Datasets:

AvishayDev

/

hebrew-BenIshHai

like 0

ראשונה

תצוה

כ

כהן שלא התפלל עדין ומצא ציבור מתפללין: אם אין השעה עוברת נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו, ואם אמרו לו "עלה" צריך לעלות אפילו השעה עוברת לו, דנשיאות כפים דאורייתא ותפלה דרבנן:

ראשונה

תצוה

כא

כהן הקורא קריאת שמע והרגיש דהשליח ציבור מוכן להגיע לברכת כהנים, ימהר לסיים הקריאת שמע שיקרא בה גם בדרך הלוכו לעלות כדי שיסיים אותה קודם שיתחיל לברך, ואם הרגיש בזה בעודו בברכות קריאת שמע, ימתין שם בבין הפרקים ולא יתחיל בקריאת שמע עד שיברך ברכת כהנים. ואם לא הרגיש אלא עד שהתחיל שליח ציבור ב"רצה" והוא כבר התחיל בקריאת שמע, והוא כבד פה שאי אפשר למהר לסיים הקריאת שמע קודם שיברך, הנה זה יעקור רגליו בעבודה, ויסיים הפרשה שהוא עומד בה ויברך ברכת כהנים בין הפרקים של קריאת שמע, ואחר ברכת כהנים יסיים הקריאת שמע, אבל אם לא הרגיש בעבודה, ולא עקר רגליו קודם שסיים שליח ציבור ברכת עבודה אינו עולה לדוכן לברך, וכמו שכתבתי לעיל דכל שלא עקר רגליו בעבודה אינו עולה לדוכן, וכאשר העליתי כל זה בספרי הק' "רב פעלים" בסיעתא דשמיא.ואם הכהן עומד בתפלה, כתבתי שם בספרי הק' "רב פעלים" דאפילו לסברת ה"מגן אברהם" ודעמיה דסבירא להו פוסק, זה אינו אלא אם כן אמרו לו לעלות, וצריך שיאמרו לו כשאומר השליח ציבור "רצה", אך באמת יש חולקים על ה"מגן אברהם" וסבירא להו דאינו פוסק אם עומד בתפלה, כדין קדיש וקדושה, ואפילו לסברת הסוברים דאם הכהן המתפלל סיים "ולך נאה להודות" הנה זה נושא כפיו שם, עם כל זה כיון דלא עקר רגליו בעבודה אינו עולה, ובודאי דלא עקר רגליו כיון דהיה עסוק בתפלתו, ובודאי דלא יאמרו לו לעלות כיון דרואין אותו עוסק בתפלה, וכיון דלא אמרו לו לעלות אז גם לסברת הרב מהר"ם מינץ ז"ל סימן יב לא ישא כפיו:

ראשונה

תצוה

כב

כהן אבל יוצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים, ואחר שבעת ימי אבלות ישא כפיו, ויש אומרים דאפילו בתוך שבעה ישא כפיו ועליו תבא ברכת טוב, ובעיר הקודש ירושלם תוב"ב נהגו לעשות נשיאות כפים בבית האבל, וכן נהגו מחדש פה עירנו בגדאד יע"א, ורק הכהנים שהם אבלים לא נהגו לישא כפים, וצריך להזהירם שלא יעמדו שם, אלא יכנסו קודם "רצה" תוך חדר אחר שבבית, ועיין ב"שלמי ציבור" ועיין מה שכתב הרב המגיה ב"חסד לאלפים" בשם הרב מה"ר חיים פינסו ז"ל יעוין שם, ובקהל חסידים "בית אל" יכב"ץ נוהגים לעשות נשיאות כפים בתשעה באב בשחרית, ופה עירנו יע"א לא נהגו בתשעה באב כן, אלא רק במנחה דוקא עושין נשיאות כפים, ולא שניתי מנהגם בזה בתשעה באב, מטעם הכמוס אתי:

ראשונה

תצוה

כג

אין עושין נשיאות כפים במנחה אלא רק בתענית ציבור שדרכם להתאחר להתפלל כמו זמן תפלת נעילה של יום הכפורים, ובתשובתי בספרי הק' "רב פעלים" העליתי להורות להם לכתחלה לעשות נשיאות כפים בתענית ציבור ארבעים דקים קודם קריאת המגר"ב (הערב) שהוא חצי שעה קודם שקיעת החמה, כי פה עירנו החמה שוקעת עשרה דקים קודם קריאת המגר"ב, מיהו אותם שעושים קודם שיעור הנזכר אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו:

ראשונה

הלכות פורים

א

הכל חייבין במקרא מגילה אנשים ונשים אך הנשים אע"פ שיודעין לקרות ישמעו מן האנשים וכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה ולכן כל אדם אע"פ שקרא המגילה בבית הכנסת יקראנה בביתו בשביל אשתו שלא שמעה בבית הכנסת ובשביל הבתולות ושאר נשים ומשרתים שבבית ואם קראה בבית הכנסת וחוזר וקורא לנשים לא יברך בשבילם וגם הם לא יברכו:

ראשונה

הלכות פורים

ב

אם היה הקורא חרש או שוטה או קטן השומע ממנו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרותה בברכה. מיהו אם שמעה מחרש יחזור ויקראנה בלא ברכה משום דאיכא דסבירא להו שומע מחרש יצא ואם שמעה מקטן שהגיע לחינוך יחזור ויקראנה בלא ברכה דאיכא רבים דסבירא להו קטן שהגיע לחנוך מוציא את הגדול ידי חובתו וכן נמי אם שמעה מהאשה יחזור ויקראנה בלא ברכה:

ראשונה

הלכות פורים

ג

קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא אבל השומע אם מתנמנם לא יצא וצריך להזהר בדבר זה שהוא מצוי תמיד דאלו השומעים יתנמנמו, ולכתחילה אם ראו את הקורא שקרא איזה פסוקים מתנמנם מכריחין אותו שיחזור ויקראנה, דלא אמרינן קראה מתנמנם יצא אלא בדיעבד היכא דסיים קריאת המגילה כולה:

ראשונה

הלכות פורים

ד

הקורא את המגילה צריך לברך הברכות מעומד בין בתחילה בין בסוף אפילו הוא קוראה יחיד בביתו, אבל קריאתה אינה צריכה מעומד, ורק השליח ציבור קוראה מעומד מפני כבוד הציבור, וצריך להיות פושט אותה כולה ואח"כ מברך הברכות מעומד, מיהו מאחר דפושט ומברך בעודו עומד, צריך שיהיה לפניו בימה או כסא שתנוח עליו המגילה ולא תהיה נגררת בארץ:

ראשונה

הלכות פורים

ה

מי ששכח ולא בירך שהחיינו, אם נזכר אחר שהתחיל יברך במקום שנזכר, ובסה"ק מקבציאל העליתי דאם לא נזכר עד אחר שכבר קרא גם פסוק עשרת בני המן, אע"פ שעדיין לא גמר המגילה לא יברך שהחיינו שם במקום שנזכר:

ראשונה

הלכות פורים

ו

אם השמיט הקורא מלות בקריאתו אפילו שהם תיבות שאין מפסידין ענין הקריאה לא יצא ידי חובתו, ומי שיש בידו מגילה שאינה כשרה ישמע משליח ציבור וישתוק:

ראשונה

הלכות פורים

ז

נוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, והם איש יהודי וכו', בלילה ההוא וכו', ומרדכי יצא וכו', ליהודים היתה אורה וכו', וכשאומר פסוק בלילה ההוא בקול רם וניגון יסיים תיבת המלך בקול רם וניגון ביותר, ויש נוהגים לומר גם כן פסוק כי מרדכי היהודי וכו' ופה עירנו לא נהגו בפסוק זה:

ראשונה

הלכות פורים

ח

צריך לומר מתחילת חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו' עשרת בנשימה אחת, ויאריך בוא"ו של ויזתא, והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים שמות עשרת בני המן, ויש נוהגים להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה, אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם:

ראשונה

הלכות פורים

ט

צריך להיזהר לקרות תיבת "ואת" הנזכרים בעשרת בני המן מתוך המגילה, כי יש טועים מחמת המהירות של נשימה אחת לקרות כל תיבות של ואת הנזכרים בעל פה, לכך צריך להשים לב על זאת להיזהר, וכשאומר "ויקר" ישים ידיו על התפילין וינשק, וכשאומר את אגרת הפורים ינענע המגילה בתיבת אגרת:

ראשונה

הלכות פורים

י

כתב הגאון יעב"ץ ז"ל על אביו הגאון ז"ל שהיה מכה ברגלו וטופח בסנדלו כשמזכיר שם המן בקריאת המגילה עיין שם, ואני רגיל להכות ברגלים בשם המן הראשון הכתוב בפסוק "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי", וגם עוד שם המן האחרון בפסוק "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב וכו'":

ראשונה

הלכות פורים

יא

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ואם יש לאדם מגילה כשרה שקורא בה לעצמו בבית הכנסת בעת שהשליח ציבור קורא שם בשביל הציבור, וזה אינו רוצה לצאת בברכה של שליח הציבור אלא ירצה לברך לעצמו רשאי, אך יברך בלחש וכאשר העליתי בסה"ק רב פעלים בס"ד:

ראשונה

הלכות פורים

יב

טוב שיעמדו שני אנשים אצל השליח ציבור מימין ומשמאל, ויאמר השליח ציבור קודם הברכה ברשות מורי ורבותי ויברך ויקרא, ומנהג עירנו שיעמדו הקהל בעת הברכה בתחלה ובסוף, וכל אדם צריך שיגלול ואח"כ יברך ברכה אחרונה, ויזהר שלא יברך בעת שהוא גולל המגילה:

ראשונה

הלכות פורים

יג

הקורא יחיד יברך גם ברכה אחרונה של המגילה וכנזכר בברכי יוסף ועיין מועד לכל חי סימן ל"א אות ק"ח יעויין שם, וכן המנהג פה עירנו וכן ראוי לנהוג בכל מקום, ולא יאבד היחיד ברכה יקרה זו:

ראשונה

הלכות פורים

יד

אומרים על הנסים בתפלה וברכת המזון ביום י"ד דוקא, אבל לא ביום ט"ו, ואפילו מקום שקורין המגילה בט"ו משום ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע עם כל זה לא יאמרו על הנסים בתפלה וברכת המזון מפני חשש הפסק, וכן מפורש בשער הכונות, ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם לקרות המגילה בי"ד בברכה אבל בט"ו קורין אותה בלא ברכה כלל, וברכה אחרונה אומרים אותה בלי שם ומלכות, ומנהגם לקרות בט"ו בספר תורה בפרשת ויבא עמלק, והטעם דעיר בגדאד יש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע או לאו, ולכן קורין בט"ו את המגילה בלא ברכה, ומקדמת דנא היה המנהג פה עירנו לומר על הנסים ביום ט"ו בתפלה ובברכת המזון, אך הרב הגאון עטרת ראשי מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה ביטל המנהג של אמירת על הנסים משום חשש הפסק, אבל קריאת ספר תורה לא רצה לבטל דאין כאן חשש ברכה לבטלה, ולכן עתה אין אומרים על הנסים פה עירינו בגדאד אלא רק ביום י"ד בלבד, ואם שכח ולא אמר אין מחזירים אותו, אלא דבתפילה אומר אחר אלהי נצור נודה לך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו על הנסים וכו', ובברכת המזון יאמר אחר סיום הברכות הרחמן הוא יעשה לנו נסים כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ובימי מרדכי וכו':

