year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
שנייה | קרח | יא | אף-על-פי שאמרנו: אם עבר ובשל חלב בקדרה של בשר שאינה בת-יומא, התבשיל מותר, היינו דווקא בקדרה מודחת ונקייה, אבל אם היה שומן בעין טח על פניה, צריך ששים כנגד אותו השומן, ובסתם, דלא ידעינן אם היה שומן טח על פניה או לאו, אמרינן: סתם כלים המוצנעים, הם מודחים ונקיים, חוץ מן הסכין, דבסתם אמרינן: סתם סכין, שמנונית קרוש עליה ורק אי ידעינן בברור שהיא נקייה, אז מותר. |
שנייה | קרח | יב | אם בישל בקדרה שאינה בת-יומא דברים חריפים,כגון התבשיל שרובו חומץ או תבלין, ואין ששים לבטל: אם יש בזה הפסד מרובה,יש להתיר כסברת המתירים דסתם מרן כותיהו" ואם הפסד מועט, יש להחמיר כסברת החולקים, דסבירא להו: אין נותן טעם לפגם בדברים החריפים, דחרפיהו משוי לה לשבח: יען כי מרן ז"ל זכר דבריהם בשם "יש אומרים", לכך יש לחוש לדבריהם בהפסד מועט. מיהו האשכנזים גרירי בתר הכרעת מור"ם ז"ל, ואוסרין בדברים החריפים גם בהפסד מרובה. מיהו אינו נקרא חריף משום מעט תבלין או מעט מלח שנתן לתבשיל, אלא אם כן רובו חריף. |
שנייה | קרח | יג | דגים או ביצים ואורז וכיוצא, שנתבשלו בקדרה של בשר נקייה אף-על-פי שהקדרה בת-יומא, מותר לאכול את המבושל הוא בחלב, דאין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם, דמותר לכתחילה. וכל זה לדידן דאזלינן בתר הוראת מרן ז"ל, אבל להאשכנזים דאזלי בתר מור"ם ז"ל, אסור לאכול המבושל ההוא בחלב לכתחילה, וסבירא להו, אינו מותר אלא בדיעבד שכבר נתן את המבושל ההוא בחלב. וגם לדידן דאזלינן בתר מרן ז"ל, אינו מותר לבשל לכתחילה בקדרה של בשר בת-יומא אדעתא דהכי, כדי לאוכלם בחלב: אלא רק אם נתבשלו בדיעבד מותר לאוכלם לכתחילה בחלב.ולכן אסור לחמם מים לכתחילה בכלי בשר בן-יומו כדי ללוש בהם את הפת, מפני דדרכם לאכול הפת עם החלב גם-כן. וכן מרקחת שדרכם לאכול אותה עם הגבינה, אסור לבשלה לכתחילה בכלי בשר בן-יומו.
מיהו אם אין הכלי בן-יומו, דאיכא תרתי לטיבותא, שהוא נותן טעם לפגם וגם נותן טעם בר נותר טעם, מותר לחמם מים לאפות הפת, ולבשל מרקחת לאוכלה עם הגבינה לכתחילה. עיין "כנסת הגדולה" ו"בית-דוד" ושאר אחרונים. והמחמיר שלא לבשל אפילו בכלי שאינו בן-יומו, תבוא עליו ברכה. וכן נוהגים בביתנו, שיש להם כלי מיוחד לחמם בו מים ללוש בהם הפת, וכן לבשל בו מרקחת. ועין "דבר-משה", יורה דעה, סימן ע, ו"חכמת-אדם", כלל מח, סעיף ב. |
שנייה | קרח | יד | אם עבר במזיד ובשל לכתחילה אורז או ביצים וכיוצא בקדרה של בשר בת יומא, על דעת לאוכלם בחלב אף-על-גב דעבד אסורא, לא קנסינן לה, ומותר לאוכלם בחלב, וכנזכר ב"פרי חדש" ושאר אחרונים. ואם דברים אלו שבשלם בקדרה של בשר, נרגש בהם טעם בשר קיוהא בעלמא איהו, ולא חישינן לה, וכנזכר ב"פרי-חדש" ו"בית-אפרים" סימן לז, דף לב. מיהו רש"ל ז"ל אוסר לאוכלם בחלב אם נרגש בהם טעם בשר: ובעל-נפש יחיש לדבריו, והמקל, יש לו לסמוך. |
שנייה | קרח | טו | הא דאמרינן "נותן טעם בר נותן טעם, מותר" - דווקא טעם הראשון בכלי וטעם שני באוכל, אבל טעם ראשון באוכל, לא מהני: דבאכלים, אפילו אלף טעמים חשובים כממש. ולכן אם אפו עוגה אצל פשטידא של חלב, אסור לאכול העוגה ההיא עם הבשר, ולא אמרינן בזה דהוי נותן טעם בר נותן טעם: ודלא כהרב "פני-אריה" שהביאו ב"פתחי-תשובה". ועיין "כנסת הגדולה", סימן צה, הגהת הבית יוסף, אות כו, ושאר אחרונים. |
שנייה | קרח | טז | לא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם, אלא דווקא בהיתר, כגון בשר בחלב, ששניהם המה מין היתר: אבל באיסור, אפילו כמה פעמים נותן טעם בר נותן טעם, לא מהני: אלא כל דליכא ששים לבטל האסור, הרי זה אסור. |
שנייה | קרח | יז | קדרה של בשר בת-יומא שבשלו בה אורז וכיוצא, ותחב בה כף חולבת בת-יומא אפילו אין באורז ששים כנגד הכף, מותר, דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהתרא – דהבשר נתן טעם בקדרה, והקדרה באורז, ועדיין הוא היתר: מיהו, צריך שיהיה ברור לו דהכף לא נגע בגוף הקדרה - הן מצדדין שלה, הן בקרקעיתה - דאם נגע בגוף הקדרה, אין כאן נותן טעם בר נותן טעם, דהרי הכף בלע מן הקדרה עצמה שהיא טעם אחד. וכן אם תחב באורז שבקדרה שתי כפות בני יומן, אחד של חלב ואחד של בשר אם לא נגעו הכפות זה עם זה בתוך האורז, מותר הכל. ועיין "חכמת אדם", כלל מח, סעיף ו. אבל אם נגעו הכפות זה בזה בעת שתחבם באורז דהוא רותח, הרי הם בולעים זה מזה, ונאסרים, ואוסרים האורז. |
שנייה | קרח | יח | סתם כלי גויים אינם בני יומן: לפיכך אם עבר ובשל בכלי של גויים, התבשיל מותר בדיעבד, דאמרינן אין הכלי בן–יומו, והוי נותן טעם לפגם. ומכל מקום לא יאמר ישראל לגוי: בשל בקדרתך מים או חלב או שאר פירות, שאין בהם אסור בשולי גויים דהוי לכתחילה. על-כן אסור לומר לערביים בעלי צאן שיעשו לו חלב חמוץ שקורין בערבי "לבן", ובלעז "יגורטי", כי זה צריך להרתיחו תחילה, והוי לכתחילה: אבל מותר לקנות מזה ה"יגורטי" מן השוק פה עירנו יע"א, דאין הגויים עושים אותו בשביל ישראל, אם הגוי מכיר לישראל, והביא לו מנחה כלי אחר מזה ה"יגורטי" שמביא למכור, מותר, מפני כי בלאו הכי הוא עושה החלב שלו כולו מזה ה"יגורטי" כדי למוכרו. |
שנייה | קרח | יט | כלי שנאסר בבליעת אסור ונתערב באחרים, בטל ברוב – בין כלי מתכת, בין כלי-חרס. |
שנייה | חוקת | א | רבותינו ז"ל אסרו פת של גויים, כדי להבדיל אותנו מן העובדי כוכבים ומזלות (עכו"ם) בתכלית ההבדל, שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם, שעל-ידי זה ימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו, ויבואו לזנות ולהתחתן עמהם, וכמו שארע בערבות מואב (במדבר כה, א-ט).ולא גזרו אלא על פת של חמישה מיני דגן, אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן, לא גזרו באלה, מפני דאינם חשובין, ואין מביאין לדי קרוב דעת: וגם אין לאסרם משום בשולי גויים, דאין עולין על שולחן מלכים ושרים: דאף-על-גב דהאורז עולה על שולחן מלכים, היינו אורז המבושל בקדרה, אבל אורז העשוי פת בתנור, אין עולה על שולחן מלכים. |
שנייה | חוקת | ב | כשגזרו רבותינו ז"ל גזרה זו של פת, לא נתפשטה בכל מקומות ישראל אלא בפת בעל-הבית שעשאו לבני ביתו, אבל בפת של פלטר שעושה למכור לאחרים, לא נתפשט האיסור הזה בכל המקומות מפני הדחק, דחיי האדם תלויים בפת: ולכן יש מקומות שנוהגים היתר בפת פלטר במקום שאין פת ישראל, דאין קרוב דעת כל כך, כיוון שעוסק באומנותו. ויש מקילין לקנות מן פלטר גוי אפילו שיש פת פלטר ישראל מצוי: וכן נוהגים פה עירנו בגדד יע"א לקנות מפלטר גוי, אף-על-פי שמצוי פת פלטר ישראל. ורבנו האר"י ז"ל מחמיר אפילו בספק אם הוא מפלטר ישראל או פלטר גוי, וכמו שכתב בשער טעמי המצוות. |
שנייה | חוקת | ג | לא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר האפיה, לפיכך פת בעל-הבית אסורה לעולם, אפילו קנאה פלטר, ואפילו שלחה לישראל לביתו: ושל פלטר, מותרת לעולם, אפילו קנאה ממנו בעל-הבית שהוא גוי. ולכן הגוי זימן את ישראל בביתו, והביאו לו פת מן פלטר גוי, מותר לאכול: וכן אם הפלטר גוי זימן את ישראל בביתו, והביא לפניו מן הפת שעשה למכור, הרי זה מותר לאכול ממנו: אבל אם הביא לו מהפת שאפה לצורך ביתו, הרי זה אסור לאכול ממנו. ועיין "פרי-חדש" סעיף-קטן יב: והגם דהרב "פרי-תאר" פליג, כבר השיגו הרב "מזמור לדוד", וכן עיקר. |
שנייה | חוקת | ד | פת של בעלי-בתים, אין לה היתר עולמית, אפילו במקום דאינו מצוי פת ישראל וגם לא פת פלטר גוי, דקימא לן כסתם מרן ז"ל דאסר בפת של בעלי-בתים בכל גונא. ואפילו אם ירצה לבשלו לפת זה לאוכלו על-ידי בישול, נמי אסור, דלא פקע איסורו בכך.ועיין "כנסת הגדולה", הגהת הטור, אות ח, ו"יוסף אמץ", סימן עט. ואפילו אם הוא בשדה שאין שם חשש חתנות, אסור, וכנזכר ב"בית-יוסף": ועיין "קהל-יאודה" ז"ל. ואין היתר לפת בעלי-בתים אלא בהיכא דעברו עליו שלושה ימים מעת לעת שלא אכל פת, או בשבת משום עונג-שבת: ועיין "פרי-חדש" ו"פרי-תאר" ושאר אחרונים. |
שנייה | חוקת | ה | ישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי אוהלים, ושם אין מצוי פלטר גוי למכור – לא יאכל מן הפת המצוי אצלם, שזה פת בעל-הבית ואסור, אלא ימתין עד שעה שאופין הפת: כי אלו דרכם לאפות כל יום בבוקר ובערב, ולפעמים גם באמצע היום כשיזדמן אצלם אורחים: ואז יניח הישראל קיסם, דהיינו חתיכת עץ, בתוך התנור, ובזה מכשיר כל הפת שבתנור: שאין הדבר אלא להיות היכר דהפת שלהם אסורה. ומאחר שבחתיכת עץ אחד שהניח ישראל, מוסיף חום מעט בתנור: וכל תוספת חום אפילו מעט, מקרב הבישול הוי היכר בזה: מיהו, צריך שיכוון שהוא מסייע בהטלת הקיסם כדי להכשיר, אבל אם זרק קיסם לתנור כמתעסק בעלמא, שלא כוון כדי להכשיר לא מהני כלום: ועיין "כנסת הגדולה", הגהת הבית-יוסף, אות כח ו"קהל-יאודה" ז"ל. |
