא צריך הזאה ג' וז' וצ\"ע ואיהו מותיב לה שטיהרו עצמם ג' וז' ועלה בדעתו לומר דקיימי בין פסח לעצרת דלא יספיק הזמן ולא ניחא ליה דעד נהר פרת ליכא רק ט\"ו יום וסיים דאפשר לומר דעד נהר פרת ט\"ו אבל משם ואילך הוא זמן ארוך עד שיגיע לסוף ארץ ישראל עכ\"ד.<br><b> ואבא</b> היום על אחרון ראשון שכתב דמנהר פרת ואילך הוא זמן ארוך דא\"כ דמשום אותן דמבני נהר פרת ואילך שהוא זמן ארוך הוא שכתבו התוס' נמצא דהיו עולין לרגל אף אחר נהר פרת וא\"כ למה היו שואלין הגשמים אחר ט\"ו יום דוקא עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת היה להם להמתין עוד לשאר עולי רגלים שאחר נהר פרת אלא ודאי שנהר פרת הוא סוף ארץ ישראל וליכא עוד עולי רגלים וכן כתבו התוס' בפ' אלו מציאות בב\"מ דף כ\"ח ד\"ה ט\"ו יום דאחר נהר פרת לא היה עוד ישוב אלא שדות וכרמים ומשו\"ה לא היו ממתינים מלשאול יותר מט\"ו יום וכן התוס' יו\"ט פ\"א דתענית מ\"ג הוכיח דנהר פרת הוא בקצה הצפון של א\"י ויש לכוון דבריו עם התוס' דלא היה קצה ממש אלא שהיה אח\"כ יותר משדות וכרמים היוצא מבין כולם שמאחר נהר פרת לא היו עולי רגלים ודוק ומן התימה על התוס' יו\"ט פ\"ג דחגיגה מ\"ד שבא לתרץ קושית התוס' ולא הרגיש בכונתם מה הקשו ואי לא דמסתפינא אמינא דכוונת קושייתם הוא דהלא צריך הזאה ג' וז' ולא מצינו בשום דוכתא שהיו מזין על אותן שבגליל וחסר מדבריהם דברות ב' שהן ארבע.<br><b> ועיין </b> מ\"ש עוד המל\"מ על דברי התוס' פסחים דף ג' ומ\"ש הרב מרכבת המשנה עליו דשגג בכוונת התוס' דמ\"ש דפט��ר מפסח כמו בראיה מוסב דוקא על זקן שאינו יכול להלוך ברגליו וכמ\"ש רבינו בפ\"ה ה\"ט מהירושלמי אבל מי שאין לו קרקע חייב בפסח וכו' ואדרבא איהו שגג בכוונת התוס' דאי כמו שהבין הוא דמי שאין לו קרקע חייב בפסח מה תירץ התוס' בעד ר' יהודה בן בתירא שלא עלה כיון שחייב לעלות בעד הקרבן פסח וודאי שכוונתם להקשות איך לא עלה לרגל לעשות חובת הרגל דהיינו ראיה וחגיגה וקרבן פסח ואהא תירץ שלא היה לו קרקע וכדר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה וה\"ה לקרבן פסח וכמו שסיימו דדין הקרבן פסח כמו ראיה וכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור בקרבן פסח כמו בראיה וכן תירץ דנציבין חו\"ל ופטור בקרבן פסח כמו בראיה וא\"כ משו\"ה לא עלה ריב\"ב לעשות חובת הרגל ופשוט וממילא נדחה מ\"ש, דמ\"ש בנציבין שהוא חו\"ל היינו מטעם שלא היה לו קרקע בארץ ישראל ומשו\"ה נפטר דתירוץ זה ניחא לעלית א\"י לקרבן ראיה אבל לא לקרבן פסח דאין למדין זה מזה וחזרה הקושיא דלמה היה עולה למצוות קרבן פסח.<br><b> ואף</b> גם זאת דבריו אלו אין להם שחר דכיון דהסכים בדבריהם דחו\"ל אינו מעלה ומוריד לפטור ממצות ראיה אלא דוקא הקרקע מעכב מי זאת אמר דצריך שיהיה לו הקרקע בארץ ישראל דוקא ולא בחו\"ל מה לי זה או זה הא שייך ביה קרא דכתיב לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ומה לי ארץ זו או זו ואי משום דסיגנון הכתוב רהיט ואזיל בא\"י אין זה כלום דשבח דקרא קאי באורשת גוים מפנינו שאז היו כולם עולים לא\"י אבל ה\"ה גם בזמן דאיכא ישראל בחו\"ל הדין כן דכל דיש לו קרקע גם בחו\"ל חייב ברגל ודוק ועיין בספרי תועפות ראם סדר אמור."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נסתפק</b> המל\"מ אי זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מהדברים הפוסלים אי לוקה או לא ופשיט לה מר מהירושלמי יעו\"ש ואנא אמינא דאמאי לא פשיט לה מר ממתני' פסחים דף ס\"ג ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב שלא לשמו פטור כו' וטעמא דכל שהזבח כשר לוקה על שחיטתו וכל שהוא פסול אינו לוקה ואף לר\"ש היינו בהא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל בפיסול אחר דהוי פיסול גמור לא מצינו דפליג עליה ונמצא דכל שהזבח פסול ליכא מלקות בשחיטתו על החמץ."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט</b> עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב <b> חל </b>\n<b> י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'.</b> נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.<br><b> אך</b> קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט</b> עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב <b> חל </b>\n<b> י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'.</b> נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.<br><b> אך</b> קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטו </b>\n<b> וכו'.</b> ועיין בכ\"מ עד הלכך אוקמתא קמייתא עדיפא וכו'. ולענ\"ד נראה שדחה הא דרב אשי משום דלדבריו קשה קושית התוס' מההיא דפ' שני שעירי דף ס\"ב ותירוצם ז\"ל איכא למשדי בה נרגא וכמ\"ש החידושי הלכות [מהרש\"א] שם בפסחים דף ס\"ב ע\"ב בדברי התוס' ד\"ה לימא הואיל יעו\"ש ומשו\"ה דחה הא דרב אשי גם למה שתירצו (בתי') [בתוס' ישנים] ביומא בשם ה\"ר אלחנן לקושית התוס' זאת וז\"ל דהתם כיון דכל שעה בידו לתקן עצמו ובאיסור כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה עכ\"ל וקשה דהא בש\"ס חשיב לה בפירוש כמחוסר מעשה דאמר בשלמא דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה וכו' ואף דלרבה הוא דקאמר הכי בש\"ס מ\"מ מאי דקאמר דמחוסר מעשה הוי הערל בזה ליכא פלוגתא מדקאמר בפשיטות הכא מחוסר מעשה ואי כמו שכתבו הם הו\"ל למימר הכא ס\"ל דמחוסר מעשה ומה גם דמעיקרא מה שקראו אינו מחוסר מעשה לערל כמו זר נחשב ולכן לא חש רבינו להא דרב אשי ועיין בהליכות אלי סי' רע\"ג שהביא דברי התוס' דפסחים אלו בט\"ס וצריך לתקנו ע\"פ ראות דבריהם.<br><b> ואין</b> להקשות דבההיא פלוגתא דאופה מיו\"ט לחול ס\"ל דלא אמרינן הואיל ואילו רב חסדא ס\"ל הואיל בפ' שני שעירי דף ס\"ב באינו מחוסר מעשה וכאן אינו מחוסר מעשה דהיינו הואיל ומקלעי אורחים וכמ\"ש בפסחים דף ס\"ב משום דהא דר\"ח בפ' ב' שעירי במחלוקת היא שנויה דרבה בר שימי מתני לה כדרבה וא\"כ רב חסדא ס\"ל דלא אמרינן הואיל ומה שהקשו התוס' מהא דפסחים לפ' שני שעירי ולא תירצו לה כדכתיבנא היינו למאי דמוקי רב אשי שם דאית ליה הואיל והוי ממש כההיא סוגייא דפ' ב' שעירי דמתני בדרב חסדא דאית ליה הואיל ואמטו להכי הקשו שפיר וק\"ל.<br><b> ובהאי</b> עניינא דהואיל ראיתי להתוס' בפ' אלו עוברין דף מ\"ו ד\"ה הואיל ואי וז\"ל ורשב\"א פירש [וכו'] הוו ליה ב' הואיל ולא אמרינן עכ\"ל וקשה דהיכי כתבו הכי והא בפ' כל שעה דף ל\"ח נסתפקו בש\"ס וז\"ל מי אמרינן הואיל וכו' או דלמא חד הואיל אמרינן ב' הואיל לא אמרינן וא\"כ היכי פסיקא להו. וי\"ל והן קדם נקדים מ\"ש רש\"י פרק כל שעה וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר שני גופיה איכא ב' הואיל חד הואיל ולא קרא שם וב' הואיל ואי מטמא פריק ליה וכו' הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק עכ\"ל הרי דמוכרח לומר דלא חשיב ב' הואיל כל שיש בידו לעשות, וא\"כ נחזי אנן בהא דרשב\"א דאמר דהוי ב' הואיל כולהו יש בידו הוו דהראשון דהוי אי בעי מתשיל הוי בידו גם השני דהוי אי בעי מפריש מכל חדא וחדא הוי בידו ג\"כ ודברי רשב\"א אלו הם בעד רש\"י וא\"כ יגדל התימה אלא ודאי הכונה דאפ\"ה כל כמה דמצינן לעשותו בלא ב' הואיל עבדינן ואינו מדוקדק בדבריהם ורש\"י כתב כן בפי' וז\"ל הכי שפיר טפי שתאפה תחילה משום רווחא דמילתא וכל כמה דאפשר למעבד בלא שום הואיל ניחא למעבד.<br><b> ולפי</b> האמור מדברי רש\"י לא קשו הסוגייאות אהדדי דאילו כאן מספקא לש\"ס אי אמרינן ב' הואיל או לא ובדף מ\"ז ע\"ב קאמר הואיל וחזי לכסויי דם צפור וראויות לכותשן כלאחר יד והוו ב' הואיל משום דהואיל דכתישה הוי בידו וא\"כ ליכא אלא חד הואיל וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתבו התוס' בדבור שאחריו המתחיל הואיל מה שהקשו לר' מאיר יעו\"ש בפסחים דף מ\"ו ע\"ב ולענ\"ד טפי הו\"ל להקשויי כן במתני' ריש פרק שלשה שאכלו דתני אכל דמאי וכו' מזמנים עליו אכל מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליו דקאמר בש\"ס דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה וא\"כ בסיפא נמי נימא דמעשר שני יזמנו עליו דאי בעי פריק ליה ואדרבא הקשו בש\"ס פשיטא וקושיא זאת היא אלימתא יותר דהיא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא ממה שהקשו לר\"מ וכן קשיא במתני' דערובין דף ל\"א ודשבת ריש פ' מפנין ברם כד חזינן שפיר לא קשיא אלא אמתני' דפרק שלשה שאכלו דוקא דבהנך ב' מתני' י\"ל דהיינו טעמא דמחלק משום דפליג בערובין את\"ק דתני מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכמ\"ש שם בש\"ס דף ל' וסומכוס ס\"ל כרבנן דאמרי כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ויעו\"ש בתוס' יו\"ט פ\"ג דערובין מ\"ב נמצא דהך מתני' אזלא כרבנן דרבי דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות וא\"כ היינו טעמא דמעשר שני דא\"א לפדותו דהוי בממון וגזרו בין השמשות.<br><b> אשר</b> עפ\"ז יש להמליץ דברי רש\"י במתני' וז\"ל ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ואע\"ג דמצי פריק ליה השתא מיהא לא איפרק. ולכאורה יש לדקדק דמאי שנא מדמאי ואף דלא הפקיר אלא כוונתו דשאני פדיון דאין בידו עד לאחר השבת וא\"כ שייך לומר השתא מיהא לא איפרק לא כן גבי דמאי דמצי להפקירו אף בשבת אך קשיא לרבינו והרע\"ב דפסקו דלא כסומכוס והיינו טעמא דסבירא להו כרבי דבשבות לא גזרו בין השמשות איך פסקו הא דתני ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו הא יכול לפדותו בין השמשות וי\"ל דהם יסברו כמ\"ש התוס' בתירוצם דאי בעי פריק לא אמרינן דכתיב ביה לה' וכו' יעו\"ש. אך קשיא במתני' דברכות מאי שנא דמאי ממעשר שני ולא שייך אלא תירוצם ושם (לא) [הלא] הו\"ל להקשות טפי ולרש\"י שתירץ במתני' דערובין במעשר שני משום דא\"א לפדותו לא קשה דמה יענה לההיא דפרק שלשה שאכלו דיתרץ כמ\"ש התוס' אלא דבעירובין לא אצטריך לההיא תירוצא דהך תירוץ מסתברא יותר לחלק ביניהם וק\"ל.<br><b> עוד </b> נראה בכוונת רש\"י ע\"פ מ\"ש רש\"י גופיה במסקנה לכו\"ע בפ' אלו עוברין דף מ\"ח ע\"א ד\"ה אבל הכא וז\"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה עד ואף סוגייא וכו' עכ\"ל נמצא דס\"ל לרש\"י לכו\"ע דדבר שאינו ברשותו לא אמרינן הואיל דמייתיה לרשותיה וזה שכתב רש\"י ואף דמצי פריק השתא מיהא לא איפרק ור\"ל בנדון זה דהבאת דבר לרשותו חזינן לדהשתא והשתא מיהא לא איפרק ולא דמי להפקר.<br><b> ולפ\"ז</b> נתיישב מתני' דברכות דתני אכל מעשר שני אין מצטרף דלא אמרינן הואיל בדבר זה דהיינו אי בעי פריק ליה אך דעת התוס' חלוק בזה דעד כאן לא אמרינן הואיל ובעי פריק לא אמרינן אלא כשבא ליד הגזבר דוקא ולמה שהקשיתי להתוס' דאמאי לא קשיא להו בהנך מתני', לק\"מ דיש לחלק בין דבור לעשיה וכמו שמחלק רב חסדא לענין הואיל בפרק ב' שעירי יעו\"ש ומהאי סוגייא דמערבין לנזיר ביין משום דאי בעי מתשיל וכן הלכה ק\"ל אמאי דפסקו התוס' והר\"י והרא\"ש וטור דג' מודרים זה מזה שאכלו כאחד דאין מצטרפין לזימון דהא לא אתשילו וראיתי למעדני מלך פ' שלשה שאכלו סי' ב' שהקשה כעין זה על דברי הרא\"ש מדמאי דמאי שנא מדמאי דטעמו הוי אי בעי מפקיר ליה ואף דלא הפקיר ותירץ דשאני דמאי דמצי מפקיר בעצמו משא\"כ שאלה דצריך חכם או ג' הדיוטות וכעין זה תירץ הרב גופי הלכות סי' שס\"ב ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא גבי נזיר דהוי מטעם דאי בעי מתשיל וצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות ואפי' הכי אמרינן הואיל והתוס' והרא\"ש דפסקו ההיא פסקו ההיא דנזירות.<br><b> עוד</b> כתב המעדני מלך וז\"ל ומיהו קשיא לי מפ' אלו עוברין סי' ו' דפסק כרבה דס\"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא אפילו בדוחק דהא לעירוב אמרינן הואיל ואפילו להקל וראיתי להבית חדש חלק או\"ח סי' קצ\"ו על מ\"ש הטור דינא דג' מודרים זה מזה דאין מצטרפין וז\"ל וא\"ת הא תנן בכל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל והכי הלכתא כדלקמן סי' שפ\"ו י\"ל בעירובין הקלו עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא תנינן ריש פ' מפנין מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' ודמאי ואמרו בש\"ס דהיינו טעמא אי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה (והוי) [והא] מוקצה דאורייתא וכמ\"ש בריש ביצה מדכתיב והכינו את אשר יביאו ואפי' הכי אמרינן הואיל וא\"כ מנגד לחילוק הרב מעדני מלך ולחילוק הב\"ח ודוק.<br><b> וראיתי </b> להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ק\"ו תירץ לקושית המל\"מ מהא דפ' אלו עוברין דלק\"מ ע\"פ מ\"ש רש\"י בדף מ\"ח שם ד\"ה אהדר ליה וכו' דלמסקנא טעמא דר' אלעזר משום טובת הנאה יעו\"ש. ומן התימה עליו איך הוציא דבר זה מפיו דהא הרא\"ש כתב על פלוגתא דרבה ורב חסדא באופה מיו\"ט לחול וז\"ל ואסיקנא דבפלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר קמפלגי ופסק כר\"א דאית ליה הואיל וכן הטור ז\"ל וא\"כ איך פסקו הא דהתוס' דג' מודרים הנאה וכמו שהקשה המע\"מ וק\"ל. עוד הביא בס' לשון למודים שם תשובת הרשב\"א כת\"י דתנינן בה דבאתרוג של טבל אינו יוצא י\"ח דלא כהרמב\"ן ודלא כמ\"ש בס' צרור החיים הל' לולב לדעת הרשב\"א ע\"פ מ\"ש בז' שיטות דליתא דמסכת סוכה הוא מהריטב\"א כמו שנראה מלשונו וכ\"כ בתחילת החידושין (ועיין עוד בפרט זה שכתבתי פ\"ג מהל' אישות הכ\"ד) ואיך שיהיה ע\"פ כל הני מתני' דריש פ' שלשה שאכלו וריש פ' מפנין וריש פ' בכל מערבין דכולהו סברי הואיל וכמו דמוקמו בש\"ס בדוכתייהו פסקו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו כרבה דפ' אלו עוברין דאמרינן הואיל ועיין בהרא\"ש פ' אלו עוברין סי' ו' טעם אחר לפסוק כרבה ומאי דאמרן נראה נכון."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש המל\"מ בסוף הלשון וז\"ל וקשה למאי אצטריך קרא דזכורך למעט נשים מדכתיב האדון דממעט עבד שיש לו אדון אחר ומינה נשים ודאי פטורות דגמר לה לה מאשה אלו דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאי לאו קרא דממעט נשים הוה מחייבי נשים בראיה דיליף לה מהקהל דנשים חייבות וכמ\"ש בש\"ס חגיגה דף ד' זכורך להוציא את הנשים למה לי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך סד\"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן חייבות אף כאן חייבות ואף דאיכא למילף מעבד מ\"מ יותר הוה ילפינן מאשה גופא דהקהל והוה אמרינן דאשה חזינן לה חלוקה מעבד בהקהל וה\"ה בראיה לזה אצטריך מיעוטא דזכורך ולפי מ\"ש התוס' בב\"ק דף פ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר ומ\"ש הרב זהב שבא דף ע\"ו והרב בתי כהונה בבית אבות דף ל' יתיישב ג\"כ ועיין להמגיה פ\"י מהל' מלכים ה\"ז."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בשיטת גיטין דף ע\"ו ע\"ב גמ' הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומרת נאמנת וכו'. מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם פ\"ט דגירושין הי\"א דאמתני' לא דהא לא אתא ולקולא ומכאן אני תמיה על מ\"ש מרן פ\"ג מקרבן פסח ה\"ב על מ\"ש הרמב\"ם שכח רבו וכו' ופטורים מלעשות פסח שני וז\"ל ובש\"ס וכו' פסק רבינו כלישנא קמא שהוא לישנא דסתם גמ' ולא כלישנא דאיכא דמתני ועוד דמאן דתני אמתני' עדיף משום דכ\"ש אברייתא עכ\"ל. וחוץ דזה התירוץ הב' מצד עצמם הם דברים תמוהים ובלי טעם וכמו שנתעורר הרב סם חיי בנימוקיו להל' קרבן פסח ונדחק עצמו בפירושו, עוד זאת דהא כאן בהל' גירושין פסק דלא כאיכא דמתני אהא וכ\"ש אהא.<br><b> וכעת</b> הקשיתי כן לחכם בני הי\"ו וכה אמר אלי דשאני הכא בגירושין דפסק כן משום דעדיף ליה לישנא דסתם גמ' מלישנא דאיכא דמתני כמ\"ש מרן בתירוץ ראשון משא\"כ הכא דאיכא ב' טעמי ואף דאין כוונת ועוד שכתב מרן להשתמש מתי' א' מ\"מ הכי פירושו ועוד טעם אחר לפסק זה כל היכא דליכא טעם אחר לפסוק בהפך ברם אה\"נ אי הוה טעם אחר לפסוק בהפך כמו בהל' גירושין דלישנא דסתם ש\"ס הוי איפכא ודאי כסתם ש\"ס פסקינן. ולי איננו שוה דנמצא לפי האמור דהעיקר הוא דבתר לישנא דסתם ש\"ס אזלינן א\"כ היינו תירוץ ראשון ולמה ליה למכתב ועוד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה חבוש וכו'.</b> וכתב מרן משנה וגמ' פסחים דף צ\"א ודבריו תמוהים דליתא שם דין זה אלא ירושלמי הביאוהו התוס' שם וכבר הלח\"מ נתעורר בזה דאיך שבק ש\"ס דילן בעד הירושלמי ונדחק בדברי רבינו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה פשוט טעם כעיקר למה שתפש רבינו כהירושלמי יען ראה בש\"ס דילן קידושין דף מ\"ה ע\"ב דאיתא שם ההוא דאמר לקריבאי וכו' אמר אביי כתיב שארית ישראל וכו' רבא אמר חזקיה וכו' מאי בינייהו דלא טרח ע\"כ נמצא רבא לא חשיב ליה הא דשארית ישראל וכו' לדינא והלכתא כרבא ככללין ונמצא דהירושלמי דלא חש להא דשארית ישראל הוא כהלכתא דש\"ס דילן ופסק רבינו כן. ואין להקשות דבפ' הזהב דף מ\"ט איתא שם דבמתנה מועטת אסור לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכמ\"ש רש\"י דשאני התם דלגבי מתנה סמכינן אשארית ישראל לא יעשו עולה ופשוט, לאפוקי מהרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ\"א שנרגש מזה והוצרך לחלק בין כשהמשלח אמר לשליח שיעשה לו שליחות לכשהשליח אמר למשלח אעשה לך כך וכך ע\"פ הירושלמי דעירובין שחילק כן, והרואה יראה דאינו ענין זה לזה.