ראשונה

הלכות פורים

טו

חייב כל אדם ליתן שתי מתנות לשני עניים לפחות, וכל המרבה ברוך יהיה, והשיעור הוא אם נותן אוכל צריך שיהיה בו ג' ביצים שהם ארבעה וחמשים דרה"ם (יחידת משקל - 3 גרם ומשהו), ואם מעות שיעור שיקנה שלשה ביצים מפת, ואפילו עני המתפרנס מצדקה חייב במתנות לאביונים וה"פרי חדש" פוטרו, וכתוב בספר "תורה לשמה" שיוכל אביון אחד ליתן לאביון חברו וזה גם כן חוזר ונותן לחברו:

ראשונה

הלכות פורים

טז

חייב לשלוח כל אדם לחברו שני מנות, דהיינו שני מיני אוכלים וכתוב בספר תורה לשמה שצריך להניח כל מין בכלי אחד בפני עצמו ולא יניח שניהם בכלי אחד ומשלוח מנות צריך לשלוח לגדול אבל מתנות לאביונים אפילו נתן לקטן יצא ידי חובתו:

ראשונה

הלכות פורים

יז

האשה חייבת גם כן במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ופה עירינו בגדא"ד שקורין המגילה גם בט"ו בלא ברכה משום ספק מוקפת חומה, צריך לקיים ביום ט"ו סעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אחד אנשים ואחד נשים, ורק אין מרבין בהם כמו יום י"ד:

ראשונה

הלכות פורים

יח

אבל תוך י"ב חודש של אב או של אם יקיים משלוח מנות אך לא ישלח להרבה בני אדם אלא יקיים המצוה הזאת באדם אחד דווקא, ולו לא ישלחו אחרים כלל:

ראשונה

הלכות פורים

יט

מצוה להרבות בסעודת פורים, ועיקר הסעודה ביום, ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, ומנהג יפה לאכול זרעונים בפורים זכר לאכילת זרעונים שאכלו דניאל וחבריו ועשה להם הקב"ה נס בזה (דניאל א'), ולכן פה עירנו מנהגם לטגן מוליתא בקטניות ובשר ביחד שקורין זה בערבי סמבוס"ך:

ראשונה

הלכות פורים

כ

מנהג יפה לכתוב עמלק ושם המן ולמחותם, וקודם שימחם ידרוס ויכה עליהם בסנדלו, ולא ימחם ברוק שבפיו אלא במים מזוהמים, ואם יש שכר לפניו ימחם בשכר וסימן (משלי לא', ו') תנו שכר לאובד:

ראשונה

הלכות פורים

כא

אין לעשות מלאכה בפורים בין בי"ד בין בט"ו, ואין לנשים לעשות כבוס וכדומה אפילו ביום ט"ו, ואין מגלחין הישראלים אפילו אם חל יום י"ד בערב שבת:

ראשונה

הלכות פורים

כב

ילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים, ולא ילבשו בגדי חול, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו:

ראשונה

כי תשא

א

כתב בחסד לאלפים יש לומר כל פרטי הודוי אע"פ שאין בו מהדברים הנזכרים בודוי, מפני דכל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זה לזה ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה דנקרא על שמו, וכמו שכתבו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת נד:) על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה, שלא שלו היתה אלא של שכנתו והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, וגם עוד הוא עצמו צריך להתוודות על מה שחטא בגלגולים שעברו גם כן, ומי יודע מה עשה אפשר שעבר על כל דברים אלו, ולכן אומרים נוסח הודוי חטאנו אנחנו ואבותינו, כלומר גלגולים הקודמים שנקראים אבות לזה הגוף שהוא עומד עתה בו, ועוד נמי איכא טעמא באמירת כל הודוי דהאדם נידון לפי מה שהוא, דמצינו שכתוב בראובן (בראשית לה, כב): וישכב עם בלהה בעבור שבלבל יצועי אביו, ועל בני עלי ששכבו עם הנשים (שמואל א ב, כב) בעבור ששהו קיניהן, ובני שמואל נטו אחרי הבצע בעבור דחלקם שאלו בפיהם (שבת נו.), ונכתב על דוד המלך עליו השלום עון בת שבע אע"פ שהיתה מגורשת, וגם טבלה מנדתה, וגם שהתה שלושה חדשים דהבחנה (סנהדרין קו-קז), ועוד נמי יש עבירות שדש אדם בעקביו וחשובין לו כחמורות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים (בבא מציעא נח-נט), והכועס כאלו עובד עבודה זרה (זוהר ח"א כז:), והמתגאה כאלו עובד עובד זרה (סוטה ד-ה) וכהנה רבות, ולכן מצד כל הטעמים האלה צריך האדם לומר כל פרטי הודוי וכנזכר שם:

ראשונה

כי תשא

ב

קודם הודוי יאמר אבל חטאנו עוינו פשענו אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו וכמו שכתוב בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, וכן צריך להוסיף בחמשה אותיות מנצפ"ך שיאמר כזבנו כעסנו מרדנו מרינו דבריך נאצנו נאפנו פשענו פגמנו צררנו צערנו אב ואם, וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל:

ראשונה

כי תשא

ג

יכה בעת הודוי ביד ימין כפוף כאגרוף על הלב שהוא עומד בצד שמאל הכאות בנחת, ועל כל תיבה מן הודוי הכאה וכנזכר בשער הכונות וכבר ידוע דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות נמשך לצד פנים, וכל אדם יהיה נזהר להכות שם על הלב ולא כאותם המכים למעלה מן הדד או על הדד עצמו דאין זה מקום הלב והטעם דמכה על הלב לפי הפשט להורות דהלב גרם לו כל אלו העוונות, אך באמת אין זה עיקר הטעם אלא יש לזה טעם נסתר כפי הסוד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול:

ראשונה

כי תשא

ד

אחר הודוי תכף יאמר ויעבור וי"ג מדות, וצריך לאומרם בכונת הלב ובנחת ובמתון, ומצאתי כתוב שימנה י"ג מדות של ויעבור באצבעותיו כדרך שמונה י"א סמני הקטורת והוא מנהג יפה ונכון, וכן אני נוהג שיש בזה תועלת גדול למחשבה וכונה, וגם המנין מורה על מעלה וחשיבות הדברים, ויש מדקדקים כשאומרים את הי"ג מדות לצייר אותיות שלהם כראייתו אותם כתובים לפניו בסידור, אחת אחת כסדרן על דעת מה שכתב הגאון מה"ר חיים מואלאזין ז"ל בתפלת העמידה והוא מנהג יפה, אך בעוונותינו הרבים השליח ציבור והציבור ממהרין הרבה בקריאתם והנוהג כך צריך שישהה הרבה באמירתם, על כן יעשה מה שאפשר לו לעשות:וכתבתי בספרי הקטן מקבציאל אם אומר אדם י"ג מדות עם הציבור והם ממהרים לגמור אותם והוא עודנו במחציתם לית לן בה, והרי זה חשיב קוראם עם הציבור, כיון שהתחיל בהם עם הציבור:

ראשונה

כי תשא

ה

אחר הודוי ואמירת י"ג מדות תכף ומיד יעשה נפילת אפים כי שלשה אלה צריכים להיות סמוכים זה לזה, יען ע"י אמירת הודוי המקטרג לוקח חלקו בעת הודוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה, ואז נעשים ב' מיני זווגים למעלה בשני בחינות האחד בעת אמירת י"ג מדות והשני בעת נפילת אפים, וזר לא יקרב אל מקום המקדש לטמא את משכן ה' חס ושלום, וכנזכר בשער הכונות, לכן גם בשני וחמישי אין להפסיק בין ודוי לנפילת אפים בתחנונים הנוספים בימים ההם, אלא יאמרו נפילת אפים תכף ואח"כ עומדים ואומרים אותם התחנונים מן אל מלך וכו' עד הסוף, ופה עירנו בגדאד היה מנהגם מזמן קדמון לומר בשני וחמישי כל התחנונים הנוספים קודם נפילת אפים, ותהלות לאל בטלנו מנהג זה והנהגנו לומר נפילת אפים קודם, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל.

ראשונה

כי תשא

ו

הימים שאין אומרים בהם ודוי וי"ג מדות ונפילת אפים בודאי הזווגים נעשים למעלה אך נעשים מאליהם בזכות קדושת הימים ההם, כך מרגלא בפומיהו דרבנן המקובלים ז"ל, ושמעתי אומרים שמנהג החסידים לכוין כל זה במחשבה בלבד, כי כן דרכן לכוין במחשבה כל מצות שנדחין מחמת שבת כגון תקיעת שופר ונטילת לולב, ואם תאמר הימים שהם חול גמור שלא אמרו בהם ודוי ונפילת אפים מחמת דהיה חתן או מילה בבית הכנסת איך יהיו נעשים שלימות הזווגים למעלה בתפלת הציבור שהתפללו באותה בית הכנסת, התשובה לזה דתפלת אותם הציבור נשלמת מתפלת ציבור אחר שעשו ודוי ונפילת אפים, יען כי לבסוף נכללים כל התפילות של כל הקהלות זה עם זה ועולים יחד, ובסה"ק מקבציאל עשיתי חיזוק לטעם זה ממה שכתב מה"ר חיים ויטל ז"ל בשער הכונות בדרוש הספר תורה, וזה לשונו זמן הרבה התפלל מורי ז"ל בביתו בעשרה ולא חשש שיהיה שם ספר תורה לקרות בו בין בחול בין בשבת עד כאן לשונו, ואיך תהיה תפלתו של רבינו נר ישראל חסרה חס ושלום מן הארות סוד פתיחת ההיכל וספר תורה וקריאת ספר תורה, אלא מוכרח לומר שסמך בזה על שאר קהילות שמוציאין ספר תורה באותם הימים, דמה שעושין בשאר קהילות יועיל גם לקהלה שלו כי הכל נכלל יחד, ועל דרך זה אני אומר דהמתפלל עם הציבור והאריך בתפלתו ולא שמע החזרה, שגם תפלתו תהיה שלימה בסוד החזרה, מאחר שנכללת עם תפלת אותם הציבור והא יפה מהך, מאחר שבאמת הוא מתפלל עמהם יחד: ודע כי בסה"ק מקבציאל הבאתי דברי הרב אמת ליעקב בשפת אמת דף ק"ב עמוד ד' בשאלה שנשאל הרב החסיד זמירת הארץ על ימים שאין בהם נפילת אפים מכח מנהג כמו ימים אחר פסח ואחר סוכות וכן ימי מילה וחתן וכיוצא, דמניעת נפילת אפים בהם לא נזכר בדברי חז"ל, וכתב הירא את דבר ה' והבא בסוד ה' צריך שיאמר ויעבור ונפילת אפים בינו לבין עצמו וכו' עיין שם, ואנא עבדא פקפקתי בדבריו, וגם מה שהוכיח מן ראש חודש פקפקתי עליו בזה וגם על סברת הרב אמת ליעקב שחידש מעצמו לכוין בברכת שים שלום פקפקתי, ורק על מה שכתב לכוין במחשבה הודיתי ותבא עליו ברכה, וכתב לי ידידנו הרב הגאון החסיד מהר"א מני נר"ו, שמצא מפי הרב החסיד היר"א ז"ל, שכתב וזה לשונו מנהג קדום בבית אל יכב"ץ לכוין כל הכונות בלב בין החזרה לקדיש עד כאן:

ראשונה

כי תשא

ז

צריך להתוודות מעומד, וכן תחנונים הנוספים בשני וחמישי הכל מעומד, ולא יסמוך על דבר שאם ינטל יפול אלא אם כן הוא זקן או חולה אז מותר לסמוך על איזה דבר, ואם ראה הצבור מתוודין אע"פ שהוא התוודה יתוודה עמהם, וכתב בשלמי ציבור שאין העולם נוהגין כן ויש להם על מה שיסמוכו עיין שם, ונראה לי אע"פ שנהגו כן נכון שכל הרואה צבור מתוודין יאמר חטאנו עוינו פשענו שהוא ודוי כללי וקצר, ואין לומר ודוי במוצאי שבת עד אחר חצות לילה, וכתב בחסד לאלפים אפשר דהוא הדין למוצאי ראש חודש ומוצאי חנוכה ופורים וכדומה, דשב ואל תעשה עדיף:

ראשונה

כי תשא

ח

אסור להזכיר י"ג מדות בלילה, ולכן אותם המתפללים מנחה בסוף היום עם שקיעת החמה, אם בעת שהגיעו לודוי עבר קריאת המגר"ב שהוא סוף י"ב שעות ממש, לא יאמרו י"ג מדות אלא יאמרו ודוי לבדו:

ראשונה

כי תשא

ט

אין היחיד אומר י"ג מדות כי הם דבר שבקדושה שצריך עשרה, והמתפלל ביחיד כשיאמר י"ג מדות אחר הודוי יאמר אותם בטעמים כקורא בתורה, ועיין באחרונים ז"ל ואני נוהג בשני וחמישי ביחיד לומר י"ג מדות דאחר הודוי בטעמים, אבל אותם שלש עשרה מידות דאחר נפילת אפים איני אומר אותם אפילו בטעמים, אלא אומר "כמו שהודעת לעניו מקדם", ותו לא מידי, ומן "וכן כתוב בתורתך וכו'" עד סוף י"ג מדות אני רואה בסידור ומכוון אותם במחשבה בלבד. כך הייתי נוהג מכמה שנים כשאני מתפלל ביחיד בשני וחמישי, מיהו אח"כ ראיתי בספר "כתר מלכות" כתיבת יד שכתב: היחיד לא יאמר י"ג מדות בלשון תורה אלא רשאי לאומרם בלשון תרגום, שיאמר כך "ואעבר ה' שכנתיה על אפוהי, וקרא ה' ה' אלהא רחמנא וחננא, מרחיק רגז, ומסגי למעבד טבוון וקשוט, נטר טיבו לאלפי דרין, שביק לעווין ולמרוד ולחובין, סלח לדתייבין לאוריתיה" עד כאן התרגום, ואחריו יאמר בקשה זו "אנא ה' אל חי תספיק לנו שפע אור וברכה חן וחסד ורחמים ואומץ, נא ה' אל פודה, עטרנו שמחנו" עד כאן. ובקשה זו כל דברים שבה המה מצורפים מן אותיות י"ג מדות שהם ה' ה' אל רחום וחנון וכו' עד כאן דברי ספר כתר מלכות הנזכר, ואני נוהג בכך אחר המחשבה שאני מחשב בי"ג מדות:

ראשונה

כי תשא

י

בשעה שאומר "ויעבור" ישחה מעט, ויזקוף בשם, כשאומר "ה' ה' אל רחום וחנון", וטוב שירים קולו ובתנאי שלא ילעיגו הבריות, כך כתב ב"חסד לאלפים" ושאלתי לידידינו הרב הגאון מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בעיר הקודש תבנה ותכונן וכתב לי: המנהג פשוט ששוחין מעט בתיבת ויעבור ה' על פניו ובתיבת ויקרא מגביהין ראשם, וגם בתיבת ה' ה' שוחין מעט, ועיין שיורי ברכה סימן קל"ח ושלמי ציבור דף קמ"ט עמוד א' וכפי הסוד לא נמצא טעם לזה בהדיא אמנם הלומד הכונות בדקדוק ורוצה לעשות סמך למנהג יוכל בנקל, ואני קבלתי שבתיבת ה' ה' להגביה רגליו ולא מצאתי לזה גלוי בספרי הפוסקים ואף על פי כן אני נוהג כן, שאם לא יועיל לא יזיק עד כאן דבריו נר"ו:

ראשונה

כי תשא

יא

יזהר להטעים הפסק אשר בין ה' | ה', כי סודו גדול ומי שאינו מטעים אותו עונשו גדול וכנזכר בחסד לאלפים עיין שם, ועיין בשער הכוונות. גם עיין בספר הלקוטים הנדפס בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימנו בפרשת כי תשא מה שהאריך בסוד הנזכר וסוד הפסק עיין שם:

ראשונה

כי תשא

יב

אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא אז אם יארע מילה באותם הימים טוב שיאמרו הציבור י"ג מידות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה, והוא דבר מסוגל כנזכר בחסד לאלפים:

ראשונה

כי תשא

יג

אחר י"ג מידות יאמרו מעומד רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו והושיענו, ואח"כ מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב, ונקרא מזמור זה נפילת אפים דעיקרו נתקן לאומרו בנפילת אפים שיפיל פניו על זרועו השמאלית. וצריך להזהר שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית דיש סכנה חס ושלום, אלא ישים פניו על זרועו השמאלית, ויכסה פניו בטלית וצריך להזהר בנפילת אפים בין בשחרית בין במנחה, וכתוב בספר הכונות כונות עמוקות בנפילת אפים שמוסר עצמו למיתה שמכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם אותם הבירורים וכו' וכו', והזוכה לעשות נפילת אפים כתקנה שכרו גדול ואויביו נופלים לפניו, אך בעוונותינו הרבים אין אתנו יודע בדבר זה ואין בנו כח לכך:והנה פה עירינו בגדא"ד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד מכוין למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל דברי זוהר הקדוש שאמר (במדבר ק"ב) וי ליה למאן דאמר "אליך ה' נפשי אשא" ולאו כל מלוהי וכו' אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא וכו', ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה, ולא יתי לגביה במילא כדיבא, דכתיב (תהילים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" וכו' עיין שם, מיהו גם למנהג עירנו צריך האדם להזהר לומר מזמור זה בנחת ובלבבו יבין מה שמוציא בשפתיו, וכתבתי לידידינו הרב הגאון החסיד מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה, ויש נותנים טעם לפי דכונות נפילת אפים ארוכות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט בסידור שבידם, ויש אומרים דהטית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין, ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקליפה, אם כן למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה עד כאן דבריו נר"ו, ובודאי דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שנוי כלל:

ראשונה

כי תשא

יד

יש נוהגים שלא לעשות נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה, או בעזרת בית הכנסת, ואין האמת כן אלא כפי הסוד צריך לעשות נפילת אפים בכל מקום, ואפילו ביחיד, ואין לעשות נפילת אפים בלילה, וכל שיש להם ספק דהיינו בין השמשות לא יעשו נפילת אפים דשב ואל תעשה עדיף, ואחר "מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא" אומרים "אבינו מלכנו וכו'" והיא תפלה ותחנה נוראה:

ראשונה

כי תשא

טו

כשאומר אשרי ותהלה לדוד יכוין במזמור הזה מאד, ובפרט בפסוק פותח את ידך, ומה שכתבו רבותינו ז"ל (ברכות ד:): האומר "תהלה לדוד" שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, היינו אם אמרו בכוונת הלב כראוי, אז יגן עליו להיות בן עולם הבא, ובאומרו ובא לציון גואל ולשבי פשע, יכוין ראשי תבות גואל ולשבי פשע הוא גוף, וראשי תבות ביעקב נאם ה' ואני בני"ו, ויכוין בזה כי בניו שירדו לחיצונים ע"י עון שכבת זרע לבטלה, הנה עתה על ידי תשובתו יחזרו לאוצר הנשמות הנקרא בשם גוף, ויבא הגואל וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל:

ראשונה

כי תשא

טז

קדושת ובא לציון היא הנקראת קדושה דסדרא, מפני כי האחרונים סידרו אותה דוגמת קדושה דעמידה כנזכר בשבולי הלקט שהביאו ב"בית יוסף", דפעם אחת גזרו האויבים על ישראל שלא יאמרו קדושה בתפלה, והיו מניחים אורבים וממתינים עד שיגמרו העמידה עם החזרה והולכים, לכך התקינו לומר סדר קדושה כאן, ואחר שביטלום מקדושת העמידה וקדושת יוצר על כן תקנו לומר קדושה זו בלשון הקדש ולשון תרגום כנגד שתי קדושות, ולכך קורין אותה קדושה דסדרא שנסדרה כנגד שתי קדושות הנזכרות, ואף על גב דבטלה הגזרה לא ביטלו קדושה זו אח"כ, מפני שבאמת יש בה טעם על פי הסוד, ומה שלא תקנו אותה אנשי כנסת הגדולה מעיקרא מפני שעדיין לא היה הזמן הראוי ומתוקן לתיקון זה, וכאשר הגיע הזמן הראוי לכך סבב הקב"ה סיבה הנזכרת שבעבורה תקנו קדושה זו כאן, ולכן לא ביטלוה אח"כ אע"פ שבטלה הסיבה, מחמת כי ראו חז"ל ברוח קדשם שבאמת ראוי להיות קדושה כאן ע"פ הסוד, עוד יש טעם אחר מה שנקראת קדושה דסידרא מפני שהיא תקנה חדשה שלא נתקנה מאנשי כנסת הגדולה עם קדושת יוצר וקדושת העמידה, ונתקנה כאן מפני כי כאן היא סוד ירידת המלכות בבריאה בהיכל קודשי קודשים, ולכן אומרים עתה קדוש וברוך וימלוך לעולם ועד, כדי להמשיך שפע הקדושה, דסידרא פירוש שנתקנה ע"פ סדר העולמות ואומרים אותה כסדרן של עולמות, ונהגו לומר התרגום בלחש כמו שכתוב בשולחן ערוך, ואע"ג דכתב מורנו הרב חיים ויטל ז"ל דרבינו האר"י ז"ל היה אומרם בקול רם, ועוד שמעתי שמנהג החסידים בבית אל יכב"ץ דאין מדקדקים בזה אלא לפעמים בלחש לפעמים בקול רם, הנה פה בגדא"ד נוהגים לדקדק בזה לומר בלחש דווקא דאם לא יועיל לא יזיק:

ראשונה

כי תשא

יז

קודם מזמורי הימים יאמר היום יום אחד בשבת, אם הוא יום ראשון בשבת, וכן הוא הדין ביום שני יאמר היום יום שני בשבת, והוא הדין ליום שלישי, ושאר ימים, ורק ביום ששי יוסיף אות ה"א ויאמר היום יום הששי בה"א יתירה, וכן ביום ראשון ידקדק לומר יום אחד בשבת קודש, ויכוין במנין זה בכל יום לקיים מצות זכור את יום השבת (שמות כ, ח), דאמרו רבותינו ז"ל בספרי (שם) שהוא מצות עשה מן התורה למנות בו ימי השבוע לומר אחד בשבת שני בשבת וכו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל, והענין הוא להורות דימי החול תלויים ונקשרים בשבת שמשם נמשכה להם הארתם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, ובימים שאין אומרם בהם ודוי המנהג פשוט דאין אומרים מזמור יענך ומזמור תפלה לדוד, וכן המנהג גם אצל קהל חסידים בעיר הקודש ירושלים ת"ו ולא ידענו טעם למזמור תפלה לדוד ואומרים דכך הוא קבלה מהראשונים ז"ל:ודע כי פה עירינו בגדא"ד יע"א היה המנהג מזמן קדמון דכל יום תענית ציבור שאומרים בו מזמור השייך לו, וכן במוצאי כפור ובחנוכה ובפורים שיש להם מזמורים השייכים להם דאין אומרים בית יעקב ומזמור הקבוע לימי השבוע אלא רק אומרים מזמור השייך למאורע בלבד, ותהילות לאל יתברך תקנתי המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו לומר בית יעקב ומזמור השייך לאותו היום של ימי השבוע, ואח"כ אומרים מזמור השייך לאותו מאורע, ותקנתי גם כן שיאמרו באותו היום קודם מזמור של ימי השבוע היום יום וכו' שיר שהיו אומרים הלויים כמו שאומרים בשאר הימים, הן בימים של תענית ציבור הן במוצאי כפור, ורק בחנוכה תקנתי שלא יאמרו שיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן אלא רק יאמרו היום יום פלוני בשבת קודש, ואומרים מזמור השבוע ואחריו מזמור של חנוכה, כי שמעתי שכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב ועל יום ראש חודש לא דרשתי בציבור להדיא שיאמרו גם כן בית יעקב ומזמור יום השבוע, ורק אני אומר ליחידים השואלים אותי שיאמרו בית יעקב ומזמור השבוע קודם מוסף, ויאמרו גם כן היום יום פלוני בשבת קודש, ואחר מוסף יאמרו ברכי נפשי כמנהג הקדום, ויש קצת בתי כנסיות שלמדו החזנים לעשות כן בציבור שם, ומה שלא דרשתי על ראש חודש בציבור וקבעתים לחוק בכל בתי כנסיות יש לי טעם בזה, על כן כל קהלה בשאר מקומות אם יש להם מנהג כמו מנהג הקדום שהיה פה עירנו לבלתי יאמרו בימים הנזכרים לעיל בית יעקב ומזמור ימי השבוע, שצריכין לשנות מנהגם ולומר בית יעקב ומזמור ימי השבוע ואחריהם מזמור השייך למאורע שבאותו היום, ומי שאינו עושה כן הרי זה עושה חסרון גדול בתיקון חז"ל שתקנו בתפלה:

ראשונה

כי תשא

יח

אין כאלהינו הוא שבח נורא ויש בו כונה גדולה ע"פ הסוד, ויאמר אותו בנחת, ואחריו אמירת פטום הקטורת בכונה גדולה, ורבו ועצמו שבחיה, ואח"כ אומרים קדיש על ישראל ונקרא קדיש יתמא - שתקנו לאומרו היתומים למנוחת נפש אביהם או אמם, ויש בו תועלת לנפש הנפטר לאו דוקא להצילו מדין ועונש אלא יועיל לו להעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו בכל יום יארצייט אפילו אחר כמה שנים משנפטר, וכן היה נוהג רבינו האר"י ז"ל לאומרו בכל שנה ביום יארצייט של אביו. כי אמו עודנה בחיים ופה עירנו בגדא"ד נוהגים לומר אחר קדיש זה רבנן ברכו את ה' המבורך, אבל בערי הקודש תוב"ב ושאר מקומות לא נהגו לומר תיבת רבנן, ועוד נוהגים פה עירנו יע"א לומר רבנן גם בקדיש דקודם עלינו לשבח דתפלת ערבית, וכן נוהגים לומר גם כן רבנן בעליתם לספר תורה, ולא עשינו שנוי מנהג בזה אע"פ שרוב הקהילות ובפרט בארצות הצבי לא נהגו לומר רבנן, משום דלא ראיתי שיש בדבר זה הפסד ופקפוק כדי שנשנה המנהג, לכן כל מקום שנהגו בכך ישארו במנהגם, ובספרי הקדוש רב פעלים כתבתי בס"ד בתשובה טעם לאמירת רבנן בברכו דאחר קדיש יתמא הוא כי ברכו דקודם יוצר הוא מתקנות אנשי כנסת הגדולה שתקנו כדרך שאומרים בשמים כן וכמו שכתב במדרש, אבל כאן לא תקנו כנסת הגדולה לומר ברכו אלא החכמים האחרונים תקנו אותו לכך האומר ברכו אומר רבנן ברכו וכו' כלומר ברשות רבנן אני אומר ברכו את ה' המבורך וכן הענין בברכו דעלית ספר תורה שזה גם כן לא נתקן מאנשי כנסת הגדולה, ועיין "השומר אמת" סימן י' אות א' יעוין שם: ואחר ענית ברכו יעמדו הקהל ויאמרו בכוונה גדולה עלינו לשבח והוא שבח עליון ונורא מאד, ויש בו צורך גדול לתפלה אשר התפללנו, כדי לבטל אחיזת החיצונים, ובכריעה שאנחנו עושים בהרכנת הראש וקצת מן הגוף אנחנו מורידין אור המקיף דרך ירידה בכל העולמות עד העשיה כולה, וצריך לומר השבח הזה כולו מעומד, והזהיר רבינו האר"י ז"ל שלא יחלוץ ציצית ותפילין אלא עד גמר ה' אחד ושמו אחד, ויכוין שפסוק זה מתחיל באות ו' ומסיים באות ד' שהם מספר עשרה, רמז לעשרה הויו"ת במלוי ההי"ן שהוא ב"ן שנקראים עשרה בנים שיאירו בלאה, הרמוזה בראשי תיבות והיה ה' למלך שהוא ל"ו מספר לאה ושם הוי"ה באמצע רמז להויו"ת הנזכרים, ואם אחד אינו מתפלל עם הציבור ושמע הציבור אומרים ואנחנו משתחוים וכו' גם הוא ישתחוה עמהם, אע"פ שאין כאן חיוב כמו דין מודים, וכתב בחסד לאלפים כשאומר אל אל לא יושיע יפסיק מעט, ואח"כ יאמר ואנחנו משתחוים, ואם אירע עניית אמן כשאומר "שהם משתחוים להבל וריק" וכן כשאומר "ומתפללים אל אל לא יושיע" לא יענה שם אמן, והמנהג לומר אחר פסוק והיה ה' למלך וכו' פסוק והיה אם שמוע תשמע. לקול ה' אלהיך וכו' עד כי אני ה' רופאך:

ראשונה

ויקהל

א

אמרו רבותינו ז"ל לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו זכור לטוב לא נענה אלא בתפלת המנחה, וצריך להזהר שלא לאומרה בלא חזרה כי אם רק לעת הצורך ואונס גמור, וצריך שיחבק ב' ידים זה עם זה ימנית על שמאלית, ויעצום עיניו ויסגרם ויתפלל:

ראשונה

ויקהל

ב

אע"פ שמצינו בשער הכונות מפורש דרבינו האר"י ז"ל היה נזהר שלא להתפלל מנחה אלא סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק "יראוך עם שמש" (תהילים עב, ה), הנה הוא היה לו מנין מיוחד שיתפללו עמו וממתינים עד שיגיע זמן זה ולא שייך בהו טרדה, אבל כל אדם צריך להיות זריז למצוה שאם ימתין עד זמן זה אפשר שיזדמן לו עסקים ויעבור הזמן ולא יתפלל:

ראשונה

ויקהל

ג

תפלת המנחה תקנו אותה כנגד תמיד של בין הערבים, וזמן תמיד של בין הערבים התחלתו משש שעות ומחצה דהיינו חצי שעה אחר חצות היום, אך לא היו מקריבין התמיד בזמן זה שהוא משש ומחצה כי אם רק בערב פסח שחל בערב שבת שצריכין להתעסק בקרבן פסח קודם שיכנס השבת דצלייתו אינה דוחה שבת, והם מוכרחין לשחוט הפסח אחר התמיד ולא קודם, על כן מקדים אותו היום לשחוט התמיד תכף בהתחלת זמנו שנתנה לו התורה שהוא חצי שעה לאחר חצות, אבל בשאר ימות השנה לא היו מקריבים התמיד אלא בתשע ומחצה, על כן לכתחלה לא יתפללו מנחה אלא מן תשע ומחצה ולא קודם, וזו הנקראת בלשון חז"ל מנחה קטנה, ובדיעבד אם התפלל משש ומחצה יצא דהא איכא תמיד בערב פסח שחל בערב שבת שקרב משש ומחצה וזו הנקראת בלשון חז"ל מנחה גדולה: ואף על פי כן שאמרנו אין להתפלל לכתחילה מנחה גדולה, עם כל זה בשעת הדחק - כגון שרוצה לצאת לדרך או יש לו עסק גדול, וחושש שמא יטרד וישכח ויעבור זמן התפילה -אז מותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, שהיא משש ומחצה. וכן הוא הדין ביום שבת קודש, שרוצה לילך לשמוע הדרשה מן הדרשן, שהוא מאריך בדרשה, ואם יתפלל אחר הדרשה לא יהיה לו פנאי לעשות סעודה שלישית בהרוחה - מותר לו להתפלל מנחה גדולה.

