e677cccac76252a8d54ee518090d92d8eb20bee67343d38ffd12251a45dd3a6f

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,196 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו'.</b> במנין המצות כתב רבינו סי' רט\"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו: \n",
+                "<b>ובית דין מצווין וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט) האב חייב בבנו למולו מנ\"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה שנאמר ימול לכם כל זכר והיכא דלא מיהלוהו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב</b> הראב\"ד אין בזה תבלין וכו' באיסור כרת עכ\"ל. ואני אומר שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו ובדברי הראב\"ד הוא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ\"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פרק שמיני מהלכות תשובה. א\"נ דה\"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במועד קטן דאיכא כרת דיומי. ודעת הראב\"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף ע\"ג דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום ואע\"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ודעת רבינו דלא דמי דכי אמרינן דאיכא מאן דאמר דהתראת ספק שמה התראה היינו כשהוא עובר בקום עשה אבל כשהוא עובר אשב ואל תעשה כמו מילה לא שייך גביה למימר התראת ספק שמה התראה אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר. \n",
+                "<b>ומה שכתב אין מלין בנו של אדם וכו'.</b> פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שב\"ד מצווין למול העבדים</b> הוא נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי בית דין נתעלם משום דליכא למימר בבית דין עברו והם עיני העדה והיאך יעברו ולכך שינה וכתב גבי בית דין נתעלם: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד צ\"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו ��פרעים ממנו ואח\"כ כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד עבד הנולד ברשות ישראל וכו'.</b> פרק ר\"א דמילה (שבת קל\"ה) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמיני ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כלומר שמי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אינו דוחה כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה ואף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וילדה מקנת כסף שנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. ולענין הלכה איכא מ\"ד דלא קי\"ל כרב אסי דכיון דאוקימנא כתנאי לא שבקינן ת\"ק למינקט כר' חמא דיחידאה הוא ועוד דרבא ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת\"ק. אבל רבינו יונה פסק כרב אסי והרי\"ף ז\"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הילכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות מילה ע\"כ לשון הר\"ן ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל כתב כן לדעת ר' חמא וכו' ואחר כך ילדה עכ\"ל. ועל מה שכתב רבינו להלן כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו' כתב א\"א לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת אזלינן לחומרא ולא דחי וא\"כ במקנת כסף שנימול לשמונה נמי איכא לספוקי עד כאן לשונו. דעתו ז\"ל לומר דלר' חמא מקנת כסף דנימול לשמונה היינו שטבלה ואחר כך ילדה אבל ילדה ואחר כך טבלה נימול לאחד ואע\"ג דלענין מילה בשמונה לא חילק רבינו בין טבלה ואח\"כ ילדה לילדה ואח\"כ טבלה אלא בכל גווני לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה לענין חילול שבת ה\"ל לחלק דילדה ואח\"כ טבלה אינו דוחה שבת כמ\"ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה. ובאמת שאם שיטת רבינו היתה כמו שסבר בו הר\"ן ז\"ל שספק זה עצום מאד אבל לדעתי רבינו פוסק כת\"ק מהטעמים הנזכרים בדברי הר\"ן. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל דמדמוקי לה כתנאי משמע דאין הלכה כרב אסי דהנך אמוראי לא שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרו מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי ��יון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ול\"נ דטפי עדיף למימר דהני אמוראי ברייתא שמיע להו ופסקו כת\"ק. ועתה ניישב דברי רבינו על דברי הגמרא. ואומר ראשונה כי להיות טעם יליד בית הנימול לאחד לפי שנראה כאילו הוא מקנת כסף לא קראו רבינו בשם יליד בית כאילו אין שם יליד בית אחר הראוי ליקרא יליד בית אלא לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה ולא חשש רבינו לכתוב דין זה רק הספיק לו באומרו אלא שיליד בית נימול לשמונה לפי ששם יליד בית מורה על לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב יש מקנת כסף וכו'.</b> ומקנת כסף הנימול לאותו יום כבר נזכר במ\"ש ומקנת כסף נימול ביום שנלקח דהיינו לקח שפחה וולדה עמה המוזכר בגמרא. ואח\"כ בא לבאר מקנת כסף הנימול לשמונה \n",
+                "<b>וכתב כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו</b> כלומר דלא תימא היינו כשקנה שפחה מעוברת סתם אבל כשקנה עובר תחלה בכך דינרים ואחר כך קנה האם בכך דינרים סד\"א דהוה ליה כאילו קנאו אחר שנולד שנימול ליום אחד קמשמע לן רבינו שכיון שהוא במעי אמו דאינו נידון כמקנת כסף אלא נימול לשמונה. ולמד כן רבינו ממה שלא חילקו בברייתא אלא אמרו לקח שפחה מעוברת וילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה וכו' ואם איתא לפלוג וליתני בדידה בד\"א בשלא לקח העובר בפני עצמו אבל אם לקח העובר בפני עצמו נימול ליום אחד וכל שכן היכא דלקח שפחה וולדה עמה ומדלא תני הכי אלמא דכל שלא ילדה עדיין אפילו לקח העובר בפני עצמו נימול לשמונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב לקח שפחה לעובריה.</b> והיינו אוקימתא דרבי ירמיה ביליד בית שנימול ליום אחד ופסק כמותו משום דאתי כמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופלוגתא דר\"י ור\"ל היא ביש נוחלין (ב\"ב קל\"ו) ואמר רבא בריש החולץ (יבמות ל\"ו) דר\"י ור\"ל הלכה כר\"י בר מתלת שמעתתא דהלכה כר\"ל וחד מינייהו הא שמעתתא דלר\"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ול\"ש לן בין טבלה ללא טבלה ומכאן אתה למד דכ\"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דאינו נימול אלא ליום אחד. אחר כך \n",
+                "<b>כתב או שלקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה וכו'</b> והוא אוקימתא דרב משרשיא ביליד בית שנימול ליום אחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טבלה אמו אחר שילדה וכו'.</b> לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל\"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח\"כ ילדה נימול ליום אחד דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה קאי ולמד כן רבינו מדאמרינן ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח\"כ ילדה בין ילדה ואח\"כ הטבילה נימול לח' כיון שהיה יליד בית ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח': \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע\"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן דלת\"ק דל\"ש ליה בין ילדה ואח\"כ הטבילה להטבילה ואח\"כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לשמונה כיון שהוא מוזכר בברייתא וכיון שהוא מילה בזמנה דוחה את השבת אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לאחד וכמו שפירש או דילמא לא קאי כיון שאין מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא א\"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע\"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאיה דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח' ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס\"ל דאפילו הכי מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח' ומשום דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כרב משרשיא פסק לחומרא בענין שבת ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים כן נראה לי בדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח עבד גדול מן העכו״ם וכו'.</b> יבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) אריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין עבדים שאין מלין א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא. ויש חילוק בין פירוש רש״י לפירוש התוספות בזה ואין בדברי רבינו הכרע:  ",
+                "<b>ואם התנה עליו וכו'.</b> ג\"ז שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין א\"ל רב פפא אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובלבד שיקבל עליו שבע מצות</b> היה נראה דקאי בין לכשמגלגל עמו י\"ב חדש וחוזר ומוכרו לעכו\"ם בין לכשהתנה עמו שלא ימול שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא חייב לכופו לקבל שבע מצות או יהרג כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות מלכים ומלחמותיהם וכן צווה משה מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא קיבל יהרג ולמד כן רבינו ממ\"ש בפרק ד' מיתות רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בן נח נהרג אלא שמדבריו בפי\"ד מהלכות איסורי ביאה נראה דלא קאי להיכא דהתנה עליו שלא ימול. ומ\"ש הראב\"ד ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש. יש לתמוה דאין כאן השגה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב דברי הגמרא ואם אין ידינו תקיפה בעונותינו לא מפני זה ה\"ל להניח מלכתוב הדין, ואפשר שדעתו לומר דלא נימא דאפילו בזמן הזה שאין אנו יכולים להרגו מגלגל עמו י\"ב חדש או אם התנה עליו מתחילה וכו' מותר לקיימו אפילו שלא יקבל עליו שבע מצות קמ\"ל הראב\"ד דכיון דאין אנו יכולים להורגו אם לא ירצה לקבל שבע מצות אסור לקיימו אפילו שעה אחת אלא ימכר מיד:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקבלין גר תושב וכו'.</b> סוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ\"ט:):   "
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנכנס וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות מ\"ו:) אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל כשהיה עכו\"ם וכו'.</b> גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב\"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית איתמר רב אמר הלכה כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכתב הרי\"ף דאף ע\"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא כלומר ואין מחללין ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על ��ה נחלקו לחלל עליו את השבת שב\"ש אומרים מחללין וב\"ה אומרים אין מחללין מכלל דת\"ק סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא ואע\"ג דרב יוסף פליג הא קי\"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף הילכך כרבה ס\"ל דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן וכן הלכה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר״ן ז״ל ואמר רבה מנא אמינא לה דלרשב״א ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת״ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב״א והכי איתא בתוספתא ומ״ה דייק רבה אם איתא דלרשב״א צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א״ל רבי אלעזר הקפר לא נחלקו בחול שצריך להטיף אי אמר ת״ק ואפילו בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת״ק דהיינו רשב״א בחול אמר ולא בשבת ומ״ה א״ל רבי אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם בחול אבל במאי דאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליג פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לד״ה צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. כך נראה שפירשו הגאונים הילכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע״פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרי״ף בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכן כתב הרב בה״ג ז״ל והרמב״ם פ״א מהלכות מילה ולפי הפירושים שכתבתי הם סומכים על רבי אלעזר הקפר דאע״ג דשמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת״ק אליבא דב״ה דנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואע״ג דרשב״א תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטינן אלא בחדא וכ״ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב״א קאי ואמאי סמכינן טפי אדר״א הקפר מדרשב״א איכא למימר דסוגיין בעלמא כר״א הקפר שייכא דתניא בפרק הערל (יבמות ע״ב:) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לט' לי' לי״א וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דף ברית ועוד דקי״ל בפרק החולץ (יבמות מ״ו:) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו משום דחיישי' דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש״י ואיפסקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דרבי יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ורבי יוסי לא חייש למיעוטא ואף ע״פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת הגאונים תכריע עכ״ל הר״ן ז״ל. והרא״ש כתב תמהני על הרי״ף שכתב דהלכה כרבה שהוא בתרא ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך קי״ל כבתראי אבל קודם לכן קיימא לן כרב לגבי תלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבו של רבה ורב יוסף כל שכן שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף עכ״ל. ואני אומר שחילוק אחר ראיתי בדבר דכשהתלמיד נחלק בחיי רבו אין הלכה כתלמיד במקום הרב משום דכבר ראה רבו דבריו ודחאם אבל כשנחלק התלמיד אחר מיתת רבו הלכה כבתראי וכיוצא בזה כתב מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שבת ואם כן הכא נמי דאפליגו רבה ורב יוסף על רב אחרי מותו הלכה כוותייהו דבתראי נינהו ואע״ג דכבר נחלק שמואל עם רב והרי ראה רב דברי רבה ור״י ודחאם יש לומר דאע״ג דשמואל כרבה ורב יוסף סבירא ליה מכל מקום אינו אומר הדין מטעמם דשמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים אבל רבה ורב יוסף מייתו מתניתא דרבי אלעזר הקפר דמשמע מינה דבין לתנא קמא בין לרבי אלעזר הקפר צריך להטיף ודילמא אי הוה שמיע ליה לרב האי מתניתא כוותיה הוה נקיט כוותה ועוד דאפשר דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשלא נחלק אחר עמו אבל הכא דשמואל פליג עליה הוה ליה רב לגבי שמואל ורבה ורב יוסף יחיד לגבי רבים. ודע שמה שכתב הרי״ף ואע״ג דפליג עליה רב יוסף לא כתב כן לענין נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דבהא ליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף דלתרווייהו צריך להטיף אלא לענין חילול שבת קאמר דלרבה אין מחללין ולרב יוסף מחללין וקיימא לן כרבה דאין מחללין: \n",
+                "<b>אנדרוגינוס והוא הילוד וכו'.</b> ברייתא שם (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ואין אנדרוגינוס דוחה שבת ואין מילה בח' תלויה בחילול שבת כמו שאוכיח בסמוך וכיון דלא הזכירו בברייתא חילוק בין אנדרוגינוס לשאר הנימולין אלא חילול שבת אלמא דלשאר דינין שוים הם וא\"כ נימול לשמנה: \n",
+                "<b>וכן יוצא דופן וכו'.</b> שם אמר רב אסי כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לח' וכו' כמ\"ש לעיל בסמוך וכבר כתבתי דרבינו סובר דלא קיימא לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' וממילא לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר הא בהא תליא אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן ליה וכתנא קמא דרבי חמא אבל לענין לחלל עליו את השבת כיון דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת ולכן כתב רבינו בפרק זה דיוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת ופירוש יוצא דופן שאמו קשתה בלדתה וקרעו הדופן שלה והוציאוהו דרך שם ואין אמו טמאה לידה ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש\"י שיש לו שתי ערלות זה על זה ואמרי לה שני גידים ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה נוטה קצת לפירוש השני שהם שני גידים דאם לא כן הוה ליה למימר פורעין את שתיהן כו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מלין לעולם וכו'.</b> משנה פרק שני דמגילה (דף כ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב דבין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום.</b> ברייתא בתורת כהנים ואיתא בפרק הערל (יבמות ע\"ב:) ומשמע התם דרבי יוחנן ורבי אלעזר סברי כוותה ואע\"ג דאיתא התם ברייתא אחריתא דת\"ק ורבי אלעזר פליגי במילתא הא תנא קמא סבר כאידך ברייתא והלכתא כוותיה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בפרק רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ מצוה להקדים וכו'.</b> בריש פסחים (דף ד') אמרינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מילה בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק\"ל) אפליגו רבי אליעזר ורבי עקיבא במכשירי מילה אי דחו שבת אי לאו ואמרינן בגמרא (דף קל\"ב) ע\"כ לא פליגי אלא במכשירין אבל מילה גופה ד\"ה דוחה שבת מנ\"ל אמר עולא הלכה ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלא בזמנה אינה דוחה וכו' עד וידחה ל\"ת.</b> ברייתא שם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו\"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד ולמד רבינו מכ\"ש שאינה דוחה את השבת שלא בזמנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמנה מילה בזמנה היא ודוחה את השבת אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין או היכא דנחלקו ולא ידעינן הלכה כדברי מי: \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנולד כשהוא מהול וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק זה שדעת רבינו לפסוק כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובית הלל אומרים אין מחללין וידוע דהלכה כבית הלל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> יתבאר בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות.</b> כבר נתבאר בפרק זה איש איש במקומו ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד קל״ה) פליגי רבנן ורבי יהודה באנדרוגינוס ופסק רבינו כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בין השמשות וכו'.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> ביבמות (דף פ') פרק הערל ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כלומר ואם היה יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופוסק רבינו כרבי אי משום דאמרינן בגמרא דרשב״ג דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ה:) כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבי ס״ל דהיינו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאף ע״ג שלא כלו לו חדשיו כיון ששהה שלשים יום אנו אומרים לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ושמואל פסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ו) וכיון דרבי ורשב״ג סברי דאפשר לבן שבעה לשהות עד חדש השמיני הכי קי״ל ולא כת״ק דרבי דאמר כל שלא כלו לו חדשיו כלומר דכיון שלא כלו לו חדשיו ודאי לאו בר קיימא הוא דאינו עשוי לשהות וכיון דלא קי״ל כת״ק דרבי ממילא נקטינן כרבי בגמרו סימנין וכרשב״ג בשהיית שלשים יום דרשב״ג לא שני ליה בין גמרו ללא גמרו דבכל גווני מיירי דבין גמרו בין לא גמרו אי שהה שלשים יום אינו נפל וכי איפסקא הלכה כרשב״ג היינו לענין שאם שהה שלשים יום אינו נפל אבל לענין גמר סימנין נקטינן כרבי. ועוד יש לומר שסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל בשהייה לחודא בלא גמר סימנין מכשיר ומודה נמי לרבי בגמר סימנין דעדיפי משהייה לחודא וכיון דקיימא לן כרשב״ג קיימא לן כרבי וא״כ כי גמרו סימנין אינו כאבן ומותר לטלטלו ולמולו וכי לא גמרו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכיון דכנפל גמור חשבינן ליה וליכא צד מצוה כלל לא שרינן טלטול כדי למולו ואע״פ שכתב רבינו אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' ולא הזכיר שאין מלין אותו סמך על מה שאמר למעלה ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי אין דוחין את השבת ואם כן מה שאמר אין דוחין ��בת לצדדין קתני דטעמא דנולד בחדש השמיני היינו משום איסור טלטול דמשום חבורה ליכא דמחתך בשר בעלמא וכל אינך דמייתי התם טעמא דידהו משום המילה הוא שעושה חבורה בשבת: \n",
+                "<b>ומה שאמר ואעפ\"כ אם שהה וכו'.</b> היינו מימרא דרבן שמעון בן גמליאל שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השביעי וכו'.</b> למד רבינו כן מדתניא (יבמות פ':) אי זהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וסובר רבינו דבדברי רבי איכא קולא וחומרא קולא שאע\"פ שנולד בחדש השמיני כיון שגמרו סימנין הרי הוא בן קיימא דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. חומרא שאם נולד בשביעי ולא גמרו סימניו הרי הוא כנפל דבן שמנה הוא אלא שקדם להולד. ולא כתב רבינו ואם לא נולד שלם אינו ולד של קיימא ואין מלין אותו משום דמכלל הן אתה שומע לאו ובנולד בשמיני כתב אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' לאשמועינן דאף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא: \n",
+                "<b>ספק בן שבעה ספק בן שמונה.</b> בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה קל\"ו) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמיני אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך אמר מר בריה דרבינא מימהל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ורבינו סובר דרבן שמעון בן גמליאל כללא כייל בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים לספק בן שבעה ספק בן שמונה או ספק בן תשעה ספק בן שמונה דבין גמרו סימניהם בין לא גמרו כיון ששהה שלשים יום אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי האידנא דנהיגין למימהל הספיקות היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכיון דקיימא לן כרבי כמו שהוכחתי בסמוך אית לן למיתפס הא דרב אדא דוקא בגמרו וז\"ש רבינו אם בן שבעה הוא ושלם הוא וכו'. ויש לדקדק בלשון רבינו \n",
+                "<b>שכתב ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ״פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת</b> דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דאם כן היאך כתב ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן שבעה ספק בן שמונה ממי שנולד בחדש השמיני. ויש לומר שביאור דבריו כך הם אם בן שבעה הוא כלומר שנולד בחדש השביעי או אפילו שנולד בחדש השמיני היה בן שבעה אלא שנשתהה עד שמיני הואיל ושלם הוא בשערו ובצפרניו בדין הוא שידחה שבת כמו שקדם בדין נולד בשמיני או נולד בשביעי ואם בן שמונה הוא כלומר שנולד בשמיני וגם לא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר דאע״ג דאמרינן דבן שמונה שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת לאו משום דברי לן דבן קיימא הוא אלא לפי שבן שבעה עשוי הוא לשהות ורוב הנולדים הם בני קיימא אמרינן דבן קיימא הוא שלכן דקדק רבינו בלשונו ובנולד בשמיני כתב הרי זה ולד שלם ובנולד בשביעי כתב הרי זה ולד של קיימא וא״כ אם זה בן שמונה הראוי להולד בתשעה הוא והרי הוא כאבן הרי זה שמל כמחתך בשר הוא כלומר וליכא איסורא דאורייתא ואע״ג דאיכא איסור טלטול בכה״ג דקרוב הדבר שעושה מצוה לא גזור רבנן ו��ע״פ שטענה זו של מה נפשך אם בן שבעה הוא וכו' שייכא בנולד בשמיני או בשביעי לא כתבה רבינו שם וכתבה כאן לפי שבגמרא לא הוזכר ממ״נ זה אלא בענין הספיקות וכבר נודע דרך רבינו להעתיק ענייני הגמרא כאשר הם במקומם ואף ע״ג דתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד:) ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת אתיא כרבי אליעזר למכשירי מילה דאמר דאין מחללין כדאוקימנא ברייתא (שם קל״ו) אי נמי האי ספק עניינו נולד בין השמשות ואע״ג דתני ליה בהדיא לקמן איכא למימר דתני והדר מפרש. ומדברי מ״מ בפ״א מהלכות יבום נראה שהוא מפרש דברי רבינו דהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה בשלא גמרו שערו וצפרניו. וקשה לי עליו דכיון דבין בנולד בשביעי בין בנולד בשמיני אם לא גמרו סימניו אין מלין אותו בשבת כשהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה ולא גמרו סימניו למה ימולו אותו מי עדיף ספק בן שבעה ספק בן שמונה מודאי בן שבעה. וי״ל לדעתו שהוא מפרש דברי רבינו דבנולד בחודש השביעי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו אם אבריו שלמים הוי ולד קיימא ומ״ה שינה לשונו בנולד בשביעי וכתב אם נולד שלם ולא כתב אם גמרו שערו וצפרניו כמו שאמר בנולד בשמיני ובהכי אתי שפיר מ״ש ספק בן שבעה ושלם הוא כלומר שהוא שלם באבריו בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא כלומר וכיון שלא גמרו שערו וצפרניו הוי נפל ה״ז כמחתך בשר. ואפשר שלמד כן מדתניא בפרק רבי אליעזר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין וההיא ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו היא דאי גמרו ודאי מחללין אפילו בן שמנה הילכך ע״כ שלא גמרו שערו וצפרניו היא ואפילו הכי קתני בבן שבעה מחללין אלא שקשה לי מהיכן הוציא מה שכתב אם נולד שלם כלומר באבריו וכמו שפירשתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא העובר ראשו וכו'.</b> בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב:) ההוא גברא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה מהו למימהל בשבת ואמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ כלומר שצעק אפניא דמעלי שבתא כלומר בין השמשות ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כלומר שאילולא כן לא היה צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו דוחה את השבת.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ז) נולד בין השמשות של ע\"ש נימול לעשרה יו\"ט אחר השבת נימול לי\"א שני י\"ט של ר\"ה נימול לי\"ב ומדקתני שני י\"ט של ר\"ה וכו' משמע דרישא אפילו היכא דעבדי י\"ט שני של גליות נימול לי\"א ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל מי שאינו דוחה את השבת שהוא דוחה את י\"ט שני של גליות. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב וכן מילה שלא בזמנה וכו' ואדרבא ממנו אנו למדים לכל הנך ולמה כתבה בלשון וכן. ודע שהרא\"ש בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יו\"ט שני של גליות וממתניתין דלא אשכחן נימול לי\"ב אלא בשני י\"ט של ר\"ה אין ראיה דמתניתין נשנית בא\"י עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולה אין מלין אותו וכו'.</b> משנה שם קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא ובגמרא אמר שמואל חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו נותנין לו כל שבעה להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת וכתב הרי\"ף ואיפשטא דבעינן מעת לעת וכתב הר\"ן ז\"ל ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש הערל (יבמות ע\"א) הוא שאמרו כן ועל זה תמה הרב ז\"ל והרא\"ש כתב וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אם כאבו לו עיניו וכו'.</b> הוא מדאמרינן בהערל מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילת פסח וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה ואוקימנא כגון שחלצתו חמה ונתרפא זה שבעה ימים ושלם מעת לעת בשעת אכילה ורב פפא אוקמא כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני כלומר בין עשייה לאכילה ואי הוה בעינן שבעה מעת לעת בדכייבי ליה עיניה מאי קאמר כגון דכאיב וכו' אכתי לא מטא זמן חיוביה אלא ודאי אין צריך להמתין אלא מלין אותו מיד. וכתב הר\"ן דה\"ה בכל חולי שאינו חולי כל הגוף אלא חולי של אבר אחד שכיון שנתרפא אותו אבר מלין אותו מיד וכן כתב הטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנמצא בשמיני שלו וכו'.</b> מימרא דאביי פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שמלה בנה ראשון ומת.</b> בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ד) מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב\"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ונחלקו ג\"כ בשאר דברים אי בתרי זימני הויא חזקה או בתלתא ואסיקנא נשואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל וכתב הרי\"ף ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות היא וספק נפשות להקל והיינו ודאי אפילו אין בו שום חולי משום דאיכא משפחה דרפי דמה דאי אית ביה שום חולי מאי איריא שלישי אפילו הוא ראשון נמי אלא ודאי כדאמרן. וממה שאמרו מלה ראשון ולא אמרו מל ראשון וכו' בלשון זכר למד רבינו דבין שהשלישי מבעלה ראשון אבי המתים בין מבעלה שני לא תמול: \n",
+                "<b>אין מלין אלא ולד וכו'.</b> עד סוף הפרק הם דברי רבינו לתת טעם לדינים הנזכרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל כשרים למול וכו'.</b> פרק התכלת (מנחות מ\"ב) ופ\"ב דע\"ז (דף כ\"ז) איתמר מנין למילה בעכו\"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ\"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ\"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי\"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ\"ב דע\"ז דלכ\"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל</b> כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה\"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש במקום שאין שם איש</b> הוא ממ\"ש הרי\"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה.</b> למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו\"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו\"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו\"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו\"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר\"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו\"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו\"ם דכשרה ��מהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו וכ\"ז) דמילה בעכו\"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס\"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס\"ל דמילה בעכו\"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו\"ם דפסולה קאי אלא ה\"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו\"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו\"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר\"י הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו\"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל\"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו\"ם פסולה וכיון דאינהו ס\"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר: \n",
+                "<b>ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף י\"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש\"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. \n",
+                "<b>ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוהלין וכו'.</b> [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו מוצץ וכו'.</b> מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש ציצין מעכבין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש\"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'.</b> ברייתא (שם קל\"ג:) כלשון רבינו ופירש\"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מל ולא פרע וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שבשרו רך וכו'.</b> משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב\"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה מד\"ס הוא.</b> מדתנן (שם פ\"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי מילה וכו'.</b> משנה (שם קל\"ג): \n",
+                "<b>וחוזר על ציצין וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש\"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר: \n",
+                "<b>אבל מכשירי מילה וכו'.</b> שם ראש הפרק (דף ק\"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע\"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי\"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ\"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'.</b> כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום. \n",
+                "<b>ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו.</b> משנה שם (שבת קל\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף ס\"פ רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוותיה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את\"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת\"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי\"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר\"ן ז\"ל שאפשר שהטעם הוא דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ\"ל לדעתו ז\"ל לומר דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת\"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי\"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת\"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג\"כ מדברי הרי\"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי\"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא\"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי\"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת\"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי\"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ\"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהרי\"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע\"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע\"י עכו\"ם אלא ה\"ק אם החם אותן עכו\"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז\"ש הראב\"ד שחממן עכו\"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו\"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני\"ל שאלו לרבינו על זה וז\"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע\"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי\"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה\"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה ��וחין את השבת עכ\"ל: \n",
+                "<b>תשובה</b> תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א ז\"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח\"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר\"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע\"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה\"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר \n",
+                "<b>רבינו או בשלישי</b> כתב הרמ\"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ\"ב מהלכות שבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'.</b> עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר ��מילה (שבת קל\"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק\"ו. ופירש\"י מק\"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה \n",
+                "<b>וז\"ש וק\"ו הדברים וכו'.</b> וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעשות מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק\"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'.</b> ברייתא שם קל\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> המל מברך קודם שימול וכו'.</b> ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו המל מברך קודם שימול</b> ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס\"ל כר\"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע\"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע\"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר\"ר אבודרה\"ם: \n",
+                "<b>ואבי הבן מברך שהחיינו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את הגרים מברך וכו'.</b> סוף פרק ר\"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי\"ף ז\"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ\"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ\"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את עבדו וכו'.</b> גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ\"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ\"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ\"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמל אדם גדול וכו'.</b> לשון הרי\"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ\"כ הר\"ן והרי\"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שמל וכו'.</b> טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ\"ש רבינו \n",
+                "<b>כאן שאין מברכין על הספק: כתב</b> הראב\"ד א\"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ\"ל. וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז\"ל והשיב להם וז\"ל וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג): \n",
+                "<b>תשובה</b> הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט\"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו\"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו\"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י\"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע\"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו\"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע\"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה\"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה\"ה לכל ספק מצוה עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו על מ\"ש שיו\"ט אע\"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רו�� ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו\"ט ואפ\"ה טעמא דרוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי\"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ\"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו\"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו\"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שצריך לחתוך וכו'.</b> פרק שני דע\"ז (דף כ\"ו:) ת\"ר ישראל מל את העכו\"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש\"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו\"ם לשום גר אע\"פ שיש לו מורנא. \n",
+                "<b>וז\"ש ולפיכך אם נתכוון העכו\"ם למילה מותר וכו',</b> כלומר אע\"ג דאית ליה מורנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאוסה היא הערלה וכו'.</b> משנה ספ\"ג דנדרים (ל\"א:): \n",
+                "<b>וכל המפר בריתו וכו'.</b> אבות פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא וראה וכו' עד סוף הפרק.</b> ספ\"ג דנדרים שם:\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,193 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו'.</b> במנין המצות כתב רבינו סי' רט\"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו: \n",
+                "<b>ובית דין מצווין וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט) האב חייב בבנו למולו מנ\"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה שנאמר ימול לכם כל זכר והיכא דלא מיהלוהו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב</b> הראב\"ד אין בזה תבלין וכו' באיסור כרת עכ\"ל. ואני אומר שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו ובדברי הראב\"ד הוא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ\"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פרק שמיני מהלכות תשובה. א\"נ דה\"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במועד קטן דאיכא כרת דיומי. ודעת הראב\"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף ע\"ג דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום ואע\"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ודעת רבינו דלא דמי דכי אמרינן דאיכא מאן דאמר דהתראת ספק שמה התראה היינו כשהוא עובר בקום עשה אבל כשהוא עובר אשב ואל תעשה כמו מילה לא שייך גביה למימר התראת ספק שמה התראה אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר. \n",