שנייה | חוקת | ו | ישראל שמביא גוי לביתו לאפות לו בתנור שלו יזהרו בני הבית לתן בידם בתחילת הסק של התנור אגודה אחת של עצים, ואז הגוי גומר ההסק ואופה: ויש לסמוך על הטלת העצים שהטילו בידם באפיה ראשונה, דהיינו שממלא את התנור פת ורודה אותו, וכן באפיה שנייה, שחוזר וממלא התנור פת ורודה: כי כוח הסקה שלהם עודנה בתנור באפיה השנייה אבל אחר זה, צריך שיחזרו ויניחו עצים בידם כדי למלאת התנור פת באפיה השלישית, וכן על זו הדרך. |
שנייה | חוקת | ז | פת של ישראל שאפאה הגוי, ולא הניח הישראל קיסם ולא חיתה באש, הרי זה אסור כדין פת בעל-הבית גוי, ואסור לאוכלו לישראל. אלא יחתכנו לחתיכות וימכרנו לגוי, דאין ישראל קונים מגוי חתיכות פת: אבל אסור למוכרו בלא חיתוך, שמא ימכרנו הגוי לישראל אחר על ידי פלטר. ואם הם מסופקים בדבר, אם נעשה הכשר לתנור על-ידי ישראל או לאו, הרי זה מותר, דספקא דרבנן לקולא, וכנזכר בש"ך ו"פרי חדש". |
שנייה | חוקת | ח | המושלים שנותנים בכל יום פת למשרתים או לרופאים ישראלים, הרי זה כפת פלטר, כן כתב מהריק"ש ז"ל, והסכימו בזה כמה גדולי האחרונים, ואף-על-פי שהרב ה"כנסת הגדולה" אוסר העיקר כסברת המתירים: ועיין "שיורי-ברכה", אות ו. מיהו, הרב מהריק"ש ז"ל לא התיר אלא בכהאי גונא, שהם נותנים לו הפת בידו לעשות בו מה שירצה, לאוכלו או למוכרו, כי דבר זה עליהם בתורת חוק, לתת כל יום פת קצוב לאלו : אבל ישראל שבא אורח לבית הגוי, ואפו לו פת בעבורו, והביאו לפניו דווקא, כי הם כבר אכלו אף-על-פי שלא אפו אלא בעבורו, אין זה חשיב כפת פלטר, אלא פת של בעל הבית ואסור: ואין לומר, כיוון דנותנים אותו לו בחינם, חשיב כמכר, דהא עיקר גזרת חז"ל על אורח המתארח אצלם, וכל אורח אוכל בחינם. ואדרבא, כיוון דאפו בעבורו לכבודו, יש קרוב דעת וחשש חתנות טפי: לכן כל היכא שמביאים לפניו בתורת סעודה לסעוד, אף-על-פי שהם כבר אכלו, ולא אפו זה הפת אלא בשבילו, הרי זה נקרא פת בעל-הבית ואסור, ודע כי הרב "זכור לאברהם", חלק א, אות פה' למד מדין מהריק"ש ז"ל הנזכר היתר, בהיכא דאופה הגוי בשביל ישראל לתת לו הפת צידה לדרך, עיין שם: ואצלי אין היתר הזה ברור עדיין. |
שנייה | חוקת | ט | דבר שבשלו גוי, אפילו בשלו בבית ישראל ובכלי של ישראל, אסרוהו חז"ל משום חתנות: ועוד יש בזה טעם אחר: שמא ירגיל ישראל לאכול מן תבשיליהם, ויאכילהו דבר טמא: אך לא אסור חז"ל בבשולי גויים, אלא בדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי: וגם עוד תנאי שני שיהיה אותו דבר ראוי לעלות על שולחן מלכים ללפת בו הפת או לקנוח סעודה, או בתורת מאכל, ואף-על-פי שאינו נאכל בתורת לפתן: ובין אם נשתנה מבריתו על-ידי הבישול, בין אם לא נשתנה, אלא ניכר עדיין לאחר הבישול כמו בתחילה הרי זה אסור משום בישולי הגויים. והא דבעינן עולה על שולחן מלכים - לאו דווקא מלכים, אלא אפילו על שולחן שרים שבארץ ההיא, נמי אסור: ועיין "שיורי-ברכה", אות ב, ושאר אחרונים: וכן סבר רבנו האר"י ז"ל. |
שנייה | חוקת | י | האורז - אף-על-פי שהפת שלו מותר כדכתבנו לעיל, מכל מקום אורז שבשלו גוי, אסור, משום דאורז מבושל הוא עולה על שולחן מלכים: ואפילו במקומן שאין דרכם ללפת בו את הפת, מכל מקום הוא עולה בתורת מאכל. והכמהין שקורין בערבי "כימי" (סוג פטרייה בצורת תפו"א), אסורין בבישול, משום דעולין הם על שולחן מלכים ושרים: אבל מה שקורין בערבי "אפטייר"(פטריית גשם מצויה), אין בהם בישולי גויים, דאין עולין על שולחן מלכים. והשומין, יש בהם איסור בישולי גויים: ועיין "פרי-חדש". |
שנייה | חוקת | יא | ביצה אף-על-פי שראוי לגומעה חיה אם בשלה גוי, אסורה: ואם בשלה ישראל בתחילה אפילו כל- דהו וסלקה, ואחר-כך לקחה גוי וגמר בישול, מותר. |
שנייה | חוקת | יב | אפונים שקורין בערבי "חומץ" (חומוס) שקלו אותם הגויים כתב רבנו הרב חיים ויטל ז"ל בשער טעמי המצוות, פרשת עקב, בשם רבנו האר"י ז"ל, דאסורים מדינא, לפי דאלו הקליות שלהם עולין על שולחן מלכים ושרים של אותם המקומות שעושין אותם הקליות, עיין שם. ומדבריו משמע דאוסר אותם גם במקום שאין עולין על שולחן מלכים או שרים, מפני שבמקום שעושין אותם עולין. ועיין "חיים שאל", חלק א, סימן עד, אות ו, שחקר בזה, וסוף דבר דעתו נטה לאסור גם במקום שאין עולין. ועוד כתב רבנו הרב חיים ויטל ז"ל שם, דהתורמוסין הנשלקין על ידי הגויים, מותרים מדינא, דאין עולין על שולחן מלכים: ורק הזהיר רבנו האר"י ז"ל שלא לאוכלם מתורת חומרא דווקא. ועוד כתב שם דאין לשתות קום החלב אחר שנקפה החלב ונבדל המים ממנו, וכמו שכתב מורנו רבי אליעזר ממיץ ז"ל, עיין שם. |
שנייה | חוקת | יג | הקטניות שקורין בערבי "באקילי" (שעועית מצויה) אם הם קלויים, מותרים, דאין הקלויים עולין על שולחן מלכים או שרים, אבל השלוקין אסורים, דעולין על שולחן מלכים או שרים. ותמרים המרים קצת, שאינם נאכלים אלא על-ידי הדחק אם בשלם גוי, אסורים. |
שנייה | חוקת | יד | הלפת שקורין בערב "שלגם" (לפת לבנה), וכן לפת האדום שקורין "שפנדר" (סלק אדום), יש בהם איסור בשולי גויים, דהם עולין על שולחן מלכים או שרים: ואף-על-פי שיש קצת בני-אדם דאוכלים אותם חיים - בטלה דעתם: ועיין "פרי חדש", סעיף קטן כד. וכל זה בשלוקים או מבושלים בקדרה, אבל הצלויין באפר חם שקורין "מלא" (רמץ), אף-על-פי שנעשה בהם טעם טוב, עם כל זה, מחמת שהם מלוכלכים באפר, והוא דבוק בהם ואי אפשר להתקנח מחמת שהוא דבוק בלחלוח שבהם, על-כן אין עולים על שולחן מלכים ושרים, דמאיסי להו. ואין לומר דיקלפום ויביאום לפניהם: חדא, דאי אפשר שלא ידבק אפר בתוך שלהם: ועוד, אפילו אם אפשר להיזהר בהם להעביר הלכלוך מעל התוך שלהם אין ראוי התוך שלהם לבדו בהיותו בפני עצמו לכבד בו מלכים או שרים: ועוד, מחמת שהוא לח, ימאס באחיזתם בו לבדו. |
שנייה | חוקת | טו | סופגנין של גויים שבלילתם רכה, ונאפה על-ידי משקה לאו נהמא הוא, ואסורין משום בישולי גויים: ועיין "פרי חדש", ו"שיורי-ברכה", וכן ה"זאלביא" שקורין בעירנו "זנגולא" (ממתק מקמח וסוכר מטוגנים), אסורה משום בישולי גויים לכולי עלמא: והמתיר אותה, הוא משום דלא סימוה קמה למעשה שלה, כי באמת אין הפרש בינה לבין הסופגנין: ועיין "שיורי-ברכה", אות יג. |
שנייה | חוקת | טז | הקהוא שמבשלין הגויים יש אוסרין ויש מתירין. ומרן רבנו האר"י ז"ל אסר אותה: אך אין בידינו למחות ביד המקלים שיש להם על מה לסמוך, ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהווא של גויים אפילו במקום הנועד שלה: ובוודאי בעל-נפש צריך להחמיר: והצנועין, מושכין ידיהם ממנה, ברם, אפילו אדם חשוב, אם הולך לבית גויים גדולים לעשות "וזיתא"(ביקור נימוסין) מוכרח הוא לשתות מכמה סבות שיש בהם טעם. |
שנייה | חוקת | יז | חיטים ששולקין אותם הגויים צחי בישול עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי, וחוזרין ומיבשים אותם, וזהו שקורין בערבי "בורג'ול", מותר לקנותו מן הגויים כדי לבשלו ולאוכלו, דבשול הגויים אינו חשוב כלום, כיוון דנתיבש ותו לא חזי, וכמו שכתב מרן ז"ל בשו"ת "אבקת- רוכל", סימן ל. ועיין "שיורי-ברכה" ו"ערך השולחן", וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד,.וכתב "ערך-השולחן", דאם נעשה "בורגול" על-ידי ישראל, ובשלו הגוי שני אין לו התר מצד בישול ראשון שבשל ישראל.והנה פה עירנו יש פרי חמוץ ביותר שקורין אותו "דבדיב" (פרי הדר חמוץ מר, בעל קליפה עבה שימושית), והוא כמו אתרוגין, ומבשלין קלפתו העבה בסוכר, יש בזה איסור בישולי גויים, יען דאם מבשל אחר שנתייבש, אינה נאכלת אפילו על-ידי הדחק; ואם מבשל בעודה לחה, דנאכלת על-ידי הדחק, הנה אנן קימא לן כמרן ז"ל דסבירא ליה: נאכל חי על-ידי הדחק, יש בו בישולי גויים. וכן פרי שקורין "נארינג'ה" (פרי הדר חמוץ-מר, "חוש-חש"), בעודם קטנים הרבה, הם מרים כלענה, ומבשלים אותם בסוכר, יש בזה איסור בישולי גויים, דאין נאכלים חיים אפילו על-ידי הדחק. וכן מרקחת שקורין בערבי "סכנגבין" (ריבת הדרים), שהוא חמוץ של פרי לימון חמוץ שמבשלים אותו בסוכר, אף-על-פי שנאכל על-ידי הדחק קודם בישול, יש בו בישולי גויים כסברת מרן ז"ל הנזכרת. |
