year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
שנייה | וירא | כה | טוב שיתן אדם מיטתו בין צפון לדרום וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ויהיה דוגמת אדם הראשון כשנברא. וכך יעשה: ראשו למזרח, כנגד הדעת הנקרא "מזרח", דכתיב: "ממזרח אביא זרעך"; ורגליו למערב, כנגד יסוד ומלכות; וידו הימנית בדרום, שהוא החסד; ויד השמאלית בצפון, שהוא הגבורה, וכנזכר בדברי רבנו האר"י ז"ל, שער טעמי המצוות, דף ו, עמוד ב; עיין שם. וצריך לשהות על הבטן עד שיכלו טיפות הזרע לגמרי, וכן יזהר לאחר ששמש מיטתו אפילו מאותם הטיפות שהם כמו מים ואינם קשורות כלובן ביצה, כי כל זה בכלל השחתת הזרע, וכמו שכתב רבנו ז"ל בשער טעמי המצוות, דף ז, עמוד ב; יעיין שם. מיהו, נראה לי דאינו נענש עליהם, כיוון דהוא אנוס בזה מצד קיום המצווה. וידוע כי אצל רוב בני-אדם אינם נפסקים ניצוצות אלו רק אחר שישתין, על-כן ישתדל להשתין, ולא יטבול קודם שישתין; וכוונת רבנו ז"ל להזהירו בזה. |
שנייה | וירא | כו | אסור לשמש לאור הנר, ואינו מספיק נתינת מחיצת סדינים של פשתן סביב המיטה, אלא צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המיטה כלל ועיקר, וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצוות, דף ז', עמוד א; יע"ש. ומלשון רבותינו ז"ל מוכח, דאם ישן באכסדרה גדולה, או על גג גדול, והנר רחוק מן המיטה, ואין מגיע אורו למיטה כלל, שרי, אע"פ שהוא רואה בעיניו את הנר הדולק. ומה שכתב הגאון מורנו הרב שלמה קלוגר ז"ל, דאם משמש בכיסוי של סדין גדול ורחב, שרי - אין דבריו מחוורין, וכאשר השגתיו בתשובה. ואיש ואשתו שיש להם ילד קטן יונק, וישנים בחדר, וצריך להם אור בחדר, שלא תוכל להניק בחושך, כיצד יעשה בשבת, שאינו יכול לכבות קודם תשמישו ולהדליקו אחר כך? עשיתי להם תקנה - שיניחו הנר בתוך חלון עמוק העשוי בכותל, ויעשו לחלון דלת, ובעת תשמיש יסתום הדלת ולא יראה אור הנר בחדר, ואחר תשמיש יפתחנו כדי שתניק האישה לאורו.
ודע כי המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א מזמן קדמון, דהחתן שנושא בתולה, משמש בליל חופה שהיא ביאה ראשונה, לאור הנר, אפילו הוא חכם וחסיד, בלתי שום פקפוק. ואני אמרתי טעם להתר זה בביאה ראשונה שהיא אינה ראויה לעיבור, דאין האישה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות לד.), כי אם רק היא לעשותה כלי, ולכן אין החיצונים מתגרים בזה, ואין כאן עונש של בנים נכפים דאמרו רבותינו ז"ל, יען כי אותו תשמיש אינו ראוי להריון, כי עניין זה הוא סגולי והא תליא בהא. ודע כי אור הנר הוא חמור מאור הלבנה, ועיקר הנזק יהיה מאור הנר דווקא; מיהו, אם אור הלבנה זורח בהדיא על המיטה, לא ישמש, אבל אם אין אור הלבנה זורח ממש על המיטה, אע"פ שמאירה המיטה מכוח אור הלבנה הרחוק ממנה, מותר לשמש ע"י שיהיה מאפיל בסדין שיהיה פרוס עליו לגמרי. ובשעת הדחק, שהוא צריך לשמש, ואור הלבנה זורח על המיטה, ואינו יכול להמתין עד שיעבור האור מעליה, הרי זה מאפיל בסדין שיפרסנו עליו ועל אשתו עד שיהיו מכוסין בו לגמרי ושרי. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דאם עלה עמוד-השחר, כל זמן שלא האיר היום, שהוא תחילת לבישת תפילין בחול, חשיב בכלל לילה ומותר לו לשמש, ואין זה בכלל משמש מיטתו ביום. וישתדל האדם לטבול אחר תשמיש-המיטה, ובפרט ביום שבת, כדי שיקבל תוספת שבת של היום בגוף טהור. |
שנייה | תולדות | א | התוספת של נר"ן דבחינת לילה, כבר בארנו מקום קבלתם; ועתה נבאר מקום תוספת נפש רוח נשמה (נר"ן) של היום, שהם מעולים וגדולים מן הלילה, והוא: באמירת "נשמת כל חי" תכוון להכין עצמך לקבל עתה תוספת נפש של היום. גם צריך שתכוון בראשי תבות "נשמת כל חי" עולה מספר שלשה הויו"ת; וגם תכוון: "כל חי" עולה מספר אהי"ה יהו"ה אהי"ה, והם מספר "חיים"; וכוונות אלו הם תמורת התפילין, כי הם סוד התפילין הנקראים "חיי המלך", וכמו שכתוב בדברי רבינו האר"י ז"ל. וכתב הרב מורנו רבי דוד פרדו ז"ל ב"מכתם לדוד", סימן י"ג: הבא לומר קריאת שמע בשבת ולא אמר תחילה "נשמת כל חי", דומה קצת לפי סודו לקורא קריאת שמע בלא תפילין; עיין שם. ולכן צריך להיזהר בכוונות אלו אפילו הוא אדם פשוט. גם יכוון באמירת "נשמת כל חי" להמשיך תוספת קדושת שבת בעולם היצירה, כי תיקון "נשמת כל חי" הוא בסדר הזמירות שהם ביצירה; וזו הכוונה צריך לכוון אותה מלבד אותה שכתבנו לכוון באמירת "נשמת כל חי" לקבל תוספת נפש יתרה דבחינת היום. וטוב שהאדם ירשום כל כוונות אלו בסידור שבידו, כדי שתהיה כוונתם בנקל עליו, כי כל זה צריך לכוון בשלשה תיבות אלו שהם "נשמת כל חי", ויאריך בהם עד שישלים כל כוונות הנזכרות בהם. |
שנייה | תולדות | ב | מי ששכח לומר "נשמת" ובירך ברכת "ישתבח" אחר שירת-הים כמעשהו בחול - כתב הרב "מכתם לדוד", דאם נזכר קודם "ברכו", אכתי זמניה הוא; עיין שם. ובספרי הקדוש "מקבצאל" העליתי: אע"פ ששמע הקדיש וענה "ברוך ה' המבורך", כל עוד שלא התחיל בברכת "יוצר אור", יאמר "נשמת" כדי לקבל תוספת הנפש; כי עיקר קבלת תוספת הנפש ביום הוא באמירת "נשמת כל חי" ולא ב"ברכו", ורק אם התחיל ברכת "יוצר אור", אין לו להפסיק לומר "נשמת", אלא אומרה אחר התפילה בלא אמירת ברכת "ישתבח". מיהו נראה לי, דאם נזכר בברכות קריאת שמע קודם שחותם "גאל ישראל", יהרהר בלבו שמונה תיבות אלו: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו", ובעת שמהרהר בהם, יהרהר גם כן בקבלת תוספת הנפש, כי הרהור אינו חשוב הפסק, ויש בו תועלת קצת לקבל תוספת הנפש; וכמו שאמרו - השומע קדושה משליח ציבור והוא בתוך תפילת העמידה, וכן כיוצא בזה בדיני ברכות שאינו יכול לברכם בפה. |
שנייה | תולדות | ג | שבח זה ד"נשמת כל חי" הוא יקר ומעולה מאד, וצריך לאמרו בנעימה, והוא מסוגל על כל צרה שהאדם עומד בה, שידור נדר לומר אחר הצלתו מהצרה שבח זה של "נשמת כל חי" ויועיל לו; וכמו שכתוב בשם רבי יהודה החסיד ז"ל. ונזכר בתחילתו נשמה ורוח, כי לא זכו לנשמה ורוח אלא ישראל, אבל אומות העולם, אין להם אלא נפש מצד הקליפה; ועל שבח זה נאמר (ישעיה מג,כא): "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". ונודע דסוד "נשמת כל חי" הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם היצירה. |
שנייה | תולדות | ד | הנוסחה העיקרית היא לומר: "וה' אלהים אמת, לא ינום ולא יישן", וכן מצאתי בספר "חמדת-ישראל" לרבינו הרב שמואל ויטל ז"ל. גם צריך לומר: "והלבבות ייראוך, והקרב והכליות יזמרו לשמך", כדי שיהיה המניין שלם וכנזכר ב"שלמי-צבור". ואמרו: "מבלעדיך אין לנו גואל ומושיע, פודה ומציל ועונה ומרחם" - ששה תארים, כנגד ברורים של נשמות וניצוצי קדושה שיהיו בששה אלפים דעלמא, ואח"כ אומר: "אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה" - על זמן אלף השביעי. ואמרו: "אלוהי הראשונים והאחרונים" - נראה לי בסיעתא דשמיא: "הראשונים" הם האבות, שהם בחסד גבורה תפארת, "והאחרונים" - משה ואהרן ויוסף ודוד שהם בנצח הוד יסוד מלכות. "אלוה כל בריות" - הזקנים והשופטים והנביאים, "ואדון כל תולדות" - אנשי כנסת הגדולה, והתנאים ואמוראים, ורבנן סבוראי, והגאונים ושאר חכמי הדורות כולם; ועיין בריש שער רוח הקודש. |
שנייה | תולדות | ה | "על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות" - נראה לי בס"ד: בחכמה גדולה תיקנו אנשי כנסת הגדולה שיעור זה באלפים ורבבות; כי ב"אלף אלפי אלפים" יש עשרה מדרגות במספר, שהם: אחדים, עשרות, מאות, אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, אלף אלפים, עשרות אלפי אלפים, מאות אלפי אלפים, אלף אלפי אלפים; הרי כאן עשרה מדרגות, כנגד עשרה ספירות ועשרה הילולים שאמר דוד המלך עליו השלום ב"הללויה, הללו אל בקדשו" (תהילים קנ); אבל ב"רוב רבי רבבות" יש שלשה-עשר מדרגות שהם: אחדים, עשרות, מאות, אלפים, רבבות, עשרה רבבות, מאה רבבות, אלף רבבות, רבי רבבות, עשרה רבי רבבות, מאה רבי רבבות, אלף רבי רבבות, רוב רבי רבבות; הרי כאן שלשה- עשר מדרגות, כנגד י"ג מכילן דרחמי, וי"ג מידות, וי"ג שבחים של "ישתבח". יאמר: "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו", כנגד חמשה בחינות הרמוזים בחמשת אותיות דשם הוי"ה וקוצו של יו"ד, שהם סוד נפש רוח נשמה חיה יחידה. ויאמר: "שועת עניים אתה תשמע" - אלו ישראל היושבים בגלות; ו"צעקת הדל" - הוא משיח בן יוסף המדוכה ביסורים, כמו שנאמר (ישעיה נג,ב): "והוא מחולל מפשעינו". |
שנייה | תולדות | ו | בברכת "ישתבח" יש י"ג שבחים, והם כנגד י"ג מכילן דרחמי וי"ג מידות. ויאמר אותם בנעימה ובנחת-רוח, פיו ולבו שווים; ואין צריך לאמרם בנשימה אחת, לכך לא ימהר באמירתם. ואם הרגיש שאחד התחיל בקדיש וקדושה, ימתין, שלא יתחיל לאמרם אלא עד שיענה קדיש או קדושה, כדי שלא יפסיק בהם. וכבר כתבתי בדיני "ישתבח" בשנה ראשונה בס"ד, ומה שצריך להיזהר בברכה זו ובאמירת י"ג שבחים הנזכרים. |
שנייה | תולדות | ז | ברכת "יוצר אור" דשבת הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם הבריאה, כי כל סדר "יוצר" הוא בבריאה וכמו שכתב בשער-הכוונות. ושבח "לאל אשר שבת" הוא שבח שנזכר בו עילוי השבת. ומה שאמר: "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", הכוונה: כי בחינת ה"א הראשונה דשם הוי"ה ברוך הוא, מקננת בבריאה, ובחינת וא"ו ביצירה; וכל זה בימות החול, אבל ביום-שבת - בחינת וא"ו שבשם נתעלה מן היצירה וישב על כסא כבודו בבריאה; ולזה אמר "וביום השביעי", כלומר: ו' – "ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", וכנזכר בשער-הכוונות. וצריך לומר: "דעת ותבונה סובבים הודו", וכן "נותנים לו כל צבא מרום"; וכן צריך לומר: "שרפים וחיות ואופני הקודש", וכנזכר בשער-הכוונות. ומה שאמר: "קרא לשמש ויזרח אור", רוצה לומר, זימן וקידש, כמו: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל), וכן: "ישראל מקוראי" (ישעיה מח, יב), כלומר, השמש לא היה מזריח אור לתחתונים, לולא כי זימן וקידש אותו השם יתברך לכך. ואמרו: "ראה והתקין צורת הלבנה" - נראה לי בס"ד: מלת "ראה", על דרך מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (בראשית א,ד): "וירא אלהים את האור כי טוב", כי הרצון בקיום יקרא "ראיה", שהוא כעניין "וראיתי אני" דקהלת (ב, יג); וכן "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", שהוא כעניין שאמרו (כתובות קח): רואה אני את דברי אדמון, וכמוהו (שמואל ב טו, כז): "ויאמר המלך אל צדוק הכהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום"; וכן כאן אמר "וירא אלהים את האור כי טוב", שרצה בקיומו לעד; עד כאן דבריו ז"ל. וכן העניין כאן – אומר: "ראה והתקין", רוצה לומר, חפץ ורצה והתקין צורת הלבנה, שגזר בהם הקיום והם עומדים בחפצו, שאם יתפרד מהם חפצו ורצונו רגע - יהיו לאין. |
שנייה | תולדות | ח | אם התחיל "המאיר לארץ" במקום "הכל יודוך" כמנהגו בחול - אם לא נזכר אלא עד אחר שהתחיל "אל ברוך גדול דעה וכו'", יגמור כל אלפא-ביתא ד"אל ברוך וכו'", ויחזור ויאמר מן "הכל יודוך" על הסדר של שבת. ואפילו אם לא נזכר אלא עד אחר שהתחיל "לאל ברוך נעימות", כל שלא חתם עדיין "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", צריך לחזור ולומר מן "הכל יודוך" על הסדר; ודלא כמי שכתב דאינו חוזר לומר אלא "לאל אשר שבת", או "אל אדון על כל המעשים"; יען כי באמת, אמירת "הכל יודוך וכו'" הוא צורך גדול בשבת, דכאן נרמזים שבעה היכלות דבריאה הנפתחים ביום-שבת, והם נרמזים בששה פעמים "הכל" הנזכרים בברכה זו, ד"הכל" לשון "היכל", וסדר מקום הרמז שלהם מפורש בשער-הכוונות; על-כן צריך להתחיל מן "הכל יודוך". ונראה לי בס"ד לומר עוד: טוב להתחיל מן "עושה שלום ובורא את הכל", דאע"פ שתיבות אלו ישנם ב"יוצר" דחול, וכבר אמרם; מכל מקום, מאחר שהפסיק ביניהם באמירת "המאיר לארץ ולדרים וכו'", יותר טוב ונכון לחזור לאמרם כדי לחברם עם "הכל יודוך", כי הרמז של שבעה היכלות מתחיל מן "הכל" של "ובורא את הכל", ואחריו רמז של "הכל יודוך". |
שנייה | תולדות | ט | היכא דאמר יוצר דחול, ולא נזכר אלא עד שחתם הברכה ד"יוצר המאורות", אינו חוזר לומר הסדר של שבת, אלא גומר ברכת "אהבת עולם"; ועיין "שלמי-צבור", דף כ"ח; יעוין שם. ונראה לי דיחזור לומר כל סדר היוצר דשבת בהרהור הלב, וגם הברכות יהרהר בלב; וכל שהוא בהרהור, יש בו תועלת, ואין בו דין הפסק ולא ברכה לבטלה, וכמו שכתבתי במקומות אחרים. |
שנייה | תולדות | י | גם בשבת צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק אפילו לקדיש וקדושה וברכו; ויזהר שלא יטעה להתפלל של חול; ואם טעה, ידאג כל אותו שבוע ויפשפש במעשיו. ואם טעה והתפלל תפלת חול ונזכר באמצע הברכה, יגמור אותה ברכה שטעה בה, ואח"כ חוזר לשל שבת. ואם היה סבור שהוא חול, והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאמר תיבת "אתה" נזכר קודם שאמר תיבת "חונן" - הוה לה "התחיל בשל חול" אם הוא בתפלת שחרית שאינה מתחלת ב"אתה"; אבל אם הוא בתפלת ערבית ומנחה שמתחילים ב"אתה", אינו גומר "אתה חונן", אלא מסיים בשל שבת, כיוון שנזכר קודם שאמר תיבת "חונן"; אבל אם היה יודע וזוכר שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת "אתה", אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת ב"אתה" - אינו גומר "אתה חונן", דחשבינן ליה כטעה בתפילת שבת בין זו לזו, שהרי יכול לומר "אתה קדשת" או "אתה אחד", ולכן עתה יאמר תיכף "ישמח משה". ושליח-ציבור שטעה בחזרה והתחיל בשל חול ונזכר, אינו גומר הברכה של חול, אלא פוסק ומתחיל בשל שבת; כי דין זה לא נאמר אלא בתפלת לחש ולא בתפלת החזרה. |
שנייה | תולדות | יא | טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת: אם הגיע ל"עושה שלום", אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש; ואם לא הגיע ל"עושה שלום", אע"פ שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא לשל שבת. ואם טעה והתפלל של חול ולא נזכר אלא עד אחר שהתפלל מוסף, אע"פ דיש מי שכתב שאינו חוזר להתפלל שחרית של שבת, מכל מקום הנכון הוא דיתפלל מנחה שתים כדין מי ששכח להזכיר ראש חודש בשחרית ונזכר אחר מוסף, שפסק הרשב"א ז"ל דיתפלל מנחה שתים, וכנזכר בספר "שיורי-ברכה". ועיין "בית-מנוחה", אות ד'; יעוין שם. |
שנייה | תולדות | יב | אם בליל-שבת התפלל של יום חול בלבד ולא הזכיר שבת: אם שמע משליח-ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף, יצא, ואם לאו, חוזר ומתפלל; ולכן שליח-ציבור עצמו שטעה בלחש שלו, יוצא ידי חובה בברכה מעין שבע. ואם האדם מסתפק אם טעה והתפלל של חול אם לאו, אינו חוזר להתפלל, דאמרינן, מסתמא התפלל של שבת, כי חומרו של יום גורם דרמי אנפשיה בעת תפלה, ומדכר להתפלל תפילת שבת. |
שנייה | תולדות | יג | כשעומד להתפלל שחרית - אחר שאומר פסוק "אדני שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" - יכוון לקבל תוספת הרוח של בחינת היום, ויכוון לקבל זה קודם שיתחיל בברכת "אבות", וכמו שכתב בשער-הכוונות. וכתבתי בספרי הקדוש "מקבצאל", שאם שכח לכוון כונה הנזכר של קבלת תוספת הרוח, יש לו תקנה לכוון אותה בתחילת תפילת מוסף, אחר שיאמר פסוק "אדני שפתי תפתח וכו'". |
שנייה | תולדות | יד | בעמידה של שחרית דשבת כשאומרים "חמדת ימים אותו קראת" - אין מסיימים "זכר למעשה בראשית", ורק בערבית ומוסף אומרים "זכר למעשה בראשית". ובספר "משנת-חסידים" נתן טעם לזה ע"פ הסוד, אך בדברי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא טעם מפורש על זה. |
שנייה | תולדות | טו | בשבת אומר החזן קודם הוצאת ספר תורה: "אתה הראת לדעת וכו'", והם שמונה פסוקים, כנגד שבעה העולים לספר תורה והמפטיר; וביום טוב מדלגין ב' פסוקים, ומתחילין מן "יהי ה' אלהינו עמנו"; ובחול אומר שלשה פסוקים בלבד, כנגד שלשת העולים וכנזכר ב"שלמי-צבור"; והמוסיפין וגורעין, אין להם על מה שיסמוכו. וצריך כל אדם לומר "בריך שמיה דמארי עלמא" בעת הוצאת ספר התורה מן ההיכל - בין בשבת, בין ביום טוב, בין ביום הכיפורים. וב"כסא-אליהו" כתוב שיאמר אותו גם בראש חודש, מפני שגם בראש חודש אומרים "כתר" בקדושת מוסף, ולכן מצי למימר נוסח הנזכר: "בריך כתרך ואתרך", משאין כן בחול, אין טעם לאמרו. |
שנייה | תולדות | טז | כשמוציאין ספר תורה מן ההיכל, פותחין אותו ומראין אותו לכל הקהל. וצריך שכולם ישתחוו לספר תורה כשהוא פתוח, אפילו נשים וטף, ויאמרו "וזאת התורה וכו'", "אל שדי אמת, משה אמת ותורתו אמת"; והטעם: כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה, ששם מאיר "אל שדי", ושם סוד הבינה שהוא סוד שם "אהיה" שמספרו כ"א, וכ"א פעמים אהי"ה עולה מספר "אמת"; ולכן משה שנתנה תורה על ידו ונקראת על שמו, הנה מספר שמו עולה "אל שדי". ואם האדם עומד במקום שאינו יכול להפסיק בדיבור, ישתחווה בלבד. וראיתי בספר אחד שכתוב שם: טוב שיסתכל האדם בתיבה, שיהא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו; ומצאתי כתוב שבשבת בשחרית ישתחווה לספר תורה שבעה השתחויות כנגד העולין, וכן כל זמן, יהיו השתחויות כנגד העולין לספר תורה, ונכון הוא.
והנה בשער-הכוונות מפורש מנהגו של רבינו האר"י ז"ל בהוצאת ספר תורה כך הוא: מנשק הספר תורה, ומלווהו ללכת אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו. ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שיהיו פותחין את הספר תורה ומראין אותו לקהל; ואז היה מסתכל באותיות הספר תורה ממש, והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כל כך שיוכל לקרוא האותיות היטב, על ידי זה נמשך אור גדול אל האדם. ואח"כ היה חוזר למקומו הראשון ויושב שם מיושב עד סיום קריאת הפרשה, ולא כאותם הנוהגים לעמוד בקריאת הספר תורה, עד כאן; יעוין שם. ופה עירנו בגדאד נוהגין לפתוח הספר תורה להראותו לקהל בעת שמוציאו מן הארגז שבכותל בתוך ההיכל; ופתיחה זו אינה נראית לכל הקהל. ואח"כ מוליכין הספר תורה לתיבה אשר באמצע בית-הכנסת, ופותחין אותו לקהל בארבע רוחות התיבה שני פעמים בזו אחר זו. ואח"כ מניחים אותו על הכסא שבראש התיבה לקרות בו. ואחר שגומרין הקריאה סוגרין התיק, ואין פותחין אותו להראותו לקהל בעת שמוליכין אותו מן התיבה להיכל כמנהג מקומות אחרים שזכר מור"ם ז"ל בהגהת השולחן. ואני אמרתי: מנהג עירנו שלא לפתוח פעם שנית הספר תורה כשמחזירין אותו להיכל הוא מנהג יפה ומתוקן על פי הסוד; יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער-הכוונות, דפתיחת הספר תורה הוא, שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל; ואח"כ בעת שקורין בתורה, אז יוצא האור שבתוכו לחוץ, שהוא התורה עצמה שנקראת "אור". וכתב עוד שם אחר זה וזה לשונו: והנה הארה זו אינה נשארת כך רק לפי שעה, ואח"כ חוזרין מתעלמים בפנים כמתחילה; ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הספר תורה ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל; עד כאן לשונו. ולפי זה נראה מנהג עירנו נכון, שסוגרין אותו תיכף אחר הקריאה, ותו אין טעם לפתחו אחר שעשו בסגירה רמז להתעלמות האורות בפנים. |
שנייה | תולדות | יז | בשבת עולין לספר תורה שבעה חוץ מן המפטיר, והם כנגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (חג"ת נהי"ם). וזה סדר מעלתם על פי הסוד: הששי גדול מכולם, שהוא כנגד היסוד; והשני לו במעלה הוא השלישי, שהוא כנגד תפארת; והשלישי במעלה, הכהן, שהוא כנגד חסד; ואחריו הלוי, שהוא כנגד גבורה; ואחריו ד', שהוא כנגד נצח; ואחריו החמישי, שהוא כנגד הוד; ואחריו השביעי, שהוא כנגד מלכות; ולכן "קטן עולה למנין שבעה" (מגילה כג.) - שביעי דווקא. ובמנחה שבת קורין שלשה, כנגד חכמה בינה דעת; וביום טוב חמשה: הראשון כנגד נצח דחכמה, והשני נגד נצח דבינה, והשלישי - הוד דחכמה, והרביעי - הוד דבינה, והחמישי - יסוד דחכמה, וכנזכר בשער-הכוונות. ולפי זה, ביום טוב - החמישי גדול מכולם. וכתבו הפוסקים סימן לשלשה דמנחת שבת ושני וחמישי - פסוק "יברכך ה' וישמרך", שהוא שלשה תיבות; וסימן לעולים ביום טוב שהם חמשה - פסוק "יאר ה' וגו'"; וסימן לעולים בשחרית דשבת – "ישא ה' פניו וגו'". ונ"ל שסימן לעולים של יום הכיפורים שהם ששה – פסוק: "ושמו את שמי על בני-ישראל", דעד כאן נשלם הצווי, ותיבות "ואני אברכם" אינם בכלל הצווי. ועוד, כיון דיש אתנח בתיבת "ישראל", הרי נשלם כאן הפסוק, דכל אתנח נחשב סוף פסוק כנודע. |
שנייה | תולדות | יח | העולה לספר תורה יראה תחלה מקום הקריאה, ויסתכל בפסוק הראשון שעתיד לקרות, ואח"כ יכסה הכתב על-ידי מפה ויברך ברכת התורה, ויסיר המפה ויקרא; ואחר שגמר יחזור ויכסה הכתב במפה ויברך ברכה אחרונה; ויזהר בעת שמברך, לאחוז בספר תורה עצמו ע"י המפה ולא בתיק. ויניח שתי ידיו בעת הברכה, אחת מצד זה ואחת מצד זה, ויכוון לכלול השמאל בימין; ואחר שגומר הברכה שלפניה, מסיר יד השמאל, וישאר אוחז ביד ימין בלבד ע"י מפה, וכמו שכתב רבינו ז"ל כל זה בשער-הכוונות. וכתב שם מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל, דאין חיוב לאחוז הספר תורה במטפחת, אלא רק בעת קריאת התורה בציבור, שאז מתגלים האורות העליונים כאמור, אבל שלא בשעת קריאת ספר תורה, כגון שצריך לתקנו, או שאוחזו לצורך אחר, אין כאן חיוב לאחוז בו ע"י המטפחת; יעוין שם. ונראה לי: בשעה שהוא פותח הספר תורה להראות הכתב לקהל ורואה שאינו פתוח באותה פרשה שקורין בה, וצריך לגלול בו שנים או שלשה דפים, דצריך ליזהר לאחוז ע"י המטפחת גם לפי דעת מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל, יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל, דבעת שפותח הספר תורה בהיכל כדי לקרות - מתגלית הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל, בסוד בקיעה השנית כנזכר' בשער-הכוונות; ולכן צריך להיזהר בזה מאותה שעה; וכן יזהר השליח-ציבור בעת שקורא בו בציבור ונשלם הדף שפתוח לפניו, שצריך למשוך היריעה מדף לדף עד סיום הפרשה, דצריך להיזהר שיאחז ביריעה ע"י המטפחת. |
שנייה | תולדות | יט | אם הוא באמצע קריאת שמע וקראוהו לעלות לספר תורה, אפילו שקראוהו בשמו - לא יעלה, אלא דווקא אם יודע בעצמו שיוכל לגמור הקריאת שמע בדרך הילוכו עד שיגיע אצל הספר תורה. ואם הוא עומד בברכות קריאת שמע וקראוהו בשמו - העליתי בספרי הקדוש "רב-פעלים" בתשובה, בס"ד, שיוכל לעלות; ועשיתי כמה ספק ספקות, וכולם מתהפכים. |
שנייה | תולדות | כ | העולה לספר תורה, לא יסמוך עצמו על העמוד או על כסא התיבה, וכן החזן הקורא יזהר בכך. ובזמן הזה דנוהגים דהחזן הוא הקורא, יזהר העולה לקרות עם החזן בלחש שלא ישמיע לאזניו. והעולה אומר קודם הברכה: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונין: "ברוך ה' וכו'". ופה עירנו נוהגים לומר: "רבנן, ברכו את ה' המבורך". ויכוון בברכה אחרונה "אשר נתן לנו תורת אמת" - זו תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכנו" - זו תורה שבעל פה. וישתדל האדם לעלות לספר תורה לפחות פעם אחת בחודש. וכל העולה לספר תורה, יעלה בדרך קצרה, וירד בדרך ארוכה. ואסור לאדם לצאת ולהניח הספר תורה פתוח, אפילו בין גברא לגברא; ומתוך דוחק, שרי בין גברא לגברא. ואם קורין לאדם ששומע קריאת ספר תורה בבית-הכנסת זו, כדי שילך ויעלה לספר תורה אחרת בבית-הכנסת אחרת, מותר לצאת אפילו באמצע הקריאה, כיון דגם הוא הולך לקרות בתורה; וכל שכן היכא דהציבור של בית הכנסת האחרת ממתינים עליו לבוא. |
שנייה | תולדות | כא | אבל בתוך שנים עשר חודש על אב ואם, תועיל עליית הבן למפטיר יותר טוב מעליית המשלים; וכל שכן אם הוא מפטיר בקרבנות המוספים; וכל שכן אם הוא מפטיר דזכור ופרה, דיש אומרים שהם דאורייתא. |
שנייה | תולדות | כב | אחר קריאת-התורה יתפללו מוסף; ויאמרו נוסח "תכנת" שהוא מיוסד על אלפא-ביתא בסדר תשר"ק, ובסופו חמשה תיבות בסדר מנצפ"ך. ויש סידורים שנדפס בהם דברים יתרים על חמשה אותיות דמנצפ"ך, ואין ראוי לאמרם, דאין בזה טעם. |
שנייה | תולדות | כג | בחזרה בציבור יאמר קדושת "כתר"; וכשאומר החזן תיבת "איה", יאריך בה הרבה, כדי שכל אדם יכוון אותה שעה לקבל תוספת נשמה של בחינת היום; וקבלה זו צריכה להיות בתיבת "איה" דווקא, לכן צריך השליח ציבור להאריך בה בניגון. ואם האדם עודנו בעמידה בלחש, ושמע ששליח ציבור אומר קדושה, ישתוק וישמע ויכוון בהרהור הלב בקבלת תוספת נשמה בתיבת "איה". וכשיאמר פסוק "שמע ישראל" בקדושת מוסף, יכוון לקבל עליו למסור עצמו על קדוש-השם; ואשרי הזוכה לעשות קבלה זו באמת ובתמים, ועליו תבוא ברכת טוב. |
שנייה | ויצא | א | מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש; וצריך להוסיף זמן שהוא ודאי לילה. ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגים להמתין עד שיעבור שליש שעה מקריאת ה"מוגרב"; ועטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה היה מחמיר להמתין חצי שעה, ועל כל פנים אין רשאי לפחות מן שליש שעה, שהוא עשרים דקים אחר קריאת ה"מוגרב", כיון שנהגו בכך. וכתב הרב "ברכי-יוסף" ז"ל, שמצא בכתיבת יד מהרב חיים ויטל ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל - טוב שיהיה האדם מושך ומאריך בעניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" באפוקי שבתא, ויועיל להצלחה. |
שנייה | ויצא | ב | להרמב"ם ז"ל, מצוות עשה מן התורה לקדש השבת בדברים ביציאתו, ולשאר פוסקים הוא מדברי סופרים. ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח "אתה חוננתנו" לאמרו בתפלה, ובזה מקיים האדם מצוות לקדש השבת בדברים; ואח"כ חזרו ותקנו חז"ל לקדשו על הכוס, ותקנו נוסח ברכת ההבדלה על הכוס מלבד אמירת "אתה חוננתנו" אשר אומרים בתפלה. וצריך להשתדל להבדיל על הכוס ולחזור אחריו, כדרך שמחזירין על מצוות שהם חובת הגוף, אע"פ שאמר "אתה חוננתנו"; ורק אם אי אפשר לו למצוא כוס להבדיל עליו, אז יוצא ידי חובתו ב"אתה חוננתנו" שבתפלה. וחז"ל קבעו ההבדלה בברכת "אתה חונן", מפני שיש לה דמיון עמה. ואם שכח ולא אמר "אתה חוננתנו" באמצע הברכה הזו של "אתה חונן": אם אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר, אף-על-פי שלא אמר עדיין "חונן הדעת", הרי זה משלים הברכה לומר "חונן הדעת", ואין צריך לומר "אתה חוננתנו", שהרי אחר תפילה יבדיל על הכוס, ולכן גם ב"שומע תפילה" לא יאמר אותה, ורק יזהר שלא לעשות שום מלאכה אחר תפילה קודם שיבדיל על הכוס; אבל אם לא הזכיר השם, אלא כשאמר "ברוך אתה" נזכר, הרי זה יאמר מיד "אתה חוננתנו וכו'" על הסדר, ויחתום "ברוך את ה', חונן הדעת". |
שנייה | ויצא | ג | הא דאמרנו: אם טעה ולא הזכיר "אתה חוננתנו", דאין צריך לאמרה ב"שומע תפילה", היינו דווקא אם הוא יודע שיש לו כוס להבדיל עליו, אבל אם יודע שאין לו כוס להבדיל עליו, וגם למחר לא יהיה לו, הרי זה אומר "אתה חוננתנו" ב"שומע תפילה", כיון ששכח לאמרה בברכת "אתה חונן", כדין מי ששכח שאלה בברכת השנים, שאומרה ב"שומע תפילה". ואם גם ב"שומע תפילה" שכח ולא אמרה, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "אתה חוננתנו", מפני שהוא אין לו כוס להבדיל עליו, וגם יודע שגם למחר אין לו כוס. ואם ארע לו כן בתשעה באב ששכח לומר "אתה חוננתנו" ב"אתה חונן", וגם לא אמרו ב"שומע תפילה", אין צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "אתה חוננתנו", אף-על-פי שבלילה אינו מבדיל על הכוס, מאחר שיודע הוא שיבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב; ורק יזהר לומר בליל תשעה באב קודם עשיית מלאכה ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בלא שם ומלכות. |
שנייה | ויצא | ד | כתוב בזוהר הקדוש, פרשת בראשית, דף יד: ובשרותא, מבדלי בצלותא, ומבדלי על כוס, פרחי מתמן וכו', יעוין שם. וכתבתי שם, בסייעתא דשמיא, בהגהותי על הזוהר, הכוונה – שמגרשים לאותם מזיקים בהדרגות: ותחילה אומרים הבדלה בצלותא דלחש, ובזה נעקר ונתלש כוח הפנימי של המזיקין; ואחר-כך "שיר של פגעים", ובזה נעקר ונתלש כוח האמצע שלהם; ואחר-כך הבדלה בקול רם, ובזה נעקר ונתלש כוח החיצון שלהם, ואז פרחי לגמרי ואזלי להו למדברא וכו'; יעוין שם. |
שנייה | ויצא | ה | במקום שרובם עמי-הארץ ואין יודעים לומר "אתה חוננתנו" על-פה, מצווה על שליח-צבור לומר "אתה חוננתנו" כולו בקול רם, כדי שיאמרו עמו או יכוונו לאמירתו. ועיין "כף-החיים", סימן לט, אות ט, יעוין שם. |
שנייה | ויצא | ו | אומרים "ויהי נעם" אחר תפילת העמידה של ערבית, ונוהגים לכפול פסוק "אורך ימים אשביעהו" להשלים המניין. ועל-פי הסוד, עניין "ויהי נעם" שאומרים בכל מוצאי-שבת, הוא עניין נפלא וגדול מאוד, כי הוא כדי להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת, ועל-כן, מזמור זה של "ויהי נעם" צריך לאמרו כולו מעומד, ולפחות תאמר פסוק זה של "ויהי נעם" מעומד ואחר-כך תשב. והטעם הוא: כי הכוונה עתה, כדי לקבל אור החוזר מן הבינה הנקרא נעם ה' מסוד תוספת שבת, ולכן צריך שיהיה מעומד; ועתה צריך האדם להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול, ובכן יהיה מכלל : "והתקדשתם, והייתם קדשים", שצריך האדם להתקדש בימי החול מקדושת השבת. ודע, כי שני מיני תוספת קדושת שבת נתוסף ביום השבת, והם: האחד, על-ידי כוונת התפילות של שבת, והשני, על-ידי כוונת הסעודות; וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות, אנחנו עושין סעודה רביעית במוצאי-שבת, וכוונתה היא, להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול; וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מבחינת התפילות, אנחנו אומרים מזמור זה של "ויהי נעם", שעל-ידי זה אנחנו ממשיכים אותו נועם לכל תפילות השבוע. ולכן טוב שכל אדם יאמר בפיו קודם אמירת "ויהי נעם": הריני מכין עצמי לקבל אור תוספת קדושת השבת לימי החול, ואתקדש בעזרת השם בימי החול מקדושת השבת כמו שציוונו ה' אלוקינו בתורתו הקדושה: "והתקדשתם, והייתם קדשים". ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיעלה לפניך כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוון בזה. ודע, דאף-על-פי שכתבו הפוסקים הפשטנים דאין לומר "ויהי נעם" כשחל יום-טוב באמצע השבוע, מכל מקום, על פי הסוד צריך לאמרו בכל מוצאי-שבת, וכמו שכתב הרב חיד"א ז"ל ב"ברכי-יוסף", סימן רצה, וכן כתב ב"שלמי-צבור", דף רח, עמוד ג. ובספר "חסד לאלפים" כתב: על פי הסוד ראוי לומר "ויהי נעם" אפילו במוצאי-שבת שחל בחול-המועד, וכן ראוי לעשות בהצנע לכת. והנה פה עירנו בגדד יע"א, היה המנהג מקדמת דנא שלא לומר "ויהי נעם" כשחל יום-טוב באמצע השבוע; ותהילות לאל, קודם כמה שנים תיקנתי בסייעתא דשמיא המנהג בכל בתי-כנסיות אשר פה עירנו בגדד, לומר "ויהי נעם" עד סוף המזמור בכל מוצאי-שבת באין הפרש כלל. |
שנייה | ויצא | ז | עניין קדושת "ובא לציון" שאומרים בליל מוצאי-שבת, הכוונה היא להמשיך הארת עולם האצילות אשר בסוד תוספת שבת אל עולם הבריאה, כי שם בחינת קדושת "ובא לציון גואל", וכוונתנו היא להמשיך תוספת הקדושה ההיא בבריאה, כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת, ולכן אין קדושה זו נאמרת בלילה אחרת זולת מוצאי-שבת, מפני דאין בידינו כוח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזאת ולא בשאר לילות החול, וכמו שכתב בדברי רבנו האר"י ז"ל בשער-הכוונות, ולכן צריך להיזהר בה מאוד. |
שנייה | ויצא | ח | צריך להיזהר בכוס ההבדלה בכל הדברים שכתבנו על כוס של קדוש. וכתב הרב חיים ויטל ז"ל בשער-הכוונות: טוב שלא להטיל מים בכוס של הבדלה בשום אופן; יעוין שם. ונראה לי, מה שכתב "בשום אופן", כוונתו לומר – בין אם יניח המים בכוס קודם שיניח היין, בין אם יניח המים אחר היין כשאר מזיגות, ובין אם יערב המים בתוך הצלוחית ואחר-כך ייתן היין בכוס. |
שנייה | ויצא | ט | בעניין עצי בשמים, מפורש בדברי רבנו האר"י ז"ל בשער-הכוונות: מאותם שתי אגודות הדס שיש לך מן שבת שהם משולשים, תיקח מהם עתה בליל מוצאי-שבת שלושה הדסים כשרים, ותריח בהם בעת ברכת "עצי בשמים"; וצריך שיהיו שלושה הדסים אלו קשורים קשר אחד ואגודה אחת; ותכוון להשאיר לך כוח מתוספת נפש רוח ונשמה שנתוספו לך בשבת, וזה נעשה לך עתה על-ידי שלושה הדסים אלו בהריחך מהם. וכבר נודע דכל פעולות ליל מוצאי-שבת הם כדי להשאיר חלק מתוספת קדושת שבת לימי החול הבאים, וכנזכר כל זה בשער-הכוונות. וכתב בספר "כתר-מלכות": כשיריח – ימשוך וישאב הריח בחטמו שלשה המשכות ושאיבות בזו אחר זו כנגד נפש רוח ונשמה, וגם עתה יכוון במחשבתו בארבע תיבות אלו שהם: "ריח ניחוח אשה לה'". |
שנייה | ויצא | י | יזהר שייטול ההדס בשעת ברכה ויריח בו כדרך גדילתו; וצריך שיאחזהו בימין, וכשהוא בעצמו מברך על הכוס דאז אוחז ההדס בשמאלו, צריך שבשעת ברכה של ההדס יאחז הכוס בשמאלו וההדס בימינו, ואחר שיברך "מאורי האש" יחזור הכוס לימינו ויברך עליו ברכת ההבדלה, כי כל דבר שמברך עליו ראוי לאחוז בימין; ואחר שמברך על ההדס לא יזרקנו בארץ, אלא ישים אותו בחיקו, או ימסרנו לאחד מבני ביתו. וכתוב בספר "תורה לשמה": ההדס של שבת, לא יזרקנו אחר מוצאי-שבת שיהיה עם הזבל לאשפה, אלא יצניענו עד שיתייבש, ויניחנו בהסקת התנור של לחמי שבת. |
שנייה | ויצא | יא | אם אין לו הדס, יברך של שאר מיני בשמים שיש בהם ריח טוב. ותכשיט של זהובים שתולין הנשים בצווארן על הדדים ומניחים בו בשמים שקורין "קרנפיל", אסור לברך עליו, דזה נקרא בשמים של ערווה, ואם ברך עליו במוצאי-שבת, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך על בשמים כשרים. |
שנייה | ויצא | יב | תקנו חז"ל לברך "בורא מאורי האש" במוצאי-שבת, זכר למה שנתן הקדוש-ברוך-הוא דעה באדם הראשון לחדש יציאת האור במוצאי שבת – שלקח שתי אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור (פסחים נד.); ולכן יכול לברך על האור שהוציאו ישראל עתה במוצאי-שבת מאבנים וכיוצא, חוץ ממוצאי יום הכיפורים דאין מברכים על זה, אלא רק על אור ששבת, דהתם יש טעם אחר לברכה זו. ועששית שהדליקה מערב שבת ונשארה דלוקה במוצאי שבת, מברך עליה; אבל נר שהודלק בשבת עצמו - כיון דהודלק באיסור - אין מברכים עליו במוצאי שבת, ואפילו הדליקו נכרי לצורך עצמו, אין מברכים עליו, מפני שאם היה ישראל מדליקו היה עובר עליו, והרי זה דינו כנר שהדליקו ישראל. ואם ברך על נר זה שהדליקו ישראל או הנכרי בשבת, צריך לחזור ולברך על אור אחר; מיהו, אם הדליק ישראל או הנכרי את הנר בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה או לצורך חיה שהיו צריכים לנר, אין זו מלאכת עבירה, ומברכים על נר זה במוצ"ש. |
שנייה | ויצא | יג | נכרי שהדליק במוצ"ש את הנר מנר של ישראל, מברכים עליו; אבל אם הנכרי הדליק את הנר מנר של נכרי, אין מברכים עליו, גזרה שמא יבואו לברך על נר שהדליק הנכרי בשבת; ובדיעבד, אם עבר ובירך על נר זה, אין צריך לחזור ולברך. ואם הנכרי הוציא אור במוצ"ש מאבנים וכיוצא, והדליק הנכרי את הנר מזה האש שהוציאו הנכרי, יש אומרים דמותר לברך עליו, ויש אוסרים; ולכתחילה יש לחוש לדברי האוסרים, ולא יברך אלא עד שידליק הישראל נר אחר מזה, ויברך על הנר שידליק הישראל. וכל הלכות אלו הם מצויים הרבה אצל בעלי בתים שיש להם שפחות ומשרתים נכרים בביתם. ודע עוד דאין מברכים על נר שמדליקים לכבוד בית-הכנסת או למנוחת המתים. |
שנייה | ויצא | יד | היה הנר בתוך הכלי שקורין "פנר" (פנס רחוב), ואפילו בתוך כלי זכוכית, אין מברכים עליו עד שיראה גוף השלהבת ממש בלי הפסק; ולכן אפילו אם הנר גלוי ומופיע אור הרבה בכל מקום, ורק יש בני-אדם עומדים בצידו ואינו רואה את שלהבת הנר, אינו מברך. ואף על פי שרואה את שלהבת הנר, צריך שיתקרב לאורו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת שמידתם וכמותם שווה. וסומא לא יברך. וכתוב בספר "תורה לשמה": אף על פי דמן הדין, כל שיוכל להבחין בין מטבע למטבע רשאי לברך, מכל מקום מצווה מן המובחר שיתקרב אל הנר ביותר, שיגיע לו האור בשופע מרובה. |
שנייה | ויצא | טו | כשיברך על הנר, יכוף ראשי אצבעותיו הימנים אל תוך כפו, ויהיה הגודל מכוסה תחת הארבע אצבעות, ויהיו נכפפים לפני הנר ולפני האדם עצמו. ולא יעשה כאותם הנוהגים להסתכל באחרי האצבעות בהיותם פשוטים, בלתי כפופים; וגם לא יעשה כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר, ואח"כ כופפים אותם, ולא כאותם שמהפכים פני הכף כלפי הקרקע, ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפורניים כלפי מעלה לשמים, וכנזכר כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל. ואף על פי דמותר לברך על נר שומן או של חלב, מכל מקום, על פי הסוד טוב לברך על נר של שעווה; גם יותר נכון לברך על אבוקה, דהיינו שתי נרות שעווה קלועים יחד, וכנזכר במנהגי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות. ומי שהבדיל כבר לעצמו וחוזר ומבדיל לאחרים, אע"פ שיוכל לברך להם ברכת ההבדלה, לא יברך להם ברכת "מאורי האש", דיש פלוגתא בזה וספק ברכות להקל, אלא יברכו הם. |
שנייה | ויצא | טז | כל אותם שהשליח ציבור מוציאם ידי חובתם, יתנו עיניהם בכוס בשעת הברכה, ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור השליח ציבור ברכת המבדיל כולה; ולא כאותם הבורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה, דפונים ללכת ולצאת: זה פונה ללבוש מנעליו, וזה פונה לחפש אחר בנו או אחר חברו ללכת עמו, ונמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה, דאין שומעים אותה כולה. |
שנייה | ויצא | יז | מי שאוזניו כבדות ואינו יכול לשמוע ברכת "המבדיל" משליח ציבור, ואין לו יין להבדיל עליו - הרי זה מסתכל ורואה בכוס היין שביד שליח ציבור, ואומר ברכת "המבדיל" כולה; ואע"פ שאין אוחז הכוס בידו - שעת הדחק שאני, דזה הכרח גדול; והמבדיל ישתה הכוס, ואין צריך להטעים לאחרים; ואם אינו יכול לשתותו, יטעמנו מעט, וישתהו אדם אחר שכיון עליו. ונוהגין לשפוך מעט יין מהכוס על הארץ לסימן טוב, וזה יעשה אחר שתייתו שישאירו בו דבר מועט. וקודם שישפוך, יטביל ראשי אצבעותיו באלו השיורין ויעבירם על מצחו לחבוב מצווה. |
שנייה | ויצא | יח | כיון שהגיע ספק חשיכה, אסור לאכול או לשתות עד שיבדיל. ואם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, אין צריך להפסיק, ומותר שיגמור כרצונו. ואם הפסיק והתפלל ערבית, אפילו אם עדיין לא חשכה - אסור לאכול ולשתות עד שיבדיל, כיון שהתפלל ערבית; והא דאמרינן בהיה יושב ואוכל דקבע עצמו לאכילה, דאינו צריך להפסיק, היינו דווקא אם התחיל קודם חצי שעה לחשיכה, אבל אם התחיל תוך חצי שעה, אז אסור לאכול כשיגיע ספק חשיכה עד שיבדיל. ויש להיזהר שלא להבדיל באמצע הסעודה או באמצע השתיה, משום דיש פלוגתא אם יברך "בורא פרי הגפן" על כוס ההבדלה או לא, וכן יש פלוגתא אם צריך לחזור ולברך על האכילה שיאכל אח"כ כשיגמור סעודתו. |
שנייה | ויצא | יט | אם לא היה יושב ואוכל אלא רק היה יושב ושותה, דקבע עצמו לשתיה בלבד - כשיגיע זמן שהוא ספק חשיכה צריך להפסיק ואסור לשתות עוד. ויש בני-אדם שעושים סעודה שלישית וגומרים בביתם, ובאים לטייל בבית אחרים בעודם בתוך סעודתם, ויושבים עמהם במסיבה לשתות דווקא, ואין אוכלים עמהם, דצריכין אלו ליזהר, כיון שהגיע ספק חשיכה שלא ישתו עוד. ודע, דלא נאסרה השתיה מדינא, אלא רק ביין ושכר ושאר משקין, אבל מים, מותר; מיהו יש מחמירין במים, מטעם אחר. |
שנייה | ויצא | כ | אם נמשכה סעודתו עד אחר חשיכה, וגמר סעודתו ורוצה לברך ברכת המזון: אם דרכו תמיד לברך ברכת המזון על הכוס, יברך גם עתה על הכוס; אבל בספק חשיכה, אפילו אין דרכו תמיד בברכת המזון על הכוס, יברך עתה על הכוס. ועיין "חיי-אדם", כלל ח', אות כ', ושאר אחרונים. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי, דזה איירי בדרכו תמיד לברך על הכוס בסעודה שלישית, אבל מי שדרכו לברך על הכוס בסעודה ראשונה ושניה, אבל בסעודה שלישית אין דרכו לברך על הכוס, אינו מברך עתה. וכן מי שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה שלישית, אע"פ שאין דרכו לברך תמיד בסעודה ראשונה ושניה, הרי זה מברך עתה. וכתבתי עוד, דאפילו מי שאינו נזהר תמיד - אם רוצה לברך, אין גוערין בו, דיש לו על מה לסמוך; ועיין "אליה רבה" ו"תוספת-שבת" ושאר אחרונים. |
שנייה | ויצא | כא | אף על גב דמדינא מותר לברך מיושב; ואדרבא, מר"ן בשולחן ערוך כתב שצריך להבדיל מיושב, משום דכיון דהאחד פוטר את חברו, יש להם לעשות קביעות, ומעומד לא הוי קביעות. ומור"ם ז"ל בהגהת השלחן הוא דכתב דמבדילין מעומד, מכל מקום מצינו שיש מקומות שהם קבלו הוראת מר"ן ז"ל, ועם כל זה נהגו להבדיל מעומד, שעומדים השליח ציבור וכל הקהל כולם לכבוד המלך, הוא השבת הקדוש שמלווים אותו, ודרך לוויה – מעומד; וכן נוהגים בעירנו בגדאד יע"א לעמוד כל הקהל בשעת ההבדלה. ועיין "כף-החיים", סי' ל"א, אות ל"ה. ושמעתי שבערי הקודש תוב"ב אין מקפידין, ומבדילין כפי מה שיזדמן - בין עומדין, בין יושבין - שאין מדקדקין בזה. |
שנייה | ויצא | כב | אע"ג דאיכא פלוגתא בעניין ההבדלה בדין הנשים - קיימא לן להלכה דהנשים יכולים להבדיל לעצמן; ולא עוד, אלא גם מי שהבדיל בבית-הכנסת ויצא ידי חובתו, יכול להבדיל להם, וכאשר העלה כן להלכה הגאון חיד"א ז"ל, וכן נוהגים פה עירנו בגדאד; מיהו נראה לי, דאם האשה יודעת לברך, טוב שתברך ותבדיל לעצמה, דאין הנשים בני-סמכא לשמוע הברכה מתחלה ועד סוף מפי המבדיל. |
שנייה | ויצא | כג | נאנס ולא הבדיל בליל מוצאי-שבת, יש לו זמן להבדיל עד סוף יום שלישי; ולא יברך אלא "בורא פרי הגפן" על היין וברכת "המבדיל"; מיהו, ברכת המבדיל יאמר בלי שם ומלכות, משום דאיכא פלוגתא בזה; ולכן, כיון שעברה ליל מוצאי-שבת ולא הבדיל על הכוס, יאמר ברכת "המבדיל" בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו. והבדלה דיום טוב, אין לה תשלומין, דכל שעברה הלילה של מוצאי יום טוב, אין לו עוד זמן להבדיל. |
שנייה | ויצא | כד | אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל. והשמש שצריך להדליק נר להבדלה, כיון שאמר "אתה חוננתנו" בתפלה, מותר להדליק הנר; מיהו יש אומרים: אע"פ שאמר "אתה חוננתנו", עם כל זה, קודם שידליק הנר יאמר ברכת "המבדיל" בלי שם ומלכות, וכן ראוי להורות, וכן יעשה אפילו אם לא התפלל עדיין, או אם שכח לומר "אתה חוננתנו", שיאמר ברכת ה"מבדיל" בלי שם ומלכות, וידליק הנר. והאדם יתן דעתו על משרתי הבית להזהירם בכך. ואין מדליקין הנר במוצ"ש אלא עד אחר קדיש תתקבל. |
שנייה | ויצא | כה | מקומות ההנאה שנתקנו עליהם ארבעה ברכות בהבדלה, מתחיל הסדר שלהם מלמטה למעלה, והוא לסימנא טבא לעשות הסדר דרך עליה, לרמוז דגם האדם בעסקיו יהיה הלוך וגדול. ונוהגים לומר פסוקים של "ויתן לך וכו'", כל אחד בבואו לביתו; אך רבינו האר"י ז"ל, היה מנהגו לאמרם בעת ההבדלה על הכוס. ונהגו גם כן לומר כל אחד בביתו ק"ל (130) פעמים "אליהו הנביא זכור לטוב", שעולה מספר ארבע תיבות אלו ארבע מאות, להכניע ארבע מאות כוחות של סטרא-אחרא בסוד הכתוב (בראשית לג, א): "והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו". ובספר "תורה לשמה" כתוב כונה באמירת "אליהו הנביא זכור לטוב" כמו שכתבתי - כי "אליהו" עם אות ה' של "הנביא" הם אותיות "אל הוי"ה" כסדרן, ואותיות "נביא" - מספר ס"ג כמניין שם ס"ג שממנו הפרנסה; ושמות "אל הוי"ה" - מספר "אוכל", שמזה נמשך המזון; ואותיות "זכור" - מספר "הוי"ה" דיודין ו"אהיה" דיודין; ואותיות "לטוב" - מספר חבור "הוי"ה" ו"אהיה"; יעוין שם. ומנהגו של עט"ר אדוני אבי זלה"ה לומר פתיחת אליהו זכור לטוב קודם שיאמר ק"ל פעמים הנזכרים; וכן אנחנו נוהגים עתה בביתנו, דבר בעתו מה טוב ומה נעים. ודרכנו לכפול פסוק "ואמרתם כה לחי וכו'" ששה פעמים, כנגד ששה קצוות, והיסוד כלול מן שישה קצוות, להמשיך ממנו שפע שלום לששת ימי החול. |
שנייה | ויצא | כו | לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי-שבת בלחם משנה, ואפילו שאינו יכול לאכול אלא רק כזית - ללוות השבת ביציאתו. וכבר כתבנו לעיל, כי להמשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות, עושין סעודה רביעית במוצאי-שבת, ומכוונים בה כדי להמשיך אור קדושת שבת לכל סעודות ימי החול וכנזכר לעיל, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל. ויש משתדלים להביא על השולחן לאכול איזה דבר חדש - מן פרי או מין מרקחת, ומיני מתוק שלא אכלו ממנו בשלוש סעודות אותו היום, ומעלתה גדולה שמצלת מחבוט הקבר, והיא נקראת על שם דוד המלך עליו השלום. לכן אומרים קודם נטילה: "אתקינו סעודתא דמהימנותא, דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא"; ואומרים פיוטים השייכים לדוד הע"ה בתוך הסעודה, גם בשביל לימוד ועסק תורה מתוך סעודה זו; על כן מנהגנו לומר פתיחת אליהו זכור לטוב עוד הפעם בתוך סעודה זו; וגם כי הוא המבשר טוב על מלכות משיח בן דוד שיבוא בב"א. ולכך אנחנו אומרים בברכות ההפטרה: "שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך, ובמלכות בית דוד משיחך". ואמרתי בס"ד: אליהו, מספרו ב"ן, ודוד המלך עליו השלום, מספרו י"ד; צרוף שניהם הוא תיבת "נדיב"; וזה שאמר במשלי, י"ט, פסוק ו: "רבים יחלו פני נדיב, וכל הרע לאיש מתן"; פירוש: הכול מצפים ומייחלים לראות פני נדיב, הם דוד ואליהו, שהם י"ד נ"ב, אך דבר זה תלוי באחדות ובצדקה; זהו "כל הרע" שהוא אחדות, שיהיו ישראל רעים זה עם זה, ועוד תלוי ב"איש מתן" כמו שכתוב שם: "מתן בסתר" שהוא מתן הצדקה; ולזה אמר (שיר השירים ו.יב): "מרכבות עמי נדיב", כלומר, "מרכבות עמי", היא תלויה ב"נדיב", שהם דוד המלך עליו השלום ואליהו זכור לטוב. |
שנייה | ויצא | כז | כתב ב"מחזיק ברכה" בשם ספר הכוונות ישן, דאין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל-נפש או בתורה, אלא עד אחר שיעשה סעודה רביעית דמוצאי-שבת. וכתבו האחרונים ז"ל, שלא יסיר בגדי שבת מעליו אלא עד אחר סעודה רביעית; וזמנה, עד אחר ארבע שעות. ויאמר בברכת המזון "מגדול" בוא"ו; ועיין "כף-החיים", אות נ"ט, יעוין שם. ונראה לי: אע"פ שנתנו לה שיעור עד אחר ארבע שעות, היינו למצווה מן המובחר, אבל אם נאנס, יוכל לקיימה עד חצות לילה, דהא כתב רבינו ז"ל בשער-הכוונות דעד חצי הלילה אינה הולכת קדושת השבת, ולכן הזהיר שלא לומר ודוי במוצאי-שבת קודם חצות לילה.
וכל מי שאינו מקיים סעודה רביעית, נחשב לו כאלו לא קיים סעודה שלישית לכבוד שבת, דאז נחשב לו שאכלה בשביל סעודת הלילה, דכל אדם דרכו כל לילה לאכול, ואין זה לכבוד שבת; ולכן אלו שמתענים הפסקות, אסור להם לעשות הפסקה במוצ"ש, דאסור להתענות בליל מוצאי-שבת; ועיין "כף-החיים" מה שכתב בזה. ואם יהיה האדם אנוס מחמת חולי, ואינו יכול לקיים סעודה רביעית, עם כל זה יסדר שלחנו במזונות ופירות ויאכלו בני ביתו, והוא גם כן יטעם עמהם מן השולחן כפי יכלתו. כתבו המקובלים: יש עצם באדם שאינו נהנה משום אכילה, אלא רק מן סעודה רביעית דמוצ"ש. ועצם זה נשאר קיים בקבר ואין שולט בו רקבון; והוא נקרא "נסכוי", וגם נקרא "לוז", וגם נקרא "בתואל". ואמרתי בזה רמז - כי שלשה שמות של עצם הנזכר הם ראשי תבות "לבן", והם סופי תבות שלשת שמות שהם: ישראל יעקב ישורון; ומזה העצם יבנה הגוף בתחיית המתים; וזה יהיה לישראל דווקא, הנאמר בהם (דברים ד,ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום". |
שנייה | מקץ | א | הלכות מוקצה ונולד בשבת רבים המה, ואזכיר פה מקצתם בס"ד, והוא: כל כלי שמלאכתו להיתר, דהיינו מיוחד לתשמיש המותר בשבת, כגון כוס וקערה וכיוצא בהם, מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו או מקומו, אלא לצורך הכלי עצמו שחושש עליו שלא ישבר ויגנב, ומטלטלו להצניעו; אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטל שום כלי, אע"פ שמלאכתו להיתר. ודלא כהרב "תוספת-שבת" ו"חסד לאלפים" דכתבו: כוסות וקערות וכיוצא, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, דהעיקר להלכה הוא כסברת האוסרים, וכן נראה דעת מר"ן ז"ל. ולכן: אדם היושב על השולחן שעליו קערות וכוסות ומזלג, אסור לטלטל אחד מכלים אלו מכאן לכאן אם אין לו צורך בטלטול זה כלל, כי אם רק ידיו עסקניות הם בעסק שלא לצורך, כיון דאין לו הפרש בין אם קערה זו מונחת בצד זה או בצד אחר; אבל אם יש לו צורך בכך, שבזה יהיה השולחן יפה יותר, חשיב זה לצורך. וכן אדם יושב בחדר זה, ושלח את המשרת להביא לו כלי מחדר השני, ואחר כך נמלך ורצה שיביאו לו כלי אחר, או כגון שטעה השליח ולא הביא לו אותו הכלי, ושלחו עוד הפעם, אסור לטלטל כלי הראשון לטלטלו לחדר ראשון אם אין לו צורך בזה כלל משום שמירת הכלי, דאין לו הפרש בין אם ישאר הכלי מונח כאן היום, בין אם יחזירוהו היום לחדר ראשון, וכן כל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים? בכלים וחפצים, אבל מיני אוכלים ומשקים וכל מיני ספרים שמותר לקרות בהם, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, ואפילו שלא הזמינם, לא בדיבור ולא במחשבה, נמי מותר, דלא גזרו חז"ל למגדר מלתא שלא יטלטלו אלא רק בכלים וחפצים, אבל אוכלים ומשקים וספרים לא היו בכלל גזרה זו; ומכל מקום מותר לישא הסכין בחיקו אף כשהולך לבית-הכנסת בעיר שיש בה עירוב, אע"פ שאינו צריך לסכין זה בבית-הכנסת - אפשר שיצטרך לה אחר שיצא מבית-הכנסת, דלא אסרו חז"ל טלטול שלא לצורך אלא כשאין לו צורך בזה כלל כל היום, אבל אם צריך להשתמש בו בשבת, והוא נושאו אצלו כדי שיהיה מוכן ומזומן לו כשיצטרך אליו, חשיב זה לצורך ושרי. ומיהו, אם אחר שגמר סעודה שלישית ואין בדעתו לאכול עוד, והוא הולך לבית-הכנסת מבעוד יום כדי להתפלל ערבית, אסור לטלטל הסכין בחיקו, דהא אין לו עוד צורך בה באותו היום, שכבר קרב הערב; ורק אם נושאה כדי שלא תגנב, שרי, וכנזכר לעיל. ועיין "מחצית-השקל", סימן שח, סעיף קטן ט', יעוין שם. |
שנייה | מקץ | ב | התפילין אסור לטלטלם, ואם רוצה לישב במקומן, או כדי שלא יטנפו או שאר בזיון, שרי לטלטלם. ואם יש לו כיס שיש בו ציצית וגם יש בו כיס תפילין, ובא ביום-שבת להוציא הציצית, ויצא עמו גם כיס התפילין, יטלטל התפילין על מנת לישב במקומו וישב במקומו. וב"מגילת-אסתר" יש פלוגתא, ויש להורות כסברת המתירין. |
שנייה | מקץ | ג | כלי שמלאכתו לאיסור, רוצה לומר שמיוחד למלאכה האסורה בשבת, אינו מותר לטלטלו אלא רק לצורך גופו, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים וקרדום לחתוך בו דבלה, או לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שאותו הכלי מונח שם, ואז מותר לו לטלטלו משם ולהניחו בכל מקום שירצה; אבל שלא לצורך גופו או מקומו, אלא מטלטלו מפני שירא פן ישבר או יגנב, או מחמה לצל, אסור. ואע"פ שאמרנו דלצורך מקומו מטלטלו ומניחו בכל מקום שירצה, עם כל זה, אם היה נוטלו ביד זו, אסור לתנו בדרך הילוכו ביד שניה, דזה מקרי טלטול חדש, וכנזכר בפוסקים ז"ל. |
שנייה | מקץ | ד | קדרה או שאר כלי שמבשלים בו, אף על גב דלפעמים נותנים בה פירות ומשתמשין בה שאר תשמיש של היתר - לא מקרי כלי שמלאכתו להיתר, דהדין הוא שהולכין בהם אחר רוב תשמישן, וכיון דזו הקדרה, רוב תשמישה הוא מלאכה האסורה בשבת, אין מטלטלין אותה אלא רק לצורך גופה או מקומה, אבל אם היא ריקנית ומטלטלה מחמה לצל או כדי שלא תשבר או תגנב, אסור; ועיין "משבצות-זהב", סימן שח. |
שנייה | מקץ | ה | סכין של שחיטה או של מילה או אזמל של ספרים וסכין של סופרים שמיוחד לתיקון הקולמוסים - כיוון שמקפידין שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן, ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים, אסור לטלטל הנדן אע"פ שהוא בסיס לאיסור ולמותר. והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידין עליו שלא יתלכלך; אבל אם יחדם לכל אחד מאלו הנזכרים מערב-שבת למלאכת היתר, מותר. וכן נייר חלק, אם הוא חשוב מאד שהוא מיוחד לכתוב בו אגרות דווקא, ואין משתמשין בו תשמיש אחר לכרוך בו איזה דבר, דינו ככלים הנזכרים ואסור לטלטלו. |
שנייה | מקץ | ו | כל מאכלים שאסורים בהנאה, כגון בשר בחלב וערלה וכיוצא, שאינו יכול להאכילם גם לכלבים, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן הוא הדין ביין-נסך, אפילו סתם יינם שאיסורו מדברי סופרים, דכל אלו מוקצים מחמת גופן ואסור לטלטלם בכל אופן; אבל מאכלים שאסורים באכילה ומותרים בהנאה, כגון נבלות וטרפות, או בשר-עוף בחלב וכיוצא בזה, כיון שהם עומדים להאכילן לכלבים, מותר לטלטלם כשאר מאכלי בהמה. וביצה שנולדה בשבת, וכן חלב שנחלב בשבת, ופירות שנתלשו בשבת וכיוצא בזה, שהם עומדים למאכל אדם, שאסורין לאדם בו ביום בלבד, אע"פ שיכול להאכילם לכלבים או לנכרים; כיון שאין עומדים לכך, אלא לאכילת אדם אחר שבת, הרי זה אסור לטלטלם בשבת אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן הוא הדין טבל שאסור לאדם בשבת מחמת שאינו יכול לתקנו בשבת, כיון שהוא מוכן לאדם, כי תיכף אחר שבת מתקנו ואוכל אותו, הרי זה מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן, ואע"פ שאיסור תיקונו בשבת אינו אלא מדברי סופרים; ומיהו, דבר שנמשך איסור אכילתו לאדם גם בחול כגון החדש, אע"פ שיש לו היתר לאדם אחר זמן - מותר לטלטלו לצורך מקומו, או לתנו לבהמות או לנכרים, כיון שנמשך זמן איסורו לאדם זמן הרבה. |
שנייה | מקץ | ז | כל דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון: אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועסה והמת ובעלי-חיים וכיוצא בדברים אלו; ואפילו שהוא דבר שראוי להשתמש בו דבר המותר בשבת, כגון אבנים שראויין לפצוע בהם אגוזים, וצרורות שראויין לכסות בהם כלים וכיוצא בזה, כיון שאין תורת כלי עליהם, הרי זה מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם. ואם יחדם לטלטלם לאיזה תשמיש, הרי זה הוריד תורת כלי עליהם, אע"פ שהם כבדים וגדולים הרבה שצריך להם עשרה בני-אדם לטלטלם. |
שנייה | מקץ | ח | כלים העומדים לסחורה, אע"פ שאין רגילין להשתמש בהם שום תשמיש, מכל מקום, אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, אין להם דין מוקצה לאסרן בטלטול, יען כיון דאינו מקפיד מלהשתמש בהם, הרי זה לא הסיח דעתו מהם לגמרי מלהשתמש בהם, אבל אם מקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יפחתו דמיהם ונתנם לאוצר, הרי אלו מוקצין ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן ומקומן, וכל שכן לצורך עצמן מחמה לצל, כיון דמקפיד עליהם וגם נתנם לאוצר; מיהו, כלים העומדים לסחורה ודמיהם יקרים - אע"פ שלא נתנם לאוצר, אסור לטלטלם, אלא אם כן יחדם מבעוד יום לתשמיש. וכתבי הקודש ואוכלין ומשקין, אע"פ שמיוחדים לסחורה ולא הזמינם מבעוד יום, לא במחשבה ולא בדיבור, מותר לטלטלם. |
שנייה | מקץ | ט | דבר שאינו כלי, אלא שיש עליו תורת כלי מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם וכיוצא בזה - אם הכניסם לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי מעליהם ואסור לטלטלם אע"פ שאינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, אלא אם כן חזר ויחדם לתשמיש לעולם. |
שנייה | מקץ | י | כל הכלים שנשברו אפילו שנשברו בשבת, מותר לטלטל שבריהם אם ראויים לשום מלאכה, כגון לכסות בהם החבית או פי הפך וכיוצא, אבל אם אין ראויים לשום מלאכה, אסור לטלטלם. ואם נשברו במקום שיכולין להזיק, כגון שהם כלי זכוכית, מותר לפנות השברים כדי שלא יזוקו בהם, אך שברי כלי חרס שאין מזיקין להדורס עליהם, אסור לפנותם; ואע"פ שבני-אדם דורסים עליהם ועל ידי כך משתברים יותר ע"י דריסה - אין בכך כלום, כי הוא דבר שאינו מתכוון. והא דאמרינן דמותר לטלטל השברים אם ראויים לשום מלאכה, היינו דווקא כלי שנשבר כולו, אבל אם לא נשבר כולו אלא רק חתיכה ממנו, ועדיין הכלי משמש תשמישו הראשון, אין חתיכה זו של השבר מותרת בטלטול אלא אם כן היא עצמה עדיין ראויה קצת לתשמישה הראשון, אבל אם אינה ראויה לתשמישה הראשון, אע"פ שראויה לתשמיש אחר, כגון לכסות בה כלי וכיוצא, הרי זה אסור לטלטלה דמקרי "נולד", כיון דנשברה מן הכלי בשבת עצמו; ולכן אם נשברה בחול, אז מותר לטלטלה בשבת אם ראויה לשום תשמיש, אע"פ שאינה ראויה לתשמישה הראשון, ואע"פ שעתה בשבת אין לו צורך להשתמש בה, עם כל זה, כיון דהיא ראויה לאיזה תשמיש, מותר לטלטלה; ורק אם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת אע"פ שראויה לשום תשמיש, דכיון דזרקה לאשפה, ביטלה מתורת כלי ונאסרה בטלטול לכל אדם אפילו לעניים, דאזלינן בזה בתר הבעלים; מיהו, זה דווקא אם זרקה לאשפה מבעוד יום, אבל אם זרקה לאשפה בשבת, מותר לטלטלה, הואיל והיה עליה תורת כלי בבין-השמשות שהוא תחילת כניסת השבת. |
שנייה | מקץ | יא | לא אמרו "כל שראוי לכסות בו כלי, יש תורת כלי עליו" אלא רק בשברי כלים, הואיל והיה עליהם כבר תורת כלי כשהיו שלמים, ולכך גם אחר שנשברו לא פקע מהם תורת כלי אם הם ראויים לתשמיש של כסוי וכיוצא, אבל צרורות או אבנים וחתיכת עץ וכיוצא, אשר מעיקרן לא היה עליהם תורת כלי גמור, אע"פ שראויים לתשמיש לכסות בהם כלים, לא יהיה עליהם בשביל זה תורת כלי; ולכן, כל שלא יחדם מבעוד יום לתשמיש זה, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם וכאשר כתבנו לעיל. |
שנייה | מקץ | יב | מחט שלימה שקורין בערבי "איברי" (מחט תפירת יד) שמלאכתה לאיסור, לתפור בה, מותר לטלטלה בשבת כדי לחצוץ בה שיניו או ליטול בה הקוץ כדין כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו כמו שכתבתי לעיל; ובלבד שיזהר שיטול הקוץ בנחת שלא יוציא דם, דיש בזה איסור חובל. ואם אי אפשר להוציא הקוץ בלתי הוצאת דם, אסור, אע"פ שאינו מתכוון - משום פסיק רישה ולא ימות. במה דברים אמורים? במחט שלמה שיש תורת כלי עליה, אבל אם ניטל חודה או נפגם חור שלה שאינה ראויה למלאכה, הרי בטל תורת כלי מעליה ועומדת לזריקה, ואסור לטלטלה כדי ליטול קוץ או לחצוץ שיניו; ורק אם יחדה מבעוד יום לתשמיש זה, נעשה עליה תורת כלי ומותר לטלטלה. |
שנייה | מקץ | יג | שיורי מחצלאות שבלו, אע"פ שאין ראויים לישב עליהם, מותר לטלטלם, דלא נפקע שם כלי שהיה עליהם תחילה, הואיל דגם עתה ראויים לכסות בהם טינוף. ואם זרקם לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם. ומטלניות שהם שיורי בגדים שבלו: אם אין בכל אחת מהן שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, אסור לטלטלן, מפני שאין ראויים לא לעניים ולא לעשירים, ואם יש בהם שלוש אצבעות על שלוש אצבעות והם של עני - אם לא זרקם לאשפה, מותרים כל העניים שבעולם לטלטלם, דראויות להם לעשות טלאי בבגדיהם, אבל העשירים, אסור לטלטלם, אלא אם כן היא שלשה טפחים על שלשה טפחים, דאז היא ראויה גם לעשירים; מיהו, אם העשיר יושב בביתו של אותו עני בעל המטלית, אז אפילו אם היא רק שלוש אצבעות על שלוש אצבעות דאינה ראויה לעשירים, מותר אותו עשיר לטלטלה, יען דהוא נגרר אחר בעל הבית שהוא עני שראויה לו, דנמצא ראויה זו באותו הבית; ואם המטלית היא פחות משלושה טפחים על שלושה טפחים, והיא של העשיר דאינה ראויה לו, אז היא מוקצית גם לעניים, דאזלינן בתר הבעלים וחשבינן לה כאלו נזרקה לאשפה. וחתיכת טלית של מצווה, אע"פ שהיא גדולה, אסור לטלטלה, מפני שאין משתמשים בה תשמיש של חול. |
שנייה | מקץ | יד | מותר להעביר מעל השולחן פרורין שאין ראויין אלא לבהמה ולעוף, וכן מותר להעביר עצמות וקליפין הראויים לבהמה, אבל קליפי אגוזין ושקדים וכיוצא, שאין ראויים לבהמה, אסור להעבירם ולטלטלם בידיו או ע"י כלי, וגם אסור לטלטל השולחן בעודם עליו כדי לנערו בחוץ. כיצד יעשה? יטלטל השולחן כשיש עליו חתיכת פת וינערו בחוץ, לפי שקליפין אלו בטלים לגבי הפת, וכיון שהפת עודנו על השולחן, יוכל לטלטל השולחן. ואם הוא צריך למקום השולחן, הרי זה מטלטלו ומנערו בחוץ אע"פ שאין עליו פת אלא קליפין אלו לבדם. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי בס"ד, דדווקא לגבי פת בטלין קליפין אלו, אבל לגבי קליפין ועצמות שראויים למאכל בהמה דווקא, לא בטלי. |
שנייה | מקץ | טו | העצמות, אע"פ שמותר לטלטלם משום דחזו לכלבים, היינו דווקא במקום דשכיחי כלבים, אבל במקום דלא שכיחי כלבים כגון שהולך בספינה או בשיירה במדבר, אסור לטלטלם. וגרעיני תמרים, בעירנו מאכילים אותם לבהמות, דאוכלים אותם העזים, לכך מותר טלטלם. וקליפי ביצים אסורים בטלטול, אע"פ דאומרים דאוכלים אותם התרנגולים, לא מהני זה; חדא, דיש אומרים שאין אוכלים אלא קליפי ביצים שאינם מבושלים ולא המבושלים; ועוד, אע"פ שאוכלים אותם, מזיקי להו, ובעל הבית קפיד ואינו רוצה שיאכלו אותם, ולכן אסורים בטלטול; ודמי זה לדין בשר דג שאינו מלוח, דאסור לטלטלו אף על גב דחזי לחיה ובהמה, מפני דהאדם קפיד שלא יאכיל דבר הראוי לאדם - לבהמה וחיה, והוא הדין הכא; כך העליתי בסה"ק "מקבצאל", בס"ד. |
שנייה | מקץ | טז | כל דבר שאסור לטלטלו, אסור לתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו; ולכן אסור להניח כלי על השולחן כדי להניח בו קליפי ביצים או קליפי אגוזים וכיוצא, שאין ראויים למאכל אדם; ודווקא אם כלי זה הוא ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם. |
שנייה | ויגש | א | אבן או סלע שחשב עליהם מבעוד יום לפצוע בהם אגוזים ושקדים בשבת אע"פ שלא יחדם לכך בפירוש אלא רק במחשבה לבד, וגם יחדם לשבת זו בלבד, הרי זה מותר לטלטלם לכל צרכיו, לפי שהאבן או הסלע דרכם בכך וראויים להתייחד לכך לעולם, לפיכך די להם בהכנה קלה, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד. ואם נשתמש בה תשמיש זה מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד - הוכנה לכך אע"פ שלא חשב עליה לשבת זו, מאחר שנשתמש ועשה מעשה; אבל אבן או בקעת עץ שחשב עליהם מבעוד יום לכסות בהם פי החבית, כיון דלאו אורחיהו בהכי, אין מחשבתו מועלת כלום; ואפילו אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, אפילו הכי, כיון דלא יחדם בפירוש לתשמיש זה לעולם לכסות בהם פי החבית וכיוצא - אסור לטלטלם בשבת; אבל אם יחדם בפיו בפירוש לתשמיש זה לעולם, אז ירד עליהם תורת כלי, מאחר שנתייחדו לתשמיש זה לעולם.
מיהו, אם יחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד ולא לעולם, אין זה מוריד עליהם תורת כלי, אלא אם כן עשה בהם מעשה של תיקון שמוכיח דהם מוכנים ועומדים לכך, דאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר. לפיכך, אותם הנותנים בערב שבת אבנים או לבנים סביב הקדרה של החמין שיאכלו בשבת, צריך ליחדם בפיו בפירוש לעולם, ובחול יצניעם וישמרם במקום אחר כדי להשתמש בהם תשמיש זה, ואז מותר לטלטלם בשבת בעת שמסיר הקדרה מעל הכירה. וצריך להזהיר בזה את בעלי-בתים בדבר זה, שישמרו את האבנים ויהיו מיוחדים לכך בכל ערב-שבת, ולא יזרקום עם אבנים שיש להם בחצר ויקחו בכל ערב-שבת מאבנים שבחצר מן הבא בידם. |
שנייה | ויגש | ב | נסרים העומדים לבנין, אם החליקם ברהיטני אסור לטלטלם, דקפיד עליהו שלא יתלכלכו אם ישתמש בהם, ולכן מוקצים הם; אבל אם לא החליקם ברהיטני, שרי לטלטלם. ומיהו, אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם פן יתעקמו ויתקלקלו, כגון שהם קלים וחשובים, אז אפילו לא החליקם ברהיטני, אסור לטלטלם, ואם חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם, מותר; ועיין אחרונים ז"ל. |
שנייה | ויגש | ג | כל דבר מטונף כגון קיא או צואה, בין של אדם, בין של תרנגולים וכיוצא: אם הם במקום שיושב שם, או בחצר שנכנס ויוצא באותו מקום, מותר לפנותם להוציאם לאשפה או לבית-הכסא אפילו בידיו ממש, וזהו הנקרא בדברי חז"ל בכל מקום "גרף של רעי"; וכן אם הוא כמבוי במקום דריסת הרגל, מותר לסלקם לצדדין כדי שלא יטנפו בהם; אבל אם מונחים במקום שאינו יושב ודר שם, וכן אם הם בחצר שאחורי הבית, שהוא מקום שאין נכנסים ויוצאים בו ואין מקפידים עליו אם יש בו טינוף, אסור לפנותו משם בשבת. ואם ירא מפני התינוק שלא ילך שמה ויתלכלך בצואה, מותר לכפות עליה כלי. ולכן אם יש בחצר איזה חדרים שאינו דר בהם בשבת, וגם אין לו כניסה ויציאה שם, ואזדמן שנכנס שם תינוק וטינף, אסור לפנות הטינוף ההוא בשבת. וכן בימות הקיץ אשר יושבים וישנים על הגג, ובבוקר אחר זריחת החמה יורדים למטה, ואין עולין שם עד הלילה; ואזדמן שהתינוק טינף שם בבוקר בעת שהם יורדים - לא יפנו הטינוף עד הלילה כשיעלו יען כי ביום אין עולין שם מחמת חום השמש, וכן כיוצא בזה. |
שנייה | ויגש | ד | גרף של רעי ועביט של מי-רגלים ששופכים לאשפה או לבית-הכסא בשבת, לא יחזירם למקומם ריקנין, אע"פ שמחזירם כדי שיפנו בהם עוד, לפי שהם עצמן מאוסים ואסורים בטלטול. כיצד יעשה? אחר שישפכם בבית- הכסא יתן בהם שם מים, ואז מותר לטלטלם ולהחזירם למקומן מפני שהמים שבתוכם ראויים לבהמה, דהקלו בתיקון זה מפני שדבר זה יש בו כבוד הבריות. והא דצריך תיקון זה של שימת המים, היינו אם סילק זה הגרף מידו כשהגיע לאשפה או לבית-הכסא, אבל אם שפכו והוא עודנו בידו, מותר להחזירו אע"פ שלא הניח בו מים; וזהו משורת-הדין, אבל טוב להחמיר להניח בו מים אע"פ שלא סילקו מידו. |
שנייה | ויגש | ה | אין עושין גרף של רעי לכתחילה, דהיינו שמביא לפניו דבר שאחר שעה או יותר ימאס, וסומך בדעתו שיוציאנו מאחר שנמאס ונעשה גרף של רעי. ואם עבר ועשה לכתחילה אדעתא דהכי, אפילו הכי מותר לו להוציאו אח"כ כשימאס. ואם יש בחדר אחר שאינו דר בו, דבר שנמאס ונפסד מחמת הגשמים שיורדים עליו, התירו לו לכתחילה שיביא לאותו חדר מיטתו לשכב עליה או שלחנו לאכול שם, ועל ידי כך יוציא אותו דבר הנפסד ונמאס מחמת הגשמים, כי תתאונן דעתו עליו מפני המיאוס, והוה לה דין גרף של רעי; ודווקא אם ישב שם ישיבת קבע, כגון שמכניס מיטתו לשכב או שלחנו לאכול שם, אבל אם רק יכנס בעצמו דרך עראי ויאמר: מה מאוס עלי, ואוציאנו! לאו, דאומרים לו: לך מכאן למקום אחר! כיון דמתחלה לא היה יושב שם; מה שאין כן אם הכניס מיטתו או שלחנו, אין אומרים לו: תוציא שלחנך ותלך מכאן למקום אחר! |
שנייה | ויגש | ו | מכניס אדם מלא קופתו עפר מבעוד יום ומניחו בביתו בקרן זוית אשר מיחד אותה לזה, כדי לעשות צרכיו בשבת בעפר זה, לכסות בו צואה או דבר מאוס. וכל זה דווקא אם מיחד לו קרן זוית, שאז הוא ניכר שהוא מוכן ועומד לכך, אבל אם הניחו באמצע ביתו למדרס רגלים, בטל הוא לגבי קרקע הבית, ומוקצה הוא ואסור לטלטלו בשבת. וכל אדם שיש לו בנים קטנים שדרכם לטנף בחצר, ירגיל בדבר זה, להכין העפר באופן זה; לפיכך פירות הטמונים בחול, מותר לטלם משם בשבת, שאין אותו עפר מוקצה, שהרי הכינו לכך מתחילה ויחד לו כלי או קרן זוית, ובלבד שיהיה העפר תחוח כל כך שאין בו משום עשיית גומות. |
שנייה | ויגש | ז | אסור לטלטל בהמה חיה ועוף אפילו לצורך גופן או מקומן, מפני שאין ראויים בשבת כשהם חיים; ולכן אפילו עוף שראוי לצחק בו התינוק כשבוכה, אסור לטלטלו; ואעפ"כ מותר לכפות הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו אפילו שעה אחת, לפי שבידו להפריחם מיד כשעלו עליו שלא יעמדו עליו אפילו רגע, ואחר שירדו מעליו מותר לטלטלו; מיהו, אם היו האפרוחים עליו כל משך בין השמשות, אסור לטלטלו כל היום אף לאחר שירדו, דמתוך שהוקצה הסל ונעשה בסיס לדבר האסור, הוקצה לכל היום כולו. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי בס"ד, דכל זה דווקא בסל המיוחד להם מדעת בעל הבית, אבל אם נזדמן שעלו בין השמשות מאליהם על כלי או חפץ אחר שלא מדעת בעלים, לא נאסר אותו הכלי; ולא עוד, אלא אפילו אם אדם אחר הניחם שם במתכוון - לא נאסר, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון שעשה שלא מדעת בעלים, וכאשר נכתוב לקמן בעניין המניח מעות על הכר. וצריך להזהיר את העם בכלי המיוחד לעוף שקורין בערבי "קפץ" (לול), דאסור לטלטלו. |
שנייה | ויגש | ח | בהמה וחיה ועוף, מדדין אותם ברשות היחיד, דהיינו שאוחז בצווארן ובצדדים לסייען אם צריכים לכך משום צער-בעלי-חיים; ובלבד שלא יגביהם בעניין שיעקרו רגליהם מן הקרקע, דמוקצים הם ואסורים בטלטול. ואף על גב דהמוקצה אסור בכהאי גונא לטלטל מקצתו - התירו חז"ל לדדות בעל חיים משום צער בעלי חיים אם הם צריכים לכך; אבל אם אין צריכין לכך, אסור לדדות אותם. והתרנגולת, אפילו אם צריכה לכך אסור לדדות אותה, מפני שהיא מגבהת עצמה כשמדדים אותה, ונמצא זה מטלטל את כולה, אבל מותר לדחותה מאחוריה בידיים כדי שתכנס ללול אם ברחה ממנה. ולא התירו לדדות אלא ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים, ואפילו בכרמלית, אסור לדדות שום בהמה וחיה ועוף, גזרה שמא יגביהם ויוליכם; דלא אמרו "חי נושא את עצמו" אלא גבי אדם ולא בבעל חיים; ומיהו לדחותם מאחוריהם אם ברחו, מותר אפילו ברשות הרבים. |
שנייה | ויגש | ט | נוטל אדם את בנו ברשות היחיד, והאבן או חתיכת חרס ביד הבן, ולא חשיב האב מטלטל את האבן בידו. במה דברים אמורים? כשיש לבן געגועים על אביו, שאם לא יטלנו – יחלה, כלומר, יצטער הרבה; וגם נמי דאי אפשר להשליך האבן מיד התינוק, כי יצעק ויבכה, אבל בלאו הכי, אסור לטלו. ואפילו כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם בידו דינר, אסור ליטול התינוק; ואפילו לאחוז התינוק בהיותו מהלך ברגליו נמי אסור, גזרה שמא יפול הדינר מידו, וישכח שבת מחמת חשיבות הדינר ויגביהנו, ונמצא מטלטל המוקצה טלטול גמור. |
שנייה | ויגש | י | שכח מערב שבת מעות על הכר או על מחצלת או על כסא וכיוצא, וצריך הוא לזה הכר ביום-שבת לשכב עליו, הרי זה מנער הכר, והמעות נופלות שם; אבל לא יטלטל הכר עם המעות, וינערנו במקום אחר. ואם צריך לישב במקום הכר, אז מותר לטלטל הכר עם המעות שעליו להניחו במקום אחר כדי לישב שם. ואם אינו צריך לא לכר ולא למקומו, ורק חושש על המעות שלא יגנבו, ולכן רוצה לפנותו משם או לנערו, אסור. במה דברים אמורים? בשוכח, שלא היה בדעתו קודם שבת שישארו שם בשבת, אלא היה בדעתו להסירם משם קודם כניסת שבת, ושכח ולא הסירם, אבל אם הניחם שם על דעת שישארו שם גם בשבת, אז נעשה הכר ההוא בסיס לדבר האסור, והרי הכר עצמו מוקצה ואסור לנערו או לטלטלו. ואפילו אם עבר ונטל המעות מעליו, אפילו הכי הכר עצמו אסור בטלטול כדין שאר מוקצה שאסור להזיזו ממקומו. וכל שהיה בין-השמשות בסיס לדבר האסור, אע"פ דאחר בין-השמשות תכף נטלו המוקצה מעליו, נאסר הכר בטלטול כל השבת כולו, דמתוך דהוקצה בין-השמשות, הוקצה לכל השבת.
וכל זה בנותן מעות או שאר מוקצה על כר שלו, אבל אם נתן המוקצה על כר של חברו שלא מדעת חברו, אינו נאסר הכר להיות בסיס לדבר האסור, דאין אדם יכול לאסור דבר של חברו שלא מדעתו. ואפילו אם אלו המעות או שאר מוקצה הם של בעל הכר עצמו, עם כל זה, כל שהוא הניחם שלא מדעת חברו, אינו אוסר את הכר ויכול לנער את הכר בשבת אם צריך לכר; וכן יכול לטלטל הכר עם המעות להניחו במקום אחר אם צריך למקום הכר; מיהו, אם הנחה זו שהניח המוקצה על הכר הייתה לטובת חברו בעל הכר, יש להחמיר, משום דאמרינן, מסתמא ניחא ליה בדבר זה, שהוא לטובתו. |
שנייה | ויגש | יא | תיבה שיש בה מעות, אסור לטלטלה. ויש מי שאומר: אם התיבה מיוחדת למעות, כגון תיבה שקורין בערבי "פשתכתא" (קופה) אפילו אם סילק המעות ממנה מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת; והוא הדין בכיס המיוחד למעות, אע"פ שהוא היה ריקם מבעוד יום, אסור לטלטלו. ולצורך גופם ומקומם, מותר לטלטלם; והוא הדין אם עשה בהם איזה מעשה וסילקם מן היחוד ההוא, מותר לטלטלם. ולפי זה, הוא הדין בכלוב של עופות שקורין "קפץ" (לול), אפילו שלא היה בתוכו העוף בין השמשות והוא ריקם, אסור לטלטלו; אבל לצורך גופו או מקומו, מותר. |
שנייה | ויגש | יב | תיבה של חפצים שיש בה חפצים שהם דבר המותר, ויש בה מעות גם כן: אם המעות עיקר שהם חשובים אצלו יותר מן החפצים המונחים שם, אסור לטלטל התיבה; והוא הדין אם היה חשיבות האסור והמותר אפילו בשווה במשקל אחד, גם כן אסור לטלטל התיבה; אבל אם חשיבות ההיתר אצלו יותר, מותר לטלטל התיבה. ואזלינן בתר דידה - ודבר שאינו חשוב אצלו, אע"ג דלגבי אחרים חשוב, לא מקרי חשוב. ועיין "חיי-אדם", כלל ס"ז, סעיף א' וסעיף ח'; יעוין שם. |
שנייה | ויגש | יג | אם יש בתיבה חפצים של היתר וחפצים של איסור שמוקצים בשבת, אע"פ דחפצים של איסור מונחים על חפצים של היתר, לא נעשו חפצים דהיתר בסיס לדבר האסור; ואם יצטרך בשבת לחפצים דהיתר, יוכל ליקח אותם ולנערם בתוך התיבה מחפצי האיסור שעליהם, יען כי מה שמניח בתוך התיבה חפצי האיסור על חפצי ההיתר, לא היה לו בזה צורך אלא כך נזדמן לו, ואם היה מזדמן להפך, שיהיו חפצי האיסור למטה, לא אכפת לו; ואין ההיתר נעשה בסיס לדבר האסור, אלא אם כן הניחו עליו לאיזה צורך - בין לצורך האיסור, בין לצורך ההיתר. ועיין להגאון רבנו זלמן ז"ל, סימן ש"ע, סעיף ח', יעוין שם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי, דאם הייתה כוונתו שהניח חפצי האיסור למעלה, מפני שהוא צריך להם תמיד, שיהיה נוח לו להוציאם ולהכניסם בנקל תיכף ומיד כל שעה שיצטרך להם, וחפצי ההיתר אינו צריך להם, לכך הניחם למטה - הנה בזה חשיב הניחם בכוונה לצורך, ואע"פ שהוא לצורך מנוחת גופו, ובזה נעשו חפצי ההיתר בסיס לדבר האסור, ואסור לנער חפצי ההיתר כדי לקחתם בשבת. וצריך כל אדם להשגיח בדברים אלו בביתו, כי דברים אלו מצויים הם. |
שנייה | ויחי | א | הואיל וקימא לן: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, על-כן, מי שנשרו כליו במים, או אפילו שנשפכו עליהם מים מועטים או מי גשמים, אסור לשטחם מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסם בשבת; ואפילו שוטחם בחדרי חדרים שאין רואין שם – אסור; מיהו, לא אסרו אלא לשטחם בשבת, אבל אם היו שטוחים מערב שבת, אינו חייב לסלקן; וכן לא ישטח אדם כליו בשבת אפילו מן הזיעה. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי בסיעתא דשמיא: הא דאמרו "מן הזיעה" הוא אורחא דמלתא, דאין דרך לשטוח אלא אם כן יש בהם לחלוחית מים או לחלוחית זיעה, דאם הם יבשים למה ישטחם? אבל אין הכי נמי לעניין דינא, אפילו אם יבשים אסור לשטחן כדרך ששוטחין כלים המכובסים, מפני החשד, דהרואה אינו יודע שהם יבשים; דעיקר גזרת חז"ל הוא על השטיחה, דבעת שרואין אותו שוטח בשבת, חושדין אותו שכבסם בשבת, דלכך אם היו שטוחים מערב שבת אינו חייב לסלקן, וישארו שטוחים בשבת, כי הגזרה היא על עת ששוטח; ואפילו שנראה הבגד מרחוק שהוא יבש בעת ששוטחו, עם כל זה יחשוד שנתלכלך קצת ממנו וכבס הלכלוך; ולכן גם בגד יבש כולו לגמרי, אסור לשטחו בשבת כדרך ששוטחין כלים המכובסים, אבל לתלותו על החבל בלתי שטיחה, לית לן בה.
ועוד העליתי בסיעתא דשמיא שם, דאם עבר ושטח בגדיו בשבת, אע"פ שעשה איסור אין מחייבין אותו לסלקם ולהסירן, כי הגזרה הייתה על השטיחה וכבר עשה האיסור, ששטח ועבר על דברי חז"ל, ולמאי נפקא מינא יסירם? כי בזה לא יתקן החשד דחשו לו חז"ל על עת ששטח, דהרואה אותם שטוחין בשבת, אם לא ראה אותם ששטחם היום לא יבוא לחשדו שכבסם היום, דהא השטוחין מערב שבת אינו חייב להסירם מפני חשד זה. ואם תאמר: אכתי נחוש שמא האדם ראה בכניסת שבת את מקום זה ריקם, שלא היו בו כלים שטוחים, וחוזר ורואה אח"כ בשבת כלים שטוחין - יבוא לחשוד שכיבסם בשבת; ולכך מחמת כן צריך לגזור גם אם עבר ושטח בשבת, חייב לסלקם ולהסירם? זה אינו דאין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתנו, מאחר דגזרת חז"ל לא הייתה אלא בעבור חשד הרואה אותו שוטח הבגד; ולכן העליתי דאם עבר ושטח, אין מחייבין אותו להסירו. |
שנייה | ויחי | ב | בגדים שמלפפים בהם הקטנים, נהגו העולם לשטחן בשבת כדי שיתנגבו. ולא מבעיא אותם שיש בהם לכלוך צואה, דלכלוכן מוכיח עליהם שלא נתכבסו, אלא גם שאין עליהם לכלוך כלל, אלא לחים הם מהשתנה שהשתין התינוק בהם, מותר לשטחן בשבת כדי שיתנגבו, יען כי בגדים אלו נכרים בצורתם לכל אדם שהם של תינוקות יונקי שדים, והכל יודעים דבגדים אלו דרכם לשטוח אותם בלי כבוס, דאין מכבסים אותם אלא עד שירבה לכלוכם ביותר, ועל-כן אין בהם חשד, ואין למחות ביד הנוהגים היתר; ועיין "מאמר-מרדכי" ז"ל. והגם דהרב "חיי-אדם" כתב - צריך עיון בהיכא דאין בהם לכלוך צואה - הנה כתבנו טעם מספיק למנהג, ואין למחות ביד המקילין; והמחמיר, תבוא עליו ברכה. |
שנייה | ויחי | ג | מטפחות הידיים שנתלחלחו הרבה מרוב הניגוב שניגבו הידיים בהם, מותר לשטחן אם ניכר בהם קצת זוהמא; וכן הוא הדין במטפחת שמקנחין בה החוטם, דאם ניכר בה לכלוך של צואת החוטם מותר לשטחה, ודמי לדין בגדים שמלפפין בהם הקטנים שיש בהם לכלוך דמותר לשטחן. ועיין להרב "חיי-אדם" ב"נשמת-אדם", דמוכיח לה מן השולחן ערוך ביורה דעה, סימן פ"ז, גבי מבשל בשר בהמה בחלב שקדים, דאם מניח שם שקדים, מותר; יעוין שם. וכן יש להוכיח זה גם כן מסימן ס"ו, סעיף ט', גבי דם דגים, יעוין שם. גם הרב "שם חדש", דף ס"א, עמוד ב, כתב להדיא דין המטפחת דשרי, דדמי למה שאמרו במועד קטן, דף י"ד, עמוד א: אזורו מוכיח עליו, וכן בביצה, דף ט', עמוד א: שובכו מוכיח עליו, יעוין שם. |
שנייה | ויחי | ד | בגד שנשרה במים, אסור לטלטלו שמא יבוא לידי סחיטה. ואם הוא בגד שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול, כגון בגד שמסננין בו תמיד המים שבחבית, או שהוא פרוס על המים שבחבית תמיד, לא גזרינן ביה. ובגד זה שנשרה במים - אם יטלטלוהו עשרה בני-אדם ביחד, לא גזרו בו חז"ל, משום דמדכרי אהדדי; ולכן אם נזדמן בגד שנפל למקווה ונשרה במים, וחס עליו שלא ישאר במים עד יציאת שבת ויתקלקל, אז יביא עשרה בני-אדם, ויטילוהו ויניחוהו במקום אחר. ובגד שנשרה שרייה מועטת שאין דרך להקפיד עליו לסחטו, מותר לטלטלו גם היחיד. |
שנייה | ויחי | ה | מי שנשרו כליו במים בעודם עליו, יכול להלוך בהם, דליכא למגזר משום סחיטה בעודם עליו, אך אסור לנגבם סמוך לאש אפילו בעודם עליו משום דיבשל בזה את המים; ועוד יש בזה איסור מלבן. וכל זה הוא בהיכא שהוא סמוך לאש הרבה, שהבגד יוכל להתחמם חימום שהיד סולדת בו. |
שנייה | ויחי | ו | בגד שנשרה ביין אדום או שאר משקין שאינם מלבנים, מותר לטלטלו אפילו נשרה הרבה, דלא גזרינן ביה שמא יסחט, דזה הוא לכלוך ולא מהניא ליה סחיטה. |
שנייה | ויחי | ז | המנער טלית חדשה מן הטל או מן המטר שעליה, חייב חטאת, שהניעור יפה לה כמו כבוס. וכתבו האחרונים ז"ל: מאחר דלא ידעינן עד כמה נקרא חדש, לכך יזהר בכל גוונא; ועיין "חיי-אדם", סעיף ט'. וכל זה דווקא אם מקפיד עליה שלא ילבשנה בלתי ניעור, אבל אם אינו מקפיד בזה, אין הניעור חשיב אצלו כמו כבוס, ושרי ליה לנערה קודם שילבשנה. ואם היא לבנה או אדומה, אין הניעור יפה לה ככיבוס, ולכן גם אם מקפיד, שרי לנערה. וכל זה דווקא בטל או מי גשמים מועטין, אבל אם ירדו עליה גשמים רבים עד שנבלעו בה, או שנפלה לתוך המים ונבלעו בה המים הרבה, אסור לנערה אפילו אם היא גוון לבן או אדום, כיוון דנבלעו בה מים הרבה, חוששין לסחיטה בשעת ניעור, כי מסתמא נסחטין המים הרבים מכוח הניעור וכנזכר באחרונים. |
שנייה | ויחי | ח | אסור לנער בגד שחור חדש מן האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלתי נעור, מפני שזה הניעור הוא כמו כבוס, שהאבק מקלקל ראייתו. וצריך ליזהר בזה גם בלבן ושאר צבעונים, דגם הם מקלקל האבק ראייתם אם הוא רב עליהם; ועיין "משבצות זהב" ז"ל. ומותר להסיר הנוצות מן בגד שחור, אם נוצות אלו באו לו מן הכר, דאינם מוקצות, וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן ז"ל; מיהו, בספר הזיכרונות מחמיר; ולכן נכון להיזהר שלא להסיר שום נוצה מבגד השחור ולא שום דבר הנתלה בו. |
שנייה | ויחי | ט | העושה דבר שהוא גמר עשיית כלי ותיקונו, הרי גמר זה חשיב מלאכה, ואפילו שהוא דבר מועט, והוא תולדת "מכה בפטיש"; לפיכך, הלוקט יבלתו, רוצה לאמר, גבשושית שעל גבי בגדים, הנשארים מן האריגה, וכן קשין וקיסמין שנארגו בבגד שלא במתכוון, הרי זה חייב משום "מכה בפטיש" אם הוא מסירם בכוונה כדי ליפות הבגד, שהיפוי הזה חשיב גמר עשיית הבגד ותיקונו; ואם אינו מקפיד עליהם ואינו מסירם בכוונה כדי ליפות הבגד, אלא דרך מתעסק בעלמא, נהי דאיסור תורה ליכא, מכל מקום איכא איסורא מדברי סופרים. |
שנייה | ויחי | י | אם נדבק זרע פשתן או תבשיל על בגדו, מותר לקלפו, כמו שכתבו ב"מגן אברהם" ו"תוספת שבת" ורבנו זלמן ז"ל; והוא הדין אם נדבק בבגדיו גרעיני תמרים או של אבטיחים וכיוצא, דמותר להסירם. |
שנייה | ויחי | יא | מי שנסתבכו בגדיו בקוצים או במסמר שבכותל וכיוצא, מפרישן בנחת ובצנעה, שמושך אותם לאט לאט כדי שלא יקרעו; וכיון שהוא עושה בנחת, אם נזדמן שנקרע, לית לן בה, דאינו מתכוון לזה, וגם לא הוי פסיק רישה, כיון דמנתקם בנחת. |
שנייה | ויחי | יב | שלל שעושין החייטים, שמחברים חתיכות הבגד תחילה ע"י תפירות גסות, ואחר שתופרין אותם בתפירות דקות ויפות מסירים אותו השלל; ואם נזדמן ששכחו ולא הסירו חוט זה של השלל, אסור להסירו בשבת, ואיכא איסור תורה אם מקפיד; ואם לא מקפיד, איכא איסורא דרבנן. |
שנייה | ויחי | יג | אין מקפלין כלים בשבת, אלא אם כן מקפלם לצורך השבת, דהיינו שירצה ללבשם אחר הקיפול בו ביום; ואפילו בזה לא התירו אלא במקפל אדם אחד, אבל שני בני-אדם שיקפלו ביחד בגד אחד, אסור, כי השנים עושים קיפול יפה ומתוקן יותר. ואפילו באדם אחד לא התירו אלא בבגדים חדשים דעדיין לא נתכבסו, אבל מכובסים אסור, כי הקיפול מתקנם יותר. ואפילו חדשים לא התירו אלא בלבנים ולא בצבועים. ואפילו בלבנים לא התירו אלא רק אם אין לו בגד אחד אחר מקופל ללבשו בו ביום. וגם עוד בכל זה לא התירו אלא לקפל בידו, אבל על גבי שולחן או ספסל, אסור. במה דברים אמורים? בהיכא שהוא מקפלו בדרך קיפולו הראשון, אבל אם מקפלו שלא כדרך קיפולו הראשון, מותר בכל גוונא - בין בשני בני-אדם, בין על השולחן, בין מכובסים, בין צבועים, בין אם יש לו אחר מקופל - דכל שהוא אינו מקפלו בקיפולו הראשון, אין לקיפול זה קיום ואין כאן תיקון כלי; מיהו, גם בזה אינו מותר אלא בהיכא שרוצה ללבשו בו ביום. ואע"ג דהרב "אליה רבא" ז"ל מתיר גם אם אין דעתו ללבשו בו ביום - נראין בזה דברי הרב "חיי-אדם", כלל מ"ד, אות כ"ד; וכמו שכתבתי בזה בסה"ק "מקבצאל", והעליתי שם דבטלית של ציצית שמקפלו בשחרית ואין לובשו בו ביום עוד, יש לסמוך על דברי הרב "אליה רבא" לקפלו שלא כסדר קיפולו, דמשום שהוא טלית של מצווה, יש להקל בזה. ויש בני-אדם שמקפלין טלית של ציצית כקיפולו הראשון, דסומכין על סברת ה"כל בו" ז"ל, ולא יפה עושין; דהא מרן ז"ל וכל הפוסקים לא ניחא להו בזה הסברא, ולכן צריך להיזהר בטלית של ציצית, לקפלו בשחרית שלא כדרך קיפולו. |
שנייה | ויחי | יד | כל בגד לאחר כבוס מתקשה, ומשפשפין אותו בידיים לרככו, וע"י שפשוף זה גם הליבון שלו מצהיר יותר. ולכן, אם הוא בגד עליון שהאדם מקפיד יותר על לבונו שיצהיר, אסור לשפשפו בידיים לרככו, דנראה כמתכוון להצהיר הליבון ודומה למלבן; אבל חלוק שהוא בגד תחתון, אין האדם מקפיד כל כך על לבונו, ומותר לשפשפו בידיים לרככו. במה דברים אמורים? בחלוק של צמר או של משי, אבל חלוק של פשתן אסור לשפשפו אפילו מעט בידיים לרככו, מפני שריכוכו זהו לבונו. וכל זה משורת הדין, אבל נכון להחמיר בכל חלוק אע"פ שאינו פשתן, שלא ישפשפו כלל, מכוח סברת רבנו חננאל ז"ל דסבירא לה להפך, דדווקא של פשתן הוא דשרי. וכתב הרב "תוספת-שבת" דלפי זה ראוי לנו להחמיר בכל הבגדים; יעוין שם. |
שנייה | ויחי | טו | טיט שעל רגליו או מנעליו, לא יקנחו בקרקע, גזרה שמא יבוא להשוות גומות בקרקע; ויש אוסרין לקנחו גם בכותל אם הוא של בניין, מפני שנראה כמוסיף על הבניין, אלא יקנחו בכותל עץ או בקורה. ואסור לקנח טיט וכיוצא, שעל המנעל בסכין או בצפורן - בין אם המנעל חדש, בין ישן - מפני שבזה קולף את העור והרי זה ממחק. |
שנייה | ויחי | טז | טיט שעל בגדו, לא ישפשפו מבחוץ במקום הטיט, דנראה כמלבן; אלא משפשף מבפנים בצד השני שכנגד הטיט. ויש אומרים דהני מילי בטיט לח, אבל טיט יבש אסור מפני שמתפרך, והרי זה תולדת טוחן; ורק אם לא יש ממשות בטיט בעין אלא רק מראה טיט – מותר. |
שנייה | ויחי | יז | בגד שיש עליו מי רגלים או שאר לכלוך, אסור ליתן עליו מים, דשרייתו זהו כיבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בנחת, ולא ידחוק בקנוח שמא יסחט. ויש אוסרין לתת מים אפילו מועטין על איזה בגד ואע"פ שאין בו לכלוך, דסבירא להו: שרייתו זהו כבוסו - איירי אפילו באין בו לכלוך. ולכך, הרוצה לשתות מים ע"י מפה שמניח על שפת הכוס, לא יעשה זה בחלוקו או שאר בגד, משום דשרייתו זהו כיבוסו, אבל במפה המיוחדת לכך, לית לן בה, וכמו שכתב ב"חסד לאלפים" ז"ל. |
שנייה | ויחי | יח | מי שנתלכלכה ידו בטיט, לא יקנחנה במפה שמקנחין בה ידיים, כדי שלא יבוא לכבס המפה אח"כ; אלא ירחץ ידיו מן הטיט במים ואח"כ ינגבנה במפה. ואע"פ שמותר לנגב ידיו אחר הנטילה אפילו בבגד שמקפיד על מימיו, משום דבניגוב ידיים לא גזרו רבנן כמו שגזרו בניגוב הכוס; מכל מקום יזהר כל אדם אחר שרוחץ ידיו, לשפשפם תחלה זו בזו בכוח כדי שיסיר המים שבעין מעליהם, ואח"כ יקנחם במפה. |
שנייה | ויחי | יט | אם נתלכלך בגדו או מטפחתו וכבס בשבת במזיד, אסור לו לעולם, אפילו לא כבסו כולו אלא מקצת ממנו במקום לכלוך דווקא, כדין המבשל בשבת, דכולהו מלאכות שוין בדין זה; וכמו שכתב בתרומות, פרק ב', משנה ג', יעוין שם. כיצד יעשה? יחזור ויטנפם בחול ויכבסם, ואז מותר להשתמש בהם; אבל לרחוץ אותם בחול בלתי לכלוך, לא שרי בהכי; כן העליתי בסה"ק "רב-פעלים" בסיעתא דשמיא. |