+                "<b>ומה שכתב אין מלין בנו של אדם וכו'.</b> פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שב\"ד מצווין למול העבדים</b> הוא נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי בית דין נתעלם משום דליכא למימר בבית דין עברו והם עיני העדה והיאך יעברו ולכך שינה וכתב גבי בית דין נתעלם: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד צ\"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואח\"כ כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד עבד הנולד ברשות ישראל וכו'.</b> פרק ר\"א דמילה (שבת קל\"ה) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמיני ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כלומר שמי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אינו דוחה כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה ואף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וילדה מקנת כסף שנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. ולענין הלכה איכא מ\"ד דלא קי\"ל כרב אסי דכיון דאוקימנא כתנאי לא שבקינן ת\"ק למינקט כר' חמא דיחידאה הוא ועוד דרבא ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת\"ק. אבל רבינו יונה פסק כרב אסי והרי\"ף ז\"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הילכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות מילה ע\"כ לשון הר\"ן ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל כתב כן לדעת ר' חמא וכו' ואחר כך ילדה עכ\"ל. ועל מה שכתב רבינו להלן כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו' כתב א\"א לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת אזלינן לחומרא ולא דחי וא\"כ במקנת כסף שנימול לשמונה נמי איכא לספוקי עד כאן לשונו. דעתו ז\"ל לומר דלר' חמא מקנת כסף דנימול לשמונה היינו שטבלה ואחר כך ילדה אבל ילדה ואחר כך טבלה נימול לאחד ואע\"ג דלענין מילה בשמונה לא חילק רבינו בין טבלה ואח\"כ ילדה לילדה ואח\"כ טבלה אלא בכל גווני לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה לענין חילול שבת ה\"ל לחלק דילדה ואח\"כ טבלה אינו דוחה שבת כמ\"ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה. ובאמת שאם שיטת רבינו היתה כמו שסבר בו הר\"ן ז\"ל שספק זה עצום מאד אבל לדעתי רבינו פוסק כת\"ק מהטעמים הנזכרים בדברי הר\"ן. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל דמדמוקי לה כתנאי משמע דאין הלכה כרב אסי דהנך אמוראי לא שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרו מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי כיון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ול\"נ דטפי עדיף למימר דהני אמוראי ברייתא שמיע להו ופסקו כת\"ק. ועתה ניישב דברי רבינו על דברי הגמרא. ואומר ראשונה כי להיות טעם יליד בית הנימול לאחד לפי שנראה כאילו הוא מקנת כסף לא קראו רבינו בשם יליד בית כאילו אין שם יליד בית אחר הראוי ל��קרא יליד בית אלא לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה ולא חשש רבינו לכתוב דין זה רק הספיק לו באומרו אלא שיליד בית נימול לשמונה לפי ששם יליד בית מורה על לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב יש מקנת כסף וכו'.</b> ומקנת כסף הנימול לאותו יום כבר נזכר במ\"ש ומקנת כסף נימול ביום שנלקח דהיינו לקח שפחה וולדה עמה המוזכר בגמרא. ואח\"כ בא לבאר מקנת כסף הנימול לשמונה \n",
+                "<b>וכתב כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו</b> כלומר דלא תימא היינו כשקנה שפחה מעוברת סתם אבל כשקנה עובר תחלה בכך דינרים ואחר כך קנה האם בכך דינרים סד\"א דהוה ליה כאילו קנאו אחר שנולד שנימול ליום אחד קמשמע לן רבינו שכיון שהוא במעי אמו דאינו נידון כמקנת כסף אלא נימול לשמונה. ולמד כן רבינו ממה שלא חילקו בברייתא אלא אמרו לקח שפחה מעוברת וילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה וכו' ואם איתא לפלוג וליתני בדידה בד\"א בשלא לקח העובר בפני עצמו אבל אם לקח העובר בפני עצמו נימול ליום אחד וכל שכן היכא דלקח שפחה וולדה עמה ומדלא תני הכי אלמא דכל שלא ילדה עדיין אפילו לקח העובר בפני עצמו נימול לשמונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב לקח שפחה לעובריה.</b> והיינו אוקימתא דרבי ירמיה ביליד בית שנימול ליום אחד ופסק כמותו משום דאתי כמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופלוגתא דר\"י ור\"ל היא ביש נוחלין (ב\"ב קל\"ו) ואמר רבא בריש החולץ (יבמות ל\"ו) דר\"י ור\"ל הלכה כר\"י בר מתלת שמעתתא דהלכה כר\"ל וחד מינייהו הא שמעתתא דלר\"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ול\"ש לן בין טבלה ללא טבלה ומכאן אתה למד דכ\"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דאינו נימול אלא ליום אחד. אחר כך \n",
+                "<b>כתב או שלקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה וכו'</b> והוא אוקימתא דרב משרשיא ביליד בית שנימול ליום אחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טבלה אמו אחר שילדה וכו'.</b> לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל\"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח\"כ ילדה נימול ליום אחד דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה קאי ולמד כן רבינו מדאמרינן ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח\"כ ילדה בין ילדה ואח\"כ הטבילה נימול לח' כיון שהיה יליד בית ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח': \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע\"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן דלת\"ק דל\"ש ליה בין ילדה ואח\"כ הטבילה להטבילה ואח\"כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לשמונה כיון שהוא מוזכר בברייתא וכיון שהוא מילה בזמנה דוחה את השבת אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לאחד וכמו שפירש או דילמא לא קאי כיון שאין מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא א\"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע\"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאיה דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח' ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס\"ל דאפילו הכי מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח' ומשום דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כרב משרשיא פסק לחומרא בענין שבת ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים כן נראה לי בדעת רב��נו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח עבד גדול מן העכו״ם וכו'.</b> יבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) אריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין עבדים שאין מלין א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא. ויש חילוק בין פירוש רש״י לפירוש התוספות בזה ואין בדברי רבינו הכרע:  ",
+                "<b>ואם התנה עליו וכו'.</b> ג\"ז שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין א\"ל רב פפא אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובלבד שיקבל עליו שבע מצות</b> היה נראה דקאי בין לכשמגלגל עמו י\"ב חדש וחוזר ומוכרו לעכו\"ם בין לכשהתנה עמו שלא ימול שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא חייב לכופו לקבל שבע מצות או יהרג כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות מלכים ומלחמותיהם וכן צווה משה מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא קיבל יהרג ולמד כן רבינו ממ\"ש בפרק ד' מיתות רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בן נח נהרג אלא שמדבריו בפי\"ד מהלכות איסורי ביאה נראה דלא קאי להיכא דהתנה עליו שלא ימול. ומ\"ש הראב\"ד ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש. יש לתמוה דאין כאן השגה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב דברי הגמרא ואם אין ידינו תקיפה בעונותינו לא מפני זה ה\"ל להניח מלכתוב הדין, ואפשר שדעתו לומר דלא נימא דאפילו בזמן הזה שאין אנו יכולים להרגו מגלגל עמו י\"ב חדש או אם התנה עליו מתחילה וכו' מותר לקיימו אפילו שלא יקבל עליו שבע מצות קמ\"ל הראב\"ד דכיון דאין אנו יכולים להורגו אם לא ירצה לקבל שבע מצות אסור לקיימו אפילו שעה אחת אלא ימכר מיד:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקבלין גר תושב וכו'.</b> סוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ\"ט:):   "
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנכנס וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות מ\"ו:) אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל כשהיה עכו\"ם וכו'.</b> גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב\"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית איתמר רב אמר הלכה כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכתב הרי\"ף דאף ע\"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא כלומר ואין מחללין ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב\"ש אומרים מחללין וב\"ה אומרים אין מחללין מכלל דת\"ק סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא ואע\"ג דרב יוסף פליג הא קי\"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף הילכך כרבה ס\"ל דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה וצריך להטיף ��מנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן וכן הלכה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר״ן ז״ל ואמר רבה מנא אמינא לה דלרשב״א ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת״ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב״א והכי איתא בתוספתא ומ״ה דייק רבה אם איתא דלרשב״א צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א״ל רבי אלעזר הקפר לא נחלקו בחול שצריך להטיף אי אמר ת״ק ואפילו בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת״ק דהיינו רשב״א בחול אמר ולא בשבת ומ״ה א״ל רבי אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם בחול אבל במאי דאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליג פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לד״ה צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. כך נראה שפירשו הגאונים הילכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע״פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרי״ף בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכן כתב הרב בה״ג ז״ל והרמב״ם פ״א מהלכות מילה ולפי הפירושים שכתבתי הם סומכים על רבי אלעזר הקפר דאע״ג דשמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת״ק אליבא דב״ה דנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואע״ג דרשב״א תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטינן אלא בחדא וכ״ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב״א קאי ואמאי סמכינן טפי אדר״א הקפר מדרשב״א איכא למימר דסוגיין בעלמא כר״א הקפר שייכא דתניא בפרק הערל (יבמות ע״ב:) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לט' לי' לי״א וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דף ברית ועוד דקי״ל בפרק החולץ (יבמות מ״ו:) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו משום דחיישי' דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש״י ואיפסקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דרבי יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ורבי יוסי לא חייש למיעוטא ואף ע״פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת הגאונים תכריע עכ״ל הר״ן ז״ל. והרא״ש כתב תמהני על הרי״ף שכתב דהלכה כרבה שהוא בתרא ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך קי״ל כבתראי אבל קודם לכן קיימא לן כרב לגבי תלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבו של רבה ורב יוסף כל שכן שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף עכ״ל. ואני אומר שחילוק אחר ראיתי בדבר דכשהתלמיד נחלק בחיי רבו אין הלכה כתלמיד במקום הרב משום דכבר ראה רבו דבריו ודחאם אבל כשנחלק התלמיד אחר מיתת רבו הלכה כבתראי וכיוצא בזה כתב מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שבת ואם כן הכא נמי דאפליגו רבה ורב יוסף על רב אחרי מותו הלכה כוותייהו דבתראי נינהו ואע״ג דכבר נחלק שמואל עם רב והרי ראה רב דברי רבה ור״י ודחאם יש לומר דאע״ג דשמואל כרבה ורב יוסף סבירא ליה מכל מקום אינו אומר הדין מטעמם דשמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים אבל רבה ורב יוסף מייתו מתניתא דרבי אלעזר הקפר דמשמע מינה דב��ן לתנא קמא בין לרבי אלעזר הקפר צריך להטיף ודילמא אי הוה שמיע ליה לרב האי מתניתא כוותיה הוה נקיט כוותה ועוד דאפשר דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשלא נחלק אחר עמו אבל הכא דשמואל פליג עליה הוה ליה רב לגבי שמואל ורבה ורב יוסף יחיד לגבי רבים. ודע שמה שכתב הרי״ף ואע״ג דפליג עליה רב יוסף לא כתב כן לענין נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דבהא ליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף דלתרווייהו צריך להטיף אלא לענין חילול שבת קאמר דלרבה אין מחללין ולרב יוסף מחללין וקיימא לן כרבה דאין מחללין: \n",
+                "<b>אנדרוגינוס והוא הילוד וכו'.</b> ברייתא שם (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ואין אנדרוגינוס דוחה שבת ואין מילה בח' תלויה בחילול שבת כמו שאוכיח בסמוך וכיון דלא הזכירו בברייתא חילוק בין אנדרוגינוס לשאר הנימולין אלא חילול שבת אלמא דלשאר דינין שוים הם וא\"כ נימול לשמנה: \n",
+                "<b>וכן יוצא דופן וכו'.</b> שם אמר רב אסי כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לח' וכו' כמ\"ש לעיל בסמוך וכבר כתבתי דרבינו סובר דלא קיימא לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' וממילא לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר הא בהא תליא אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן ליה וכתנא קמא דרבי חמא אבל לענין לחלל עליו את השבת כיון דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת ולכן כתב רבינו בפרק זה דיוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת ופירוש יוצא דופן שאמו קשתה בלדתה וקרעו הדופן שלה והוציאוהו דרך שם ואין אמו טמאה לידה ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש\"י שיש לו שתי ערלות זה על זה ואמרי לה שני גידים ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה נוטה קצת לפירוש השני שהם שני גידים דאם לא כן הוה ליה למימר פורעין את שתיהן כו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מלין לעולם וכו'.</b> משנה פרק שני דמגילה (דף כ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב דבין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום.</b> ברייתא בתורת כהנים ואיתא בפרק הערל (יבמות ע\"ב:) ומשמע התם דרבי יוחנן ורבי אלעזר סברי כוותה ואע\"ג דאיתא התם ברייתא אחריתא דת\"ק ורבי אלעזר פליגי במילתא הא תנא קמא סבר כאידך ברייתא והלכתא כוותיה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בפרק רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ מצוה להקדים וכו'.</b> בריש פסחים (דף ד') אמרינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מילה בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק\"ל) אפליגו רבי אליעזר ורבי עקיבא במכשירי מילה אי דחו שבת אי לאו ואמרינן בגמרא (דף קל\"ב) ע\"כ לא פליגי אלא במכשירין אבל מילה גופה ד\"ה דוחה שבת מנ\"ל אמר עולא הלכה ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלא בזמנה אינה דוחה וכו' עד וידחה ל\"ת.</b> ברייתא שם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו\"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד ולמד רבינו מכ\"ש שאינה דוחה את השבת שלא בזמנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמנה מילה בזמנה היא ודוחה את השבת אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין או היכא דנחלקו ולא ידעינן הלכה כדברי מי: \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנולד כשהוא מהול וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק זה שדעת רבינו לפסוק כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובית הלל אומרים אין מחללין וידוע דהלכה כבית הלל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> יתבאר בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות.</b> כבר נתבאר בפרק זה איש איש במקומו ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד קל״ה) פליגי רבנן ורבי יהודה באנדרוגינוס ופסק רבינו כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בין השמשות וכו'.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> ביבמות (דף פ') פרק הערל ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כלומר ואם היה יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופוסק רבינו כרבי אי משום דאמרינן בגמרא דרשב״ג דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ה:) כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבי ס״ל דהיינו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאף ע״ג שלא כלו לו חדשיו כיון ששהה שלשים יום אנו אומרים לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ושמואל פסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ו) וכיון דרבי ורשב״ג סברי דאפשר לבן שבעה לשהות עד חדש השמיני הכי קי״ל ולא כת״ק דרבי דאמר כל שלא כלו לו חדשיו כלומר דכיון שלא כלו לו חדשיו ודאי לאו בר קיימא הוא דאינו עשוי לשהות וכיון דלא קי״ל כת״ק דרבי ממילא נקטינן כרבי בגמרו סימנין וכרשב״ג בשהיית שלשים יום דרשב״ג לא שני ליה בין גמרו ללא גמרו דבכל גווני מיירי דבין גמרו בין לא גמרו אי שהה שלשים יום אינו נפל וכי איפסקא הלכה כרשב״ג היינו לענין שאם שהה שלשים יום אינו נפל אבל לענין גמר סימנין נקטינן כרבי. ועוד יש לומר שסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל בשהייה לחודא בלא גמר סימנין מכשיר ומודה נמי לרבי בגמר סימנין דעדיפי משהייה לחודא וכיון דקיימא לן כרשב״ג קיימא לן כרבי וא״כ כי גמרו סימנין אינו כאבן ומותר לטלטלו ולמולו וכי לא גמרו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכיון דכנפל גמור חשבינן ליה וליכא צד מצוה כלל לא שרינן טלטול כדי למולו ואע״פ שכתב רבינו אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' ולא הזכיר שאין מלין אותו סמך על מה שאמר למעלה ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי אין דוחין את השבת ואם כן מה שאמר אין דוחין שבת לצדדין קתני דטעמא דנולד בחדש השמיני היינו משום איסור טלטול דמשום חבורה ליכא דמחתך בשר בעלמא וכל אינך דמייתי התם טעמא דידהו משום המילה הוא שעושה חבורה בשבת: \n",
+                "<b>ומה שאמר ואעפ\"כ אם שהה וכו'.</b> היינו מימרא דרבן שמעון בן גמליאל שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השביעי וכו'.</b> למד רבינו כן מדתניא (יבמות פ':) אי זהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וסובר רבינו דבדברי רבי איכא קולא וחומרא קולא שאע\"פ שנולד בחדש השמיני כיון שגמרו סימנין הרי הוא בן קיימא דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. חומרא שאם נולד בשביעי ולא גמרו סימניו הרי הוא כנפל דבן שמנה הוא אלא שקדם להולד. ולא כתב רבינו ואם לא נולד שלם אינו ולד של קיימא ואין מלין אותו משום דמכלל הן אתה שומע לאו ובנולד בשמיני כתב אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' לאשמועינן דאף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא: \n",
+                "<b>ספק בן שבעה ספק בן שמונה.</b> בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה קל\"ו) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמיני אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך אמר מר בריה דרבינא מימהל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ורבינו סובר דרבן שמעון בן גמליאל כללא כייל בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים לספק בן שבעה ספק בן שמונה או ספק בן תשעה ספק בן שמונה דבין גמרו סימניהם בין לא גמרו כיון ששהה שלשים יום אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי האידנא דנהיגין למימהל הספיקות היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכיון דקיימא לן כרבי כמו שהוכחתי בסמוך אית לן למיתפס הא דרב אדא דוקא בגמרו וז\"ש רבינו אם בן שבעה הוא ושלם הוא וכו'. ויש לדקדק בלשון רבינו \n",
+                "<b>שכתב ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ״פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת</b> דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דאם כן היאך כתב ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן שבעה ספק בן שמונה ממי שנולד בחדש השמיני. ויש לומר שביאור דבריו כך הם אם בן שבעה הוא כלומר שנולד בחדש השביעי או אפילו שנולד בחדש השמיני היה בן שבעה אלא שנשתהה עד שמיני הואיל ושלם הוא בשערו ובצפרניו בדין הוא שידחה שבת כמו שקדם בדין נולד בשמיני או נולד בשביעי ואם בן שמונה הוא כלומר שנולד בשמיני וגם לא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר דאע״ג דאמרינן דבן שמונה שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת לאו משום דברי לן דבן קיימא הוא אלא לפי שבן שבעה עשוי הוא לשהות ורוב הנולדים הם בני קיימא אמרינן דבן קיימא הוא שלכן דקדק רבינו בלשונו ובנולד בשמיני כתב הרי זה ולד שלם ובנולד בשביעי כתב הרי זה ולד של קיימא וא״כ אם זה בן שמונה הראוי להולד בתשעה הוא והרי הוא כאבן הרי זה שמל כמחתך בשר הוא כלומר וליכא איסורא דאורייתא ואע״ג דאיכא איסור טלטול בכה״ג דקרוב הדבר שעושה מצוה לא גזור רבנן ואע״פ שטענה זו של מה נפשך אם בן שבעה הוא וכו' שייכא בנולד בשמיני או בשביעי לא כתבה רבינו שם וכתבה כאן לפי שבגמרא לא הוזכר ממ״נ זה אלא בענין הספיקות וכבר נודע דרך רבינו להעתיק ענייני הגמרא כאשר הם במקומם ואף ע״ג דתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד:) ספק ואנדרוגינוס אין מחללין ��ליהן את השבת אתיא כרבי אליעזר למכשירי מילה דאמר דאין מחללין כדאוקימנא ברייתא (שם קל״ו) אי נמי האי ספק עניינו נולד בין השמשות ואע״ג דתני ליה בהדיא לקמן איכא למימר דתני והדר מפרש. ומדברי מ״מ בפ״א מהלכות יבום נראה שהוא מפרש דברי רבינו דהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה בשלא גמרו שערו וצפרניו. וקשה לי עליו דכיון דבין בנולד בשביעי בין בנולד בשמיני אם לא גמרו סימניו אין מלין אותו בשבת כשהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה ולא גמרו סימניו למה ימולו אותו מי עדיף ספק בן שבעה ספק בן שמונה מודאי בן שבעה. וי״ל לדעתו שהוא מפרש דברי רבינו דבנולד בחודש השביעי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו אם אבריו שלמים הוי ולד קיימא ומ״ה שינה לשונו בנולד בשביעי וכתב אם נולד שלם ולא כתב אם גמרו שערו וצפרניו כמו שאמר בנולד בשמיני ובהכי אתי שפיר מ״ש ספק בן שבעה ושלם הוא כלומר שהוא שלם באבריו בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא כלומר וכיון שלא גמרו שערו וצפרניו הוי נפל ה״ז כמחתך בשר. ואפשר שלמד כן מדתניא בפרק רבי אליעזר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין וההיא ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו היא דאי גמרו ודאי מחללין אפילו בן שמנה הילכך ע״כ שלא גמרו שערו וצפרניו היא ואפילו הכי קתני בבן שבעה מחללין אלא שקשה לי מהיכן הוציא מה שכתב אם נולד שלם כלומר באבריו וכמו שפירשתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא העובר ראשו וכו'.</b> בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב:) ההוא גברא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה מהו למימהל בשבת ואמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ כלומר שצעק אפניא דמעלי שבתא כלומר בין השמשות ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כלומר שאילולא כן לא היה צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו דוחה את השבת.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ז) נולד בין השמשות של ע\"ש נימול לעשרה יו\"ט אחר השבת נימול לי\"א שני י\"ט של ר\"ה נימול לי\"ב ומדקתני שני י\"ט של ר\"ה וכו' משמע דרישא אפילו היכא דעבדי י\"ט שני של גליות נימול לי\"א ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל מי שאינו דוחה את השבת שהוא דוחה את י\"ט שני של גליות. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב וכן מילה שלא בזמנה וכו' ואדרבא ממנו אנו למדים לכל הנך ולמה כתבה בלשון וכן. ודע שהרא\"ש בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יו\"ט שני של גליות וממתניתין דלא אשכחן נימול לי\"ב אלא בשני י\"ט של ר\"ה אין ראיה דמתניתין נשנית בא\"י עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולה אין מלין אותו וכו'.</b> משנה שם קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא ובגמרא אמר שמואל חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו נותנין לו כל שבעה להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת וכתב הרי\"ף ואיפשטא דבעינן מעת לעת וכתב הר\"ן ז\"ל ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש הערל (יבמות ע\"א) הוא שאמרו כן ועל זה תמה הרב ז\"ל והרא\"ש כתב וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אם כאבו לו עיניו וכו'.</b> הוא מדאמרינן בהערל מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילת פסח וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה ואוקימנא כגון שחלצתו חמה ונתרפא זה שבעה ימים ושלם מעת לעת בשעת אכילה ורב פפא אוקמא כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני כלומר בין ע��ייה לאכילה ואי הוה בעינן שבעה מעת לעת בדכייבי ליה עיניה מאי קאמר כגון דכאיב וכו' אכתי לא מטא זמן חיוביה אלא ודאי אין צריך להמתין אלא מלין אותו מיד. וכתב הר\"ן דה\"ה בכל חולי שאינו חולי כל הגוף אלא חולי של אבר אחד שכיון שנתרפא אותו אבר מלין אותו מיד וכן כתב הטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנמצא בשמיני שלו וכו'.</b> מימרא דאביי פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שמלה בנה ראשון ומת.</b> בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ד) מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב\"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ונחלקו ג\"כ בשאר דברים אי בתרי זימני הויא חזקה או בתלתא ואסיקנא נשואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל וכתב הרי\"ף ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות היא וספק נפשות להקל והיינו ודאי אפילו אין בו שום חולי משום דאיכא משפחה דרפי דמה דאי אית ביה שום חולי מאי איריא שלישי אפילו הוא ראשון נמי אלא ודאי כדאמרן. וממה שאמרו מלה ראשון ולא אמרו מל ראשון וכו' בלשון זכר למד רבינו דבין שהשלישי מבעלה ראשון אבי המתים בין מבעלה שני לא תמול: \n",
+                "<b>אין מלין אלא ולד וכו'.</b> עד סוף הפרק הם דברי רבינו לתת טעם לדינים הנזכרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל כשרים למול וכו'.</b> פרק התכלת (מנחות מ\"ב) ופ\"ב דע\"ז (דף כ\"ז) איתמר מנין למילה בעכו\"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ\"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ\"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי\"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ\"ב דע\"ז דלכ\"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל</b> כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה\"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש במקום שאין שם איש</b> הוא ממ\"ש הרי\"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה.</b> למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו\"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו\"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו\"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו\"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר\"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו\"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו\"ם דכשרה ומהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו וכ\"ז) דמילה בעכו\"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס\"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס\"ל דמילה בעכו\"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו\"ם דפסולה קאי אלא ה\"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו\"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו\"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר\"י הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו\"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל\"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו\"ם פסולה וכיון דאינהו ס\"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר: \n",
+                "<b>ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף י\"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש\"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. \n",
+                "<b>ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוהלין וכו'.</b> [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו מוצץ וכו'.</b> מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש ציצין מעכבין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש\"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'.</b> ברייתא (שם קל\"ג:) כלשון רבינו ופירש\"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מל ולא פרע וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שבשרו רך וכו'.</b> משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב\"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה מד\"ס הוא.</b> מדתנן (שם פ\"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי מילה וכו'.</b> משנה (שם קל\"ג): \n",
+                "<b>וחוזר על ציצין וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש\"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר: \n",
+                "<b>אבל מכשירי מילה וכו'.</b> שם ראש הפרק (דף ק\"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע\"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי\"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ\"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'.</b> כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום. \n",
+                "<b>ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו.</b> משנה שם (שבת קל\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף ס\"פ רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוו��יה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את\"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת\"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי\"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר\"ן ז\"ל שאפשר שהטעם הוא דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ\"ל לדעתו ז\"ל לומר דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת\"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי\"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת\"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג\"כ מדברי הרי\"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי\"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא\"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי\"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת\"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי\"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ\"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהרי\"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע\"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע\"י עכו\"ם אלא ה\"ק אם החם אותן עכו\"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז\"ש הראב\"ד שחממן עכו\"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו\"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני\"ל שאלו לרבינו על זה וז\"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע\"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי\"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה\"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ\"ל: \n",
+                "<b>תשובה</b> תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א ז\"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח\"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר\"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע\"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה\"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר \n",
+                "<b>רבינו או בשלישי</b> כתב הרמ\"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ\"ב מהלכות שבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'.</b> עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק\"ו. ופירש\"י מק\"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה \n",
+                "<b>וז\"ש וק\"ו הדברים וכו'.</b> וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעש��ת מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק\"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'.</b> ברייתא שם קל\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> המל מברך קודם שימול וכו'.</b> ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו המל מברך קודם שימול</b> ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס\"ל כר\"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע\"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע\"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר\"ר אבודרה\"ם: \n",
+                "<b>ואבי הבן מברך שהחיינו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את הגרים מברך וכו'.</b> סוף פרק ר\"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי\"ף ז\"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ\"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ\"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את עבדו וכו'.</b> גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ\"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ\"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ\"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמל אדם גדול וכו'.</b> לשון הרי\"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ\"כ הר\"ן והרי\"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שמל וכו'.</b> טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ\"ש רבינו \n",
+                "<b>כאן שאין מברכין על הספק: כתב</b> הראב\"ד א\"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ\"ל. וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז\"ל והשיב להם וז\"ל וכן אנדר��גינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג): \n",
+                "<b>תשובה</b> הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט\"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו\"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו\"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י\"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע\"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו\"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע\"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה\"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה\"ה לכל ספק מצוה עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו על מ\"ש שיו\"ט אע\"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו\"ט ואפ\"ה טעמא דרוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי\"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ\"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו\"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו\"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שצריך לחתוך וכו'.</b> פרק שני דע\"ז (דף כ\"ו:) ת\"ר ישראל מל את העכו\"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש\"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו\"ם לשום גר אע\"פ שיש לו מורנא. \n",
+                "<b>וז\"ש ולפיכך אם נתכוון העכו\"ם למילה מותר וכו',</b> כלומר אע\"ג דאית ליה מורנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאוסה היא הערלה וכו'.</b> משנה ספ\"ג דנדרים (ל\"א:): \n",
+                "<b>וכל המפר בריתו וכו'.</b> אבות פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא וראה וכו' עד סוף הפרק.</b> ספ\"ג דנדרים שם:\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,223 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) ת\"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: \n",
+                "<b>ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.</b> אע\"פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י\"ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד\"ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד\"ס ח' שהם י\"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי\"ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ\"א) הלכתא ארבעה. ומ\"מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש\"מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת.</b> בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: \n",
+                "<b>ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת.</b> משנה פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש״י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע״פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א״כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ\"ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת.</b> משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ\"ח): \n",
+                "<b>והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש״י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ופירש״י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ״ב א״ר יעקב א״ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש״י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: \n",
+                "<b>ומ\"ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג.</b> היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל האצבעות בגודל.</b> כ\"כ עוד רבינו בפ\"ט מהלכות תפילין ובפי\"ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב</b> הראב\"ד א\"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ\"ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ\"כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל״ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י״ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש״י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ״ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ\"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ\"כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה.</b> הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן.</b> משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל\"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכ�� תכלת דלבן במקום תכלת קאי: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה.</b> היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף בשם רש\"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת\"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר\"י דה\"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב</b> הראב\"ד א\"א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ\"ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר\"ש היא דסתם ספרי ר\"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ\"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ\"ל. וק\"ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ\"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר\"ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את\"ל דאליבא דר\"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר\"י קאמר לה סתם משמע דהכי ס\"ל וה\"ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי\"ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא\"א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז\"ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר\"ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ\"ע נמי ניישב כך: \n",
+                "<b>ועוד</b> ק\"ל על דבריו מי הגיד לו ז\"ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ\"ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ\"ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ\"ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן בספ\"ק דיו\"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה\"ל כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר\"ת שכל שזורין בתחלה יפה אע\"פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י\"ו דה\"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ\"ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר\"ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע\"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה\"ל כגרדומי ממילא משמע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) ובריש סוכה (דף י״א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש״י ז״ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע״פ שהרא״ש חולק: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'.</b> נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: \n",
+                "<b>ואין עושין אותה מצמר הגזול.</b> בפ\"ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א\"נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת.</b> טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית.</b> בפרק כל הצלמים (ע\"ז דף מ\"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה\"ז כשר שהרי נשתנה.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ\"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה.</b> לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: \n",
+                "<b>וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש\"י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'.</b> בפ\"ק דסוכה (דף י\"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע\"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת \n",
+                "<b>פסל ומ\"ש תלה חוטין בין שתי כנפים</b> הטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש\"י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע\"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשי�� מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו\"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כופלין את הטלית לשנים וכו'.</b> שם (דף מ\"א) ת\"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור\"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש\"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור\"ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי\"ר בלעז. ורבינו פוסק כר\"ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש\"י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול\"ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו\"ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א\"ל זיל רמי לה לא הול\"ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס\"ל דהלכה כר\"ש. ואפשר שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה.</b> נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א\"כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה\"ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפ��רש\"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפסק הכנף וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש\"י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא\"ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור\"ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע\"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ\"ל. ומשמע דלר\"ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל\"מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע\"פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא\"ש ז\"ל ורבינו ירוחם. אבל ממ\"ש נמוקי יוסף בשם ר\"ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו\"ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: \n",
+                "<b>נתמעטה זוית של בגד וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: \n",
+                "<b>וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'.</b> בראש פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל״ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה עליו ממ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא\"כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר\"י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחב��רו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: \n",
+                "<b>ויש</b> לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ\"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע\"ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. \n",
+                "<b>ולענין</b> שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> ורבותא אשמועינן שאע\"פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר.</b> והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n",
+                "<b>ואפשר</b> לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא\"ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה\"ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע\"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע\"פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר</b> הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף</b> אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר</b> והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה</b> והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה\"ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד הכנף</b> היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה:</b> \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי\"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס\"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א\"ל רב אחא כ\"ש דמינכר מצותייהו. ופירש\"י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ\"ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ\"כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ\"ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ\"ל. והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ\"ש מילתא דפשיטא היא ואע\"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ\"ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ\"ש לא חשו לכתבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'.</b> כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ\"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: \n",
+                "<b>והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'.</b> מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:): \n",
+                "<b>רחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא\"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'.</b> נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ד.) ת\"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש\"י גופו מראה גופו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודמו שחור כדיו. ומ\"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ\"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים.</b> שם (דף מ\"ב:) א\"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א\"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>אף ע\"פ שנלקחה מן המומחה וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ\"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש\"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע\"פ שהיה חכם אע\"פ כן כשבדקוה אי לאו דא\"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא\"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי\"ל דאין ה\"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'.</b> (שם מ\"ב מ\"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שמוכרין בה תכלת וכו'.</b> בפרק שני דע\"ז (דף ל\"ט): \n",
+                "<b>המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'.</b> (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין.</b> בפ' בתרא דעירובין (דף צ\"ו) א\"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ\"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד\"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ\"ע לא טרח איניש ופירש\"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי\"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ\"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב\"ד. וחכמי לוני\"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז\"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ\"ל: \n",
+                "<b>הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'.</b> ברייתא פ' התכלת (מנחות מ\"ג) ופרש\"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'.</b> שם (מ\"א:) ת\"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל\"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש\"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע\"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ\"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא א��לן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א\"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל\"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ\"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע\"פ שנאמר שרבינו מפרש ג\"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י\"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ\"ש לקלא אילן. ולשנית י\"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ\"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב\"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש\"י ור\"י פירש שאין צריך עכ\"ל. וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל על דבריו וז\"ל כשנדקדק בלשון הרמב\"ם לא נמצא מ\"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב\"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב\"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב\"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב\"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב\"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב\"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ\"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב\"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה\"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב\"ם. ועתה שאין לנו ת��לת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ\"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ\"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה\"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ\"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ\"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'.</b> יתבאר לקמן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ\"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ\"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה\"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ\"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: \n",
+                "<b>ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'.</b> שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א\"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ\"ל. נ\"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד\"ס והראב\"ד סובר כדברי התוספות והרא\"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס\"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו.</b> נראה דמסברא אמר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'.</b> מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: \n",
+                "<b>כסות של שני שותפין חייבת וכו'.</b> בר\"פ ראשית הגז (חולין קל\"ו) אמרינן ציצית אע\"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל\"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש\"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע\"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל\"ש צמר בפשתים ל\"ש פשתים בצמר ת\"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ\"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר\"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה\"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א\"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל\"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר\"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס\"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא\"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'.</b> גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמ�� גזירה משום קלא אילן. ופירש\"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש\"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע\"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא\"כ לא קי\"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר\"ל מדאורייתא קאמר שאע\"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא\"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא\"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע\"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל\"ת דכלאים ואע\"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא\"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ\"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח\"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע\"י כלאים הוי כא\"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל\"ת. וא\"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א\"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א\"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע\"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר\"ת דאי הוי ס\"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'.</b> שם מנחות (דף מ') ת\"ר סדין בציצית ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבין והלכה כב\"ה א\"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר\"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר\"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב\"מ כתבו התוספות שרש\"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'.</b> גם זה בפרק התכלת (מנחות מ\"ג) ת\"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר\"ש פוטר בנשים מפני שמ\"ע שהז\"ג הוא וכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות מ\"ט דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"ש וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע\"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר\"ש מאשר נפקא ופירש\"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: \n",
+                "<b>ונראה</b> מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל\"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח\"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע\"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונראה לי שמ\"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה.</b> כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר\"י אבוה\"ב ז\"ל כתב בביאורו לא\"ח וז\"ל כתב הרמב\"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ\"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא\"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ\"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: \n",
+                "<b>ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'.</b> נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק\"ש שחרית בפ\"ק דברכות (דף ט':): \n",
+                "<b>ומברך להתעטף בציצית.</b> בתוספתא דברכות פרק בתרא: \n",
+                "<b>וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה.</b> הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם שיתעטף.</b> הוא שנתבאר בסוף הלכות ב��כות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ.</b> כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: \n",
+                "<b>נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה כ\"ו:) ת\"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר\"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ\"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א\"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע\"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: \n",
+                "<b>ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו\"ם וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'.</b> ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'.</b> כתב ההגהות שרש\"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר\"ת שכתב שיכולים לברך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונשים ועבדים וכו' א\"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ\"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס\"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: \n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש\"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופס�� חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ\"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע\"כ: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בגמרא (שם דף מ\"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ\"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בנימוקי יוסף ואע\"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ\"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע\"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'.</b> בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א\"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.</b> [בפרק התכלת דף מ\"ג]: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,220 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) ת\"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: \n",
+                "<b>ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.</b> אע\"פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י\"ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד\"ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד\"ס ח' שהם י\"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי\"ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ\"א) הלכתא ארבעה. ומ\"מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש\"מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת.</b> בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: \n",
+                "<b>ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת.</b> משנה פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש״י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע״פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א״כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ\"ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת.</b> משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ\"ח): \n",
+                "<b>והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש״י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיע��ר למטה. ופירש״י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ״ב א״ר יעקב א״ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש״י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: \n",
+                "<b>ומ\"ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג.</b> היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל האצבעות בגודל.</b> כ\"כ עוד רבינו בפ\"ט מהלכות תפילין ובפי\"ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב</b> הראב\"ד א\"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ\"ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ\"כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל״ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י״ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש״י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ״ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ\"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ\"כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה.</b> הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן.</b> משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל\"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה.</b> היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף בשם רש\"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת\"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר\"י דה\"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב</b> הראב\"ד א\"א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ\"ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר\"ש היא דסתם ספרי ר\"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ\"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ\"ל. וק\"ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ\"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר\"ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את\"ל דאליבא דר\"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר\"י קאמר לה סתם משמע דהכי ס\"ל וה\"ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי\"ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא\"א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז\"ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר\"ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ\"ע נמי ניישב כך: \n",
+                "<b>ועוד</b> ק\"ל על דבריו מי הגיד לו ז\"ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ\"ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ\"ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ\"ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן בספ\"ק דיו\"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה\"ל כגרדומי ��יצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר\"ת שכל שזורין בתחלה יפה אע\"פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י\"ו דה\"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ\"ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר\"ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע\"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה\"ל כגרדומי ממילא משמע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) ובריש סוכה (דף י״א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש״י ז״ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע״פ שהרא״ש חולק: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'.</b> נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: \n",
+                "<b>ואין עושין אותה מצמר הגזול.</b> בפ\"ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א\"נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת.</b> טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית.</b> בפרק כל הצלמים (ע\"ז דף מ\"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה\"ז כשר שהרי נשתנה.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ\"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה.</b> לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: \n",
+                "<b>וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש\"י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'.</b> בפ\"ק דסוכה (דף י\"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע\"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת \n",
+                "<b>פסל ומ\"ש תלה חוטין בין שתי כנפים</b> הטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש\"י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע\"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו\"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כופלין את הטלית לשנים וכו'.</b> שם (דף מ\"א) ת\"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור\"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש\"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור\"ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי\"ר בלעז. ורבינו פוסק כר\"ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש\"י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול\"ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו\"ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א\"ל זיל רמי לה לא הול\"ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס\"ל דהלכה כר\"ש. ואפשר שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה.</b> נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א\"כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה\"ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש\"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפסק הכנף וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש\"י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא\"ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור\"ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע\"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ\"ל. ומשמע דלר\"ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל\"מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע\"פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא\"ש ז\"ל ורבינו ירוחם. אבל ממ\"ש נמוקי יוסף בשם ר\"ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו\"ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: \n",
+                "<b>נתמעטה זוית של בגד וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: \n",
+                "<b>וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'.</b> בראש פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל״ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה עליו ממ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא\"כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר\"י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כול��ה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: \n",
+                "<b>ויש</b> לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ\"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע\"ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. \n",
+                "<b>ולענין</b> שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> ורבותא אשמועינן שאע\"פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר.</b> והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n",
+                "<b>ואפשר</b> לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא\"ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה\"ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע\"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע\"פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר</b> הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף</b> אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר</b> והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה</b> והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה\"ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד הכנף</b> היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה:</b> \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי\"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס\"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א\"ל רב אחא כ\"ש דמינכר מצותייהו. ופירש\"י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ\"ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ\"כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ\"ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ\"ל. והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ\"ש מילתא דפשיטא היא ואע\"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ\"ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ\"ש לא חשו לכתבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'.</b> כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ\"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: \n",
+                "<b>והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'.</b> מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:): \n",
+                "<b>רחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא\"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'.</b> נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ד.) ת\"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש\"י גופו מראה גופו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודמו שחור כדיו. ומ\"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ\"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים.</b> שם (דף מ\"ב:) א\"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א\"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>אף ע\"פ שנלקחה מן המומחה וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ\"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש\"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע\"פ שהיה חכם אע\"פ כן כשבדקוה אי לאו דא\"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא\"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי\"ל דאין ה\"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'.</b> (שם מ\"ב מ\"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שמוכרין בה תכלת וכו'.</b> בפרק שני דע\"ז (דף ל\"ט): \n",
+                "<b>המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'.</b> (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין.</b> בפ' בתרא דעירובין (דף צ\"ו) א\"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ\"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד\"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ\"ע לא טרח איניש ופירש\"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי\"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ\"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב\"ד. וחכמי לוני\"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז\"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ\"ל: \n",
+                "<b>הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'.</b> ברייתא פ' התכלת (מנחות מ\"ג) ופרש\"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'.</b> שם (מ\"א:) ת\"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל\"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש\"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע\"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ\"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א\"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל\"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא ��שר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ\"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע\"פ שנאמר שרבינו מפרש ג\"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י\"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ\"ש לקלא אילן. ולשנית י\"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ\"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב\"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש\"י ור\"י פירש שאין צריך עכ\"ל. וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל על דבריו וז\"ל כשנדקדק בלשון הרמב\"ם לא נמצא מ\"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב\"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב\"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב\"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב\"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב\"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב\"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ\"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב\"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה\"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב\"ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ\"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ\"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה\"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ\"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ\"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'.</b> יתבאר לקמן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ\"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ\"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה\"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ\"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: \n",
+                "<b>ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'.</b> שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א\"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ\"ל. נ\"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד\"ס והראב\"ד סובר כדברי התוספות והרא\"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס\"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה ��עשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו.</b> נראה דמסברא אמר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'.</b> מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: \n",
+                "<b>כסות של שני שותפין חייבת וכו'.</b> בר\"פ ראשית הגז (חולין קל\"ו) אמרינן ציצית אע\"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל\"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש\"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע\"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל\"ש צמר בפשתים ל\"ש פשתים בצמר ת\"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ\"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר\"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה\"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א\"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל\"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר\"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס\"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא\"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'.</b> גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש\"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש\"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע\"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא\"כ לא קי\"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר\"ל מדאורייתא קאמר שאע\"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא\"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא\"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע\"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל\"ת דכלאים ואע\"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא\"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ\"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח\"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע\"י כלאים הוי כא\"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל\"ת. וא\"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א\"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א\"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע\"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר\"ת דאי הוי ס\"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'.</b> שם מנחות (דף מ') ת\"ר סדין בציצית ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבין והלכה כב\"ה א\"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר\"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר\"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב\"מ כתבו התוספות שרש\"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'.</b> ג�� זה בפרק התכלת (מנחות מ\"ג) ת\"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר\"ש פוטר בנשים מפני שמ\"ע שהז\"ג הוא וכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות מ\"ט דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"ש וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע\"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר\"ש מאשר נפקא ופירש\"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: \n",
+                "<b>ונראה</b> מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל\"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח\"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע\"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונראה לי שמ\"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה.</b> כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר\"י אבוה\"ב ז\"ל כתב בביאורו לא\"ח וז\"ל כתב הרמב\"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ\"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא\"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ\"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: \n",
+                "<b>ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'.</b> נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק\"ש שחרית בפ\"ק דברכות (דף ט':): \n",
+                "<b>ומברך להתעטף בציצית.</b> בתוספתא דברכות פרק בתרא: \n",
+                "<b>וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה.</b> הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם שיתעטף.</b> הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר להכנס בציצ��ת לבית הכסא ולבית המרחץ.</b> כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: \n",
+                "<b>נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה כ\"ו:) ת\"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר\"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ\"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א\"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע\"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: \n",
+                "<b>ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו\"ם וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'.</b> ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'.</b> כתב ההגהות שרש\"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר\"ת שכתב שיכולים לברך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונשים ועבדים וכו' א\"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ\"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס\"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: \n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש\"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ\"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע\"כ: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בגמרא (שם דף מ\"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ\"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בנימוקי יוסף ��אע\"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ\"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע\"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'.</b> בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א\"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.</b> [בפרק התכלת דף מ\"ג]: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "And everyone should face the temple.  It seems to me that he learned this from that which is stated in the teaching of R' Eliezer the son of R' Yose HaGlili, \"'You should fear the Lord your God and serve him': serve him with his torah, serve him with his temple.\" This is to say, pray facing him. And this is what our teacher wrote in his Sefer HaMitzvot.",
+                "In any place where he is.  There are two ways to explain this [phrase, 'where he is']. Either it refers to the people praying, that whether they are in the land of Israel or outside Israel, they should pray facing the Temple.  Or, it refers to the Temple, meaning in any place where the Temple is, whether it is in the desert, or in Gilgal, or in Shiloh, or Nov, or Giv'on, or whether the permanent structure has been built, we should pray facing the Temple in which people serve Hashem, may He be blessed, in any place where the Temple is, that is the direction in which we pray."
+            ],
+            [
+                "And since Ezra and his court etc.:  In the second chapter of Talmud tractate Megillah (page 17b) \"It was taught: 120 elders, and among them many prophets, established 18 blessings in order\". And in [chapter 5 of Talmud tractate Berakhot, which begins] \"One may only stand\" (page 33a) \"The Men of the Great Assembly established for Israel blessings, prayers, sanctification (*kiddush*), and separation (*havdalah*)\""
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "This is a braita in the chapter \"with what may we light\" in tractate Shabbat (page 24a): \"On Rosh Chodesh and Chol HaMoed, at the evening, morning and afternoon prayers, one says eighteen blessings and mentions the event of the day during the blessing of temple service.\" And Rashi explains \"the event of the day\" means \"may it rise up and come before you\" [Yaaleh ve'Yavo]"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "The public prayer is heard, etc. (7: 8). It is said that Rav Nachman could not come to the synagogue to pray and to Rabbi Yitzchak Dalima to the emissary of the community in Idna, Because of the words of the Lord, may I say, and I have revealed to you, the Lord, a time of will, when is the time of will? When the congregation is praying, and the Amorai of Tuba, And Tanya [ibid.]. R. Natan says from where the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayer of many, as it is said: From here we learned that even if a person does not go to the synagogue, he has the right to pray while the congregation is praying....",
+                "And what he wrote therefore must share with the public. In the chapter on Tefilat Hashachar (Berakhot 57b), it is always possible to participate in a public discussion and even on the basis of the saying of the prayer of the way in the plural of Itamar:",
+                "And you will never forget someone. (6). Abba Binyamin says that a person's prayer is heard only in the Ba'al Shem Tov, meaning that even when the public does not pray, he will pray in the synagogue, since it is special for public prayer.",
+                "The Rebbe writes that his prayer is not heard at all times, that is, it is possible that he will hear his prayer except for the Torah, but at any time it is heard only in the Ba'al Shem Tov:",
+                "And anyone who has it, etc., etc. Name (page 8) Mimra Daral:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "And everyone should face the temple.  It seems to me that he learned this from that which is stated in the teaching of R' Eliezer the son of R' Yose HaGlili, \"'You should fear the Lord your God and serve him': serve him with his torah, serve him with his temple.\" This is to say, pray facing him. And this is what our teacher wrote in his Sefer HaMitzvot.",
+                "In any place where he is.  There are two ways to explain this [phrase, 'where he is']. Either it refers to the people praying, that whether they are in the land of Israel or outside Israel, they should pray facing the Temple.  Or, it refers to the Temple, meaning in any place where the Temple is, whether it is in the desert, or in Gilgal, or in Shiloh, or Nov, or Giv'on, or whether the permanent structure has been built, we should pray facing the Temple in which people serve Hashem, may He be blessed, in any place where the Temple is, that is the direction in which we pray."
+            ],
+            [
+                "And since Ezra and his court etc.:  In the second chapter of Talmud tractate Megillah (page 17b) \"It was taught: 120 elders, and among them many prophets, established 18 blessings in order\". And in [chapter 5 of Talmud tractate Berakhot, which begins] \"One may only stand\" (page 33a) \"The Men of the Great Assembly established for Israel blessings, prayers, sanctification (*kiddush*), and separation (*havdalah*)\""
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "This is a braita in the chapter \"with what may we light\" in tractate Shabbat (page 24a): \"On Rosh Chodesh and Chol HaMoed, at the evening, morning and afternoon prayers, one says eighteen blessings and mentions the event of the day during the blessing of temple service.\" And Rashi explains \"the event of the day\" means \"may it rise up and come before you\" [Yaaleh ve'Yavo]"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "The public prayer is heard, etc. (7: 8). It is said that Rav Nachman could not come to the synagogue to pray and to Rabbi Yitzchak Dalima to the emissary of the community in Idna, Because of the words of the Lord, may I say, and I have revealed to you, the Lord, a time of will, when is the time of will? When the congregation is praying, and the Amorai of Tuba, And Tanya [ibid.]. R. Natan says from where the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayer of many, as it is said: From here we learned that even if a person does not go to the synagogue, he has the right to pray while the congregation is praying....",
+                "And what he wrote therefore must share with the public. In the chapter on Tefilat Hashachar (Berakhot 57b), it is always possible to participate in a public discussion and even on the basis of the saying of the prayer of the way in the plural of Itamar:",
+                "And you will never forget someone. (6). Abba Binyamin says that a person's prayer is heard only in the Ba'al Shem Tov, meaning that even when the public does not pray, he will pray in the synagogue, since it is special for public prayer.",
+                "The Rebbe writes that his prayer is not heard at all times, that is, it is possible that he will hear his prayer except for the Torah, but at any time it is heard only in the Ba'al Shem Tov:",
+                "And anyone who has it, etc., etc. Name (page 8) Mimra Daral:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,182 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'.</b> שיעורו שתי סעודות שהן כי\"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ\"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר\"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר\"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר\"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ\"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א\"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ\"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר\"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ\"כ ה\"ה והוא מדברי הרשב\"א בת\"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי\"ח) וקשה דא\"כ ה\"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר\"ש. וי\"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה\"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ\"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ\"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי\"ל כר\"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'.</b> כתב ה\"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ\"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה\"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה\"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: \n",
+                "<b>ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'.</b> אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה\"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב\"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א\"א להולמם עכ\"ל. ול\"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס\"ל דלא קי\"ל הכי מדגרסינן בס\"פ הדר (עירובין ע\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי\"ל כר\"י. וכיון דלא קי\"ל כר\"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי\"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא\"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ\"ש בפ\"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע\"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ\"ש אם הוא של יחיד. א\"נ דבפ\"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'.</b> מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב\"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ\"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: \n",
+                "<b>ודע</b> שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא\"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ\"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ\"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> בפרק הדר (עירובין ע\"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר\"מ וחכ\"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ\"ע ל\"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א\"ר יהודה אמר רב הלכה כר\"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ\"ש פה כתב בפ\"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח\"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא\"צ לערב כלל. ואע\"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה\"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר\"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר\"מ וכמ\"ד דבפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה\"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ\"ד ביין כ\"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה\"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לזכות ע\"י בנו וכו' וע\"י אשתו.</b> משנה פרק חלון (עירובין פ\"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר\"ן כתב בפ\"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה\"מ לר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי\"ף שכתבו משנתנו כצורתה: \n",
+                "<b>וכן יש לו לזכות להם ע\"י שפחתו העברית וכו'.</b> ה\"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס\"ד ס\"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש\"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור.</b> בפרק חלון (עירובין ע\"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה\"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש\"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה\"ה דס\"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ\"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י\"ל שסובר כמ\"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א\"נ שפסק כלישנא קמא דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ\"ש אבל הוא אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע\"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ\"נ מדברי הרא\"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות.</b> מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר\"מ והמרדכי וכ\"נ מדברי רש\"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא\"ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'.</b> נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי\"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'.</b> נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'.</b> פסק כר' יהודה עירובין (דף פ\"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת\"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'.</b> מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג\"כ יכולים להשתמש עליהם ג\"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע\"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ\"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד\"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה\"ק בד\"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע\"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'.</b> נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא\"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש\"ה אסרי אהדדי ומפרש מופל��ת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'.</b> משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש\"י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ\"ש שבקש קודם השבת נ\"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע\"פ שאחר שנכנס השבת א\"א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה\"ה שרש\"י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב\"א עכ\"ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא\"ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע\"כ אבל אשתו אינה מערבת בע\"כ וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ\"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב\"ד עד שיאמר רוצה אני או ב\"ד יורדים לנכסיו וכמ\"ש ה\"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי\"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ\"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע\"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע\"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ\"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה\"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'.</b> משנה פרק חלון (עירובין דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א״צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע״א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע״א משני מינים כלה שאני ופירש״י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'.</b> נתבאר בפרק כ\"ד מהלכות שבת: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'.</b> שיעורו שתי סעודות שהן כי\"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ\"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר\"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר\"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר\"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ\"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א\"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ\"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר\"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ\"כ ה\"ה והוא מדברי הרשב\"א בת\"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי\"ח) וקשה דא\"כ ה\"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר\"ש. וי\"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה\"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ\"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ\"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי\"ל כר\"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'.</b> כתב ה\"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ\"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה\"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה\"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: \n",
+                "<b>ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'.</b> אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה\"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב\"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א\"א להולמם עכ\"ל. ול\"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס\"ל דלא קי\"ל הכי מדגרסינן בס\"פ הדר (עירובין ע\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי\"ל כר\"י. וכיון דלא קי\"ל כר\"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממ��לא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי\"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא\"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ\"ש בפ\"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע\"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ\"ש אם הוא של יחיד. א\"נ דבפ\"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'.</b> מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב\"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ\"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: \n",
+                "<b>ודע</b> שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא\"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ\"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ\"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> בפרק הדר (עירובין ע\"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר\"מ וחכ\"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ\"ע ל\"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א\"ר יהודה אמר רב הלכה כר\"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ\"ש פה כתב בפ\"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח\"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא\"צ לערב כלל. ואע\"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה\"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר\"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר\"מ וכמ\"ד דבפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה\"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ\"ד ביין כ\"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה\"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במב��י והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לזכות ע\"י בנו וכו' וע\"י אשתו.</b> משנה פרק חלון (עירובין פ\"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר\"ן כתב בפ\"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה\"מ לר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי\"ף שכתבו משנתנו כצורתה: \n",
+                "<b>וכן יש לו לזכות להם ע\"י שפחתו העברית וכו'.</b> ה\"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס\"ד ס\"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש\"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור.</b> בפרק חלון (עירובין ע\"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה\"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש\"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה\"ה דס\"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ\"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י\"ל שסובר כמ\"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א\"נ שפסק כלישנא קמא דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ\"ש אבל הוא אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע\"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ\"נ מדברי הרא\"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות.</b> מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר\"מ והמרדכי וכ\"נ מדברי רש\"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא\"ש דסבר דשכירות ��הני נמי בישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'.</b> נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי\"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'.</b> נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'.</b> פסק כר' יהודה עירובין (דף פ\"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת\"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'.</b> מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג\"כ יכולים להשתמש עליהם ג\"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע\"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ\"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד\"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה\"ק בד\"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע\"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'.</b> נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא\"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש\"ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'.</b> משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחביר�� וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש\"י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ\"ש שבקש קודם השבת נ\"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע\"פ שאחר שנכנס השבת א\"א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה\"ה שרש\"י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב\"א עכ\"ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא\"ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע\"כ אבל אשתו אינה מערבת בע\"כ וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ\"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב\"ד עד שיאמר רוצה אני או ב\"ד יורדים לנכסיו וכמ\"ש ה\"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי\"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ\"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע\"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע\"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ\"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה\"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'.</b> משנה פרק חלון (עירובין דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א״צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע״א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע״א משני מינים כלה שאני ופירש״י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'.</b> נתבאר בפרק כ\"ד מהלכות שבת: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' מתענין עליהם בשבת.</b> הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'.</b> כתב ה\"ה ומכ\"מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל עיר שיש בה צרה מכל אלו וכו'.</b> כתב ה\"ה שיטת רבינו בזה וכו' דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות וכו' במשנה פ\"ג דתעניות (תענית י\"ח י\"ט) עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות אבל לא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות וידוע דהלכה כת\"ק וסובר רבינו דה\"ה לשאר הצרות כולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי זו היא דבר וכו' ואין הנשים והקטנים והזקנים וכו'.</b> כתב ה\"ה דהכי דייק מתני' דקתני עיר המוציאה ת\"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף. והר\"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי. ול\"נ שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה\"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם ה\"ז משולחת ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זה משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת.</b> זו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים היא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>תנן</b> בפ\"ג דתעניות (דף י\"ט) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ולא כתב שיהו מתריעין על שום צרה בכ\"מ. ונ\"ל שטעמו משום דמפשטא דמתניתין משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ\"מ מפני שהם מכות מהלכות אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינם מכות מהלכות וסביבותיה לבדן מתענות ולא מתריעות לת\"ק והוקשה לו ז\"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת יותר מהדבר. וע\"ק דהיאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא\"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא י��א בו חרב באחד מהמקומות וא\"כ בכל העולם היו צריכים להתענות לעולם מפני שהיא מכה מהלכת ולכן הוא ז\"ל מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכ\"מ לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל מהאי מתני' דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות ולא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרות מתריעין בכ\"מ כלומר בסביבות אותה העיר על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמה פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין כלל ולפי זה האי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכ\"מ אתיא כר\"ע דאילו לת\"ק על אלו מתענין בכ\"מ מבעי ליה וכיון דקי\"ל כת\"ק הוי דינא הכי בין בהנך דמני האי מתניתין שדפון וירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וז\"ש אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת שונאי ישראל ועל וכו' ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשין עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות א\"כ היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל. ונ\"ל שרבינו מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאר מיני רמש הארץ וכו'.</b> כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד אם כדבריו כשהזכירו בברייתא וכו' אלא הטעם שאין מתענין הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמר מהן משא\"כ בחיה רעה. ואני אומר שאם מטעם זה איפכא מסתברא שיותר קשה הוא להשמר מהרמשים מלהשמר מחיה רעה. ולענין מ\"ש הראב\"ד נ\"ל שאם היו נושכים וממיתים פשיטא שמתענין עליהם וכדברי הראב\"ד שאין אדם יכול להשמר מהם שהרי עשויים לבוא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקין והכי דייק לשון רבינו ששולחו והזיקו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חיכוך לח וכו' ואם פשט ברוב הצבור וכו'.</b> נראה מדברי רבינו דרובא דוקא בעינן ונראה שכ\"כ משום דקתני בברייתא (תענית י\"ד) גבי חיכוך שאר מיני פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות.</b> כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בא\"י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון וכו' ושוהין אח\"כ כמו ז' ימים.</b> טעמו שכך שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ\"ה לחשון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר\"ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר\"ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יות�� מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה\"ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר\"ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר\"ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר\"ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר\"ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה.</b> איני יודע מנין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משחרב בהמ\"ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'.</b> הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע\"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת\"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א\"א וכו' להתאבל יותר מדאי א\"א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת\"ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ\"ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה\"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח\"כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע\"י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: \n",
+                "<b>ודע</b> דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואח\"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל.</b> כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ\"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב\"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ\"ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: \n",
+                "<b>סליק הלכות תעניות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' מתענין עליהם בשבת.</b> הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'.</b> כתב ה\"ה ומכ\"מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל עיר שיש בה צרה מכל אלו וכו'.</b> כתב ה\"ה שיטת רבינו בזה וכו' דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות וכו' במשנה פ\"ג דתעניות (תענית י\"ח י\"ט) עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות אבל לא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות וידוע דהלכה כת\"ק וסובר רבינו דה\"ה לשאר הצרות כולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי זו היא דבר וכו' ואין הנשים והקטנים והזקנים וכו'.</b> כתב ה\"ה דהכי דייק מתני' דקתני עיר המוציאה ת\"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף. והר\"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי. ול\"נ שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה\"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם ה\"ז משולחת ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זה משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת.</b> זו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים היא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>תנן</b> בפ\"ג דתעניות (דף י\"ט) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ולא כתב שיהו מתריעין על שום צרה בכ\"מ. ונ\"ל שטעמו משום דמפשטא דמתניתין משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ\"מ מפני שהם מכות מהלכות אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינם מכות מהלכות וסביבותיה לבדן מתענות ולא מתריעות לת\"ק והוקשה לו ז\"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת יותר מהדבר. וע\"ק דהיאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא\"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות וא\"כ בכל העולם היו צריכים להתענות לעולם מפני שהיא מכה מהלכת ולכן הוא ז\"ל מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכ\"מ לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל מהאי מתני' דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות ולא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרות מתריעין בכ\"מ כלומר בסביבות אותה העיר על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמה פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין כלל ולפי זה האי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכ\"מ אתיא כר\"ע דאילו לת\"ק על אלו מתענין בכ\"מ מבעי ליה וכיון דקי\"ל כת\"ק הוי דינא הכי בין בהנך דמני האי מתניתין שדפון וירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וז\"ש אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת שונאי ישראל ועל וכו' ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשין עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות א\"כ היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל. ונ\"ל שרבינו מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאר מיני רמש הארץ וכו'.</b> כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד אם כדבריו כשהזכירו בברייתא וכו' אלא הטעם שאין מתענין הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמר מהן משא\"כ בחיה רעה. ואני אומר שאם מטעם זה איפכא מסתברא שיותר קשה הוא להשמר מהרמשים מלהשמר מחיה רעה. ולענין מ\"ש הראב\"ד נ\"ל שאם היו נושכים וממיתים פשיטא שמתענין עליהם וכדברי הראב\"ד שאין אדם יכול להשמר מהם שהרי עשויים לבוא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקין והכי דייק לשון רבינו ששולחו והזיקו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חיכוך לח וכו' ואם פשט ברוב הצבור וכו'.</b> נראה מדברי רבינו דרובא דוקא בעינן ונראה שכ\"כ משום דקתני בברייתא (תענית י\"ד) גבי חיכוך שאר מיני פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות.</b> כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בא\"י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון וכו' ושוהין אח\"כ כמו ז' ימים.</b> טעמו שכך שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ\"ה לחשון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר\"ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר\"ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יותר מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה\"ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר\"ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר\"ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר\"ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר\"ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה.</b> איני יודע מנין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משחרב בהמ\"ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'.</b> הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע\"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת\"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א\"א וכו' להתאבל יותר מדאי א\"א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת\"ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ\"ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה\"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח\"כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע\"י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: \n",
+                "<b>ודע</b> דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואח\"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל.</b> כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ\"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב\"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ\"ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: \n",
+                "<b>סליק הלכות תעניות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,242 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'.</b> כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי\"ף לא יחלוק על זה וכ\"כ שם הר\"ן דבכה\"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב\"ד יפה אמר אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב\"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה\"ג הוא דפליג עליה הרי\"ף. ושמא י\"ל שה\"ה מפרש שמ\"ש הראב\"ד אף ע\"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי\"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'.</b> אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי\"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר\"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי\"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר\"ש היא והם פסקו ביו\"ט כר\"י דאית ליה מוקצה. ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר\"י נמי איתא וכמו שכתבו הר\"ן והטור ומשמע דע\"כ הכי הוא דלר\"י איצטריך דאי לר\"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו\"ט וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע\"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ\"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ\"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל דכין את התבלין וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י\"ד.) תנן בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב\"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ\"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ\"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש\"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א\"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע\"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש\"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר. ופירש\"י דלב\"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א\"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש\"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ\"ט. ופסק הרי\"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי\"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר\"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ\"ע מלח מיהא בעי שינוי מ\"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור\"ה מר כדאית ליה ומר כדא\"ל ה\"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ\"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא\"כ הוה ליה להרי\"ף להביאם בהלכות. אבל נ\"ל דמאי דא\"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס\"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא\"כ בתבלין עכ\"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע\"י שינוי ולא מן הדין לא ה\"ל להרי\"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נ��י לא בעיא שינוי כלל ולא ה\"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ\"ל שהרי\"ף פסק כמ\"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע\"כ אית לן למימר דכי אמר ר\"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב\"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש\"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ\"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו\"ט אא\"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו\"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי\"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי\"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ\"ש ה\"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע\"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ\"כ כמו תבלין אבל מ\"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס\"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ\"ל לומר להעמיד דברי ה\"ה ודברי הרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש\"י אלא ה\"ק מי איכא מאן דהוה ס\"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב\"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב\"ג לאשמועינן דפשיטא דד\"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד\"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ\"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי\"ק דלדעת הרי\"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא\"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע\"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז\"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב\"ג דקאמר בד\"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב\"ה וב\"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב\"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ\"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'.</b> כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ\"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע\"ג חברתה ובגמ' אמר ר\"ה ל\"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי\"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר\"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר\"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר\"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי\"ף כל זה. ופירש\"י הלכה כר\"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע\"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו\"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר\"י אלא במכשירין שא\"א לעשותם מעיו\"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ\"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו\"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי\"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא\"ש מה שפסק הרי\"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר\"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר\"י. והרי\"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי\"ל כר\"י. ומה שהביא הרי\"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר\"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע\"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ\"ל. אבל הר\"ן פירש דברי הרי\"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר\"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר\"י אפ\"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה\"ג אפילו ר\"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש\"ה רבא דסבירא ליה כר\"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי\"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע\"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה\"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר\"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר\"י אסור ומש\"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות יו\"ט עכ\"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דמשמע הכא דהרי\"ף ורבינו סברי דהלכה כר\"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר\"י. וצריך לומר דאע\"ג דמדאורייתא שרי כר\"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ",
+                "<b>ודעת</b> ה\"ה דלהרי\"ף ורבינו לית הלכתא כר\"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה\"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה\"ה דכל כה\"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ\"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו\"ט לנפגמה מעיו\"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו\"ט היה אסור דלית הלכתא כר\"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר\"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר\"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר\"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע\"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר\"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א\"א לאפות או לצלות אא\"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר\"י אבל בא\"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא\"א לאפות אא\"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו\"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ\"ל שצריך לומר לדעת ה\"ה שמפרש דרבינו לא ס\"ל דהלכה כר\"י במכשירין ומיהו לדעת הרי\"ף א\"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר\"י ולפיכך דברי ה\"ה במה שכתב לדעת הרי\"ף תמוהים וצ\"ע: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע\"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע\"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ\"ך על רבינו בלשונות הללו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מדורה ביו\"ט כשהוא עורך את העצים וכו'.</b> דברי רבינו הם כדברי הרי\"ף וכתב עליו הרא\"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ\"ש ה\"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בספ\"ב דביצה (דף כ\"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב\"ע דשרי לקרד אע\"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי\"ל כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה\"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ\"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ספ\"ב דביצה ופ\"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'.</b> אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב\"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון.</b> רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי\"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע\"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי\"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר\"י קולון בשורש קס\"ה כתב גם כן בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'.</b> נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ\"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה\"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע\"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהוא טורח גדול.</b> אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה\"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע\"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'.</b> נ\"ל שלמד כן מדאמרינן (מ\"ק י\"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ\"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ\"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ\"מ יש לתמוה עליו במ\"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע\"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר\"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה\"ה לשאר בע\"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע\"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב\"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע\"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע\"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה\"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא\"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'.</b> מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד.</b> מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס\"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ",