ראשונה

ויקהל

ד

שעות אלו של שש ומחצה או תשע ומחצה נקראין שעות זמניות, יען דמשערין אותם לפי ענין היום אם ארוך ואם קצר, דמחלקין היום לי"ב חלקים, וכל מקום ששערו חז"ל בשעות דמשערין בשעות אלו שהם זמניות יש אומרים דמשערין מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, ויש אומרים מהנץ החמה עד שקיעתה, וסברה ראשונה עיקר דחישינן חומרא לשער מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד יע"א לשער מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, כי אצלינו חושבים צאת הכוכבים שליש שעה אחר קריאת המוגרב בעיר זו, וכך קבלו לשער בזה מן עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה:

ראשונה

ויקהל

ה

יזהר לפרוע שכר שכיר ביומו קודם תפלת המנחה, וכתב מה"ר חיים ויטל ז"ל דרבינו האר"י ז"ל היה נזהר מאוד שאם לא היה בידו מעות לפרוע היה מתעכב מלהתפלל תפלת המנחה עד שקיעת החמה כדי לבקש מעות לפרוע להשכיר, והיה לוקח בהלואה ופורע ואח"כ היה מתפלל במרוצה תפלת המנחה, שהיה אומר איך אתפלל להשם יתברך ובאה לידי מצוה גדולה כזאת ולא קיימתיה עיין שם, על כן כל אדם יהיה זהיר וזריז בדבר זה:

ראשונה

ויקהל

ו

אע"ג דבתפלת המנחה אין נתינת הצדקה מוכרחת כמו בשחרית, עם כל זה היה רבינו האר"י ז"ל נוהג לתת צדקה גם במנחה קודם שיתפלל, והיה נותן שלש פרוטות על דרך מה שכתבתי בשחרית (ויגש, יג) דהיינו שנותן ביד הגבאי או העני השני פרוטות ביחד, ואח"כ השלישית בסוד ב' שלישים ושליש, וכנזכר בצדקה שנותנים בתיבת בכל של ויברך דוד וכנזכר לעיל, וכל זה מפורש בשער הכונות דף ע"ו עמוד ג' יעויין שם וכן ראוי לכל אדם לעשות, ואשרי האיש הנזהר להתפלל מנחה בתפלין הנקרא שמושא רבא שהיה רבינו האר"י ז"ל נזהר בזה תמיד, וכבר כתבתי לעיל בהלכות תפילין (וירא, כג) שהיה עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה, נזהר להתפלל מנחה בחודש אלול וימים נוראים בתפילין שמושא רבא יזכר לטובה בעולם הזה ובעולם הבא, והנוהג בכך יזהר שלא יהיה מעוטף בטלית ותפילין אחר שקיעת החמה כמפורש בספר הכונות שהיה רבינו האר"י ז"ל חושש בדבר הזה מאד, ומצוה גדולה להיות מעשרה ראשונים גם במנחה:

ראשונה

ויקהל

ז

זמן מנחה נמשך עד הלילה לדברי חכמים, אבל לרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד י"א שעות חסר רביע דהיינו שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, ולא נפסקה הלכה כחד מנייהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והוא שיעשה לעולם כחד מנייהו שאם עשה כרבנן והתפלל מנחה אחר פלג המנחה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית קודם הלילה כרבי יהודה דסבירא לה מותר להתפלל ערבית אחר פלג המנחה, וכל זה הוא לפי דינא דגמרא אך עכשיו נהגו להקל בכך ועבדי תרי קולי דסתרי אהדדי להתפלל מנחה וערבית ביחד אחר פלג המנחה ויש להם על מה שיסמוכו, מיהו לא נהגו להקל בכך אלא בציבור אבל היחיד שמתפלל בביתו אינו יכול לעשות תרי קולי דסתרי, דאם התפלל מנחה אחר פלג המנחה לא יתפלל ערבית עד צאת הכוכבים, ובערב שבת שרוצה היחיד להתפלל ערבית קודם הלילה יקדים להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, אבל בשאר ימים לא יעשה כן אלא טוב לו להתפלל ערבית בלילה לכתחילה אע"פ שמקדים תפלת המנחה קודם פלג המנחה, כי מצוה מן המובחר להתפלל ערבית בודאי לילה אליבא דכולי עלמא: וכתבתי בספרי הקטן מקבציאל דבאשה אין מדקדקין עליה שלא לעשות תרי קולי בדבר זה, כיון דטרודה בעסקי הבית חשיב לדידה שעת הדחק כדין הציבור הנזכר ויכולה להתפלל מנחה וערבית ביחד אחר פלג המנחה כאשר יזדמן לה בכך, וגם באיש המתפלל יחיד בביתו שהתפלל מנחה אחר פלג המנחה ואם ימתין עד לילה ודאי לתפילת ערבית ירדם עם בני אדם הבאים, או שיש סיבות אחרות יוכל להתפלל ערבית אחר שיעבור שבעה דקים מקריאת המגרב הקורא פה עירנו בסוף שעת י"ב:

ראשונה

ויקהל

ח

חשבון פלג המנחה להתפלל בו ערבית כך הוא המנהג פה עירנו בגדאד יע"א לחשוב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, ומנהגינו לחשוב צאת הכוכבים שליש שעה אחר קריאת המגרב שהוא קורא בסוף י"ב שעות ממש, וכן הוא החשבון הנה מנחה קטנה היא שתי שעות וחצי קודם הלילה, וחצי הזמן הזה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, שזמן יציאתם הוא שליש שעה אחר קריאת המגרב כנזכר, ואם היום הוא י"ב שעות דהיינו מעמוד השחר אז זמן תפלת ערבית הוא בשעת י"א וחמשה דקים, כיצד מזמן פלג המנחה שהוא שעה ורביע כנזכר לעיל תסיר שליש שעה שיש מקריאת המגרב עד צאת הכוכבים נשאר שיעור פלג המנחה שעה אחת חסר חמשה דקים, על כן אמרנו כיון שנעשה שעה אחד עשר וחמשה דקים אז יתפללו ערבית:ואם היום ארוך דעמוד השחר הוא בתחלת שעה עשירית דנמצא שעות היום הם חמשה עשר, הנה אז נחלק שלש שעות היתרים האלה על הי"ב שעות ונעשית בזה כל שעה מן הי"ב שעות שעה ורביע, ונמצא לפי זה שעה ורביע של פלג המנחה שיעורם שעה וחצי וארבע דקים, יען כי בחשבון היום הזה תהיה כל רביע שעה שיעור י"ט דקים, תסיר מזה השיעור של שעה וחצי וארבע דקים הנזכרים שליש שעה שיש מקריאת המגרב עד צאת הכוכבים, נשאר כזה השיעור של פלג המנחה שעה וי"ד דקים, נמצא זמן תפלת ערבית הוא בשעה אחד עשר חסר י"ד דקים:ואם היום קצר שהוא עשרה שעות מעמוד השחר, נמצא השעות של זה היום נחשבת כל שעה בחמשים דקים, ולפי זה רביע השעה הוא י"ב דקים וחצי, נמצא שעה ורביע דפלג המנחה הוא שיעור שעה ושני דקים וחצי, תסיר מזה שליש שעה שיש מקריאת המגרב עד צאת הכוכבים נשאר שיעור פלג המנחה כולו שנים וארבעים דקים וחצי, נמצאת תפלת ערבית הוא משעה אחד עשר ושבעה עשר דקים וחצי:

ראשונה

ויקהל

ט

עד מתי יכולים להתפלל מנחה, הנה נודע גם לסברת המתירים בדוחק אין להתפלל אחר בין השמשות, וידוע דשיעור בין השמשות הוא שלשה רבעי מיל שהוא שלשה עשר דקים וחצי, ועיין שולחן ערוך סימן רס"א, והנה פה עירנו בגדד יע"א בחנו ונסו הראשונים וראו שבמקום גבוה שבעיר נראית שקיעת החמה שבעה דקים קודם קריאת המגרב, ועל כן העלתי בסה"ק רב פעלים בתשובה בס"ד דפה עירנו אין רשאין להתפלל מנחה אלא עד ששה דקים אחר קריאת המגר"ב כי עד ששה דקים הוא נקרא בין השמשות ויכולים להתפלל בו מנחה בשעת הדחק לדעת המתירים, ואם כן לא יתחילו להתפלל אלא עד ארבעה דקים אחר קריאת המגר"ב, כדי שתהיה תפלת המנחה רובה בתוך בין השמשות, ויש מקומות ששקיעת החמה אצלם עשרה דקים קודם קריאת המגר"ב, וכמו שכתב הרב הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל על עיר אחת והם ישערו זמן בין השמשות כפי המצוי בעירם, ושמעתי מנהג עיר הקודש ירושלים וחברון תוב"ב, אם כבר קרא המגר"ב אין מתפללין מנחה לא בחול ולא בשבת, והוא כפי עדות הגאון חיד"א ז"ל ועיין במחזיק ברכה סימן רס"א אות ז' ובסימן תנ"ד אות ב', ועיין עוד בברכי יוסף ומחזיק ברכה סימן של"א ואדרת אליהו סימן י"ג ותפארת אדם סימן י"א ולב חיים סימן קל"ד יעויין שם:

ראשונה

ויקהל

י

בתפלת המנחה, אם התחיל פסוק אדני שפתי תפתח, ועדיין לא התחיל בברכה, ושמע קדיש או קדושה או ברכו העלתי בסה"ק מקבציאל יענה קדיש וקדושה, ויחזור לומר פסוק אדני שפתי תפתח ויתפלל, ואף על גב דבאמת פסוק זה הוא בכלל תפלת העמידה, לא דמי לדין יהיו לרצון אמרי פי וכו' הראשון דכתבנו לעיל (בשלח, כב) שהוא מכלל התפלה דאף על פי ששמע קדיש וקדושה אחר חתימת הברכה לא יענה קודם פסוק יהיו לרצון, התם שאני משום דאם יענה הוי לה מפסיק באמצע התפלה ואין תקנה לדבר זה, מה שאין כן הכא, כיון דליכא ברכה בשם ומלכות בפסוק זה אין כאן הפסק, כי יכול לחזור ולאומרו פעם שנית, מיהו שם נסתפקתי בהיכא דהתחיל ברוך אתה ה' אם יסיים למדני חוקיך ויענה קדיש וקדושה, ואח"כ יחזור ויתחיל מן אדני שפתי תפתח ויתפלל, או דאמרינן כיון דהזכיר ברוך אתה ה' לשם ברכה אינו רשאי לעשות הזכרה לשם פסוק, דלא אמרו לעשות כן אלא במקום הכרח כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה דנמצא מזכיר שם שמים לבטלה, ועדיין לא נפשט אצלנו ספק זה:

ראשונה

ויקהל

יא

התספורת אע"ג דמרן ז"ל אסר סמוך למנחה גדולה, מכל מקום יש להקל היכא דיש אצל הספר ב' או ג' זוגים וכנזכר במגן אברהם סימן רל"ב סעיף קטן ג', ואע"ג דיש חולקין וסבירא להו לא פלוג רבנן, ועיין אליהו רבא - מכל מקום יש לסמוך על המקילין, ולכן נהגו העולם בזה היתר אפילו אחר שהגיע מנחה קטנה, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד ועין אשל אברהם סימן רנ"א סוף אות ה' יעויין שם. מיהו ירא שמים יחמיר בכך, משום דבלאו הכי על פי הסוד לא נכון להסתפר אחר חצות אע"פ שהתפלל מנחה:

ראשונה

ויקהל

יב

למרחץ גם כן אסור ליכנס סמוך למנחה גדולה וכמו שכתב מרן ז"ל, ופה עירנו יש נכנסים אחר זמן מנחה קטנה גם כן ואין מוחין בידם, ולפי דעתי אין להם על מה שיסמוכו, ולכן טוב שיקח למרחץ אדם שומר עמו כדי להזכירו על התפלה לקיים דברי חז"ל, וגם לדון אסור סמוך למנחה גדולה וכמו שכתב מרן ז"ל, ופה עירנו אין הדיינים נזהרין בזה ואין להם על מה שיסמוכו:

ראשונה

ויקהל

יג

ובענין הסעודה, הנה פה עירנו מקילין בסעודה גדולה של נשואין ומילה וכיוצא, ואפילו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה נמי מקילין בסעודה גדולה, והסמך שלהם, הוא שיש במסובין בני אדם שאין אוכלין פת וגם אין שותין יין ושכר באותה סעודה ורק טועמים קצת ואוכלים מעט תבשיל שאין זה עיקר סעודתם דאח"כ הולכים לביתם ואוכלים, ולכן אלו חשיבי כמו שומרין דמזכירין שאר המסובין, ואם הכל אוכלין ושותין טוב שישימו להם שומר אחד שאינו אוכל ושותה עמהם, כדי שיזכירם, ויחיד האוכל בביתו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה מחמת הכרח וסיבה, יניח שומר כדי לקיים דברי חז"ל.