<br><b> וע\"פ</b> האמור הנה מקום איתי ליתן טעם לרבינו דפסק בפ\"ד מהל' תרומות ה\"ו כרב נחמן נגד רב ששת גבי חזקת שליח אי עושה שליחותו דר' ששת ס\"ל דחזקת שליח עושה שליחותו ור' נחמן לא ס\"ל הכי וקי\"ל הלכתא כר\"ש באיסורי אלא כיון דרבא דהלכתא כוותיה לא חייש להא דשארית ישראל לא יעשו עולה א\"כ לא אמרינן דשליח עושה שליחותו ואזלא עם פסקיו דמקום אחר.<br><b> ושם</b> ראיתי להרב מחנה אפרים דמתמה על השו\"ע סי' של\"א סעיף ל\"ד דפסק דאין חזקתו תרום כיון דהוא פסק דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' דאיכא רבוותא דסברי דתרומה בזמן הזה דאורייתא שאני היכא דאומר צא ותרום להיכא שהשליח אומר אני אתרום דמודה רב נחמן משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וכמו שחילק הירושלמי וכו' אלו דבריו. ואני אומר דלמה שתפס מה טעם פסק כן לבזמן הזה ידוע דעל הרוב תופש כלשון רבינו ובהל' תרומות כתב רבינו כן והוא לזמן שהוא דאורייתא ומה גם דכמה רבוותא סברי דאורייתא כמ\"ש הוא ומה שתפס מהירושלמי לא ידעתי את שיחו דבשו\"ע בפירוש איירי באומר המשלח תרום לי וההיא דפסחים לאו הלכה היא וכמו שכתבתי דעת רבינו דפסק כהירושלמי וכרבא סוף דבר כל דבריו של המחנ\"א זה מגומגמים."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש</b> בספרי תועפות ראם דף ל\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתוב </b> אצלי בשיטת קידושין דף ע\"ח גמ' רבא אמר וכו' לא יקח ולא יחלל ע\"כ ברם היכא דבעל לוקה משום לא יחלל ועוד שם בש\"ס ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל וכו' והרי הוא חילל ואף דלאו זה כולל ב' ענינים ולא יחלל חד וזרעו חד כמו שכתבתי לעיל בסמוך ולילקה נמי משום ולא יחלל זרעו מ\"מ ס\"ל לרבא דאף שאין לוקין על לאו שבכללות חד מיהא לקי וכאיכא דאמרי קמא דפרק כל שעה דף מ\"א ע\"ב. ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה מרן להרמב\"ם פ\"ח דקרבן פסח ה\"ד על שהניח מונח דאביי אמר לוקה ב' ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והל' כרבא ואפ\"ה קשיא ליה איך פסק כלישנא קמא יעו\"ש דלא העלה ארוכה, וסיגנון הלשון [בסוף דברי הכ\"מ] או כמ\"ש הכנסת הגדולה בלשונות הרמב\"ם או דכך צ\"ל ומ\"מ קשה דהו\"ל למימר דנקטינן לקולא וכו' יעו\"ש והשתא כפי סוגייא זאת דמוכחא דרבא ס\"ל דחדא מיהא לקי והיינו האיכא דאמרי קמא משו\"ה פסק הרמב\"ם כן.<br><b> ודע </b> דכל זה הוא במונח דהרמב\"ם ס\"ל דאל תאכלו ממנו נא ובשל הוי לאו שבכללות דלא כפי' רש\"י שם דכי אם צלי אש הוי הלאו שבכללות והוא פשוט דכן הוא דעת הרמב\"ם וכ\"כ הרב המגיד ג\"כ פי\"ז דאיסורי ביאה בתוך הל' ב' וז\"ל ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דה\"ל ב' מלקיות מלאו דלא יחלל זרעו וכו' ומ\"מ מסוגייא דידן דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע כפי' רש\"י דפ' כל שעה דלא הוי לאו שבכללות אלא כי אם צלי אש והוי הך סוגייא כהלכתא משא\"כ לדעת הרמב\"ם סתמא דידן דלא כהלכתא."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מצות עשה וכו'.</b> ע\"כ. והקשה הלח\"מ דאמאי לא לקי משום כי אם צלי אש דאע\"ג דאין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי כי היכי דאכל נא לחודיה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד א\"צ לתירוצו דבלא\"ה לא קשיא דיש הפרש בין לאו שבכללות ללאו שבכללות דלאו שבכללות שאינו מפורש בו כלל הנדונות כגון דא דכי אם צלי אש אזה אין לוקין כלל ברם בלאו שבכללות דרישיה דקרא דאל תאכלו ממנו נא ומבושל דמפרש הנדונות איזה מהם נאסרו אלא דלא כתב קרא אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל בלאו שב��ללות כזה הא מיהא לקי חדא את זה קיימתיה מסברתי. ושוב חפשתי ומצאתי לרבינו גופיה בס' המצוות בשרש הט' שקדם למנין המצוות כתב בפירוש כדברי שכתב בלאו דלא תאכלו על הדם דהוי לאו שבכללות דנאמרו בפירושו חמשה עניינים אין לוקין על שום אחד מהם וכן כמה מהם כיוצא בהם שמביא שם וזה מין אחד מלאו שבכללות ואח\"כ הביא מין אחר דהיינו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושלוקה אחד יעו\"ש.<br><b> ושוב </b> ראיתי כן עוד לרבינו גופיה פי\"ח מהלכות סנהדרין ה\"ג שכתב ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו איזה הוא לאו שבכללות זה לאו אחד כולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכו' וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא יחד לו לאו לכל אחד ואחד אין לוקין על כל אחד ואחד כגון אל תאכלו ממנו נא ומבושל וכו' יעו\"ש, הרי דחילק בין לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ללאו שבכללות דלא תאכלו נא וא\"כ לאו דכי אם צלי אש דכולל עניינים רבים דומה ממש ללא תאכלו על הדם. ומכל האמור איכא לאתמוהי על הלח\"מ ויותר תמוהים דבריו שבהלכות סנהדרין שם שעל מ\"ש רבינו ועל לאו שבכללות אין לוקין כתב הוא ז\"ל וז\"ל בפרק כל שעה שיש שם מחלוקת וכבר פי' רבינו דבריו בשרשי המצוות וכו' עכ\"ל ואתמהא שאין לאו שבכללות שאין לוקין עליו ענין לההיא דפרק כל שעה והנראה דט\"ס יש וצריך לתפוס [את דיבור הלח\"מ] בדברי רבינו מהל' ג' ממ\"ש רבינו וכן אם נאמר לא תעשה דבר פולני וכו' ומן האמור מפורש יוצא דכל דפרט הכתוב המניעות בלאו אחד בלאו שבכללות כזה לוקה אחד.<br><b> ומן</b> התימה הגדולה על רבינו שבהלכות נזיר פ\"ה ה\"ח פסק דלוקה משום חרצן וזג וכו' ה' מלקיות ואף דכולן בלאו אחד נאמרו ולפי האמור לא היה לו ללקות אלא אחד ומרן ז\"ל קא יהיב טעמא לרבינו מכח הגירסא ולא קשיתיה ליה דידיה אדידיה וכן קשה על הלח\"מ והרדב\"ז ז\"ל דלא הרגישו בזה כלל ושוב ראיתי להרמב\"ן בשרש הט' [קרוב לסוף דבריו] השיגו לרבינו בזה דמאי שנא נא ומבושל מחרצן וזג ושניהם נאמרו כאחד בש\"ס ובשניהם אמר רבא (כל א') [בלשון אחת] אין לוקין על לאו שבכללות א\"כ דרך אחד ופי' אחד לשניהם [עכ\"ד הרמב\"ן], והרב מגילת אסתר הליץ בעד רבינו דבזג וחרצן כך באה הקבלה שחייב על כל אחד ואחד אבל בנא ומבושל שלא באה בהם הקבלה ללקות על כל אחד ואחד מנאם לאחד עכ\"ל, מארי דאברהם וכי אחר אביי ורבא באה הקבלה ללקות על כל אחד ואחד, כל קושית הרמב\"ן היא בתרי קראי הללו דנחלקו אביי ורבא ובלשון אחד נחלקו וא\"כ אמאי נחלקים בפירושם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המאכיל </b>\n<b> וכו'. או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה.</b> וכ\"כ רבינו בס' המצוות ג\"כ מצוה קכ\"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' ע\"כ ודאי היינו טעמא דאוקי לקרא במאכיל כמ\"ש מרן דלנכרי מה הזהרה שייך ביה וא\"כ קשה לרבינו דפסק כר' אליעזר דפרק הערל דתושב ושכיר דפסח מופנה כמ\"ש פ\"ז דתרומות והקשו בתוס' שם דף פ\"ז ד\"ה אלא לאפנויי וכי וכו' ותירצו ואומר ר\"י דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב נכרי ומ\"מ לגופיה לא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר וכו' והא לרבינו אצטריך קרא שפיר למאכיל וא\"כ לא אייתר והיאך הוא מופנה.<br><b> ועיין</b> במ\"ש מרן וז\"ל ומ\"מ כיון דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין עליו. ע\"כ ודבריו תמוהים דלו יהי דהוה כתיב לא תאכילום אפ\"ה ליכא מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה דמאכיל הוא שמניח לו לאכול מפסחו ואינו מונעו ואפי' שנותן לו ��ידו אינו חשיב מעשה דהעיקר הוא מה שמניחו לאכול דגם בלתי שנותנו בידו כשמניחו ליטול נוטלו ואוכלו נמצא דהנתינה בידו אינו גורם עבירת הלאו וגם כיון שאחר שנותן לו אפשר שאינו נוטלו לאכול ונמצא באותה נתינה ליכא איסור אינו חשיב מעשה ולא דמי לשאר מעשים כגון מלביש כלאים לחברו וכן מטמא לכהן בידו ודוק.<br><b> ודע</b> דמדברי מרן אלו נראה שדעתו כדעת הרב המגיד פרק י\"ג מהל' שכירות לדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה יעו\"ש ה\"ו ומשו\"ה כ\"כ מרן דמשום דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין הא לא\"ה לוקין והיינו טעמא כיון דאיכא מעשה בלאו זה כשנותנו בידו א\"כ אף כשאינו נותנו אלא מניחו לאכול לוקה. דלא כס' החינוך בכמה מקומות וחד מינייהו סדר שופטים סי' תקי\"ג דס\"ל להפך דכל לאו [מ?] שאפשר לעבור עליו [שלא] ע\"י מעשה אפי' (לא) עשה מעשה [אינו] לוקה יעו\"ש האמנם קשה עליו מ\"ש דליכא מעשה כלל בלאו זה ודוק.<br><b> עוד</b> כתב מרן בסוף דבריו על השגת הר\"א וז\"ל ומ\"ש וכו' י\"ל דאתא וכו' ועוד וכו' לערל ישראל וכו' אלו דבריו פירושו לגבי השגת הר\"א על רבינו שהבין כאן דאזהרת תושב ושכיר הם גוים דכיון שהם גוים הם ערלים וכבר כתיב כל ערל לא יאכל לזה תירץ מרן דלו יהי דתושב שכיר הם גוים מ\"מ איכא ערבי וגבעוני מהול ונמצא דאלו אינן נכנסין בכל ערל לא יאכל בו אלא דמצד אחר הוא יתר קרא דתושב שכיר דהא בן נכר הוא אם לא דאצטריך לאפנויי כמ\"ש לר\"א וכמ\"ש רבינו בפירוש בפ\"ז מהל' תרומות יעו\"ש ועוד תירץ ג\"כ דוכל ערל לא יאכל בו איירי בערל ישראל דהיא אזהרה לישראל ואזהרה דתושב ושכיר הוא לישראל המאכיל לגוי וק\"ל ועיין במ\"ש הלח\"מ ובמה שכתבתי בחידושי פ\"א מהל' מילה ה\"ז."
+            ],
+            [
+                "<b>ערל </b>\n<b> שאכל וכו'.</b> ובס' המצוות מצוה קכ\"ז כתב רבינו וז\"ל שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אומרו יתברך וכל ערל לא יאכל בו והערל שאכל לוקה ע\"כ ולא זכיתי להבין דבריו מהיכא נפקא ליה הזהרה מלהאכיל לערל בשלמא להאכיל לגר תושב ניחא דאי אפשר דהלאו הוא לגר תושב דהוא גוי ומאי בעי ביה, לאו ודאי שהוא לישראל משא\"כ ערל שהוא ישראל דקרא בא להזהירו לערל שלא יאכל ואם אכל לוקה וא\"כ מנא ליה דמוזהר המאכילו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השובר </b>\n<b> עצם בפסח וכו'.</b> כתבו התוס' ז\"ל בזבחים דף צ\"ז אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ונדחה לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי ל\"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה אלו דבריהם והביא הרב מל\"מ ז\"ל מה שכתבו [התוס'] בפסקיהם ז\"ל אם א\"א לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמקיים העשה ושנראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חידוש גדול בעיניו יעו\"ש.<br><b> ולכאורה</b> הוא תימה מה כל החרדה הזאת דזו היא סברת הר\"ן הביאה הנמוק\"י פרק אלו מציאות על מאי דקי\"ל דכהן דאינו נכנס לבית הקברות להשיב אבידה דלמה לי טעמא דלא אתי עשה דאבידה ודחי עשה ולא תעשה דכהנים תיפו\"ל דבעידנא דעוקר עשה דכהנים דקדושים יהיו לא מקיים עשה דאבידה עד דמהדר למאריה ותירץ דבשעה שעקר לאו קיים עשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצוה ואע\"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא גמרה עד דפרע יעו\"ש ואף הכא מה ששובר העצם להוציא המוח לאכול מתעסק במצוה היא וכהשבת אבידה ובפנים לא סברוה להא סברא אלא כהחולקים על הר\"ן ובפיסקיהם סברוה.<br><b> ובהרצותי</b> דברי להחכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון ה\"י כה אמר אלי דאין כוונתו כדכתיבנא אלא הכי פירושו דכל דא\"א לקיים העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בענין אחר כלומר דמתבטל העשה דיאכל כל הבשר ולעולם אינו מתקיים העשה הזה וק\"ל ברם מ\"ש שהוא חידוש גדול לענ\"ד הוא פשוט."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> חייבין וכו'.</b> וכתב בס' המצוות מצוה קכ\"ב וז\"ל הזהירנו משבור עצם פסח שני ואחד עצם שאין בו מוח ע\"כ וכאן בחיבורו דכתב דכשאין בו מוח אינו חייב איירי שגם אין בו כזית בשר מבחוץ ובברייתא איירי דאיכא כזית בשר מבחוץ וברייתא אתא לומר דביש בו מוח וסד\"א דעבר אואכלו את הבשר בלילה הזה אפ\"ה אינו שובר דלהכי אתא קרא יתירה דועצם לא תשברו בו יעו\"ש מוכרח כן מהסוגייא. ומתוך האמור אני תמיה על הרב צאן קדשים שכתב על מ\"ש התוס' בזבחים דף ס\"ו ד\"ה אלא מעתה וכו' דהא מצד הסברה נמי אי בעי מחסום אי בעי לא מחסום וכן באידך וכו' עכ\"ל שמעתי מקשים לפי\"ז מנא לן דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו נמי דא\"צ קאמר דס\"ד שיהא צריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל קרא דא\"צ ומנא לן דללאו קא אתי וכו' אבל אחר העיון קושיא זאת שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו אתי ועיין בפסחים שם נראה לי עכ\"ל [הצאן קדשים].<br><b> ולפי</b> מה שקדמנו דועצם לא ישברו בו יתר אתא לומר דעצם שיש בו מוח סד\"א דמשום ואכלו את הבשר בלילה הזה ישברנו קמ\"ל דלא מהכתוב האחר נמצא, דכולהו קראי צריכי חד לעצם שאין בו מוח ויש עליו כזית בשר וחד לעצם שיש בו מוח ואין עליו כזית בשר וא\"כ איך כתב הרב שיבוש הוא וכו' דבפסח ב' כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו וכו' ע\"כ, נראה מדבריו דמכח היתור הוא דנפקא לן דאתי ללאו והא אין כאן יתור אלא כל חד לגופיה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא מצד אחר הוא שיבוש דהיאך נוכל לומר דקרא אתא להתר שלא ישבור ואם ירצה ישבור וזה ניחא בעצם שיש בו מוח אבל באין בו מוח דלא שייך זה מה היה הס\"ד שיהא צריך שישבור דאצטריך קרא למימר דאם ירצה לא ישבור ועוד ביש בו מוח היאך ס\"ד שיש רשות שלא לשבור והא איכא עשה דואכלו את הבשר היאך אתי הרשות ומבטל העשה ובשלמא אי הוי לאו גמור אף דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה הכא גלי קרא, ברם גלי קרא דאף שיכול לקיים העשה לא יקיימנו זו לא שמענו דלימוד ערוך הוא בידינו כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת וקצת מדברי יש להעמיס בדברי הרב צאן קדשים אף שאין הדעת נוטה שכיון לזה.<br><b> וראיתי</b> במכתב לחכם בני יצ\"ו וז\"ל קשיא לי דנימא דהאי קרא לא הוי לאזהרה אלא כלפי דהו\"א שצריך לשבור העצם משום עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה ובעצם שיש בו מוח הכתוב מדבר וצריך לשברו משום מוח שבו קמ\"ל קרא דא\"צ לשבור ברם אי שברו ליכא לאו כמו שמצינו דוגמתו גבי קרא דלא יבדיל בזבחים דף ס\"ו דאמר שם מאי לא יבדיל דא\"צ להבדיל יעו\"ש בתוס' ואין לומר דשאני הכא דאיכא כפל בלאו זה בפסח שני דא\"כ בפרק מי שהיה דף צ\"ה דמותיב לאיסי בן יהודה האי ועצם לא תשברו בו מאי עביד ליה אימא דאתי ללאו.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שם בזבחים הקשה דוגמא לזה דנימא דקרא אתא לומר דא\"צ לשוברו דהו\"א דחייב לשוברו שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל דלא דאזלינן בתר רובא ותירץ כיון דבפסח שני כפליה קרא ודאי ללאו אתא יעו\"ש ותירוץ זה עולה יפה לקושייתו דהוי לקס\"ד דמשם ילפינן לכל התורה דאזלינן בתר רובא ברם השתא דילפינן משאר דוכתי לא צריך קרא זה לאשמועינן מוכרח ��אתא ללאו ולזה תירץ שפיר מדכפליה קרא בפסח שני וההיא סוגייא דאיסי קאי למסקנא, ברם על האופן שהקשתי עני בעונייו לא שייך תירוצו. ונראה לענ\"ד דכיון דכתיב בו ודרשינן בו בכשר ולא בפסול מורה דאתא ללאו אלו דבריו נר\"ו. ולי נראה דא\"א לומר דועצם לא תשברו בו ר\"ל א\"צ לשבור העצם לאכול המוח דא\"כ הו\"ל למכתביה לעיל גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה ועצם לא תשברו בו כלומר אע\"ג שהזהרתיך על אכילת הבשר א\"צ לשבור העצם לאכול המוח ולא בצד הלאו דלא תוציא מן הבית חוצה דומייא דושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל דר\"ל אע\"פ שהזהרתיך על השסיעה ביד א\"צ להבדיל, ולקושיא שהקשה הרב צאן קדשים ראיתי כעת בס' הנדפס מחדש שער המלך שהקשה קושיא זו משם מהר\"א ברודו ז\"ל ותירץ כמו שתירץ חכם בני יצ\"ו ולפי אופן קושייתו לא שייך התירוץ שתירצתי לענ\"ד אלא כמו שתירצו הם מתיבת בו ודו\"ק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש המל\"מ על מ\"ש התוס' אי נמי נציבין חו\"ל היא ולא ידעתי מה מועיל היותו חו\"ל וכו'. ועיין במ\"ש בזה בספרי אשר קריתי תועפות רעם סדר אמור. וכעת נראה להביא ראיה ממאי דתנן בפ\"א דתענית דף י' רבן גמליאל אומר ט\"ו יום אחר החג עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והענין הוא שלא היו שואלין מטר עד שהעולי רגלים יחזרו לבתיהם כולם והיותר רחוקים מעולי רגלים הוי מט\"ו יום שהוא נהר פרת, ואם איתא דגם מחו\"ל חייבים צריך היה להמתין יותר מט\"ו יום אלא ודאי דמחו\"ל פטורים ודוגמא לזה היא מה שציינתי שם בספרי משם בעל ספר פרשת הכסף שהביא גם הוא ראיה לדבריהם ממ\"ש שם בתעניות דף ד' מאי שנא לדידן דאית לן פירי בדברא לדידהו נמי אית להו עולי רגלים יעו\"ש נראה דבחו\"ל ליכא עולי רגלים, ויפה כח הדוחה הוא חכם בני הי\"ו דאי משם יש לומר דמ\"ש לדידהו אית להו עולי רגלים לאו למימרא דלדידן ליכא עולי רגלים אלא גם בני חו\"ל חייבים אלא כלפי דלדידן קאמר דאיכא פרי דדברא משא\"כ בארץ ישראל אהא קאמר דגם בא\"י איכא עולי רגלים דמזיק להו הגשמים ואה\"נ דגם לדידן איכא עולי רגלים וכל זה משום יגדיל תורה דהראיה האמיתית היא מה שהבאתי שם בסיפרי מש\"ס גיטין דף ד' משם הרב מהרי\"א קחינו משם.