+                "<b>ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'.</b> נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה\"מ דבכלל יו\"ט הוא וא\"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו\"ט וכו'.</b> כתב ה\"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו\"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי\"ק בשורש קנ\"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ",
+                "<b>ומ\"ש הרמב\"ם שחל שביעי שלו.</b> ה\"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו\"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ\"ל. וכתב עליו מהרי\"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע\"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ\"ל מהרי\"ק. ולע\"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו\"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה\"ק כל מי שא\"א לו לכבס ולגלח מבעיו\"ט ה\"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו\"ט ה\"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו\"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע\"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו\"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו\"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: ",
+                "<b>בגמרא</b> (דף י\"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש\"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי\"ף והרא\"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא\"ש דסברי דמלאכת חוה\"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: ",
+                "<b>מי שהיה וכו'.</b> גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ\"ק י\"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי\"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליטול שפה בחולו של מועד.</b> מדלא כתבו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומי שאין לו וכו'.</b> דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין ��ו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וערב יו\"ט האחרון של וכו'.</b> כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה\"ר גם בערב יו\"ט אחרון של פסח מותר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נהרות המושכים מן וכו'.</b> כתב ה' המגיד פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם וכו' וכך פירש\"י, משמע שאם הוא פוסק אע\"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אסור להשקות ממנו וטעמא דחיישינן שמא יטעה ויחשוב שלא יצטרך לדלי ואחר כך יצטרך לדלות בדלי והוי טרחא יתירא ולפיכך אמרו מילתא פסיקתא דליכא למיטעי דכל שלא פסק א\"א לבא לצורך דלי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעים שלא שתו וכו'.</b> ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפילו במקום פסידא לא טרחינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>עכברים שהם מפסידים וכו'.</b> מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה שבמקום ר' יהודה אומר הוא גורס וחכמים אומרים ופסק הלכה כמותם. ונראה שהוא גורס בדברי ר\"ש בן אלעזר כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי\"ף והרא\"ש דהשתא ע\"כ קאי את\"ק סובר רבינו דמדת\"ק נשמע לחכמים דכיון דת\"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי דוקא בשדה הלבן הסמוך לאילנות אם כן חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מכניסין את הצאן לדיר וכו' היה שכיר שבת שכיר חדש וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי וכו'. נראה מדבריו דבחול המועד שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעכו\"ם בחוה\"מ ולאפוקי ממ\"ש נמוקי יוסף: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשוה פני הארץ וכו'.</b> מדברי רבינו פרק שני מהלכות זכיה נראה שסובר כדמשמע מגירסת הרי\"ף והרא\"ש ודלא כדמשמע מדברי רש\"י: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומושיבין שובכין לתרנגולים תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים וכו'.</b> משנה פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש\"מ אמר רב הונא ל\"ש אלא תוך ג' למירדה דאכתי לא פרח צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למירדה דפרח לה צימרה מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור ר' אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ\"ס להפסד מועט נמי חששו. ויש לתמוה על רבינו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי ע\"כ אברחה קאי דאילו במתה לא שייך לומר למירדה ורבינו סתם וכתב ברחה מחזירין אותה למקומה דמשמע אפילו תוך ג' לישיבתה ואחר ג' למירדה ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה משמע ליה דמיירי אחר ג' ימים לישיבתה שהרי כתב שישבה על הביצים ג' ימים ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד ה\"ל למישרי כדשרינן כל דבר האבד. ועוד כיון שרבינו סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי\"ד אמאי מצריך שיהיה אחר ג' ימים לישיבתה אפילו תוך ג' נמי דהא תוך ג' לא גרע ממושיב בתחלה דשרי כדקתני רישא. וי\"ל דרבינו סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד ולא כתב דמתה שישבה על הביצים ג' ימים אלא לאשמועינן דאפ\"ה במועד אין מושיבין, וכן מ\"ש מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד כדי שלא יפסדו הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאע\"ג דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין דאילו לי\"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא שום פסידא ואפ\"ה שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה ימים לישיבתה ממילא משמע שמ\"ש שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר ג' ימים לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים ג' ימים או יותר קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר ג' לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך ג' ומסתיין שנתיר בה אחר ג' לישיבתה דוקא דמחמרי במתה טפי מבברחה משום דבברחה אין טורח כ\"כ להחזירה מאחר שהיא עצמה כבר ישבה עליהם אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה איכא טירחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהם אלא בקושי וכיון דטירחא יתירא הוא אע\"פ שהוא דבר האבד אסור. וא\"ת אמאי לא כתב דהא דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך ג' למירדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא פליג עליה בהא וכדכתב הרא\"ש י\"ל שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי טירחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר ג' למירדה אין מחזירין כיון דטירחא יתירא היא. א\"נ י\"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרה מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טירחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר ג' למירדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך רבינו לאוסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון שאין שום תועלת בחזרתה: ",
+                "<b>ועי\"ל</b> דרבינו דנקט ג' ימים לאו אברחה ואמתה ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי\"ד נמי קאי דדוקא אחר ג' ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך ג' ימים לישיבתה לא שהוא ז\"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומש\"ה אע\"פ שהתיר בי\"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום דהוי טירחא יתירא אלא כשהוא אחר ג' ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע\"ג דהוי טירחא יתירא שרי בי\"ד אבל במועד לא כיון דטירחא היא והוא ז\"ל מפרש דפלוגתא דרב הונא ור' אמי קיימא אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע\"ג דתוך ג' למירדה ואחר ג' למירדה לא קאי אלא לברחה תוך ג' לישיבתה ואחר ג' לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים לי\"ד גופיה נמי איצטריך: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'.</b> כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי\"ף לא יחלוק על זה וכ\"כ שם הר\"ן דבכה\"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב\"ד יפה אמר אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב\"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה\"ג הוא דפליג עליה הרי\"ף. ושמא י\"ל שה\"ה מפרש שמ\"ש הראב\"ד אף ע\"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי\"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'.</b> אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי\"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר\"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי\"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר\"ש היא והם פסקו ביו\"ט כר\"י דאית ליה מוקצה. ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר\"י נמי איתא וכמו שכתבו הר\"ן והטור ומשמע דע\"כ הכי הוא דלר\"י איצטריך דאי לר\"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו\"ט וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע\"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ\"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ\"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל דכין את התבלין וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י\"ד.) תנן בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב\"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ\"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ\"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקד��ות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש\"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א\"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע\"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש\"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר. ופירש\"י דלב\"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א\"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש\"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ\"ט. ופסק הרי\"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי\"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר\"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ\"ע מלח מיהא בעי שינוי מ\"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור\"ה מר כדאית ליה ומר כדא\"ל ה\"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ\"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא\"כ הוה ליה להרי\"ף להביאם בהלכות. אבל נ\"ל דמאי דא\"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס\"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא\"כ בתבלין עכ\"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע\"י שינוי ולא מן הדין לא ה\"ל להרי\"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה\"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ\"ל שהרי\"ף פסק כמ\"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע\"כ אית לן למימר דכי אמר ר\"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לג��רי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב\"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש\"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ\"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו\"ט אא\"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו\"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי\"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי\"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ\"ש ה\"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע\"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ\"כ כמו תבלין אבל מ\"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס\"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ\"ל לומר להעמיד דברי ה\"ה ודברי הרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש\"י אלא ה\"ק מי איכא מאן דהוה ס\"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב\"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב\"ג לאשמועינן דפשיטא דד\"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד\"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ\"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי\"ק דלדעת הרי\"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא\"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע\"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז\"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב\"ג דקאמר בד\"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב\"ה וב\"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב\"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ\"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'.</b> כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ\"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע\"ג חברתה ובגמ' אמר ר\"ה ל\"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי\"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר\"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר\"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר\"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי\"ף כל זה. ופירש\"י הלכה כר\"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע\"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו\"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר\"י אלא במכשירין שא\"א לעשותם מעיו\"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ\"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו\"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי\"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא\"ש מה שפסק הרי\"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר\"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר\"י. והרי\"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי\"ל כר\"י. ומה שהביא הרי\"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר\"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע\"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ\"ל. אבל הר\"ן פירש דברי הרי\"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר\"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר\"י אפ\"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה\"ג אפילו ר\"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש\"ה רבא דסבירא ליה כר\"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי\"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע\"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה\"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר\"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר\"י אסור ומש\"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות יו\"ט עכ\"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דמשמע הכא דהרי\"ף ורבינו סברי דהלכה כר\"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר\"י. וצריך לומר דאע\"ג דמדאורייתא שרי כר\"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ",
+                "<b>ודעת</b> ה\"ה דלהרי\"ף ורבינו לית הלכתא כר\"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה\"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה\"ה דכל כה\"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ\"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו\"ט לנפגמה מעיו\"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו\"ט היה אסור דלית הלכתא כר\"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר\"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר\"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר\"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע\"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר\"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א\"א לאפות או לצלות אא\"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר\"י אבל בא\"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא\"א לאפות אא\"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו\"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ\"ל שצריך לומר לדעת ה\"ה שמפרש דרבינו לא ס\"ל דהלכה כר\"י במכשירין ומיהו לדעת הרי\"ף א\"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר\"י ולפיכך דברי ה\"ה במה שכתב לדעת הרי\"ף תמוהים וצ\"ע: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע\"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע\"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ\"ך על רבינו בלשונות הללו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מדורה ביו\"ט כשהוא עורך את העצים וכו'.</b> דברי רבינו הם כדברי הרי\"ף וכתב עליו הרא\"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ\"ש ה\"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בספ\"ב דביצה (דף כ\"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב\"ע דשרי לקרד אע\"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי\"ל כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה\"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ\"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ספ\"ב דביצה ופ\"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'.</b> אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב\"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון.</b> רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי\"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע\"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי\"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר\"י קולון בשורש קס\"ה כתב גם כן בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'.</b> נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ\"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה\"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע\"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהוא טורח גדול.</b> אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה\"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע\"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'.</b> נ\"ל שלמד כן מדאמרינן (מ\"ק י\"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ\"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא ל��נות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ\"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ\"מ יש לתמוה עליו במ\"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע\"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר\"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה\"ה לשאר בע\"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע\"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב\"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע\"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע\"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה\"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא\"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'.</b> מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד.</b> מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס\"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ",
+                "<b>ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'.</b> נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה\"מ דבכלל יו\"ט הוא וא\"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו\"ט וכו'.</b> כתב ה\"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו\"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי\"ק בשורש קנ\"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ",
+                "<b>ומ\"ש הרמב\"ם שחל שביעי שלו.</b> ה\"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו\"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ\"ל. וכתב עליו מהרי\"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע\"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ\"ל מהרי\"ק. ולע\"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו\"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה\"ק כל מי שא\"א לו לכבס ולגלח מבעיו\"ט ה\"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו\"ט ה\"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו\"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע\"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו\"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו\"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: ",
+                "<b>בגמרא</b> (דף י\"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש\"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי\"ף והרא\"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא\"ש דסברי דמלאכת חוה\"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: ",
+                "<b>מי שהיה וכו'.</b> גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ\"ק י\"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי\"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליטול שפה בחולו של מועד.</b> מדלא כתבו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומי שאין לו וכו'.</b> דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וערב יו\"ט האחרון של וכו'.</b> כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה\"ר גם בערב יו\"ט אחרון של פסח מותר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נהרות המושכים מן וכו'.</b> כתב ה' המגיד פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם וכו' וכך פירש\"י, משמע שאם הוא פוסק אע\"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אסור להשקות ממנו וטעמא דחיישינן שמא יטעה ויחשוב שלא יצטרך לדלי ואחר כך יצטרך לדלות בדלי והוי טרחא יתירא ולפיכך אמרו מילתא פסיקתא דליכא למיטעי דכל שלא פסק א\"א לבא לצורך דלי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעים שלא שתו וכו'.</b> ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפילו במקום פסידא לא טרחינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>עכברים שהם מפסידים וכו'.</b> מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה שבמקום ר' יהודה אומר הוא גורס וחכמים אומרים ופסק הלכה כמותם. ונראה שהוא גורס בדברי ר\"ש בן אלעזר כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי\"ף והרא\"ש דהשתא ע\"כ קאי את\"ק סובר רבינו דמדת\"ק נשמע לחכמים דכיון דת\"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי דוקא בשדה הלבן הסמוך לאילנות אם כן חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מכניסין את הצאן לדיר וכו' היה שכיר שבת שכיר חדש וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי וכו'. נראה מדבריו דבחול המועד שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעכו\"ם בחוה\"מ ולאפוקי ממ\"ש נמוקי יוסף: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשוה פני הארץ וכו'.</b> מדברי רבינו פרק שני מהלכות זכיה נראה שסובר כדמשמע מגירסת הרי\"ף והרא\"ש ודלא כדמשמע מדברי רש\"י: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומושיבין שובכין לתרנגולים תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים וכו'.</b> משנה פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש\"מ אמר רב הונא ל\"ש אלא תוך ג' למירדה דאכתי לא פרח צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למירדה דפרח לה צימרה מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור ר' אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ\"ס להפסד מועט נמי חששו. ויש לתמוה על רבינו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי ע\"כ אברחה קאי דאילו במתה לא שייך לומר למירדה ורבינו סתם וכתב ברחה מחזירין אותה למקומה דמשמע אפילו תוך ג' לישיבתה ואחר ג' למירדה ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה משמע ליה דמיירי אחר ג' ימים לישיבתה שהרי כתב שישבה על הביצים ג' ימים ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד ה\"ל למישרי כדשרינן כל דבר האבד. ועוד כיון שרבינו סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי\"ד אמאי מצריך שיהיה אחר ג' ימים לישיבתה אפילו תוך ג' נמי דהא תוך ג' לא גרע ממושיב בתחלה דשרי כדקתני רישא. וי\"ל דרבינו סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד ולא כתב דמתה שישבה על הביצים ג' ימים אלא לאשמועינן דאפ\"ה במועד אין מושיבין, וכן מ\"ש מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד כדי שלא יפסדו הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאע\"ג דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין דאילו לי\"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא שום פסידא ואפ\"ה שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה ימים לישיבתה ממילא משמע שמ\"ש שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר ג' ימים לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים ג' ימים או יותר קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר ג' לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך ג' ומסתיין שנתיר בה אחר ג' לישיבתה דוקא דמחמרי במתה טפי מבברחה משום דבברחה אין טורח כ\"כ להחזירה מאחר שהיא עצמה כבר ישבה עליהם אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה איכא טירחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהם אלא בקושי וכיון דטירחא יתירא הוא אע\"פ שהוא דבר האבד אסור. וא\"ת אמאי לא כתב דהא דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך ג' למירדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא פליג עליה בהא וכדכתב הרא\"ש י\"ל שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי טירחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר ג' למירדה אין מחזירין כיון דטירחא יתירא היא. א\"נ י\"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרה מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טירחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר ג' למירדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך רבינו לאוסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון שאין שום תועלת בחזרתה: ",
+                "<b>ועי\"ל</b> דרבינו דנקט ג' ימים לאו אברחה ואמתה ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי\"ד נמי קאי דדוקא אחר ג' ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך ג' ימים לישיבתה לא שהוא ז\"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומש\"ה אע\"פ שהתיר בי\"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום דהוי טירחא יתירא אלא כשהוא אחר ג' ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע\"ג דהוי טירחא יתירא שרי בי\"ד אבל במועד לא כיון דטירחא היא והוא ז\"ל מפרש דפלוגתא דרב הונא ור' אמי קיימא אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע\"ג דתוך ג' למירדה ואחר ג' למירדה לא קאי אלא לברחה תוך ג' לישיבתה ואחר ג' לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים לי\"ד גופיה נמי איצטריך: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, etc.:</b> The Rosh wrote in the name of Ri and Riva that these afflictions - even though the Gemara extracts them from verses - are only [from] mnemonics, and he brought several proofs for this thing. And from this reason, we are lenient about them and say (Yoma 73b), \"'A king  and a [new] bride may wash their faces and a woman after childbirth may wear shoes.' This is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis prohibit [it].\" And since the Rabbis prohibit it, we are perforce dealing with cases that do not involve danger. Yet if the prohibition of wearing [leather] shoes is from the Torah (and not just rabbinic), how does Rabbi Eliezer permit it?!? And also in the Gemara (Yoma 77b), we say, \"If one had scabs on his head, he may smear oil in his usual manner, and need not be concerned. And one who is dirty from mud or excrement, he may bathe in his usual manner, and he need not be concerned.\" But if smearing and bathing are from the Torah, how could we lenient about them like this?!? Rather they are certainly rabbinic. But the Ran asked about this and wrote that it appears to him that all of them are from the Torah. However since they are not included in the \"affliction\" that is written explicitly in Scripture - but rather come from inclusions [based on the word] Shabbaton, and as it is found in the Gemara - they are more lenient; and Scripture gave them over to the Sages, and they were more lenient about them, according to what they saw. So they permitted everything that is not done for pleasure. And this is also the opinion of the Rambam, that they are all from the Torah. But it is not clear to me, because of that which is learned later (in a baraita), \"But infants are permitted with all of them except for wearing of shoes.\" And it is shown in the Gemara that, that which it said, \"permitted with all of them,\" means it is permissible for adults to wash them and smear them. And those [things] are certainly done for pleasure. For if one were to deprive these from them for a day, they would not be endangered. Yet if it were from the Torah, how is it permissible? As behold, it is written, \"you shall not eat them (<i>tokhlum</i>)\" (Leviticus 11:42), and we read it as, \"do not feed it to them (<i>tokhilum</i>),\" to warn the adults about the minors! Moreover, since it categorically teaches, \"But infants are permitted with all of them,\" and we do not find [a need to] educate about these [activities] in any place, as we find by fasting - it is implied that until they reach [adulthood], they are permissible concerning all of [these activities] even by way of adults. And granted, if they are rabbinic, it is fine. But if I say that they are from the Torah, how are they permissible? To here are [the words of the Rosh]. But it appears to me that even according to his opinion - that even if they have reached the age of education, they are permitted with all of them - it can be said that it is not difficult at all. Since even though they are forbidden from the Torah; given that they are not clearly explicit in Scripture, and are things that are given over to the Sages - the Sages saw fit not to be stringent with infants about it. For since with eating and drinking that are written clearly in Scripture, it is permissible to feed them and give them to drink with the hands, all the more so, other things. And even though when they reach the age of education, we need to educate them about the prohibition of eating and drinking; they did not see fit to educate them about these things, since they are not explicit in the text. And since [these activities] are [involved in] the growth of the infant, the rabbis did not make a decree about them. And according to the opinion of the Tur - who wrote that in the same way as we educate them about eating and drinking, so too do we educate them about bathing and smearing - it comes out even better. As that [statement] that infants are permitted with all of them, is about when they have not reached [the age of] education; whereas that [statement] that warns (forbids) the adults about minors is about when they have reached [the age of] education. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, etc.:</b> The Rosh wrote in the name of Ri and Riva that these afflictions - even though the Gemara extracts them from verses - are only [from] mnemonics, and he brought several proofs for this thing. And from this reason, we are lenient about them and say (Yoma 73b), \"'A king  and a [new] bride may wash their faces and a woman after childbirth may wear shoes.' This is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis prohibit [it].\" And since the Rabbis prohibit it, we are perforce dealing with cases that do not involve danger. Yet if the prohibition of wearing [leather] shoes is from the Torah (and not just rabbinic), how does Rabbi Eliezer permit it?!? And also in the Gemara (Yoma 77b), we say, \"If one had scabs on his head, he may smear oil in his usual manner, and need not be concerned. And one who is dirty from mud or excrement, he may bathe in his usual manner, and he need not be concerned.\" But if smearing and bathing are from the Torah, how could we lenient about them like this?!? Rather they are certainly rabbinic. But the Ran asked about this and wrote that it appears to him that all of them are from the Torah. However since they are not included in the \"affliction\" that is written explicitly in Scripture - but rather come from inclusions [based on the word] Shabbaton, and as it is found in the Gemara - they are more lenient; and Scripture gave them over to the Sages, and they were more lenient about them, according to what they saw. So they permitted everything that is not done for pleasure. And this is also the opinion of the Rambam, that they are all from the Torah. But it is not clear to me, because of that which is learned later (in a baraita), \"But infants are permitted with all of them except for wearing of shoes.\" And it is shown in the Gemara that, that which it said, \"permitted with all of them,\" means it is permissible for adults to wash them and smear them. And those [things] are certainly done for pleasure. For if one were to deprive these from them for a day, they would not be endangered. Yet if it were from the Torah, how is it permissible? As behold, it is written, \"you shall not eat them (<i>tokhlum</i>)\" (Leviticus 11:42), and we read it as, \"do not feed it to them (<i>tokhilum</i>),\" to warn the adults about the minors! Moreover, since it categorically teaches, \"But infants are permitted with all of them,\" and we do not find [a need to] educate about these [activities] in any place, as we find by fasting - it is implied that until they reach [adulthood], they are permissible concerning all of [these activities] even by way of adults. And granted, if they are rabbinic, it is fine. But if I say that they are from the Torah, how are they permissible? To here are [the words of the Rosh]. But it appears to me that even according to his opinion - that even if they have reached the age of education, they are permitted with all of them - it can be said that it is not difficult at all. Since even though they are forbidden from the Torah; given that they are not clearly explicit in Scripture, and are things that are given over to the Sages - the Sages saw fit not to be stringent with infants about it. For since with eating and drinking that are written clearly in Scripture, it is permissible to feed them and give them to drink with the hands, all the more so, other things. And even though when they reach the age of education, we need to educate them about the prohibition of eating and drinking; they did not see fit to educate them about these things, since they are not explicit in the text. And since [these activities] are [involved in] the growth of the infant, the rabbis did not make a decree about them. And according to the opinion of the Tur - who wrote that in the same way as we educate them about eating and drinking, so too do we educate them about bathing and smearing - it comes out even better. As that [statement] that infants are permitted with all of them, is about when they have not reached [the age of] education; whereas that [statement] that warns (forbids) the adults about minors is about when they have reached [the age of] education. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'.</b> כתב הרא\"ש בשם ר\"י וריב\"א דהני ענויים אע\"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה\"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע\"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר\"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע\"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר\"א ובגמרא (דף ע\"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר\"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב\"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע\"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא\"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ\"ל. ול\"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע\"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ\"ש שאר דברים ואע\"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'.</b> כתב הרא\"ש בשם ר\"י וריב\"א דהני ענויים אע\"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה\"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע\"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר\"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע\"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר\"א ובגמרא (דף ע\"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר\"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב\"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע\"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא\"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ\"ל. ול\"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע\"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ\"ש שאר דברים ואע\"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'.</b> הקשה ע\"ז הרמ\"ה דבהדיא (סנהדרין י\"ב) תניא ר\"מ אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצים לבית הגרנות והא התם דהוה חזיא לעבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש בברייתא ולא עיברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה ובהדיא תניא (שם דף י\"א:) על ג' סימנים מעברים את השנה וכו' על שנים מהם מעברין על אחד מהם אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בר\"ה (דף כ\"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה ההוא בתקופת טבת קאי כדמפרש בהדיא [וכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין, חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא, ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וכי קתני בברייתא על אחד מהם אין מעברין אתקופת תשרי קאי דס\"ל כת\"ק דאידך ברייתא (סנהדרין י\"ג) דקתני אין מעברין את השנה אא\"כ היתה תקופה חסרה ט\"ז יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא, אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, וכיון דאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי מקמי חדא: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> אהרן בר משלם השיב ואמר דעת הרב דהא דקתני אמור מעתה ראויה היתה להתעבר לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת דבפירות האילן לא איירי ברייתא כלל דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר אלא ה\"ק כלומר כיון שלא בכרה א\"י להביא כי אם במקום א' ומין א' והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב אביב בחדש ניסן וכיון שנתמעט כל כך האביב נראה ודאי שהגדיים וטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואע\"פ שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ\"מ היתה השנה ראויה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותן סעד לשנה כדאמרינן לעיל דזמן דאביבא לא מטא ואמריא דעדקין ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו לפי ששנת בצורת היתה וכו' אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני אביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שהם עיקר זמני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. וחזר הרמ\"ה וכתב עליו מין אחד סתמא קתני מנ\"ל לאוקומה בתבואה בלחוד ותו מנ\"ל למידק מקראי דאמריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתאחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אמריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין הן ה\"נ איכא למידק גבי פירות האילן כיון דאיתחר ליה אביב של תבואה כל שכן דאיתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויים בניסן כדרך כל אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמא דפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני שלא הגיע האביב או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון וקאמר מר טעמא לפי שהם עיקר סימני העיבור מן התורה תמיה לי מאי קסבר אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן הוא סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומן וא\"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכולהו מועדות מההוא עידנא דקביעי להו וכ\"ת תורה נתנה רשות לב\"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקר את המועדות ממקומם א\"כ כי חזיא שתא נמי להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב\"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהם וכ\"ש דמתני' קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה עכ\"ל: \n",
+                "<b>על</b> מה שכתוב למעלה שיש ראיה לדברי רבינו מדגרסינן פ\"ק דר\"ה (דף כ\"א) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכו' מ\"כ אע\"ג דההיא דתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'.</b> הקשה ע\"ז הרמ\"ה דבהדיא (סנהדרין י\"ב) תניא ר\"מ אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצים לבית הגרנות והא התם דהוה חזיא לעבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש בברייתא ולא עיברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה ובהדיא תניא (שם דף י\"א:) על ג' סימנים מעברים את השנה וכו' על שנים מהם מעברין על אחד מהם אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בר\"ה (דף כ\"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה ההוא בתקופת טבת קאי כדמפרש בהדיא [וכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין, חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא, ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וכי קתני בברייתא על אחד מהם אין מעברין אתקופת תשרי קאי דס\"ל כת\"ק דאידך ברייתא (סנהדרין י\"ג) דקתני אין מעברין את השנה אא\"כ היתה תקופה חסרה ט\"ז יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא, אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, וכיון דאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי מקמי חדא: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> אהרן בר משלם השיב ואמר דעת הרב דהא דקתני אמור מעתה ראויה היתה להתעבר לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת דבפירות האילן לא איירי ברייתא כלל דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר אלא ה\"ק כלומר כיון שלא בכרה א\"י להביא כי אם במקום א' ומין א' והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב אביב בחדש ניסן וכיון שנתמעט כל כך האביב נראה ודאי שהגדיים וטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואע\"פ שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ\"מ היתה השנה ראויה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותן סעד לשנה כדאמרינן לעיל דזמן דאביבא לא מטא ואמריא דעדקין ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו לפי ששנת בצורת היתה וכו' אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני אביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שהם עיקר זמני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. וחזר הרמ\"ה וכתב עליו מין אחד סתמא קתני מנ\"ל לאוקומה בתבואה בלחוד ותו מנ\"ל למידק מקראי דאמריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתאחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אמריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין הן ה\"נ איכא למידק גבי פירות האילן כיון דאיתחר ליה אביב של תבואה כל שכן דאיתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויים בניסן כדרך כל אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמא דפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני שלא הגיע האביב או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון וקאמר מר טעמא לפי שהם עיקר סימני העיבור מן התורה תמיה לי מאי קסבר אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן הוא סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומן וא\"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכולהו מועדות מההוא עידנא דקביעי להו וכ\"ת תורה נתנה רשות לב\"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקר את המועדות ממקומם א\"כ כי חזיא שתא נמי להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב\"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהם וכ\"ש דמתני' קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה עכ\"ל: \n",
+                "<b>על</b> מה שכתוב למעלה שיש ראיה לדברי רבינו מדגרסינן פ\"ק דר\"ה (דף כ\"א) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכו' מ\"כ אע\"ג דההיא דתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש\"ו השומע ממנו לא יצא.</b> בפ\"ב דמגילה (דף י\"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי\"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט\"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ\"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א\"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע\"ג דגמרא מוקי מתניתין כר\"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק\"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת\"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי\"ף והרא\"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק\"ש פסקו דיצא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי\"ד.</b> פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי\"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי\"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ\"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב:) ורפ\"ב דתעניות (דף י\"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בן עיר שהלך לכרך וכו'.</b> פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י\"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ\"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב\"ע שהלך לכרך בין לב�� כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י\"ד לב\"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב\"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב\"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב\"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב\"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב\"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר\"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה\"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י\"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב\"ע שקריאת מקומו בי\"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י\"ד חוזר לשתי החלוקות ואח\"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב\"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב\"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא\"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב\"ע וכו' כמ\"ש למעלה. א\"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר\"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה\"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י\"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש\"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב\"כ שהלך לעיר שקריאתם בי\"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה\"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב\"ע שהלך לכרך שקריאתן בט\"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי\"ד אבל אם עתיד להתעכב ��ום קריאתם דהיינו ט\"ו אין צריך לקרותה בי\"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע\"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא\"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש\"י וכ\"כ ה\"ה שזה דעת רבינו גם הר\"ן פירש על הרי\"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>וכרך וכל הסמוך לו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שבנוסחת הספרים כ\"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז\"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר\"ן שכתב על מימרת ריב\"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא\"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ\"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב\"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א\"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב\"ל וכו' תנא סמוך אע\"פ שאינו נראה נראה אע\"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע\"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע\"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע\"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה\"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א\"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע\"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה\"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר\"ן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון.</b> אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע\"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע\"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה\"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע\"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י\"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר\"י ב\"ש ז\"ל בתשובותיו הביא תשובת הר\"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד\"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד\"ס.</b> וכתוב בהשגות א\"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע\"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ\"ל. וק\"ל על דבריהם, אם על הראב\"ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד\"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד\"ס וא\"כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה\"ה שכתב שאע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב\"ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד\"ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה\"מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה\"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי\"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ\"ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה\"ה יודה להראב\"ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד\"ס גם לא ד\"ת אבל דברי קבלה. ומ\"ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד\"ס והיה לו לומר אחת מד\"ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד\"ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב\"ן ז\"ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע\"פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי\"ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה\"ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד\"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד\"ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד\"ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז\"ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי\"ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד\"ס וכיון שמצינו לו ז\"ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב\"ד והה\"מ צריכין עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בשאר ימי הפסח וכו'.</b> כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר\"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב\"ן ז\"ל שחילק ביניהם ��בסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה\"מ של פסח אין מברכין עליו: \n",
+                "<b>ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש\"ו השומע ממנו לא יצא.</b> בפ\"ב דמגילה (דף י\"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי\"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט\"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ\"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א\"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע\"ג דגמרא מוקי מתניתין כר\"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק\"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת\"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי\"ף והרא\"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק\"ש פסקו דיצא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי\"ד.</b> פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי\"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי\"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ\"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב:) ורפ\"ב דתעניות (דף י\"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בן עיר שהלך לכרך וכו'.</b> פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י\"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ\"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב\"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י\"ד לב\"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהל�� לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב\"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב\"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב\"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב\"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב\"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר\"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה\"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י\"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב\"ע שקריאת מקומו בי\"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י\"ד חוזר לשתי החלוקות ואח\"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב\"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב\"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא\"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב\"ע וכו' כמ\"ש למעלה. א\"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר\"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה\"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י\"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש\"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב\"כ שהלך לעיר שקריאתם בי\"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה\"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב\"ע שהלך לכרך שקריאתן בט\"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי\"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט\"ו אין צריך לקרותה בי\"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע\"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא\"א לפרש בזמן ��ריאת המקום שיצא וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש\"י וכ\"כ ה\"ה שזה דעת רבינו גם הר\"ן פירש על הרי\"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>וכרך וכל הסמוך לו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שבנוסחת הספרים כ\"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז\"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר\"ן שכתב על מימרת ריב\"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא\"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ\"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב\"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א\"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב\"ל וכו' תנא סמוך אע\"פ שאינו נראה נראה אע\"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע\"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע\"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע\"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה\"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א\"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע\"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה\"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר\"ן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון.</b> אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע\"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע\"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה\"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע\"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י\"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר\"�� ב\"ש ז\"ל בתשובותיו הביא תשובת הר\"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד\"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד\"ס.</b> וכתוב בהשגות א\"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע\"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ\"ל. וק\"ל על דבריהם, אם על הראב\"ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד\"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד\"ס וא\"כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה\"ה שכתב שאע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב\"ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד\"ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה\"מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה\"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי\"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ\"ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה\"ה יודה להראב\"ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד\"ס גם לא ד\"ת אבל דברי קבלה. ומ\"ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד\"ס והיה לו לומר אחת מד\"ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד\"ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב\"ן ז\"ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע\"פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי\"ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה\"ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד\"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד\"ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד\"ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז\"ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי\"ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד\"ס וכיון שמצינו לו ז\"ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב\"ד והה\"מ צריכין עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בשאר ימי הפסח וכו'.</b> כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר\"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב\"ן ז\"ל שחילק ביניהם ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה\"מ של פסח אין מברכין עליו: \n",
+                "<b>ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. . ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין כסף האמור בתורה וכו'.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי. ופירש\"י כלם בשקל הקדש דהוי עשרין מעין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקלו ש\"כ שעורה.</b> זה מבואר על פי מה שאכתוב בסמוך בשם הרי\"ף שמשקל הפרוטה חצי שעורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר הוסיפו חכמים עליו וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ') אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מאה כסף דינר מיתיבי סלע של קדש מ\"ח פונדיונין בתר דאוסיפו עלייהו דתניא עשרים גרה השקל מנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה יכול יפחות ת\"ל הוא. ופירש רש\"י בתר דאוסיפו עליה על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי כ\"ד מעין. יהיה עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת. בפרשת ערכין כתיב הוא בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלע ארבעה דינרים וכו'.</b> מבואר פרק הזהב (מציעא דף נ\"א:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדינר שש מעין וכו' עד ופרוטה אחת משמנה באיסר.</b> בפרק קמא דקדושין (י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקל הפרוטה חצי שעורה,</b> כ\"כ הרי\"ף שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד מטבע אחר היה שם וכו'.</b> כ\"כ רבינו גם בפירוש המשנה ריש פ\"ב דשקלים דתנן מצרפים שקלים דרכונות מפני משוי הדרך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצית השקל זו היא מצותה וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך מנין שאם רצה להוסיף יוסיף וכו' יכול יפחות ת\"ל הוא. ושנינו במשנה פ\"ב דשקלים כשעלו ישראל מהגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרים ובירושלמי סלעים כמשמען טבעין פלגות סילעין דינרין קרטין בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם. ופירש רבינו כשעלו מהגולה היו שוקלים דרכונות ר\"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר\"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעין ר\"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרים והוא רביעית הסלע ולא הודו בזה, עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיה מטבע וכו'.</b> כתב הראב\"ד הדרך הזה וכו'. והם עניים היו והעשירו עכ\"ל. כוונתו לומר שלא היו שוקלים דרכונות מפני שהמטבע שלהם היה דרכונות שהם היו עניים כשעלו מהגולה ואיך אפשר שהיה להם מטבע גדול אלא אף על פי שהמטבע שלהם היה סלע היו שוקלים לשקליהם דרכונות שהם שני סלעים מפני שהיו מתי מעט ואילו לא היו שוקלים אלא מחצית השקל לא היה מספיק לקרבנות צבור. ואיני רואה שום זרות בדברי רבינו דאטו מפני שהם עניים לא יתכן שיהיה להם מין מטבע גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל וכו' עד אין מקבלים מהם.</b> משנה בפרק קמא דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהכהנים חייבים.</b> שם במשנה א\"ר יהודה העיד בן בוכרי שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא. א\"ל ריב\"ז לא כי אלא שכל כהן שאינו שוקל חוטא: \n",
+                "<b>קטן שהתחיל אביו וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית.</b> משנה בסוף שקלים (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שב\"ה קיים נוהגים השקלים בין בא\"י בין בח\"ל.</b> הכי משמע מדתנן בפ\"ג דשקלים שהיה תורם לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' עד ממשכנין אותו.</b> משנה בפ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש כל מי שאינו חייב בשקלים וכו' אין ממשכנין אותו.</b> שם במשנה אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום.</b> משנה פ\"ק דשקלים. ובירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין הכהנים מפני (דרכי שלום) [דרך הכבוד]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כונסין השלחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> רפ\"ב דשקלים כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה, ובירושלמי רפ\"ו דשקלים תני שופרות הללו היו קצרים מלמעלה ורחבים מלמטה מפני הרמאים כלומר כדי שלא יכניס אדם רמאי ידו ויעשה כמי שמטיל באחת מהן ויטול ממה שבהן. ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה עושין שתי תיבות אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ובמקדש היו לפניהם י\"ג תיבות כל תיבה כמין שופר.</b> בפרק ו' דשקלים י\"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת וששה לנדבה. תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינים הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה וכלם עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קנים אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כלם עולות. ובירושלמי ששה לנדבה כנגד שש קרבנות קני זבים קני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה ורבינו כמ\"ש כאן כתב בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמינית למותר חטאת וכו' תשיעית למותר אשם וכו'.</b> אין דבריו מכוונים עם הירושלמי ובתוספתא מכוון כדברי רבינו ונראה שבירושלמי יש ט\"ס: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות בהמה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ממלאין מכל השקלים שיקבצו שם ג' קופות גדולות וכו'.</b> שם בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושנינו עוד שם בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ופי' שם רבינו ענין תורמין שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותו הממון שבלשכה שלש קופות גדולות שמחזיקות כלל גדול מן הממון המכונס והיו נותנין השלש קופות בלשכה מהלשכות תחת מפתח ומנעול ואח\"כ היו מוציאין מאלו השלש קופות ממון באלו השלשה מועדים בכל מועד שיעור ידוע והיו מספקים ממנו לקרבנות ועל נטילת ממון מן הקופות שתרמו בהן אומר בשלשה פרקים תורמין את הלשכה עכ\"ל. וכתב עוד אמתני' דבשלש קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות (שמחזקת) של ג' ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל אחת מהן ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיספקו מהראשונה עד שתכלה ואח\"כ מתחילין מן השניה עד שתכלה ואח\"כ מן השלישית עד שתכלה ואח\"כ ממלאים אותם פעם שנית בפרוס עצרת ואח\"כ ממלאין אותן פעם שלישית בפרוס החג וא\"כ יהיה שיעור מה שמוציאין באלו השלשה זמנים כ\"ז סאה לפי שתשע סאין מוציאין בכל פעם. ונדע מזה כי השלש קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקות כ\"ז סאה כל קופה מהם מחזקת תשע סאין ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקות אותן הג' קופות אותו המותר נקרא שירי הלשכה, עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו (עי' לקמן הלכה ח') שפת יתר הוא זה ואין דרך המשנה כן עכ\"ל. טעמו שהוא מפרש כמו שפירשו התוספות בפרק שני דקידושין. ואינו מוכרח ודברי רבינו נכונים ונלמדים מהירושלמי כמ\"ש בפירוש המשנה הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בר\"ח ניסן ובר\"ח תשרי קודם יו\"ט או אחריו וקודם עצרת בט\"ו יום,</b> רבינו בפירוש המשנה כתב ענין פרוס חצי מועד וכן אמרו בירושלמי כל מה דתנינן פרס פלגא עניינו חצי חדש. ובתוספתא איזהו פרס אין פחות מט\"ו יום קודם לרגל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו \n",
+                "<b>גבי ראש חדש תשרי או אחריו</b> אע\"פ שבמשנה הנזכרה שנינו גבי סברת ר' אליעזר ור\"ש למה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו\"ט וא\"א לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בכ\"ט באלול סובר רבינו דהקדימוהו לאו דוקא דה\"ה שיכולים לאחרו: \n",
+                "<b>וכיצד תורמין אותן וכו' והוא אומר להם אתרום והם אומרים לו תרום תרום וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ז') תניא באחד בניסן ר\"ה לתרומת שקלים ובגמ' מנ\"ל א\"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ופירש\"י חדש בחדשו לחדשי חדשים יתירי לדרשא: \n",
+                "<b>לא הספיקו להם השקלים וכו'.</b> שם בירושלמי שלמה שלישית חוזר ותורם ר״מ אומר יחזור לשירים שהיה ר״מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף. והתוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) הביאו הירושלמי הזה ופירשו דלת״ק חוזר ותורם מתקלין חדתין אחר החג ואל יתרום משירי הלשכה. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר״מ ושבק ת״ק. ונ״ל שטעמו משום דבהאיש מקדש מתיב לרב מדתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דברי ר' יהודה ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה. ופירשו התוספות שם דת״ק סבר כמ״ד חוזר ותורם מתקלין חדתין שהובאו אחרי החג ואל יתרום משירי הלשכה ולכך מועלין בחדתין שמא יצטרכו להם אבל לא בעתיקין לפי שתורת שירי לשכה עליהם ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה ור״מ לטעמיה דאמר שלמו כלם חוזר לשירים ודומים זה לזה דכי היכי דחוזרים לשירים ה״נ חוזרים לעתיקין אם יצטרכו ומשני לא תימא ר״מ אלא אימא ר״י ופירש״י אימא ר״י אומר מועלין בעתיקין. וכיון דבגמ' דידן אמרי' דר״י הוא דאמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר״י הוא דאמר יחזור לשירים והלכה כמותו לגבי ר״מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציא לחוץ וכו'.</b> משנה פרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם תרם את הראשונה וחיפה בקטבלאות שניה וחיפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, ופירש שם רבינו לא היה מחפה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחלה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה ניכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן הג' קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם א\"י עכ\"ל. ובירושלמי נוטל מן הראשונה אע\"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נטל מן השניה חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. ונראה דה\"פ נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה א' מן הראשונה שבגדולות ואע\"פ שעדיין נשאר הרבה בקופה הגדולה הראשונה נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ב' מהקופה הגדולה השניה ואחר כך נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ג' מהקופה הגדולה השלישית וכשיכנס לתרום בעצרת מתחיל לתרום הקופה הקטנה שכתוב בה א' מהקופה הגדולה השלישית שסיים בה ואח\"כ נוטל הקופה הקטנה השניה שכתוב בה ב' מהשניה והיינו דקתני שלמה שלישית כלומר שמילא הקופה הקטנה הראשונה מהקופה הגדולה השלישית חוזר לשניה כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה [ב' מהקופה הקטנה הגדולה השנייה, שלמה שניה חוזר לשלישית כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה] ג' מהקופה הגדולה הראשונה. כנ\"ל פירוש הירושלמי ואין זה מכוון לדברי רבינו שכתב ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם א\"י וכו'.</b> משנה שם ופי' ה\"ר עובדיה לשם ארץ ישראל שהם שלחו שקליהם תחלה שהאחרים עדיין לא הביאו לשם. כרכים המוקפים הסמוכים כמו עמון ומואב מלשון מקיפין בבועי. ומכל מקום בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חילוק מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל, עכ\"ל. וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה וכו'.</b> בפרק בתרא דכתובות דף ק\"א תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ורבינו נראה שגורס על הגבוי ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ופירש\"י על העתיד לגבות ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף וכו'.</b> בפרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומדברים היו עמו משעה שיכנס.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנזהרים כל כך עני ומי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד וכו'.</b> שם תנא דבי ר' ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד ונראה שרבינו מפרש קווץ עני. והראב\"ד כתב וז\"ל כתב זה מפני שראה בירושלמי וכו' שמא יחביא בשערו ע\"כ. ובעל מ\"ע כתב גירסת הי��ושלמי קבוץ בבי\"ת וכתב שטעם רבינו שפי' עני שהוא מקבץ ממקום למקום והפירוש השני נבהל להון מלשון וקובץ על יד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חציי השקלים הכל צריכים להם וכו'.</b> מתבאר בפ\"ק דשקלים במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו חייב בשקלים וכו'.</b> שם ואלו חייבין בקלבון לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור וכו'.</b> שם השוקל ע\"י כהן ע\"י אשה ע\"י עבד ע\"י קטן פטור ופירש שם רבינו אם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן הכהנים פטורים מן הקלבון.</b> נלמד ממה ששנינו השוקל על ידי כהן פטור והוצרך רבינו להשמיענו שהכהנים פטורים מן הקלבון מפני שהם חייבים בשקלים כמו שנתבאר בפרק ראשון ואעפ\"כ פטורים מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם. ויש ספרים שגורסים במשנה דלעיל בהדיא אבל לא כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל עליו ועל העני וכו'.</b> גם זה שם השוקל ע\"י עני או ע\"י שכנו או ע\"י בן עירו פטור אם הלוון חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין שעדיין לא חלקו וכו'.</b> שם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה. [ופי' שם רבינו מעשר בהמה] הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא מעשר והשותפין והאחין בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינם חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבים להוציא מעשר בהמה ממה שילדו צאנם ובקרם וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהן כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותם ולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר שחלקו יתחייבו בקלבון עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא מצאתי לזה שורש בגמרא וכו' אלא האחין השותפין עכ\"ל. ואין בזה השגה מאחר שבקצת ספרים כתוב כן והמגדל עוז הביא כמה ראיות להחזיק דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות אבל אם הביא זה מעותיו וכו'.</b> בעל מגדל עוז נתן טעם לדברי רבינו ואינו מספיק וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון.</b> [משנה פ' מעשר בהמה בכורות נ\"ו:]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האחין והשותפין וכו' וחלקו בכספים וכו' עד עומדין לחלוקה.</b> שם בגמ' (שקלים ו') וכתב הראב\"ד א\"א בירושלמי עד הם עיקר נכסים עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא סבר להא דרבי מנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל להקדש וכו'.</b> משנה פ\"ק דשקלים על ידו ועל ידי חברו חייב בקלבון אחד ר\"מ אומר שני קלבונות נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבונות. ופירש רבינו אם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קלבונות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הקלבון וכו'.</b> שם כמה הוא שיעור קלבון מעה כסף וחכמים אומרים חצי וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. . והקלבונות אינם כשקלים אלא מניחין אותן בפני עצמן וכו'.</b> ירושלמי בסוף פ\"ק דשקלים להיכן היו קלבונו�� נופלים ר\"מ אומר לשקלים ר' אלעזר אומר לנדבה ר\"ש אומר ריקועי פחים צפוי לבית קדשי הקדשים בן עזאי אומר שולחנים היו נוטלין ועושין בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים ור\"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומ\"ה כתב רבינו והקלבונות אינם כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדברי מי סתם וכתב אלא מניחים אותם השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהם ההקדש. והראב\"ד כתב על דברי רבינו הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי עכ\"ל. וכבר כתבתי טוב טעם ודעת בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד שקלו וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים פלוגתא דר\"י ור\"ל וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n",
+                "<b>בני העיר ששלחו שקליהם וכו'.</b> בפרק הזהב (מציעא נ\"ז נ\"ח) אהא דתנן דהקדשות אין שומר חנם נשבע עליהם רמי מדתנן ברפ\"ב דשקלים בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אמר שמואל בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן והא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד אמר רבה נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ר\"א אמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות ופירש\"י ר' אלעזר אמר לעולם שבועה זו ליפטר מתשלומין היא ובש\"ח ודקשיא לך מתניתין דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן. וממה שסתם רבינו כאן וכתב והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שניה ולא חילק בין נתרמה תרומה ללא נתרמה ולקמן גבי ש\"ש כתב ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש\"ש משמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש\"ח אע\"פ שנתרמה תרומה שוקלין שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש\"ח וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה. ויש לתמוה על זה כי ס\"ד דמתני' בש\"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש\"ח היא. וצ\"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש\"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח וכו'.</b> ירושלמי בפ' ב' דשקלים: \n",
+                "<b>נמצאו השקלים הראשונים וכו'.</b> בפ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה.</b> ירושלמי שם ומסיים בה אלו הם הראשונים אלו הם השניים ר' פנחס בר' חנינא ור' אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה (ואחרונה) [וחורנא] אמר אלו שהגיע ליד גזברים תחלה וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלחו שקליהם ביד שומר שכר וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לאנשי העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ואוקמה שמואל (מציעא נ\"ח) בנושא שכר ומאי נגנבו בלסטים מזויין ומאי אבדו שטבעה ספינתו בים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובני העיר פטורים וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים אהא דתנן אם משנתרמה תרומה וכו' פירש רבינו מעות השקלים כשכונסים אותם נותנים אותה בלשכה ידועה ואח\"כ לוקחין ממנו קצת בג' קופות ומוציאים אותו בקרבנות צבור ��זאת הלקיחה נקראת תרומת הלשכה ותניא תורמין על הגבוי ועל העתיד ליגבות ולפיכך אם נתרמה תרומה ואח\"כ אבד הממון נשבעים השלוחים לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם שהרי תורמין על העתיד ליגבות ואם עדיין לא נתרמה תרומה נשבעים השלוחים לאנשי העיר והם שוקלים פעם שניה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק הזהב על הא דאמר שמואל בש\"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן מקשה א\"ה נשבעין לגזברים נשבעין לבני העיר אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכי דלא נחשדינהו וא\"נ כי היכי דלא לקרו להו פושעים. ויש לתמוה למה רבינו השמיט זה וסתם וכתב כלשון המשנה נשבעים לגזברים. וי\"ל שמאחר שאמר ר' אלעזר שבועה זו תק\"ח היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות תו לא צרכינן לההוא שינוייא: \n",
+                "<b>יש מי שאומר שהשקלים הראשונים וכו'. . כתב</b> הראב\"ד בירושלמי מחלוקת אמוראים, עכ\"ל. וכבר כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן חצי שקל לחבירו וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הגוזל או הגונב וכו'. ומ\"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים.</b> כלומר אם לא נתרמה תרומה כדין גונב מההדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה תרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מחצית השקל מן ההקדש וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואח\"כ קרבה בהמה מעל ממעות מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו. והדבר מבואר שמ\"ש רבינו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה הוא פירוש מה ששנינו ואח\"כ קרבה בהמה, ופירש ה\"ר עובדיה השוקל שקלו מן ההקדש שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוון שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול ע\"י ושקל על ידי עצמו דמעל היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה והאי דלא תנייה ברישא משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם וה\"ט שאינו מועל מיד אע\"פ שנהנה כבר לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מההקדש להקדש אע\"פ שנהנה אינו מועל אלא לאחר שעשה מעשה בהקדש השני וכן מוכח בירושלמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>היה של עיר הנדחת לא עשה כלום.</b> הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שקלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו'.</b> שם הפריש שנים והוא סבור שחייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד השני מה את עביד ליה נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים סבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה\"נ אלו לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעות בידו וכו'.</b> משנה פרק ב' דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרין מותרן נדבה וב\"ה אומרים מותרן חולין ובירושלמי ר' יוסי בשם ר' אלעזר במה פליגי במכניס פר��טרוט אבל באומר אלו לשקלי דכ\"ע שמותרן נדבה ר' חזקיה ורב ביבא בשם ר' אלעזר פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודו דמותרן חולין אמר ר' חזקיה מתניתין מסייעא לר' ביבא ופסק כר' ביבא משום דמתני' מסייעא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות שנמצאו וכו' עד מחצה למחצה להחמיר.</b> משנה רפ\"ז דשקלים והטעם שמחצה למחצה יפלו ללבונה מפני שהלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן. כתב ה\"ר עובדיה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה בירושלמי פריך בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבא הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר שמא מקיני חובה נפלו וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה תתכפר האשה ומשני ב\"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן המעות שנמצאו ומקנין אותם לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה וכו'.</b> שם בירושל': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו'.</b> ריש פ\"ד דשקלים התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידים ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקטרת ושכר עשייתה.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים.</b> בר\"פ שני דייני בית גרמו על מעשה לחם הפנים נוטלים שכרן מתרומה הלשכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו\"ם בתחלה גובים להם וכו'</b> [מנחות דף נ\"ב.]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוכות של היכל תחת בנין עשויות וכו'.</b> בר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) אמר ר' נחמן אמר רב נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרוכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דא\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה. ופירש\"י בדבבי בפרוכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינם תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרוכות המבדילות בין היכל לקה\"ק שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואותן פרוכות נעשו מקדשי בדק הבית: \n",
+                "<b>המנורה וכלי שרת וכו'.</b> בר״פ שני דייני (כתובות דף ק״ו:) תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באים מתרומת הלשכה מיתיבי כלי שרת באים ממותר נסכים תנאי היא דתנן ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר״ע אומר מותר נסכים לכלי שרת. ופסק רבינו כר״ע ואע״ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר״י ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר״ע לר' ישמעאל: \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן התם בעא ר' הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושים אותם א\"ל אין נעשים אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע וכו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי אמר רבי אבהו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לכלי שרת. ויש לתמוה דמשמע דפליגי ארבי ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדק הבית לא. וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו: \n",
+                "<b>בגדי כהונה וכו'.</b> הכל מתרומת הלשכה [תוספתא יומא פ\"א]: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגיהי ספרים שבירושלים וכו' עד כדי צרכן.</b> פרק שני דייני (כתובות דף ק\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו'.</b> בפרק ג' דפרה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן היו עושים כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח.</b> משנה פ' ב' שעירים (יומא ס\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושניהם נעשין משירי הלשכה.</b> משנה פרק ד' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים. אבל בגמרא דידן ר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) מזבח העולה הלשכות והעזרות באים מקדשי בדק הבית, ויש לתמוה למה הניח רבינו גמרא דידן ופסק כירושלמי: \n",
+                "<b>אמת המים שבירושלים וכו' עד משירי הלשכה.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ועכו\"ם שהתנדב מעות לדברים אלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו גר תושב.</b> הוא נלמוד מדמשוה התם כותי עם העכו\"ם וכותיים באותו זמן לא היו עובדים ע\"א וקתני דאין מקבלים מהן וכ\"ש לגר תושב ואפילו מ\"ד התם בירושלמי [דמקבלין] מן הכותי ע\"כ לא אמר [אלא] בכותי אבל לא בגר תושב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר תרומת הלשכה וכו'.</b> פ\"ד דשקלים תנאי ב\"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ושם במשנה מותר תרומה ר\"ע אומר לקיץ המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שקלים שלא וכו'.</b> ירושלמי ס\"פ אלו הם הממונים תנן התם קדשי מזבח מוציאים הראוי להם מקדשי בדק הבית א\"ר חייא כן היא מתניתין קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית [אין] מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח כך היא הגירסא הנכונה. וכתב הראב\"ד בשקלים ירושלמי מצא דבר זה וכו' שהרי שנינו כן במעילה עכ\"ל. וטעמו משום דמסיים בה התם והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית א\"ר חזקיה כיני מתניתין לצורך לשכת בדק הבית וזה נאמר על מתניתין דקתני שתי לשכות היו במקדש אחת מהן לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה אחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית. וסובר הראב\"ד דכיון דעל האי מתניתין הוא דאתמר לא נאמר אלא בלשכה זו דוקא. ופשטא דירושלמי לא משמע כוותיה. ובעל מגדל עוז הביא ראיות לדברי רבינו. והירושלמי הזה צריך למוד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> משיגיע ר\"ח ניסן וכו'.</b> בפ' קמא דר\"ה (דף ז'): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הגיע ר\"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים וכו'.</b> בפ\"ק דשבועות (דף י' י\"א) אמר עולא א\"ר יוחנן תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א\"ל רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם. ופירש\"י תמידין שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכשמגיע ר\"ח ניסן לא היו מקריבים שום קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר בפ\"ק דר\"ה ונמצאו בכל שנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה, נפדים תמימים להכשירם בשנה זו מחללים אותם על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכך היו עושים במותר הקטרת וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פ\"ד משקלים: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,215 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. . ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין כסף האמור בתורה וכו'.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי. ופירש\"י כלם בשקל הקדש דהוי עשרין מעין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקלו ש\"כ שעורה.</b> זה מבואר על פי מה שאכתוב בסמוך בשם הרי\"ף שמשקל הפרוטה חצי שעורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר הוסיפו חכמים עליו וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ') אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מאה כסף דינר מיתיבי סלע של קדש מ\"ח פונדיונין בתר דאוסיפו עלייהו דתניא עשרים גרה השקל מנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה יכול יפחות ת\"ל הוא. ופירש רש\"י בתר דאוסיפו עליה על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי כ\"ד מעין. יהיה עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת. בפרשת ערכין כתיב הוא בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלע ארבעה דינרים וכו'.</b> מבואר פרק הזהב (מציעא דף נ\"א:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדינר שש מעין וכו' עד ופרוטה אחת משמנה באיסר.</b> בפרק קמא דקדושין (י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקל הפרוטה חצי שעורה,</b> כ\"כ הרי\"ף שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד מטבע אחר היה שם וכו'.</b> כ\"כ רבינו גם בפירוש המשנה ריש פ\"ב דשקלים דתנן מצרפים שקלים דרכונות מפני משוי הדרך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצית השקל זו היא מצותה וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך מנין שאם רצה להוסיף יוסיף וכו' יכול יפחות ת\"ל הוא. ושנינו במשנה פ\"ב דשקלים כשעלו ישראל מהגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרים ובירושלמי סלעים כמשמען טבעין פלגות סילעין דינרין קרטין בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם. ופירש רבינו כשעלו מהגולה היו שוקלים דרכונות ר\"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר\"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעין ר\"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרים והוא רביעית הסלע ולא הודו בזה, עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיה מטבע וכו'.</b> כתב הראב\"ד הדרך הזה וכו'. והם עניים היו והעשירו עכ\"ל. כוונתו לומר שלא היו שוקלים דרכונות מפני שהמטבע שלהם היה דרכונות שהם היו עניים כשעלו מהגולה ואיך אפשר שהיה להם מטבע גדול אלא אף על פי שהמטבע שלהם היה סלע היו שוקלים לשקליהם דרכונות שהם שני סלעים מפני שהיו מתי מעט ואילו לא היו שוקלים אלא מחצית השקל לא היה מספיק לקרבנות צבור. ואיני רואה שום זרות בדברי רבינו דאטו מפני שהם עניים לא יתכן שיהיה להם מין מטבע גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל וכו' עד אין מקבלים מהם.</b> משנה בפרק קמא דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהכהנים חיי��ים.</b> שם במשנה א\"ר יהודה העיד בן בוכרי שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא. א\"ל ריב\"ז לא כי אלא שכל כהן שאינו שוקל חוטא: \n",
+                "<b>קטן שהתחיל אביו וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית.</b> משנה בסוף שקלים (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שב\"ה קיים נוהגים השקלים בין בא\"י בין בח\"ל.</b> הכי משמע מדתנן בפ\"ג דשקלים שהיה תורם לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' עד ממשכנין אותו.</b> משנה בפ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש כל מי שאינו חייב בשקלים וכו' אין ממשכנין אותו.</b> שם במשנה אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום.</b> משנה פ\"ק דשקלים. ובירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין הכהנים מפני (דרכי שלום) [דרך הכבוד]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כונסין השלחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> רפ\"ב דשקלים כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה, ובירושלמי רפ\"ו דשקלים תני שופרות הללו היו קצרים מלמעלה ורחבים מלמטה מפני הרמאים כלומר כדי שלא יכניס אדם רמאי ידו ויעשה כמי שמטיל באחת מהן ויטול ממה שבהן. ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה עושין שתי תיבות אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ובמקדש היו לפניהם י\"ג תיבות כל תיבה כמין שופר.</b> בפרק ו' דשקלים י\"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת וששה לנדבה. תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינים הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה וכלם עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קנים אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כלם עולות. ובירושלמי ששה לנדבה כנגד שש קרבנות קני זבים קני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה ורבינו כמ\"ש כאן כתב בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמינית למותר חטאת וכו' תשיעית למותר אשם וכו'.</b> אין דבריו מכוונים עם הירושלמי ובתוספתא מכוון כדברי רבינו ונראה שבירושלמי יש ט\"ס: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות בהמה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ממלאין מכל השקלים שיקבצו שם ג' קופות גדולות וכו'.</b> שם בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושנינו עוד שם בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ופי' שם רבינו ענין תורמין שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותו הממון שבלשכה שלש קופות גדולות שמחזיקות כלל גדול מן הממון המכונס והיו נותנין השלש קופות בלשכה מהלשכות תחת מפתח ומנעול ואח\"כ היו מוציאין מאלו השלש קופות ממון באלו השלשה מועדים בכל מועד שיעור ידוע והיו מספקים ממנו לקרבנות ועל נטילת ממון מן הקופות שתרמו בהן אומר בשלשה פרקים תורמין את הלשכה עכ\"ל. וכתב עוד אמתני' דבשלש קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות (שמחזקת) של ג' ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל אחת מהן ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיספקו מהראשונה עד שתכלה ואח\"כ מתחילין מן השניה עד שתכלה ואח\"כ מן השלישית עד שתכלה ואח\"כ ממלאים אותם פעם שנית בפרוס עצרת ואח\"כ ממלאין אותן פעם שלישית בפרוס החג וא\"כ יהיה שיעור מה שמוציאין באלו השלשה זמנים כ\"ז סאה לפי שתשע סאין מוציאין בכל פעם. ונדע מזה כי השלש קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקות כ\"ז סאה כל קופה מהם מחזקת תשע סאין ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקות אותן הג' קופות אותו המותר נקרא שירי הלשכה, עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו (עי' לקמן הלכה ח') שפת יתר הוא זה ואין דרך המשנה כן עכ\"ל. טעמו שהוא מפרש כמו שפירשו התוספות בפרק שני דקידושין. ואינו מוכרח ודברי רבינו נכונים ונלמדים מהירושלמי כמ\"ש בפירוש המשנה הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בר\"ח ניסן ובר\"ח תשרי קודם יו\"ט או אחריו וקודם עצרת בט\"ו יום,</b> רבינו בפירוש המשנה כתב ענין פרוס חצי מועד וכן אמרו בירושלמי כל מה דתנינן פרס פלגא עניינו חצי חדש. ובתוספתא איזהו פרס אין פחות מט\"ו יום קודם לרגל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו \n",
+                "<b>גבי ראש חדש תשרי או אחריו</b> אע\"פ שבמשנה הנזכרה שנינו גבי סברת ר' אליעזר ור\"ש למה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו\"ט וא\"א לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בכ\"ט באלול סובר רבינו דהקדימוהו לאו דוקא דה\"ה שיכולים לאחרו: \n",
+                "<b>וכיצד תורמין אותן וכו' והוא אומר להם אתרום והם אומרים לו תרום תרום וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ז') תניא באחד בניסן ר\"ה לתרומת שקלים ובגמ' מנ\"ל א\"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ופירש\"י חדש בחדשו לחדשי חדשים יתירי לדרשא: \n",
+                "<b>לא הספיקו להם השקלים וכו'.</b> שם בירושלמי שלמה שלישית חוזר ותורם ר״מ אומר יחזור לשירים שהיה ר״מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף. והתוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) הביאו הירושלמי הזה ופירשו דלת״ק חוזר ותורם מתקלין חדתין אחר החג ואל יתרום משירי הלשכה. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר״מ ושבק ת״ק. ונ״ל שטעמו משום דבהאיש מקדש מתיב לרב מדתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דברי ר' יהודה ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה. ופירשו התוספות שם דת״ק סבר כמ״ד חוזר ותורם מתקלין חדתין שהובאו אחרי החג ואל יתרום משירי הלשכה ולכך מועלין בחדתין שמא יצטרכו להם אבל לא בעתיקין לפי שתורת שירי לשכה עליהם ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה ור״מ לטעמיה דאמר שלמו כלם חוזר לשירים ודומים זה לזה דכי היכי דחוזרים לשירים ה״נ חוזרים לעתיקין אם יצטרכו ומשני לא תימא ר״מ אלא אימא ר״י ופירש״י אימא ר״י אומר מועלין בעתיקין. וכיון דבגמ' דידן אמרי' דר״י הוא דאמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר״י הוא דאמר יחזור לשירים והלכה כמותו לגבי ר״מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קופות הקטנות שהו�� תורם בהן ומוציא לחוץ וכו'.</b> משנה פרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם תרם את הראשונה וחיפה בקטבלאות שניה וחיפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, ופירש שם רבינו לא היה מחפה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחלה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה ניכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן הג' קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם א\"י עכ\"ל. ובירושלמי נוטל מן הראשונה אע\"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נטל מן השניה חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. ונראה דה\"פ נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה א' מן הראשונה שבגדולות ואע\"פ שעדיין נשאר הרבה בקופה הגדולה הראשונה נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ב' מהקופה הגדולה השניה ואחר כך נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ג' מהקופה הגדולה השלישית וכשיכנס לתרום בעצרת מתחיל לתרום הקופה הקטנה שכתוב בה א' מהקופה הגדולה השלישית שסיים בה ואח\"כ נוטל הקופה הקטנה השניה שכתוב בה ב' מהשניה והיינו דקתני שלמה שלישית כלומר שמילא הקופה הקטנה הראשונה מהקופה הגדולה השלישית חוזר לשניה כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה [ב' מהקופה הקטנה הגדולה השנייה, שלמה שניה חוזר לשלישית כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה] ג' מהקופה הגדולה הראשונה. כנ\"ל פירוש הירושלמי ואין זה מכוון לדברי רבינו שכתב ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם א\"י וכו'.</b> משנה שם ופי' ה\"ר עובדיה לשם ארץ ישראל שהם שלחו שקליהם תחלה שהאחרים עדיין לא הביאו לשם. כרכים המוקפים הסמוכים כמו עמון ומואב מלשון מקיפין בבועי. ומכל מקום בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חילוק מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל, עכ\"ל. וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה וכו'.</b> בפרק בתרא דכתובות דף ק\"א תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ורבינו נראה שגורס על הגבוי ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ופירש\"י על העתיד לגבות ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף וכו'.</b> בפרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומדברים היו עמו משעה שיכנס.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנזהרים כל כך עני ומי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד וכו'.</b> שם תנא דבי ר' ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד ונראה שרבינו מפרש קווץ עני. והראב\"ד כתב וז\"ל כתב זה מפני שראה בירושלמי וכו' שמא יחביא בשערו ע\"כ. ובעל מ\"ע כתב גירסת הירושלמי קבוץ בבי\"ת וכתב שטעם רבינו שפי' עני שהוא מקבץ ממקום למקום והפירוש השני נבהל להון מלשון וקובץ על יד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חציי השקלים הכל צריכים להם וכו'.</b> מתבאר בפ\"ק דשקלים במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו חייב בשקלים וכו'.</b> שם ��אלו חייבין בקלבון לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור וכו'.</b> שם השוקל ע\"י כהן ע\"י אשה ע\"י עבד ע\"י קטן פטור ופירש שם רבינו אם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן הכהנים פטורים מן הקלבון.</b> נלמד ממה ששנינו השוקל על ידי כהן פטור והוצרך רבינו להשמיענו שהכהנים פטורים מן הקלבון מפני שהם חייבים בשקלים כמו שנתבאר בפרק ראשון ואעפ\"כ פטורים מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם. ויש ספרים שגורסים במשנה דלעיל בהדיא אבל לא כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל עליו ועל העני וכו'.</b> גם זה שם השוקל ע\"י עני או ע\"י שכנו או ע\"י בן עירו פטור אם הלוון חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין שעדיין לא חלקו וכו'.</b> שם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה. [ופי' שם רבינו מעשר בהמה] הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא מעשר והשותפין והאחין בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינם חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבים להוציא מעשר בהמה ממה שילדו צאנם ובקרם וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהן כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותם ולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר שחלקו יתחייבו בקלבון עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא מצאתי לזה שורש בגמרא וכו' אלא האחין השותפין עכ\"ל. ואין בזה השגה מאחר שבקצת ספרים כתוב כן והמגדל עוז הביא כמה ראיות להחזיק דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות אבל אם הביא זה מעותיו וכו'.</b> בעל מגדל עוז נתן טעם לדברי רבינו ואינו מספיק וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון.</b> [משנה פ' מעשר בהמה בכורות נ\"ו:]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האחין והשותפין וכו' וחלקו בכספים וכו' עד עומדין לחלוקה.</b> שם בגמ' (שקלים ו') וכתב הראב\"ד א\"א בירושלמי עד הם עיקר נכסים עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא סבר להא דרבי מנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל להקדש וכו'.</b> משנה פ\"ק דשקלים על ידו ועל ידי חברו חייב בקלבון אחד ר\"מ אומר שני קלבונות נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבונות. ופירש רבינו אם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קלבונות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הקלבון וכו'.</b> שם כמה הוא שיעור קלבון מעה כסף וחכמים אומרים חצי וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. . והקלבונות אינם כשקלים אלא מניחין אותן בפני עצמן וכו'.</b> ירושלמי בסוף פ\"ק דשקלים להיכן היו קלבונות נופלים ר\"מ אומר לשקלים ר' אלעזר אומר לנדבה ר\"ש אומר ריקועי פחים צפוי לבית קדשי הקדשים בן עזאי אומר שולחנים היו נוטלין ועושין בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים ור\"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומ\"ה כתב רבינו והקלבונות אינם כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדב��י מי סתם וכתב אלא מניחים אותם השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהם ההקדש. והראב\"ד כתב על דברי רבינו הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי עכ\"ל. וכבר כתבתי טוב טעם ודעת בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד שקלו וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים פלוגתא דר\"י ור\"ל וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n",
+                "<b>בני העיר ששלחו שקליהם וכו'.</b> בפרק הזהב (מציעא נ\"ז נ\"ח) אהא דתנן דהקדשות אין שומר חנם נשבע עליהם רמי מדתנן ברפ\"ב דשקלים בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אמר שמואל בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן והא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד אמר רבה נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ר\"א אמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות ופירש\"י ר' אלעזר אמר לעולם שבועה זו ליפטר מתשלומין היא ובש\"ח ודקשיא לך מתניתין דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן. וממה שסתם רבינו כאן וכתב והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שניה ולא חילק בין נתרמה תרומה ללא נתרמה ולקמן גבי ש\"ש כתב ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש\"ש משמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש\"ח אע\"פ שנתרמה תרומה שוקלין שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש\"ח וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה. ויש לתמוה על זה כי ס\"ד דמתני' בש\"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש\"ח היא. וצ\"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש\"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח וכו'.</b> ירושלמי בפ' ב' דשקלים: \n",
+                "<b>נמצאו השקלים הראשונים וכו'.</b> בפ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה.</b> ירושלמי שם ומסיים בה אלו הם הראשונים אלו הם השניים ר' פנחס בר' חנינא ור' אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה (ואחרונה) [וחורנא] אמר אלו שהגיע ליד גזברים תחלה וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלחו שקליהם ביד שומר שכר וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לאנשי העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ואוקמה שמואל (מציעא נ\"ח) בנושא שכר ומאי נגנבו בלסטים מזויין ומאי אבדו שטבעה ספינתו בים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובני העיר פטורים וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים אהא דתנן אם משנתרמה תרומה וכו' פירש רבינו מעות השקלים כשכונסים אותם נותנים אותה בלשכה ידועה ואח\"כ לוקחין ממנו קצת בג' קופות ומוציאים אותו בקרבנות צבור וזאת הלקיחה נקראת תרומת הלשכה ותניא תורמין על הגבוי ועל העתיד ליגבות ולפיכך אם נתרמה תרומה ואח\"כ אבד הממון נשבעים השלוחים לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם שהרי תורמין על העתיד ליגבות ואם עדיין לא נתרמה תרומה נשבעים השלוחים לאנשי העיר והם שוקלים פעם שניה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק הזהב על הא דאמר שמואל בש\"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן מקשה א\"ה נשבעין לגזברים נשבעין לבני העיר אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכי דלא נחשדינהו וא\"נ כי היכי דלא לקרו להו פושעים. ויש לתמוה למה רבינו השמיט זה וסתם וכתב כלשון המשנה נשבעים לגזברים. וי\"ל שמאחר שאמר ר' אלעזר שבועה זו תק\"ח היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות תו לא צרכינן לההוא שינוייא: \n",
+                "<b>יש מי שאומר שהשקלים הראשונים וכו'. . כתב</b> הראב\"ד בירושלמי מחלוקת אמוראים, עכ\"ל. וכבר כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן חצי שקל לחבירו וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הגוזל או הגונב וכו'. ומ\"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים.</b> כלומר אם לא נתרמה תרומה כדין גונב מההדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה תרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מחצית השקל מן ההקדש וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואח\"כ קרבה בהמה מעל ממעות מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו. והדבר מבואר שמ\"ש רבינו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה הוא פירוש מה ששנינו ואח\"כ קרבה בהמה, ופירש ה\"ר עובדיה השוקל שקלו מן ההקדש שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוון שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול ע\"י ושקל על ידי עצמו דמעל היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה והאי דלא תנייה ברישא משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם וה\"ט שאינו מועל מיד אע\"פ שנהנה כבר לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מההקדש להקדש אע\"פ שנהנה אינו מועל אלא לאחר שעשה מעשה בהקדש השני וכן מוכח בירושלמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>היה של עיר הנדחת לא עשה כלום.</b> הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שקלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו'.</b> שם הפריש שנים והוא סבור שחייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד השני מה את עביד ליה נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים סבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה\"נ אלו לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעות בידו וכו'.</b> משנה פרק ב' דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרין מותרן נדבה וב\"ה אומרים מותרן חולין ובירושלמי ר' יוסי בשם ר' אלעזר במה פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי דכ\"ע שמותרן נדבה ר' חזקיה ורב ביבא בשם ר' אלעזר פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודו דמותרן חולין אמר ר' חזקיה מתניתין מסייעא לר' ביבא ופסק כר' ביבא משום דמתני' מסייעא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות שנמצאו וכו' עד מחצה למחצה להחמיר.</b> משנה רפ\"ז דשקלים והטעם שמחצה למחצה יפלו ללבונה מפני שהלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן. כתב ה\"ר עובדיה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה בירושלמי פריך בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבא הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר שמא מקיני חובה נפלו וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה תתכפר האשה ומשני ב\"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן המעות שנמצאו ומקנין אותם לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה וכו'.</b> שם בירושל': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו'.</b> ריש פ\"ד דשקלים התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידים ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקטרת ושכר עשייתה.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים.</b> בר\"פ שני דייני בית גרמו על מעשה לחם הפנים נוטלים שכרן מתרומה הלשכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו\"ם בתחלה גובים להם וכו'</b> [מנחות דף נ\"ב.]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוכות של היכל תחת בנין עשויות וכו'.</b> בר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) אמר ר' נחמן אמר רב נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרוכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דא\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה. ופירש\"י בדבבי בפרוכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינם תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרוכות המבדילות בין היכל לקה\"ק שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואותן פרוכות נעשו מקדשי בדק הבית: \n",
+                "<b>המנורה וכלי שרת וכו'.</b> בר״פ שני דייני (כתובות דף ק״ו:) תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באים מתרומת הלשכה מיתיבי כלי שרת באים ממותר נסכים תנאי היא דתנן ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר״ע אומר מותר נסכים לכלי שרת. ופסק רבינו כר״ע ואע״ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר״י ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר״ע לר' ישמעאל: \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן התם בעא ר' הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושים אותם א\"ל אין נעשים אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע וכו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי אמר רבי אבהו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לכלי שרת. ויש לתמוה דמשמע דפליגי ארבי ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדק הבית לא. וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו: \n",
+                "<b>בגדי כהונה וכו'.</b> הכל מתרומת הלשכה [תוספתא יומא פ\"א]: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגיהי ספרים שבירושלים וכו' עד כדי צרכן.</b> פרק שני דייני (כתובות דף ק\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו'.</b> בפרק ג' דפרה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן היו עושים כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח.</b> משנה פ' ב' שעירים (יומא ס\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושניהם נעשין משירי הלשכה.</b> משנה פרק ד' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים. אבל בגמרא דידן ר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) מזבח העולה הלשכות והעזרות באים מקדשי בדק הבית, ויש לתמוה למה הניח רבינו גמרא דידן ופסק כירושלמי: \n",
+                "<b>אמת המים שבירושלים וכו' עד משירי הלשכה.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ועכו\"ם שהתנדב מעות לדברים אלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו גר תושב.</b> הוא נלמוד מדמשוה התם כותי עם העכו\"ם וכותיים באותו זמן לא היו עובדים ע\"א וקתני דאין מקבלים מהן וכ\"ש לגר תושב ואפילו מ\"ד התם בירושלמי [דמקבלין] מן הכותי ע\"כ לא אמר [אלא] בכותי אבל לא בגר תושב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר תרומת הלשכה וכו'.</b> פ\"ד דשקלים תנאי ב\"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ושם במשנה מותר תרומה ר\"ע אומר לקיץ המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שקלים שלא וכו'.</b> ירושלמי ס\"פ אלו הם הממונים תנן התם קדשי מזבח מוציאים הראוי להם מקדשי בדק הבית א\"ר חייא כן היא מתניתין קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית [אין] מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח כך היא הגירסא הנכונה. וכתב הראב\"ד בשקלים ירושלמי מצא דבר זה וכו' שהרי שנינו כן במעילה עכ\"ל. וטעמו משום דמסיים בה התם והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית א\"ר חזקיה כיני מתניתין לצורך לשכת בדק הבית וזה נאמר על מתניתין דקתני שתי לשכות היו במקדש אחת מהן לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה אחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית. וסובר הראב\"ד דכיון דעל האי מתניתין הוא דאתמר לא נאמר אלא בלשכה זו דוקא. ופשטא דירושלמי לא משמע כוותיה. ובעל מגדל עוז הביא ראיות לדברי רבינו. והירושלמי הזה צריך למוד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> משיגיע ר\"ח ניסן וכו'.</b> בפ' קמא דר\"ה (דף ז'): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הגיע ר\"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים וכו'.</b> בפ\"ק דשבועות (דף י' י\"א) אמר עולא א\"ר יוחנן תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א\"ל רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם. ופירש\"י תמידין שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכשמגיע ר\"ח ניסן לא היו מקריבים שום קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר בפ\"ק דר\"ה ונמצאו בכל שנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה, נפדים תמימים להכשירם בשנה זו מחללים אותם על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה וכיון שיצא�� לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכך היו עושים במותר הקטרת וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פ\"ד משקלים: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json

@@ -0,0 +1,298 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש.</b> בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ו:) תנן שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יוה\"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת\"ק ור\"י לעיכובא פליגי וכיון דקי\"ל כר\"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע\"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א\"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר\"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה\"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר\"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"י אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ\"ג וכן כתב הר\"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ\"ש ושופר שתוקעים בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה\"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא\"ש כתב לכאורה נראה דל\"פ ת\"ק ור\"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר\"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור\"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר\"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב\"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר\"ה ויוה\"כ בכפופים היינו משום דיליף ר\"ה ויוה\"כ מהדדי בג\"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר\"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר\"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר\"ה אלא בכפוף. ונ\"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג\"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר\"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה\"כ להצריך כפופים למצוה ואע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ\"ל הרא\"ש. וגם ה\"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר\"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ\"כ שם א\"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע\"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ועיקר עכ\"ל המגיד. ומה שתמה על הראב\"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב\"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר\"ה של יעל פשוט נקט יעל וה\"ה לשאר מינין דאע\"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב\"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב\"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואע\"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'.</b> קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר\"ה ל\"ג ל\"ד) מייתינן לה בהיקשא א\"נ בג\"ש. ונ\"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר\"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת\"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת\"ל שביעי שביעי לג\"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג\"ש ה\"ק אי לאו ג\"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג\"ש לא צריך היקשא ופירש\"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר\"ה מיובל בהיקשא דאין ת\"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג\"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר\"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה\"ק אי לאו ג\"ש אילו לא נאמרה ג\"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג\"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע\"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג\"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ\"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג\"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג\"ש ור\"ל השתא דאתמר ג\"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט\"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר\"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שופר של וכו' יצא.</b> היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.</b> פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור השופר וכו'.</b> נתבאר בהמפלת (נדה כ\"ו) דהיינו טפח שוחק: \n",
+                "<b>נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק.</b> פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר\"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: \n",
+                "<b>סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כוונת רבינו ז\"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע\"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז\"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר\"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז\"ל ועדותו של הר\"ן תכריע: \n",
+                "<b>דבק שברי שופרות.</b> מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע\"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צפהו זהב מבפנים וכו'.</b> ברייתא פרק ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע\"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא\"כ אינה חלוקה בפני עצמה: \n",
+                "<b>נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא.</b> ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי\"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> היה ארוך וקצרו כשר.</b> אע\"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א\"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: \n",
+                "<b>או צרור</b> כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: \n",
+                "<b>התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'.</b> כתב הר\"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ\"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה\"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז\"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע\"פ שיש לדחות ולומר דה\"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: \n",
+                "<b>מ\"כ</b> ראיה לדברי הר\"ם דפיטס מתוך שאינו כ\"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע\"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב\"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע\"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ\"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה\"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי\"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ\"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ\"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר\"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'.</b> ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר\"ה כ\"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד\"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר\"ה קמ\"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'.</b> הרב בעל מגיד משנה ז\"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב\"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז\"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו\"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז\"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ\"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס\"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע\"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע\"ג דשופר מידחיא דקי\"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ן ז\"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר\"ה כ\"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ\"ל:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התינוקות וכו' בשבת שאינה יו\"ט.</b> כלומר שאינו ר\"ה וכ\"ש בשבת שחל ר\"ה בו מיהו ה\"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר\"ה. ומדברי רש\"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו\"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא\"ת מ\"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ\"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י\"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא\"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'.</b> פרק יו\"ט של ר\"ה (ר\"ה כ\"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ\"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת\"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שחרב בית המקדש.</b> משנה שם (דף כ\"ט:) משחרב ב\"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד. ופי' רבינו ב\"ד קבוע וסמוך: \n",
+                "<b>ואין תוקעין בשבת אלא בב\"ד שקידשו וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול בלבד וכו'.</b> ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א\"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול.</b> פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו וכו'.</b> קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע\"פ הראייה תוקעין בב\"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב\"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב\"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש. ונ\"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב\"ד אע\"פ שלא קדשו את החדש באותו ב\"ד היו באים לתקוע אף בב\"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר\"ה ותוקעין בשבת דלאו יו\"ט וא\"כ עכשיו שהכל עושין ע\"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב\"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב\"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב\"ד שקדשו את החדש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'.</b> שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת\"ל שצריך ה\"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ\"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע\"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.</b> לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש\"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'.</b> סוף פ\"ק דסוכה (דף י\"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ\"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע\"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד\"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב\"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ\"ל ורבב\"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ\"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בין האילנות וכו'.</b> נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוכה שאין לה גג וכו'.</b> כתב ה\"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט\"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרא\"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ\"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא\"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא\"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ\"ל. ול\"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א\"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה\"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט\"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע\"פ שאינם נראים מחוורים עכ\"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט\"ז טפחים וא\"כ הוא סובר שאע\"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא\"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ\"ה מכשרינן לה וא\"כ תפול עליו קושית הרא\"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ\"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'.</b> כתב ה\"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר\"ן לדעת הרי\"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש\"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע\"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע\"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש\"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ\"נ גם מדברי הר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'.</b> כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק\"ל דא\"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בנה איצטבה באמצעה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז\"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע\"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא\"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע\"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס\"ל כהר\"ן שחלק על רש\"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ\"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ\"ל דסד\"א דניגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא קמ\"ל. ומ\"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה.</b> הר\"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בירקות וכו'.</b> ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי\"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י\"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב סיכך בירקות וכו'.</b> היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן עליה נסר וכו'.</b> כתב הרב המגיד וה\"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול\"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע\"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'.</b> פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי\"ף שכתב הר\"ן פ\"ק דסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן החוטט בגדיש וכו'.</b> נראה מפירוש רש\"י (סוכה ט\"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ\"ל הר\"ן): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבילות קטנות שאגדו אותם למנין.</b> ק\"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ\"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו תחת האילן וכו'.</b> כתב ה\"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז\"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח\"כ קצצן אם ה��ה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע\"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע\"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע\"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'.</b> הכל משנה פ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר.</b> יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'.</b> כתב ה\"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ\"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר\"ת שכתבו התוספות (עירובין ט\"ו:) והא א\"א לצמצם א\"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר\"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא\"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש\"י דע\"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה\"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א\"כ אע\"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי\"ל דפרוץ כעומד מותר. די\"ל דשאני הכא שא\"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא\"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרב��נו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ\"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר\"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ\"ל דה\"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא\"א לצמצם וה\"ל פרוץ מרובה על העומד מש\"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא\"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש\"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ\"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא\"א לצמצם כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נויי סוכה אין ממעטין בגובהה.</b> פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא\"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'.</b> הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ\"ש למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרך הסיכוך להיות קל.</b> פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: \n",
+                "<b>היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.</b> למד הר\"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה\"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה\"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע\"פ שהעלה הר\"ן שאינן נראין בעיניו דברי י\"א מ\"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג\"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: \n",
+                "<b>ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'.</b> כתב הר\"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכה על גבי סוכה וכו'.</b> בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע\"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע\"י הדחק, לכך נ\"ל דל\"ג אף אלא ה\"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש\"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע\"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה\"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב\"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הגזולה כשרה וכו'.</b> פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קטן שאינו צריך לאמו וכו'.</b> כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע\"פ שרבינו סתם בפ\"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ��' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.</b> (סוכה כ\"ה) פירש\"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'.</b> בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה.</b> שם (דף כ\"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש\"י והרי\"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר\"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה\"ל מצטער ופטור מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'.</b> כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ\"ש הרב המגיד. אלא ה\"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו\"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א\"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא\"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א\"נ משום דאית ביה איסור טלטול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה.</b> פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב\"ם עכ\"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים.</b> כתב הרא\"ש נ\"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה ש��לה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ\"ל. ומהרא\"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ\"ל לפרושי מלתא דהרמב\"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת\"ל ערבי נחל מ\"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא\"ם דברי הרא\"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ\"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שם מין ערבה שאין וכו'.</b> דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש\"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ\"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד\"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב.</b> לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ\"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ\"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י\"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע\"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ\"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב\"ו על נטילת לולב ה\"נ סמך על מ\"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע\"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם רצה להוסיף וכו'.</b> מדברי ה\"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע\"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר\"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע\"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב\"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ\"ל הר\"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ\"ה ז\"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב\"ם ואח\"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב\"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ\"ט ערבי נחל כתיב ואע\"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת\"ל עדים דאע\"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי\"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> יוסף המחבר באו לידי תשובות הר\"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה\"ז פסול ומ\"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא\"ש כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משיגביה ארבעה וכו'.</b> וכתבו המפרשים דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי\"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט\"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוליך וכו'.</b> בירושלמי תנא צריך לנענע ג\"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א\"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה\"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג\"פ בכל דבר ודבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> בזמן שבהמ\"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'.</b> והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים דתנן בפרק ב' דר\"ה (דף כ\"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר\"ן ז\"ל דה\"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחד�� מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש\"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע\"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: \n",
+                "<b>ואין שם מקדש להתלות בו.</b> כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'.</b> פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו.</b> ואמרו בגמ' (מ\"א:) דאע\"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקבלת האשה וכו'.</b> פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו\"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: \n",
+                "<b>וביו\"ט מוסיפין.</b> פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'.</b> ה\"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא\"כ בסוכה. ונ\"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט\"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש.</b> כתב ה\"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר\"פ (סוכה כ\"ט:) הגזול פסול אפילו ביו\"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו\"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו\"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס\"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק ר��ינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י\"ל דרבינו סובר כמ\"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ\"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול: \n",
+                "<b>או שהיה מאשרה וכו'.</b> באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה\"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה\"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב\"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב\"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא\"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו\"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר\"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו\"ם כל שלא בטלוה וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע\"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ\"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו\"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה\"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו\"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה\"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ\"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) לולב של עכו\"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס\"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע\"ז מ\"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו\"ם לא יטול ואם נטל כשר וה\"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א\"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה\"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו\"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ כלומר דלמאי דס\"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת ��בל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר\"י דלא קי\"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו\"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א\"נ שאינו גורס מ\"ט וכמ\"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר\"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ג:) דסנדל של עכו\"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ\"ד מהלכות יבום וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו\"ם אם חלץ בו יצא ואע\"פ שהוא אסור בהנאה, י\"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר\"ת. ומ\"ש אע\"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו\"ם. א\"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק\"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע\"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה\"ה לעכו\"ם וכמ\"ש. כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עקום וכו'.</b> בגמ' (דף ל\"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש\"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע\"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ\"נ מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עליו וכו'.</b> כתב ה\"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל\"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא\"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר\"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה\"ז כשר.</b> בגמרא (דף ל\"ג:) אמרינן דה\"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל\"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל\"ג:) אהא דת\"ר אין ממעטין ביו\"ט משום ר' אליעזר בר\"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו\"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר\"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב\"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו\"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר\"ש דלאותו טעם אע\"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה\"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה\"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל\"ג) ת\"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר.</b> דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי: \n",
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול.</b> מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו שאמרנו וכו'.</b> י\"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ\"ט.) קא פסיק ותני ל\"ש ביו\"ט ראשון ול\"ש ביו\"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי\"ל דודאי הכי ס\"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו\"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ\"ש. וכתב ה\"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ\"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין נותנין וכו'.</b> ואע\"ג דע\"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ\"ה קונה דקי\"ל כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר\"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ\"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,295 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש.</b> בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ו:) תנן שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יוה\"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת\"ק ור\"י לעיכובא פליגי וכיון דקי\"ל כר\"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע\"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א\"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר\"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה\"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר\"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"י אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ\"ג וכן כתב הר\"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ\"ש ושופר שתוקעים בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה\"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא\"ש כתב לכאורה נראה דל\"פ ת\"ק ור\"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר\"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור\"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר\"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב\"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר\"ה ויוה\"כ בכפופים היינו משום דיליף ר\"ה ויוה\"כ מהדדי בג\"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר\"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר\"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר\"ה אלא בכפוף. ונ\"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג\"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר\"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה\"כ להצריך כפופים למצוה ואע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ\"ל הרא\"ש. וגם ה\"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר\"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ\"כ שם א\"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע\"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ועיקר עכ\"ל המגיד. ומה שתמה על הראב\"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב\"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר\"ה של יעל פשוט נקט יעל וה\"ה לשאר מינין דאע\"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב\"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב\"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואע\"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'.</b> קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר\"ה ל\"ג ל\"ד) מייתינן לה בהיקשא א\"נ בג\"ש. ונ\"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר\"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת\"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת\"ל שביעי שביעי לג\"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג\"ש ה\"ק אי לאו ג\"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג\"ש לא צריך היקשא ופירש\"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר\"ה מיובל בהיקשא דאין ת\"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג\"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר\"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה\"ק אי לאו ג\"ש אילו לא נאמרה ג\"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג\"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע\"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג\"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ\"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג\"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג\"ש ור\"ל השתא דאתמר ג\"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט\"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר\"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שופר של וכו' יצא.</b> היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.</b> פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור השופר וכו'.</b> נתבאר בהמפלת (נדה כ\"ו) דהיינו טפח שוחק: \n",
+                "<b>נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק.</b> פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר\"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: \n",
+                "<b>סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כוונת רבינו ז\"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע\"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז\"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר\"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז\"ל ועדותו של הר\"ן תכריע: \n",
+                "<b>דבק שברי שופרות.</b> מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע\"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צפהו זהב מבפנים וכו'.</b> ברייתא פרק ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע\"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא\"כ אינה חלוקה בפני עצמה: \n",
+                "<b>נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא.</b> ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי\"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> היה ארוך וקצרו כשר.</b> אע\"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א\"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: \n",
+                "<b>או צרור</b> כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: \n",
+                "<b>התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'.</b> כתב הר\"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ\"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה\"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז\"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע\"פ שיש לדחות ולומר דה\"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: \n",
+                "<b>מ\"כ</b> ראיה לדברי הר\"ם דפיטס מתוך שאינו כ\"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע\"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב\"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע\"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ\"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה\"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי\"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ\"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ\"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר\"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'.</b> ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר\"ה כ\"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד\"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר\"ה קמ\"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'.</b> הרב בעל מגיד משנה ז\"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב\"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז\"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו\"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז\"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ\"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס\"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע\"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע\"ג דשופר מידחיא דקי\"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ן ז\"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר\"ה כ\"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ\"ל:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התינוקות וכו' בשבת שאינה יו\"ט.</b> כלומר שאינו ר\"ה וכ\"ש בשבת שחל ר\"ה בו מיהו ה\"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר\"ה. ומדברי רש\"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו\"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא\"ת מ\"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ\"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י\"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא\"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'.</b> פרק יו\"ט של ר\"ה (ר\"ה כ\"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ\"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת\"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שחרב בית המקדש.</b> משנה שם (דף כ\"ט:) משחרב ב\"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד. ופי' רבינו ב\"ד קבוע וסמוך: \n",
+                "<b>ואין תוקעין בשבת אלא בב\"ד שקידשו וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול בלבד וכו'.</b> ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א\"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול.</b> פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו וכו'.</b> קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע\"פ הראייה תוקעין בב\"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב\"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב\"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש. ונ\"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב\"ד אע\"פ שלא קדשו את החדש באותו ב\"ד היו באים לתקוע אף בב\"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר\"ה ותוקעין בשבת דלאו יו\"ט וא\"כ עכשיו שהכל עושין ע\"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב\"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב\"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב\"ד שקדשו את החדש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'.</b> שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת\"ל שצריך ה\"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ\"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע\"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.</b> לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש\"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'.</b> סוף פ\"ק דסוכה (דף י\"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ\"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע\"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד\"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב\"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ\"ל ורבב\"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ\"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בין האילנות וכו'.</b> נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוכה שאין לה גג וכו'.</b> כתב ה\"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט\"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרא\"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ\"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא\"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא\"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ\"ל. ול\"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א\"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה\"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט\"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע\"פ שאינם נראים מחוורים עכ\"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט\"ז טפחים וא\"כ הוא סובר שאע\"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא\"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ\"ה מכשרינן לה וא\"כ תפול עליו קושית הרא\"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ\"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'.</b> כתב ה\"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר\"ן לדעת הרי\"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש\"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע\"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע\"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש\"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ\"נ גם מדברי הר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'.</b> כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק\"ל דא\"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בנה איצטבה באמצעה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז\"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע\"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא\"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע\"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס\"ל כהר\"ן שחלק על רש\"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ\"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ\"ל דסד\"א דניגזור ד��למא אתי למיכל באידך גיסא קמ\"ל. ומ\"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה.</b> הר\"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בירקות וכו'.</b> ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי\"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י\"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב סיכך בירקות וכו'.</b> היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן עליה נסר וכו'.</b> כתב הרב המגיד וה\"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול\"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע\"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'.</b> פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי\"ף שכתב הר\"ן פ\"ק דסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן החוטט בגדיש וכו'.</b> נראה מפירוש רש\"י (סוכה ט\"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ\"ל הר\"ן): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבילות קטנות שאגדו אותם למנין.</b> ק\"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ\"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו תחת האילן וכו'.</b> כתב ה\"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז\"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח\"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע\"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע\"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע\"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'.</b> הכל משנה פ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר.</b> יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'.</b> כתב ה\"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ\"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר\"ת שכתבו התוספות (עירובין ט\"ו:) והא א\"א לצמצם א\"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר\"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא\"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש\"י דע\"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה\"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א\"כ אע\"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי\"ל דפרוץ כעומד מותר. די\"ל דשאני הכא שא\"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא\"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרבינו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ\"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר\"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ\"ל דה\"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא\"א לצמצם וה\"ל פרוץ מרובה על העומד מש\"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא\"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש\"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ\"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא\"א לצמצם כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נויי סוכה אין ממעטין בגובהה.</b> פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא\"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'.</b> הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ\"ש למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרך הסיכוך להיות קל.</b> פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: \n",
+                "<b>היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.</b> למד הר\"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה\"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה\"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע\"פ שהעלה הר\"ן שאינן נראין בעיניו דברי י\"א מ\"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג\"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: \n",
+                "<b>ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'.</b> כתב הר\"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכה על גבי סוכה וכו'.</b> בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע\"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע\"י הדחק, לכך נ\"ל דל\"ג אף אלא ה\"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש\"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע\"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה\"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב\"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הגזולה כשרה וכו'.</b> פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קטן שאינו צריך לאמו וכו'.</b> כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע\"פ שרבינו סתם בפ\"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ה' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.</b> (סוכה כ\"ה) פירש\"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'.</b> בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה.</b> שם (דף כ\"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש\"י והרי\"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר\"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה\"ל מצטער ופטור מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'.</b> כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ\"ש הרב המגיד. אלא ה\"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו\"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א\"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא\"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א\"נ משום דאית ביה איסור טלטול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה.</b> פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב\"ם עכ\"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים.</b> כתב הרא\"ש נ\"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ\"ל. ומהרא\"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ\"ל לפרושי מלתא דהרמב\"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת\"ל ערבי נחל מ\"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא\"ם דברי הרא\"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ\"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שם מין ערבה שאין וכו'.</b> דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש\"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ\"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד\"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב.</b> לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ\"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ\"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י\"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע\"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ\"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב\"ו על נטילת לולב ה\"נ סמך על מ\"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע\"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם רצה להוסיף וכו'.</b> מדברי ה\"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע\"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר\"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע\"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב\"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ\"ל הר\"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ\"ה ז\"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב\"ם ואח\"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב\"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ\"ט ערבי נחל כתיב ואע\"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת\"ל עדים דאע\"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי\"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> יוסף המחבר באו לידי תשובות הר\"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה\"ז פסול ומ\"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא\"ש כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משיגביה ארבעה וכו'.</b> וכתבו המפרשים דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי\"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט\"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוליך וכו'.</b> בירושלמי תנא צריך לנענע ג\"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א\"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה\"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג\"פ בכל דבר ודבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> בזמן שבהמ\"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'.</b> והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים דתנן בפרק ב' דר\"ה (דף כ\"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר\"ן ז\"ל דה\"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש\"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע\"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: \n",
+                "<b>ואין שם מקדש להתלות בו.</b> כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'.</b> פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו.</b> ואמרו בגמ' (מ\"א:) דאע\"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקבלת האשה וכו'.</b> פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו\"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: \n",
+                "<b>וביו\"ט מוסיפין.</b> פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'.</b> ה\"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא\"כ בסוכה. ונ\"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט\"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש.</b> כתב ה\"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר\"פ (סוכה כ\"ט:) הגזול פסול אפילו ביו\"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו\"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו\"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס\"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י\"ל דרבינו סובר כמ\"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ\"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול: \n",
+                "<b>או שהיה מאשרה וכו'.</b> באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה\"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה\"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב\"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב\"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא\"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו\"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר\"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו\"ם כל שלא בטלוה וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע\"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ\"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו\"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה\"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו\"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה\"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ\"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) לולב של עכו\"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס\"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע\"ז מ\"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו\"ם לא יטול ואם נטל כשר וה\"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א\"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה\"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו\"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ כלומר דלמאי דס\"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו\"ם אם תקע בו ��צא לא פסק כן משום ר\"י דלא קי\"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו\"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א\"נ שאינו גורס מ\"ט וכמ\"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר\"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ג:) דסנדל של עכו\"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ\"ד מהלכות יבום וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו\"ם אם חלץ בו יצא ואע\"פ שהוא אסור בהנאה, י\"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר\"ת. ומ\"ש אע\"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו\"ם. א\"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק\"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע\"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה\"ה לעכו\"ם וכמ\"ש. כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עקום וכו'.</b> בגמ' (דף ל\"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש\"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע\"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ\"נ מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עליו וכו'.</b> כתב ה\"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל\"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא\"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר\"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה\"ז כשר.</b> בגמרא (דף ל\"ג:) אמרינן דה\"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל\"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל\"ג:) אהא דת\"ר אין ממעטין ביו\"ט משום ר' אליעזר בר\"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו\"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר\"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב\"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו\"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר\"ש דלאותו טעם אע\"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה\"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה\"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל\"ג) ת\"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר.</b> דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי: \n",
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול.</b> מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו שאמרנו וכו'.</b> י\"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ\"ט.) קא פסיק ותני ל\"ש ביו\"ט ראשון ול\"ש ביו\"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי\"ל דודאי הכי ס\"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו\"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ\"ש. וכתב ה\"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ\"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין נותנין וכו'.</b> ואע\"ג דע\"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ\"ה קונה דקי\"ל כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר\"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ\"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}