שנייה | חוקת | יח | אין הבערת תנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר דברים המתבשלים, אינו מועיל אלא ההנחה על האש, או שיעשה הישראל שאר צורכי בישול, כגון שיהפך ויניח באופן שבלא זה לא היה מתבשל.ואף-על-גב דיש אומרים דגם בבישול מהני כדין פת אנן בתר מרן ז"ל גרירן, שפסק לאסור, וגם בדיעבד יש להחמיר: ועיין "פרי חדש" ושאר אחרונים, ואפילו לדעת המתירים בחתוי זה אינו אלא-אם-כן חותה בגחלים קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, וגם שהיתה באופן דהחתוי ההוא מועיל להוסיף הבישול, וכנזכר באחרונים ז"ל.והא דמהני ההנחה על האש לדידן, הינו דווקא אם הניחה במקום שראוי להתבשל שליש בישולו שהוא שעור מאכל בן-דרוסאי: ואם לאו, יש לאסור גם בדיעבד. ולכן אם הניח ישראל הבשר או הקדרה על גחלים עוממות שאין ראוי להתבשל שליש בישולו: וקודם שנתבשל שליש, בא הגוי וסלקה משם והניחה בפנים יותר, הרי זה אסור, דהא נתבטלה מעשה ישראל קודם שנתבשל שליש בישולו. |
שנייה | חוקת | יט | אותם המבשלים דגים בפורין (תנור אפיה גדול, בעל משטח מאוזן) של גוי, צריך שיניח ישראל את הקערה שהדג בתוכה בזה הפורין על האש, במקום ששם תתבשל, ולא סגי להכניסה מעט על-ידי ישראל, והגוי ידחף אותה להכניסה במקום הראוי; ואם עשה כן, הדג אסור משום בישולי גויים. וכן כשעושין "בקלאווא", שהוא רקיקין דקין עשויין מקמח הנילוש בחמאה, ומניחים בתוכם סוכר ולוזים כתושים ומניחים אותם בקערה, ומכניסין אותה בתוך הפורני, שצריך שיכניסה ישראל ויניחנה במקום הראוי, ולא יסירנה הגוי; כי זה אין לו דין אפיה בתנור, אלא דין בישולי גויים, דזה אינו נאפה אלא מתבשל. |
שנייה | חוקת | כ | אף-על-גב דקימא לן: מלוח או כבוש, הרי הוא כמבושל, מכל מקום באסור בישולי גויים לא גזרו על המלוח והכבוש, ולכן אם מלח או כבש הגוי, מותר: והוא הדין המעושן, שאם בישלו הגוי על-ידי עישון, מותר, יען כי המעושן כדין בישולי גויים הוא בעיא בתלמוד ירושלמי דלא אפשיטא, וכיוון דבישולי גויים הוא מדרבנן פסקו הפוסקים להתיר, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, וכן כתב "פני-משה" בבאור הירושלמי: ועין "מטה-יוסף", יורה דעה, סימן ז, אות א, ו"מחזיק ברכה", יורה דעה, סימן פז, אות יב, יעויין שם. |
שנייה | חוקת | כא | כל דבר מלוח שנאכל על-ידי מליחתו, כגון דגים קטנים וכיוצא, אם אחר מליחתו נתבשל או נצלה על-ידי הגוי, אין בזה איסור בישולי גויים. אבל המעושן שבישלו הגוי, אסרו מרן ז"ל ב"בית-יוסף", והאחרונים התירו. |
שנייה | חוקת | כב | הסוכר שקורין קנ"ד (גבישי סוכר שקוף) שעושין אותו בערי אירופא מן הלפת האדום ע"י בישול, נתעורר בזה הגאון שם אריה ז"ל משום איסור בישולי גוים. דהלפת אינו נאכל חי אלא ע"י הדחק, וקימא לן אפילו נאכל ע"י הדחק יש בו בישולי גוים. ונצטער מאד על הדבר, שהוא צריך לכל אדם, ולא מצא לו טעם ברור בהיתר שלו, כאשר יראה רואה בספרו יעוין שם. ואנא עבדא מצאתי לו היתר ברור בעזרת ה' יתברך, והנני כותב טעמי ההיתר בקיצור וה' יעזור לי. והוא, כי הגאון ז"ל שם בסימן כ"ב הביא אופן מעשה הסוכר הנזכר, כי מהיורה אשר על האח יצא ההבל אל היורה הראשונה אשר שם המיץ והמוהל, ערך י"ח גראד (מעלות חום). ואח"כ יורד המוהל לכלי שני, וגם שם יבוא ההבל דרך קנים ארבעים גראד. ואח"כ יורד לכלי השלישי, ושם ההבל שמונים גראד, ושם גמר בישולו, עד כאן לשונו. נמצא לפי זה, ההבל המבשל את המיץ אינו נעשה מגוף האש שמדליק הגוי, אלא הגוי מדליק אש תחת היורה לחמם המים שבתוכה, ומן חימום המים הנעשה מכחו של גוי נולד ההבל. נמצא ההבל הוא כח כחו של הגוי, ואחר שנעשה ההבל ועלה בקנים לא יש בקנה מיץ כדי להתבשל, אלא ההבל נעתק מאיליו מן הקנה ויורד לתוך היורה אשר בתוכה המיץ, ושם מבשלו מעט בישול שאינו ראוי לאכילה. ואח"כ חוזר המיץ ונשפך מן יורה זו אל יורה שנית, וגם ההבל נעתק גם כן מיורה זו דרך הקנים ויורד ליורה השנית ומבשל שם המיץ. ועדיין לא גמר בישולו, עד שחוזר ונשפך המיץ ליורה השלישית. וגם ההבל עולה דרך הקנים מן השנית אל השלישית, ושם יהיה גמר בישולו. נמצא לפי זה, אפילו בישול הראשון של המיץ ביורה ראשונה, נחשב זה ההבל שמבשלו שם כח שלישי, כי החימום הוא כח ראשון, וההבל הנולד ונעשה מכח חמום המים הוא כח שני, וירידתו ליורה הראשונה של המיץ הוא כח שלישי. וכן המיץ עצמו של הפרי, אין הגוי משימו בידים ביורה שמתבשל בה, אלא נעתק ויוצא מכלי אל כלי על ידי כחות של גלגלים. כי בתחילה קודם היותו בתוך היורה שמתבשל בה מניחים אותו בכלי לרחצו, ואח"כ נעתק מאותו הכלי לכלי אחר ע"י הגלגל כדי לפרכו, ואח"כ נעתק לכלי אחר ע"י גלגל כדי לעשותו מיץ, ואח"כ נעתק ע"י גלגל ונשפך ליורה שהוא מתבשל בה באותו ההבל. והדרך הוא שיביא הגוי רצועה התלויה בגלגל הגדול, ויקשרנה בגלגל שהוא תחת אותו הכלי שבתוכו המיץ, ואז ע"י תנועת הגלגל יגיע הגלגל לזה הכלי שבו המיץ שיהיה מריק את המיץ שבתוכו ליורה שהוא מתבשל בה. ונמצא זה המיץ לא שם אותו הגוי בידים בתוך היורה של הבישול, אלא בא לשם ע"י שלשה כוחות, שהם: הרצועה, והגלגל שהניע את הכלי שבו המיץ, והכלי עצמו שהריק את המיץ ליורה. והרי גם בזה יש שלשה כוחות, כענין גלגל וקורה ולוחות הנזכרים (בסימן קכ"ה).
והנה (בסימן קי"ג) כתב מרן ז"ל בב"י: מצאתי כתוב (הוא מהרי"ל) דנפיח בפה מועיל בבישולי גוים, דחשיב כגופו, וראיה מפרק כיצד הרגל מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו', ומשמע מדבריו דהוא הדין לנופח במפוח או בשפופרת, עד כאן דבריו עיין שם. והנה בודאי מפוח ושפופרת אין כח כחו, אלא חשיב דהרוח היוצא מן המפוח הוא כח ידו, וכן הרוח היוצא מן השפופרת הוא יוצא מפיו. ונמצינו למדין מכאן דכחו כגופו לענין בשולי גוים. אבל כח כחו יש לומר דאינו אוסר בבשולי גוים, וכל שכן בכח כחו דאיכא שלשה כחות דודאי מותר. ועיין מנחת יעקב בתשובות סימן ל"ו מה שכתב בדין נופח קיסם מבגד אשתו נדה, יעוין שם. ומה שכתב מר"ן ז"ל בדין יין נסך סי' קכ"ה סעיף ב' דכח כחו כגופו דמי ורק אם הוא כח כח כחו שיש שלשה כחות מותר בדיעבד אפילו בשתיה וכתבו הפוסקים דלכתחילה אפילו בעשרה כחות אסור יעוין שם יש לאמר שאני יין שהוא משום דרך עבודה זרה החמירו ביה דגם כח כחו אסור: והנה בהרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מהלכות שבת הלכה י"ח פסק כחו ברשות הרבים אסרו חכמים וכחו בכרמלית לא אסרו אך כח כחו מותר אפילו ברשות הרבים יעוין שם ולכאורה קשה מדין שבת עצמו דפסק הרמב"ם ז"ל דהנופח חייב משום מבעיר ונראה לתרץ בס"ד דקימא לן כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן כל מידי דלא הוה כוותיה במשכן אינו חייב עליו מן התורה והנה נופח באש הוה במשכן דודאי היו נופחין להבעיר האש לכן קימא לן נופח חייב משום מבעיר אך כשמוציאין מרשות לרשות היו מוציאין בידם ולא בכח וזריקה אע"ג דהויה התם הנה זו חשיבה כגופו ואין זה חשיב כחו ולכן כיון דלא הוי ענין כחו ברשויות למשכן אין איסור בכחו מן התורה ברשות הרבים אלא מדרבנן אבל בכרמלית שהיא עיקרה מדרבנן לא גזרו ולכן כח כחו גם ברשות הרבים מותר ומה שאסרו ביין כח כחו מוכרח לומר כדכתבינא דביין החמירו טופי משום סרך עבודה זרה דהא מצינו שעשו בו כמה חומרת שלא החמירו בהם בשאר איסורין דרבנן: וראיתי למרן ז"ל בשולחנו הטהור סימן ר"א סעיף ט"ל אם היה רוכב על בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו עיין שם וראיתי להרב דבר משה ביורה דעה סימן כ"ד דף מ"ט עמוד ד' שכתב טעמו של מרן ז"ל משום דהוי כח כחו ולכן כשר ואם כן מזה יש ללמוד דכח כחו לא הוי כגופו אך אחר הישוב דאיתי דאין הכרח לומר הטעם משום דכח כחו לאו כגופו כמו שכתב הרב דבר משה ז"ל. ובדין השחיטה ביורה דעה (סי' ג') פסק מרן ז"ל כחו כגופו וראיתי להגאון תבואת שור סעיף קטן ד' דמספקא ליה בכח כחו אי הוי כגופו או לאו יעוין שם אמנם הרב דבר משה ז"ל הנזכר לעיל פשיטא ליה דכח כחו לאו כגופו ומפרש טעמא דמרן בהכי גם הרב זכרון יוסף ז"ל ביורה דעה סימן י"ג דף מ' ע"ג פשיטה ליה דכח כחו לאו כגופו יעוין שם אבל ודאי יש לנו לומר דהגאון תבואות שור ז"ל הנזכר לא נסתפק אלא בכח כחו אבל בשלשה כחות פשיטה ליה דלא הוי כגופו.
ולפי זה בנדון דידן דהוי שלשה כחות ויותר לא חשיב זה בישול של גוי ומותר לכולי עלמא. ועוד הא אית לן ראיה עצומה מן היין דסימן קכ"ה דאע"ג דהחמירו ביה טפי פסק מרן דבשלשה כחות מותר בדיעבד אפילו בשתיה ונידון דידן הוא דיעבד שזה הסוכר הוא כבר נעשה ביד גוים והרי זה מותר גמור בלי שום פקפוק.
ועוד אני רואה בס"ד דטעם ההיתר שכתב הרב אברהם יעקב ז"ל שהביאו הגאון שם אריה בסימן כ"ב הוא טעם חשוב שראוי לסמוך עליו דכתב שזה אינו מתבשל באש אלא רק בהבל וכמו שאמרו אין במעושן איסור בשולי גוים כן יש לומר בהבל עד כאן דבריו ומה שדחה הרב המחבר טעם זה בשתי ידים הנה במחילת כבודו לא דק דמה שאמרו בנתן ביצה בצד המיחם ונתגלגלה חייב ומה שכתב המבשל בכלי ראשו אע"ג דהעבירו מעל האש חייב היינו משום דזה חשיב מבשל באור ממש כי המיחם והקדירה נעשו הן עצמן גחלת של אש אבל ההבל אין בו ממשות ורק הוא חום אוירי ואין הפרש בין הבל לבין העשן דגם ההבל הוא עשן אלא דההבל חמו יותר חזק וגדול מן העשן מפני שכנוס בתוך בתוך הכלי ואינו מפושט אך העשן הוא מפושט והם ענין אחד הם ורק שזה חומו יותר חזק כמו שתאמר יש שכר ויש ספירט"ו ורבותינו ז"ל נסתפקו בעשן בשביל שאין בו ממשות אלא הוא חום אוירי וכמו כן יפול הספק הזה בהבל דמאי שנא ולכן כמו דקימא לן אין במעושן בשולי גוים כן הדין בהמתבשל בהבל וזה ברור הרי גם זהו טעם נכון בהיתר הסוכר הנזכר ותמהני על הגאון המחבר איך דחה טעם זה בשתי ידים מכח דין המיחם והקדירה דלפי דעתו יקשה לעצמו למה נסתפקו בגמרא במעושן והלא חום העשן הוא בא מן האש ולמה אין לוקין במעושן באיסור שבת ואיסור בשר בחלב והלא חום בעשן שהוא מבשל בא לו מן האש וצריך שיהיה נחשב תולדות האור כמו מיחם וקדירה הנזכרים לעיל אך באמת הטעם הוא כמו שכתבתי בס"ד דהעשן אין בו ממשות שיהיה נידון כגחלת של אש וכמו מיחם וקדירה וחומו אשר מבשל הוא חום אוירי וזה הטעם ישנו גם בהבל: ברם מה שטען לדחות שאר טעמי היתר שכתב הרב מורנו רבי אברהם יעקב ז"ל הדין עמו ויפה טען ורק מה שטען על טעם אחר שאמרו הגאון מהרי"ש ז"ל וגם הוא בעצמו חשב לומר כן בראשונה הנה על טענתו יש להשיב ואין כאן מקום להאריך ואיך שיהיה בנידון הסוכר הנזכר מצינו היתר ברור ע"פ הטעם שכתבתי דהוי כאן שלשה כחות ויותר וכן יש לו היתר ברור ע"פ הטעם שכתב מורנו רבי אברהם יעקב ז"ל דהוי כגין המעושן אשר אנא עבדא עשיתי לו חיזוק והמלצתי בעדו בטוב טעם ודעת והנה אנא עבדא עשיתי עוד היתר בנידון הסוכר מכח ספק ספקא ולא כתבתי כאן בשביל לקצר הדברים דלענין דינא אין אנחנו צריכין לכך: |
שנייה | חוקת | כג | פת שמניחין בו חתיכות קטנות של בשר שמערבין אותם בקמח בעת הלישה ואח"כ אופין אותו בתנור כיון דחתיכות בשר אלו הם בעין בתוך הפת הרי אלו אסורים משום בשולי גוים לפיכך אם האופה של ישראל הוא גוי שאופה בביתו של ישראל אע"ג דהן עושין הסקה בידם בתנור כדי להתיר הפת. לא תועיל הסקה זו בשביל הבשר שיש בו איסור בשולי גוים לכך צריך שידביק הישראל את הפת זה שיש בו בשר בתנור דאז בזה הוי כמו הנחת הבשר או הקדירה שכתבנו לעיל בדין בשולי גוים: |
שנייה | חוקת | כד | כלים שבישל בהם הגוי דבר האסור בשולי גוים צריך להם הכשר ע"י הגעלה ואפילו אינם בני יומן אסור לבשל בהם לכתחילה וכמו שכתב הגאון שפתי דעת בסימן צ"ג סעיף קטן ג' דהלכה מרווחת היא בישראל דאפילו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני נותן טעם לפגם לכתחלה ועיין ערך השלחן סימן קי"ג אות כ"ב ואם הם כלי חרס אע"ג דבשאר איסורין לא מהני הגעלה לכלי חרס הקלו באיסור בשולי גוים ואמרו מגעילו שלשה פעמים ודיו ואפילו אם הם כלי פרפורי יגעילם שלש פעמים ורק אם הם רעועים שיודע הוא שאם יגעילם שלש פעמים ברותחין פקעי ואיכא הפסד מרובה מותר להשתמש בהם אחר כ"ד שעות בלא הגעלה: |
שנייה | חוקת | כה | אם בישל הגוי לחולה בשבת התבשיל אסור למוצאי שבת אפילו לחולה עצמו אם יש לו בישול ישראל לאכול והכלים צריכין הגעלה ואע"ג דיש כאן ספק ספיקא ועוד ספק שלישי נמי מכל מקום כיון דהגעלה הוא דבר נקל אין לסמוך על ספק ספיקא להתיר בלא הגעלה אע"ג דהוא איסור דרבנן אבל כלים של פרפורי דהם כלי שני אע"ג שהם חזקים דאם מגעין לא פקעי מכל מקום כיון דמתקלקלים קצת אין צריך להגעילם אלא ישתמש בהם אחר כ"ד שעות: |
שנייה | חוקת | כו | כל שכר של גוים הן של תמרים הן של תאנים הן של שעורים ושל תבואה ושל דבש אסרו חז"ל משום חתנות ולא אסרו אלא במקום מכירתו וקובע עצמו לשתות בבית הגוי אבל אם הביא השכר לביתו או שנכנס עראי לבית הגוי לשתות וכן אם לן בבית הגוי הרי זה מותר לשתות בי ששותה משל בעל הבית בין ששולח לקנות ממקום אחר וכתב מור"ם ז"ל דיש מתירין בשכר של דבש ושל תבואה ונהגו להקל בזה יעוין שם והמחמיר גם במקום שנהגו היתר תבא עליו ברכה: |
שנייה | בלק | א | התורה לא אסרה אלא יין נסך שנתנסך לעבודה זרה (דברים לב, לח), ואסרתו בשתיה ובהנאה דאתקש לזבחי עבודה זרה (עבודה זרה כט, ב). אך רבותינו ז"ל אסרו אפילו סתם יינם של גוים וגם אסרו מגען ביין שלנו - הן בשתיה הן בהנאה - כדין יין נסך, ולא חילקו בו כלום. ואע"פ שאמרו הטעם של הגזירה הזאת הוא בשביל בנותיהם שלא יבואו להתייחד עמהם ויבואו על ידי כך לידי זנות ולידי חיתון - אין זה הוא עיקר הטעם אלא המה ראו ברוח קדשם טעם סוד נסתר ונעלם באיסור זה וגזרו עליו. ודרך החכמים שלא לגלות טעם הסודי ורק אומרים טעם הפשטי. לכך אפילו אם מתבטל טעם הפשטי באיזה זמן - לא יתבטל טעם הסודי עד עולם.
על כן איסור זה אין לו היתר לעולם בשום זמן ובשום מקום ועונש העובר על זה גדול מאד כי עוקר נשמתו ממקום שנשרשה ואין לו חלק לעולם הבא. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת שמיני (ח"ג מ, א). ונתחבר על איסור זה ספר מיוחד הנקרא "יין המשומר" והקורא בו תסמר שערת בשרו מגודל העונש. ועיין בספר "איומה כנגדלות" דף כ"ד מעשה נורא מן המכשול שיצא משתיית סתם יינם לאחד עשר חכמים, יעוין שם.
מיהו לא אסרו חז"ל סתם יינם ומגען ביין שלנו גם בהנאה אלא רק בגוים עובדי עבודה זרה, אבל גוים שאין עובדים עבודה זרה כגון ישמעאלים שאין להם פסילים ועבודה זרה - אין סתם יינם ומגען ביין שלנו אסור בהנאה אלא רק אסור בשתיה בלבד. ולכן אם גוי ישמעאל נגע ביין שלנו אינו אוסרו בהנאה אלא רק בשתיה מפני שהישמעאלים מודים ביחוד ואין להם פסל ולא מיני עבודה זרה כלל. וכן מפורש בתשובת הרמב"ם תשובה ק"ס דף ל"ד עמוד ג' בתשובות ואגדות הנדפס בליפסא עיין שם. וכן מוכח מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות יעוין שם. ועיין פרי תואר יורה דעה סימן ד' סעיף קטן י"א יעוין שם. ומה שכתב הרב ברכי יוסף ז"ל על דברי פרי תואר הנזכר - כבר חזר בו בספרו מראית העין דף ע"ט ע"א, ושם ציין על תשובת הרמב"ם ז"ל שזכרתי לעיל.
ואותם הגוים שדרכם לישא שתי וערב בבגדיהם ויש להם גם כן שתי וערב בבית תפילתם שמשתחוים לו - אז סתם יינם ומגען ביין שלנו אסור גם בהנאה, כי אלו אין להם יחוד השם כראוי ויש להם שיתוף. והיחוד שעושים הוא יחוד שיש בו דופי כידוע. ועיין בני יעקב שאלה ג' דף קפ"ט: |
שנייה | בלק | ב | אע"פ שאמרנו גוי עובד עבודה זרה אוסר היין גם בהנאה מכל מקום אם הוא תינוק שאינו מכיר שאינו מכיר העבודה זרה ומשמשיה אינו אוסר היין במגעו בהנאה אלא רק אסור בשתיה ואפילו אם הוא תינוק בן יומו אוסר בשתיה מיהו תינוק ישמעאלי אם הוא קטן שאין לו כונת מגע אינו אוסר היין שלנו במגע אפילו בשתיה דכיון שהוא מישמעאלים שאין להם עבודה זרה והוא עודנו תינוק שאין לו כונת מגע אינו אוסר כלל ועיין קהל יאודה ז"ל בסימן קכ"ד אות א': |
שנייה | בלק | ג | ספק סתם יינם ומגען של ישמעאלים מותר אפילו בשתיה ולכן דבש הנעשה מתירוש המבושל של ענבים שמוכרים ישראל ויש חשש שמעורב בו תירוש של גוים ישמעאלים שבאותו המקום הרי זה מותר וכן העיד רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו הגדול והחסיד רבינו האר"י זלה"ה שהיה אוכל מזה שהוא בספק ואינו חושש וכנזכר בשער טעמי המצות פרשת עקב: |
שנייה | בלק | ד | לדידן בני הספרדים שקבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל הדין הוא בין סתם יין של העכו"ם ובין המגע שלהם ביין שלנו אסור בהנאה לגמרי ואין למכרו לגוי או ליתנו במתנה אלא ישפכנו בחפירה שבקרקע באופן שלא יהנה ממנו ואין להקל בזה גם בזה הזמן ועיין בני יעקב דף קפ"ט ו"חקרי לב" יורה דעה סימן קצ"ט דף רע"ט יעוין שם והנה לדעת ה"כנסת הגדולה" בהגהת הבית יוסף אות י' מאן דאסר סתם יינם בהנאה גם בזמן הזה, הוא הדין נמי דאוסר גם כן לקבל סתם יינם מן הגוי בחובו ולפי דעת גם מרן ז"ל דעו כן מיהו הרב "תורת חסד" סימן י"ח סבירא לה דגם האוסרים סתם יינם בהנאה בזמן הזה מתירים לגבות סתם יינם בחובו משום דהוי כמציל מידם יעוין שם אך הראיות שהביא לזה אינם מוכרחות דיש לדחות כאשר יראה הרואה אמנם הרב זכור לאברהם חלק א' דף רל"ד עמוד ב' הביא מפוסק אחד שהעלה להתיר ליקח סתם יינם בשביל חובו אם אין בידו לגבות משאר נכסים מתשובת הרשב"א ז"ל וידוע כי הרשב"א ז"ל הוא מן הסוברים דאסור סתם יינם בהנאה גם בזמן הזה ולפי דעת הרב הנזכר גם מרן ז"ל דעתו הכי ועל כן יש להורות דמותר לקבל סתם יינם בחובו אם אין דבר אחר לקבל מהם אבל ודאי דאסור לעשות סחורה בסתם ינם וזה פשוט: |
שנייה | בלק | ה | שכר שעושין מן היין שקורין אותו בראנדי אסור לשתותו כי כיון שהיה יין גמור בתחילה ביד העובד כוכבים ומזלות (עכו"ם) שוב אין לו היתר בשנותו את טעמו ועושהו שכר ע"י בישול מחדש דהא כבר נאסר בעודו יין ועיין להגאון חיד"א ז"ל בספרו מראית העין דף ע"ו על גב שנשאל על מורה שורה על שכר נקרא "אנוואה ארדיינטי" (ברנדי איטלקי מענבים) של עכו"ם לצרפו עוד צירוף אחד ומותר בשתיה על פי תשובה שהובאה בספר אדמת קודש חלק ב' סימן י"ג והשיב הגאון חיד"א ז"ל דזה השכר הוא גופו של איסור ממש שהוא כחו ורוחו של היין ואם עוד יצרפנו צרוף אחר צרוף הוא האיסור עצמו ומשבחו יותר ולא פקע איסוריה יעוין שם:
ודע דאף על גב דימצא בערי אירופא בתי חרושת שעושים מזה השכר של היין בכשרות ע"י ישראל מתחילה ועד סוף בהשגחת הרב של אותו מקום ועוד גם כן ידענו כי נתחדש בזה הזמן בעיר הקודש יפו תוב"ב שעושין מזה השכר של היין על ידי ישראל בשביל סחורה ושולחים ממנו הרבה למכור בערי אירופא עם כל זה שכר זה שמביאים סוחרים גוים למקומותינו למכור אסור בשתיה דקימא לן כל דפריש מרובא פריש והרוב הוא יין האסור מיהו נראה דיש להתירו בהנאה גם לדידן וגם יש להתיר להביאו הישראל מערי אירופא להסתחר במקומות אלו דאיכא בזה תלת ספיקי והוא ספק שמא זה השכר שבא לו מהתם הוא נעשה ע"י ישראל בכשרות הן באותם מקומות הן מאתו של עיר הקודש יפו תוב"ב ששולחים לשם ואם תמצי לומר זה נעשה בבית חרושת של גוים שמא הפועלים שעסקו בזה הם היו כולם מאותם שאינם מודים בדת אחר ואין להם שתי וערב ואין מודים בו דאלו מן הדין אין אוסרים היין בהנאה אלא רק בשתיה כדין הישמעאלים ואם תמצי לומר דאלו הפועלים שעסקו בזה השכר הם עכו"ם שמא הלכה כמאן דסבר בזמן הזה אין העכו"ם אוסרים סתם יינם בהנאה ואע"ג דספק זה הוא כנגד סברת מרן ז"ל כבר העלינו במקום אחר דנוכל לעשות ספק ספיקא שיש בו צד אחד שהוא נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו לכן גם לדידן נוכל להתיר לעשות בשכר זה סחורה ורק בשתיה אסור: |
שנייה | בלק | ו | יין שמערבין בו דבש או פלפלין או דברים אחרים אם נשתנה טעמו מחמתן אע"פ שלא נשתנה שמו אינו נאסר במגע גוי אבל אם נותנים בו דבר מועט שאינו משתנה טעמו מחמתן אינו מועיל כלום ועיין "שיורי ברכה" אות ח': |
שנייה | בלק | ז | יין מבושל אינו נאסר במגע גוי ומאימתי נקרא יין מבושל משהרתיח על גב האש ונתמעט ממדתו ע"י הרתיחה לכן אם רוצה לבשל היין כדי להנצל ממגע גוי צריך לבשלו בישול רב עד שטעמו משתנה מטעם יין לטעם דבש וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בספרו ככר לאדן דף קס"ב ועיין "כנסת הגדולה" הגהת הבית יוסף אות יד' וערך השלחן אות ה' ושאר אחרוני ומיהו אין הבישול מציל אלא ביין שלא נגע בו הגוי עדין אבל אם נגע בו קודם הבישול אין הבישול מועיל להתירו ואם עירב יין מבושל היטב עם יין שאינו מבושל אפילו שההרוב הוא יין מבשול הרי זה נאסר במגע גוי ועיין "שיורי ברכה" אות ד': |
שנייה | בלק | ח | מאימתי נקרא יין שיאסר במגע גוי משהתחיל למשך, דהיינו שיפנה החרצנים והזגים למקום אחד ונשאר היין לבדו צלול עומד במקום אחד זה נקרא המשכה שאז אם נגע בו הגוי נאסר הכל אבל כל עוד שלא הבדיל היין מן החרצנים והזגים לא הוי המשכה. ואילו לקח הגוי בידו מהגת יין הרבה עם חרצנים וזגים אינו נאסר זה שבידו ומותר להחזירו לגת אבל אם מילא הגוי מהגת כוס יין וכיון לשלותו מחרצנים וזגים הוי המשכה ונאסר כל מה שבגת: |
שנייה | בלק | ט | יין צימוקים שהם ענבים יבשים שקורין בערבי "זביב" ששורין אותם במים בחבית ועושין אותם יין הרי זה יין גמור ויש בו ניסוך ואפילו מי שריית הצימוקים חשיב יין ונאסר במגע גוי ועיין בש"ך סעיף קטן כ"ג ו"כנסת הגדולה" הגהת הטור אות טו'. ולכן פה עירנו ששורין צימוקין במים חמין בערב שבת כדי לקדש בשבת במי שריית צימוקים אלו צריכין להזהר בהם ממגע גוי שאם נגע בהם אוסר אותם והנה בדין ההמשכה מחמיר מהרלב"ח בצימוקין. אך רבים חולקים עליו וכמו שכתב ב"שיורי ברכה" אות ב' באורך, יעוין שם ואנחנו קימא לן כסברת מרן ז"ל דפליג על מהרלב"ח ז"ל בזה ולכן יין צימוקין שעושים בעירנו בגדאד ששורין הצימוקין במים בחבית עשרים יום או יותר ובכל יום מהפכין הצימוקין במים היטב בידם עד שנעשין יין אז כל זמן שלא משך היין מן הצומקין אם נגע בו גוי אינו אוסר: |
שנייה | בלק | י | מגע העכו"ם שאוסר היין בהנאה הוא שיגע בידו או ברגלו או בדבר אחר שבידו בכונה וישכשך אפילו שכשוך מעט או ששתה מן הקנקן שבו היין או שהגביה הכלי עם היין שבו ושכשך מעט והכלי היה פתוח הנה בכל זה אוסרו בהנאה אבל אם נגע ביין ולא שכשך כלל הרי זה מותר בהנאה ורק הוא אסור בשתיה: |
שנייה | בלק | יא | אחז הגוי בכלי פתוח ושכשך אפילו לא הגביה הכלי ולא נגע ביין הרי זה אסור בהנאה, במה דברים אמורים? כשהיה הכלי פתוח אבל אם היה הכלי סתום בין היה מלא בין היה חסר הרי זה מותר לכולי עלמא דאין דרך נסוך בכך ואפילו דהכלי זכוכית שהיין נראה מבחוץ שרי מפני שהוא סתום ועיין תפארת אדם סימן ל"ג אות ב' ואפילו אם הכלי פתוח אם הגביהו הגוי ולא שכשך ולא נגע ביין הרי זה מותר בשתיה וכל שכן דאינו אוסר בנגיעת הכלי בלבד שלא נגע ביין ולא הגביה ולא שכשך דודאי שרי ואם היה הגוי נושא כלי שבו היין פתוח וישראל הולך אחריו אם הוא חסר ולא שכשכו מותר בשתיה ואע"ג דאי אפשר לילך אפילו לאט בלי קצת נענוע מכל מקום נענוע כל דהו לא מקרי שכשוך כנזכר בבית יוסף וכן נטל כלי שאין בו אלא שיירים יין אע"פ שמהלך כדרכו שרי דדבר מועט כזה אינו מקרקש בהילוכו. ועיין תפארת אדם: |
שנייה | בלק | יב | נתערב סתם יינם של עכו"ם או יין כשר שנגע בו העכו"ם הרי זה אסור בשתיה אפילו בכל שהוא ואין לו ביטול בשישים להתירו בשתיה כיצד יעשה? ימכור את היין כולו לגוי ויקח דמי יין האסור שבו וישליך לים המלח ויהנה בשאר המעות של דמי יין הכשר אבל אם היה יין נסך גמור אסור הכל בהנאה ואם נתערב סתם יינם של ישמעאלים או יין מגעם ביין הכשר הרי זה בטל בששים ומותר כל היין בשתיה: |
שנייה | בלק | יג | עכו"ם שנגע ביין של ישראל להכעיס כדי לאסרו עליו ולהפסידו הרי זה מותר דבהאי גוונא לא גזרו רבנן ואפילו דאין יודעים כן אלא רק באומדנות המוכיחות ועיין "בית יוסף" סימן קל"ב ו"כנסת הגדולה" שם בהגהת הבית יוסף אות וא"ו ועיין מור"ם בהגהת השולחן. ודרכי משה סוף סימן קכ"ד. מיהו הרמב"ם ז"ל אוסר ולענין הלכה בהפסד מרובה ודאי יש להתיר ואפילו בהפסד מועט המקל לא הפסיד, מיהו בעל נפש יחמיר לעצמו ותבוא עליו ברכה: |
שנייה | בלק | יד | חומץ גמור לאו בר נסוך הוא וכל שמשליכין אותו על הארץ והוא מבעבע בעבוע גמור וחזק שמעלה רתיחה זו אחר זו בקרקע לא קשה ולא רפה הרי זה חומץ גמור ואינו נאסר במגע גוי, אבל אם אינו חזק כך נאסר במגע גוי משום דאין אנחנו בקיאין בזה ושמא עדיין הוא יין ועיין כנסת הגדולה הגהת הבית יוסף אות נ' יעוין שם ויין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין אסור במגע הגוי. ומי בוסר שהוא ענבים שלא נתבשלו אע"פ שעדיין הם חמוצים הרבה המים היוצאים מהם נקראים יין ונאסרים במגע גוי לפי שאין אנחנו בקיאין עד מתי נקרא בוסר, מיהו מי בוסר שנתנם במאכל שנתשתנה טעמם ואינם נאסרים במגע וכל שכן היכא דבשלם בתבשיל דשרי בודאי: |
שנייה | בלק | טו | מומר אוסר היין במגעו ואם הוא מומר עכו"ם אוסר גם בהנאה כפי האומה שדבק בה ואם הוא מומר ישמעאלי אוסר בשתיה בלבד. ועבדים ושפחות של ישראל שלא מלו ולא נתגיירו אוסרין היין במגען: |
שנייה | בלק | טז | כתב מדרש תלפיות בשם רבינו מנחם הבבלי ז"ל דאם הגוי ראה את היין אע"פ שלא נגע בו יש להחמיר שלא לשתותו וכן כתבו בשם השל"ה ז"ל, אבל מדינא מותר בודאי אם הגוי הזה אינו עכו"ם אלא הוא מדת ישמעאל אפילו חומרא ומדת חסידות ליכא בזה: |
שנייה | בלק | יז | אין מפקידין ולא שולחין יין ביד הגוי אלא אם כן הוא חתום בשתי חותמות ואם סתם הקנקן בסתימה מהודקת יפה בחוזק כדרך שסותמין הקנקן בשביל שלא יזוב היין ממנו הרי זה נחשב חותם אחד ואם קשר עליו קשר משונה הרי זה חותם שני וכל זה הוא לפי דעת הרב עבודת הגרשוני ופרח מטה אהרן אבל הרב חקרי לב יורה דעה חלק א' סימן ר"א פקפק בזה וסבירא לה דלא מהני זה אלא במפקיד ביד הגוי אבל אם שולח ביד הגוי מעיר לעיר אין סתימה המהודקת נחשבת לחותם אחד אלא יעשה כך יסתום הכלי בפקק מהודק ואח"כ יטיח על הסתימה זפת שקורין בערבי לי"ך והוי זה חותם אחד וכמו שכתב בדף רפ"א עמוד ג ועל זה הלי"ך יחתום בחותם שלו או יקשור עליו קשר משונה ובזה נעשו ב' חותמות ואם לא עשה טיחה של זפת הנזכר, אלא קשר על פיו של הכלי שני מיני קשרים שכל אחד הוא קשר משונה בפני עצמו ואינם שוים זה עם זה חשיב שתי חותמות ושרי ואם כתב עליו בכתיבת ידו שתי אותיות הוי כשתי חותמות אבל צריך שיכיר חבירו כתיבת ידו ולאו דוקא היין בעי שתי חותמות אלא כל שיש בו איסור מן התורה צריך שתי חותמות אבל אם איסורו מדברי סופרים די לו בחותם אחד: |
שנייה | מסעי | א | עבודה זרה בין של ישראל ובין של נכרי אסורה בהנאה ואפילו אם נשרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה וכן תשמישי עבודה זרה ונוי שלה ותקרובתה כולם אסורים איזהו נוי ואיזהו תקרובת? הנה כל נרות שמדליקין לפניה וכן בגדים וכלים נאים ששוטחים לפניה או מלבישים אותה ותולין לה הרי זה נוי והתקרובת הוא כל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח כגון בשר ושמנים וסלתות ומים ומלח שהניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנה על גבי המזבח כגון בשר חיה ועוף אינו נאסר במה דברים אמורים במניח לפניה אבל אם שחט לפניה אפילו חיה ועוף שאין קרבין על גבי המזבח נאסר בכלל תקרובת ואפילו אם שחט חגב לפניה נאסר ואע"פ שאין עבודתם בכך: |
שנייה | מסעי | ב | בזמן הזה כל הצורות הנמצאים בין בכפרים בין בכרכים אם ניכר הדבר שנעשו לשם עבודה זרה אסורים וכן צורת שתי וערב שמעמידין בבית כנסיה שלהם בפנים דינו כעבודה זרה ממש שהרי מכבדין אותם וכן כל שתי וערב שמניחין בכל מקום, אם מכבדין אותם, שלוקחין הכובע ומשתחוין להם דינם כעבודה זרה ממש אבל צורת שתי וערב שתולין על הצואר וכיוצא אלו נעשין לזכרון ולא נקראו צלם ואין להם דין עבודה זרה ועיין חוכמת אדם כלל פ"ז סעיף א' יעוין שם: |
שנייה | מסעי | ג | בזמן הקודם היו אדוקים בעבודה זרה והיו חוקקים צורת עבודה זרה על כלי תשמישם והיו עובדים לאותם הצורות ולכן כלים המכובדים של זמן הקודם כגון מיני תכשיטין ובגדי משי ורקמה שנמצא עליהם צורות, סתמן הרי אלו נעשו לשם עבודה זרה ואסורין בהנאה ורק אם ידוע לנו שלא נעשו לשם עבודה זרה מותרים אבל כלים המבוזים כגון שתשמישן באכילה ושתיה אם נמצאו עליהם צורות סתמן שלא נעשו לשם עבודה זרה ולא היו עובדין דאע"פ דאותה צורה נעבדת כיון שהיא על כלים מבוזים ודאי לא היו עובדין אותם וכן צורות הנמצאים על המטבעות חזקתם שלא נעשו לשם עבודה זרה ומותרים וכל כלים שהם ספק אם נחשבים מבוזין או מכובדים אם נמצא עליהם צורה שנעבדה הרי אלו אסורים מספק ויש מחמירין יותר וסבירא להו כל שידוע שאותה הצורה נעבדת אע"פ שהיא נמצאת על כלים המבוזים אסור, ורק אם יש ספק בצורה דלא ידעינן אם עובדין לאותה צורה או לאו אז הדין הוא אם נמצאת על המכובדין אסור המספק ואם נמצאת על המבוזין מותרת:
וכל זה על הנמצא מימים קדמונים שהיו אדוקים בעבודה זרה אבל בזמן הזה אין אדוקים בעבודה זרה ולכן צורת שתי וערב שיש להם בזמן הזה אע"פ דכתבנו לעיל דאותם צורות שתי וערב שמניחים אותם בפנים דמכבדין אותם ומשתחוים להם דדינם כעבודה זרה ממש מכל מקום צורת שתי וערב שעושים על הכלים וכן צורת אשה מניקה ובנה אע"פ שעושים אותם על כלים מכובדים כגון תכשיטין וכיוצא אין עושין אותם אלא לנוי ולזכרו ואין משתחוים להם ולכן מותרים בהנאה אבל אסור לישראל להשהותן אצלו אם הם בולטין ועיין חוכמת אדם כלל פ"א סעיף ב' יעוין שם: |
שנייה | מסעי | ד | אע"פ שכתבנו צורת שתי וערב שתולין על הצואר נעשו לזכרון בעלמא ואין להם דין עבודה זרה ומותרים מכל מקום צורת שתי וערב שתולין הכמרים על בגדיהם או על צוארם יש להחמיר ועיין חוכמת אדם סעיף א': |
שנייה | מסעי | ה | מצוה על כל ישראל המוצא עבודה זרה שיבערנה ויאבדנה ולפעמים ימצא חתיכות של נחושת או כסף וזהב או אבן וכיוצא ויש עליהם צורות ישנות וקורין אותם אנתיכה (אנטיקה, עתקיה), אם ניכר בה סימן שנעשית לזכרון מכוח הכתיבה שנמצאת עליה לית לן בה, אבל אם ניכר בה איזה סימן שלא נעשית לזכרון אלא היא עבודה זרה חייב כל ישראל הבאה לידו לבערה ולאבדה מן העולם ובערי אינדיא (הודו) גם בזמן הזה ימצא שם עובדי עבודה זרה שעובדים לעץ ואבן וחייב כל ישראל שתבוא לידו עבודה זרה שלהם לבערה ולאבדה: |
שנייה | מסעי | ו | כיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או לים או זורק אותה לים אפילו בלא שחיקה דזה הוא איבודה דאין חשש שימצאנה אחר והוא הדין למשמשיה ונויה שצריך לאבדם באופן זה, שנאמר אבד תאבדון והלוקחה לביתו עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך, אפילו מכניסה לפי שעה: |
שנייה | מסעי | ז | אם באים לקנות מישראל דבר לצורך השתי וערב או בשביל נוי שלו אסור למכור להם וכן הוא הדין אם קונין ממנו דבר לעשותו לכבוד השתי וערב שמונח בבית כניסתם בפנים, הן זכוכית וצבע הן נרות וכיוצא - אסור למכור להם ואף על גב דיש אומרים אם אפשר להם לקנות זה מאחר מותר למכור להם - ראוי להחמיר בכל גוונא והנזהר בזה ישאר ברכה מאת ה' בעולם שכולו טוב: |
שנייה | מסעי | ח | אסור לישראל ללבוש בגדים שיש בהם שתי וערב באריגה שהם בולטים אבל אם אין בולט מותר וכן אסור לעשות בציור וכיור שבביתו צורת שתי וערב הן בעצים של דלתות ושל כותלים ותקרה הן בבנין האבנים אם הוא בולט, והיינו דוקא דארבעה ראשים של השתי וערב הם מבודלים בפני עצמם בבליטה שלהם, ואינם מחוברים ונכנסים בדבר אחר, אבל אם ראשי השתי וערב נכנסים בחלקים אחרים ושוים עמהם שאינם בולטים ויוצאים עליהם מותר ואין בזה חשש: |
שנייה | מסעי | ט | כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וכו', וקבלו חז"ל דהזהיר הכתוב שלא לצייר צורת ארבעה פנים שבמרכבה בהדי הדדי דהיינו פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקודש אע"פ שעושה אותם לנוי בעלמא וכן צורת אדם אסור לצייר אפילו לבדו ואין עמו שאר צורות שבמרכבה ואפילו עושה אותו לנוי בעלמא ואפילו אינו עושה לעצמו אלא בשביל נכרי נמי אסור וכשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותם דאמירה לנכרי שבות. ואם הנכרי עשה אותה מאליו לישראל אסור לישראל להשהותם אצלו:
במה דברים אמורים בצורה בולטת אבל בשוקעת מותר ומכל מקום נכון להחמיר גם בשוקעת, לחוש לסברת הרמב"ן והר"ן ז"ל דאסרי בשוקעת, אך פשט המנהג להתיר בשוקעת ואין למחות בזה וצורה הנעשית בצבע עב, נראה בה בליטה ואסור אבל צבע קל כמו דיו על הניר לית לן בה. ודע כי בזמן הזה לוקחים צורת האדם כמו שהיא ע"י המאכינה (מכונה) החדשה הנעשית באירופ"א שקורי פותוגרא"ף (תצלום) וזו עדיפה מצבע קל על נייר שאין בה בליטה אפלו משהו ונתפשטה מלאכה זו בכל העולם ודשו בה רבים ואע"ג דגם בזה יש מידת חסידות מכל מקום אם יש צורך גדול בדבר יקחו צורת ההפנים בלבד בלא ידים ורגלים ואז גם אדם חשוב אין לו לחוש בכך ומעשה שלקחו צורת חכמים במלאכה זו צורת הפנים בלבד ואמרתי לאחד אין לו להרהר בזה כיון דלא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, וכל שכן היכא דהיה צורך גדול בכך: |
שנייה | מסעי | י | צורת האדם דאסור בבולטת היינו אפילו שהוא אינו שלם אלא מצד הפנים ואין בו צד האחור דאפילו דאין עשוי כל הגוף שלם פנים ואחור נמי אסור אבל אם צד הפנים עצמו אינו שלם שאין בו אלא רק צורת הראש בלבד ואין בו ידים ורגלים מותר אפילו בבולט וכן אם הוא חצי גוף כאדם השוכב על צידו שאין בו אלא עין אחת ואוזן אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת מותר אפיו בולט ויש חולקין ואוסרין בכל גוונא בבולט וכיון שהוא איסור תורה יש להחמיר כסברת האוסרין: |
שנייה | מסעי | יא | עכו"ם העושה משתה לנשואי בנו או בתו ומזמין ליהודים לאכול עמו אע"פ שהיהודים אוכלים משלהם והמשמשין גם כן משלהם עם כל זה אסור דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו למד אם קראך והזמינך לאכילה אע"פ שאכלת משלך נחשב לך אכלת מזבחו ואפילו מיחד חדר מיוחד ליהודים לבדם אסור מיהו זה אינו אלא אם מזמינו לסעודה של משתה ושמחה שעורך שולחן עם פירות ושכר אבל אם אין הגוי מביא אלא רק כוס של קהוו"י (קפה) וחתיכת מתוק כדרך שמביאין להבאים לעשות וזית"א (ביקור נימוסין) לית לן בה וגם עוד אינו אסור אלא הזמנה של משתה נשואין בנו או בתו אבל בלאו הכי מותר מיהו כל שעושה הסעודה תוך שלשים יום קודם נשואין וכן תוך שלשים יום אחר נשואים אסור ואילו הזמינו בסתם אסור אבל אחר שלשים יום, אם אמר לו בפירוש שמזמינו בשביל הנשואין אסור ואם בסתם שרי: |
שנייה | מסעי | יב | אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות אפילו במקום דאין לחוש לשפיכות דמים כי יש לחוש שמא ימשך אחר מינות ועוד יש לחוש למשכב זכור ואע"פ שאמרו על תינוק דמשמע שעודנו קטן שלא הגיע לגדלות של י"ג שנה ויום אחד עם כל צריך להזהר כל היכא דעדיין אין לו חתימת זקן: |
שנייה | מסעי | יג | אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם וכל בגד המיוחד לגוים ופרשו היהודים ממנו מחמת צניעות או דבר אחר הרי זה אסור ליהודים ללבוש כמוהו כי כיון שנתייחד להם מפני גויותן ופרשו היהודים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים אותו היהודים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם, וכן צריך שלא יעשה כמעשים המיוחדים להם כגון מנהגם שנוהגים לקנח את האבר בכותל אחר ההשתנה וכן מנהגם בסדר הרחיצה שרוחצים במים קודם תפילתם להניח מים במקומות הידועים להם שיש להם חוק בדברים אלו וכל כיוצא בזה: |
שנייה | מסעי | יד | לא יגדל ציצת ראשו כציצת ראשם ולא יגלה ראשו כמו גלוח שלהם ולכן לא יגלח אמצע הראש ולהניח מן הצדדין מסביב בלא גלוח או יגלח מן הצדדין ויניח האמצע בלא גלוח כי כל זה היתה חוקות העכו"ם מזמן קדמון ועיין בספר עראמה בפירוש הרמב"ם ז"ל: |
שנייה | מסעי | טו | מחוקות הגוים להצטער על מתיהם עד שתולשין שערם ושורטין בבשרם ואם ישראל עושה כן הרי זה לוקה משום ושרט לנפש וצריך להזהיר הנשים בזה שלא יתלשו שערה מתוך צערם על המת ובשני שערות חייב משום קרחה ובשיער אחד איכא איסור תורה שגם הנשים מוזהרות על זה וכן מוזהרות בשרט ששורטין בבשרם מחמת צערם על המת ואע"ג שחיוב מלקות ליכא אלא בשורט על מת מכל מקום איסורא איכא אפילו בשורט על שאר מיני צער וכנזכר בשולחן ערוך סימן ק"פ ועוד מחוקותיהם הוא ששורטים בבשרם וממלאים השרט במין צבע או בדיו או שצובע תחלה ואח"כ שורט, וישראל העושה כן חייב מלקות דכתיב וכתובת קעקע וכו' ומכל מקום מותר ליתן אפר מקלה על המכה לרפואה אע"פ שנשאר הרושם דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה משום חוקות הגוים וכנזכר בשולחן ערוך: |
שנייה | מסעי | טז | אין מנחשין בניחושין דגוים שנאמר לא תנחשו כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתו מפיו או מקלו מידו איננו הולך למקום פלוני היום, שלא יצליח וכן כיוצא מדברי שטות כאלה, וכן האומרים שחטו תרנגולת זו שקרא כתרנגול ויש אומרים דוקא לומר כן בפירוש אסור אבל לשחוט בסתם מותר ויש אומרים דאפילו לומר בפירוש מותר דגורסין בגמרא בזה אין בו דרכי האמורי והמקל לשחוט בסתם יש לו על מה לסמוך והבוטח בה' חסד יסובבנו: |
שנייה | ואתחנן | א | צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו שהמלוה עובר בששה לאוין: הא' לא תהיה לו כנושה, הב' את כספך לא תתן לו נשך, הג' ובמרבית לא תתן אכלך. כי באמת אין חלוק בין נשך כסף לנשך אוכל ולא חלקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאוין, והד' אל תקח מאתו נשך ותרבית, והה' לא תשימו עליו נשך, והששי לפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשלשה לאוין, הא' לאחיך לא תשיך, והב' לא תשיך לאחיך, ששני לאוין אלו יש בהם אזהרה ללוה גם כן שלא לגרום למלוה לישוך, והג' לפני עור לא תתן מכשול. והערב והעדים והסופר עוברים בשני לאוין: הא' לא תשימו עליו נשך, והב' לפני עור לא תתן מכשול. והסרסור וכל המסייע בדבר או המורה מקום ללות או להלוות עוברים בלאו דלפני עור וכו': |
שנייה | ואתחנן | ב | אע"פ שאם לא ילוה המלוה הזה ללוה זה, ילך הלוה הזה וילוה מישראל אחר אפילו הכי עובר המלוה בלפני עור והלוה גם כן עובר, אע"פ דאם לא היה לוה הוא מזה הישראל היה לוה ממנו ישראל אחר אבל הערב והעדים והסופר אינם עוברים בלפני עור אלא דוקא בעני שאלולי הם לא היה זה המלוה מלוה לזה, אבל אם גם בלעדם היה מלוה אותו אינם עוברים בלפני עור ורק עוברים על לא תשימון עליו נשך ואע"ג דאין עוברים בלאו דלפני עור הרי הם מחזיקים ידי עוברי עבירה דיש בזה איסורא דרבנן והסרסור וכל מי שמסייע בדבר אין בידם אלא איסור דרבנן דמחזיקין ביד עוברי עבירה: |
שנייה | ואתחנן | ג | גם ברבית דרבנן רמו רבנן על המלוה כל איסורי לאוין הנזכר לעיל אבל על הלוה לא רמו רבנן אלא רק איסור לאו דלפני עור ויש אומרים דגם העדים אין עוברים ברבית דרבנן אלא רק על איסור דלפני עור ועיין חות דעת בחידושים: |
שנייה | ואתחנן | ד | מן התורה מותר להלוות לנכרי בריבית וללות מהם דכתיב לנכרי תשיך ובזמן התנאים אסרו חז"ל להלוות להם כדי שלא ילמוד ממעשיהם ולא התירו אלא כדי חייו ואח"כ חזרו החכמים ז"ל והתירו הלואה לנכרי בריבית לגמרי אפילו יותר מכדי חייו כדין של תורה וכל ישראל שמלוה מעותיו לישראל ברבית ותולה אותם בנוי שאומר של גוי הם הקב"ה יפרע ממנו: |
שנייה | ואתחנן | ה | מומר שיצא מן הכלל מותר להלוות לו ברבית אבל אסור ללוות ממנו בריבית מיהו אם זה המומר הוא נכנס בדת ישמעאל שמודין ביחוד ואין להם שיתוף אז גם להלוות לו בריבית אסור וכן הקראים אסור להלוותם בריבית וכל שכן דאסור ללות מהם: |
שנייה | ואתחנן | ו | מן התורה אין הריבית אסור אלא דרך הלואה ורבותינו ז"ל עשו הרחקה משמרת לדבר ואמרו כללא דריביתא כל שהוא אגר נטר אסור פירוש כל שמרויח בשביל המתנת מעותיו אסור בין שבא לו החוב בדרך הלואה בין בדרך מקח וממכר בין דרך שכירות בין דרך מלאכה בין ריבית מוקדמת שמקדים הריבית קודם ההלואה בין ריבית מאוחרת דלאחר שהחזיר לו מעות שהלוה לו נותן לו ריבית ואע"פ שלא קצץ עמו בשעת הלואה כלום אלא אחר שזה תבע ממנו המעות שנושה בו נתן לו ריבית כדי שירחיב לו הזמן ואפילו שחוב זה לא היה עיקרו הלואה אלא של מקח וממכר וכיוצא בכל זה אסרו רבותינו ז"ל הרבית: |
שנייה | ואתחנן | ז | אפילו אם מלוה ראובן מעות לשמעון ואינו קוצץ עמו הריבית אלא מלוהו בענין שאם ירויח יתן לו ריוח ואם יפסיד יהיה ההפסד כולו על הלוה ונמצא שהמלוה קרוב לשכר ורחוק מהפסד גם בזה אסרו חז"ל: |
שנייה | ואתחנן | ח | לא יאמר ראובן לשמעון הלויני היום ואח"כ גם אני אלוה לך ואפילו אם ראובן לוה משמעון סתם ולא אמר לו כלום ואח"כ חוזר ראובן ומלוה לשמעון ואומר לו אני מלוה לך בשביל שהלויתני מקודם אסור אלא ילוו זה מזה בסתם באין אומר ואין דברים: |
שנייה | ואתחנן | ט | לוה בסתם ופרעו ואח"כ שגר לו הלוה דורון בשביל שהלוהו זו רבית מאוחרת ואסורה מדרבנן מיהו דבר מועט שרי כיון דאינו מפרש ששולח לו בשביל שהלוהו ויש מתירין אפילו בדבר מרובה אם שולח לו הדורון אחר שעברו ימים הרבה מעת הפרעון ויש מתירין באופן זה אע"פ שהלוה מתכוין בלבו לשלוח הדורון בשביל ההלואה שהלוהו עם כל זה כיון שעברו ימים הרבה אחר הפרעון ואינו מפרש בפיו כלום מותר ועיין בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן סעיף ז' ועיין חוכמת אדם ושאר אחרונים: |
שנייה | ואתחנן | י | אם בעת הפרעון שהוא פורע לו מוסיף לו יותר מן סך שהלוהו אפילו מוסיף לו דבר מועט ואפילו שאינו מפרש כלום אסור מדברי סופרים במה דברים אמורים? כשהוא חייב לו מעות בתורת הלואה ובא עתה לפרוע לו מעות שהלוהו אבל אם ראובן נתן לשמעון על סחורה כגון שנתן לו מעות כדי לתת לו חיטין וכיוצא כנגד המעות ועתה כשבא שמעון לפרוע לראובן החיטין הוסיף לו חיטין יותר מכנגד מעותיו מותר דאמרינן אוזלי קא מיזל גביה כלומר מוכר לו הסחורה יור בזול ממה שהתנה עמו ומיהו אם מוסיף לו הרבה שניכר בודאי שמוסיף לו בשביל שהמתין לו בפרעון הסחורה אע"פ שהוא קיבל המעות בתורת מכר, הרי זה חשיב כמפרש ואסור לקבל ממנו התוספת שהוסיף לו ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן סעיף ח': |
שנייה | ואתחנן | יא | אם מכר ראובן סחורה לשמעון בהקפה על זמן ידוע ועבר זמן הפרעון שלא פרע לו בזמנו ואח"כ בעת שפרע לו הוסיף לו יותר אע"פ שנתן בסתם שאינו מזכיר שנותן בשביל עכבת המעות שנתעכבו אצלו אסור אע"פ דמעות אלו הם דמי סחורה יען דהכא ליכא למימר אוזלי קא מיזל גביה ועוד כיון שזקף עליו דמי הסחורה יש לזה דין מלוה ועיין חוכמת אדם: |
שנייה | ואתחנן | יב | אם הלוה בעל מלאכה ועושה למלוה מלאכה בזול יותר מלשאר אדם כדי שירויח לו הזמן הרי זה ריבית של תורה ואם כבר הרויח לו הזמן ואינו תובעו ואחר זה עושה לו בזול הרי זה דבק ריבית ואסור מדרבנן: |
שנייה | ואתחנן | יג | אסור להקדים שכר מלאכה לאומן כדי שיעשה לו בזול, מפני שנראה כמלווה לו היום כדי שיוזיל בשכרו: כיון שהאומן יכול לחזור בו, מן הדין, שלא לעשות המלאכה לבעל הבית, והמעות שקבל מבעל הבית הם חוב עליו, והרי זה כהלואה ואסור: אבל אם בעת שמקדים לו השכר הוא מתחיל לעסוק באותה מלאכה, מותר, מפני דנכר הדבר דאלו המעות הם דמי השכירות, ולא נראית כהלוואה. |
שנייה | ואתחנן | יד | ראובן שיש לו חצר ורוצה להשכיר לשמעון לשנה או שנתים מותר להוזיל השכירות כדי לקבל עתה דמי השכירות ולא עוד אלא מותר נמי לומר לשמעון אם תתן לי השכירות עתה אני משכירו בעשר ואם לאחר זמן אני משכירו לך בשנים עשרה יען כי השכירות דינה הוא דאינה משתלמת אלא לבסוף נמצא סכום שיפרע לבסוף זהו שוויה של שכירות החצר וכשפורע לו עכשיו עשר מוזיל הוא לו בשבי הקדמתה במה דברים אמורים? כשאומר לו קודם שיקנה השכירות באחד מדרכי ההקנאות אבל אם כבר גמר עמו ערך שכירות החצר בעשרה שיפרע לו עתה במזומן ונתן לו שטר ההקנאה שאין בעל החצר יוכל לחזור בו ולא השוכר ואחר שהקנה השוכר כפי הדין בערך העשר אומר לו תמתין בעד השכירות לאחר זמן ואשלם לך י"ב הרי זה אסור דזה התוספת הוי ריבית גמורה: |
שנייה | ואתחנן | טו | אם ראובן מכר סחורה לשמעו בעשרה על מנת שיתן לו הדמים מיד אסור להוסיף אח"כ על המקח ולומר אמתין לך עד עשרה חדשים ותתן לי י"ב בדמי הסחורה וריבית גמורה היא זו ואפילו קודם שנגמר המקח, אסור מדברי סופרים לומר המוכר: אם תקנה במעות מדודים לאלתר אמכור בעשר ואם לאחר י"ב חדשים אמכור בי"ב יען כיון שאמר אם ישלם לאלתר ימכור בעשרה נמצא דמי הסחורה ההיא עשרה ואם אח"כ יקחנה בי"ב בשביל שממתין לו י"ב חודש הרי זה ריבית דרבנן: |
שנייה | ואתחנן | טז | כל סחורה ששומתה ידועה שהיא נמכרת בעשרה במעות מדודים אסור למכרה בסך יותר בהקפה מיהו בזמן הזה נוהגים העולם למכור כל מין סחורה בהקפה בסך יותר יען כי אע"פ שיש לה שער ידוע בשוק באותה העיר שהיא נמכר בעשר במעות מדודים וזה מוכרה בי"ב בהקפה אין זה נקרא שער ידוע יען כי אפשר שבזו השעה שהוא מוכר שוה עשר בי"ב בהקפה, יבא ידיעה מערי אירופא שנתחדש איזה דבר הנוגע לאותו המין ועלה השער שאז גם בעיר זו יעלה השער ותהיה שווה י"ב במעות מדודים וכל שכן אחר שנתחדש התילגרא"ף בעולם. ולכן נהגו היתר בכל מיני סחורות למכור דבר ששוה עשר במדודים בי"ב בהקפה והסיבות אשר יסבבו עליית השער במיני הסחורות הם מצויים בזמן הזה וקרובים להיות יותר מאותו הטעם שכתב ראבי"ה ז"ל שוא משום דלפעמים באים שרים ויחמדו המעילים לקנותם ביותר משוויום וכמו שכתב ב"שלטי הגבורים" בפרק איזהו נשך עיין שם. וכן סמך על זה הרב מהר"י הלוי ז"ל כלל וא"ו סימן נ"א דף ק"ג ע"א ועיין מה שכתב הרב הכנסת הגדולה ז"ל סימן קע"ג הגהת הטור אות ז' יעויין שם: |
שנייה | ואתחנן | יז | אם מכר סחורה בי"ב בהקפה לזמן י"ב חדשים ונגמר המקח בזה וקנאו הלוקח ונעשה שלו אז מותר למכור לומר ללוקח אם רצונך תן לי עתה מעות מדודים ואנכה לך עשרה למאה או י"ב למאה מן המקח ואם הלוקח לא רצה בכך אלא אמר אני אשלם י"ב בזמן הפרעון כאשר קניתי אין בכך כלום ומותר למוכר לקבל ממנו י"ב בזמן הפרעון אע"פ שאמר לו שהוא מרוצה לקבל פחות מי"ב אם יתן לו מעות מדודים מפני שאלו הדברים אמר המוכר אחר שנגמר המקח ונעשו הי"ב חוב על הלוקח: |
שנייה | ואתחנן | יח | יש מתנים בתחילת המקח שמוכרים בהקפה לכמה חדשים שכל זמן שיהיה ללוקח מעות יביאם למוכר וינכה לו מן הדמים אחד למאה בעד כל חדש הרי זה אסור דהוי לה כמפרש אם מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים ואם לגורן בי"ב דקימא לן דאסור, כן כתב מהר"ש אבוהב ז"ל בספר הזכרונות והביאו הכנסת הגדולה סימן קמ"ג הגהת הטור אות ט"ו יעויין שם: והנה כי כן אם המוכר מכר סחורה בי"ב לזמן י"ב חדשים והתנאי היה ביניהם גמר המקח דמעתה ומעכשיו כל זמן שיביא הלוקח המעות ינכה לו המוכר מן הדמים אחד למאה בעד כל חדש וזה הלוקח לא הביא המעות קודם הזמן כלל אלא הביאם אחר שנשלם זמן י"ב חדש הנה שורת הדי נותנת לדעת הרב מהר"ש אבוהב ז"ל הנזכר לעיל, שצריך המכר לנכות מדמי המקח י"ב למאה יען כי כפי התנאי הנזכר אם היה הלוקח מביא הדמים לאלתר היה מנכה לו י"ב למאה ונמצא המוכר גילה דעתו שהוא מרוצה למכור הסחורה ההיא במעות מדודים בחסרון י"ב למאה מן הסך שמקבל עתה ואיך יקבל עתה סך על זה שנמצא מקבל היתרון בשביל הזמן? |
שנייה | ואתחנן | יט | אם מכר בי"ב לזמן י"ב חדשים והתנה עם הלוקח שמחויב להביא המעות אחר שני חדשים ואז הוא ינכה לו מדמי המקח עשרה למאה הנה בודאי אם הלוקח הביא המעות כפי התנאי אי בזה חשש יען כי בזה התנאי שעשה המוכר נתברר שהוא מרוצה למכור סחורה זה פחות עשרה למאה מן הערך שהיה ביניהם וכך הוא קבל באמת את דמי המקח פחות עשרה למאה: ברם מה שיש לכאורה לאסור באופן זה הוא בהיכא דהלוקח לא הביא דמי המקח אחר שני חדשים אלא נשאר אצלו עד סוף י"ב חדש דלכאורה נראה דאסור למוכר לקבל ממנו י"ב אלא צריך לנכות לו עשרה למאה מדמי המקח מיהו ראיתי להגאון מהרשד"ם ז"ל ביורה דעה סימן ס"ט, שהביא נדון כזה והעלה מאחר שנעשה הדבר ע"י תנאי והיה אפשר לקימו ולא קימו אם כן נתבטל המקח ונמצא שלבסוף קונה הלוקח את המקח מחדש ואז המוכר יוכל ליקח ממנו י"ב דהוי כמוכר במעות מדודים בי"ב יעויין שם טעמו ונימוקו עמו ונראה שגם מהר"ש גאון ז"ל במשפטים ישרים סימן ס"ט הסכים עמו בעיקר הדין ומה שתמה עליו ומה שרצה ליישב דבריו העירותי עליו בסה"ק מקבציאל ושם המלצתי בעד המהרשד"ם ז"ל באופן אחר ואיך שיהיה בעיקר יש לסמוך על מהרשד"ם ז"ל להתיר בזה ועל אותו אופן שאסרנו בסעיף הקודם הנה שם בסה"ק מקבציאל עשיתי תקנה שני אופנים להתיר הדבר: |
שנייה | ואתחנן | כ | ראובן יש לו חוב על שמעון מאה דנרים לזמן שלשה חדשים מותר לומר לשמעון תפחות מן החוב שלשה דנרים ותתן לי תשעים ושבע דנרים היום והפטר! ואין בזה שום איסור כלל: |
שנייה | ואתחנן | כא | ראובן שיש לו מלוה על פה לזמן על שמעון מותר למכור החוב ללוי בפחות כדי שיקבל המעות מלוי אך צריך לזכות לוי בחוב זה במעמד שלשתן דאין חוב בע"פ נקנה אלא במעמד שלשתן שיאמר ראובן לשמעון בפני לוי תן ללוי חוב פלוני שיש לי אצלך ואם לא תקנהו במעמד שלשתן לא קנה לוי ואז המעות שנתן לוי לראובן הם חשיבי הלואה ולא דמי מכר הם ולהכי, הרווחת הפחת שלוי נותן תשעים ושבע ולוקח מאה הוי ריבית ואסור: במה דברים אמורים? בחוב שיש לישראל על ישראל אבל אם החוב שיש לישראל על הנכרי אינו נקנה במעמד שלשתן כיצד יעשה יאמר הקונה למוכר אתה תמחול לנכרי ותפטרהו מכל וכל בעד מעות אלו שאני נותן לך ובמעות אלו אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מן הנכרי ואז אע"ג דאין החוב הזה אשר על נכרי נקנה לישראל מכל מקום הרי נסתלק ממנו ישראל המוכר בתורת מחילה ואין ישראל הקונה נוטל כלום משל ישראל המוכר ובלבד שלא יהיה ישראל המוכר ערב להקונה אפילו בעד הקרן לבדו אלא תהיה כל אחריות החוב על הקונה ואין על המוכר כלום וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן סעיף ס"ט יעויין שם: |
שנייה | ואתחנן | כב | ישראל שיש לו שטר חוב על ישראל חבירו במאה דינרים לזמן שני חדשים או יותר ורוצה למכרו ישראל אחר בפחות כדי לקבל המעות מיד צריך שימכרנו לו בכתיבה ומסרה דהיינו שיכתוב על גוף השטר או בשטר אחר איך מכרתי לפלוני בן פלוני שטר חוב זה איהו וכל שעבודא דאית ביה כתקנת חז"ל ומסרתי לו השטר ואמרתי לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה וכן יעשהה ממש שימסור לו השטר ויאמר לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ועל ידי כך נקנה החוב שבשטר לישראל הקונה ומותר לו להרויח הפחת שפוחת מן החוב וכל זה בשטר שיש לישראל על ישראל אבל שטר חוב שיש לישראל על הגוי אי אפשר למכרו בדרך זה שאין החוב אשר על הנכרי נקנה בשום קנין ותקנתו לעשות באופן שכתבנו בסעיף קודם: |
שנייה | ואתחנן | כג | אע"ג דאין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה כאמור לעיל מכל מקום בזמן הזה שטר שקורין כמבייאל"ה (שטר למוכ"ז, לפקודת מציג השטר) שכתוב בו אני מחוייב לאמר בפני פלוני סך כך וכך ויכתוב בו הזמן וגם יכתוב בו שם העיר שהוא כותב וחותם בה וגם יכתוב שהסך הזה הגיע לידו במדודים או בחשבון או דמי סחורה הנה לשטר זה קורין אותו כמבייאל"ה. וכיון דנעשה באופן הנזכר שאמרנו אז זה נמכר בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים מזה לזה ע"י כתיבה זו שקרוין גירו (הסבה) דהיינו שזה ראובן אשר שמעון נתחייב לו בשטר כסך הכתוב בו יכתוב הוא על גוף השטר נוסח זה ועננ"א תדפ"ע לאמ"ר (=נא לשלם לפקודת) יהודה בן יעקב סך הכתוב בשטר זה וכתיבה זו קורין אותה גירו ותספיק בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים שיהיה נקנה שטר הכמבייאל"ה הזה מאחד לאחד על דרך זו ומאחר דקימא לן בענינים כאלה דינא דמלכותא דינא לכן גם בדיננו נקנה שטר הכמבייאל"ה בדרך זה ואין צריך כתיבה ומסירה ומהני גם לעני איסור ריבית וכנזכר בפוסקים ז"ל וכלן גם אם יהיה שטר כמבייאל"ה זה לישראל על הנכרי יוכל למכרו לישראל בדרך כתיבה זו הנזכרת לעיל שקורין גירו: |
שנייה | ואתחנן | כד | הא דאמרנו דמותר לישראל למכור שטר חוב שיש לו על חבירו בכתיבה ומסירה בפחות כדי לקבל המעות מיד היינו דוקא אם תהיה אחריות החוב על הקונה דהיינו שאם העני הלוה ואין לו לשלם לא יוכל הקונה לתבוע מן המוכר כלום אבל אם אחריות זו על המוכר שאם העני הלוה יתבע הקונה את המוכר לשלם - אסור לקנות בפחות למסור תשעים ושבע בעד מאה. וכן הוא הדין בשטר זה של הקמבייאל"ה אשר נקנה ע"י כתיבה הנזכרת שקורין גירו צריך שיפרש המוכר בפירוש בכתיבה זו של הגירו שהוא אינו מקבל עליו אחריות דהיינו שכתוב כך "ועננא תדפע מבלג אל מדכור לאמר פלאן חואלה קבאלה כאלץ אל תובעה מן דון רגוע" (=נא לשלם הסך הנזכר לפקודת פלוני, מבלתי אחריות כלל של שום תביעה מן החתום כאן) שאם כותב את ה"גירו" בנוסח זה, אז בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים פטור המוכר מן האחריות וממילא גם בדיננו הוא פטור ומותר בזה יען כי לדעת מרן ז"ל ודעמיה אין היתר במכירת השטרות אלא אם כן יהיה המכור פטור מאחריות: והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א מכירת שטרות אלו שקורי כמבייאל"ה שהם כתובים לזמן ומוכרים אותם בפחות כדי לקבל המעות מיד מצוים הרבה בין ישראל וכל עסק המסחר בעיר זו תלוי בזה ואי אפשר בלעדם אך הם כותבים בסתם ואין מפרשים בהם על האחריות ובדינא דמלכותא במנהג הסוחרים אם כתוב הגירו בסתם ולא פירש על האחריות יתחייב המוכר באחריות דאם לא פרע המחוייב יפרע המוכר וקשה הדבר מאד לתקן שיכתוב פירוש בלתי אחריות ואין אנחנו מוחין בזה אע"פ שאנחנו קבלנו הוראת מר"ן ז"ל ולדידיה צריך שלא יהיה אחריות על המוכר ואמרינן שיש להם על מה שיסמוכו יען כי באמת יש פוסקים דמתירים אפילו אם אחריות על המוכר ועיין בספר כפי אהרן סימן ז' שהאריך בדין שטרות הכמבייאל"ה הנזכר ובירר דאיכא שלש חלוקות בזה יש פוסקים דסבירא להו אפילו אם אין המוכר מקבל עליו אלא רק אחריות הקרן דוקא אסור ויש דסבירא להו אם אין מקבל עליו המוכר אלא רק אחריות הקרן בלבד מותר והעלה דכן היא סברת מר"ן ז"ל ויש דסבירא להו אפילו אם מקבל המוכר אלא רק אחריות הקרן בלבד מותר והעלה דכן היא סברת מר"ן ז"ל ויש דסבירא להו אפילו אם מקבל המוכר אחריות הקרן והריוח נמי מותר יעויין שם הנה כי כן אע"ג דאין אנחנו מוחין ביד הנוהגין היתר ע"פ בעלי סברת המתירים גם בדאיכא אחריות הקרן והריוח על המוכר מכל מקום ירא שמים יזהר לפחות לעשות כסברת המתירים בהיות האחריות על המוכר בעד הקרן בלבד והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה: |