<br><b> ודרך</b> אגב עמדתי על דברי הרב שער אפרים סי' ל\"ח מחלק או\"ח במ\"ש על דברי התוס' דחגיגה ריש דף כ\"ה שכתבו וז\"ל אבל קשה היאך ישראל עלו לרגל והלא צריך הזאה ג' וז' וצ\"ע ואיהו מותיב לה שטיהרו עצמם ג' וז' ועלה בדעתו לומר דקיימי בין פסח לעצרת דלא יספיק הזמן ולא ניחא ליה דעד נהר פרת ליכא רק ט\"ו יום וסיים דאפשר לומר דעד נהר פרת ט\"ו אבל משם ואילך הוא זמן ארוך עד שיגיע לסוף ארץ ישראל עכ\"ד.<br><b> ואבא</b> היום על אחרון ראשון שכתב דמנהר פרת ואילך הוא זמן ארוך דא\"כ דמשום אותן דמבני נהר פרת ואילך שהוא זמן ארוך הוא שכתבו התוס' נמצא דהיו עולין לרגל אף אחר נהר פרת וא\"כ למה היו שואלין הגשמים אחר ט\"ו יום דוקא עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת היה להם להמתין עוד לשאר עולי רגלים שאחר נהר פרת אלא ודאי שנהר פרת הוא סוף ארץ ישראל וליכא עוד עולי רגלים וכן כתבו התוס' בפ' אלו מציאות בב\"מ דף כ\"ח ד\"ה ט\"ו יום דאחר נהר פרת לא היה עוד ישוב אלא שדות וכרמים ומשו\"ה לא היו ממתינים מלשאול יותר מט\"ו יום וכן התוס' יו\"ט פ\"א דתענית מ\"ג הוכיח דנהר פרת הוא בקצה הצפון של א\"י ויש לכוון דבריו עם התוס' דלא היה קצה ממש אלא שהיה אח\"כ יותר משדות וכרמים היוצא מבין כולם שמאחר נהר פרת לא היו עולי רגלים ודוק ומן התימה על התוס' יו\"ט פ\"ג דחגיגה מ\"ד שבא לתרץ קושית התוס' ולא הרגיש בכונתם מה הקשו ואי לא דמסתפינא אמינא דכוונת קושייתם הוא דהלא צריך הזאה ג' וז' ולא מצינו בשום דוכתא שהיו מזין על אותן שבגליל וחסר מדבריהם דברות ב' שהן ארבע.<br><b> ועיין </b> מ\"ש עוד המל\"מ על דברי התוס' פסחים דף ג' ומ\"ש הרב מרכבת המשנה עליו דשגג בכוונת התוס' דמ\"ש דפטור מפסח כמו בראיה מוסב דוקא על זקן שאינו יכול להלוך ברגליו וכמ\"ש רבינו בפ\"ה ה\"ט מהירושלמי אבל מי שאין לו קרקע חייב בפסח וכו' ואדרבא איהו שגג בכוונת התוס' דאי כמו שהבין הוא דמי שאין לו קרקע חייב בפסח מה תירץ התוס' בעד ר' יהודה בן בתירא שלא עלה כיון שחייב לעלות בעד הקרבן פ��ח וודאי שכוונתם להקשות איך לא עלה לרגל לעשות חובת הרגל דהיינו ראיה וחגיגה וקרבן פסח ואהא תירץ שלא היה לו קרקע וכדר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה וה\"ה לקרבן פסח וכמו שסיימו דדין הקרבן פסח כמו ראיה וכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור בקרבן פסח כמו בראיה וכן תירץ דנציבין חו\"ל ופטור בקרבן פסח כמו בראיה וא\"כ משו\"ה לא עלה ריב\"ב לעשות חובת הרגל ופשוט וממילא נדחה מ\"ש, דמ\"ש בנציבין שהוא חו\"ל היינו מטעם שלא היה לו קרקע בארץ ישראל ומשו\"ה נפטר דתירוץ זה ניחא לעלית א\"י לקרבן ראיה אבל לא לקרבן פסח דאין למדין זה מזה וחזרה הקושיא דלמה היה עולה למצוות קרבן פסח.<br><b> ואף</b> גם זאת דבריו אלו אין להם שחר דכיון דהסכים בדבריהם דחו\"ל אינו מעלה ומוריד לפטור ממצות ראיה אלא דוקא הקרקע מעכב מי זאת אמר דצריך שיהיה לו הקרקע בארץ ישראל דוקא ולא בחו\"ל מה לי זה או זה הא שייך ביה קרא דכתיב לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ומה לי ארץ זו או זו ואי משום דסיגנון הכתוב רהיט ואזיל בא\"י אין זה כלום דשבח דקרא קאי באורשת גוים מפנינו שאז היו כולם עולים לא\"י אבל ה\"ה גם בזמן דאיכא ישראל בחו\"ל הדין כן דכל דיש לו קרקע גם בחו\"ל חייב ברגל ודוק ועיין בספרי תועפות ראם סדר אמור."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נסתפק</b> המל\"מ אי זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מהדברים הפוסלים אי לוקה או לא ופשיט לה מר מהירושלמי יעו\"ש ואנא אמינא דאמאי לא פשיט לה מר ממתני' פסחים דף ס\"ג ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב שלא לשמו פטור כו' וטעמא דכל שהזבח כשר לוקה על שחיטתו וכל שהוא פסול אינו לוקה ואף לר\"ש היינו בהא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל בפיסול אחר דהוי פיסול גמור לא מצינו דפליג עליה ונמצא דכל שהזבח פסול ליכא מלקות בשחיטתו על החמץ."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט</b> עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב <b> חל </b>\n<b> י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'.</b> נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.<br><b> אך</b> קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט</b> עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב <b> חל </b>\n<b> י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'.</b> נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.<br><b> אך</b> קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטו </b>\n<b> וכו'.</b> ועיין בכ\"מ עד הלכך אוקמתא קמייתא עדיפא וכו'. ולענ\"ד נראה שדחה הא דרב אשי משום דלדבריו קשה קושית התוס' מההיא דפ' שני שעירי דף ס\"ב ותירוצם ז\"ל איכא למשדי בה נרגא וכמ\"ש החידושי הלכות [מהרש\"א] שם בפסחים דף ס\"ב ע\"ב בדברי התוס' ד\"ה לימא הואיל יעו\"ש ומשו\"ה דחה הא דרב אשי גם למה שתירצו (בתי') [בתוס' ישנים] ביומא בשם ה\"ר אלחנן לקושית התוס' זאת וז\"ל דהתם כיון דכל שעה בידו לתקן עצמו ובאיסור כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה עכ\"ל וקשה דהא בש\"ס חשיב לה בפירוש כמחוסר מעשה דאמר בשלמא דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה וכו' ואף דלרבה הוא דקאמר הכי בש\"ס מ\"מ מאי דקאמר דמחוסר מעשה הוי הערל בזה ליכא פלוגתא מדקאמר בפשיטות הכא מחוסר מעשה ואי כמו שכתבו הם הו\"ל למימר הכא ס\"ל דמחוסר מעשה ומה גם דמעיקרא מה שקראו אינו מחוסר מעשה לערל כמו זר נחשב ולכן לא חש רבינו להא דרב אשי ועיין בהליכות אלי סי' רע\"ג שהביא דברי התוס' דפסחים אלו בט\"ס וצריך לתקנו ע\"פ ראות דבריהם.<br><b> ואין</b> להקשות דבההיא פלוגתא דאופה מיו\"ט לחול ס\"ל דלא אמרינן הואיל ואילו רב חסדא ס\"ל הואיל בפ' שני שעירי דף ס\"ב באינו מחוסר מעשה וכאן אינו מחוסר מעשה דהיינו הואיל ומקלעי אורחים וכמ\"ש בפסחים דף ס\"ב משום דהא דר\"ח בפ' ב' שעירי במחלוקת היא שנויה דרבה בר שימי מתני לה כדרבה וא\"כ רב חסדא ס\"ל דלא אמרינן הואיל ומה שהקשו התוס' מהא דפסחים לפ' שני שעירי ולא תירצו לה כדכתיבנא היינו למאי דמוקי רב אשי שם דאית ליה הואיל והוי ממש כההיא סוגייא דפ' ב' שעירי דמתני בדרב חסדא דאית ליה הואיל ואמטו להכי הקשו שפיר וק\"ל.<br><b> ובהאי</b> עניינא דהואיל ראיתי להתוס' בפ' אלו עוברין דף מ\"ו ד\"ה הואיל ואי וז\"ל ורשב\"א פירש [וכו'] הוו ליה ב' הואיל ולא אמרינן עכ\"ל וקשה דהיכי כתבו הכי והא בפ' כל שעה דף ל\"ח נסתפקו בש\"ס וז\"ל מי אמרינן הואיל וכו' או דלמא חד הואיל אמרינן ב' הואיל לא אמרינן וא\"כ היכי פסיקא להו. וי\"ל והן קדם נקדים מ\"ש רש\"י פרק כל שעה וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר שני גופיה איכא ב' הואיל חד הואיל ולא קרא שם וב' הואיל ואי מטמא פריק ליה וכו' הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק עכ\"ל הרי דמוכרח לומר דלא חשיב ב' הואיל כל שיש בידו לעשות, וא\"כ נחזי אנן בהא דרשב\"א דאמר דהוי ב' הו��יל כולהו יש בידו הוו דהראשון דהוי אי בעי מתשיל הוי בידו גם השני דהוי אי בעי מפריש מכל חדא וחדא הוי בידו ג\"כ ודברי רשב\"א אלו הם בעד רש\"י וא\"כ יגדל התימה אלא ודאי הכונה דאפ\"ה כל כמה דמצינן לעשותו בלא ב' הואיל עבדינן ואינו מדוקדק בדבריהם ורש\"י כתב כן בפי' וז\"ל הכי שפיר טפי שתאפה תחילה משום רווחא דמילתא וכל כמה דאפשר למעבד בלא שום הואיל ניחא למעבד.<br><b> ולפי</b> האמור מדברי רש\"י לא קשו הסוגייאות אהדדי דאילו כאן מספקא לש\"ס אי אמרינן ב' הואיל או לא ובדף מ\"ז ע\"ב קאמר הואיל וחזי לכסויי דם צפור וראויות לכותשן כלאחר יד והוו ב' הואיל משום דהואיל דכתישה הוי בידו וא\"כ ליכא אלא חד הואיל וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתבו התוס' בדבור שאחריו המתחיל הואיל מה שהקשו לר' מאיר יעו\"ש בפסחים דף מ\"ו ע\"ב ולענ\"ד טפי הו\"ל להקשויי כן במתני' ריש פרק שלשה שאכלו דתני אכל דמאי וכו' מזמנים עליו אכל מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליו דקאמר בש\"ס דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה וא\"כ בסיפא נמי נימא דמעשר שני יזמנו עליו דאי בעי פריק ליה ואדרבא הקשו בש\"ס פשיטא וקושיא זאת היא אלימתא יותר דהיא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא ממה שהקשו לר\"מ וכן קשיא במתני' דערובין דף ל\"א ודשבת ריש פ' מפנין ברם כד חזינן שפיר לא קשיא אלא אמתני' דפרק שלשה שאכלו דוקא דבהנך ב' מתני' י\"ל דהיינו טעמא דמחלק משום דפליג בערובין את\"ק דתני מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכמ\"ש שם בש\"ס דף ל' וסומכוס ס\"ל כרבנן דאמרי כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ויעו\"ש בתוס' יו\"ט פ\"ג דערובין מ\"ב נמצא דהך מתני' אזלא כרבנן דרבי דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות וא\"כ היינו טעמא דמעשר שני דא\"א לפדותו דהוי בממון וגזרו בין השמשות.<br><b> אשר</b> עפ\"ז יש להמליץ דברי רש\"י במתני' וז\"ל ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ואע\"ג דמצי פריק ליה השתא מיהא לא איפרק. ולכאורה יש לדקדק דמאי שנא מדמאי ואף דלא הפקיר אלא כוונתו דשאני פדיון דאין בידו עד לאחר השבת וא\"כ שייך לומר השתא מיהא לא איפרק לא כן גבי דמאי דמצי להפקירו אף בשבת אך קשיא לרבינו והרע\"ב דפסקו דלא כסומכוס והיינו טעמא דסבירא להו כרבי דבשבות לא גזרו בין השמשות איך פסקו הא דתני ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו הא יכול לפדותו בין השמשות וי\"ל דהם יסברו כמ\"ש התוס' בתירוצם דאי בעי פריק לא אמרינן דכתיב ביה לה' וכו' יעו\"ש. אך קשיא במתני' דברכות מאי שנא דמאי ממעשר שני ולא שייך אלא תירוצם ושם (לא) [הלא] הו\"ל להקשות טפי ולרש\"י שתירץ במתני' דערובין במעשר שני משום דא\"א לפדותו לא קשה דמה יענה לההיא דפרק שלשה שאכלו דיתרץ כמ\"ש התוס' אלא דבעירובין לא אצטריך לההיא תירוצא דהך תירוץ מסתברא יותר לחלק ביניהם וק\"ל.<br><b> עוד </b> נראה בכוונת רש\"י ע\"פ מ\"ש רש\"י גופיה במסקנה לכו\"ע בפ' אלו עוברין דף מ\"ח ע\"א ד\"ה אבל הכא וז\"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה עד ואף סוגייא וכו' עכ\"ל נמצא דס\"ל לרש\"י לכו\"ע דדבר שאינו ברשותו לא אמרינן הואיל דמייתיה לרשותיה וזה שכתב רש\"י ואף דמצי פריק השתא מיהא לא איפרק ור\"ל בנדון זה דהבאת דבר לרשותו חזינן לדהשתא והשתא מיהא לא איפרק ולא דמי להפקר.<br><b> ולפ\"ז</b> נתיישב מתני' דברכות דתני אכל מעשר שני אין מצטרף דלא אמרינן הואיל בדבר זה דהיינו אי בעי פריק ליה אך דעת התוס' חלוק בזה דעד כאן לא אמרינן הואיל ובעי פריק לא אמרינן אלא כשבא ליד הגזבר דוקא ולמה שהקשיתי להתוס' דאמאי לא קשיא להו בהנך מתני', לק\"מ דיש לחלק בין דבור לעשיה וכמו שמחלק רב חסדא לענין הואיל בפרק ב' שעירי יעו\"ש ומהאי סוגייא דמערבין לנזיר ביין משום דאי בעי מתשיל וכן הלכה ק\"ל אמאי דפסקו התוס' והר\"י והרא\"ש וטור דג' מודרים זה מזה שאכלו כאחד דאין מצטרפין לזימון דהא לא אתשילו וראיתי למעדני מלך פ' שלשה שאכלו סי' ב' שהקשה כעין זה על דברי הרא\"ש מדמאי דמאי שנא מדמאי דטעמו הוי אי בעי מפקיר ליה ואף דלא הפקיר ותירץ דשאני דמאי דמצי מפקיר בעצמו משא\"כ שאלה דצריך חכם או ג' הדיוטות וכעין זה תירץ הרב גופי הלכות סי' שס\"ב ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא גבי נזיר דהוי מטעם דאי בעי מתשיל וצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות ואפי' הכי אמרינן הואיל והתוס' והרא\"ש דפסקו ההיא פסקו ההיא דנזירות.<br><b> עוד</b> כתב המעדני מלך וז\"ל ומיהו קשיא לי מפ' אלו עוברין סי' ו' דפסק כרבה דס\"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא אפילו בדוחק דהא לעירוב אמרינן הואיל ואפילו להקל וראיתי להבית חדש חלק או\"ח סי' קצ\"ו על מ\"ש הטור דינא דג' מודרים זה מזה דאין מצטרפין וז\"ל וא\"ת הא תנן בכל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל והכי הלכתא כדלקמן סי' שפ\"ו י\"ל בעירובין הקלו עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא תנינן ריש פ' מפנין מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' ודמאי ואמרו בש\"ס דהיינו טעמא אי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה (והוי) [והא] מוקצה דאורייתא וכמ\"ש בריש ביצה מדכתיב והכינו את אשר יביאו ואפי' הכי אמרינן הואיל וא\"כ מנגד לחילוק הרב מעדני מלך ולחילוק הב\"ח ודוק.<br><b> וראיתי </b> להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ק\"ו תירץ לקושית המל\"מ מהא דפ' אלו עוברין דלק\"מ ע\"פ מ\"ש רש\"י בדף מ\"ח שם ד\"ה אהדר ליה וכו' דלמסקנא טעמא דר' אלעזר משום טובת הנאה יעו\"ש. ומן התימה עליו איך הוציא דבר זה מפיו דהא הרא\"ש כתב על פלוגתא דרבה ורב חסדא באופה מיו\"ט לחול וז\"ל ואסיקנא דבפלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר קמפלגי ופסק כר\"א דאית ליה הואיל וכן הטור ז\"ל וא\"כ איך פסקו הא דהתוס' דג' מודרים הנאה וכמו שהקשה המע\"מ וק\"ל. עוד הביא בס' לשון למודים שם תשובת הרשב\"א כת\"י דתנינן בה דבאתרוג של טבל אינו יוצא י\"ח דלא כהרמב\"ן ודלא כמ\"ש בס' צרור החיים הל' לולב לדעת הרשב\"א ע\"פ מ\"ש בז' שיטות דליתא דמסכת סוכה הוא מהריטב\"א כמו שנראה מלשונו וכ\"כ בתחילת החידושין (ועיין עוד בפרט זה שכתבתי פ\"ג מהל' אישות הכ\"ד) ואיך שיהיה ע\"פ כל הני מתני' דריש פ' שלשה שאכלו וריש פ' מפנין וריש פ' בכל מערבין דכולהו סברי הואיל וכמו דמוקמו בש\"ס בדוכתייהו פסקו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו כרבה דפ' אלו עוברין דאמרינן הואיל ועיין בהרא\"ש פ' אלו עוברין סי' ו' טעם אחר לפסוק כרבה ומאי דאמרן נראה נכון."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש המל\"מ בסוף הלשון וז\"ל וקשה למאי אצטריך קרא דזכורך למעט נשים מדכתיב האדון דממעט עבד שיש לו אדון אחר ומינה נשים ודאי פטורות דגמר לה לה מאשה אלו דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאי לאו קרא דממעט נשים הוה מחייבי נשים בראיה דיליף לה מהקהל דנשים חייבות וכמ\"ש בש\"ס חגיגה דף ד' זכורך להוציא את הנשים למה לי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך סד\"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן חייבות אף כאן חייבות ואף דאיכא למילף מעבד מ\"מ יותר הוה ילפינן מאשה גופא דהקהל והוה אמרינן דאשה חזינן לה חלוקה מעבד בהקהל וה\"ה בראיה לזה אצטריך מיעוטא דזכורך ולפי מ\"ש התוס' בב\"ק דף פ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר ומ\"ש הרב זהב שבא דף ע\"ו והרב בתי כהונה בבית אבות דף ל' יתיישב ג\"כ ועיין להמגיה פ\"י מהל' מלכים ה\"ז."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בשיטת גיטין דף ע\"ו ע\"ב גמ' הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומרת נאמנת וכו'. מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם פ\"ט דגירושין הי\"א דאמתני' לא דהא לא אתא ולקולא ומכאן אני תמיה על מ\"ש מרן פ\"ג מקרבן פסח ה\"ב על מ\"ש הרמב\"ם שכח רבו וכו' ופטורים מלעשות פסח שני וז\"ל ובש\"ס וכו' פסק רבינו כלישנא קמא שהוא לישנא דסתם גמ' ולא כלישנא דאיכא דמתני ועוד דמאן דתני אמתני' עדיף משום דכ\"ש אברייתא עכ\"ל. וחוץ דזה התירוץ הב' מצד עצמם הם דברים תמוהים ובלי טעם וכמו שנתעורר הרב סם חיי בנימוקיו להל' קרבן פסח ונדחק עצמו בפירושו, עוד זאת דהא כאן בהל' גירושין פסק דלא כאיכא דמתני אהא וכ\"ש אהא.<br><b> וכעת</b> הקשיתי כן לחכם בני הי\"ו וכה אמר אלי דשאני הכא בגירושין דפסק כן משום דעדיף ליה לישנא דסתם גמ' מלישנא דאיכא דמתני כמ\"ש מרן בתירוץ ראשון משא\"כ הכא דאיכא ב' טעמי ואף דאין כוונת ועוד שכתב מרן להשתמש מתי' א' מ\"מ הכי פירושו ועוד טעם אחר לפסק זה כל היכא דליכא טעם אחר לפסוק בהפך ברם אה\"נ אי הוה טעם אחר לפסוק בהפך כמו בהל' גירושין דלישנא דסתם ש\"ס הוי איפכא ודאי כסתם ש\"ס פסקינן. ולי איננו שוה דנמצא לפי האמור דהעיקר הוא דבתר לישנא דסתם ש\"ס אזלינן א\"כ היינו תירוץ ראשון ולמה ליה למכתב ועוד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה חבוש וכו'.</b> וכתב מרן משנה וגמ' פסחים דף צ\"א ודבריו תמוהים דליתא שם דין זה אלא ירושלמי הביאוהו התוס' שם וכבר הלח\"מ נתעורר בזה דאיך שבק ש\"ס דילן בעד הירושלמי ונדחק בדברי רבינו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה פשוט טעם כעיקר למה שתפש רבינו כהירושלמי יען ראה בש\"ס דילן קידושין דף מ\"ה ע\"ב דאיתא שם ההוא דאמר לקריבאי וכו' אמר אביי כתיב שארית ישראל וכו' רבא אמר חזקיה וכו' מאי בינייהו דלא טרח ע\"כ נמצא רבא לא חשיב ליה הא דשארית ישראל וכו' לדינא והלכתא כרבא ככללין ונמצא דהירושלמי דלא חש להא דשארית ישראל הוא כהלכתא דש\"ס דילן ופסק רבינו כן. ואין להקשות דבפ' הזהב דף מ\"ט איתא שם דבמתנה מועטת אסור לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכמ\"ש רש\"י דשאני התם דלגבי מתנה סמכינן אשארית ישראל לא יעשו עולה ופשוט, לאפוקי מהרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ\"א שנרגש מזה והוצרך לחלק בין כשהמשלח אמר לשליח שיעשה לו שליחות לכשהשליח אמר למשלח אעשה לך כך וכך ע\"פ הירושלמי דעירובין שחילק כן, והרואה יראה דאינו ענין זה לזה.<br><b> וע\"פ</b> האמור הנה מקום איתי ליתן טעם לרבינו דפסק בפ\"ד מהל' תרומות ה\"ו כרב נחמן נגד רב ששת גבי חזקת שליח אי עושה שליחותו דר' ששת ס\"ל דחזקת שליח עושה שליחותו ור' נחמן לא ס\"ל הכי וקי\"ל הלכתא כר\"ש באיסורי אלא כיון דרבא דהלכתא כוותיה לא חייש להא דשארית ישראל לא יעשו עולה א\"כ לא אמרינן דשליח עושה שליחותו ואזלא עם פסקיו דמקום אחר.<br><b> ושם</b> ראיתי להרב מחנה אפרים דמתמה על השו\"ע סי' של\"א סעיף ל\"ד דפסק דאין חזקתו תרום כיון דהוא פסק דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' דאיכא רבוותא דסברי דתרומה בזמן הזה דאורייתא שאני היכא דאומר צא ותרום להיכא שהשליח אומר אני אתרום דמודה רב נחמן משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וכמו שחילק הירושלמי וכו' אלו דבריו. ואני אומר דלמה שתפס מה טעם פסק כן לבזמן הזה ידוע דעל הרוב תופש כלשון רבינו ובהל' תרומות כתב רבינו כן והוא לזמן שהוא דאורייתא ומה גם דכמה רבוותא סברי דאורייתא כמ\"ש הוא ומה שתפס מהירושלמי לא ידעתי את שיחו דבשו\"ע בפירוש איירי באומר המשלח תרום לי וההיא דפסחים לאו הלכה היא וכמו שכתבתי דעת רבינו דפסק כהירושלמי וכרבא סוף דבר כל דבריו של המחנ\"א זה מגומגמים."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש</b> בספרי תועפות ראם דף ל\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתוב </b> אצלי בשיטת קידושין דף ע\"ח גמ' רבא אמר וכו' לא יקח ולא יחלל ע\"כ ברם היכא דבעל לוקה משום לא יחלל ועוד שם בש\"ס ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל וכו' והרי הוא חילל ואף דלאו זה כולל ב' ענינים ולא יחלל חד וזרעו חד כמו שכתבתי לעיל בסמוך ולילקה נמי משום ולא יחלל זרעו מ\"מ ס\"ל לרבא דאף שאין לוקין על לאו שבכללות חד מיהא לקי וכאיכא דאמרי קמא דפרק כל שעה דף מ\"א ע\"ב. ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה מרן להרמב\"ם פ\"ח דקרבן פסח ה\"ד על שהניח מונח דאביי אמר לוקה ב' ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והל' כרבא ואפ\"ה קשיא ליה איך פסק כלישנא קמא יעו\"ש דלא העלה ארוכה, וסיגנון הלשון [בסוף דברי הכ\"מ] או כמ\"ש הכנסת הגדולה בלשונות הרמב\"ם או דכך צ\"ל ומ\"מ קשה דהו\"ל למימר דנקטינן לקולא וכו' יעו\"ש והשתא כפי סוגייא זאת דמוכחא דרבא ס\"ל דחדא מיהא לקי והיינו האיכא דאמרי קמא משו\"ה פסק הרמב\"ם כן.<br><b> ודע </b> דכל זה הוא במונח דהרמב\"ם ס\"ל דאל תאכלו ממנו נא ובשל הוי לאו שבכללות דלא כפי' רש\"י שם דכי אם צלי אש הוי הלאו שבכללות והוא פשוט דכן הוא דעת הרמב\"ם וכ\"כ הרב המגיד ג\"כ פי\"ז דאיסורי ביאה בתוך הל' ב' וז\"ל ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דה\"ל ב' מלקיות מלאו דלא יחלל זרעו וכו' ומ\"מ מסוגייא דידן דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע כפי' רש\"י דפ' כל שעה דלא הוי לאו שבכללות אלא כי אם צלי אש והוי הך סוגייא כהלכתא משא\"כ לדעת הרמב\"ם סתמא דידן דלא כהלכתא."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מצות עשה וכו'.</b> ע\"כ. והקשה הלח\"מ דאמאי לא לקי משום כי אם צלי אש דאע\"ג דאין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי כי היכי דאכל נא לחודיה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד א\"צ לתירוצו דבלא\"ה לא קשיא דיש הפרש בין לאו שבכללות ללאו שבכללות דלאו שבכללות שאינו מפורש בו כלל הנדונות כגון דא דכי אם צלי אש אזה אין לוקין כלל ברם בלאו שבכללות דרישיה דקרא דאל תאכלו ממנו נא ומבושל דמפרש הנדונות איזה מהם נאסרו אלא דלא כתב קרא אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל בלאו שבכללות כזה הא מיהא לקי חדא את זה קיימתיה מסברתי. ושוב חפשתי ומצאתי לרבינו גופיה בס' המצוות בשרש הט' שקדם למנין המצוות כתב בפירוש כדברי שכתב בלאו דלא תאכלו על הדם דהוי לאו שבכללות דנאמרו בפירושו חמשה עניינים אין לוקין על שום אחד מהם וכן כמה מהם כיוצא בהם שמביא שם וזה מין אחד מלאו שבכללות ואח\"כ הביא מין אחר דהיינו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושלוקה אחד יעו\"ש.<br><b> ושוב </b> ראיתי כן עוד לרבינו גופיה פי\"ח מהלכות סנהדרין ה\"ג שכתב ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו איזה הוא לאו שבכללות זה לאו אחד כולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכו' וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא יחד לו לאו לכל אחד ואחד אין לוקין על כל אחד ואחד כגון אל תאכלו ממנו נא ומבושל וכו' יעו\"ש, הרי דחילק בין לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ללאו שבכללות דלא תאכלו נא וא\"כ לאו דכי אם צלי אש דכולל עניינים רבים דומה ממש ללא תאכלו על הדם. ומכל האמור איכא לאתמוהי על הלח\"מ ויותר תמוהים דבריו שבהלכות סנהדרין שם שעל מ\"ש רבינו ועל לאו שבכללות אין לוקין כתב הוא ז\"ל וז\"ל בפרק כל שעה שיש שם מחלוקת וכבר פי' רבינו דבריו בשרשי המצוות וכו' עכ\"ל ואתמהא שאין לאו שבכללות שאין לוקין עליו ענין לההיא דפרק כל שעה והנראה דט\"ס יש וצריך לתפוס [את דיבור הלח\"מ] בדברי רבינו מהל' ג' ממ\"ש רבינו וכן אם נאמר לא תעשה דבר פולני וכו' ומן האמור מפורש יוצא דכל דפרט הכתוב המניעות בלאו אחד בלאו שבכללות כזה לוקה אחד.<br><b> ומן</b> התימה הגדולה על רבינו שבהלכות נזיר פ\"ה ה\"ח פסק דלוקה משום חרצן וזג וכו' ה' מלקיות ואף דכולן בלאו אחד נאמרו ולפי האמור לא היה לו ללקות אלא אחד ומרן ז\"ל קא יהיב טעמא לרבינו מכח הגירסא ולא קשיתיה ליה דידיה אדידיה וכן קשה על הלח\"מ והרדב\"ז ז\"ל דלא הרגישו בזה כלל ושוב ראיתי להרמב\"ן בשרש הט' [קרוב לסוף דבריו] השיגו לרבינו בזה דמאי שנא נא ומבושל מחרצן וזג ושניהם נאמרו כאחד בש\"ס ובשניהם אמר רבא (כל א') [בלשון אחת] אין לוקין על לאו שבכללות א\"כ דרך אחד ופי' אחד לשניהם [עכ\"ד הרמב\"ן], והרב מגילת אסתר הליץ בעד רבינו דבזג וחרצן כך באה הקבלה שחייב על כל אחד ואחד אבל בנא ומבושל שלא באה בהם הקבלה ללקות על כל אחד ואחד מנאם לאחד עכ\"ל, מארי דאברהם וכי אחר אביי ורבא באה הקבלה ללקות על כל אחד ואחד, כל קושית הרמב\"ן היא בתרי קראי הללו דנחלקו אביי ורבא ובלשון אחד נחלקו וא\"כ אמאי נחלקים בפירושם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המאכיל </b>\n<b> וכו'. או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה.</b> וכ\"כ רבינו בס' המצוות ג\"כ מצוה קכ\"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' ע\"כ ודאי היינו טעמא דאוקי לקרא במאכיל כמ\"ש מרן דלנכרי מה הזהרה שייך ביה וא\"כ קשה לרבינו דפסק כר' אליעזר דפרק הערל דתושב ושכיר דפסח מופנה כמ\"ש פ\"ז דתרומות והקשו בתוס' שם דף פ\"ז ד\"ה אלא לאפנויי וכי וכו' ותירצו ואומר ר\"י דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב נכרי ומ\"מ לגופיה לא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר וכו' והא לרבינו אצטריך קרא שפיר למאכיל וא\"כ לא אייתר והיאך הוא מופנה.<br><b> ועיין</b> במ\"ש מרן וז\"ל ומ\"מ כיון דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין עליו. ע\"כ ודבריו תמוהים דלו יהי דהוה כתיב לא תאכילום אפ\"ה ליכא מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה דמאכיל הוא שמניח לו לאכול מפסחו ואינו מונעו ואפי' שנותן לו בידו אינו חשיב מעשה דהעיקר הוא מה שמניחו לאכול דגם בלתי שנותנו בידו כשמניחו ליטול נוטלו ואוכלו נמצא דהנתינה בידו אינו גורם עבירת הלאו וגם כיון שאחר שנותן לו אפשר שאינו נוטלו לאכול ונמצא באותה נתינה ליכא איסור אינו חשיב מעשה ולא דמי לשאר מעשים כגון מלביש כלאים לחברו ��כן מטמא לכהן בידו ודוק.<br><b> ודע</b> דמדברי מרן אלו נראה שדעתו כדעת הרב המגיד פרק י\"ג מהל' שכירות לדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה יעו\"ש ה\"ו ומשו\"ה כ\"כ מרן דמשום דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין הא לא\"ה לוקין והיינו טעמא כיון דאיכא מעשה בלאו זה כשנותנו בידו א\"כ אף כשאינו נותנו אלא מניחו לאכול לוקה. דלא כס' החינוך בכמה מקומות וחד מינייהו סדר שופטים סי' תקי\"ג דס\"ל להפך דכל לאו [מ?] שאפשר לעבור עליו [שלא] ע\"י מעשה אפי' (לא) עשה מעשה [אינו] לוקה יעו\"ש האמנם קשה עליו מ\"ש דליכא מעשה כלל בלאו זה ודוק.<br><b> עוד</b> כתב מרן בסוף דבריו על השגת הר\"א וז\"ל ומ\"ש וכו' י\"ל דאתא וכו' ועוד וכו' לערל ישראל וכו' אלו דבריו פירושו לגבי השגת הר\"א על רבינו שהבין כאן דאזהרת תושב ושכיר הם גוים דכיון שהם גוים הם ערלים וכבר כתיב כל ערל לא יאכל לזה תירץ מרן דלו יהי דתושב שכיר הם גוים מ\"מ איכא ערבי וגבעוני מהול ונמצא דאלו אינן נכנסין בכל ערל לא יאכל בו אלא דמצד אחר הוא יתר קרא דתושב שכיר דהא בן נכר הוא אם לא דאצטריך לאפנויי כמ\"ש לר\"א וכמ\"ש רבינו בפירוש בפ\"ז מהל' תרומות יעו\"ש ועוד תירץ ג\"כ דוכל ערל לא יאכל בו איירי בערל ישראל דהיא אזהרה לישראל ואזהרה דתושב ושכיר הוא לישראל המאכיל לגוי וק\"ל ועיין במ\"ש הלח\"מ ובמה שכתבתי בחידושי פ\"א מהל' מילה ה\"ז."
+            ],
+            [
+                "<b>ערל </b>\n<b> שאכל וכו'.</b> ובס' המצוות מצוה קכ\"ז כתב רבינו וז\"ל שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אומרו יתברך וכל ערל לא יאכל בו והערל שאכל לוקה ע\"כ ולא זכיתי להבין דבריו מהיכא נפקא ליה הזהרה מלהאכיל לערל בשלמא להאכיל לגר תושב ניחא דאי אפשר דהלאו הוא לגר תושב דהוא גוי ומאי בעי ביה, לאו ודאי שהוא לישראל משא\"כ ערל שהוא ישראל דקרא בא להזהירו לערל שלא יאכל ואם אכל לוקה וא\"כ מנא ליה דמוזהר המאכילו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השובר </b>\n<b> עצם בפסח וכו'.</b> כתבו התוס' ז\"ל בזבחים דף צ\"ז אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ונדחה לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי ל\"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה אלו דבריהם והביא הרב מל\"מ ז\"ל מה שכתבו [התוס'] בפסקיהם ז\"ל אם א\"א לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמקיים העשה ושנראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חידוש גדול בעיניו יעו\"ש.<br><b> ולכאורה</b> הוא תימה מה כל החרדה הזאת דזו היא סברת הר\"ן הביאה הנמוק\"י פרק אלו מציאות על מאי דקי\"ל דכהן דאינו נכנס לבית הקברות להשיב אבידה דלמה לי טעמא דלא אתי עשה דאבידה ודחי עשה ולא תעשה דכהנים תיפו\"ל דבעידנא דעוקר עשה דכהנים דקדושים יהיו לא מקיים עשה דאבידה עד דמהדר למאריה ותירץ דבשעה שעקר לאו קיים עשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצוה ואע\"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא גמרה עד דפרע יעו\"ש ואף הכא מה ששובר העצם להוציא המוח לאכול מתעסק במצוה היא וכהשבת אבידה ובפנים לא סברוה להא סברא אלא כהחולקים על הר\"ן ובפיסקיהם סברוה.<br><b> ובהרצותי</b> דברי להחכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון ה\"י כה אמר אלי דאין כוונתו כדכתיבנא אלא הכי פירושו דכל דא\"א לקיים העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בענין אחר כלומר דמתבטל העשה דיאכל כל הבשר ולעולם אינו מתקיים העשה הזה וק\"ל ברם מ\"ש שהוא חידוש גדול לענ\"ד הוא פשוט."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> חייבין וכו'.</b> ��כתב בס' המצוות מצוה קכ\"ב וז\"ל הזהירנו משבור עצם פסח שני ואחד עצם שאין בו מוח ע\"כ וכאן בחיבורו דכתב דכשאין בו מוח אינו חייב איירי שגם אין בו כזית בשר מבחוץ ובברייתא איירי דאיכא כזית בשר מבחוץ וברייתא אתא לומר דביש בו מוח וסד\"א דעבר אואכלו את הבשר בלילה הזה אפ\"ה אינו שובר דלהכי אתא קרא יתירה דועצם לא תשברו בו יעו\"ש מוכרח כן מהסוגייא. ומתוך האמור אני תמיה על הרב צאן קדשים שכתב על מ\"ש התוס' בזבחים דף ס\"ו ד\"ה אלא מעתה וכו' דהא מצד הסברה נמי אי בעי מחסום אי בעי לא מחסום וכן באידך וכו' עכ\"ל שמעתי מקשים לפי\"ז מנא לן דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו נמי דא\"צ קאמר דס\"ד שיהא צריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל קרא דא\"צ ומנא לן דללאו קא אתי וכו' אבל אחר העיון קושיא זאת שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו אתי ועיין בפסחים שם נראה לי עכ\"ל [הצאן קדשים].<br><b> ולפי</b> מה שקדמנו דועצם לא ישברו בו יתר אתא לומר דעצם שיש בו מוח סד\"א דמשום ואכלו את הבשר בלילה הזה ישברנו קמ\"ל דלא מהכתוב האחר נמצא, דכולהו קראי צריכי חד לעצם שאין בו מוח ויש עליו כזית בשר וחד לעצם שיש בו מוח ואין עליו כזית בשר וא\"כ איך כתב הרב שיבוש הוא וכו' דבפסח ב' כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו וכו' ע\"כ, נראה מדבריו דמכח היתור הוא דנפקא לן דאתי ללאו והא אין כאן יתור אלא כל חד לגופיה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא מצד אחר הוא שיבוש דהיאך נוכל לומר דקרא אתא להתר שלא ישבור ואם ירצה ישבור וזה ניחא בעצם שיש בו מוח אבל באין בו מוח דלא שייך זה מה היה הס\"ד שיהא צריך שישבור דאצטריך קרא למימר דאם ירצה לא ישבור ועוד ביש בו מוח היאך ס\"ד שיש רשות שלא לשבור והא איכא עשה דואכלו את הבשר היאך אתי הרשות ומבטל העשה ובשלמא אי הוי לאו גמור אף דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה הכא גלי קרא, ברם גלי קרא דאף שיכול לקיים העשה לא יקיימנו זו לא שמענו דלימוד ערוך הוא בידינו כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת וקצת מדברי יש להעמיס בדברי הרב צאן קדשים אף שאין הדעת נוטה שכיון לזה.<br><b> וראיתי</b> במכתב לחכם בני יצ\"ו וז\"ל קשיא לי דנימא דהאי קרא לא הוי לאזהרה אלא כלפי דהו\"א שצריך לשבור העצם משום עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה ובעצם שיש בו מוח הכתוב מדבר וצריך לשברו משום מוח שבו קמ\"ל קרא דא\"צ לשבור ברם אי שברו ליכא לאו כמו שמצינו דוגמתו גבי קרא דלא יבדיל בזבחים דף ס\"ו דאמר שם מאי לא יבדיל דא\"צ להבדיל יעו\"ש בתוס' ואין לומר דשאני הכא דאיכא כפל בלאו זה בפסח שני דא\"כ בפרק מי שהיה דף צ\"ה דמותיב לאיסי בן יהודה האי ועצם לא תשברו בו מאי עביד ליה אימא דאתי ללאו.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שם בזבחים הקשה דוגמא לזה דנימא דקרא אתא לומר דא\"צ לשוברו דהו\"א דחייב לשוברו שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל דלא דאזלינן בתר רובא ותירץ כיון דבפסח שני כפליה קרא ודאי ללאו אתא יעו\"ש ותירוץ זה עולה יפה לקושייתו דהוי לקס\"ד דמשם ילפינן לכל התורה דאזלינן בתר רובא ברם השתא דילפינן משאר דוכתי לא צריך קרא זה לאשמועינן מוכרח דאתא ללאו ולזה תירץ שפיר מדכפליה קרא בפסח שני וההיא סוגייא דאיסי קאי למסקנא, ברם על האופן שהקשתי עני בעונייו לא שייך תירוצו. ונראה לענ\"ד דכיון דכתיב בו ודרשינן בו בכשר ולא בפסול מורה דאתא ללאו אלו דבריו נר\"ו. ולי נראה דא\"א לומר דועצם לא תשברו בו ר\"ל א\"צ לשבור העצם לאכול המוח דא\"כ הו\"ל למכתביה לעיל גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה ועצם לא תשברו בו כלומר אע\"ג שהזהרתיך על אכילת הבשר א\"צ לשבור העצם לאכול המוח ולא בצד הלאו דלא תוציא מן הבית חוצה דומייא דושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל דר\"ל אע\"פ שהזהרתיך על השסיעה ביד א\"צ להבדיל, ולקושיא שהקשה הרב צאן קדשים ראיתי כעת בס' הנדפס מחדש שער המלך שהקשה קושיא זו משם מהר\"א ברודו ז\"ל ותירץ כמו שתירץ חכם בני יצ\"ו ולפי אופן קושייתו לא שייך התירוץ שתירצתי לענ\"ד אלא כמו שתירצו הם מתיבת בו ודו\"ק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ועוד </b>\n<b> שאין לאו שבה שוה לעשה וכו'.</b> ועיין בלח\"מ ז\"ל מ\"ש דרבינו גורס כגירסת רש\"י וכו' יעו\"ש והרב יבין שמועה כלל קצ\"ה כתב וז\"ל נראה מדבריו שסובר רבינו דאשה עושה תמורה כאיש ולוקה וקשה כיון דהרבוי דהויא כאיש לא כתיב אלא בעשה דאם המר אכתי לימא דכי השוה הכתוב אשה לאיש אינו אלא בלאו שיש בו מעשה כמו שהוא הכלל ולעולם דאם עשתה תמורה אינה לוקה ואתא רבויא דאם המר לרבות האשה שעשתה תמורה דהויא תמורה ומי דחקו לומר קמ\"ל דלקייא נגד הכלל ואין לומר דאחר שתירץ הלח\"מ כיון דלעונשין שוין ה\"ה בתמורה א\"כ אף אנו נאמר דכיון דרבי קרא לתמורה ה\"ה למלקות דלא דמי דלפי מה שהקשה הוא תירץ היטב אמנם קושיתנו הוי איפכא דאימא דלא לקי כהכלל דעלמא ותפשת מועט תפשת וכו' ומ\"מ עבדא תמורה מריבוייא דקרא אלו דבריו בקיצור.<br><b> וראיתי</b> כתוב לחכם בני יצחק הי\"ו הקשה משם חד מרבנן החכם השלם רפאל אברהם מצליח יצ\"ו דאיך אפשר לומר דקרא אצטריך לעשה דתמורה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים ודאי איתנהו ביה אע\"ג דליתנהו בלאו זה שאין בו מעשה וכמ\"ש בקידושין ואזוהי מ\"ע שלא הז\"ג מעקה אבדה ואע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה הושוו הנשים לאנשים ותירץ לו דהא מיהא אצטריך קרא דכיון דהוי עשה דאינו שוה בכל דקרבן צבור השותפין אין עושין תמורה, ליתנהו בעשה זה להכי אתא ריבוייא והשוה אותם לאנשים דעבדא תמורה אלו תורף דבריו.<br><b> והנה</b> מתוך דברי הרב המקשה נראה דלא נחית להקשות מכח דאתא ריבוייא לומר דעבדא תמורה אף דאינו שוה בכל ועוד דהך שאינו שוה בכל הוא להגירסא האחרת ברם כעת אנן קיימין לגירסא אחרת שהיא בלאו שאין בו מעשה ואין לומר דאף לפי גירסא דלאו שאין בו מעשה מ\"מ ההיא דלאו שאינו שוה בכל טעם נכון הוא דהכי אמרו בש\"ס ביבמות דף פ\"ג ופ\"ד גבי לא יקחו יעו\"ש, דלא דמי ההיא שאינו שוה בכל דהתם לדהכא ואין ענינם אחד אמנם לדידי ל\"ק כלל וכלל דשאני האי עשה משאר עשה שלא הזמן גרמא דבשלמא שאר מ\"ע שלא הז\"ג דהוו מ\"ע דהן חובת הגוף לעשותן ואם לא עשאן עובר בעשה בהנהו אף דליתנהו בלאו שלהן איתנהו בעשה כמ\"ש התוס' שם בקידושין גבי מעקה ואבדה ברם האי עשה דתמורה הוי מכח לאו הניתק לעשה דהיינו דהעיקר הוא הלאו דלא יחליף ואם החליף איכא עשה דהוא ותמורתו יהיה קדש נמצא דהאי עשה נמשך מהלאו ולכן הקשה הרב דנימא דלהכי אצטריך קרא לרבות לאשה בהאי עשה אף דליתא לה בלאו זה דהוא דבר חידוש אלא דלענ\"ד אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין לקושיא זאת מקום לנוח והוא דכל קושיתו נמשך לו מכח דכללא כייל לן בריש דבריו שם דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אלא בלאו שיש בו מעשה אבל באין בו מעשה אינן שוין דזה נפקא ליה לש\"ס מקרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם והוא מדברי רש\"י בתמורה לחדא גירסא.<br><b> ולענ\"ד</b> ליתא כלל זה דהכי אמרו בש\"ס מהו דתימא הני מילי לאו שיש בו מעשה דכתיב אשר יעשו אבל לאו שאין בו מעשה וכו' קמ\"ל וכן ��גירסא אחרת מהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד וכו' קמ\"ל נמצא מדברי הש\"ס דכל זה הוה ס\"ד דה\"מ בלאו שיש בו מעשה או עונש דשוה ליחיד ולצבור אבל לקושטא דמילתא קמ\"ל דאף בלאו שאין בו מעשה ועונש שאינו שוה בכל הושוו הנשים לאנשים נמצא דליתי להני כללי דהרב ז\"ל ואתמהא איך מהס\"ד הוציא כלל הנ\"ל ולפ\"ז לא קשיא מידי מ\"ש דאימא דלא לקייא ועבדא תמורה וק\"ל.<br><b> גם</b> מאי דדחיק ומוקים אנפשיה לדעת רבינו דאשה שהמירה לא לקייא ולעולם דעבדא תמורה ודייק לה מתוך דברי רבינו ובעשותו גירסא אחרת בגירסת רש\"י אימא אשה נמי לא עבדא תמורה ליתא חדא דהא הצענו דליתא להאי כללא ועוד כמו שכתבתי בסמוך דהאי עשה נמשך מהלאו וכיון דאשה ליתא בלאו איך נאמר דאיתיה בעשה ואף דהוי מכח הריבוי ואה\"נ דאי מצינן בפירוש דרבינן קרא אפ\"ה רבינן אבל שנאמר דזה רבי קרא במקום דמצינן למימר דלאו להכי אתא קרא לא אמרינן ודוק.<br><b> עוד</b> ראיתי כתוב לחכם בני הי\"ו והקשה בדברי הלח\"מ וז\"ל ויש לתמוה עליו מאחר דכללא כייל רבינו דכל מצוה דאית בה עשה ולא תעשה כיון דהנשים איתנהו בלא תעשה איתנהו נמי בעשה הביאו הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך סדר אמור יעו\"ש א\"כ גם כאן כיון דהנשים איתנהו בל\"ת א\"כ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש איתנהו נמי בעשה דתמורה אלו דבריו נר\"ו וזה ניחא לרבינו דס\"ל הכי ברם לרש\"י אפשר שלא יסבור הכי אלא כדעת התוס' ז\"ל בקידושין דף ל\"ד שהביא הרב פרשת דרכים ז\"ל שהם חולקים בסברא זאת אלא דאף דאיתנהו בל\"ת דהשוה הכתוב אשה לאיש אף דאית בה עשה ג\"כ כיון דלאו זמן גרמא פטורות מהעשה ונמצא קשה על רש\"י כמ\"ש הלח\"מ ומה נענה לתרץ לרש\"י ואף אם נאמר כמו שכתבתי לענ\"ד בפי\"ב דהל' ע\"ז ה\"ג דאינו חולק היש מפרשים עם רבינו וכמ\"ש שם.<br><b> ומ\"מ</b> נראה לענ\"ד דגם לרבינו שפיר הקשה הלח\"מ והוא דנהי דסברי דכל דחייבות בלאו מכח ההקש חייבות בעשה ג\"כ כיון דאיכא בהאי מצוה עשה ולא תעשה מ\"מ הכא שאני דגלי קרא דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה לגלות דליתנהו לנשים בתמורה ומ\"מ בעונשים איתנהו מטעם ההקש לכל מצות שבתורה ואל תתמה על החפץ דילקו וליתנהו בתמורה דהא צבור ושותפין לדעת רבינו לוקין על התמורה ואין תמורתן תמורה וה\"ה לנשים ומטעם דגלי קרא וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב יבין שמועה וז\"ל עוד כלל אחר נלמד מדברי מהרי\"ט בחידושיו לקידושין דף ל\"ד ע\"א גבי דברי התוס' ד\"ה מעקה שהקשה וז\"ל וא\"ת אבדה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות לא תעשה נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאות שנתקן הכתוב לעשה וי\"ל וכו' אלו דבריו. נמצא לפי דבריו דכל דהוי לאו הניתק לעשה אינו נכנס בסוג דהשוה הכתוב אשה לאיש דלא מקרי חטאת כיון דנתקן הכתוב לעשה ולא באתי לכוונתו ז\"ל דהא ניחזי אנן האי קרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם היכן כתיבה בגזל ונשבע על שקר ונתקו הכתוב דישיב את הגזלה ויוסיף חומש ואי הוי גזל הגר לכהנים ויקריב קרבן אשם ככתוב סוף סדר ויקרא נמצא דהכל הוא ניתק לעשה וליכא מלקות ואיך נאמר דהוי דוקא להיכא דאיכא מלקות ועוד וכי לאו הניתק לעשה כשלא נתקו לעשה לאו חטאת מיקרי ועוד בש\"ס דקידושין דף ל\"ה ובב\"ק דף ט\"ו דמפיק לה מג' קראי להאי דהשוה הכתוב אשה לאיש ומצריך להו וקאמר דאי מהך קרא דאיש או אשה הו\"א התם הוא דחס רחמנא כי היכי דתיהוי לה כפרה דהיינו ההשבה והחומש והקרבן וכו' הרי דהכתוב הרבה אותם למאי דקאי עלה אף דליכא מלקות וגם לפי האמת דליכא האי ס\"ד מכח הב' קראי אחריני נמצא דלכל מילתא השוינהו ועוד בנידה דף מ\"ח למד מהאי תנא דבי רי ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דמה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד וזה הוי לכמה דינים דליכא בהו עונש מלקות ג\"כ ומינה ג\"כ תברא לכללי דהמציא מהר\"ש אלגאזי ז\"ל [בספרו עין שמועה] האמורים לעיל.<br><b> ובמה</b> שתירץ מהרי\"ט ז\"ל וזה לשונו וי\"ל דבמעקה לא חשיב לאו הניתק לעשה דלוקין עליו וכו' יעו\"ש דבריו מתמיהים דהא פסק רבינו פי\"א מהל' רוצח דאין לוקין עליו דהוי לאו שאין בו מעשה וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקא מתרץ לה דמשכחת לה במעקה לאו כגון דסתר המעקה בידים דנמצא עובר הלאו במעשה ודוגמה לזה מצינו בחמץ דאם היה לו חמץ בביתו אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אבל אם קנה חמץ לוקה יעו\"ש ברבינו בהל' חמץ ומצה פ\"א ה\"ג. ושוב ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל שנדפס מחדש שגם הוא הקשה כן ועוד הוסיף להקשות דלאו דמעקה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו דדרשינן מלא תשים דמים בביתך כמה דרשות אלו דבריו ואין זה קושיא כלל דלא מיקרי לאו שבכללות אלא בלאו שדורשין בו דינים משונים זה מזה כגון לאו דלא תאכלו על הדם יעו\"ש בסנהדרין דף ס\"ג אבל בולא תשים דמים בביתך הכל הוא ענין אחד דהיינו שישים מעקה לגגו ולא יגדל כלב רע ולא יהיה לו סולם רעוע והכל הוא דמים ודוגמה לזה כתבו התוס' בסנהדרין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה שלא ידור יעו\"ש ולפי יסוד זה ונראה אמיתי קשה להתוס' עצמם שכתבו בקידושין דף ל\"ד ד\"ה [מעקה] תימה לר\"י בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב ולא תשים דמים בביתך ואע\"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ\"מ אתי נמי למעקה כדאיתא בסיפרי עכ\"ל ולא היו צריכים לזה דכיון דכל זה הוי משום דמים מה לי מעקה מה לי מגדל כלב וסולם רעוע וא\"צ לומר דאתי נמי למעקה כמי שהוא ענין אחר וזו היא דעת הספרי שהכל דמים נינהו וק\"ל.<br><b> ודע</b> שדברי התוס' אלו דסנהדרין נעלמו מהר\"ב ראש יוסף חו\"מ ריש סי' כ\"ז וכתב הוא כן מסברתו ודברי טעם הם ומה שקשה לכאורה ע\"ז ממ\"ש שם בסנהדרין ע\"א גבי המגפף והמנסך וכו' דנפקא לן מלא תעבדם וקרי ליה לאו שבכללות כבר כתבו שם התוס' ד\"ה על דכיון דאינו מפורש בקרא דאיירי במגפף ומנשק חשיב לאו שבכללות יעו\"ש.<br><b> ועוד</b> ראיתי לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו שהקשה למהרי\"ט ז\"ל דכתב דאבדה הוי לאו הניתק לעשה ממ\"ש הריטב\"א ז\"ל בב\"מ דף כ\"ו ע\"ב בפירוש נטלה לפני יאוש וז\"ל לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי עובר משום השב אבל לא תוכל להתעלם כבר העלים ואין לו במה לתקנה וזה האמת עכ\"ל הרי דכתב דלא הוי לאו הניתק לעשה.<br><b> ועפ\"ז</b> הונח לו מאי דהוה קשיא ליה על הריטב\"א שכתב על מ\"ש שם דף ל\"א תשלח לדבר מצוה מ\"מ והקשה דלמה לי קרא הא קי\"ל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ותירץ דבניתק לעשה לא אמרינן הכי והא שם במציעא אמרו יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה ישמע לו וכו' והקשו בש\"ס למה לי קרא לא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מוכח דאף בניתק לעשה אמרינן הכי אלא דאין זו קושיא דשאני אבדה דלא הוי לאו הניתק לעשה וכמ\"ש הריטב\"א ונאים הדברים למי שאמרן.<br><b> ומ\"מ</b> למהרי\"ט לא קשיא כלל דאיהו קאי על דברי התוס' ז\"ל והתוס' נראה דלא אזלי בשיטת הריטב\"א ז\"ל אלא דגם באבדה חשבי לה לאו הניתק לעשה ובמה שמשיבה אחר כך נמצא דלא העלים והוא ממה שכתבו בתירוץ ז\"ל דבכלהו משכחת בהו עשה בלא לאו באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה או שנטלה אחר יאוש דליכא לאו דלא תוכל להתעלם אלא עשה דהשב תשיבם וכו' ואי ס\"ל כהריטב\"א ז\"ל הא משכחת לה שפיר בפשיטות דעבר הלאו דלא תוכל וכו' אבל העשה כל שעה עומד במצות השב וכיון דהאי עשה הוי שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולא קשיא דאיך יהיו פטורות כיון דאיכא לאו דהא הלאו חלף הלך לו ואף שיקיים העשה חטאו ישא דעבר הלאו וא\"כ נראה ברור דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א ועל פיהם כתב מהרימ\"ט כן.<br><b> ועוד</b> ראיתי לחכם בני יצ\"ו שהביא לחולק בהאי כללא דכייל הריטב\"א דלא אמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה בלאו הניתק לעשה להתוס' בדבור זה דאנן קיימין, דתירצו בשם יש מפרשים דלזה אצטריך דחייבות בהנך מצות שלא הזמן גרמא להיכא דאיתא עשה נגדם דאתי עשה ודחי לא תעשה ולא נשאר אלא עשה ופטורות ומשו\"ה אמרו דחייבות משום עשה שלא הז\"ג ובכלל הנך הוי שלוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה ולפי דברי הריטב\"א אתי עשה ודוחה לאו הניתק לעשה ודעת התוס' נראה אמת דהא בחולין דף קמ\"א הקשו בש\"ס קושית הריטב\"א וז\"ל א\"ל ר' אבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח אפי' לדבר מצוה וכו' עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה לא צריכא וכו' הניחא וכו' אלא אמר מר וכו' כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי ל\"ת וכו' קמ\"ל ואיך תירץ הריטב\"א לעצמו דבר חדש וכייל לן דבר מחודש וצ\"ע ונראה ודאי דלא היה גורס הריטב\"א כן בגמ' אלו דברי החכם בני יצ\"ו וכמו זר נחשב בעיני לומר דלא היה גורס כן בגמ' דצריך לומר דלא הו\"ל כמו חצי עמוד מהש\"ס וחזרתי למצות דברי הריטב\"א במקומן וראיתי דהאמת כן הוא והוא שאחר שתירץ התירוץ הוקשה לו דהא מיהא עשה ועשה הוא ומהיכא תיתי דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ועוד דאפי' לאו לחודיה לא דחי [היכא] דלאו בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה דמצורע ותירץ דסד\"א דעשה דטהרת דמצורע עדיף דאמר מר גדול השלום כדמפרש בפ' שילוח הקן וכו' עכ\"ל ואיך אפשר דהיה גורס סמוך מיניה כגירסתנו והיה כותב מה שכתבתי ומ\"מ איני יודע לכוין ולהעמיד היאך היה גירסתו כדי שיבא אחר כך סד\"א דאמר מר גדול השלום וכו'.<br><b> ודע</b> דקודם תירוץ זה שתירץ הריטב\"א דהוי לאו הניתק לעשה תירץ וז\"ל וי\"ל דבמצוה דאיכא ב' עשה כגון דאמר לו אביו אל תשלחם דנצרכים לטהרת מצורע ואיכא ב' עשה דכבוד אב ואם וטהרת מצורע וב' עשה דוחה לא תעשה ועשה כההיא דמתני' א\"ל אביו היטמא או אל תחזיר אבדה אין שומעין לו ומפרש לה דאמר היטמא לחודיה בלא השבת אבדה או אל תשב אבדה דליכא אלא חד עשה דאם איתא דאיכא ב' גבי היטמא לימא היטמא והשב דאין שומעין לו וכל שכן אל תחזיר לחודיה אלא ודאי ליכא אלא חד עשה אבל אי איכא ב' ודאי ישמע לו וידחה טומאה דאיכא עשה ול\"ת ה\"נ לא שנא עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> כלל זה לאו דסמכא הוא חדא מדלא תירץ כן בש\"ס בחולין כשהקשה קושיא זאת של הריטב\"א דנהי דהוא לא היה גורס כן אבל אנן חזינן הגירסא ועוד דמש\"ס דיבמות דף כ' ע\"ב נראה בבירור דלא אתו ב' עשה ודחו לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ז\"ל ד\"ה אמר קרא יעו\"ש, ומה תאמר מה שהכריח הריטב\"א ז\"ל דלמה לא אמר הברייתא א\"ל אביו הטמא והשב, אה\"נ דה\"ה ולא נחית תנא אלא לאשמועינן דכיון דסד\"א דכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום לציית ליה קמ\"ל אני ה' דנגד ה' כלא חשיב כבוד אב ואם וכיון דכן ליכא אלא עשה דהשבת אבדה ולא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה, ונמצא ליתא להך כללא דכייל לן הריט��\"א ז\"ל ברם הכלל האחר דאתי עשה ודחי לאו הניתק לעשה אם הוא עשה אלים הוא אמת דהו\"ל עשה אלים דדוחה לעשה קל וכמ\"ש התוס' בפסחים דף נ\"ט ואף דלא הוי בעידנא.",
+                "<b> לוקה </b>\n<b> ארבעים.</b> עיין מ\"ש הלח\"מ וכתב בתוך לשונו ומ\"מ מקרי שהעשה עוקר אותן כיון דאינו לוקה על שום אחד מהם מחמת העשה כך צ\"ל ופי' דבריו דאף שהן ב' אזהרות חלוקין מ\"מ כיון דבעשה הזה שהוא אחד נתקין הב' לאוין לא חשבינן לאו הניתק לעשה דאין כח בעשה לנתקן ומ\"מ הוא דוחק גדול.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב וגם נישב מאי דקשיא ליה עוד להתוס' ריש תמורה [ד\"ה סופג] לתירוץ ראשון והוא ע\"פ מ\"ש הלח\"מ גופיה לעיל מזה ד\"ה ועוד דרבינו הוה גריס הב' גירסאות הן מ\"ש בספרים דהוו להו ב' לאוי וחד עשה הן גירסת רש\"י שאני ממיר דהוו להו שוה בכל וא\"כ לפי גירסת הספרים שלנו דגריס דהוו להו ב' לאוי הוי היפך ההיא ברייתא דמוקי דהני ב' לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר חד במחליף עם חבירו וחד במחליף בעצמו מה שאין כן לתירוץ האחר שהיא גירסת רש\"י שפיר אתי עם ההיא ברייתא והשתא רבינו אף דפוסק כההיא ברייתא הביא כאן ב' תירוצי הש\"ס ולא סמך אלא על השניה שהיא העיקרית וכמו שפסק ההיא וזו היא דעת התוס' דלתירוצם הראשון אזלא כתירוץ ראשון דש\"ס דלא יחליפנו ולא ימיר הוו להו ב' לאוי ומה שתירצו שנים הוא כתירוץ ב' דהיא גירסת רש\"י דאזלא עם ההיא ברייתא דהני ב' לאוי כל אחד לעצמו נינהו. ויותר נראה דכונתם בתירוצם הראשון לומר דאפי' אי לקי שמונים אפ\"ה לא קשיא ושוב תירץ דקושטא דמילתא דליכא אלא ארבעים, ומלבד זה יש להליץ בעד תירוץ ראשון של התוס' דלאו דס\"ל הכי דסופג שמונים אלא כונתם דלו יהי דסופג שמונים מ\"מ נקט התנא ארבעים דלא נחית למנין המלקות."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Substitution",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ועוד </b>\n<b> שאין לאו שבה שוה לעשה וכו'.</b> ועיין בלח\"מ ז\"ל מ\"ש דרבינו גורס כגירסת רש\"י וכו' יעו\"ש והרב יבין שמועה כלל קצ\"ה כתב וז\"ל נראה מדבריו שסובר רבינו דאשה עושה תמורה כאיש ולוקה וקשה כיון דהרבוי דהויא כאיש לא כתיב אלא בעשה דאם המר אכתי לימא דכי השוה הכתוב אשה לאיש אינו אלא בלאו שיש בו מעשה כמו שהוא הכלל ולעולם דאם עשתה תמורה אינה לוקה ואתא רבויא דאם המר לרבות האשה שעשתה תמורה דהויא תמורה ומי דחקו לומר קמ\"ל דלקייא נגד הכלל ואין לומר דאחר שתירץ הלח\"מ כיון דלעונשין שוין ה\"ה בתמורה א\"כ אף אנו נאמר דכיון דרבי קרא לתמורה ה\"ה למלקות דלא דמי דלפי מה שהקשה הוא תירץ היטב אמנם קושיתנו הוי איפכא דאימא דלא לקי כהכלל דעלמא ותפשת מועט תפשת וכו' ומ\"מ עבדא תמורה מריבוייא דקרא אלו דבריו בקיצור.<br><b> וראיתי</b> כתוב לחכם בני יצחק הי\"ו הקשה משם חד מרבנן החכם השלם רפאל אברהם מצליח יצ\"ו דאיך אפשר לומר דקרא אצטריך לעשה דתמורה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים ודאי איתנהו ביה אע\"ג דליתנהו בלאו זה שאין בו מעשה וכמ\"ש בקידושין ואזוהי מ\"ע שלא הז\"ג מעקה אבדה ואע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה הושוו הנשים לאנשים ותירץ לו דהא מיהא אצטריך קרא דכיון דהוי עשה דאינו שוה בכל דקרבן צבור השותפין אין עושין תמורה, ליתנהו בעשה זה להכי אתא ריבוייא והשוה אותם לאנשים דעבדא תמורה אלו תורף דבריו.<br><b> והנה</b> מתוך דברי הרב המקשה נראה דלא נחית להקשות מכח דאתא ריבוייא לומר דעבדא תמורה אף דאינו שוה בכל ועוד דהך שאינו שוה בכל הוא להגירסא האחרת ברם כעת אנן קיימין לגירסא אחרת שהיא בלאו שאין בו מעשה ואין לומר דאף לפי גירסא דלאו שאין בו מעשה מ\"מ ההיא דלאו שאינו שוה בכל טעם נכון הוא דהכי אמרו בש\"ס ביבמות דף פ\"ג ופ\"ד גבי לא יקחו יעו\"ש, דלא דמי ההיא שאינו שוה בכל דהתם לדהכא ואין ענינם אחד אמנם לדידי ל\"ק כלל וכלל דשאני האי עשה משאר עשה שלא הזמן גרמא דבשלמא שאר מ\"ע שלא הז\"ג דהוו מ\"ע דהן חובת הגוף לעשותן ואם לא עשאן עובר בעשה בהנהו אף דליתנהו בלאו שלהן איתנהו בעשה כמ\"ש התוס' שם בקידושין גבי מעקה ואבדה ברם האי עשה דתמורה הוי מכח לאו הניתק לעשה דהיינו דהעיקר הוא הלאו דלא יחליף ואם החליף איכא עשה דהוא ותמורתו יהיה קדש נמצא דהאי עשה נמשך מהלאו ולכן הקשה הרב דנימא דלהכי אצטריך קרא לרבות לאשה בהאי עשה אף דליתא לה בלאו זה דהוא דבר חידוש אלא דלענ\"ד אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין לקושיא זאת מקום לנוח והוא דכל קושיתו נמשך לו מכח דכללא כייל לן בריש דבריו שם דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אלא בלאו שיש בו מעשה אבל באין בו מעשה אינן שוין דזה נפקא ליה לש\"ס מקרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם והוא מדברי רש\"י בתמורה לחדא גירסא.<br><b> ולענ\"ד</b> ליתא כלל זה דהכי אמרו בש\"ס מהו דתימא הני מילי לאו שיש בו מעשה דכתיב אשר יעשו אבל לאו שאין בו מעשה וכו' קמ\"ל וכן הגירסא אחרת מהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד וכו' קמ\"ל נמצא מדברי הש\"ס דכל זה הוה ס\"ד דה\"מ בלאו שיש בו מעשה או עונש דשוה ליחיד ולצבור אבל לקושטא דמילתא קמ\"ל דאף בלאו שאין בו מעשה ועונש שאינו שוה בכל הושוו הנשים לאנשים נמצא דליתי להני כללי דהרב ז\"ל ואתמהא איך מהס\"ד הו��יא כלל הנ\"ל ולפ\"ז לא קשיא מידי מ\"ש דאימא דלא לקייא ועבדא תמורה וק\"ל.<br><b> גם</b> מאי דדחיק ומוקים אנפשיה לדעת רבינו דאשה שהמירה לא לקייא ולעולם דעבדא תמורה ודייק לה מתוך דברי רבינו ובעשותו גירסא אחרת בגירסת רש\"י אימא אשה נמי לא עבדא תמורה ליתא חדא דהא הצענו דליתא להאי כללא ועוד כמו שכתבתי בסמוך דהאי עשה נמשך מהלאו וכיון דאשה ליתא בלאו איך נאמר דאיתיה בעשה ואף דהוי מכח הריבוי ואה\"נ דאי מצינן בפירוש דרבינן קרא אפ\"ה רבינן אבל שנאמר דזה רבי קרא במקום דמצינן למימר דלאו להכי אתא קרא לא אמרינן ודוק.<br><b> עוד</b> ראיתי כתוב לחכם בני הי\"ו והקשה בדברי הלח\"מ וז\"ל ויש לתמוה עליו מאחר דכללא כייל רבינו דכל מצוה דאית בה עשה ולא תעשה כיון דהנשים איתנהו בלא תעשה איתנהו נמי בעשה הביאו הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך סדר אמור יעו\"ש א\"כ גם כאן כיון דהנשים איתנהו בל\"ת א\"כ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש איתנהו נמי בעשה דתמורה אלו דבריו נר\"ו וזה ניחא לרבינו דס\"ל הכי ברם לרש\"י אפשר שלא יסבור הכי אלא כדעת התוס' ז\"ל בקידושין דף ל\"ד שהביא הרב פרשת דרכים ז\"ל שהם חולקים בסברא זאת אלא דאף דאיתנהו בל\"ת דהשוה הכתוב אשה לאיש אף דאית בה עשה ג\"כ כיון דלאו זמן גרמא פטורות מהעשה ונמצא קשה על רש\"י כמ\"ש הלח\"מ ומה נענה לתרץ לרש\"י ואף אם נאמר כמו שכתבתי לענ\"ד בפי\"ב דהל' ע\"ז ה\"ג דאינו חולק היש מפרשים עם רבינו וכמ\"ש שם.<br><b> ומ\"מ</b> נראה לענ\"ד דגם לרבינו שפיר הקשה הלח\"מ והוא דנהי דסברי דכל דחייבות בלאו מכח ההקש חייבות בעשה ג\"כ כיון דאיכא בהאי מצוה עשה ולא תעשה מ\"מ הכא שאני דגלי קרא דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה לגלות דליתנהו לנשים בתמורה ומ\"מ בעונשים איתנהו מטעם ההקש לכל מצות שבתורה ואל תתמה על החפץ דילקו וליתנהו בתמורה דהא צבור ושותפין לדעת רבינו לוקין על התמורה ואין תמורתן תמורה וה\"ה לנשים ומטעם דגלי קרא וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב יבין שמועה וז\"ל עוד כלל אחר נלמד מדברי מהרי\"ט בחידושיו לקידושין דף ל\"ד ע\"א גבי דברי התוס' ד\"ה מעקה שהקשה וז\"ל וא\"ת אבדה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות לא תעשה נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאות שנתקן הכתוב לעשה וי\"ל וכו' אלו דבריו. נמצא לפי דבריו דכל דהוי לאו הניתק לעשה אינו נכנס בסוג דהשוה הכתוב אשה לאיש דלא מקרי חטאת כיון דנתקן הכתוב לעשה ולא באתי לכוונתו ז\"ל דהא ניחזי אנן האי קרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם היכן כתיבה בגזל ונשבע על שקר ונתקו הכתוב דישיב את הגזלה ויוסיף חומש ואי הוי גזל הגר לכהנים ויקריב קרבן אשם ככתוב סוף סדר ויקרא נמצא דהכל הוא ניתק לעשה וליכא מלקות ואיך נאמר דהוי דוקא להיכא דאיכא מלקות ועוד וכי לאו הניתק לעשה כשלא נתקו לעשה לאו חטאת מיקרי ועוד בש\"ס דקידושין דף ל\"ה ובב\"ק דף ט\"ו דמפיק לה מג' קראי להאי דהשוה הכתוב אשה לאיש ומצריך להו וקאמר דאי מהך קרא דאיש או אשה הו\"א התם הוא דחס רחמנא כי היכי דתיהוי לה כפרה דהיינו ההשבה והחומש והקרבן וכו' הרי דהכתוב הרבה אותם למאי דקאי עלה אף דליכא מלקות וגם לפי האמת דליכא האי ס\"ד מכח הב' קראי אחריני נמצא דלכל מילתא השוינהו ועוד בנידה דף מ\"ח למד מהאי תנא דבי רי ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דמה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד וזה הוי לכמה דינים דליכא בהו עונש מלקות ג\"כ ומינה ג\"כ תברא לכללי דהמציא מהר\"ש אלגאזי ז\"ל [בספרו עין שמועה] האמורים לעיל.<br><b> ובמה</b> שתירץ מהרי\"ט ז\"ל וזה לשונו וי\"ל דבמעקה לא חשיב לאו הניתק לעשה דלוקין עליו וכו' יעו\"ש דבריו מתמיהים דהא פסק רבינו פי\"א מהל' רוצח דאין לוקין עליו דהוי לאו שאין בו מעשה וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקא מתרץ לה דמשכחת לה במעקה לאו כגון דסתר המעקה בידים דנמצא עובר הלאו במעשה ודוגמה לזה מצינו בחמץ דאם היה לו חמץ בביתו אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אבל אם קנה חמץ לוקה יעו\"ש ברבינו בהל' חמץ ומצה פ\"א ה\"ג. ושוב ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל שנדפס מחדש שגם הוא הקשה כן ועוד הוסיף להקשות דלאו דמעקה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו דדרשינן מלא תשים דמים בביתך כמה דרשות אלו דבריו ואין זה קושיא כלל דלא מיקרי לאו שבכללות אלא בלאו שדורשין בו דינים משונים זה מזה כגון לאו דלא תאכלו על הדם יעו\"ש בסנהדרין דף ס\"ג אבל בולא תשים דמים בביתך הכל הוא ענין אחד דהיינו שישים מעקה לגגו ולא יגדל כלב רע ולא יהיה לו סולם רעוע והכל הוא דמים ודוגמה לזה כתבו התוס' בסנהדרין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה שלא ידור יעו\"ש ולפי יסוד זה ונראה אמיתי קשה להתוס' עצמם שכתבו בקידושין דף ל\"ד ד\"ה [מעקה] תימה לר\"י בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב ולא תשים דמים בביתך ואע\"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ\"מ אתי נמי למעקה כדאיתא בסיפרי עכ\"ל ולא היו צריכים לזה דכיון דכל זה הוי משום דמים מה לי מעקה מה לי מגדל כלב וסולם רעוע וא\"צ לומר דאתי נמי למעקה כמי שהוא ענין אחר וזו היא דעת הספרי שהכל דמים נינהו וק\"ל.<br><b> ודע</b> שדברי התוס' אלו דסנהדרין נעלמו מהר\"ב ראש יוסף חו\"מ ריש סי' כ\"ז וכתב הוא כן מסברתו ודברי טעם הם ומה שקשה לכאורה ע\"ז ממ\"ש שם בסנהדרין ע\"א גבי המגפף והמנסך וכו' דנפקא לן מלא תעבדם וקרי ליה לאו שבכללות כבר כתבו שם התוס' ד\"ה על דכיון דאינו מפורש בקרא דאיירי במגפף ומנשק חשיב לאו שבכללות יעו\"ש.<br><b> ועוד</b> ראיתי לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו שהקשה למהרי\"ט ז\"ל דכתב דאבדה הוי לאו הניתק לעשה ממ\"ש הריטב\"א ז\"ל בב\"מ דף כ\"ו ע\"ב בפירוש נטלה לפני יאוש וז\"ל לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי עובר משום השב אבל לא תוכל להתעלם כבר העלים ואין לו במה לתקנה וזה האמת עכ\"ל הרי דכתב דלא הוי לאו הניתק לעשה.<br><b> ועפ\"ז</b> הונח לו מאי דהוה קשיא ליה על הריטב\"א שכתב על מ\"ש שם דף ל\"א תשלח לדבר מצוה מ\"מ והקשה דלמה לי קרא הא קי\"ל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ותירץ דבניתק לעשה לא אמרינן הכי והא שם במציעא אמרו יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה ישמע לו וכו' והקשו בש\"ס למה לי קרא לא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מוכח דאף בניתק לעשה אמרינן הכי אלא דאין זו קושיא דשאני אבדה דלא הוי לאו הניתק לעשה וכמ\"ש הריטב\"א ונאים הדברים למי שאמרן.<br><b> ומ\"מ</b> למהרי\"ט לא קשיא כלל דאיהו קאי על דברי התוס' ז\"ל והתוס' נראה דלא אזלי בשיטת הריטב\"א ז\"ל אלא דגם באבדה חשבי לה לאו הניתק לעשה ובמה שמשיבה אחר כך נמצא דלא העלים והוא ממה שכתבו בתירוץ ז\"ל דבכלהו משכחת בהו עשה בלא לאו באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה או שנטלה אחר יאוש דליכא לאו דלא תוכל להתעלם אלא עשה דהשב תשיבם וכו' ואי ס\"ל כהריטב\"א ז\"ל הא משכחת לה שפיר בפשיטות דעבר הלאו דלא תוכל וכו' אבל העשה כל שעה עומד במצות השב וכיון דהאי עשה הוי שלא הזמן גר��א נשים חייבות ולא קשיא דאיך יהיו פטורות כיון דאיכא לאו דהא הלאו חלף הלך לו ואף שיקיים העשה חטאו ישא דעבר הלאו וא\"כ נראה ברור דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א ועל פיהם כתב מהרימ\"ט כן.<br><b> ועוד</b> ראיתי לחכם בני יצ\"ו שהביא לחולק בהאי כללא דכייל הריטב\"א דלא אמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה בלאו הניתק לעשה להתוס' בדבור זה דאנן קיימין, דתירצו בשם יש מפרשים דלזה אצטריך דחייבות בהנך מצות שלא הזמן גרמא להיכא דאיתא עשה נגדם דאתי עשה ודחי לא תעשה ולא נשאר אלא עשה ופטורות ומשו\"ה אמרו דחייבות משום עשה שלא הז\"ג ובכלל הנך הוי שלוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה ולפי דברי הריטב\"א אתי עשה ודוחה לאו הניתק לעשה ודעת התוס' נראה אמת דהא בחולין דף קמ\"א הקשו בש\"ס קושית הריטב\"א וז\"ל א\"ל ר' אבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח אפי' לדבר מצוה וכו' עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה לא צריכא וכו' הניחא וכו' אלא אמר מר וכו' כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי ל\"ת וכו' קמ\"ל ואיך תירץ הריטב\"א לעצמו דבר חדש וכייל לן דבר מחודש וצ\"ע ונראה ודאי דלא היה גורס הריטב\"א כן בגמ' אלו דברי החכם בני יצ\"ו וכמו זר נחשב בעיני לומר דלא היה גורס כן בגמ' דצריך לומר דלא הו\"ל כמו חצי עמוד מהש\"ס וחזרתי למצות דברי הריטב\"א במקומן וראיתי דהאמת כן הוא והוא שאחר שתירץ התירוץ הוקשה לו דהא מיהא עשה ועשה הוא ומהיכא תיתי דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ועוד דאפי' לאו לחודיה לא דחי [היכא] דלאו בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה דמצורע ותירץ דסד\"א דעשה דטהרת דמצורע עדיף דאמר מר גדול השלום כדמפרש בפ' שילוח הקן וכו' עכ\"ל ואיך אפשר דהיה גורס סמוך מיניה כגירסתנו והיה כותב מה שכתבתי ומ\"מ איני יודע לכוין ולהעמיד היאך היה גירסתו כדי שיבא אחר כך סד\"א דאמר מר גדול השלום וכו'.<br><b> ודע</b> דקודם תירוץ זה שתירץ הריטב\"א דהוי לאו הניתק לעשה תירץ וז\"ל וי\"ל דבמצוה דאיכא ב' עשה כגון דאמר לו אביו אל תשלחם דנצרכים לטהרת מצורע ואיכא ב' עשה דכבוד אב ואם וטהרת מצורע וב' עשה דוחה לא תעשה ועשה כההיא דמתני' א\"ל אביו היטמא או אל תחזיר אבדה אין שומעין לו ומפרש לה דאמר היטמא לחודיה בלא השבת אבדה או אל תשב אבדה דליכא אלא חד עשה דאם איתא דאיכא ב' גבי היטמא לימא היטמא והשב דאין שומעין לו וכל שכן אל תחזיר לחודיה אלא ודאי ליכא אלא חד עשה אבל אי איכא ב' ודאי ישמע לו וידחה טומאה דאיכא עשה ול\"ת ה\"נ לא שנא עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> כלל זה לאו דסמכא הוא חדא מדלא תירץ כן בש\"ס בחולין כשהקשה קושיא זאת של הריטב\"א דנהי דהוא לא היה גורס כן אבל אנן חזינן הגירסא ועוד דמש\"ס דיבמות דף כ' ע\"ב נראה בבירור דלא אתו ב' עשה ודחו לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ז\"ל ד\"ה אמר קרא יעו\"ש, ומה תאמר מה שהכריח הריטב\"א ז\"ל דלמה לא אמר הברייתא א\"ל אביו הטמא והשב, אה\"נ דה\"ה ולא נחית תנא אלא לאשמועינן דכיון דסד\"א דכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום לציית ליה קמ\"ל אני ה' דנגד ה' כלא חשיב כבוד אב ואם וכיון דכן ליכא אלא עשה דהשבת אבדה ולא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה, ונמצא ליתא להך כללא דכייל לן הריטב\"א ז\"ל ברם הכלל האחר דאתי עשה ודחי לאו הניתק לעשה אם הוא עשה אלים הוא אמת דהו\"ל עשה אלים דדוחה לעשה קל וכמ\"ש התוס' בפסחים דף נ\"ט ואף דלא הוי בעידנא.",
+                "<b> לוקה </b>\n<b> ארבעים.</b> עיין מ\"ש הלח\"מ וכתב בתוך לשונו ומ\"מ מקרי שהעשה עוקר אותן כיון דאינו לוקה על שום אחד מה�� מחמת העשה כך צ\"ל ופי' דבריו דאף שהן ב' אזהרות חלוקין מ\"מ כיון דבעשה הזה שהוא אחד נתקין הב' לאוין לא חשבינן לאו הניתק לעשה דאין כח בעשה לנתקן ומ\"מ הוא דוחק גדול.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב וגם נישב מאי דקשיא ליה עוד להתוס' ריש תמורה [ד\"ה סופג] לתירוץ ראשון והוא ע\"פ מ\"ש הלח\"מ גופיה לעיל מזה ד\"ה ועוד דרבינו הוה גריס הב' גירסאות הן מ\"ש בספרים דהוו להו ב' לאוי וחד עשה הן גירסת רש\"י שאני ממיר דהוו להו שוה בכל וא\"כ לפי גירסת הספרים שלנו דגריס דהוו להו ב' לאוי הוי היפך ההיא ברייתא דמוקי דהני ב' לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר חד במחליף עם חבירו וחד במחליף בעצמו מה שאין כן לתירוץ האחר שהיא גירסת רש\"י שפיר אתי עם ההיא ברייתא והשתא רבינו אף דפוסק כההיא ברייתא הביא כאן ב' תירוצי הש\"ס ולא סמך אלא על השניה שהיא העיקרית וכמו שפסק ההיא וזו היא דעת התוס' דלתירוצם הראשון אזלא כתירוץ ראשון דש\"ס דלא יחליפנו ולא ימיר הוו להו ב' לאוי ומה שתירצו שנים הוא כתירוץ ב' דהיא גירסת רש\"י דאזלא עם ההיא ברייתא דהני ב' לאוי כל אחד לעצמו נינהו. ויותר נראה דכונתם בתירוצם הראשון לומר דאפי' אי לקי שמונים אפ\"ה לא קשיא ושוב תירץ דקושטא דמילתא דליכא אלא ארבעים, ומלבד זה יש להליץ בעד תירוץ ראשון של התוס' דלאו דס\"ל הכי דסופג שמונים אלא כונתם דלו יהי דסופג שמונים מ\"מ נקט התנא ארבעים דלא נחית למנין המלקות."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ס\"ט ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ס\"ט."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש המל\"מ ומה שכתבתי בחידושי להל' מילה פ\"א ה\"ט."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> להמל\"מ פיסקא המתחלת ומ\"ש רבינו, שדי נרגא בראית התוס' מדתנן בסוף תמורה אלו הן הנקברין וכו' וחד מינייהו צפורי מצורע והתם על כרחך לומר דלאו דוקא וה\"נ דכוותא. ולענ\"ד נראה דאי הכא הוי בדוקא ניחא דאגב דהכא נקט התם ואף דלאו דוקא ברם אי הכא לאו דוקא קשה איך תני צפורי מצורע דמשמע ב', וכן קשה גם ההיא דתמורה דתני צפורי מצורע ולא זו הדרך למתני הכי ודוק. ואחר זמן רב סייעני הבן יקיר לי יצ\"ו מסוגיית שבועות דף ל\"ב ע\"א וז\"ל האי מאי אי אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם אטו הכא, וכן בבכורות דף ט' תוס' ד\"ה ושתי חמוריו ודוק.<br><b> וכתוב</b> אצלי בחי' קדושין דף נ\"ז ע\"ב תוס' ד\"ה כל שעומד וכו' וקשה שהרי מצורע וכו', וקשה דמה להו עם פי' רש\"י, בפשטא דברייתא קשה הכי. ונראה דלאו להקשות על פי' רש\"י באו אלא הביאו פי' רש\"י לאפוקי פי' אחר שהוא פירוש הקרבן אהרן דדרשו כן מאומרו השדה ולא בשדה יעו\"ש ואחר זה הקשו בפשט הברייתא מאי דקשיא להו וק\"ל.<br><b> כתבו </b> עוד וז\"ל וקשה שהרי מצורע היה וכו' מן החומה וכו' עכ\"ל, ועיין להמל\"מ שם פי' המתחלת וראיתי, דתהי עלייהו דאין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה וכדתנן בכלים וגם צריך שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ\"ש הר\"ש פ\"ק דכלים יעו\"ש אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> הר\"מ לא ס\"ל כהר\"ש אלא דכל (דאי) [דהיא] מוקפת חומה צריך לשלחו משם וכן נראה ממ\"ש בפ\"י ה\"ז וז\"ל ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל וכו', ולא כתב מיהושע דמכל מוקפות צריך לשלח ובברייתא תני ויזרקנה חוץ לחומה דהיינו שהוא תוך החומה ולכן קשיא להו שפיר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ס\"ט ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ס\"ט."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש המל\"מ ומה שכתבתי בחידושי להל' מילה פ\"א ה\"ט."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> להמל\"מ פיסקא המתחלת ומ\"ש רבינו, שדי נרגא בראית התוס' מדתנן בסוף תמורה אלו הן הנקברין וכו' וחד מינייהו צפורי מצורע והתם על כרחך לומר דלאו דוקא וה\"נ דכוותא. ולענ\"ד נראה דאי הכא הוי בדוקא ניחא דאגב דהכא נקט התם ואף דלאו דוקא ברם אי הכא לאו דוקא קשה איך תני צפורי מצורע דמשמע ב', וכן קשה גם ההיא דתמורה דתני צפורי מצורע ולא זו הדרך למתני הכי ודוק. ואחר זמן רב סייעני הבן יקיר לי יצ\"ו מסוגיית שבועות דף ל\"ב ע\"א וז\"ל האי מאי אי אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם אטו הכא, וכן בבכורות דף ט' תוס' ד\"ה ושתי חמוריו ודוק.<br><b> וכתוב</b> אצלי בחי' קדושין דף נ\"ז ע\"ב תוס' ד\"ה כל שעומד וכו' וקשה שהרי מצורע וכו', וקשה דמה להו עם פי' רש\"י, בפשטא דברייתא קשה הכי. ונראה דלאו להקשות על פי' רש\"י באו אלא הביאו פי' רש\"י לאפוקי פי' אחר שהוא פירוש הקרבן אהרן דדרשו כן מאומרו השדה ולא בשדה יעו\"ש ואחר זה הקשו בפשט הברייתא מאי דקשיא להו וק\"ל.<br><b> כתבו </b> עוד וז\"ל וקשה שהרי מצורע היה וכו' מן החומה וכו' עכ\"ל, ועיין להמל\"מ שם פי' המתחלת וראיתי, דתהי עלייהו דאין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה וכדתנן בכלים וגם צריך שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ\"ש הר\"ש פ\"ק דכלים יעו\"ש אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> הר\"מ לא ס\"ל כהר\"ש אלא דכל (דאי) [דהיא] מוקפת חומה צריך לשלחו משם וכן נראה ממ\"ש בפ\"י ה\"ז וז\"ל ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל וכו', ולא כתב מיהושע דמכל מוקפות צריך לשלח ובברייתא תני ויזרקנה חוץ לחומה דהיינו שהוא תוך החומה ולכן קשיא להו שפיר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,90 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת משא וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ודבריו סתומים ועיין מה שיישב דבריו הרב מל\"מ ותוכן דבריו דהדרא קושיא לדוכתא ולא ידעתי איך יתיישבו דברי מרן דסיים ובמת משמע דגלויי מילתא בעלמא הוא וכו'. ומה שנראה לענ\"ד מצאתיו במוצל מאש ח\"א סי' כ' יעו\"ש, ומ\"מ קשה במ\"ש מרן ואפשר לומר דמשם למדנו שאין עונשין מן הדין עכ\"ל, דנראה דליכא כי אם כתוב זה ללמד אין עונשין מן הדין והא בסיפרי גופיה בפרשה זאת בכמה דברים אמרו דאצטריך קרא יתירה לפי שאין עונשין מן הדין, הא', וכבס האוסף את אפר הפרה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את הפרה לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס וכו'. הב', הנוגע במת אם מטמא באהל וכו' דהיינו הסיפרי שהביא מרן. הג', כל הבא אל האהל שבא מקצתו כל אשר באהל שבא כולו עד שלא יאמר יש לי בדין אם מקצתו טמא כולו לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין נמצא שאין האחד בנין אב לכל התורה.<br><b> עוד</b> כתב וז\"ל ובשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה, עיין מ\"ש בהל' איסורי ביאה פכ\"א ה\"א. ועיין בלשון זה בסיפרי תועפות ראם דף נ' ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובין אבר מן החי וכו' חוץ משלשה איברים וכו'.</b> ועיין מה שהקשה מרן וז\"ל ולפיכך יש לתמוה על רבינו וכו' ובמה שתירץ ראשונה וז\"ל דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות וכו', ולעת כזאת לא באנו לכוונתו והרב מרכבת המשנה פי' דברי רבינו ע\"פ [מה] שהגיה בש\"ס רנ\"א והיינו ע\"פ מתני' דסוף פ\"ק דאהלות והוא דבאיש איכא גיד דליכא באשה ובדידה איכא ד' נוספין הו\"ל רנ\"א באשה יעו\"ש, ויפה תפש עליו חכם בני יצ\"ו ממה שסיים רבינו חוץ משלשה איברים שבאשה שאינן מטמאין באהל וכו' מש\"ס בכורות שם, ולדידיה זה אינו דהן אמת דבדידה דליכא גיד הוו ג' נוספין אבל בארבעה דידה אינן מטמאין דהן ב' צירים וב' דלתות דאינה שוה לאיש ודוק. ועיין בס' שושנים לדוד סוף פ\"א דאהלות מה שהקשה בפשטא דש\"ס משם הבית דוד [קורינאלדי] ומה שהקשה הוא לעצמו וסיים אלא דלא הא והא קשה כלל דאע\"ג דאין בה גיד כמו האדם מ\"מ יש בה כנגדו כלי אחר והאמת שיש בה כל מה שיש באדם אם לא כמותו ממש בשינויי קצת ובה הוא דניתוסף הד' שאינן באיש ע\"כ, ודבריו שגבו מני דמה אבר יש באשה חוץ מאותן ד' הנוספות לה עבור הגיד שבאיש ומרוב חשקו לתרץ מ\"ש הבית דוד כתב כן במהירות והקושיות קיימין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגולל וכו'.</b> עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ח."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ודף צ\"ט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בחידושי הל' מתנות עניים פ\"ח ה\"ב והל' עבדים פ\"ח ה\"ו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מדור וכו'.</b> וכתב מרן וז\"ל י\"ל דשאני הכא דבגמ' פ\"ק דפסחים וכו' אמרו בחד תירוצא דלא כרבן שמעון גמליאל ואי הוה סבר גמ' דלא כרשב\"ג לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא, והכונה בדבריו מבוארת דכיון דהתירוץ דאיתמר בגמ' סתם דהיינו בלא איבע\"א שהיא סתם גמרא הוא דלא כרשב\"ג ש\"מ דהכי הלכתא וככללין דעלמא דלא אמרינן לישנא בתרא עיקר אלא כששניהם נאמרו בלשון אחד ברם כשהאחד בסתם העיקר כסתם וצריך לעיין בכללים אם יתכנו דברי ואם אמת בדברינו אלה לא ידעתי מה שהקשה רב יאודה גאון ז\"ל שם וז\"ל לא יכולתי להלום דברים אלו דהרואה סוגיית הגמ' יראה דחד תירוץ דלא כרשב\"ג וחד כרשב\"ג וא\"כ הדרא קשיא לדוכתא כמ\"ש מרן דאמאי לא פסקינן כרשב\"ג עכ\"ל, וכבר כתבנו דכל חיליה דמרן הוא מתירוץ דאיתמר בש\"ס סתם, ועוד יש סעד אחר מדלא מותיב הש\"ס שם בפסחים מהך ברייתא דרשב\"ג ומותיב מהך דשפחה שהפילה ש\"מ לית הלכתא כרשב\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת משא וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ודבריו סתומים ועיין מה שיישב דבריו הרב מל\"מ ותוכן דבריו דהדרא קושיא לדוכתא ולא ידעתי איך יתיישבו דברי מרן דסיים ובמת משמע דגלויי מילתא בעלמא הוא וכו'. ומה שנראה לענ\"ד מצאתיו במוצל מאש ח\"א סי' כ' יעו\"ש, ומ\"מ קשה במ\"ש מרן ואפשר לומר דמשם למדנו שאין עונשין מן הדין עכ\"ל, דנראה דליכא כי אם כתוב זה ללמד אין עונשין מן הדין והא בסיפרי גופיה בפרשה זאת בכמה דברים אמרו דאצטריך קרא יתירה לפי שאין עונשין מן הדין, הא', וכבס האוסף את אפר הפרה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את הפרה לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס וכו'. הב', הנוגע במת אם מטמא באהל וכו' דהיינו הסיפרי שהביא מרן. הג', כל הבא אל האהל שבא מקצתו כל אשר באהל שבא כולו עד שלא יאמר יש לי בדין אם מקצתו טמא כולו לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין נמצא שאין האחד בנין אב לכל התורה.<br><b> עוד</b> כתב וז\"ל ובשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה, עיין מ\"ש בהל' איסורי ביאה פכ\"א ה\"א. ועיין בלשון זה בסיפרי תועפות ראם דף נ' ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובין אבר מן החי וכו' חוץ משלשה איברים וכו'.</b> ועיין מה שהקשה מרן וז\"ל ולפיכך יש לתמוה על רבינו וכו' ובמה שתירץ ראשונה וז\"ל דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות וכו', ולעת כזאת לא באנו לכוונתו והרב מרכבת המשנה פי' דברי רבינו ע\"פ [מה] שהגיה בש\"ס רנ\"א והיינו ע\"פ מתני' דסוף פ\"ק דאהלות והוא דבאיש איכא גיד דליכא באשה ובדידה איכא ד' נוספין הו\"ל רנ\"א באשה יעו\"ש, ויפה תפש עליו חכם בני יצ\"ו ממה שסיים רבינו חוץ משלשה איברים שבאשה שאינן מטמאין באהל וכו' מש\"ס בכורות שם, ולדידיה זה אינו דהן אמת דבדידה דליכא גיד הוו ג' נוספין אבל בארבעה דידה אינן מטמאין דהן ב' צירים וב' דלתות דאינה שוה לאיש ודוק. ועיין בס' שושנים לדוד סוף פ\"א דאהלות מה שהקשה בפשטא דש\"ס משם הבית דוד [קורינאלדי] ומה שהקשה הוא לעצמו וסיים אלא דלא הא והא קשה כלל דאע\"ג דאין בה גיד כמו האדם מ\"מ יש בה כנגדו כלי אחר והאמת שיש בה כל מה שיש באדם אם לא כמותו ממש בשינויי קצת ובה הוא דניתוסף הד' שאינן באיש ע\"כ, ודבריו שגבו מני דמה אבר יש באשה חוץ מאותן ד' הנוספות לה עבור הגיד שבאיש ומרוב חשקו לתרץ מ\"ש הבית דוד כתב כן במהירות והקושיות קיימין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגולל וכו'.</b> עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ח."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ודף צ\"ט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בחידושי הל' מתנות עניים פ\"ח ה\"ב והל' עבדים פ\"ח ה\"ו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מדור וכו'.</b> וכתב מרן וז\"ל י\"ל דשאני הכא דבגמ' פ\"ק דפסחים וכו' אמרו בחד תירוצא דלא כרבן שמעון גמליאל ואי הוה סבר גמ' דלא כרשב\"ג לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא, והכונה בדבריו מבוארת דכיון דהתירוץ דאיתמר בגמ' סתם דהיינו בלא איבע\"א שהיא סתם גמרא הוא דלא כרשב\"ג ש\"מ דהכי הלכתא וככללין דעלמא דלא אמרינן לישנא בתרא עיקר אלא כששניהם נאמרו בלשון אחד ברם כשהאחד בסתם העיקר כסתם וצריך לעיין בכללים אם יתכנו דברי ואם אמת בדברינו אלה לא ידעתי מה שהקשה רב יאודה גאון ז\"ל שם וז\"ל לא יכולתי להלום דברים אלו דהרואה סוגיית הגמ' יראה דחד תירוץ דלא כרשב\"ג וחד כרשב\"ג וא\"כ הדרא קשיא לדוכתא כמ\"ש מרן דאמאי לא פסקינן כרשב\"ג עכ\"ל, וכבר כתבנו דכל חיליה דמרן הוא מתירוץ דאיתמר בש\"ס סתם, ועוד יש סעד אחר מדלא מותיב הש\"ס שם בפסחים מהך ברייתא דרשב\"ג ומותיב מהך דשפחה שהפילה ש\"מ לית הלכתא כרשב\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבש תמרים לא אוכל ולא משקה.</b> וכתב מרן תוספתא פ\"ב דטהרות, ומן התימה עליו דהו\"ל להביא ממשנה ערוכה פי\"א דתרומות מ\"ב על שם ר' יהושע והלכה כוותיה וכמ\"ש רבינו שם בפירוש המשנה."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש פ\"ד דמאכלות אסורות הל' י\"ט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר העגל וכו'.</b> עיין להרב חזון נחום שהקשה דלמה לא פי' שהוא מדרבנן וכמ\"ש בזבחים דף נ\"ד יעו\"ש, ולענ\"ד נראה דרבינו סמך על מ\"ש פ\"ד דאבות הטומאות הל' י\"ג שכתב מטמאין מדברי סופרים יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הרוטב וכו'</b> עד סופו. כן הוא במשנה פ\"ג דטהרות וכתב המג\"א באו\"ח סי' פ\"ב ס\"ק ב' וז\"ל נ\"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע\"פ שתחזור הדבר לקדמותה בזמן החום מ\"מ בתר השתא אזלינן וכן משמע קצת פ\"ג דטהרות עכ\"ל, ולי קשה דהן אמת דלבסוף הצריך עיון מ\"מ לא ידענא מה דמיון יש זה לזה דשאני טומאה דבמשקה תלה רחמנא והא אינו משקה ומה לי אי אח\"כ נעשה משקה או לא משא\"כ גבי צואה דתלי רחמנא שיהיה מחנהו קדוש וכל דמגופה ראויה להסריח אלא דמחמת דבר אחר אינו מסריח לא הוי מחנהו קדוש ועל כן לא שרי אלא בנפרכת הרבה עד דחשיב כעפרא דארעא דאין לה ריח מצד עצמה כלל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד בס' אגורה באהלך [דף ח' ע\"ב]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבש תמרים לא אוכל ולא משקה.</b> וכתב מרן תוספתא פ\"ב דטהרות, ומן התימה עליו דהו\"ל להביא ממשנה ערוכה פי\"א דתרומות מ\"ב על שם ר' יהושע והלכה כוותיה וכמ\"ש רבינו שם בפירוש המשנה."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש פ\"ד דמאכלות אסורות הל' י\"ט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר העגל וכו'.</b> עיין להרב חזון נחום שהקשה דלמה לא פי' שהוא מדרבנן וכמ\"ש בזבחים דף נ\"ד יעו\"ש, ולענ\"ד נראה דרבינו סמך על מ\"ש פ\"ד דאבות הטומאות הל' י\"ג שכתב מטמאין מדברי סופרים יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הרוטב וכו'</b> עד סופו. כן הוא במשנה פ\"ג דטהרות וכתב המג\"א באו\"ח סי' פ\"ב ס\"ק ב' וז\"ל נ\"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע\"פ שתחזור הדבר לקדמותה בזמן החום מ\"מ בתר השתא אזלינן וכן משמע קצת פ\"ג דטהרות עכ\"ל, ולי קשה דהן אמת דלבסוף הצריך עיון מ\"מ לא ידענא מה דמיון יש זה לזה דשאני טומאה דבמשקה תלה רחמנא והא אינו משקה ומה לי אי אח\"כ נעשה משקה או לא משא\"כ גבי צואה דתלי רחמנא שיהיה מחנהו קדוש וכל דמגופה ראויה להסריח אלא דמחמת דבר אחר אינו מסריח לא הוי מחנהו קדוש ועל כן לא שרי אלא בנפרכת הרבה עד דחשיב כעפרא דארעא דאין לה ריח מצד עצמה כלל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד בס' אגורה באהלך [דף ח' ע\"ב]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,82 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד והיא בסוף איסורי ביאה דף ח' ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה.</b> וכתב מרן ביו\"ד סי' קצ\"ח סכ\"ד צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא דבר חוצץ וכו' ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר דלמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה וכו' ע\"כ, בקונטרס בית הרואה כתב ע\"ש מהרי\"ד דכבד מותרת לאכול דבכבד ליכא למיחש שנכנס בין השינים וכתב עליו הרב בקונטרס הנזכר דזה תלוי במחלוקת בין האגור הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"ח שאמר הכבד והלב והבשר ב' מינים הם וכיון שכן כשקבלו הנשים שלא לאכול בשר אין כבד בכלל משא\"כ להפר\"ח שם דאמר דהם מין אחד א\"כ כבד בכלל אלו דבריו, ולא דק בזה כלל כי לענין זה מה לי אם הם מין אחד או שני מינים דזיל בתר טעמא דשמא נכנס בין השינים וכיון דבכבד ליכא חששה זאת אין קפידה מה גם דקיל ענין זה דאפילו אכלה בשר ששכחה שהיה לה לטבול טובלת לכתחילה וכמ\"ש מהרי\"ד גופיה ביו\"ד סי' צ\"ט כיון שהוא מנהג בעלמא אלא תחוץ יפה בין שיניה והט\"ז בסי' [קצ\"ח] הנ\"ל התיר לאכול בשבת ויו\"ט לכתחילה יעו\"ש וכיון דקיל דבר זה טובא מהיכא תיתי להחמיר גם בכבד וכן הורה גם הרב דבר משה חלק יו\"ד סימן כ\"ו באשה שאכלה מוח עצם לטבול בו ביום כיון דבמוח אין לחוש כל כך כמו בשר כמו שנוהגים לאכול דג והיתר זה הוא אף לכתחילה דומיא דדג, אלא דבבשר התיר לטבול לכתחילה בשכחה ואכלה, וה\"ה כבד נמצא בכבד הלכה פסוקה כתרין ארייוותא להתיר ואני מוסיף להתיר גם בטחול מטעם הנזכר כי הוי כמו כבד וכן בלב וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו מעלין וכו', אפי' הביא מ' [סאה] שלג בתחילה וכו' הרי זה מקוה שלם וכשר.</b> וכתב מרן וסובר רבינו דבשלג דוקא וכו' הוא דמכשירינן ולא גמרינן מינה לאינך וכו' ע\"כ, וכ\"כ ביו\"ד סי' ר\"א דלדעת רבינו אינו מכשיר אלא בשלג ולא גמרינן מינה לאידך ומן התימה עליו דסותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש הכא וביו\"ד למ\"ש באורח חיים הל' נטילת ידים סי' ק\"ס וז\"ל ותנן נמי שאפי' הביא מ' סאה שלג בתחילה וכו' כשר וכן פסק הרמב\"ם ולפ\"ז ה\"ה דלרביעית מהני אם ריסקו עד שנעשה מים אפי' כל הרביעית מריסוק דברים הללו וכו' ע\"כ, נראה בפירוש שהבין לדעת הר\"מ דלאו דוקא אם ריסק שלג ועשה מקוה אלא ה\"ה מהנך ומשם למד לרביעית לנטילת ידים דמהני מריסוק דברים הללו ומה גם דלא היה צריך ללמוד דין זה לרביעית מדברי רבינו אלא מדעת הרא\"ש שדעתו חלוק מדעת רבינו דס\"ל דאותה מתני' דמקוה דלאו דוקא משלג אלא ה\"ה מהנך וכמו שפסק הטור ביו\"ד סי' ר\"א לענין מק��ה מכח סברת הרא\"ש אביו ולפחות הו\"ל להזכיר בהל' ברכות שזו היא דעת הרא\"ש ג\"כ דכתבו בביאור כדי לסייע את עצמו לומר דזה הוא ג\"כ דעת רבינו וצ\"ע.<br><b> והנה</b> מתוך ראות דברי מרן אלו דהלכות ברכות דלמד מההיא דמקוה לנטילת ידים מרביעית מים דמהני גם משאר דברים יובנו דבריו בספר הקצר סי' ק\"ס סי\"ב שכתב השלג והברד וכו' והמלח אם ריסקן עד שנעשה מים נוטלין מהם וכו' עכ\"ל, שהקשה מהר\"י קאשטרו דסותר למ\"ש לעיל סעי' ט' מים מלוחים וכו' שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולין לנטילת ידים ע\"כ, והא א\"כ איך הכשיר בסעיף י\"ב מי מלח והא אין הכלב יכול לשתות והצריך עיון דכוונתו להכשיר לרביעית לנטילת ידים מאלו הדברים לאפוקי דלא נימא דדוקא משלג הוא דמהני ולא משאר דברים אלא דהוא הדין גם משארה מהני ולעולם כדינו דהיינו שהכלב יכול לשתות וכגון דעירב בהו גם ממי שלג או ברד וכפור וגליד עד שהכלב יכול לשתות ונמצא דגם מלח מועיל ואינו פוסל בתערובתו ואפי' בלא\"ה היה אפשר לומר דמלח כדי נסבא ואגב שארה נקטה אלא דכבר יש ליישב דלא תיהוי בכדי והכל אמת ויציב ואין מקום להקשות. ועוד י\"ל גם בלא זה דמלח דנקט משום דסיים וטובלין בהם וידוע דלטבילה מועיל מי הים דלטבילה א\"צ תנאים דהכלב יכול לשתות ופשוט, ושוב ראיתי בהרב בית דוד או\"ח סי' ע\"ז מ\"ש בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה."
+            ],
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד והיא בסוף איסורי ביאה דף ח' ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה.</b> וכתב מרן ביו\"ד סי' קצ\"ח סכ\"ד צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא דבר חוצץ וכו' ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר דלמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה וכו' ע\"כ, בקונטרס בית הרואה כתב ע\"ש מהרי\"ד דכבד מותרת לאכול דבכבד ליכא למיחש שנכנס בין השינים וכתב עליו הרב בקונטרס הנזכר דזה תלוי במחלוקת בין האגור הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"ח שאמר הכבד והלב והבשר ב' מינים הם וכיון שכן כשקבלו הנשים שלא לאכול בשר אין כבד בכלל משא\"כ להפר\"ח שם דאמר דהם מין אחד א\"כ כבד בכלל אלו דבריו, ולא דק בזה כלל כי לענין זה מה לי אם הם מין אחד או שני מינים דזיל בתר טעמא דשמא נכנס בין השינים וכיון דבכבד ליכא חששה זאת אין קפידה מה גם דקיל ענין זה דאפילו אכלה בשר ששכחה שהיה לה לטבול טובלת לכתחילה וכמ\"ש מהרי\"ד גופיה ביו\"ד סי' צ\"ט כיון שהוא מנהג בעלמא אלא תחוץ יפה בין שיניה והט\"ז בסי' [קצ\"ח] הנ\"ל התיר לאכול בשבת ויו\"ט לכתחילה יעו\"ש וכיון דקיל דבר זה טובא מהיכא תיתי להחמיר גם בכבד וכן הורה גם הרב דבר משה חלק יו\"ד סימן כ\"ו באשה שאכלה מוח עצם לטבול בו ביום כיון דבמוח אין לחוש כל כך כמו בשר כמו שנוהגים לאכול דג והיתר זה הוא אף לכתחילה דומיא דדג, אלא דבבשר התיר לטבול לכתחילה בשכחה ואכלה, וה\"ה כבד נמצא בכבד הלכה פסוקה כתרין ארייוותא להתיר ואני מוסיף להתיר גם בטחול מטעם הנזכר כי הוי כמו כבד וכן בלב וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו מעלין וכו', אפי' הביא מ' [סאה] שלג בתחילה וכו' הרי זה מקוה שלם וכשר.</b> וכתב מרן וסובר רבינו דבשלג דוקא וכו' הוא דמכשירינן ולא גמרינן מינה לאינך וכו' ע\"כ, וכ\"כ ביו\"ד סי' ר\"א דלדעת רבינו אינו מכשיר אלא בשלג ולא גמרינן מינה לאידך ומן התימה עליו דסותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש הכא וביו\"ד למ\"ש באורח חיים הל' נטילת ידים סי' ק\"ס וז\"ל ותנן נמי שאפי' הביא מ' סאה שלג בתחילה וכו' כשר וכן פסק הרמב\"ם ולפ\"ז ה\"ה דלרביעית מהני אם ריסקו עד שנעשה מים אפי' כל הרביעית מריסוק דברים הללו וכו' ע\"כ, נראה בפירוש שהבין לדעת הר\"מ דלאו דוקא אם ריסק שלג ועשה מקוה אלא ה\"ה מהנך ומשם למד לרביעית לנטילת ידים דמהני מריסוק דברים הללו ומה גם דלא היה צריך ללמוד דין זה לרביעית מדברי רבינו אלא מדעת הרא\"ש שדעתו חלוק מדעת רבינו דס\"ל דאותה מתני' דמקוה דלאו דוקא משלג אלא ה\"ה מהנך וכמו שפסק הטור ביו\"ד סי' ר\"א לענין מקוה מכח סברת הרא\"ש אביו ולפחות הו\"ל להזכיר בהל' ברכות שזו היא דעת הרא\"ש ג\"כ דכתבו בביאור כדי לסייע את עצמו לומר דזה הוא ג\"כ דעת רבינו וצ\"ע.<br><b> והנה</b> מתוך ראות דברי מרן אלו דהלכות ברכות דלמד מההיא דמקוה לנטילת ידים מרביעית מים דמהני גם משאר דברים יובנו דבריו בספר הקצר סי' ק\"ס סי\"ב שכתב השלג והברד וכו' והמלח אם ריסקן עד שנעשה מים נוטלין מהם וכו' עכ\"ל, שהקשה מהר\"י קאשטרו דסותר למ\"ש לעיל סעי' ט' מים מלוחים וכו' שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולין לנטילת ידים ע\"כ, והא א\"כ איך הכשיר בסעיף י\"ב מי מלח והא אין הכלב יכול לשתות והצריך עיון דכוונתו להכשיר לרביעית לנטילת ידים מאלו הדברים לאפוקי דלא נימא דדוקא משלג הוא דמהני ולא משאר דברים אלא דהוא הדין גם משארה מהני ולעולם כדינו דהיינו שהכלב יכול לשתות וכגון דעירב בהו גם ממי שלג או ברד וכפור וגליד עד שהכלב יכול לשתות ונמצא דגם מלח מועיל ואינו פוסל בתערובתו ואפי' בלא\"ה היה אפשר לומר דמלח כדי נסבא ואגב שארה נקטה אלא דכבר יש ליישב דלא תיהוי בכדי והכל אמת ויציב ואין מקום להקשות. ועוד י\"ל גם בלא זה דמלח דנקט משום דסיים וטובלין בהם וידוע דלטבילה מועיל מי הים דלטבילה א\"צ תנאים דהכלב יכול לשתות ופשוט, ושוב ראיתי בהרב בית דוד או\"ח סי' ע\"ז מ\"ש בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה."
+            ],
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש פ\"ג דמאכלות אסורות ה\"ז."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בחי' מס' מכות דף ד' גמ' חבית מלאה מים וכו', לא עלתה לו טבילה ופי' רש\"י שמא וכו' ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מן הפוסלין את התרומה עכ\"ל. פי' דשמא יבוא אחר הטבילה ראשו ורובו באותן מים שאובים שמכונסים יחד וגזרו חכמים דמי שבא ראשו ורובו במים שאובים יהיה טמא לתרומה כדתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' והבא ראשו ורובו במים שאובים והטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים וכו' שהיא אחת מגזרת י\"ח דבר בפ\"ק דשבת דף י\"ג.<br><b> וראיתי</b> להרב מל\"מ פ\"ט דאבות הטומאות ה\"א כתב על דברי רש\"י דידן וז\"ל והנראה דס\"ל שדין זה לא נאמר כי אם בתרומה משום דלחולין הא קי\"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין לא פסלוהו וכו' אלא משום לתא דתרומה נגעו וכו' עכ\"ל, והרי כתבנו מתני' דסוף זבים דנראה ממנה דדוקא לתרומה גזרו וא\"צ לראיה מעלמא. והנה הרמב\"ם נייד מפי' רש\"י שכתב פ\"ו מהל' מקואות ה\"י חבית מלאה מים הטובל שם לא עלתה לו טבילה אי אפשר וכו' עכ\"ל, ומדלא כתב לתרומה כמ\"ש רש\"י אלא העתיק לשון המשנה בעצמו נראה דמפרש לה לטמא שטבל דלא עלתה לו הטבילה וכן הבין מרן ז\"ל לכאורה מדבריו וכן נראה בבירור ממ\"ש פ\"ז ה\"ט אפי' חבית של יין ומראה אותו מקום כמראה היין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה והתם איירי בטמא שטבל (וב' ל' א') [ובטהור לא איירי] וא\"כ אין מקום למ\"ש מרן (ונראה) [ואפשר] לדחוק וכו' יעו\"ש, ומאי דקשיא ליה למרן לשיטת הרמב\"ם ממ\"ש פ\"ד מקוה שיש בו מ' סאה אפי' שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקוואות קוו וקיימי ואפ\"ה מכשיר עכ\"ל, ולא קמקשי כן לרש\"י משום דלרש\"י יאמר דההיא מתני' איירי לחולין שהטבילה מועלת והכא איירי לתרומה משא\"כ להרמב\"ם.<br><b> וראיתי</b> להרב מל\"מ כתב על מ\"ש הר\"מ וככר של תרומה וכו' דברי רבינו צריכין תלמוד דהככר הזה במאי נטמאה אי במים שנטמאו הא איתעביד השקה ומהכרח זה כתבו רש\"י והתוס' דאיירי במשקין וכו' וצ\"ע עכ\"ל. וקודם בואי ליישב דברי הר\"מ יש לתמוה על הרב ז\"ל אדתמיה ליה בבבא דככר של תרומה ליתמה ליה ברישא שכתב דלא עלתה לו טבילה ואמאי לא עלתה לו טבילה הנך מים שאובים נטהרו בהשקה ונעשו כשרים לטבילה וכמ\"ש התוס' על רש\"י ד\"ה אמר יעו\"ש והיא היא דקשיא ליה למר ז\"ל. ולישב דברי הר\"מ נראה דטעמו ונימוקו עמו במה שפי' דלא עלתה לו טבילה שהיה טמא וטבל הוא דאי כפי' רש\"י מאי איריא דנקט הטובל שם וכו' דמשמע דמיירי בשהיה טמא לימא אפילו טהור שטבל שם פוסל וכו' ולקושיית הרב מל\"מ נראה דס\"ל דכיון דחיישינן דאיכא מים מכונסים אף דבעלמא בהשקה נכשרים שאני נדון דידן דהטמא יורד לתוך מים המכונסים ולא יהבו רבנן להם כח לטהר לאחרים וכיון דאינן מטהרים נטמאים ואח\"כ נטהרים בהשקה וז\"ש הרב מל\"מ וז\"ל אם תאמר במים שנטמאו משום הטובל בהם וכו'.<br><b> נמצא</b> לפי האמור בשעה שנוגע הטמא במים נטמאו א\"כ באותה שעה שהטמא עומד במים נפל הככר שם נטמא ואה\"נ דאי נפל אח\"כ נטהרו המים והר\"מ איירי בשנפל בעודו שם ומאי דבברייתא תני יין בהא דככר והר\"מ במים הכי גריס לה הר\"מ בברייתא חבית מליאה מים והיינו טעמא מדסיים חיישינן לג' לוגין מים שאובין וכו' ואי איירי ביין למה תלה מטעם מים שאובין הו\"ל למיתלי דבא ראשו ורובו ביין ולא חשיב טבילה דעד כאן לא נאמר דמשקין אינן פוסלין אלא בעירוב ג' לוגין ולא במכונסין משו\"ה גריס מים ורש\"י דגריס יין מכח דהכי תני בתוספתא דומה לה בפ\"ה דמקוואות הביאה הר\"ש פ\"ז מ\"ד וז\"ל חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל וכו' ואינו ענין אחד לברייתא דידן, וע\"פ האמור יובנו דברי התוס' ד\"ה תניא נמי הכי שדבריהם אינם מובנים והרב חידושי הלכות נדחק בהו טובא.<br><b> ולענ\"ד</b> הכי פירושו דרש\"י ס\"ל כדעת הרמב\"ם וכדכתיבנא ואין מקום למ\"ש התוס' עליו בד\"ה אמר, ברם בברייתא מודה רש\"י דגרסינן יין דדחיקא ליה לאוקמא דככר שנפל איירי בשעה שהטמא עומד בתוכו וכיון שכן דאיירי אחר שעלה הטמא נטהרו המים וא\"כ היאך הככר טמא ובהכי יבואו דברי התוס' על מכונם.<br><b> וראיתי</b> להרמב\"ן בחידושיו כתב וז\"ל לא עלתה לו טבילה יש מפרשים דג' לוגין של אותן מים שאובין שעומדים במקום אחד פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בה וקשה דתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן ואמרו בשם ר' משה הדרשן דמים מלוחים שאני שאינן מתערבין עם המתוקים עכ\"ל. (הי) [הרי] לך פי' הרמב\"ם ז\"ל שהבאנו לעיל ומה שתירץ ר\"מ הדרשן הוא דבר מוכחש מעצמו והנכון כמו שתירץ מרן ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בחידושי הל' חמץ ומצה פ\"ב הל' י\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Other_Sources_of_Defilement",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש פ\"ג דמאכלות אסורות ה\"ז."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כתוב</b> אצלי בחי' מס' מכות דף ד' גמ' חבית מלאה מים וכו', לא עלתה לו טבילה ופי' רש\"י שמא וכו' ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מן הפוסלין את התרומה עכ\"ל. פי' דשמא יבוא אחר הטבילה ראשו ורובו באותן מים שאובים שמכונסים יחד וגזרו חכמים דמי שבא ראשו ורובו במים שאובים יהיה טמא לתרומה כדתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' והבא ראשו ורובו במים שאובים והטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים וכו' שהיא אחת מגזרת י\"ח דבר בפ\"ק דשבת דף י\"ג.<br><b> וראיתי</b> להרב מל\"מ פ\"ט דאבות הטומאות ה\"א כתב על דברי רש\"י דידן וז\"ל והנראה דס\"ל שדין זה לא נאמר כי אם בתרומה משום דלחולין הא קי\"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין לא פסלוהו וכו' אלא משום לתא דתרומה נגעו וכו' עכ\"ל, והרי כתבנו מתני' דסוף זבים דנראה ממנה דדוקא לתרומה גזרו וא\"צ לראיה מעלמא. והנה הרמב\"ם נייד מפי' רש\"י שכתב פ\"ו מהל' מקואות ה\"י חבית מלאה מים הטובל שם לא עלתה לו טבילה אי אפשר וכו' עכ\"ל, ומדלא כתב לתרומה כמ\"ש רש\"י אלא העתיק לשון המשנה בעצמו נראה דמפרש לה לטמא שטבל דלא עלתה לו הטבילה וכן הבין מרן ז\"ל לכאורה מדבריו וכן נראה בבירור ממ\"ש פ\"ז ה\"ט אפי' חבית של יין ומראה אותו מקום כמראה היין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה והתם איירי בטמא שטבל (וב' ל' א') [ובטהור לא איירי] וא\"כ אין מקום למ\"ש מרן (ונראה) [ואפשר] לדחוק וכו' יעו\"ש, ומאי דקשיא ליה למרן לשיטת הרמב\"ם ממ\"ש פ\"ד מקוה שיש בו מ' סאה אפי' שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקוואות קוו וקיימי ואפ\"ה מכשיר עכ\"ל, ולא קמקשי כן לרש\"י משום דלרש\"י יאמר דההיא מתני' איירי לחולין שהטבילה מועלת והכא איירי לתרומה משא\"כ להרמב\"ם.<br><b> וראיתי</b> להרב מל\"מ כתב על מ\"ש הר\"מ וככר של תרומה וכו' דברי רבינו צריכין תלמוד דהככר הזה במאי נטמאה אי במים שנטמאו הא איתעביד השקה ומהכרח זה כתבו רש\"י והתוס' דאיירי במשקין וכו' וצ\"ע עכ\"ל. וקודם בואי ליישב דברי הר\"מ יש לתמוה על הרב ז\"ל אדתמיה ליה בבבא דככר של תרומה ליתמה ליה ברישא שכתב דלא עלתה לו טבילה ואמאי לא עלתה לו טבילה הנך מים שאובים נטהרו בהשקה ונעשו כשרים לטבילה וכמ\"ש התוס' על רש\"י ד\"ה אמר יעו\"ש והיא היא דקשיא ליה למר ז\"ל. ולישב דברי הר\"מ נראה דטעמו ונימוקו עמו במה שפי' דלא עלתה לו טבילה שהיה טמא וטבל הוא דאי כפי' רש\"י מאי איריא דנקט הטובל שם וכו' דמשמע דמיירי בשהיה טמא לימא אפילו טהור שטבל שם פוסל וכו' ולקושיית הרב מל\"מ נראה דס\"ל דכיון דחיישינן דאיכא מים מכונסים אף דבעלמא בהשקה נכשרים שאני נדון דידן דהטמא יורד לתוך מים המכונסים ולא יהבו רבנן להם כח לטהר לאחרים וכיון דאינן מטהרים נטמאים ואח\"כ נטהרים בהשקה וז\"ש הרב מל\"מ וז\"ל אם תאמר במים שנטמאו משום הטובל בהם וכו'.<br><b> נמצא</b> לפי האמור בשעה שנוגע הטמא במים נטמאו א\"כ באותה שעה שהטמא עומד במים נפל הככר שם נטמא ואה\"נ דאי נפל אח\"כ נטהרו המים והר\"מ איירי בשנ��ל בעודו שם ומאי דבברייתא תני יין בהא דככר והר\"מ במים הכי גריס לה הר\"מ בברייתא חבית מליאה מים והיינו טעמא מדסיים חיישינן לג' לוגין מים שאובין וכו' ואי איירי ביין למה תלה מטעם מים שאובין הו\"ל למיתלי דבא ראשו ורובו ביין ולא חשיב טבילה דעד כאן לא נאמר דמשקין אינן פוסלין אלא בעירוב ג' לוגין ולא במכונסין משו\"ה גריס מים ורש\"י דגריס יין מכח דהכי תני בתוספתא דומה לה בפ\"ה דמקוואות הביאה הר\"ש פ\"ז מ\"ד וז\"ל חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל וכו' ואינו ענין אחד לברייתא דידן, וע\"פ האמור יובנו דברי התוס' ד\"ה תניא נמי הכי שדבריהם אינם מובנים והרב חידושי הלכות נדחק בהו טובא.<br><b> ולענ\"ד</b> הכי פירושו דרש\"י ס\"ל כדעת הרמב\"ם וכדכתיבנא ואין מקום למ\"ש התוס' עליו בד\"ה אמר, ברם בברייתא מודה רש\"י דגרסינן יין דדחיקא ליה לאוקמא דככר שנפל איירי בשעה שהטמא עומד בתוכו וכיון שכן דאיירי אחר שעלה הטמא נטהרו המים וא\"כ היאך הככר טמא ובהכי יבואו דברי התוס' על מכונם.<br><b> וראיתי</b> להרמב\"ן בחידושיו כתב וז\"ל לא עלתה לו טבילה יש מפרשים דג' לוגין של אותן מים שאובין שעומדים במקום אחד פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בה וקשה דתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן ואמרו בשם ר' משה הדרשן דמים מלוחים שאני שאינן מתערבין עם המתוקים עכ\"ל. (הי) [הרי] לך פי' הרמב\"ם ז\"ל שהבאנו לעיל ומה שתירץ ר\"מ הדרשן הוא דבר מוכחש מעצמו והנכון כמו שתירץ מרן ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בחידושי הל' חמץ ומצה פ\"ב הל' י\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}