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

א

בודקין בליל י"ג כפי ההלכות שכתבנו לעיל בבדיקה של ליל י"ד, והבכורות מתענים ביום חמישי, על כן אם הבודק הוא בכור יטעום קודם הברכה פירות או מיני מזונות, כדי שיבדוק בישוב הדעת ובנחת, ואחר הבדיקה יבטל החמץ כמו שכתבנו בליל י"ד, אבל ביטול של היום לא יבטל ביום ששי אלא יבטל ביום שבת, ויזהר שלא ישכחהו, אך ביעור חמץ יעשהו ביום שישי שישרוף הפתיתים שאינו רוצה לאוכלם, ומשייר הפת לצורך סעודת ליל שבת וסעודת שחרית דשבת, והביעור בערב פסח יעשהו קודם חצות כדרך שעושה בי"ד כשחל בחול, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים:

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

ב

ביום שבת קודש שהוא יום י"ד ימהרו להתפלל בבוקר כדי לצאת במהרה לאכול סעודת שחרית שלא יכשלו באיסור אכילת חמץ בערב פסח אחר הזמן אך יזהרו שלא יתפללו בחפזון ובמרוצה, ואם יש חתנים באותו שבת לא יזמינו אבות הבנים אורחים הרבה לצורך עליית ספר תורה כדרכן, כדי שלא להאריך הזמן בכך, שצריך לצאת מהרה לאכול סעודת שחרית וימהרו לקדש ולאכול תכף, ויאכלו כל חמץ שיש אצלם בבית קודם שיחול איסור אכילתו, ואם נשאר חמץ שאין יכולים לאכלו יתנוהו לגוי, ולא יזרקנו לרשות הרבים, ואין מבשילין לשבת זו תבשיל שדרכו להיות דבק הרבה בקדרה שלא יתקנח באצבע, כדי שלא יצטרך להדיח הקדרות והקערות מיהו אם בשל כזה ונדבק התבשיל בקדרה מותר להדיח הקדרה במים בידו, אבל לא בסמרטוט משום איסור סחיטה בשבת, והדחה זו נחשבת קצת צורך היום דאיכא בזה צורך מצוה כמו שכתבו הפרי חדש וכנסת הגדולה ושולחן גבוה, ואם אפשר לקנחו באצבע אסור להדיח כנזכר באליה רבא ושאר אחרונים, ואחר שיגמור כל אכילתו ולא ישאר אצלו חמץ אז יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו' דחזיתיה ודלא חזיתיה:

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

ג

יאכל סעודת הלילה ושל שחרית בשבת זו בחצר במקום אחד דוקא, ולא יעשו בלילה ובשחרית פירורין הרבה על השולחן, ואם נעשה פירורין ישגיח עליהם לאכלם תכף קודם שיפול עליהם משקה וימאסו, ואחר אכילתם ינערו השלחן או המפה ברשות הרבים, בשביל פירורין קטנים שאין נלקטים ביד לאכלם, גם עוד אחר אכילה יכבדו המקום שאכלו בו משום איזה פירורין שנפלו, וישליך הזבל לרשות הרבים ולא יניח הזבל באשפה שבחצרו, ומותר לאכול ביצים בשבת זו בשחרית ואין חשש בזה משום אכילת ביצים בליל פסח דאין זה דומה לחזרת וכיוצא, אך יש נוהגים שלא לאכול בשבת זו ביצים בשחרית מפני שמניחים ביצה בליל פסח בקערה ואוכלים אותה זכר לקרבן חגיגה וכל אחד יעשה כמנהגו בדבר זה:

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

ד

בגדי מועד ילבשום בשבת זו אחר מנחה, וגם הכתונת יחליפו אותה אחר מנחה מפני שאכל חמץ בלילה ובשחרית בהיותה עליו, וחוששין שמא דבק בה איזה פירור קטן של חמץ, אבל במכנסים וטלית אין חשש זה, ומי שהוא עני ואין לו אלא כתונת אחת שלבשה בליל שבת יזהר בעת אכילתו לתחוב בית-יד של הכתונת לפנים ואחר אכילתו יבדוק כותנתו:

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

ה

סעודה שלישית יעשנה בפירות אחר מנחה, וטוב לעשותה בפירות שברכתן מעין שלש, ויביאום לפניו בקערה על השולחן ויאמר גם כן קודם שיאכל אתקינו סעודתא וכו' כשאר שבת, ולא ירבה באכילתו כדי שיאכל בלילה לתאבון, ובזה השבת מנהגי לדרוש בעזרת ה' בבית הכנסת על ההגדה, אך צריך להקדים כדי שנתפלל בתשע ומחצה ודרוש שבת הגדול הוא בשבת הקודם:

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

ו

מצת מצוה שיוצא בה ידי חובתו בלילה ראשונה לא יטלטלנה ביום שבת זה שחל בערב פסח, כי מוקצים הם דלא חזו למיכל מנייהו דודאי קפיד להאכיל לתינוקות, אבל שאר מצות שהם לצורך אוכלו בימי הפסח מותר לטלטלם בשבת זו, דאע"ג דהגדולים אסורים לאכול מצה בערב פסח, מכל מקום חזו למיכל לקטנים:

ראשונה

הלכות ערב פסח בשבת קודש

ז

סידור השולחן לצורך הלילה לא יעשה אלא אחר חשיכה דאין שבת מכין יום טוב, אך כיון שעבר בין השמשות שהוא אחר קריאת ה"מוגרב" בשבעה דקים, מותר להכין לצורך הלילה, וצריך כל אדם לישן ביום שבת זו אחר סעודת שחרית כדי שיוכל להיות ניעור היטב בלילה, והוא הדין הנשים והקטנים יזהרו בכך, ואחר שיקיץ משנתו ביום יעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה וטוב ללמוד משנה פסחים:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

א

צריך לערב בפת ותבשיל, ושיעור הפת י"ח דרה"ם, ושיעור התבשיל תשעה דרה"ם, ופחות מזה אינו מועיל, והתבשיל טוב לעשותו ביצים שלוקים קשים דאלו מתקיימים במקומות אלו שהם חמים, אבל הבשר לא יתקיים בזמן החום שני לילות ושני ימים דאם חל יום טוב בחמישי ושישי צריך שתשאר חתיכת הבשר ב' ימים ושני לילות, דהיינו עד ליל שבת, ולכן טוב לעשות מבצים שלוקים כי אלו יתקיימו ולא יתקלקלו:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ב

נוטל העירוב בידו ומברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב", "בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת", והשוחט טוב להוסיף תיבת "ולמשחט", ואם לא הוסיף לית לן בה דנכלל זהה בכלל כל צרכנא וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן ז"ל, ומצוה לאכול העירוב בסעודת שבת:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ג

צריך לשמור עירובו שלא יאבד, ושלא יאכלו אותו עד ליל שבת אחר חשיכה, ואם אירע לו כך או ששכח ושגג ולא הניח עירוב פה עירנו יע"א יסמוך על עירוב שלי, כי אנכי הצעיר מזכה ומערב בעד כל השוגגין והאנוסין ואותם שיתאבד עירובם קודם שבת:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ד

אם בערב יום טוב שכח ולא הניח עירוב והתפלל ערבית, או שאמר ברכו ונזכר, אע"פ שעדיין הוא יום לא יניח עירוב אלא יסמוך על שלי:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ה

אם חל יום טוב בחמישי ושישי אע"פ שעשה עירוב ומבשל ביום שישי לצורך שבת, עם כל זה אסור לבשל ביום חמישי שהוא יום ראשון לצורך השבת:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ו

אם יש שלש וארבע בעלי בתים דרים בחצר אחת, ויש בהם נשים או אנשים שאינם יודעים לערב, ורק יש שם אחד שיודע לערב יביאו כולם את העירוב לאותו האחד מן הדרים שם שיודע לערב, ויאחוז הכל בידו ויאמר יהא שרי לנא ולכל הדרים בחצר הזה:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ז

בעל הבית עם הארץ שאינו יודע לומר נוסח העירוב, וכן אשה אלמנה ובניה קטנים שאינה יודעת לומר נוסח העירוב, כתב הגאון חיד"א ז"ל ב"חיים שאל" חלק א' דף צ"ד מנהג עיר קדשינו ירושלים תוב"ב לשלוח הבית דין זוגא דרבנן ויסבבו ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע, ויקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל, וכה יאמרו" "בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית הזה ולכל בני ביתו לאפויי ולבשולי וכו'", וזהו בתורת שליחות יעוין שם: ולענין הברכה אם יודע זה העם הארץ או האשה לברך, ורק נוסח העירוב אינם יודעים, העליתי בתשובה בספרי הק' רב פעלים בדין חנוכה שיוכל לברך החולה בהיותו במיטה ואחר ידליק בפניו בחדרו ושם הבאתי דברי הרב חקרי לב אות י' חלק ב סימן ח' בדף ל"א, ומח"א בהלכות שבת סימן יא, והפרי חדש סימן תלב, ודברי הרב על "ערך השולחן", מה שכתב בספרו "חקת הפסח" סימן תל"ב על דברי רש"ל ז"ל, והגם דהבאתי שם דברי הרב בית דוד ז"ל בהלכות ראש השנה סימן שצ"ג שכתב שלא יהיה אחד עושה ואחד מברך עם כל זה העלתי בדין חנוכה הנזכר, שיהיה בעל הבית שהוא חולה מברך ושלוחו מדליק, והוא הדין לענין זה יכול זה עם הארץ לברך ושלוחו שעומד אצלו אומר תכף נוסח העירוב:

ראשונה

הלכות עירוב שבת אחר יום טוב

ח

צריך להקדים צרכי שבת מבעוד יום שיהיה שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה, וכמו שכתב הגאון רבינו זלמן ז"ל בשולחן ערוך:

ראשונה

תזריע

א

הנה אמרו רבתינו ז"ל (חולין קז, א): אין נוטלין לידים אלא מכלי, מפני שסמכו דין טהרת ידים על הזאת מי חטאת ועל קדוש ידים ורגלים במקדש שהיו צריכים כלי, יען דבקדוש ידים ורגלים נאמר (שמות ל, יח-יט) "ועשית כיור וכו' ורחצו ממנו וכו'", ובמי חטאת נאמר (במדבר יט, יז): "ונתן עליו מים חיים אל כלי", ואמרו רבותינו ז"ל (חולין קז, א): כל הכלים כשרים אפילו כלי אבנים וכלי אדמה שאינם חשובין כלים לענין טומאה מכל מקום כשרים כאן, ובלבד שיהיו עשויים לקבל משקה, אבל כובעין של לבדין אפילו קשים ואפילו הם מעור שיכולים לקבל משקה פסולין לנטילת ידים כיון דאינם כלים גמורים להשתמש בהם, וגם שאינם עשויים לקבל משקה, ובשעת הדחק שאין לו כלי אחר ולא ימצא לו התיר מרן ז"ל ליטול בהם אך לא יברך על נטילת ידים, וטוב שיכרוך ידיו במפה אחר שיטול בכלים אלו ויאכל בעוד ידיו כרוכים במפה ועיין במשבצות זהב ואחרונים ז"ל:

ראשונה

תזריע

ב

גם כסויי הכלים כיון שאין התחלת עשייתן כדי לקבל אין נוטלין מהם, ועיין שולחן ערוך לרבינו זלמן סעיף ו' וחיי אדם ושאר אחרונים:

ראשונה

תזריע

ג

צריך שיהיה הכלי מחזיק רביעית, ואם אינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים אפילו שימלאנו שנים ושלש פעמים באופן ששופך ממנו על ידיו כמה רביעיות:

ראשונה

תזריע

ד

לא יהיה הכלי נקוב, ושני מיני נקבין הם האחד נקרא מוציא משקה, והשני נקרא כונס משקה דהיינו אם ישימו הכלי הזה בתוך המים יכנסו בו המים דרך הנקב ההוא שבו וזה הנקב הוא גדול מנקב שמוציא משקה, והנה אם ניקב נקב שהוא כונס משקה אפילו אם הכלי מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אין נוטלין ממנו, דמאחר שיש בו נקב כזה הרי זה בטל מתורת כלי, אבל אם הנקב הוא קטן שהוא רק מוציא משקה אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה נוטלין ממנו, ואם לאו אין נוטלין ממנו, ומיהו אם יש לו כלי אחר אפילו אם זה מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה לא יטול בו לכתחילה:

ראשונה

תזריע

ה

יש אומרים דלא חילקו בין כונס משקה למוציא משקה אלא בניקב, אבל אם נסדק אף על פי שאינו אלא במוציא משקה אין נוטלין ממנו משום דנסדק גרע מניקב, ואע"ג דיש חולקין וסבירא להו דאין לחלק יש לחוש לסברת המחמירין, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המקילין אבל לא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו: ועיין חיי אדם ושאר אחרונים:

ראשונה

תזריע

ו

כל נקב או סדק שהמים יוצאים ממנו טיפה אחר טיפה תכופים בזה אחר זה הרי בידוע שהוא שיעור כונס משקה ופסול לדברי הכל ואם אינו מוריד טיפה אחר טיפה אז יבדקנו ע"י שישימנו בתוך המים ויראה אם הוא כונס משקה או לאו:

ראשונה

תזריע

ז

כלי שנקרא בלשון ערבי איברי"ק (כד-קומקום, בעל קנה שפיכה) המנהג פשוט בארץ הצבי וטורקייא ליטול ממנו וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל במחזיק ברכה וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד יע"א, אך יש מחמירים לומר שאם פי הקנה גבוה מפי הרחב שיטול דרך הרחב וטוב להזהר בזה היכא דאפשר ועיין חסד לאלפים אות ב' ושאר אחרונים ז"ל ודע כי כל כלי איברי"ק של נחשת המצוי פה עירנו יע"א דרכן להיות פה הקנה גבוה יותר. גם עוד יש הפרש אחר בזה של חרס שפיותיו הם ישרים בעיגול שאין עושין בשפתיו כעין מרזב בולט כדי ליצוק ממנו, אבל בשל נחשת עושין בראש הקנה הדק כעין מרזב בולט שיוצקין ממנו דרך שם, ובזה יש חשש אחר והוא דיש אוסרים ליטל דרך אותו העשוי כמין מרזב מפני דשם אין לו דין כלי כיון שאינו מחזיק שם משקין, ולדידהו צריך ליטול דרך הרחב שהוא ביושר ואין עשוי כמין מרזב, ואע"ג דעל זה יש חולקין וסבירא להו דשרי ליטול גם דרך שם - ועיין בזה להרב מטה יהודה ושאר אחרונים וכן העיד הגאון מחזיק ברכה שכן המנהג פשוט וכנזכר לעיל, מכל מקום ירא שמים יחוש בזה ולא יטול דרך שם, אלא יטול דרך פה הרחב שהוא הישר מקום שמחזיק משקין, ומיהו אין למחות ביד הנוהגים היתר בזה ליטול דרך המרזב, ועל כל פנים אתה רואה שזה האיברי"ק של חרס המצוי פה עירנו שעומד ישר בדק וברחב הוא עדיף טפי ליטול ממנו, ויטול מן פה הקנה הדק שהוא נמוך מן פה הרחב:

ראשונה

תזריע

ח

צריך להזהר שלא יהיה בשפת הכלי שנוטל ממנו חריץ או בליטה שיעור כונס משקה, ואם נשבר הכלי בשפתו בצד אחד יטול במקום השבר שהוא התחתון והנמוך:

ראשונה

תזריע

ט

כלי נחשת שניקב אין מועיל לו סתימה בשעוה ולא בטיט ולא בזפת ולא דבק שקורין בערבי גיג"י (דבק) ולא במה שקורין קי"ג (זפת) וכן כל כיוצא בזה אלא צריך שיסתמנו בבדיל ויועיל לו, וכל כלי חרס אין מועיל לו סתימת חרסית וטיט, אבל מועיל לו הזפת והדבק, ועיין שדה הארץ סימן ג' ולכן פה עירנו צריכין להזהר כשקונין איברי"ק של חרס לראות אם הוא מתוקן בחרסית, כי פה עירנו ימצא נקבים חדשים והמוכר מרגיש בהם ומתקן אותם בחרסית שקורין בערבי צלא"ח (חרסינה), וזה מצוי הרבה לכך הקונה יתן דעתו לעיין היטב בכלי שמא הוא מתוקן בכך, ולא יקנה כלי כזה בשביל נטילת ידים:

ראשונה

תזריע

י

לא ימלא חופניו מים ויתן לחבירו על ידיו שאין נוטלין אלא מן הכלי, וכן הוא עצמו לא יטול ידו אחת מן הכלי ואח"כ ישפוך ממנה לידו השניה, ויש מתירין בזה בהיכא ששפך על ידו הראשונה רביעית בבת אחת מן הכלי דכיון דידו הראשונה זו נטל אותה מן הכלי, מהני אם ישפוך ממנה לידו השניה, ומכל מקום יש להחמיר כסברה ראשונה דפוסלין בכל ענין:

ראשונה

תזריע

יא

אם הכניס ידיו בתוך כלי של מים ושפשף ידיו בהם לא עלתה לו נטילה אם הוא מחובר לקרקע, דכיון דהכלי מחובר לקרקע נמצא אין כאן נטילה אלא כעין טבילה היא זו, ואין טבילה בשאובין, ואם אין הכלי מחובר לקרקע הרי זו דרך נטילה ויש מתירין בזה דסבירא להו בין שנוטל ידיו מתוך הכלי בין מכניס ידיו לתוך הכלי, הכל נקרא נטילה בכלי, ויש אוסרין בזה, ובשעת הדחק שאין לו כלי ליטול ממנו יש לסמוך על המקילין אך יברך בלא שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו, וגם עוד יכרוך ידיו במפה ויאכל:

ראשונה

תזריע

יב

מי שאין לו כלי יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה שיש בו ארבעים סאה הכשרים לטבילת נשים, או במעיין אע"פ שאין בו ארבעים סאה, ורק שיהיו ידיו מתכסים בו בבת אחת, ויברך על נטילת ידים, ואע"ג דמן הדין די לו להטביל ידיו פעם אחת דוקא, וגם אין צריך ניגוב, מכל מקום גם בזה יטביל שלוש פעמים וישפשף שלוש פעמים מפני שיש סוד בדבר, והנגוב בלאו הכי יעשהו האדם משום נקיות: והא דשרי להטביל ידיו בנהר היינו דוקא בנהרות הגדולים הבאים ויוצאים מאליהם מן ההרים כחדקל ופרת ואמנה ופרפר נהרות דמשק וכיוצא בהם, אבל אותם נהרות שהם חריצים שעושין בעלי השדות בשדות וכרמים כדי שישקו את האילנות והזרעים ששואבין להם מים מהנהר הגדול או מן המעין על ידי הדלי ששופך לתוך הבריכה ומן הבריכה נמשך ויוצא לתוך אלו החריצין שהם הנהרות הקטנים, הרי זה אסור להטביל ידיו בנהרות אלו דאף על גב שיש בהם ארבעים סאה ויותר, מחמת שהם ארוכים הרבה אע"פ שאין בהם עומק ועוד נמי הם מים שאובין שהמשיכוה דהדלי שופך אל הבריכה ומן הבריכה נמשך המים לנהר עם כל זה הנה הם זוחלין ופסולין, וכל דלא עשה להם גדר בתוכם לעכב זחילת המים שיהיו נקווים ועומדים ולא זוחלין, אין טובלין בהם הידים:ואם יטביל ידיו בזאת הבריכה שהדלי שופך לתוכה ויטבילנה בעוד שהדלי שופך אע"ג דיש מתירים משום דניצוק חיבור דהדלי נקוב ובעוד ששופך אל הבריכה הנה הוא שופך גם למעין, עם כל זה כיון דאיכא דסבירא להו ניצוק אינו חיבור לכך אין לסמוך להתיר בזה, מיהו לפעמים בתוך אלו החריצים שעובר בהם המים בתוך שדות וכרמים עושין בריכה אחת גדולה ועמוקה שיש בה ארבעים סאה מים נקוים בתוכה, הנה בזאת הבריכה מותר להטביל ידיו, כיון דהמים נקוים בתוכה, אך צריך להזהר להכניס ידיו לתוך הבריכה למטה משיעור קרקעית החריץ השופך המים לתוך הבריכה ויוצא ממנה, יען כי השטח העליון של הבריכה השוה עם המים העוברים על פני החריץ שם נחשבים זוחלין ולכך צריך שישפיל ידיו למטה בתוך המים הנקווים אשר בבריכה, ושיעור הארבעים סאה גם כן בעינן שיהיה במים הנקווים ולא מראש הבריכה:

ראשונה

תזריע

יג

אם נטל ידו אחת וטבל ידו אחת כשרה ומברך על נטילת ידים לכולי עלמא, וכן אם יש בידו אחת מכה שאי אפשר ליתן עליה מים והיא כרוכה בבגד ונוטל רק יד אחת, דיברך על נטילת ידים ולא יברך על נטילת יד וכמה שכתבתי בתשובה בספרי הק' [הקטן] רב פעלים:

