year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
שנייה | שמות | א | עשיית אהל קבע היא תולדת בונה ואסורה בשבת מן התורה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: אסור לעשות אהל בשבת או ביום טוב, דהיינו גג המאהיל עליו להגן מן החמה או מגשמים או מאיזה דבר אחר; ואפילו הוא אהל עראי שאינו עשוי להתקיים, אלא רק הוא לפי שעה; ואפילו שאין מחיצות תחתיו, כגון שפרס מחצלת ע"ג ארבע קונדסין, אף על פי כן, כיון דעשוי כדי להאהיל ולהגן, הרי זה אהל גמור, ואסרוהו חכמים אע"פ שהוא עראי, גזרה משום אהל קבע שהוא תולדת בונה ואסור מן התורה. ולא אסרו אלא לעשותו בתחילה בשבת, אבל אם היה אהל עראי עשוי מבעוד יום, מותר להוסיף עליו בשבת - כגון אם הייתה מחצלת פרוסה מבעוד יום כדי טפח שהוא שיעור אהל, מותר לפרסה כולה למחר ולהוסיף עוד מחצלאות, שכל זה הוא תוספת לאהל טפח העשוי מאתמול; ואפילו לפרוש על מחיצות מותר בעניין זה. וטפח שאמרו, הוא חוץ מן הכריכה של המחצלת, דאע"פ שזו המחצלת שהייתה נתונה מבעוד יום הייתה כרוכה בעיגול שיש בהיקפה שלשה טפחים, דאז יש בה רוחב טפח בודאי, עם כל זה לא מהני זה, אלא צריך שיהא יוצא ממנה כדי טפח פרוס לאהל, מפני דהכריכה עצמה אינה נראית כאהל; ומיהו, לחומרא חיישינן לה, דהיינו אם המחצלת כרוכה, ויש בעובי עיגול כריכתה כדי טפח, אסור להניחה בשבת על גב דבר שתהיה כאהל, ואע"ג דאמרנו דסביב העגול אינו נראה כאהל, מכל מקום לחומרא חשיב אהל, וכמו שכתב ה"טורי-זהב" ז"ל. |
שנייה | שמות | ב | הא דאסרו חז"ל גם בעראי, הוא דווקא באהל שהוא גג, אבל מחיצה של עראי מותר לעשות לכתחילה בשבת, ואפילו שעושה אותה כדי להגן מן החמה או מן הצינה, לא חשיבה כאהל בשביל כך; וכן אם עושה אותה בשביל הנרות שלא יכבו, או שעושה אותה לצניעות בעלמא, כגון להפסיק בין אנשים לנשים שלא יראו זה את זה, וכן כיוצא בזה, שרי; מיהו, אם עושה אותה להתיר סוכה או להתיר שאר איסור, וכגון שעושה מחיצה עשרה טפחים מפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת כדי שיהא מותר לשמש מיטתו או לעשות צרכיו וכיוצא בזה, אפילו שהיא מחיצת עראי, אסור; כיון שעשויה להתיר איזה דבר האסור. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי, דהוא הדין אם פורס סדין כנגד מקום שיש בו צואה - אם הוא בעניין דאם לא היה פורס הסדין היה אסור לקרות, דחשיב לה עשויה להתיר דבר האסור, ואסור לפרוס הסדין; ורק אם היה בעניין דהוה אפשר לכפות על הטינוף כלי ולקרות, שרי לפרוס סדין, כיון דאפשר להתיר האסור באופן אחר; ועיין "תוספת-שבת", סעיף קטן ו, מה שכתב היתר זה מה"טורי זהב" ז"ל; יעוין שם. |
שנייה | שמות | ג | וילון התלוי לפני הפתח במקום דלת, אע"פ שהוא תלוי שם בקביעות, מותר לתלותו בשבת, דכיון שהוא נע ונד ברוח מצויה, וגם אינו מעכב לעוברים ושבים דרך שם, אינו נקרא מחיצה קבועה אלא מחיצת עראי, וכל דלא עשויה להתיר, שרי. וכן הוא הדין יש להתיר מטעם זה לתלות הפרוכת לפני ארון הקודש אפילו אין שם דלת, אלא הפרוכת עצמה היא מחיצה לארון. וצריך ליזהר כשתולה הוילון וכיוצא, שלא יתקפל ויכפל לרחבו טפח בשעה שתולה אותו, דנמצא עושה אוהל בגג טפח; לפיכך, אם הוא וילון גדול, תולין אותו שניים, כדי שיתלוהו כולו כאחד ולא יתקפל, אבל אדם אחד, אסור. |
שנייה | שמות | ד | עצים הסדורים מערב שבת ויש ברחבם טפח, הרי זה מותר לפרוס עליהם סדין או מחצלת בשבת כדי לישב תחתם, דהוי תוספת אהל וכאמור לעיל; והוא הדין אם אין ברוחב העצים טפח, אלא שהם סמוכים זה לזה, שאין בין אחת לאחת שלשה טפחים דהוי לבוד - מותר לפרוס עליהם סדין; ואע"פ דעצים אלו קבועים כל הימים, ופורסין עליהם סדין כשצריכים לכך, מכל מקום כיון דיש בעצים רוחב טפח, חשיב תוספת אהל.
וכן הוא הדין לארובה שבגג שפתוחה בתוך הקרוי, מותר לפרוס עליה סדין בשבת בשביל השמש או הרוח, דאין זה אלא תוספת אהל; מיהו, אם יש לארובה זו פקק שאינו עשוי להיפתח תדיר אלא רק לעתים רחוקים, אסור לפקוק בשבת אע"פ שפקק זה מותר בטלטול, משום כיון דאינו עשוי להיפתח אלא לעתים רחוקים, מחזי כמוסיף על הבניין - הן בארובה שבגג, הן בחלון שבכותל - וכמו שכתב "מגן-אברהם", סימן שיג, סעיף קטן א, ובשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, סעיף א'; ועיין "אשל-אברהם" שם. והנה פה עירנו יש בבתי-כנסיות עמודים מסודרים ועומדים במערב ובמזרח וכן בצפון ודרום שעליהם עומדת התקרה, והחצר בתווך; אך בתוך החצר יש גם כן עמודים בארבע זוויות ועליהם עומדת תקרה, ותחת תקרה הזאת מונחת התיבה של בית-הכנסת באמצע, וסביב זו התקרה אשר התיבה תחתיה יש אוויר חצר מארבע רוחותיה; ומנהגם ביום-כפור לפרוס מחצלאות על אוויר החצר מסביב מפני השמש הנכנסת בבית-הכנסת על היושבים שם. ואע"פ שאלו העצים המתוחים באוויר החצר ההיא וקבועים שם תמיד אין בהם טפח, אין כאן חשש משום אהל, דאין אנחנו צריכין לטפח על העצים ההם, יען כי שם יש זיזין בולטין על אוויר החצר הנזכר מסביב בכל הצדדין, ועל ידי כן נחשבין המחצלאות שפורסין אותם ביום-כפור תוספת אהל. גם עוד בלאו הכי - משום התקרה עצמה גם כן נחשב פריסת המחצלת לתוספת אהל, והרי זה דומה לדין ארובה שבגג הנזכר לעיל. ובסה"ק "מקבצאל" נסתפקתי: היכא דיש עצים מתוחים באוויר מכותל זה לכותל זה, ויש בהם רוחב טפח, אך העצים הושמו שם בשביל שלא יתנודדו הכתלים - אם חשיב פריסת הסדין עליהם לתוספת אהל ושרי; ולא נפשט אצלי ספק זה. |
שנייה | שמות | ה | כל אהל דאסור לעשותו בשבת, הוא הדין נמי דאסור לסותרו ולהסירו בשבת, כי כשם דאסור לבנות כן אסור לסתור הבניין. |
שנייה | שמות | ו | הא דגזרו אהל עראי אע"ג דאין תחתיו מחיצות, דווקא בצריך לאוויר שתחתיו, אבל אם אינו מתכוון כדי שיאהיל על מה שתחתיו, שרי. לכן: מיטה ושולחן, דאין המחיצות מחוברים בקרשים, שדרכן לסדר הקרשים על המחיצות, מותר לסדרם בשבת אע"ג דהקרשים מאהילים על אויר שתחתם, כיון שאינו צריך לזה, כי אלו אין עשויין לשבת תחתם או להניח דבר תחתם, אלא רק משתמשין עליהם למעלה.
במה דברים אמורים? היכא דמחיצות שלהם אינם מגיעים עד הארץ, אבל אם מגיעים עד הארץ כמו דפני התיבה, או שהם סמוכים לארץ בפחות משלשה טפחים דהוי לבוד, הרי זה אסור לסדר הלוחות שהם קרקע המיטה והשולחן עליהם, ואע"פ שאינו צריך לאוויר שתחתם כלל, דמאחר דאיכא מחיצות גמורות עד הארץ, נראה טפי כאהל ואסור; מיהו, יש מחמירין ואוסרין במיטה גם היכא דאין מחיצות גמורות אלא עומדת על ארבע קונדסין, משום דמשתמש באוויר שתחתיה שמניח שם חפצים, ואע"ג דאין כוונתו בעבור זה ולא לכך עשויה, אפילו הכי מחזי כאהל ואסור, וצריך לחוש לדבריהם, דאנחנו רואין העולם מניחים חפצים תחת המיטות, אבל בשולחן אין לחוש בכהאי גונא, דאין לו מחיצות גמורות, דאין דרכם של בני-אדם להשתמש באוויר שתחת השולחן כלל; ואע"ג דאם יש מסיבה גדולה מניחים באוויר שתחת השולחן לפעמים כלים מלאים או ריקנים לפי שעה - כיון דאין עושין כן אלא רק במסיבה גדולה, וגם במסיבה גדולה לאו כולהו אנשי רגילי בכך, אין לחוש. |
שנייה | שמות | ז | כיסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחים אותו והעור נפתח ונמתח, וכשמסירים אותו, סוגרין אותו והעור נכפל, מותר לפתחו לכתחילה בשבת אע"פ שיש לו מחיצות תחתיו, מפני שאינו דומה לעשיית אוהל, כיון שאינו עושה כלום, שהרי הם עשויין ועומדים כבר הגג עם המחיצות מבעוד יום, אלא שמותחן בשבת לישב עליהן. |
שנייה | שמות | ח | כלי שקורין בערבי "שמסיי" (שמשיה) ובאיטלקי "אימברילה" (מטריה) שעשויים להגן מן החמה ומן הגשמים - לא מבעיא דאסור לפתחה להאהיל בה, אלא אפילו פתוחה ועומדת מבעוד יום אסור לשאת אותה להאהיל בה על ראשו, בין בשבת, בין ביום טוב וכנזכר בפוסקים. ועיין "מאמר-מרדכי", סעיף ה' ו"נודע ביהודה" תנינא, סימן ל, יעוין שם. וממילא תדע: מאחר דאסור לנשאה על ראשו, אסור נמי לטלטלה בשבת ויום טוב משום מוקצה. |
שנייה | שמות | ט | אסור לפרוס סדין על העץ המונח על העריסה של תינוק שקורין בערבי "מהד" או "גלאלה" (עריסה מתנדנדת), אלא אם כן היה פרוס טפח מערב שבת. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי פה עירנו דרכן לפרוס סדין על עריסה הנזכר של תינוק להגן עליו מפני החמה ומן הזבובין וכיוצא. |
שנייה | שמות | י | תיבה שיש עליה כסוי, אם אינו קבוע בצירים אסור להניחו עליה בשבת או להסירו ממנה, אע"ג דאינה עשויה אלא לפתח בעלמא. ויש אומרים דכל זה הוא בתיבה שהיא רחבה, וכן בכלים כיוצא בה שהם רחבים דכסויים דומה לאהל, אבל כלים קטנים, אע"פ שיש בהם חלל רחב טפח, אין כסויים דומה לאהל ושרי. ויש חולקין לאסור גם בכלים קטנים שיש בהם חלל ריקן טפח; מיהו, לא אסרו בזה אלא בהיכא דאין הכסוי מיוחד להם, אבל כסוי המיוחד להם, כיון שדרכו בכך תמיד לא מחזי כעבד אהלא כיון דאין עושין המחיצות בשבת, אלא עומדין מאליהם מקמי שבתא; ומכול מקום, אם הוא מכסה אותם בבגד, אע"ג דמיוחד להם, אסור, משום כי בבגד אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך; ולכן כלים שדרכם להניח בהם מרקחת או דבש וכיוצא, שדרכם לסתום פיהם בחתיכת בגד מפני שלא יכנסו בהם נמלים וכיוצא צריכין להיזהר לעשות להם כסוי מחרס או עץ, ויניחו חתיכת הבגד למעלה מאותו כסוי, ולא יכסו בהם בחתיכת הבגד בלבד. |
שנייה | שמות | יא | חבית שיש בה מים ואינה מלאה כולה, אלא יש בה חלל שיעור טפח ריקן מן המים - אסור לשטוח עליה בגד בשבת לכסותה; והוא הדין אם היה שטוח עליה בגד אסור להסירו דהוה לה סותר אהל; אבל אם אינה חסרה טפח, שאין בה חלל אויר ריקן שעור טפח, אין כאן דין אהל ושרי. כיצד יעשה בחבית של מים שהוא מוכרח לכסותה בשבת? יביא מערב שבת בגד, ויכסה בה החבית יותר מטפח, ויקשרנה היטב כדי שזה הכסוי של טפח לא ישמט מעל החבית, ואז ביום-שבת יוכל לכסות החבית בכסוי אחר למעלה מאותו כסוי של טפח שעשה מבעוד יום, או יכסנה בשארית הבגד ההוא של מכסה הטפח. ודע, כי בחבית של מים צריך למחש טפי: חדא, שהיא רחבה ביותר; ועוד, כי המשקה אין ראוי ליתן בכלי בלי כסוי, והוי כעושה מחיצות גם כן. ועיין "טורי-זהב" ושולחן ערוך לרבנו זלמן ו"חסד לאלפים" ושאר אחרונים. |
שנייה | שמות | יב | נוהגין העולם לכפות סל גדול על אכלים לשמור אותם, ואין חוששין משום אוהל, דהסל יש בו גג ומחיצות והוא צריך לאוויר שתחתם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי בעניין זה, ושם הבאתי דברי הגאון "אשל-אברהם", סימן שט"ו, סוף סעיף קטן ח', שכתב בתיבה המחזקת ארבעים סאה, צריך עיון אם מותר לכפות על אכלין ומשקין וכו', יעוין שם; ופלפלתי קצת בדבריו. ועוד הבאתי שם מה שכתב בשולחן ערוך, סימן שח, סעיף ל"ד, גבי טנוף, דכופה עליו כלי, וכן מה שכתב בשולחן ערוך, סימן תמ"ו, סעיף א' וסעיף ג', גבי חמץ בשבת ויום טוב דכופה עליו כלי; ודוחק לפרש דאיירי בהיכא דאין בכפיה זו חלל ריקן שיעור טפח; ואחר החלוקים וסברות שעשיתי בדבר זה לא מצאתי ראיה ברורה למנהג זה; אך באמת המנהג הזה פה עירנו הוא ברור - הן בכפית הסל על אכלין ומשקים הן בהסרת הסל מעליהם לגמרי שזוקפין אותו על גביו; וכתבתי לסמוך על חילוק אחד שכתבתי שם לקיים המנהג. ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל, בסימן שע"ו, סעיף כ', ו"ערך-השולחן", סימן שע"ו, סעיף ב'. ומיהו, אם הסל גדול שמחזיק ארבעים סאה, יש להחמיר; והנזהר גם בקטן תבוא עליו ברכה. |
שנייה | תרומה | א | כל דבר שאסור לישראל לעשותו, אסור לומר לנכרי לעשותו; ולא עוד אלא אפילו שלא אמר לו הישראל לעשות, אלא הנכרי מאליו ומעצמו עשה מלאכה לצורך ישראל, אסור ליהנות ממנה בשבת, אלא צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. |
שנייה | תרומה | ב | אע"פ שאסור להניח לנכרי לעשות מלאכה לישראל בשבת - בין בחינם, בין בשכר, דהיינו שכיר יום - ואע"פ שעושה הנכרי מעצמו ולא אמר לו הישראל לעשות לו בשבת, מכל מקום אם הנכרי עושה בתורת קבלנות, שקיבל עליו לעשות כך וכך - בין שעושה בשביל ישראל משלו, בין שעושה בשביל ישראל משל ישראל, דהיינו שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר בעד כל הבגד - הרי זה מותר להניחו לעשות המלאכה בשבת; ובלבד שלא יאמר לו "עשה בשבת!" וכן מותר ליתן לו הבגד בערב-שבת סמוך לחשיכה, אע"פ שיודע בודאי שיעשה הנכרי בשבת, ואע"פ שהישראל חפץ בכך בלבו, יען כי הנכרי אדעתא דנפשיה קעבד לטובת עצמו כדי לקבל שכרו, ואין הישראל אומר לו בפירוש שיעשה בשבת; ברם צריך ליזהר שלא יעשה המלאכה בבית ישראל מפני מראית העין, שאין יודעים העולם שהוא קבלן. ונמצא שלשה תנאים בדבר: האחד, שקצץ שכרו; והשני, שלא יאמר לו לעשות בשבת; והשלישי, דאינו עושה בבית ישראל.
במה דברים אמורים? בקבלן שעושה מלאכה בדבר התלוש שיוכל לעשותה הנכרי בביתו, דליכא חשש מראית העין, אבל אם עושה המלאכה במחובר, כגון לבנות ביתו של ישראל או לקצור שדהו וכיוצא בזה, אסור אפילו בקבלן, כיון דגלוי לעולם שזו המלאכה של ישראל - חושבין שהנכרי הוא שכיר-יום ואינו קבלן. ואפילו מלאכת התלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, ונעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון ספינה שדרך לעשותה על שפת הנהר וכיוצא בזה, אסור מפני מראית העין. וכל מלאכה שעושה הנכרי בקבלנות בביתו - אם אינה ידועה לרבים שהיא של ישראל, אע"פ שיודעים בה קצת בני-אדם, לא גזרו בה רבנן. |
שנייה | תרומה | ג | ראובן בנה ביתו ונשאר לו תל עפר ברחוב לפני פתח ביתו, ושכר הגוי בקבלנות שיפנה העפר כולו בשכר קצוב, והגוי בא לפנות העפר בשבת; אין צריך למחות בידו אע"פ שהכול יודעים שזה העפר הוא של ישראל, עם כל זה הכול יודעים שאין דרכם לפנות עפר כזה בשכירות יום אלא בקבלנות; וכאשר העלה הרב "נדיב-לב", חלק א', אורח חיים, סימן י'. ופה עירנו יע"א גם כן ידוע וברור אצל הכול דאין עושים זה אלא בקבלנות, ושרי. |
שנייה | תרומה | ד | אע"פ שאמרנו שמותר לעשות בתלוש בקבלנות אם עוסק הגוי בביתו, עם כל זה, אם זה התלוש הוא לצורך המחובר, כגון לפסול אבנים ולתקן קורות, או לתקן מחיצה וכיוצא, דכל אלו הוא משקעם בבנין ויהיו במחובר - דינם כמו הבניין עצמו ואסור לעשותם אפילו בבית הגוי ואין ניכרים שהם של ישראל. וצריך למחות ביד הגוי שעוסק בהם אם הוא עושה אותם בתוך התחום; מיהו, אם עשה הגוי בשבת ולא מיחה בידו, יש להתיר לשקעם אח"כ בבנין, כיון דהגוי עשה בביתו והיה זה העסק בקבלנות, כיון דיש מי שמתיר קבלנות אפילו במחובר, כדאי לסמוך על סברתו בדיעבד בדבר זה. |
שנייה | תרומה | ה | נכרי שכיר-יום שבנה בשבת, אע"פ שישראל כששכרו לימים התנה עמו בפירוש שלא יעשה בשבת, ומדעתו עשה העסק בשבת - נכון להחמיר שלא ידור בו שום ישראל ולא יהנה בו שום ישראל לעולם אם נכרי עשה זאת לטובת ישראל למהר לו עסק; אבל אם לא נתכוון הנכרי אלא רק לטובת עצמו כדי לקבל שכר, אז אפילו בעל הבית עצמו שרי ליה לדור בו וליהנות בו, כיון שהוא התנה עמו שלא יעשה בשבת, והנכרי עשה לטובת עצמו. |
שנייה | תרומה | ו | אם הגוי עשה מלאכה דאורייתא לעצמו במידי דאכילה, אסור לישראל ליהנות ממנה, שמא יאמר לגוי לעשות לו; ויש מתירין, דסבירא להו לא חיישינן בהכי, וראוי לחוש לדברי האוסרים; ורק במקום מצווה וצורך גדול דהיינו שעת הדחק, אין לחוש. וכל זה אינו אלא במידי דאכילה דהחמירו בה טפי, אבל במידי דלא אכילה לא חששו. ולכן גוי שהדליק את הנר לעצמו, מותר לישראל ליהנות ממנו, וכנזכר בסימן רע"ו; ועיין מגן אברהם, סימן שכ"ח וסימן תקי"ז ו"מחצית-השקל" שם, ועיין תוספת שבת, סעיף קטן י'. |
שנייה | תרומה | ז | אם יש נר בבית ישראל ובא הגוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור נר השני שהדליק הגוי. וכן אם נתן הגוי שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ אסור, וכנזכר בשולחן ערוך, סימן רע"ו, סעיף ד'. ומה שכתב הט"ז ז"ל סעיף קטן ג', דחו דבריו האחרונים ז"ל, וכנזכר בספר תוספת שבת ו"מטה יאודה" ו"חמד משה" ו"מאמר מרדכי". ואנא עבדא בסה"ק "רב-פעלים" הבאתי ראיות גמורות להוכיח הפך סברת הט"ז ז"ל. |
שנייה | תרומה | ח | פת שאפאה גוי פלטר בשבת למכור לגויים - מלבד דאיכא חששא דחשו במידי דאכילה שמא יאמר הישראל לגוי לעשות, הנה יש בזה עוד חששות אחרות והוא איסור מוקצה, דאולי זה הפת לא היה חיטים דחזו לכוס בין-השמשות, אלא היה קמח או עיסה בבין-השמשות דלא חזו מידי; ומוקצה זה דומה לגרוגרות וצמוקין דאדחינהו בידיים, ואסור גם אחר אפיה; ואע"פ שיש מתירים גם בזה - לעניין הלכה אין לסמוך על המתירים אלא בשעת הדחק, שדר בכפר יחידי שאי אפשר לשאול לו פת מישראל חברו, או לצורך מצווה כגון סעודת מילה וחתן, אבל בלאו הכי צריך להחמיר כסברת האוסרין. ובעניין שתיית הקהוו"א (קפה) שעושין הגויים בחנויות שלהם בשבת בעיר שרובה גויים דעבדי בעבור הרוב שהם גויים - הנה לדעת מר"ן ז"ל אסור, שלא התיר במלאכת הגוי לעצמו במידי דאכילה אלא לצורך מצווה; ועוד בזה נמי איכא טעם דמוקצה דאדחי בידיים, כי קודם קליה לא הייתה ראויה לאכילה כלל; ולכן יש לאסור לישראל שתית קהווא; ואין להתיר אלא לאדם שיש לו כאב הראש וצריך לה הרבה. והגם דהרב "זרע-אמת" ז"ל הליץ בעד הנוהגים לשתות מי הקהווא שבשלה הגוי אף-על-פי דקודם הקליה אינה ראויה לאכילה, משום דלא דמי לגרוגרות וצמוקים דאדחי בידיים – מכל מקום לדידין דקבלנו סברת מרן ז"ל דסבירא לה במידי דאכילה גזרינן שמא יאמר לו הישראל לעשות לו, ואסור כמו שכתבנו בדין הפת - הנה גם בזה יש לאסור מטעם זה. מיהו, פה עירנו, מכמה שנים הורגלו כמה אנשים לילך בשבת לחניות של נכרים ולשתות מי שחור או משקה הקהוו"א שמבשל הנכרי בשבת; ואין אנחנו מוחים בידם מכמה טעמים, ורק אנחנו מזהירים אותם שלא ישתו אלא דווקא מן קהוו"א שנתבשלה קודם ביאתם שם, ולא ממה שיבשל הנכרי אחר בואם, דשמא ירבה בשבילם. וכן בעל הבית ששולח כלי עם שלוחו להביא לו קהוו"א מבושלת, לא יקח אלא מן המבושל מכבר. ובעל-נפש ירחיק עצמו מלכת שם לשתות מי שחור - מלבד דאסור זה לדעת מר"ן ז"ל, עוד ראוי שלא ישב במושב הבטלנים הזה ביום הקדוש והנורא הזה; ויש להאריך בדברי מוסר בדבר זה. והנה פה עירנו ימצא חנות של גוי זה המבשל הקהוו"א, עומדת ברחוב היהודים, וקא חזינן בימי החול דרוב היושבים שם הם יהודים; ובחנות זו צריך להזהירם שלא ילכו בשבת, אבל בשאר חנויות - אדעתא דרובא דגויים קעבד. והנזהר לבלתי לכת לכל חנויות, תבוא עליו ברכה. |
שנייה | תרומה | ט | כל מחובר שנשר מאליו או נתלש ע"י נכרי אע"פ שתלשו לעצמו - בין פירות וירקות, בין עשבים שאינם ראויים למאכל אדם, אפילו ספק נתלשו היום - הרי אלו אסורים לישראל בו ביום, בין באכילה, בין בטלטול; ולערב מותרים מיד אפילו בודאי נתלשו היום. וכל זה בנתלשו מאליהן או שתלשם הגוי לעצמו, אבל תלשם לצורך ישראל, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. וספק אם נתלשו בשביל ישראל, או ידוע שנתלשו בשביל ישראל אלא ספק אם נתלשו היום או קודם, הרי אלו אסורים, ולערב מותרים בכדי שיעשו. |
שנייה | תרומה | י | דבר שאין בו חשש צידה ומחובר בו ביום, אלא רק הובא מחוץ לתחום: אם הביאו הנכרי לעצמו או הביאו לנכרי אחר או למכור בעיר שרובה נכרים, מותר לישראל אפילו בו ביום; ואם הביאו הנכרי לישראל, אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב ימתין בכדי שיעשו, אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום. וכיון דמותר לאחרים בו ביום, אין לו דין מוקצה לאותו הבא בשבילו, אלא יוכל לטלטלו כיון דראוי לאכילה לאחרים. |
שנייה | תרומה | יא | אע"ג שהבא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו, מכל מקום אם הביאו לשני בני-אדם, אסורים להחליף זה עם זה; ועיין "אליה רבא" ותוספת שבת ושאר אחרונים. |
שנייה | תרומה | יב | הא דאמרו: גוי שהביא לישראל מחוץ לתחום אסור לאותו הבא בשבילו, היינו דווקא שהביא הגוי דורון משלו לישראל, דגזרינן שמא יאמר ישראל לגוי בפרוש שיביא לו; אבל אם ישראל היושב במקום אחד שלח לישראל חברו דורון עם הגוי, ולא ידע ישראל המשלח שהגוי יתעכב בדרך, אלא חשב שיגיע קודם שבת, ונזדמן שנתעכב והביא הדורון לישראל בשבת מחוץ לתחום, הרי זה מותר גם לאותו ישראל שבא בשבילו. ודבר זה מפורש בהלכות יום טוב, סימן תקמ"ו, והביאו הרב "תוספת-שבת" בהלכות שבת, סימן שכ"ה, סעיף קטן כ"ה, יעוין שם. ואף על גב דרש"ל ז"ל כתב שדין זה הוא רק לסברת רבנו תם - כבר השיגו הט"ז, וכן דעת המגן אברהם דדין זה לכולי עלמא, וכן כתבו האחרונים ז"ל; אבל אם הישראל נתן הדורון לגוי בערב שבת, שידע בבירור שלא יגיע הגוי אלא בשבת – אסור. |
שנייה | תרומה | יג | כל מקום שאמרו שצריך להמתין בכדי שיעשו, אם הוא דבר הבא מתוך התחום, אלא שאיסורו מחמת צידה או מחובר - צריך להמתין בכדי שיעשו מתחילת הלילה; אבל אם הוא דבר שאין בו צידה ומחובר, יש אומרים שאין הלילה עולה מן החשבון, משום דאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק, וצריך להמתין בכדי שיעשו למחר ביום ראשון. מיהו, כיון שיצא יום ראשון, די; שאם צריך לו דרך י"ד שעות, אין אומרים להמתין עד שעה שנית מן הלילה, אלא כיון שיצא יום ראשון מותר מיד. ויש אומרים דשיעור בכדי שיעשו משערין מן הלילה; ובמקום צורך יש לסמוך על המקילין; וביום טוב יש לסמוך על המקילין בכל גוונא. ופה עירנו, רגילות להביא בלילה, לכן עושים החשבון מן הלילה לכולי עלמא. |
שנייה | תרומה | יד | לקט הגוי עשבים לצורך בהמתו - אם אינו מכירו לישראל, מאכיל אחריו באופן זה: דהיינו שעומד בפני הבהמה בעניין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, דאילו להעמידה עליהן אסור, דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה, והם מוקצים שנלקטו היום; אבל אם זה הגוי מכירו לישראל, אסור להאכיל אחריו, גזרה שמא ירבה בשבילו, וכן כל כיוצא בזה דאיכא למיחש ביה שמא ירבה בשבילו, אסור; אבל בדבר דלית ביה האי חששה, כגון שהדליק הגוי נר לעצמו, או עשה כבש לעצמו לירד בו, מותר לישראל ליהנות ממנו אפילו אם מכירו. ואם מעשיו מוכיחין שעשה לצורך ישראל, כגון שהדליק נר בבית ישראל והלך לו, הרי זה אסור ליהנות ממנה; וכל שכן אם אמר בפיו שלצורך ישראל הוא עושה, דאסור. |
שנייה | תרומה | טו | אם לקט הגוי עשבים מאליו ומעצמו - הן משלו, הן משל הפקר - והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך הישראל למחות בידו. ואע"ג דאם הדליק מעצמו את הנר לצורך ישראל צריך למחות בידו, שאני התם דישראל גופיה נהנה מן הנר, מה שאין כן הכא שהוא הנאת בהמתו, שרי. ומיהו אם רגיל בכך, דהיינו שעשה כך שני פעמים, צריך למחות בידו אע"ג שהוא הנאת בהמתו בלבד. |
שנייה | תרומה | טז | גוי שבא ליטול משכונו שביד ישראל, מותר לתנו לו; ורק לא יהיה הישראל נושא ונותן בידו, אלא ישים לפניו והגוי יקח מעצמו. ואם אין הישראל מאמין לגוי, אסור לישראל להיות ערב משום "ממצוא חפצך" (ישעיה נח, יג), וכמו שכתב ב"תוספת-שבת" ז"ל. |
שנייה | תרומה | יז | מי שלהוט אחר שתיית הטוטון, אסור לילך אצל הגוי ששותה טוטון, ויפתח ישראל את פיו ויקבל העשן מפיו, וכן כל כיוצא בזה, וכנזכר בחסד לאלפים; ועיין "אדמת-קדש", חלק א', סימן ד', מה שהאריך בעניין זה. |
שניה | שמיני | א | אין האישה עולה מטומאתה עד שתטבול את כל גופה עם כל שערותיה בבת-אחת במי מעין או מקוה שיש בהם ארבעים סאה. וצריך שיעלה בתשבורת ארבעים וארבעה אלף ומאה ושמונה עשרה אצבעות, ועוד חצי אצבע פחות רביע; וצריך לעשות החשבון באצבעות דווקא ולא לשער במשקל, כי המדידה היא העיקר; ועיין "שיורי-ברכה". וצריך שיהיו המים שבחריץ גדול יותר משיעור הנזכר, בכדי שאחר שתטבול ויפחתו המים מכניסתה בו, ישארו המים שיעור ארבעים סאה הנזכר; מיהו, אע"פ שיש שם הרבה יותר מארבעים סאה, אם אין גבוהים למעלה מטבורה זרת שהוא שנים עשר גודלים - אסור לטבול בו לכתחילה. |
שניה | שמיני | ב | מקוה זה שהוא כשר לטבילת נדה, היינו שהמים באים מן מי-גשמים, ונופלים מאליהם לתוך המקוה; אבל מים שאובים ע"י אדם שנתנם לתוך המקוה, פסולים; מיהו, יש מקומות שהמים באים ונמשכים מן הנהר לתוך הצינורות ע"י מכונה, שמדליקים אש תחת הדוד, ומעלה הבל בתוך המוכני ויתגלגל, ועל ידי כך יעלה המים לתוך הצינורות שהם פתוחים משני עבריהם, והמים נופלים מאליהם תוך הצינורות. וכתבתי בזה תשובה באורך בסה"ק "רב-פעלים", להתיר המקוה הנעשה בכך, אע"ג דזה נעשה מכוח האש אשר האדם מדליק בידיים - אין בזה פיסול, משום דעליית המים היא נעשית ע"י שלשה כוחות בזה אחר זה; ואפילו דהגאון "תבואות שור" מחמיר בכוח כוחו - מודה בשלשה כוחות. ופה עירנו, תהילות לאל, שיש לנו בורות מים חיים בכמה וכמה חצרות שבעיר שבהם טובלות הנשים, וזה עדיף ממקוה בכמה פרטים; ועיין "שאלת-יעבץ", חלק א', דאוותה נפשו מאד לבאר-מים אשר מוכשר לזבין, אע"ג דקימא לן כמאן דאמר דמקוה כשר לטבילת נדה, יעוין שם. |
שניה | שמיני | ג | לא יהיה עליה דבר חוצץ אפילו כל-שהוא. ויש דברים חוצצין לכתחילה דווקא, ובדיעבד טבילתה כשרה; ויש חוצצין גם בדיעבד. על כן אם טבלה ונמצא עליה איזה דבר, תשאל למורה, כדי לדעת אם זה חוצץ בדיעבד או לא. |
שניה | שמיני | ד | בצואה שתחת הציפורן, יש חילוק בין אם הוא כנגד הבשר לבין אינו כנגד הבשר; ולפי שאין יכולין לכוון מה נקרא כנגד הבשר, נהגו הנשים ליטול הציפורנים, בין של ידיים, בין של רגליים. ואם שכחה אפילו ציפורן אחת וטבלה, צריכה טבילה אחרת. במה דברים אמורים? אם הרגישה בציפורן קודם ששמשה עם בעלה, אבל הרגישה אחר ששמשה עם בעלה: אם יש צואה בציפורן שלא כנגד הבשר, תטבול טבילה אחרת; ואם הצואה היא כנגד הבשר בלבד, לא תטבול טבילה אחרת. כן אנחנו מורין פה עירנו יע"א מאבותינו; מיהו אם שכחה ציפורן של רגליים דווקא, כתבתי בסה"ק "מקבצאל" דיש להתיר בזה משום ספיק ספקא; ועיין "פתחי-תשובה", סעיף קטן ח', דבצפרני רגליים יש להקל, עיין שם. וכל זה בצואה, אבל אם יש בצק תחת הציפורן, אפילו כנגד הבשר דווקא, הרי זה חוצץ וצריכה טבילה אחרת בכל גוונא. |
שניה | שמיני | ה | אם יש לה נפח על מקום הציפורן, ואינה יכולה לחתוך וגם אינה יכולה לחטט, אם היא נפוחה כל כך שאין הטיט שתחת הציפורן נראה, אינו חוצץ. ואם בשבת ויו"ט שכחה ליטול ציפורניה מבעוד יום, ונזכרה אחר שקדש היום, מנהגינו להתיר לקוץ אותה ע"י גוי. וילמדו את הגויה שהיא תיקח את ידי האישה כדי לקוץ, ותזהר גם-כן שלא תעשה עם הגויה סיוע. |
שניה | שמיני | ו | חציצה - לאו דווקא על גופה, אלא אפילו בבית-הסתרים שאין המים באים שמה, מכל מקום צריכין להיות ראויין לביאת מים. לפיכך צריכה לנקות שיניה; ואם טבלה ונמצא אח"כ דבר בין שיניה, לא עלתה לה טבילה. ולכן נוהגין שלא לאכול בשר ביום לכתם לבית-הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השיניים יותר משאר אוכל, וחוששין שמא לא ינקום יפה. ובשבת ויו"ט דמוכרחים לאכול בשר, יזהרו לנקות יפה יפה. ותזהר כל יום הטבילה שלא לעסוק בבצק וכיוצא בדברים הנדבקים שאינם עוברים מן הגוף בנקל. וערב שבת וערב יום טוב שמוכרחת לעסוק בזה, תזהר לרחוץ יפה אחר כל עסק, ותשים דעתה על זה. ותזהר שלא לאכול בין חפיפה לטבילה שום מאכל כלל. |
שניה | שמיני | ז | אם שכחה להעביר שער של מקום ערווה - אם כבר רחצה אותו מקום היטב קודם טבילה, ולא נשאר שום זיעה ושום דיבוק בשערות, אינו חוצץ בדיעבד; ועיין "שיורי ברכה", סעיף קטן ב'. |
שניה | שמיני | ח | אישה שיש לה שן תותבת של עצם או של כסף שמעמידין אותו במקום השן שנפל ממנה כדי שלא תתגנה - העליתי בסה"ק "רב-פעלים", דאם אין דרכה להסירו לפעמים כדי לנקותו, אינו חוצץ, ויכולה לכתחילה לטבול בעודו עליה; אבל אם דרכה לפעמים להסירו כדי לנקותו, נכון להסירו קודם טבילה, כמו שכתב הרב "מאורי-אש", יורה דעה, סימן עה ועו; ורק אי איכא טרחה גדולה בהסרתו, שצריכה לילך אצל האומן להסירו לה מפני שהוא קבוע בחוט כסף, וצריך אומן להסירו ולהחזירו, ויש לה בושה בדבר זה שתתפרסם טבילתה - יש לסמוך על סברת המתירים לטבול בשן זה בכל גוונא; ואין לחוש לסברת הגאון "שואל ומשיב" קמא, חלק ג, סימן כ"ז, שאסר וחלק על המתיר; וכאשר הארכתי בס"ד בסה"ק הנזכר, ודחיתי כל ראיות שלו; ועוד הבאתי שם דבריו ב"שואל ומשיב" תנינא, חלק ג', סוף סימן ק"ח, שנראה שחזר בו הרב מסברתו הנזכרת, שהתיר שם בעיניים אע"פ שלפעמים מסירה אותה, יעוין שם. |
שניה | שמיני | ט | אישה שהתיך לה הרופא עופרת בתוך נקב השן שלה לרפואה, אע"ג דהרב "חכמת-אדם" ס"ל דהוי חציצה, ופרש טעמו ב"בינת-אדם", אות י"ב - הנה יש להשיג על ראיות שלו; והעיקר כהגאון "שואל ומשיב" תנינא, חלק ג', סימן ק"ח, דפלג על "חכמת-אדם" והתיר בזה, יעוין שם. וכן בספר "חוקי-דעת" כתב דה"מאיר נתיבים" למהרש"ך החליט להתיר, יעוין שם; וכן הרב "נחל-אשכול", חיבור על ספר "האשכול", בהלכות מקואות, סימן ס"ה, אות ו', האריך להתיר בזה, יעוין שם. ועל-כן העליתי בס"ד בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" לסמוך על המתירין, ובפרט שהוא מידי דרבנן. |
שניה | שמיני | י | אישה שיש לה חולי אוזן, והרופא אמר אם יכנסו המים באוזנה יזיק לה מאד - העליתי בסה"ק "רב-פעלים", דאין לה לעשות תקנה לעצמה להניח צמר-גפן באוזנה כדי שלא יכנסו המים, כי בזה הוי חציצה; אלא תעשה כאופן שעשה הרב "שיבת-ציון" ז"ל, סימן מ"ב - שתרד חברתה עמה למקוה, ותעמוד רחוק ממנה, ותטביל חברתה את ידה במקוה, ואח"כ תתחוב חברתה את אצבעה באוזני האישה הזאת, ותזהר שלא תתחוב בחוזק אלא ברפיון קצת; אבל היא עצמה לא תניח אצבעה באוזנה, כי אי אפשר להגביה ידיה בשעת טבילה. |
שניה | שמיני | יא | צריכה להיזהר לעשות החפיפה ביום השביעי סמוך לטבילה. וקודם החפיפה תחתוך ציפורני ידיה ורגליה, ותסיר שיער בית-השחי וערווה בכל אופן שיהיה - הן ע"י חוט, הן ע"י תער, הן ע"י סם - באופן שתסיר כל השיער כולו מעיקרו, ואח"כ תעסוק בחפיפה, וכך היא: תרחץ ראשה במים חמין, ואפילו בפושרין או חמי-חמה סגי, ותסרק שיער ראשה במסרק היטב שלא יהיו השערות דבוקין ומקושרין; והסריקה תהיה בשעת רחיצה בחמין, שבזה יהיה השיער מנוקה היטב; ואח"כ תרחץ בחמין שיער ריסי עיניה, ותשפשף בידיה להפריד השערות של ריסי עיניה שלא יהיו נדבקין ומקושרין; ובפרט אישה שיש לה מחוש בריסי עיניה, שדרכם להיות דבוקים זה עם זה, שצריכה לשים לבה על ניקיון שלהם היטב. ותזהר שלא יהיה לפלוף בעיניה - הן מבפנים, הן מבחוץ, אפילו לח; ואח"כ תרחץ כל גופה בחמין, ותשטוף בשעת חפיפה גופה ושיערה, ותסיר כל לחלוחי צואה שעל בשרה שהם מחמת זיעה; וגם תרחץ היטב בין אצבעות רגליה מן האבק שנדבק שם, ותנקם יפה בין כל אצבע ואצבע, ולא תשכח אחת מהם; ותעיין היטב ותבדוק בכל גופה בכל מקום שאפשר לה לבדוק, שלא יהיה עליה דבר חוצץ. וכן לפעמים יש מיני כינים מתים דבוקים בשיער, ותשגיח היטב עליהם להסירם. וכן צריכה להסיר הצואה מתוך החוטם בפנים מה שאפשר, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם, לא חייץ; וכן צריכה להסיר צואת האוזן ולנקותה יפה. ויש נשים שדרכן לשפשף ראשם בטיט שקורין בערבי "טין כאווא" (בוץ רחצה) כדי לנקותו היטב, ומכוח השפשוף בטיט זה יכנס מן הטיט בתוך האוזן, וידבק שם במקום שהוא נראה לכל; לכן צריך שתשים לב לרחוץ אוזניה במים חמין אחר השפשוף, שמא נשאר שם מן הטיט הזה. |
שניה | שמיני | יב | אע"פ שסרקה וחפפה בביתה, תישא מסרק עמה לבית-הטבילה, ותסרוק שם קודם טבילה. ואע"פ שחפפה כראוי ועיינה גופה כראוי בשעת חפיפה, עם כל זה אחר שתפשוט חלוקה לטבול, בעודה עומדת על שפת המקוה, צריכה לעיין ולבדוק גופה בכל מקום שאפשר לראות; וגם תמשמש בידיה ובראשה וגבה לבדוק אם יש שם דבר חוצץ. ועיון ובדיקה זו היא מדאורייתא, ולכן צריך להיזהר בה מאד שלא תשכחנה. |
שניה | שמיני | יג | חל טבילתה בליל מוצאי-שבת, שאי אפשר לה לחוף ביום, תחוף בערב-שבת, ותחזור במוצאי-שבת לחוף ולסרוק מעט בחמין; וכן אם חל טבילתה במוצאי יו"ט; וכן אם חל יו"ט ביום חמישי ושישי, וחלה טבילתה במוצאי-שבת - תחוף ביום ד' שהוא ערב יו"ט, ותקשור שערותיה ותשמרם שלא יתבלבלו. ותזהר באותם הימים שבין חפיפה לטבילה שלא ידבק בה מאומה מן מאכל ומשקה שדרכן להדבק בבשר. ואם היא עקרת-הבית וצריכה לעסוק בידיה וליגע בדברים הנדבקים, תרחץ ידיה אחר כל פעם שעוסקת. ובליל טבילתה: אם הוא חול המועד, תעשה חמין ותרחץ ותסרוק קודם טבילה; ואם הוא שבת אחר יו"ט, תעיין היטב ותבדוק גופה ושערות ראשה שלא יהיה דבר חוצץ, ותדיח בית-הסתרים במים חמין שהוחמו ביו"ט, אבל לא תרחץ כל גופה; ותנקה שיניה קודם טבילה, שלא ישאר בשר ולא שום פרורין, ותטבול. |
שניה | שמיני | יד | צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה בת י"ב שנה ויום אחד בשעה שטובלת, כדי שתראה שלא ישאר שיער אחד משערות ראשה צף על-פני המים. ואם יש ספק שמא נשאר משהו בחוץ, אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ולא תאחוז בה חברתה בשעת טבילה; ובשעת הדחק שצריכה לכך, אז חברתה תטבול ידה תחילה במקוה ותאחז בה ברפיון. |
שניה | שמיני | טו | לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות אשר מסתתרים בה ע"י כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט, עד שתחת דדיה יהיה נראה כדרך שנראה בשעה שמיניקה את בנה; ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדי, ויהיו כדרך שהם בעת הילוכה. |
שניה | שמיני | טז | אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדי, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. ואע"ג דאם קרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה כמו שכתוב בסעיף כ"ז, מכל מקום אם קרצה שיניה, לא הוי חציצה, כמו שכתב "פתחי תשובה", סעיף קטן י"ג, בשם "חמודי-דניאל". ולא תעצים עיניה ביותר, דעל ידי כך נעשים קמטים למטה; וגם לא תפתח עיניה ביותר, דנעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון. |
שניה | שמיני | יז | לא תטבול ביום, ואפילו אם טובלת ביום השמיני; ורק היכא דאיכא אונס גמור שאינה יכולה לטבול בלילה, תטבול ביום השמיני; אבל ביום השביעי לא תטבול בשום אופן. והכלות, בטבילה ראשונה שטובלין קודם החופה שאי אפשר לטבול בלילה, טובלין ביום השמיני. ובשעת הדחק, כגון שאם יתאחרו עוד, תהיה הביאה סמוך לוסתה, או שיש להם הכרח אחר, מותר שתטבול הכלה טבילה הראשונה שקודם החופה שעדיין לא הלכה אצל בעלה, ביום השביעי, דיש לסמוך על המתירים בזה כי רבים המה, וכמו שכתבתי בסה"ק "מקבצאל". ומה שהתרנו לטבול ביום השביעי, זה אינו אלא לכלה בטבילה הראשונה דווקא. |
שניה | שמיני | יח | לא תעמוד על שום דבר המקבל טומאה בשעת טבילה; לכן אם המקוה עמוק הרבה, אין מביאין כלי וכופין אותו על גביו כדי שתעמוד עליו, אלא מסדרים אבנים גדולות זו על גבי זו ועומדת עליהן. ובמקום שנהגו לשפוך עליה מים אחר הטבילה ביציאתה מן המקוה בעוד רגליה במים לחמם גופה, אין למחות בהם; ופה עירנו בגדד נוהגים היתר בזה. ויש מקומות שעושין "מאכינה" (מכונה) אצל המקוה לחמם המים שבו כדי שתטבול בחמין ממש. והנה אע"ג דיש הרבה גדולים מתירים בכך, מכל מקום מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, פסק כדעת המחמירין, משום גזרת מרחצאות; והארכתי בזה בתשובה בסה"ק "רב-פעלים"; אמנם אח"כ פסקתי להתיר דבר זה בעירנו ע"פ דברי הרי"ף ז"ל בספרו "נבחר מכסף", סימן י"ז, שכתב שם עדות מגדולי הדור, שגם מר"ן ז"ל עשה מעשה לחמם המקוה, הפך ממה שכתב בשולחן ערוך, סמן' ר"א, סעיף ע"ה, יעוין שם. וכתב לי ידידנו הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו על מנהג עיר הקודש ירושלים תוב"ב, דהאשכנזים הי"ו, אפילו בימי הקיץ מחממים המקוה להנשים, כי חוששים פן מחמת הקור אינם טובלים כראוי; והספרדים הי"ו, כשטובלין במקוה אשר בתוך המרחץ שאינו כל כך קר מחמת הבל המרחץ, טובלין בצונן; אכן לפעמים שבית-המרחץ סגור או ביוקר, הולכים לטבול במקוה של האשכנזים שהוא חם; עד כאן דבריו נר"ו. |
שניה | שמיני | יט | אע"ג דכתב מר"ן ז"ל לברך על הטבילה קודם שתטבול - המנהג פשוט כמו שכתב מור"ם ז"ל, שתטבול תחילה טבילה אחת בלא ברכה, ואח"כ בעודה במים תברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה", ואחר הברכה תטבול שנית. ותשגיח יפה בטבילה שנייה זו שתהיה כהוגן, כדת וכהלכה. ופה עירנו בגדד יע"א נוהגים הנשים לטבול אחר הברכה שלש פעמים, ויפה עושין, שבזה יוצאים ידי חששות הנזכרים בעיניים ובפה ובשחיית הגוף וכיוצא - שאם לא נעשית יפה באחת, תעלה יפה בשנית או בשלישית. וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ותסיר אותו חברתה מעליה אחר הברכה, ותטבול. וטוב לומר פסוק "ויהי נועם וכו'" קודם הברכה. |
שניה | שמיני | כ | צריך שתהיה האשה צנועה להסתיר טבילתה מבני-אדם; ומי שאינה צנועה בכך, עליה נאמר: "שוכב עם בהמה". ואם בעלה בעיר, מצווה לאישה שתטבול בזמנה; ואין לבטל לילה אחד מן פריה ורביה; צא ולמד מיהושע, עליו השלום (מגילה ג.). והמאחרת טבילתה כדי לצער את בעלה, עונשה גדול מאוד; ועיין "חתם-סופר", יורה דעה, סימן ק"ע וקצ"ו. ואם אין בעלה בעיר והגיע זמן טבילתה, לא תטבול. ואם יש הכרח לטבול מחמת איזה סיבה - כתב "שבות-יעקב" ז"ל, חלק ג', סימן ט"ז, דמנהגם שתניח בלילה אצלה תינוק, וגם תניח תחת הכרים סכין אחד, יעוין שם. ונסתפקתי אם מנהגם זה הוא אפילו אם בעלה בעיר, ורק אותו לילה ישן בבית אחר; וכן אם נתאחר לבוא אחר ב' וג' לילות, אם צריכה לעשות כן בכל לילה, או דווקא בלילה ראשונה; ומן הספק - החושש לזה, יעשה בכל גוונא, והבוטח בה' חסד יסובבנו.
אמר המחבר: יש לצרף עם הלכות אלו קצת הלכות חלה, המוטלת גם כן על האישה; כי כשם שאשה צריכה להזהר הרבה בהלכות נדה, כך צריכה להזהר בהלכות חלה. |
שניה | שמיני | כא | שיעור עיסה שתתחייב בחלה היא שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם (יחידות משקל - 3 גרם ועוד), שכך עולה חשבון מ"ג ביצים וחומש ביצה, שהוא שיעור עיסה החייבת בחלה, וכמו שכתב הרב הגאון רבנו חיים פאלאג'י ז"ל ב"חיים לראש", דף ק"י, עמוד א', יעוין שם. |
שניה | שמיני | כב | קודם שתפריש תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה תרומה; ואח"כ תאמר "הרי זו חלה", וכאשר כתבתי בס"ד בהלכות שבת הגדול, בהלכות שנה הראשונה. |
שניה | שמיני | כג | בזמן הזה דחלה לשריפה אזלא, אין לה שיעור ומפרישים דבר מועט; ברם רבנו האר"י זלה"ה סבירא ליה, גם בזמן הזה ידקדקו להפריש אחד מן ארבעים ושמונה, וכנזכר בשער-טעמי-המצות, שלח-לך, יעוין שם. וכתב רבנו חיד"א ז"ל ב"ברכי יוסף", שלא ראה ולא שמע שום חסיד נוהג בזה, עיין שם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי: כיון דרבנו הגדול אמר כן, טוב שיעשה האדם פעם אחת בשנה כפי דברי רבנו האר"י ז"ל, ויעשה זאת האיש בעצמו, לקיים פעם אחת הפרשת חלה בידו. ודבר בעתו מה טוב, להוסיף זכות על זכיותיו קודם יום הכפורים. |
שניה | שמיני | כד | העושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, מפרישין ממנה חלה בלא ברכה; ואם רוצין לאפות קצת ממנה, מפרישין בברכה. והלש עיסה בחלב בלבד בלא מים, יש פלוגתא, לכן יפריש בלא ברכה; ועיין "לבוש", הלכות פסח, סימן תס"ב, סעיף ו'. |
שניה | שמיני | כה | אם בחו"ל שכח להפריש חלה בערב-שבת, אוכלין בשבת, ומשיירין ככר או חציו, כדי להפריש ממנו חלה בחול וישאר ממנו, דבעינן שיהא שייריה ניכרין. ובארץ-ישראל ששכחו להפריש ואכלו רוב הפת בבלי דעת, יפריש מהמותר על הכול, גם על מה שאכל, לתקן מה דאפשר, דבדיעבד מפריש שלא מן המוקף, וכמו שכתב רבנו חיד"א "בברכי יוסף", סימן שכ"ג, יעוין שם. |
שניה | שמיני | כו | יש נשים שדרכן ללוש שתי עיסות: אחת, בלילתה עבה שאופין אותה מיני מזונות; ואחת, בלילתה רכה שאופין אותה ככרות לחם; ותבוא בעלת-הבית ותפריש חלה מאחת מהם ותברך, ואחר שעה תבוא ותפריש מן השנית ותברך - הרי זה אסור, דהוא ברכה שאינה צריכה, שצריכה להפריש משניהם יחד בברכה; ועיין "תבואת-שור", סימן י"ט, סעיף קטן ט"ז, ו"לבושי-שרד", בחידושי דינים ליורה דעה, אות קי"ט. אך אם בעלת-הבית מזמנת אישה אחרת להפריש מן החלה השנית ולברך, יש לצדד דפנים חדשות באו לכאן. ומדברי הרב "מחוקק-יאודה", הלכות פסח, סימן תל"ב, ב"חוקי-דעת", סעיף קטן ג', משמע דאריך למעבד הכי, יעוין שם. אך נראה לי דאין לסמוך על זה, ויש לחוש גם בכהאי גונא לברכה שאינה צריכה - כיון דעיסה השנית הייתה לפני בעלת-הבית בעת שברכה על האחת; ואפילו אם תעשה באופן זה, דתחילה תעשה את חברתה שליח להפריש מן הרכה בלבד, ואח"כ היא תבוא ותפריש מן העבה, גם כן יש לחוש, לכן גם בכהאי גונא הברכה היא אחת. |
שניה | אמור | א | קימא לן: כל היוצא מן הטמא – טמא. לפיכך חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה, אסור כבשרה; והוא הדין צירה, נמי אסור כבשרה. לפיכך אותם ששותים חלב האתון לרפואה, אין לשתות אלא בחולי של סכנה, וגם צריך שיאמר כן רופא מומחה; אבל נשים שעושין עצמן לרופאין, ואומרים לבעל החולי לשתות חלב אתון ויתרפא - אסור לו לסמוך על דבריהם. ועיין מחזיק ברכה, סימן פ"א אות א'. |
שניה | אמור | ב | מי-רגלים של בהמה וחיה טמאה או טריפה, אסורין כבשרה. ויש מי שמתיר במי-רגלים, מפני שאין באין מגופה, אלא ממה שהכניסה לגופה; חוץ מן מי-רגלים של חמור שהם אסורים מפני שהם עכורים ודומין לחלב דדינו כבשר. על-כן בחולה שאין בו סכנה, יש לסמוך על המתירין במי-רגלים של בהמה וחיה חוץ מחמור; וצריך גם כן שיאמר רופא מומחה; וגם בתנאי שאי אפשר לעשות לו רפואה בדבר אחר. ועם כל זה, הנזהר, תבוא עליו ברכה, כי באמת יש לחוש לסברת האוסרין בכל מי-רגלים, אשר מרן ז"ל סתם כוותייהו; אבל מי-רגלים של חמור, אסור מדינא בחולה שאין בו סכנה, משום דגם המתירין במי-רגלים, מודים לאסור בשל חמור. ואע"ג דמרן ז"ל סבירא לה דהמתירין במי-רגלים, מתירין גם בשל חמור - אין כן דעת הפוסקים, דסבירא לה דהמתירין מודו לאסור בשל חמור. ועיין ש"ך ופרי חדש ושאר אחרונים. |
שניה | אמור | ג | אם החמור השתין וקלח מעט לתוך הקערה שיש בה משקה או תבשיל לח ונתערב, צריך שישים כנגד מי-רגלים; ואם קלח על מאכל יבש, ידיחנו וישפשפנו היטב ודיו. וכל זה במי-רגלים של חמור, אבל של שאר בהמה וחיה - אם נפלו לתוך משקה או תבשיל לח ונתערבו ואין שישים לבטלם, מותר להוסיף עליהם לבטלם, ואין לחוש משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, משום דאיכא פוסקים מתירים במי-רגלים של בהמות חוץ מחמור; ואם קלח על מאכל יבש, צריך להדיחו ולשפשפו היטב. |
שניה | אמור | ד | הנולד מן הטרפה, מותר; ואע"ג דקימא לן: עובר ירך אמו הוא, מכל מקום לעניין טרפות שאני, כיון דאין איסורא של האם אלא רק משום חיות, דטריפה אינה חיה, ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיות האם; מיהו, אם נדרסה האם בעוד הוולד בתוכה - אסור הוולד מספקא, דאפשר טיפת הארס של הדריסה יזיק גם לוולד; אבל אם יצא הוולד וחי י"ב חודש, אז מותר. ואם שחטו אותו תוך י"ב חודש, אסור מספק. וכל זה בנדרסה לפנינו כנגד החלל, דאז חוששין לוולד, אבל אם נדרסה בצווארה או ברגליה וכיוצא, הוולד מותר, דוודאי אין טיפת הארס של הדריסה מגעת לוולד. ואם נכנס הדורס לדיר, ואח"כ נמצא ציפורן תחוב באחת מהם והעובר בצידה, ולא נודע אם עד שלא נדרסה ילדה, או אחר שנדרסה ילדה - הוולד אסור מספק. |
שניה | אמור | ה | בשר האדם אסור לאכלו מן התורה, ואע"ג דיש אומרים דאיסורו מדרבנן ואם פרש מותר - העיקר כדברי האוסרים בכל גוונא; מיהו, עור האדם אינו אסור אלא מדרבנן. ועיין שפתי דעת, סימן ע"ט, סעיף קטן ג'. וצריך ליזהר שלא לקלוף או לחתוך עור האדם בשיניו, פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו; וגם יש לחוש שיחתוך קצת מן הבשר גם-כן. ומה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בעת המילה כדי שיולידו זכרים - איסור חמור הוא זה, וכמו שכתב מחזיק ברכה, אות ב', בשם הרשב"ש ז"ל. |
שניה | אמור | ו | ה"מומיא" (גופת אדם חנוטה) שהוא בשר האדם, מותר לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה, דעפרא בעלמא היא. עיין "ערך- השלחן" בשם הרדב"ז ז"ל. ואסור לעשות סגולה לחולה, לעשן עצמו בשן מת גוי, דאף על גב דריחא לאו מלתא היא, מכל מקום הנאת רפואה הוייא הנאה ואסור. ואע"ג דיש מקילין במת גוי, דסבירא להו דווקא מת ישראל אסור בהנאה - העיקר כמו שכתב מר"ן ז"ל ביורה דעה, סימן שמ"ט, דלא שנא בין גוי לישראל; ועיין "שיורי-ברכה" בסימן שמ"ט. |
שניה | אמור | ז | אפילו למן דאמר בשר אדם אסור מן התורה, אפילו הכי, מי-רגלים דאדם מותרין לדברי הכול, מפני שהם כמים, ואינו מתמצא מגופו; ומכל מקום לכתחילה אסורים משום "בל תשקצו". ולרפואה בעלמא אפילו חולי מעט שאין בו סכנה, שרי, דכל שעושה לרפואה לא שייך "בל תשקצו"; וכן הוא הדין לאיזה סיבה כל דהו, שרי וכנזכר בפרי חדש. ואם השתין תינוק לקדרה שאינו ניכר, מותר וכנזכר בשפתי דעת. ועיין מחזיק ברכה ושאר אחרונים. וכן אם נתנו לאחד מי רגלים שלא מדעתו, אין בזה משום שקוץ. ועיין "כרתי", סעיף קטן ב'. ופה עירנו בגדד יע"א נוהגין דכל מי שיחלה בחולי שקורין "חצבא" (חצבת), משקין אותו אחר שיתרפא מעט מי-רגלים שלא מדעתו, דהנשים אומרות, אם לא ישקוהו, יהיה סרחון בפיו כל ימיו; אך הרופאים אין מודים בזה, ואומרים שבערי אירופא אין משקין, ועם כל זה אין סרחון בפיהם. והנשים אומרות: אין משם ראיה, כי טבע ואויר המקומות אינו שווה; על-כן עושים כרצונם. ומאחר דרוב הקרוב לכל דחולי זה הוא אינו אלא בקטנים אין אנחנו מוחין בידם; אבל אם נזדמן גדול שחלה בזה, וודאי נכון שיזדרז לשמור עצמו מזה, שלא יערימו להשקותו. |
שניה | אמור | ח | מי-רגלים של בהמה וחיה הטהורים, דינן כמי-רגלים של אדם, דאע"ג דהם מותרים המה - אסורים משום "בל תשקצו"; וכל מה שכתבנו במי-רגלים של אדם, הוא הדין כאן. |
שניה | אמור | ט | חלב של אישה מותר לכתחילה כמו שכתוב בגמרא (כתובות ס, א), דאפילו מצות פרוש אין בו. במה דברים אמורים? כשפרש ממנה לתוך הכלי או לתוך היד, ואפילו לתוך היד של האישה עצמה; אבל להניק גדול מדדיה, או אפילו לחלוב לתוך פיו, הרי זה כיונק מן השרץ ואסור מדברי סופרים, דאתי לאחלופי לינק גם מבהמה טמאה. ואם עבר, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו לחולה, כל שאין בו סכנה, אסור. ולכן, מה שלפעמים הדד של האישה יש בו איזה מכה, ואינה מניקה את בנה ממנו, ומביאים אישה אחרת שתינק החלב מדדיה ותפלוט - אסור משום מראית העין, דרואין אותה יונקת, וגם אי אפשר שלא יכנס לתוך פיה. |
שניה | אמור | י | התינוק יונק עד סוף ארבע שנים – לבריא, וחמש – לכחוש. במה דברים אמורים? כשלא גמלוהו, אבל אם פרש, דהיינו שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר עשרים וארבעה חודש, הרי זה אסור להחזירו; והוא שפרש מתוך בוריו, אבל אם לא פרש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק ופרש - יכולים להחזירו ויכול לינק עד תשלום ארבע וחמש שנים; משום דכל שפרש מתוך חולי, הוי כאלו לא פרש כלל. והא דאמרינן: אם פרש ג' ימים מעת לעת אחר כ"ד חודש מתוך בוריו דאסור להחזירו, היינו דווקא שפרש לגמרי, דאינו שותה חלב עוד כלל, אבל אם לא פרש אלא רק מאמו, ויונק הוא מאישה אחרת, יכולה אמו להיניקו אפילו שפרש ממנה כמה ימים, וכמו שכתב ב"מנחת-יעקב" ז"ל, ופשוט. |
שניה | אמור | יא | אם פרש מתוך בוריו ג' ימים מעת לעת אחר כ"ד חודש, וחלה חולי שיש בו סכנה, והיה צורך בחזרתו - מותר להחזירו; ואחר שתסתלק הסכנה צריך להפרישו מיד וכנזכר באחרונים. ויש מתירין להחזירו אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה; ויש לסמוך בזה על המקילין בהיכא דאיכא צורך הרבה בזה, כיון דהוא איסור דרבנן. |
שניה | אמור | יב | אם פרש בתוך כ"ד חודש ונתעברה השנה - נתעברה לתינוק, ויכול לינק עד סוף כ"ה חודש; ועיין משבצות זהב, סעיף קטן י"א; אבל אם פרש מתוך בוריו בתוך חודש העיבור ג' ימים מעת לעת: כגון שנולד בר"ח ניסן, ונשלמו כ"ד חודשים באדר השני, והוא פרש ג' ימים מעת לעת באדר שני שהוא חודש העשרים וחמישה יש להחמיר ואסור להחזירו, דהוי כפרש לאחר כ"ד חודש, וכנזכר במשבצות זהב ושאר אחרונים ז"ל. |
שניה | אמור | יג | מה שאומרים העולם: כל מה שימעטו לוולד ביניקה, יהיה הוולד יותר מוכשר לתורה, ועל-כן גומלים אותו אחר שנה או פחות מזה - טעות הוא בידם, ואיסורא איכא לגמול אותו קודם כ"ד חודש, אם לא מחמת עיבור שנתעברה אמו או סיבה אחרת הכרחית, וכנזכר ב"פתחי-תשובה" בשם "אדני-פז", יעוין שם. וגם על פי הסוד שגילה רבנו האר"י ז"ל, יש לתינוק לינק כ"ד חודש; ומפורש הטעם ב"עץ-חיים", שער רפ"ח, פרק ז', יעוין שם. על-כן ודאי לא יפה עושין לדחות את השעה, להקדים קודם כ"ד חודש; וכבר נאמר: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". והשם יתברך ברחמיו הרבים יכפר בעדנו, וישוב לנו את נדחינו, יראו עינינו וישמח לבנו, בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.
ודע דלפעמים ימצא התינוק הולך ברגליו אחר שמונה חדשים, וימצא שאינו הולך אלא עד אחר כ"ד חודש - לכל זה יש טעם ע"פ הסוד, ומפורש ב"עץ-חיים" שם, יעוין שם. לכן אם יראה אדם שאחר התינוק ללכת, הנה אם לא עברו כ"ד חדשים אל ידאג על זה, שיש טעם בזה. |
שניה | אמור | יד | חלב נכרית, אף על פי דמן הדין דינו כחלב ישראלית, עם כל זה, אם צריך לתינוק מינקת, ישתדלו מאד שלא להניקו מן הנכרית, מפני דחלב נכרית מטמטם הלב ביראת שמים, ומוליד בו טבע רע ואכזריות; ואע"פ שזאת הנכרית יושבת בבית ישראל ואוכלת מאכלים של היתר בלבד - שומר נפשו ירחק ממנה ולא ייתן את בנו לה להיניקו; אבל היכא דאי אפשר בישראלית בשום אופן, שרי, דהוי סכנה; ועיין משבצות זהב ו"שיורי-ברכה". ואפילו מינקת ישראלית, אם תאכל בזמן יניקה דברים רעים, כגון שיש לה חולי שיש בו סכנה, ואמר הרופא שתשתה חלב אתון וכיוצא לרפואה, אז חלבה יזיק לתינוק היזק נפשיי; וכן תזהר שלא תאכל מוח ולב וכבד בזמן היניקה; וכן התינוק עצמו אע"פ שהוא קטן הרבה, לא יניחוהו לאכול דברים אסורים. |
שניה | אמור | טו | דבש-דבורים שמרתיחין אותו בעוד גופי הדבורים מעורבין בו, אע"ג דהוי נותן טעם לפגם - צריכין ליזהר לכתחילה שלא יחממו אותו בעוד הדבורים בו חום שהיד סולדת בו, ובדיעבד שרי; ועיין "בית-לחם-יאודה" ושפתי דעת. וצריך להזהיר העם בדבש-תמרים, או של סוכר שנפל בו נמלים והוא עב שאי אפשר לסננו בלתי חמום כדי שיהיה נפשר - צריך שיזהרו לכתחילה שלא יחממוהו חום שהיד סולדת בו. גם צריך להזהירם שאם ראו שנפל נמלים בדבש או שאר משקה, שיסננו אותו מיד, ולא ישהו בו הנמלים ג' ימים, כדי שלא יהיה כבוש; ועיין שפתי דעת, סעיף קטן כ"ז. אך בדבש-דבורים אי אפשר ליזהר בזה לכתחילה, יען כי זה מביאים אותו ממקום רחוק, כבר נכבש כמה ימים בעודו ביד הגויים. |
שניה | אמור | טז | אע"פ דמן הדין יש להתיר עוף טהור ע"י בדיקת שלשה סמנים המפורשים בדברי חז"ל, מכל מקום יש פוסקין מחמירין וסבירא להו דלא מהני הסמנים לבדם להתיר העוף, כי אם רק צריך שיהיה לנו מסורת וקבלה בזה העוף שהוא מין טהור. וכן המנהג פשוט שאין לסמוך כי אם רק על המסורת. ואם אחד מעיד על עוף אחד שיש לו בו קבלה שהוא טהור, סומכין על דבריו אם הוא מוחזק בנאמנות וכשרות ויראת-שמים; ואם אינו מוחזק בכך, אין סומכין עליו; דאע"ג דקימא לן: עד אחד נאמן באיסורין - חיישינן דלמא לא דייק וטעי. וצריך שיעיד שראה מנהג פשוט במדינה אחת שאוכלין זה העוף, או ששמע מאדם גדול שהוא כדאי לסמוך עליו, שאומר שזה העוף אוכלין אותו במדינה זו, ויש להם קבלה בו דמותר. ואם אמר ששמע זה מאנש דעלמא מהמון העם, לא סמכינן על דבריו וכנזכר בפוסקים. |
שניה | אמור | יז | אם יש עוף שבעיר זו מצוי אך אין נוהגים לאכלו, ובעיר אחרת נוהגים לאכלו, שיש להם בו מסורת להיתר - אסור לאנשי אותה העיר שנהגו בו איסור, לאכול מזה העוף; דכיון דנהגו איסור באכילתו, אולי נהגו משום גדר וסייג אע"פ שידעו שיש לעיר אחרת קבלה של היתר בו; או יתכן נחלקו בקבלתם; אבל עיר שאינו מצוי אצלם זה העוף, ולכך אין יודעים בו - סומכין על קבלה של עיר אחרת שמצוי אצלם. |
שניה | אמור | יח | סימני דגים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, טהור. וסנפיר - הוא ששט בו; קשקשת - הן הקליפות הקבועות בו. ודווקא אם הם נקלפים ביד או בכלי, אבל אם אי אפשר לקלפם מעור הדג, לא מקרי "קשקשת". ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, מותר; ובכל מקום שנמצא מותר; כן הוא דעת מרן ז"ל. ויש אומרים דאין להתיר אלא אם כן עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו. וצריך להורות כדעת מר"ן ז"ל; והמחמיר כדעת יש אומרים, תבוא עליו ברכה. ודגים הנמצאים עירנו בגדד יע"א אשר אוכלים אותם, הם חמשה מינים: האחד הוא הנקרא בערבי "ביני", והוא משובח מכולם; והשני הנקרא "שבוט"; והשלישי הנקרא "אבו סוויף"; והרביעי הנקרא "ביז"; והחמישי הנקרא "ג'טאן". וזה המין הנקרא "שבוט", הוא הנזכר בגמרא דקדושין, ריש פרק שני (דף מא.): רבא מלח שבוטא, והוא קולייס האספנין הנזכר במסכת שבת, דף קמה: . |
שנייה | שלח | א | כחל, שהוא הדד של בהמה - בין של קטנה שלא היניקה, בין של גדולה – אסור מדברי סופרים לבשלו – בין בפני עצמו, בין עם בשר. ואם קרעו והוציא החלב שבו, מותר לצלותו ולאכלו: אבל לבשלו, לא די לו בקריעה, כי אף –על- פי שהוציא החלב שבו, מכל מקום נשאר עדין חלב בגומות: לפיכך אם קרעו שתי וערב, וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב, מותר מן הדין לבשלו אפילו עם בשר. ואם קרעו וחתכו כמה פעמים שתי וערב על פני כלו - זה עדיף טפי מטיחה בכותל. וכל זה הוא מדינא. אבל נהגו ברב תפוצות ישראל שלא לבשלו עם בשר כלל, אפילו על-ידי קריעת שתי וערב וטיחה בכותל, אלא מבשלים אותו לבדו בלא בשר, או מבשלים אותו עם ירקות ושאר דברים שאין בהם בשר: וכן מטגנים אותו לבדו במחבת בלא בשר: וכן המנהג פה עירנו בגדד יע"א.ואף על גב דנהגו שלא לבשלו עם בשר - אם בשלו עם בשר, מתר בדיעבד. כיון דעשה לו קריעה שתי וערב וטיחה בכותל. ואף על גב דיש אומרים דאין להתיר בדיעבד בזה, אל רק בהפסד מרובה - נראה עקר לדינא כהמתירין גם בלא הפסד מרובה. ועיין "פרי חדש" ו"פרי-תאר". |
שנייה | שלח | ב | עבר ובשלו בלא קריעה: אם בשלו בלא בשר, אף על פי שבשלו עם ירקות ושאר דברים, מותר לאכלו, וכל - שכן בצלאו בלא קריעה דמותר בדיעבד: אבל אם בשלו עם בשר - צריך כנגד כל הכחל נ"ט פעמים, כי הכחל עצמו מצטרף: ולכך לא בעינן שישים ממש, אלא סגי בתשעה וחמישים שיש בבשר ובשאר דברים שבקדרה כנגד הכחל, אבל הכחל עצמו, אסור, דלמא אתי למשרי חתיכת נבלה וגם משום החלב שבגומות דידה, שיש באותו חלב טעם מן הבשר שנתבשל עמו: דאף על-גב דבגמר בישולו יצא כל החלב ממנו חישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו, וכנזכר בש"ך ז"ל. ואם לא יש שישים, אז גם הבשר והתבשיל כולו אסורים באכילה, אבל מותרים בהנאה,למוכרם או לתנם לגוי, כיון דאיסורם הוא מדרבנן: והקדרה צריכה הגעלה. |
שנייה | שלח | ג | כחל שקרעו כדינו וצלאו, אף -על-פי שמצא אחר-כך גומות מלאות חלב, אין לחוש: מיהו, אותו החלב שבגומות צריך לשופכו ולא יאכלנו, משום מראית העין, וכן אם רואה עליו חלב בעין, ירחצנו תחילה קודם אכילה, משום מראית העין: כן העליתי בספרי הקדוש "מקבצאל". ועין בסימן עג, סעיף א, בהגהת-השולחן, בדין הכבד שנצלה ורוצה לבשלו : ועין הטעם ב"פרי חדש" שם, סעיף קטן ו, וכן הוא הטעם בצלי וכנזכר שם, ועוד בסימן עו, סעיף קטן טז. |
שנייה | שלח | ד | כחל חי, אף-על-פי שהיא מלאה חלב, מותר לחתוך בסכין של בשר, כיון שהוא צונן. ואין למלוח הכחל עם הבשר, אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל. ובדיעבד אפילו מלחו בלא קריעה, ואפילו מלחו על הבשר, מותר. ועין "ערך השולחן", אות ז, ושאר אחרונים. |
שנייה | שלח | ה | הכחל, אף-על-פי שקרעו שתי וערב וטחו בכותל, אסור לצלותו לכתחילה עם הבשר, אלא תחת הבשר. ואפילו נתנו בשפוד על הבשר, צריך להסירו ולהניחו תחת הבשר, ועין "כנסת הגדולה", הגהת הטור, אות יד. ובדיעבד אם כבר נצלה, אינו נאסר. ובשפודים שדרכן להתהפך מה שלמעלה למטה, אסור לצלותו אפילו תחת הבשר, ובדיעבד מותר. ועין ש"ך, סעיף קטן כה. |
שנייה | שלח | ו | אף-על-גב דאם צלה הכחל בלא קריעה שתי וערב וטיחה בכותל, מותר בדיעבד הינו בצלאו לבדו, אבל אם צלאו עם בשר, אסור: שאם נתן הכחל על הבשר, הבשר אסור. משום שבלע חלב. ואם נתן הכחל תחת הבשר, אז הכחל אסור, כיון דהבשר עליון. ובשפודים שדרכן להתהפך מה שלמעלה למטה, שניהם אסורים. |
שנייה | שלח | ז | עור הקיבה לאחר שהוסר חלבו והודח, יש לו דין בשר ממש, ומותר למלחו עם שאר בשר: והוא הדין דמותר לבשלו, ואין לו דין כחל כלל: ועין ש"ך ואחרונים. |
שנייה | שלח | ח | אכל בשר אפילו של חיה ועוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה שש שעות אחר אכילתו. ואף-על-פי שבחורף המאכל מתעכל במהירות יותר מימות הקיץ - גם כן צריך להמתין שש שעות. ואם יש בשר בין השיניים צריך להסירו: ואם לא הסירו תכף אחר אכילה, אלא עד אחר שתים ושלש שעות, אין צריך לחשוב השש שעות, אלא מעת שגמר אכילתו: ומכל מקום צריך לקנח פיו בפת, דהינו שילעס פת ויבלענו, ואחר כך ידיח פיו, וכנזכר ב"בית יוסף", אורח-חיים, סימן קעג: ועין באחרונים. ואף-על-גב דכתבו האחרונים : דוקא אם מצא בשר בין השיניים, צריך להסירו - אבל מסתמא אינו חיב לבדוק: ועיין "כנסת הגדולה", הגהת הטור, אות י : מכל מקום, מי שיש לו נקבים בשיניו, זה ודאי חיב לבדוק, כי חזקה שיש בהם בשר. והוא הדין אם אכל גבינה תחילה, ואחר-כך רוצה לאכול בשר, דגם-כן צריך לחטט,ואדם כזה, טוב שירגיל עצמו לחטט אחר כל אכילה, כדי שלא יבוא לידי מכשול: ועיין "שיורי -ברכה" , סוף אות כג. |
שנייה | שלח | ט | אפילו לא אכל בשר בעין, כי אם תבשיל של בשר, ואפילו של עוף, גם כן צריך להמתין שש שעות כדי לאכול חלב: ואפילו שתה מרק צלול, גם כן צריך שש שעות. ועיין "בית יוסף", סימן קעג, ושאר אחרונים, ו"שיורי-ברכה", כאן ביורה דעה אות ל. והלועס לתינוק, נמי צריך להמתין שש שעות: ואפילו לעס תבשיל שיש בו שומן דלא פלוג: אבל אם טעם בלשונו ופלט מיד,אין צריך להמתין. והוא הדין אם לקח חתיכת בשר לתוך פיו, ותכף החזירו שלם, אין צריך להמתין: וכל שכן אם טעם שומן ופלט, דאין צריך להמתין. ועין מהרש קלוגר בהגהותיו על "פרי מגדים", בדפוס חדש של ספר "אשלי רברבי". |
שנייה | שלח | י | אף-על-גב דאמרינן דאחר שש שעות מותר לאכול חלב, מכול מקום בעינן נמי שיסלק השולחן שאכל עליו הבשר, וגם שיברך ברכת המזון של אותה סעודה: דתלתא בעינן: שש שעות, וסילוק שולחן וברכה.ועיין "כנסת הגדולה", הגהה הטור, אות ג. וכמה אחרונים ואם אכל בשר בלא פת ושולחן, צריך לברך ברכה אחרונה, וישהה שש שעות. |
שנייה | שלח | יא | לצורך חולה, אף-על-פי שאין בו סכנה, יש להקל להמתין שעה אחת, אך צריך סילוק השולחן וברכת המזון. ועיין :חכמת-אדם" , כלל מ, סוף אות יג. |
שנייה | שלח | יב | תבשיל שאין בו בשר, ורק בשלוהו בקדרה של בשר, אפילו היא בת – יומא, הרי זה מותר לאכול אחריו חלב מיד: ואפילו רחיצת ידיים וקינוח פה אין צריך ואפילו אם הקדרה של הבשר לא הודחה יפה מן תבשיל של הבשר, גם-כן מותר לאכול החלב מיד. מיהו, אם לא הודחה יפה, ראוי להצריך רחיצת ידיים וקינוח והדחת פה,ואז יאכל החלב מיד: ועין "שיורי-ברכה" , אותיות לג ו-לד. והיינו דוקא אם יש שישים בתבשיל ההוא כנגד לכלוך הקדרה בבשר, אבל אם אין ששים כנגד לכלוך הבשר, לא סגי לה רחיצה וקינוח והדחת פה בלבד, אלא צריך לשהות שעה אחת לפחות: והמחמיר גם בזה שש שעות , תבוא עליו ברכה. ועין "בית לחם יהודא", סעיף קטן טז ו"פתחי תשובה" ושאר אחרונים. |
שנייה | שלח | יג | אכל ביצים שנותנים בקדרה שיש בה בשר חמין של שבת, וסודרים אותה על הכסוי של הקדרה מסביב, ומתבשלים מחום הקדרה שהיא על האש שיש בה בשר-חמין אין צריך להמתין שש שעות, ואין צריך הדחה וקנוח: והמחמיר לעשות הדחה וקנוח בזה, תבוא עליו הברכה. |
שנייה | שלח | יד | אכל חלב, מותר לאכול אחריו בשר מיד, אך צריך לקנח פיו יפה בפת שילעסנו ויבלענו, אחר כך ידיחנו במים יפה, ואחר כך ירחץ ידיו יפה במים, ואז יאכל הבשר מיד.ואפילו אם אכל במזלג, צריך שירחץ ידיו. ונטילת ידיים זו שהיא בין אכילת חלב לאכילת בשר, צריך שתהיה לתוך כלי, כדין מים אחרונים, כמו שכתב מרן ז"ל באורח-חיים. ועיין "שיורי ברכה", אות יט. ואם אין לו מים, מותר לרחוץ בשאר משקים בשעת הדחק, וכמו שכתב "שיורי ברכה", אות טז. ואפילו אם רוצה לאכול בשר עוף אחר החלב, צריך קינוח והדחת פה ונטילת-ידיים , וכנזכר ב"בית יוסף" , אורח חיים. ואם אין לו פת לקנח בו פיו, יוכל לקנח בשאר פירות, חוץ מקמחא ותמרי וירקא. וצריך לקנח תחילה בפת, ואחר כך ידיח במים ובדיעבד אם הדיח ואחר כך קנח אין לחוש ועיין" שיורי ברכה",אות כ. וכן אם לעס ופלט ולא בלע, מהני בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי צריך לבלוע, ובלאו הכי איכא אסורא בפליטה משום הפסד אכלין, וכמו שכתב ב"פתחי -תשובה", סעיף קטן ה. |
שנייה | שלח | טו | כל זה שכתבנו - באוכל חלב קודם הבשר, אבל באוכל גבינה, אף-על-גב דמין שורת-הדין סגי בקינוח והדחה ונטילת-ידיים כדי לאכול הבשר מיד, מכל מקום כבר נהגו לשהות זמן ביניהם: ויש נוהגים לשהות שעה אחת, וגם שיהיה בסעודה אחרת: ויש שוהין שלוש שעות. והרבה גדולי ישראל נהגו להחמיר שש שעות, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שיורי-ברכה" , אות יג. ופה עירנו בגדד מורין כך: אם היא גבינה קשה שעבר עליה ששה חדשים או יותר שוהין שש שעות, ואם לא עברו עליה ששה חדשים, ממתין שעה אחת לכל חדש אחד: שאם עבר חדש ממתין שעה ואם שני חדשים ממתין שתי שעות, וכן על זו הדרך. והרב הגאון מורנו רבי מני נר"ו העיד, דאין מנהגם בעיר הקודש ירושלים ת"ו להמתין אחר גבינה כלום בין חדשה, בין ישנה. ודע, דהנוהגים להמתין בגבינה, הוא אפילו שלוקה או צלויה. ומנהג רבנו האר"י ז"ל מחמיר ביותר דכל אותו יום שאוכל גבינה אינו אוכל בשר: אשריו ואשרי חלקו. |
שנייה | שלח | טז | האוכל כחל, צריך להמתין שש שעות כדי לאכול חלב: והוא הדין אם אוכל כחל אחר חלב, נמי דינו כאוכל בשר אחר חלב. |
שנייה | שלח | יז | אין לשים עסה בחלב, אלא אם כן שינה צורת הפת ואם עבר ואפה בלא שינוי אם אינו דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, הכל אסור, ולא יועיל שנוי אחר אפיה, ולא יועיל לחלקו לבני אדם הרבה לאכלו בו ביום במהרה, יען שכבר נאסר מגזרת חז"ל. ופה עירנו עושין "סמבוסק" (כיסני בצק ממולא) שממלאים אותו בגבינה, ואין עושין בו שנוי מן סמבוסך הממולא בלוזים וסוכר ועין ב"תפארת אדם" שקיים המנהג הזה: אבל עסה שלשין אותה בחמאה או בחלב, ועושין אותה מיני–מזונות נוהגים פה עירנו לשנות צורת הפת, אפילו אם עושים מעט כדי אכילה אחת: ומנהג יפה הוא. ועד פה עירנו יע"א, אם עושים פת בחלב כדי למכור דבר יום ביומו, ועושים הרבה וגם אילו עושין צורתו משונה, שהוא נודע ונכר לכל שהוא של חלב: אך דא עקא, כי מהרי"ט ז"ל אוסר בעושין למכור אפילו על ידי שנוי, דחישינן לאורחין: ועין "פרי חדש" ו"חות- דעת" שהסכימו כן. ונראה לי דיש להמליץ בעדם: משום דזה הפת שעושין בחמאה, נרגש מן הריח שלו, ויש כאן כמה ספקות דמהרי"ט לא אסר בכהאי גונא דנכר מן הריח. ועין להרב "מזמור לדוד" ז"ל שכתב, בעיר מולדתו, שהיא עיר גדולה של חכמים וסופרים, נהגו היתר למכור בחנות וכתב טעם ההיתר, משום דנכרים בריח וטעם, עין שם. ועין "פרי-תואר" סימן צז, סעיף קטן ג, מה שכתב בהיתר המכר משום ספק-ספקא, יעוין שם. |
שנייה | קרח | א | אסור שנתערב בהיתר, אף-על-גב דמרן ז"ל פסק בסימן צח, במין באינו מינו סמכינן אטעימת גוי, בהיכא דאינו יודע שסומכין עליו המנהג פשוט דאין לסמוך על הגוי, וכמו שכתב מור"ם ז"ל, וכן המנהג ברור פה עירנו בגדד יע"א: אלא משערין בששים בין נתערב מין באינו מינו, בין נתערב מין במינו: ואפילו אם יש ששים לבטל האסור אם רואין שעדיין טעם האסור נרגש, כגון שהאסור מוטעם ביותר, הרי זה אסור: ועין "פרי חדש", ו"פרי תואר" סעיף קטן ד. |
שנייה | קרח | ב | אם האסור וההיתר שווים במשקל, דהיינו שהם ממין אחד, שאין האחד כבד בטבעו יותר מחברו נוכל לשער בשניהם במדידה או במשקל: אבל אם באחד יש נפוח וחלל יותר מחברו, אין לשער במדידה אלא במשקל, אם שוין בטבען, שאין אחד מהם כבד בטבעו יותר מחברו, צריך לשער באומד ומדידה. ולכן אם נפל חלב לתוך בשר או להפך, וכן אם נפל כבד לתוך התבשיל הרי אלו שווים בטבען, ומשערים במשקל: אבל אם נפל כף מתכת של חלב בן יומו לתוך תבשיל של בשר או להפך, אין לשער במשקל, כי המתכת כבד בטבעו כמה וכמה על בשר ומים, אלא משערים באומד ובכמות.וכיצד יעשה? הנה מנהגנו פה לשקול כף המתכת, ואם עלה מאה דרהם, נחשוב בחמישה עשר דרהם, ונצריך שיהיה בתבשיל שישים פעמים על חמשה-עשר דרהם. וכפי מה שחקרנו, צריך לחשוב כלי המתכת לגבי הבשר פחות מן חמשה-עשר דרהם לחומרא. ועין "פרי חדש", סימן צט,סעיף-קטן ו, ו"פרי תואר" שם, סוף סעיף-קטן ד, ו"שיורי-ברכה" שם, אות ב, ו"מנחת יאודה", כלל פה, סעיף קטן נח, ו"חוכמת-אדם", כלל נב, אות ג, ועוד אחרונים. ועיין "בית-דוד", יורה דעה, סימן מג, ו"פתחי-תשובה", סימן צח, סעיף קטן ב. וכתב הרב פרי-תואר", סימן צט שם, דאם האסור וההיתר שווים במשקל, כגון שהאיסור בשר בלא עצמות, וההיתר גם-כן בשר בלא עצמות טוב לשער על-ידי המשקל, שאז יצא השיעור מכוון ביותר. ועין "חינוך בית יהודה" סימן לג, ו"עבודת הגרשני" סימן ל, ו"מטה-יאודה" בסוף הספר. ודע כי העצמות הם כבדים מן הבשר, וכמו שכתב ב"שולחן גבוה", סימן צט, סעיף קטן י. והרב "בית-דוד", סימן מג, הביא מהרמב"ם דהחטים כבדים מן הקמח אחד משישה, והיין והשמן קלים מן המים אחד מן עשרים-ושבעה:וכתב בשם רבנו עובדיה ז"ל, דהן הגידין, הן העצמות, הם כבדים מן הבשר, עין שם: אבל החלב אשר בבשר, הוא שווה עם הבשר וכמו שכתב ב"שולחן גבוה". |
שנייה | קרח | ג | כף של חלב בן יומו שהגיסו בו בקדרה של בשר על האש אם אנחנו יודעין כמה חלב בלע זה הכף, כגון שהיתה כף חדשה, והגיסו בה כזית חלב בו ביום שתחבו אותה בקדרה של בשר צריך שישים בבשר כנגד כזית חלב, כיוון דלא ידעינן כמה בלע הכף מן החלב, בעינן כנגד כל כזית החלב. וכן הוא הדין אם זו הכף של החלב לא היתה בת-יומא קודם שהגיסו בה כזית החלב, דאז כל מה שבלעה קודם הוא לפגם, ואחר שהגיסו בה כזית החלב, תחבו אותה בבשר בו ביום או תוך מעת לעת דאין צריך לשער אלא כנגד כזית החלב לבטלו: אבל אם אותו הכף של חלב הם מגיסים בה חלב רותח בכל יום, דלא ידעינן כמה כזית חלב בלעה, אז צריך לשער כנגד הכף כולו: ורק אם של מתכת, צריך לשער בכמות הכף ולא במשקלו, והא על דרך שכתבנו לעיל, וכן אם הגיסו חלב הרבה בכף, דהיינו שהחלב היה מאה דרהם או יותר, והכף של מתכת אשר כמותו, נחשב בחמישה עשר דרהם או עשרים דרהם, ואחר-כך תחבו זה הכף בתבשיל של בשר אין צריך שישים אלא כנגד כמות הכף שהוא חמשה-עשר או עשרים דרהם, כי כיוון דלא ידעינן כמה בלע, אין לנו לומר שבלע יותר משעור כמותו, אלא אמרינן בלע ככמותו, ובעינן שישים כנגד כמותו. |
שנייה | קרח | ד | הא דאמרינן דצריך לשער כנגד כל כמותו של כף, הינו דווקא אם תחבו הכף בחלב שהיה מתבשל לבדו, דאז משערין שבלע הכף מן החלב שיעור כמותו, אבל אם היה העניין כף: שהיה מבשל בקדרה אלף דרהם מים או שאר רוטב של הצר, ונפלו לתוכה מאה דרהם חלב, דאז נבללו המים והחלב יחד, ואחר כך תחב שם כף חדשה או אינה בת-יומא בתוך הקדרה, וכמותו של זה הכף עולה מאה דרהם אף-על-גב דאמרינן שהכף בלע מן הקדרה כשיעור כמותו שהוא מאה דרהם, מכל מקום זה המאה דרהם אינם כולם חלב,אלא הוא לקחם מכיס השותפות, דהקדרה מעורבת מים וחלב, לכן צריך לחשוב מה שמגיע לכף מן החלב לפי חשבון, ועל זה החלק המגיע לו, צריך ששים לבטלו כשנפל אחר-כך בקדרה של בשר, ועין להגאון חיד"א ז"ל ב"שיורי ברכה", סימן צד, אות א, מה שכתב בשם מהר"ש עמאר ז"ל: ועין "כנפי-יונה", דף ע, עמוד ג, יעוין שם. ומה שהקשה הרב "ערך השולחן" ז"ל סימן צד, סוף סעיף-קטן ב על רבנו חיד"א ז"ל, אין זו קושיא, דהרב "פני- אריה ז"ל אירי בתבשיל גוש שפגע הכף בחלב עצמו קודם שנבלל: ומה שכתב עניין "נותן טעם" בא לפלפל ולהסביר לשואל דלא שיך בנדון דידן התר דנותן – טעם בר נותן-טעם: ולעולם גם הרב "פני-אריה"מודה בדין זה דמהר"ש עמאר ז"ל, דאי אפשר לומר שבלע הכף את הכול, אלא צריך לשער לפי חשבון. וכן שמעתי מהרב עטרת ראשי מו"ר אבי זלה"ה, שכך היה מורה הרב הגאון מו"ר זקני רבנו משה חיים זלה"ה בכמה עניינים לשער לפי חשבון, וכמו שכתב מהר"ש ז"ל, וכן אנחנו נוהגים עתה. ואם תשאל: למה לא נכניס הקדרה עצמה שבשלו בה הרוטב, שנפל בתוכו החלב, נמי בשותפות עם הרוטב, שנאמר: כשם שלקח הרוטב מן החלב, כך לקחה הקדרה גם-כן לפי שעור כמותה? הנה בדבר זה הארכתי הרבה בסיעתא דשמיא בספרי הקדוש "רב-פעלים" בתשובה, ופלפלתי בדברי הפוסקים, ובארתי העניין היטב בסיעתא דשמיא. |
שנייה | קרח | ה | אם תחב כף חולבת בקדרה של בשר על האש שתי פעמים צריך שתי פעמים ששים, דחשבינן לה כאילו תחב שתי כפות: אבל אם תחב ונודע דנתבטל בששים, וחזר ותחב פעם שנית, חוזר ומתבטל באותם ששים, ואף-על-גב דמור"ם ז"ל כתב דסגי בחד ששים,בנתחב שתי פעמים אנן בתר מרן ז"ל גרירן, דפסק שצריך שתי פעמים ששים. ואם תחב אותו יותר משתי פעמים יש סוברים בדעתו של מרן ז"ל, דסבירא לה דסגי בשתי פעמים ששים אפילו אם נתחב כמה פעמים: ויש סוברים דעת מרן ז"ל, בעינן ששים כנגד כל פעם בפני עצמה. על-כן בהפסד מרובה, סגי בשתי פעמים ששים כנגד כל הפעמים, יען דאיכא ספק-ספקא בזה, ובהפסד מרובה עבדינן ספק-ספקא כזה לסמוך עליו, אף-על-גב דספק האחד הוא כנגד מרן ז"ל. ואם השואל לא הגיד למורה כמה פעמים תחבו את הכף: יש אומרים שצריך המורה לשאול אותו, ויש אומרים שאין צריך המורה לשאול: ואנחנו מנהגנו שלא לשאול על זאת, משום דבעיקר הדין סובר מור"ם ז"ל ודעמה דסגי בפעם אחת ששים, אפילו תחבו הרבה. |
שנייה | קרח | ו | כף של חלב שתחבו אותו בקדרה של בשר יש אומרים דאין צריך לשער אלא כנגד מה שנתחב ממנו בתוך התבשיל, אבל חלק שלא נכנס בתוך התבשיל, אף-על-פי שהוא בתוך חלל הקדרה שיש שם הבל, אין צריך לשער כנגדו: ויש אומרים שצריך לשער גם כנגד החלק שבתוך חלל הקדרה: וסברה ראשונה עקר: וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדד, דאין משערין אלא כנגד הנתחב בתוך התבשיל דווקא. מיהו, אם הכף הוא של מתכת וליכא הפסד מרובה, משערין בכולו: דבמתכת אמרינן: חם מקצתו חם כולו: אבל אי איכא הפסד מרובה או שעת הדחק, לה אמרינן: חם מקצתו - חם כולו, לשער כנגד כולו, אלא משערין כנגד מה שנתחב בתבשיל דווקא, יען כי מרן ז"ל סתם בסימן צד, סעיף א כסברת המתירין, ולא הביא סברת האוסרין אלא בשם "יש מי שאומר": וכן בסעיף ו לא זכר סברת האוסרין כלל, ובסימן צח, סעיף ג, אחר שסתם כהמתירין, כתב: יש מי שמחמיר וכו' , דהינו לחוש בהפסד מועט דווקא. |
שנייה | קרח | ז | אם אומר השואל: ברי לו, עד כאן נתחב נאמין לדבריו, ולא אמרינן: כל מלתא דלא רמיא עלה דאנש, לאו אדעתה: ואפילו אם אשה אומרת כן נאמין לה: וכן המנהג פשוט פה עירנו.ובספרי הקדוש "רב-פעלים" הארכתי בעניין זה דכל מלתא דלא רמיא עלה דאנש, בכמה עניינים של דיני אסור והיתר,בעניינים שיש להסתפק בהם בדין זה, ובררתי בסיעתא דשמיא כמה עניינים. |
שנייה | קרח | ח | כף של חלב שתחבו אותה בקדרה של בשר על האש, ושער המורה שיש ששים בתבשיל שבקדרה לבטל הכף הנה, אף-על-גב דהקדרה והתבשיל מותרים, מכל מקום הכף עצמו אסור להשתמש בו בין עם בשר, בין עם חלב לפי שהוא בלועה מבשר וחלב: ואפילו עם שאר דברים שאינם לא בשר ולא חלב, כגון אורז וכיוצא, אסור להשתמש בכף זו שנעשתה נבלה, וצריכה הגעלה. |
שנייה | קרח | ט | כל דבר הבלוע בקדרה הן בשר, הן חלב שעבר עליו עשרים וארבע שעות, הוי טעם פגום, ואינו אסור מן התורה: ורק חז"ל אסרוהו לכתחילה ובדיעבד מותר. ולכן קדרה שבשל בה בשר, ואחר מעת לעת, דהינו אחר עשרים וארבע שעות, בישל בה חלב, הוי לה נותן טעם לפגם,והתבשיל מותר, מאחר שכבר עבר ובישל דהוי דיעבד: אבל הקדרה עצמה, אסור לבשל בה לכתחילה, לא בשר ולא חלב, אלא יגעילנה, ואחר הגעלה, מותר לבשל בה מה שירצה, וכן הוא הדין אם כסה הקדרה של הבשר בכלי של חלב שאינו בן יומו, דנאסר הכלי הזה: ואסור לכסות בו לכתחילה, הן בשר, הן חלב, אלא צריך שיגעילנו. ואם הקדרה של הבשר שבישל בה חלב, או הכסוי הזה של חלב שכסה בו הקדרה, הם כלי-חרס אין להם תקנה של מי-רגליים: אבל אסור להשהותם בביתו כמו שהם, גזרה שמא ישכח וישתמש בהם מיהו, אם הבשר הוא בשר עוף דאסורו מדרבנן, ואיכא הפסד מרובה אם ימכרנו לגוי, כגון שהוא כלי חשוב שקורין "פרפורי"(חרס בציפוי מתכת) יש להתיר בהפסד מרובה, ועין "חקרי - לב", יורה דעה, חלק א, סימן עח, ושאר אחרונים. מיהו, צריך להורות שיגעילם שלוש פעמים, כדין כל חרס באסור בישולי גויים, וכן אם הניח תבשיל בשר, אפילו של בהמה, בכלי שני של חלב שהוא כלי "פרפורי": ויש הפסד מרובה אם ימכרנו לגוי, מותר להגעילו שלוש פעמים ודיו: והינו דווקא אם התבשיל חם שהיד סולדת בו, אבל אם אינו חם כל-כך, אין צריך הגעלה. |
שנייה | קרח | י | כסוי הקדרה, דינו כקדרה עצמה: ואף-על-גב דיש מחמירין בכסוי טפי, וסבירא להו: אפילו אינו בן יומו, חשיב כבן יומו לדידן בני הספרדים, לית לן חמרא זו: ועין "פרי-חדש", סעיף ה. מיהו, אם הכסוי קצר מלמעלה, ויש בו חלל שאי אפשר להתקנח יפה, צריך ששים כנגד מקום הקצר, אף-על-פי שהכסוי אינו בן יומו: וגם זה יש להתיר בהפסד מרובה או שעת הדחק: ועיין "ערוך-השולחן". |