ראשונה

תזריע

יד

המים צריכין לבא לידים מכח גברא, ואם באו מאליהם לא חשובה נטילה, ולכן כלי שקורין בערבי מזנבל"א (דוד מים בעל ברז) שיש לו ברזא עשויה כראש תרנגול נחשת שמסבבין אותו לצד אחד ויוצאים המים, צריך הנוטל ידיו ממנו להיות פותח וסותם כמה פעמים תכופים בזה אחר זה שאם לא יעשה כן נמצא קלוח הראשון בלבד יוצא מכח גברא ובזה הקלוח הראשון אין בו מים שיעור המספיק לכסות כל היד:

ראשונה

תזריע

טו

אין ליטול ידיו מקטן שאין לו שש שנים גמורות כי נטילת ידים צריכה כונה וקטן כזה דינו כקוף שאין לו בינה וכנזכר באחרונים, וטוב להזהר שלא ליטול ידיו מנכרי, וכן נמי מאחותו ובתו שהם נדות או מאשה אחרת אפילו אינה נדה גם כן לא יטול, אבל אם הנכרי או הנדה הביאו מים בכלי והוא נוטל בעצמו שרי, והנזהר גם בזה תבוא עליו ברכה וכנזכר באחרונים:

ראשונה

תזריע

טז

יש שבעה משקין שהם מקבלים טומאה "שלא בהכשר", והם האחד יין וגם חומץ בכלל זה, והשני דבש דבורים אחר שהופרש מן שעוה וכנזכר במטה יוסף חלק ב' דף ט' עמוד ג', והשלישי שמן זית, והרביעי חלב וגם מי חלב בכלל, והחמישי טל, והשישי דם בהמה חיה ועוף, והשביעי מים, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם, אבל שאר מי פירות אפילו עשויים משקים לשתיה אין מקבלים טומאה "בלא הכשר", ולכן האוכל דבר שטיבולו במשקה מן המשקים הנזכרים שמקבלים טומאה, או כגון שנשפך מהן על המאכל ועדיין הוא לח, אע"פ שהאוכל אינו נוגע במקום המשקה, ואפילו אוכל ע"י כף צריך ליטול ידיו תחלה, אבל לא יברך על נטילת ידים דלא תקנו חז"ל ברכה אלא דוקא בנוטל ידיו לאכול פת, ואע"פ שהדם אסור באכילה בלאו הכי, מנו אותו עם שבעה משקים הנזכרים משום אדם האוכלו לרפואה ובמקום סכנה, ומיהו דם דגים אינו נקרא משקה לענין זה, ולכך האוכל דג עם דמו אין צריך נטילת ידים:

ראשונה

תזריע

יז

אפילו אוכל פחות מכזית מהדברים שטיבולן במשקה מהמשקים הנזכרים חייב ליטול ידיו והראיה לזה מליל פסח שאוכלין כרפס פחות מכזית, ועם כל זה חייב ליטול ידיו משום טיבולו במשקה וכנזכר בברכי יוסף:

ראשונה

תזריע

יח

כל משקה מהמשקין הנזכרים שנתבשל עם שאר דברים ויש בהם מן המשקין הנזכרים טופח על מנת להטפיח, הרי זה צריך נטילה באכלו אותם, וכן אם שרו איזה דבר במים או רחצו פירות במים ועודם רטובים שיש עליהם מים טופח על מנת להטפיח, צריך נטילה ויש מקילין במבושל לאכלו ע"י כף בלא נטילה ויש לסמוך על המקילין היכא דאיכא דוחק וטרחא גדולה, ומיהו מרקחת שנותנין לאורח ע"י מזלג יש להתיר בשופי כי זה חשיב דבר שדרכו לאכול ע"י כף, דגנאי ליטול חתיכת המרקחת בידו לאכלה בלי מזלג והראיה דאם לא היה להם מזלג לא יביאו המרקחת בלי מזלג, מיהו כל זה הוא במרקחת דרובה מים או מחצה על מחצה, אבל היכא דסוכר והפירות הם יותר מן המים שנתבשלו בהם אין צריך נטילה, ועיין מטה יוסף חלק ב' דף ט' עמוד ב' ושאר אחרונים:

ראשונה

תזריע

יט

משקה מהמשקים הנזכרים שהוא מבושל מותר לטבל בתוכו לחם ולאכול בלא נטילת ידים, מפני שהמשקה הוא מבושל וגם אין נוגעים ידיו במקום המטובל, ולכן צריך להזהר בזה שלא יגעו ידיו במקום שהוא מטבלו במשקה וכמו שכתב הרב נוה שלום דף קל"ה, ומה שהוכיח הגאון חיד"א ז"ל לאותם המטבילים פת בתוך הקאפ"י ואוכלים בלא נטילת ידים היינו מפני שהם נוגעים בידיהם, והשותה מאלו המשקין הנזכרים בכלי אין צריך נטילת ידים, אבל טובל אצבעו ומוצץ, וכן השותה מים בכפיו צריכין נטילת ידים ויש מקילין בטובל אצבעו ושותה בידו דסבירא להו לא תקנו נטילת ידים למשקין אלא ע"י טבול אוכלין ולא בענין אחר, ואע"פ שהמקיל יש לו לסמוך מכל מקום יש להזהר היכא דאפשר:

ראשונה

תזריע

כ

החמאה אם היא קרושה אינה משקה אלא נחשבת אוכל, אבל אם נמוחה הרי זה משקה וצריכה נטילת ידים, ויין שרוף שנעשה מתבואה או מתמרים וכיוצא אינו משקה לענין זה דלא הוי אלא זיעה, והצלי שהמוהל טופח עליו - יש אומרים צריך נטילת ידים, ויש אומרים אינו צריך ויש לסמוך על המתירים בזה:

ראשונה

במדבר

א

ברכת שהחיינו בקדוש הלילה צריך לברך בשתי הלילות, ופה עירנו בגדאד נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש:

ראשונה

במדבר

ב

הקדוש בלילה הראשונה צריך להיות אחר צאת הכוכבים דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, אבל בליל יום טוב שני לבני חוץ לארץ אינו צריך לילה ודאי אלא יכול לקדש מבעוד יום, ואדרבא עדיף טפי לקדש מבעוד יום במקומות אלו שמצוי יתושין הרבה מחמת החום בלילות הקיץ, ואם מקדש מבעוד יום תוכל האשה להדליק הנרות מבעוד יום ולא חשיב מכין מיום ראשון ליום שני, יען כי הנרות מדלקת אותם לצורך הקידוש שמצוה להיות נרות בעת הקדוש לפי סברת כמה פוסקים הפשטנים וגם לסברת המקובלים, ולכן כיון שמקדשים מבעוד יום יכולים גם כן להדליק הנרות מבעוד יום, ודוקא נרות שמדליקים במקום השולחן שעושין שם הקדוש, אבל נרות המדליקים במקום שינה או בשאר מקומות אין להדליקן מבעוד יום, משום דאין יום טוב ראשון מכין ליום טוב שני כך העלתי בסה"ק רב פעלים בס"ד:

ראשונה

במדבר

ג

יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו מפני דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדבר דברי חול ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע, ויזהרו ללמוד כלל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה וממשיך לנפש אדם קדושה וטהרה, ואיתא בזוהר הקדוש בפרשת אמור וזה לשונו חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי לילייא, והוו לעאן באורייתא, ואמרו ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין, ועוד אמר רבי שמעון על חבריא דלעאן באורייתא בהאי ליליא כולהון יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בכמה ברכאן ועטרין דעלמא עלאה עד כאן, ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה לבו לבטלה בלילה הזאת, וכל שכן שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן וכל שכן בליצנות ולשון הרע, ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה ולא יתנמנם כלל, כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאד בענין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא וכנזכר בשער הכונות בדרוש הלילה הזאת:

ראשונה

במדבר

ד

סדר הלימוד בלילה הזו תחלה תנ"ך ואח"כ המדרש ואח"כ האדרא רבא, כי כן מפרש בזוהר הקדוש למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא, ותרי"ג מצות ילמדו קודם המדרש, ואם יש להם זמן ילמדו האדרא זוטא גם כן, וכבר נודע מנהגו של רבינו חיד"א ז"ל ללמוד בלילה זו שתי האדרות מעומד גם בעת זקנתו אשריו ואשרי חלקו, ואין ללמוד משניות בלילה זו, ומי שיש לו מנהג קבוע ללמוד י"ח פרקי משנה בכל יום מותר ללמוד הי"ח פרקי משנה ביום טוב זה ביום דוקא, ולא בלילה, ואין מניעה ללימוד המשנה אלא בליל שבועות בלבד, אבל בשאר לילות של שבתות וימים טובים אין מניעה כלל ויכול ללמוד משניות כאשר ירצה:

ראשונה

במדבר

ה

תפלת שחרית ומוסף יתפלל בהתלהבות וזריזות כדי שלא תחטפנו שינה באמצע ויבא לידי טעות, וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות יהיה בתפלת מוסף, לכן צריך להזדרז בה הרבה כי הכל הולך אחר החתום:

ראשונה

במדבר

ו

לימוד התהלים ביום השבועות הוא צורך גדול, שבו נפטר דוד המלך עליו השלום, ויעלה לרצון יותר, ולכן כל אחד ילמוד התהלים כולו ביום השבועות, ויזהר לדלג לשון מחילה וסליחה של עונות ופשעים האמור בבקשות המתוקנים לאומרם קודם תהלים ואחר תהלים כי יו"ט הוא, ונכון ללמוד ביום ראשון בדברי הימים א' סימן כ"ח וסימן כ"ט דדבר בעתו מה טוב:

ראשונה

במדבר

ז

בליל ב' של שבועות בחו"ל ילמוד התנ"ך המסודר בליל א' ואח"כ יישן וכן מנהגינו בבתינו, ואם יוכל ללמוד גם תרי"ג מצות ואדרא רבא ולהיות ניעור כל הלילה אשריו ואשרי חלקו, וכבר נודע המעשה שהיה בזמן מר"ן ז"ל, ויזהר ביום שני של חג השבועות לקדשו בלימוד התורה כי הוא גדול מכל יום טוב שני של שאר מועדים, וגם אסרו חג של שבועות גדול מכל אסרו חג דשאר מועדים:

ראשונה

במדבר

ח

כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, ולא הותר ביום טוב אלא רק מלאכת אוכל נפש, ואע"ג דהותרה מלאכת אוכל נפש מן התורה, מכל מקום אסרו חז"ל קצירה ודישה ועימור וטחינה והרקדה וסחיטת פירות ותלישה מן המחובר וצידה וכל כיוצא בזה, ואפילו על יד שינוי אסור, מפני שדברים אלו דרכן לעשותם הרבה ביחד וחיישינן שמא יעשה לצורך חול על כן כל דברים אלו אסורים הם מדברי סופרים, וכל דבר שאסור לישראל לעשותו ביום טוב אסור לומר לגוי לעשותו: