year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
ראשונה | משפטים | יח | אם לאחר שהתפלל התשלומין נזכר שטעה בתפלה ראשונה באופן שהדין הוא שצריך לחזור, חוזר גם התשלומין בתורת נדבה, חוץ משבת ויום טוב, דאין תפלת נדבה בשבת ויום טוב וכנזכר לעיל: |
ראשונה | משפטים | יט | אם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע הברכה, ולא מהני חידוש ושיחשוב בתורת נדבה, הואיל והתחיל בתחלה אדעתא דחובה, והוא הדין אם חזר התפלה על דבר שאין צריך לחזור מן הדין בעבורו, ונזכר באמצע התפלה שטעה בדין הרי זה פוסק אפילו באמצע הברכה: |
ראשונה | משפטים | כ | אם נתבלבל באמצע תפלתו ואינו יודע היכן הוא עומד, חוזר לראש התפלה, במה דברים אמורים? אם נתבלבל עד שלא סיים שלשה ראשונות, אבל אם ברור לו שסיים שלשה ראשונות כראוי ונתבלבל באמצעיות, דאינו יודע אם הוא עומד ב"אתה חונן" או בשאחריה, חוזר ל"אתה חונן", ואם ברור לו על ברכה מן האמצעיות שאמרה כהוגן וחתם בה, אז חוזר לברכה שהיא אחר אותה ברכה שברור לו שאמרה כולה כהוגן ועיין "חסד לאלפים": |
ראשונה | משפטים | כא | שליח ציבור שטעה בתפלת לחש באופן שצריך לחזור, יוצא ידי חובתו במה שחוזר התפלה בקול רם, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש: |
ראשונה | משפטים | כב | בזמן הזה אין מתפללין נדבה אלא רק לעת הצורך מה שמוכרח להתפלל משורת הדין, דאין לב האדם מכוין יפה מראש ועד סוף, וקרינן ביה "למה לי רוב זבחכם" (ישעיה א, יא), והלואי שיוכל להתפלל בתפילות החובה כראוי בכונת הלב: |
ראשונה | אמור | א | צריך כל אדם להזהר לבצוע הפת שמברך עליו המוציא במקום שנאפה יפה ששלט בו האש יותר, ורק זקן שאי אפשר לו לאכול במקום שנאפה יפה מחמת שהוא קשה אז יבצע ממקום הרך: |
ראשונה | אמור | ב | אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נב, ב) תכף לנטילת ידים סעודה, ועל כן אסור להתעסק בין נטילה להמוציא באיזה עסק, דנמצא בעסקו בו הרי זה מסיח דעתו מהסעודה, ואפילו עסק כל דהוא אם צריך לדקדק בו נמצא הוא מסיח דעתו דהיינו אפילו לראות מטבע אם הוא טוב או רע, או לראות המורה שעות לדעת כמה השעה וכיוצא בזה כי מאחר דצריך לדקדק הרי זה מסיח דעתו מסעודה בין נטילת ידים וסעודה ואסור, וכן יזהר שלא ידבר בין נטילה לברכת המוציא, ולא עוד אלא אפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך המוציא ויבצע, ובדיעבד מותר, וצריך להזהיר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב להמוציא כדי הילוך כ"ב אמה, וצריך זריזות רב כדי להזהר בכך: |
ראשונה | אמור | ג | הליכה מבית לבית, אפילו הילוך מעט אסור, וצריך להזהיר המון העם בזה כי לפעמים קופצים להביא מטפחת או מלח וכיוצא מחדר לחדר ובדיעבד שרי: |
ראשונה | אמור | ד | כתוב בספר כתר מלכות כתיבת יד: קודם כל סעודה יאמר "מזמור לדוד ה' רועי וכו'", שבו ז"ן תיבות, שלא יחסר מזונו ומזון הנפש, גם יאמר בקשת יהא רעוא מן קודם עתיקא קדישא וכו', ויאמר פסוק (שיר השירים ה, א) "באתי לגני וכו'" עד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" עד כאן. ונראה ודאי דכל זה יאמר קודם נטילת ידים, וגם נוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה", שקודם האכילה והבקשה גם כן יאמר קודם נטילה, אך העולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה לברכת המוציא, ואף על פי שיש מפקפקים בזה משום הפסק אין למחות בידם: |
ראשונה | אמור | ה | יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בם עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת, ואלו הם לא תחרוש בשור וחמור, ושדך לא תזרע כלאים, ולקט ושכחה ופאה, וביכורים, ותרומה, ומעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני, וחלה, וגם כנגד עשר מלאכות שיש מן החרישה עד האפיה כי בכל מלאכה נעשה בירור ניצוצי קדושה כנודע, לכך יש עשרה תיבות בברכת המוציא, ועשרה תיבות בפסוק "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהילים קמה, טו): |
ראשונה | אמור | ו | צריך לדקדק ולהדגיש בה"א של המוציא כאלו יש בתוך מלואה ה"א אחרת, לכן יאריך בה מעט ויגביהנה בקול כאלו מזכירה בפני עצמה כזה "ה-מוציא" כדי שיוכל לכוין במלואה ה"א אחרת וכנזכר בשער המצות לרבינו ז"ל, וכשיגיע לתיבת המוציא בהיותו מאריך בה"א אז יתן את הפת זקוף בין שתי ידיו ויגביהנו קצת, ויזהר לתת ריוח בין תיבת לחם ובין תיבת מן הארץ, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב: תניח שתי ידיך על הפת, ותכוין להשפיע מכל העשר ספירות על המלכות הנקראת לחם, ותדגיש הה' דהמוציא, ובמלת המוציא תגביה שתי ידיך והלחם באמצע עד כאן לשונו, ואם יש לו בית יד (כפפות) צריך להסירו בברכת המוציא דצריך שתהיינה ידיו ממש על הפת: |
ראשונה | אמור | ז | לא יבצע ממקום שנתחברה בתנור עם חברתה דמחזי כחסר, גם לא יבצע במקום סדק ואפילו שנאפה אותו מקום יפה יותר, ובעל הבית הוא עצמו בוצע אע"פ שיש אורח גדול ממנו, ומיהו יכול לחלוק כבוד לאורח שיברך הוא ברכת המוציא וכן נוהגים: |
ראשונה | אמור | ח | לא יבצע פרוסה קטנה פחות מכזית שנראה כצר עין, ולא יותר מכביצה שנראה כרעבתן, במה דברים אמורים בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת אפילו אוכל לבדו שרי לבצוע גדולה לכבוד שבת, וכן בחול אם אוכל עם בני ביתו מותר לבצוע גדולה כדי ליתן מן הפרוסה הזאת שבוצע לכל אחד ואחד כזית, ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע, לפיכך הבוצע יטעום תחילה ואח"כ יחלק למסובין: |
ראשונה | אמור | ט | הבוצע להוציא המסובין ידי חובתם יברך בקול רם בנחת כדי שישמעו המסובין את הברכה כולה בלתי חסרון תיבה אחת, ויזהר שיכוין להוציאם ידי חובתם וגם הם יתכוונו לצאת ידי חובתם בברכתו, ויש חסידים מדקדקין בכל ברכה אשר יברכו להוציא בה אחרים ידי חובתם שיאמרו בפיהם בפירוש קודם הברכה "הריני מכוין להוציא ידי חובה כל השומע קולי בברכה זו", והוא מנהג יפה כי יזדמן שהאדם לבו טרוד ואינו מכוין ואם ירגיל בכך בודאי יכוין, גם המסובין יהיו נזהרים לענות אמן בקול רם שגם המברך יכוין לאמן שאומרים ויוצא ידי חובת אמן, ואורח שראה בעל הבית מברך ברכה חטופה וקטופה, או שחושש שאינו מכוין עליו אז יברך האורח לעצמו בלחש על הפרוסה בהצנע כדי שלא ירגיש בעל הבית מפני דרכי השלום, וכן הענין בבן הסומך על שלחן אביו שיעשה כך אם נצרך לכך: |
ראשונה | אמור | י | מצוה להביא מלח ויטביל הפת שלוש פעמים במלח כי כן צריך ע"פ הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר שלוש פעמים הוי"ה שהם שלשה חסדים, והם ממתקים שלשה גבורות הרמוזים במלח שהם גם כן מספר שלוש פעמים הוי"ה כמנין מלח, ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח אחר כך יטבול בו שארית הפרוסה ג"פ. וראוי שיניח המלח על השלחן עד אחר ברכת המזון דהשולחן דומה למזבח וכתיב (ויקרא ב, יג): "על כל קרבנך תקריב מלח", וגם הוא מסוגל להגן מן הפורעניות ויש נוהגין להניח על השלחן כלי שיש בו אזוב וכן כתוב בשם רבינו האר"י ז"ל, ומנהג יפה ונכון הוא דהאזוב הוא בסוד היסוד ההנקרא צדיק סימן לדבר וצדיק על שלחן יבא, ועיין בזוהר הקדוש האזינו דף רצ"ט ובביאור שם בענין האזוב יעוין שם: |
ראשונה | אמור | יא | יזהר שלא יזרוק הפרוסה לפני המסובין אלא יניח לפניהם עד מקום שידו מגעת, ולא יתן הפרוסה ביד המסובין דאין נותנים ביד אלא לאבל בר מנן, ועל כן יזהר בזה גם בבנים הקטנים שלא יתן הפרוסה בידם אלא יניח לפניהם והם נוטלים: |
ראשונה | אמור | יב | לא יתן לבהמה חיה ועוף אפילו הטהורים מן הלחם שבירך עליו המוציא, ולטמאים לא יתן לחם ושום מאכל מן הבא על השולחן כלל, וכן יזהר שלא יתן לעכו"ם מאכל מן השולחן ואפילו ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, ורק אם יש חשש איבה לית לן בה, מפני שהשולחן עומד דוגמת המזבח דשלחנו של אדם מכפר עליו (מנחות צז.) לכך יזהר בזה: |
ראשונה | אמור | יג | אין רשאי הבוצע לבצוע אלא עד שיכלה אמן מרוב המסובין, ואחר הברכה והבציעה יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואפילו אמן דקדיש לא יענה עד שיטעום ובשום אופן לא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח בדברים חיצונים צריך לחזור ולברך, ואם שח בדברים השייכים לסעודה אע"פ דלא שייכי לברכה כגון שאמר הביאו מלח וכיוצא אין צריך לחזור ולברך ולכתחילה יזהר אפילו בדברים השייכים לברכה שלא ישיח עד שיאכל: |
ראשונה | אמור | יד | אפילו שהכניס המאכל לפיו ולועסו כל עוד שלא בלע לא ישיח, ומכל מקום אם שח קודם שבלע אפילו בדברים חיצונים אין צריך לחזור ולברך, ולכתחילה נכון להזהר שלא ישיח כלל עד שיגמור לאכול כזית מפרוסת המוציא: |
ראשונה | אמור | טו | אם אמר תנו מאכל לבהמה הרי זה חשוב דברים השייכים לסעודה, מפני דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ואם אמר תנו מים לבהמה יש להסתפק וכנזכר בחסד לאלפים סימן קס"ז אות י' ועיין באחרונים על כן בכהאי גונא טוב שיהרהר הברכה בלבו: |
ראשונה | אמור | טז | אם שח הבוצע בדברים חיצונים שדינו לחזור ולברך והמסובין לא הפסיקו יצאו ידי חובתם, ואוכלים, ואין צריכים לכוין לברכה שניה של הבוצע, ואם שחו המסובין לאחר שטעם הבוצע קודם שיטעמו הם יש פלוגתא בזה וספק ברכות להקל, ולכן יהרהרו הברכה בלבבם ויאכלו: |
ראשונה | אמור | יז | יש נוהגים לאכול שיירי פרוסת המוציא בסוף הסעודה משום חיבוב מצוה וכדי שישאר טעם המוציא בפיו וכתיב ברוך טנאך ומשארתך ויש בזה תיקון לפגם הברית ומנהג יפה הוא, אך בתנאי דקים ליה בנפשיה שלא ישכחנה דאם שכח ולא אכלה מאי אהני ליה ואדרבה מגרעות נתן ועיין בכף החיים סימן כ"ג אות י"ג, לכך השכחן לא ינהוג בכך. ועל כל פנים יזהר האדם לאכול חתיכת פת מעט מן השלחן סמוך ממש לנטילת מים אחרונים: |
ראשונה | צו | א | קודם ליל ארבעה עשר צריך לכבד כל החדרים והבתים שבחצר, וגם האשה תעיין היטב בכל הבגדים בכיסים שלהם אולי הניחו בהם חמץ, ואפילו על הספק צריכה לבדוק ולראות, ואז בתחלת ליל ארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר אחר צאת הכוכבים תכף ומיד, ויטול ידיו קודם שמברך על הבדיקה וכנזכר באחרונים ז"ל: |
ראשונה | צו | ב | צריך לבדוק לאור נר אחד של שעוה, ולא יביא שנים הגדלים או דבוקים ביחד דהוי כאבוקה, ואין בודקים לאור האבוקה, והנרות שאין בודקין בהם נתנו בהם סימנא חשש"א בעלמא שהוא ראשי תבות חלב שומן אבוקה ועיין "מועד לכל חי", והנרות הבאים בזמן הזה לעירנו מערי אירופא הם של חלב ואין מדליקין בהם: |
ראשונה | צו | ג | צריך לבדוק בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ, ולא יקוץ בבדיקתו אף על גב שיש לו טרחא גדולה שכותלי הבית בנויים באבנים קטנים ואין עליהם טיחה, כי מצוה זו היא גדולה מאד ולפום צערא אגרא, ויבדוק במקום קיבול העשוי בבנין הכתלים שקורין בלשון ערבי בשם רוואזי"ן (אדני חלון ובליטות קיר) וכיוצא בזה, ואם שכח או נאנס ולא בדק בלילה יבדוק ביום תכף ומיד אחר תפלת שחרית, ותהיה הבדיקה לאור הנר, ורק באכסדרה שאורה רב אין צריך נר: |
ראשונה | צו | ד | לא יתחיל שום מלאכה, ולא יאכל עד שיבדוק, וטעימא בעלמא לאכול פירות, או פחות מכביצה פת מותר קודם בדיקה, וגם אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק: |
ראשונה | צו | ה | קודם בדיקה יברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביעור חמץ", לפי שהבדיקה היא צורך הביעור. ואף על גב דמצוה זו היא באה מזמן לזמן אין מברכים עליה שהחיינו. מיהו כתבו האחרונים אם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש יברך שהחיינו ויכוין לפטור גם מצוה זו. ואם שכח ולא בירך על ביעור חמץ יברך כל זמן שלא סיים הבדיקה. ואם בודקים עמו בני הבית יברך הוא לבדו ויתכוונו הוא והם לצאת ידי חובה, ולא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ואם דיבר שלא מענין הבדיקה צריך לחזור ולברך, וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה. ויצניע תחלה החמץ שיש לו, בעבור אכילתו ויכפה עליו כלי: |
ראשונה | צו | ו | המנהג שמוליכין עם הבודק קערה שנותנין בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ויש נוהגין לתת עשרה פתיתי חמץ בזויות הבית קודם בדיקה כדי שימצאם הבודק ויבערם, ופה עירינו בגדאד נוהגין להניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם דהשטן וגונדא דיליה מתקנאין במצות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח לדחות המשטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השלחן, ועוד טעם אחר דעושין כן לסימנא טבא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה, דהמלח הוא סימן לקיום דכתיב "ברית מלח" (במדבר יח יט) שהוא דבר המתקיים: |
ראשונה | צו | ז | אחר הבדיקה בלילה מיד יבטלנו ויאמר "כל חמירא וכו' דלא חזיתיה וכו' ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", וצריך שיבין מלת "חמירא" שם הכולל חמץ ושאור, גם יבין דהביטול הוא שעושהו הפקר ואין לו רשות בו, ויאמר הביטול שלשה פעמים כמו שכתוב ב"מחזיק ברכה": |
ראשונה | צו | ח | החמץ אסור באכילה ביום ארבעה עשר מארבעה שעות ולמעלה, אבל בהנאה מותר בשעה חמישית גם כן, ואלו הם שעות זמניות, ונחשוב אותם מעמוד השחר, ואחר אכילתו ינקה שיניו בחתיכת עץ דקה, שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניים כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר נקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו, מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה בלישה ואפיה ובכל הלכות פסח, והנה בליל פסח אחר שישן חלם דאומר לו אדם אחד "אוי לו שאכל חמץ משהו", ויקץ ויתמרמר מאד ויבך בכי גדול וחזר וישן מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו ואומר לו "זה החמץ שאכלת הוא שנשאר בין השינים פירור קטן חמץ מאכילה שאכל בערב פסח בבוקר, ובעת שהיה אוכל ולועס המצה בלילה נפרד אותו פירור מבין השיניים ונדבק במצה ואכלו עם המצה", על כן, כמה וכמה צריך האדם לשום לבו דבר זה להזהר בנקוי שניו היטב: |
ראשונה | צו | ט | מי שיש לו חמץ בחנותו ואי אפשר לפנותו מחנותו למכרו לגוי שצריך למכרו בעודו בחנות לגוי, יזהר למכרו כפי הדין שיקבל מן הנכרי מעות ויאמר לו בפירוש שהוא מוכר לו כל החמץ פלוני שיש לו בחנותו, וגם הוא מוכר כל הכלים שמונח בהם החמץ, כי היכי דלא להוי ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה, וימסור לו כל המפתחות של החנות ויאמר לו בפירוש שהוא מוסר לו המפתחות כדי שיכנס לחנות בכל עת שירצה ויעשה בחמץ שבתוכו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו בלי שום מוחה שבעולם מיהו עדיף טפי שלא יעשה דרך מכירה אלא דרך מתנה, שיתן במתנה גמורה ושלמה את החמץ ואת הכלים שמונח בהם לנכרי, וימסור לו את המפתחות של החנות כדי שילך הנכרי ויעשה בחמץ כחפצו ורצונו, מפני שדרך המתנה היא יותר נכונה, דהמכירה אינם עושים כתקנה, וכל זה יעשה בבוקר תכף אחר תפלת שחרית בכדי שלא ישכח מחמת טרדא, ואף על פי שזה הגוי מחזיר לו הכל אחר הפסח ואינו נהנה כלום, אין בכך כלום כיון דבאמת הנכרי קנה כל זה כפי הדין:ואותם שיש להם מיני מתיקה שיש בהם קמח לא ישהו אותם בבית, אלא ימכרו לגוי או יתנו אותם לו במתנה גמורה, ואף על פי שהגוי מחזיר אותם להם אחר פסח, וכן אותם שיש להם דגן שקורין בורג'יל (חטה חלוטה וגרוסה), וכן משקה שקורין "בירה" צריכין למכור לנכרי או ליתנם לו במתנה גמורה ויקחם אצלו לבית. ואם שכחו ולא מכרום או לא נתנום במתנה לנכרי קודם פסח, ועבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אחר הפסח. אבל, סוכר הבא מערי אינדיא (הודו) וכן קנד (גושי סוכר שקוף) הבא מערי אירופא וכן מתוק שקורין נבאת (גושי סוכר בדמות בקבוק) מותר להשהותם בבית בפסח ורק אין אוכלים מהם בפסח. ומי שיש לו חמץ בספינה או בשיירה ימכרנו לנכרי במעות ובשטר, ויבא אצל המורה ללמדו נוסח השטר איך הוא: |
ראשונה | צו | י | אחר שגמר אכילתו ביום ארבעה עשר ישרוף הוא בכבודו ובעצמו את חמץ הנשאר דמצוה בו יותר משלוחו, אבל אסור לזרוק החמץ ברשות הרבים משום בזיון, וגם יש בזה חילול השם בעיני הגויים, והמנהג לשרפו בחצר בערבה של "הושענא", ועיין "חיים לראש" דף יב ואחר שריפתו יבטלנו מיד ויאמר "דחזיתיה ודלא חזיתיה וכו'", ויאמר הביטול שלשה פעמים, ולא יבטלנו קודם שרפה, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ואם לוה ככר קודם פסח, מוטב להחזירו קודם פסח ואם לא החזירו קודם יחזירנו אחר פסח ואין בזה חשש, ואם לא יחזירו יש בזה משום גזל: |
ראשונה | צו | יא | הלובש כתונת חדשה ממין הבגדים שיש בהם חמץ נוקשא שקורין בערבי נשא (עמילן חטה), צריך לכבסה קודם פסח היטב היטב, שישרה אותה במים קודם כבוס כדי שיוכל להעביר את זה ה"נשא" ממנה על ידי כבוס וילבשנה במועד, שאם תשאר בזה ה"נשא" שבה אז קרוב הדבר שיבא זה ה"נשא" בתוך פיו במועד בזמן שהחמץ אסור במשהו, יען כי דרכן של בני אדם ככשחוגרין מכנסיים בבית הכסא לאחוז הכתונת בשיניהם, וגם לפעמים מקנח פיו וכן שיניו בכותנתו, וכן יזהרו לכבס קודם המועד מטפחות החדשות באים מערי אירופא שגם אלו יש בהם חמץ נוקשא שקורים "נשא", וכן יכבסו המפה שפורסין על השלחן שאוכלין עליו שיש בה "נשא", וכן בבגד שפורסין על המטות כשיושבין עליהם בסעודתם בשלחן, שיזדמן חתיכת לחם לחה או פרי לח שנופל עליה וקולט מן ה"נשא" הנזכר וטועם אותו בפיו וכן כיוצא בזה: |
ראשונה | צו | יב | לא ישתמש בכלים של חמץ בפסח בלי הכשר, וכפי תשמישו הכשר שלו שאם נשתמש בו חמץ ברוטב ברותחין, הכשרו על ידי הגעלה במים רותחין, ולא יכניס הכלי תוך המים אלא רק אם הוא רותח, ואם נח מרתיחתו יבעיר עוד אש וירתיחו המים או יגעיל בהם, וטוב להשהות מעט את הכלי בתוך הרותחין די שיכנסו הרותחין לתוך עובי הכלי וכדי יציאת הגיעול לחוץ וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל, ודוקא שהיה מועטת ישהה אותם, אבל לא ישהה הרבה, וקודם ההגעלה ישופם היטב ויעביר מהם כל חלודה, ואם יש גומות שאי אפשר לנקות החלודה משם צריך ליבון במקום הגומות, וגם ידות הכלים צריך להגעיל, ויזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לכמה תנאים, ואפילו המגעיל קודם שעה חמישית יזהר שלא יהיו הכלים בני יומן, משום דלא לחלף בכלי של איסור, כי בשאר ימות השנה אין להגעיל כלי של איסור אלא אם כן אינו בן יומו, והמגעיל על ידי צבת יגלגל הכלי, וגם כסוי הקערה צריך הגעלה:וכתוב בשער טעמי המצות פרשת עקב אזהרה מרבינו האר"י ז"ל: ראוי ליזהר שלא ללבן הכלים של נחשת עם בדיל המותך כדרך העולם להשתמש בהם מצה עד שיגעילם תחלה, לפי שזה הבדיל שהותך עליו נעשה קליפה על הנחשת ומונע פליטת החמץ מתוכו אם יגעילוהו אחר כך, והליבון בבדיל עצמו אינו מועיל לפי שהליבון נתנו לו חז"ל שיעור שיותזו ממנו ניצוצות, וליבון הבדיל לא יתלבן שיעור נתיזת נצוצות, ולכן יותר טוב להגעילו תחלה לפלוט החמץ, ואחר כך ילבנהו הגוי לפניו בבדיל, ויזהר שלא יכבה הכלי אחר כך במים שלפני האומן שבהם מכבה הכלים של חמץ עד כאן דבריו יעוין שם, ופה עירינו יע"א לא נהגו בכך אלא מלבנים כלים שמשתמשים בהם בחמין כל השנה בבדיל תחלה, ואחר כך מגעילים אותם להשתמש בהם בפסח, ואין אנחנו מוחין בהם, מפני דפה עירנו אין דרכם לבשל בכלים אלו בשאר ימות השנה חמץ גמור בעין כתבשיל שיש בו פת וקמח, ורק במחבת דרכם לטגן בה עיסה מקמח, ואפילו הכי אין זה רוב תשמישה, ולכן אין אנחנו מוחים בהם לעשות על פי אזהרת רבינו האר"י ז"ל הנזכרת, אך ודאי ירא שמים צריך להזהר בכך, וכן בכלי שנאסר משום בשר בחלב, וכן שאר כלי איסור שרוצה ללבנו בבדיל ולהגעילו, שצריך ליזהר כל אדם בזה להגעילו תחלה ואחר כך ילבנו בבדיל, כמו אזהרת רבינו האר"י ז"ל הנזכרת: |
ראשונה | צו | יג | נהגו לשטוף הכלים בצונן אחר הגעלה, כדי שלא יבלע הכלי מן לכלוך מים רותחין שעל גביו, כי פליטת הכלי נתערב ברותחין, ואף על פי שנתבטל בששים אף על פי כן נהגו לכתחילה להעבירו על ידי שטיפה בצונן וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, ו"לבוש" כתב טעם אחר בזה: |
ראשונה | צו | יד | כלים שנשתמשו בהם על ידי האור ביובש, כגון שפודים ואסכלאות שקורין בערבי "סג'את" (רשתות ושפודי מתכת לצלי) שנשתמשו בהם חמץ, צריך ליבון להכשירם לפסח, ולא מהני להו הגעלה, והמחבת שמטגנים בה די בהגעלה, אבל מורנו רבי משה ז"ל כתב צריכה ליבון והמחמיר ללבנה תבוא עליו ברכה, מיהו אין צריך ליבון רב שיהיו ניצוצות נתזין ממנה, אלא די בליבון שיהיה הקש נשרף עליה מבחוץ, וכלי חרס אפילו אותם המצופין שקורין "פרפורי" (בציפוי עופרת) שמשתמש בהם רותח דכלי שני, לא יועיל להם שום הכשר, אלא ינקם היטב ויצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעה להשתמש בהם בפסח, וקערות שהם כלי מתכות שהם מצופים בהיתוך זכוכית אין להגעילם, וכל כלי הזכוכית שנשתמש בהם בצונן, אפילו שנשתמש בהם משקה העשוי משעורים שהוא הנקרא "בירה", יש להם היתר להשתמש בהם בפסח על ידי עירוי שימלאם מים וישארו בהם כ"ד שעות, ואחר כ"ד שעות ישפכם ויחזור וימלאם מים חדשים ויהיו גם כן בהם כ"ד שעות, וישפכם ויחזור וימלאם עוד מים חדשים שיהיו בהם כ"ד שעות, ובזה מותרים להשתמש בפסח, מפני שבליעתם בתחילה היתה בצונן: |
ראשונה | צו | טו | בשאר ימות השנה אם לוקח כלי מתכות ישן מהגוי צריך להגעילו תחילה, ואחר כך יטבילנו, ויברך "על טבילת כלי", ואם הם שני כלים או יותר יברך "על טבילת כלים" כן המנהג פה עירנו יע"א, ודלא כמאן דאמר דיברך "על טבילת כלים" אפילו אם מטביל כלי אחד, והכלים שמכניסים בהם יין או שכר לקיום שקורין בערבי "קראריב" (מיכלי זכוכית גדולים) דינם ככלי מתכות, ואם קנה חדשים יטביל אותם ויברך כסברת הרב "בית דוד" ז"ל, ודלא כהרב "מטה יאודה" ז"ל כן הסכים עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה וכן הנהיג פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות, וכן היה דורש ברבים בכל שבת הגדול, וכן היה דורש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בכל שבת הגדול, וכן אני העבד דורש בכל שבת הגדול בעזרת השם יתברך, נמצא המנהג בזה ברור ויציב ואין כאן חשש ספק בברכות להקל: |
ראשונה | צו | טז | אין לשין אלא במים שלנו, ושואבים אותם סמוך לבין השמשות, או בין השמשות, וכתב הרב הגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל ב"חיים לראש": זמן המוגבל לשאיבה הוא עשרה דקים קודם קריאת ה"מגרב" (הערב), באופן דכיון שנעשה שתים עשרה שעות בשלימות וקרא "המגרב", אז תכף ומיד יפסיק מלשאוב עוד. יעוין שם, ואסור לשאוב לכתחילה למצת מצוה על ידי גוי ויזהר לרחוץ ידיו קודם שישאוב ויאמר בפיו "הריני שואב מים לשם מצת מצוה": |
ראשונה | צו | יז | טוב שלא תגע אשה נדה במים ששואבין למצת מצוה וכמו שכתב ב"חיים לראש", ויזהרו לכסות פי הכד יפה שלא יפול דבר לתוכו, ואם מניחם בלילה בגג יזהר להורידם קודם הנץ החמה, שמא ישכחם ותזרח עליהם השמש, או שמא יהיה יום מעונן דיומא דעיבא כוליה שמשא, ואם יש לו אכסדרא טוב להניחם בלילה באכסדרא: |
ראשונה | צו | יח | הן למצת מצוה הן לשאר מצות צריך להזהר שלא ילושו קודם עמוד השחר, יען שצריך להמתין על המים שיעור לילה אחת על כל פנים ואחר כך ילושו בהם, ובערב פסח אם מוכרח ללוש קודם עלות השחר מחמת הרבוי, צריך שישאוב את המים בין השמשות של ליל שלושה עשר, אבל אם שאבם בבין השמשות של ליל ארבעה עשר אין ללוש באלו המים קודם עמוד השחר דצריך על כל פנים לילה אחת, אף על פי דיש מקפידים להצריך שתים עשרה שעות מעת השאיבה, הנה בשעת הדחק ולצורך גדול יש לסמוך על אותם דסבירא להו דסגי בלילה אחת אפילו אין בה שתים עשרה שעות, וצריך להזהיר כשמוציא מים מן החבית ליתן ללוש בהם שלא יכניס ידיו בתוך המים, כי הידים חמין הם ומחממין את העיסה וכמו שכתב רבינו זלמן ז"ל בשולחן ערוך, גם צריך להזהר שלא ילוש הקמח אחר הטחינה אלא עד שיעבור עליו כ"ד שעות, משום דמרתח על ידי הטחינה: |
ראשונה | צו | יט | אין לשין לפסח עיסה גדולה יותר מן תק"כ (520) דרה"ם, ויותר טוב ללוש אותה פחות מן תק"כ (520), ושיעור עיסה שחייבת בחלה הוא קמח משקל שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם, כי כן עולה מ"ג ביצים וחומש ביצה למשקל הביצה י"ח דרה"ם, וכנזכר בפוסקים ועיין "חיים לראש" דף ק"י יעוין שם, ומאחר שאנחנו נזהרים שלא יהיה בעיסה שלשין לצורך הפסח שיעור החייב בחלה, לכן טוב להניח כל המצות אחר אפיה בסל אחד והסל מצרפם לחלה, ואז מפריש חלה ומברך, ואם אין לו סל או תיבה אחת לצרפם, בתוכה, יניח המצות במקום אחד ויפרוס עליהם מפה שלא יתגלה מהמצות כלל ויפריש חלה, והברכה של החלה היא "אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש חלה תרומה", ואף על פי דיש מי שכתב הנוסח הוא "תרומה חלה", המנהג פה עירנו לברך "חלה תרומה", וכן היו דורשים עטרת ראשי הרב מורי זקני זלה"ה, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בציבור בכל שבת הגדול, ושמעתי שכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב: |
ראשונה | צו | כ | אם שכח ולא הפריש חלה קודם יום טוב, ונזכר ביום טוב אין מפרישין חלה ביום טוב כמו שכתוב בשולחן ערוך סימן תק"ו, כיצד יעשה? יאכל בלא חלה, וישייר מצה אחת עד מוצאי יום טוב ויפריש חלה מאותה מצה, דחלת חוצה לארץ אוכל ואחר כך מפריש, ואף על פי שיש אומרים דלא אמרינן בחוצה לארץ אוכל ואחר כך מפריש אלא דוקא בהיכא דהוה בהו שיעור חלה בעודה עיסה, אבל אם לא היה בעיסה שיעור חלה, אלא אחר כך צירפם בכלי אחד ונתחייבו בחלה לא מהני בה לשייר מצה אחת להפריש ממנה חלה במוצאי יום טוב, אלא צריך שישייר מעט מכל מצה ומצה כדי לתרום מן המוקף, הנה העליתי בספרי הקטן "מקבציאל" העיקר כסברת החולקין דסבירא להו גם בכהאי גוונא דלא היה שיעור בעיסה תחלה, אלא שאחר אפיה נתנם בכלי לצרפם, מהני לאכול מהם קודם הפרשת חלה, ורק אחר כך ישאיר מצה אחת ויפריש ממנה חלה, על כן אם שכח ולא הפריש קודם יום טוב יסמוך על סברה זו לאכול ולהפריש אחר כך ממצה אחת ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל הלכות פסח סימן תנ"ז סעיף י' וי"א יעוין שם: |
ראשונה | צו | כא | אחר שיברך ויפריש יאמר בפיו הרי זו חלה, כדי שיקרא לה שם בפיו אחר הברכה, ואע"ג דאיכא רבים דסבירא להו דלא בעינן לקרא לה שם, עם כל זה כיון דאיכא רבוותא דסבירא להו הכי, מאי הפסד יש באמירת ג' תיבות אלו למעבד אליבא דכולי עלמא, כן העליתי בס"ד בתשובה בספרי הקטן רב פעלים: |
ראשונה | צו | כב | הרא"ש ז"ל היה משתדל בעשיית מצת מצוה בכבודו ובעצמו, וכן ראוי לכל אדם לעשות, ואמר רבינו האר"י ז"ל המטריח עצמו במצת מצוה עד שמזיע יועיל לתיקון קרי, והלש אחר איסור חמץ יאמר בתחלת הלישה כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים יהיו הפקר כעפרא דארעא, והמנהג להצניע הלולבין להסיק בהם התנור לאפית מצת מצוה, והנה מצות מצוה זו מצוה מן המובחר ללוש ולאפות אותה בערב פסח אחר שבע ומחצה ועיין ברכי יוסף ז"ל: |
ראשונה | צו | כג | אם נמצא חטה במצה בעודה חיה, אם אינה מבוקעת יקח מן המצה כדי נטילת מקום, והמצה עצמה מותרת, ואם היא מבוקעת יאסור כל אותה המצה שנמצאת בה החטה אבל אם החטה נמצאת בעיסה אפילו מבוקעת, נוטל בה כדי נטילת מקום בלבד וזורקו לאש וכל העיסה מותרת, מפני שיש בזה הפסד מרובה וגם שעת הדחק וכמו שכתבתי בספרי הקטן מקבציאל: |
ראשונה | צו | כד | אסור לעשות מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה אפילו בחנם. וצריך להסתפר קודם חצות, ואם שכח קודם חצות יסתפר אחר חצות ע"י גוי, אך צריך שיעמיד ישראל על גביו לראות מתחילת תספורת עד הסוף, ואפילו קציצת הצפרניים טוב להזהר לקוץ אותם קודם חצות: |
ראשונה | צו | כה | הבכורות אפילו הם כהנים או לויים מתענים בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאדם ודוקא הזכרים אבל הנקבות לא נהגו להתענות, והזכר אפילו נולד אחר נפל גם כן יתענה, והנולד אחר ולד שמת תוך שלשים יום וכלו לו חודשיו לא יתענה, דיש לסמוך בזה על הגאון שבות יעקב והגאון דגול מרבבה דמקילין בזה, ואם הבכור עצמו היה חתן או אבי הבן או סנדק מותר לאכול ואין צריך לפרוע תעניתו אחר החג, אבל אם נזדמן לו פדיון שפודה את בנו אין לאכול, ויש נוהגים דהחתן מזמין את הבכורות לסעוד בו ביום אצלו בסעודת חתן, וכן אבי הבן בסעודת מילה ואין אנחנו מוחין ביד הנוהגים בכך, מיהו אינו יכול להזמין הרבה אלא רק בצמצום להשלים העשרה ולא יותר ועיין חק יעקב, ובסעודת סיום מסכתא אם הבכור גמיר וסביר להבין מה שאומרים בעת הסיום מותר לו לאכול שם ועיין חיים לראש: |
ראשונה | צו | כו | אסור לומר בשר זה לפסח, אלא יאמר בשר זה ליום טוב, ואסור לאכול מצה בערב פסח, וגם בלילה של ערב פסח אין לאכול, אבל מצה מבושלת שבישלה קודם י"ד מותר לאכול בי"ד, כן העלתי בתשובה בס"ד בספרי הק' הקטן רב פעלים, ולא יאכל הרבה בערב פסח, כדי שיאכל בליל פסח לתיאבון משל למי שיזדמן אצלו אורח וכו': |
ראשונה | צו | כז | יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית דכל בני הבית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה, בפרט בהיות בני הבית מרובין ובמקומות אלו שהתולעים קטנים מצויים הרבה בירקות, מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחד, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך, אמרה לו לא מניתי אותם ולפי דעתי אי אפשר למנותם, אמר לה שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקיות אשר בצוארך אי אפשר להמנות, אמרה לו מה אעשה בני הבית מרובין ורוצין לאכול חזרת הרבה כי ערב להם, אמר לה תשובה זו לא תצילך ביום הדין, על כן שמעי לעצתי ותשליכי העלין שצריך להם בדיקה מרובה, ותקחי הקלחים דוקא וכן הכרפס תבדקי להם שיעור מועט לצאת ידי חובה דוקא. על כן בית שאוכליו מרובין ואין בודקים הרבה יעשו כן, ונוהגים שלא לאכול חזרת בערב פסח, וכן בחוץ לארץ אין אוכלים חזרת ביום ראשון של פסח: |
ראשונה | צו | כח | יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי שיקדש מיד כשתחשך דהיינו אחר צאת הכוכבים, וישתה בהסיבה כל ארבעה כוסות, וכולם צריכין מזיגה ויעשה המזיגה במים בשלש פסקות זו אחר זו, ובעל הבית ימזוג לו הכוס אחד מבני הבית דרך חירות, גם יקבל הכוס בשתי ידיו משתי ידיו של הנותן, גם אכילת כל ארבע כזיתות של מצה יהיו בהסיבה בין אנשים ובין הנשים בין הגדולים בין הקטנים, וההסיבה צריכה להיות על צד שמאל, ואפילו איטר מסב על שמאל כל אדם ודלא כמאן דכתב להפך: |
ראשונה | צו | כט | צריך לשתות רוב הרביעית בבת אחת דהיינו שתייה אחת ולא יפסיקנו בשתי שתיות, ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים יצא, ורק לא ישהה מתחילת שתיה עד הסוף יותר מכדי שתיית רביעית, ומשקל הרביעית הוא עשרים ושבע דרה"ם, ולכתחילה צריך שישתה כל הרביעית, אך בדיעבד אם שתה רוב רביעית יצא ידי חובתו, וכנזכר בפוסקים, ואע"ג דברכה אחרונה אין לברך בשותה רוב רביעית, משום דיש בזה פלוגתא וספק ברכות להקל, עם כל זה בליל פסח דאיכא ד' כוסות וברכה אחרונה שייכה לכולהו, אם בחד מנייהו או בתרי שתה רביעית שלם, יוכל לברך אח"כ ברכה אחרונה, אבל אם לא שתה בשום חד רביעית שלם לא יברך ברכה אחרונה על היין דספק ברכות להקל, על כן ידחוק עצמו לפחות בכוס אחד לשתות רביעית שלם, ואם יש בכוס כמה רביעיות צריך לשתות רובו, וכל הארבע כוסות צריכין שטיפה והדחה שירחצם מבית ומחוץ בכל פעם: |
ראשונה | צו | ל | מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלושה מצות ומרור וחרוסת וכרפס וזרוע וביצה, והחרוסת זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, לכך מניחים בתוכו אגוזים ושקדים, והזרוע זכר לפסח דבזמן בית המקדש היה מביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, והביצה זכר לקרבן חגיגה, ומנהגנו לעשות הזרוע צלי והביצה שלוקה במים, ואם שכח ולא צלה הזרוע בערב פסח מותר לצלותו בליל פסח, אע"ג דאין אוכלין צלי גם ביום ראשון וכמו שכתבתי בספרי הקטן מקבציאל, וצריכין להזהר בכל ביצים ששולקין בקדרה בפסח שירחצו תחילה במים צוננין בתוך כלי אחד בפני עצמן, מפני כי אצלינו אלו המוכרים את הביצים קונים אותם מן הערביים והם מניחים אותם עם הקמחים שלהם ונדבק על קליפתם קמח, לכך ירחצום היטב תחלה כי חמץ בפסח במשהו: |
ראשונה | צו | לא | נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון ולא יברך על נטילה זו, ואשרי הנזהר ליטול ידיו בטיבול משקה בכל השנה כולה, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה היה נזהר בכל השנה והיה מזהיר לכמה בני אדם בזה כי באמת מנהג העולם להקל בזה בשאר ימות השנה הוא בנוי על סברה יחידאה ועיין בשו"ת מטה יוסף ז"ל מה שכתב בזה: |
ראשונה | צו | לב | יקח כרפס פחות מכזית, שלא יתחייב בברכה אחרונה ויברך עליו בורא פרי האדמה, ויכוין לפטור המרור ויטבול אותו בחומץ ויאכלנו בלא הסיבה, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל וכן מנהגינו מזמן עטרת ראשי הרב הגאון מור זקני זלה"ה לאכלו בלא הסיבה, וטיבול ראשון זה שהוא כרפס בחומץ, הוא זכר לסיבת קושי השעבוד שהיה בשביל מכירת יוסף הצדיק עליו השלום ושהטבילו כתונת פסים שלו בדם ומכרוהו וגרמו צער ליעקב אבינו עליו השלום, וזה נרמז בכרפס והיינו אותיות "כר" הם סוף מכר ואותיות "פס" הם ראש "פסים", וטיבול שני שהוא מרור בחרוסת הוא זכר לקושי השעבוד עצמו שמררו חייהם במעשה הטיט הרמוז בחרוסת וכמו שכתבתי בזה בספרי הקטן מקבציאל ואע"ג שאמרנו שצריך ליקח כרפס פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה הנה אם שגה ואכל כזית צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות, ועם כל זה לא יברך על המרור בורא פרי האדמה יען דחשיב מצרכי הסעודה הבאים תוך הסעודה, ויזהר שלא יאכל כל הכרפס שיש בקערה אלא ישאר בקערה מהכרפס עד אחר המוציא, דצריך שיהיה סוד הקערה שלם עד לאחר אכילת מצה ומרור: |
ראשונה | צו | לג | יקח מצה האמצעית ויחלקנה לשתיים, ויתן חציה הגדול לאחד מהמסובין להצניעו לאפיקומן, וחצי הב' הקטן יניח בין שתי המצות השלימות, וכפי הסוד יחלקנה להאמצעית צורת ד"ו וציור של ו' יניח לאפיקומן וצורת ד' יניח בין המצות וכשאומר הא לחמא עניא יגביה הפרוסה, ויאמר הא בציר"י, ומנהגנו לכפול פסקא זו שלש פעמים, ואח"כ יצוה להניח הקערה בסוף השלחן, גם ימזגו הכוס ויניחו לפניו כדי שישאלו ויאמרו "מה נשתנה", וכשיתחיל לומר עבדים מגישים הקערה לפניו, וכשאומר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מנהג יפה לאחוז חצי המצה הטמונה לאפיקומן להראות לבני המסיבה שהוא זכר לפסח וכנזכר בספר תניא, וכשמגיע ל"מצה זו", יגביה המצה השלימה העליונה שלפניו לחבוב מצוה, וכן הוא הדין כשיגיע למרור זה, אבל כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין" לא יאחוז הזרוע בידו אלא יראנו בלבד, וכשיגיע להיא שעמדה, יאחוז בידו הכוס שמזגו לו, ויכסה הפת, ויזהר לכסות הפת בכל עת שלוקח הכוס בידו: |
ראשונה | צו | לד | יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות שלשתם ביחד משום לחם משנה, ויברך המוציא וישמיט השלישית וישאר בידו מצה העליונה והפרוסה, ויברך על אכילת מצה ויבצע מהעליונה והפרוסה כזית מזו וכזית מזו, וכל כזית הוא תשעה דרה"ם, ויטבלם במלח שלש פעמים ויאכלם בהסיבה, ויכניס שתי כזיתות אלו בפיו ביחד, כדי שיאכל משניהם בבת אחת ואם יש לו אונס שאינו יכול לעשות כן וירצה לפרר כל כזית פרורין קטנים להכניסם בפיו, אז יכניס פרורי כזית השלמה תחלה וכנזכר באחרונים. ואח"כ יקח כזית מרור וישקענו בחרוסת, וינער מעט מן החרוסת דבעי טעם מרור, ויברך על אכילת מרור ואין צריך הסיבה, ואח"כ תכף נוטל מצה השלישית ובוצע כזית ממנה וכורכו עם כזית מרור ומטבל בחרוסת, ואומר "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'" ויאכלם בהסיבה, ויזהר שלא ידבר דברים חיצונים בין אכילת מצה לאכילת הכורך, ולכן יאכלם בזה אחר זה תכף בלא עיכוב, ואח"כ סועד וגומר סעודתו בשמחה ובטוב לבב: |
ראשונה | צו | לה | אחר שגמר סעודתו יאכל בשמחה את האפיקומן השמור בתוך המפה זכר לפסח הנאכל על השבע, ולכן יזהר שלא יאכל הרבה בתוך הסעודה כדי שיאכל האפיקומן לתאבון, ויאכל ממנו שתי כזיתות למצוה מן המובחר, שהם: כזית אחד זכר לפסח וכזית אחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ואם הוא זקן או חלוש מאד וקשה עליו לאכול שתי כזייתות יאכל כזית אחד דוקא זכר לפסח, וצריך לאכול אותו במקום אחד, ולא בשתי מקומות, ואפילו בחדר אחד בשתי שולחנות אסור, ויזהר לאכלו קודם חצות, וטוב שגם ההלל יאמר קודם חצות, ולא יתנמנם באמצע אכילת האפיקומן, ואם הוא מסב לבדו על השולחן אפילו בתוך הסעודה קודם אכילת האפיקומן לא ישן ועיין שולחן גבוה ז"ל:אחר האפיקומן אין לאכול שום דבר, משום דבעינן שיהיה טעם האפיקומן בפיו עד שישן, ורק מים מותר לשתות, ויש מתירין בקהוו"א (קפה) ויש לסמוך עליהם לצורך גדול, ושתיית עשן, הסכים הרב חיים פלאג'י ב"חיים לראש" להזהיר בליל ראשון, אבל בליל שני התיר, ומה שקורין אותו אפיקומן הוא נוטריקון אפיקו מיני שלא יאכלו עוד, ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה פירש אפיקו מ"ן - ראשי תבות "מיין נוקבין" העולין מן מצות אכילת מצה ואכילה זו היא מצוה אחרונה ודברי פי חכמים חן: |
ראשונה | צו | לו | אם שכח ולא אכל האפיקומן עד שנטל ידיו, או אמר "הב לן ונבריך", יאכל אותו בלא ברכת המוציא, ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון אם לא שתה כוס שלישי, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ואם שתה כוס שלישי ואח"כ נזכר, הנה אם אכל תוך הסעודה מזאת המצה השמורה משעת קצירה שיעור כזית סומך על זה, ואם לאו אז אפילו אם לא נזכר אלא עד אחר ההלל יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויחזור ויברך על הכוס, ועיין בית דוד סימן רנ"ט דף ע' ושולחן גבוה סימן תע"ו סעיף קטן ח יעוין שם: |
ראשונה | צו | לז | חייב אדם לספר בנסים ונפלאות שעשה השם יתברך לנו ולאבותינו עד שתכריחנו השינה לישן, ואיתא בזוהר הקדוש (ר"מ פרשת בא) פקודא לספר ביציאת מצרים וכו' וקודשא בריך הוא חדי בהאי סיפורא, וכנש לכל פמלייא של מעלה, ואמר להון זילו שמעו האי שבחא דלתתא, ובהאי סיפורא בקעי רקיעייא ויהבי חילא למאריהון, ובזה כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח בפמלייא של מעלה שקב"ה משתבח בו כדכתיב (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר": |
ראשונה | צו | לח | צריך לומר קריאת שמע על המטה עם הפסוקים הנוהגים בכל לילה כסדר רבינו האר"י ז"ל, ואם הוא ניעור עד אחר חצות יאמר אותה מעט קודם חצות, ובחוץ לארץ כל הלכות לילה ראשונה נוהגת בלילה שניה, וצריך לברך שהחיינו בחוץ לארץ בשתי לילות הראשונים של פסח בקידוש, אבל בלילות האחרונים שהם יום שביעי ויום שמיני של פסח אין מברכין שהחיינו בקידוש, וכשאומרים שהחיינו בלילה הראשונה יכוין גם על אכילת מצה: |
ראשונה | צו | לט | העובר לפני הנחתום גוי בפסח לא יריח מפת חם, ומצאתי כתוב דאין מכין הכלבים בחג הפסח ובפרט ביום א' וביום ב' שבהם מספרים ביציאת מצרים, ואע"פ שאמרו רבותינו ז"ל על הכלב (שבת קנה:) "משח אודניה וחוטרא אבתריה", מסירין החוטרא מעליהם בפסח כי בליל פסח ביציאת מצרים כתיב לא יחרץ כלב לשונו ששמרו גזרתו יתברך באותה הלילה, דלכן אמרה תורה על נבלה לכלב תשליכון אותו: |
ראשונה | צו | מ | ישגיחו מוכרי הצימוקים בשקים שלהם שלא יהיה בשקים חמץ בעין - שדרכם להיות דבק בהם חמץ, מחמת שבמקום ההוא של הצמוקים דרכם להשתמש בהם בקמח ובא עליהם מים ומתלכלך השק בקמח שנעשה חמץ בעין, והמגדל תרנגולים יברר הלול שלהם מהשעורים, ויקנה להם קודם פסח דוחן או זורא (דורה) ויתחיל להאכילם מזה קודם שיכנס הפסח, ומותר לקנות תרנגולים בתוך הפסח ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות הזפק כלל, ואחר שחיטה יפתחנה תכף וישליך זפק לחוץ, ועיין בשיורי ברכה ובטוב עין, ופה עירנו יש כמה בעלי בתים שאין אוכלים תרנגולים בפסח משום גדר וסייג דחוששין פן ימצא בהם חיטין ושעורים, והרוצה לאכול תרנגולים מפני שיש לו סיבה הכרחית יעשה התרה על מנהג שלו וכנזכר בלב חיים חלק ב' סימן ר"ז: |
ראשונה | צו | מא | פה עירנו יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכול אורז בפסח מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורים, וצריך לבדקו תחלה פעמיים ושלש, וחוששין שמא ישגו בבדיקה, וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו לכך בדלין ממנו, ויש נוהגין לאכול אחר בדיקה, על כן אם בעל הבית אוכל אורז והמבשל שלו נוהג שאינו אוכל אורז אסור לבשל אורז ביום טוב לבעל הבית כיון דהוא נוהג איסור באכילתו משום גדר וסייג, אבל לטלטלו ביום טוב מותר, כן העליתי בס"ד בתשובה בספרי הק' הקטן רב פעלים, ודומה לדין זה תמצא גם בשאר ימים טובים שאם זה המבשל אכל בשר ביום טוב, אסור לבשל חלב לאחרים אלא אם כן יש שהות ביום שיעבור זמן שש שעות אחר אכילת הבשר כדי שראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום, אבל אם אין שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו אסור לבשל לאחרים, מיהו בטלטול שרי: |
ראשונה | צו | מב | לא ישתו חלב מבהמת גוי בפסח שמא האכיל אותה חמץ, ואם לוקחים שאור מן הגוי אחר הפסח יזהרו להפריש מאותה עיסה חלה שתהיה גדולה משיעור השאור כולו: |
ראשונה | צו | מג | אין אומרים תיקון לאה בחול המועד של פסח ויזהרו בכל ימי המועד לעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא: |
ראשונה | ויקרא | א | בית הכנסת ובית המדרש נקרא מקדש מעט דכתיב (יחזקאל יא, טז) "ואהי להם למקדש מעט" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה כט, א), וכתבו הפוסקים דמצוה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת ובית המדרש מדאורייתא, ולכן ראוי להזהר בכבודם ולשבת שם באימה ויראה, ואותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש עליהם נאמר (ישעיה א, יב) "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" ובזוהר הקדוש (ח"ב קלא, ב) הפליג בעונש שלהם ואמר מאן דמשתעי בבי כנישתא רוצה לומר בדברים בטלים חיצונים אין לו חלק באלהי ישראל, ופרשנו הכונה על דרך מה שכתב אפיקי יהודה ז"ל במאמר "אחאב כפר באלהי ישראל" (סנהדרין קב, ב) והיינו כי הקב"ה נקרא אלהי ישראל מפני שאין ביניהם שר אמצעי, אבל לגבי אומות העלום נקרא אלהי האלהים שיש להם שרים אמצעיים, והעד שישראל אין להם אמצעי ממה שמצינו שהקב"ה השרה שכינתו אתם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ולכך המזלזל בהם נראה דאינו מודה שיש שם השראת שכינה, ולכן אין לו חלק באלהי ישראל רוצה לומר בזה התואר של אלהי ישראל שזכו בו ישראל: |
ראשונה | ויקרא | ב | יש שחים שיחת ילדים עם הילדים או שחים זה עם זה בעניני פרנסה ומשא ומתן אף על פי שאין דברים אלו בכלל דברים בטלים, אסור לשוח בהם בבית הכנסת ועיין אשל אברהם סימן קנ"א סעיף א: |
ראשונה | ויקרא | ג | אין אוכלין ושותין בהם, ולא מטיילין בהם, ואין מתקשטין בהם, ולא נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ויש מחמירין גם בשתיית המים ונכון להזהר היכא דאפשר, מיהו בני אדם הבאים לבית הכנסת ללמוד זוהר הקדוש איזה שעות קודם מנחה בימות הקיץ שיש חום הרבה ואי אפשר בלא מים אין להחמיר: |
ראשונה | ויקרא | ד | אין מחשבין בהם חשבונות אלא אם כן הם של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים, וכתבתי בספרי הקטן "מקבציאל" דחשבונות של המס כגון לחשב עם אלו שגובים המס כמה קבלו וכמה מסרו להממשלה, וכן היושבים להעריך את אנשי המס שיתן כל אחד ואחד לפי ממונו אין ראוי לעשות חשבונות אלו בבית הכנסת ובית המדרש, וגם אסיפה של יחידי הקהל לצורך תיקון העיר טוב לעשותה בבית יחיד, כי באסיפה לא ימלט מלדבר דברים בטלים וחיצונים, וכל סעודה שיש בה שכרות אע"פ שהיא של מצוה כגון סיום מסכתא אסור בבית הכנסת ובית המדרש, ובספרי הקטן "רב פעלים" העליתי בתשובה בס"ד דאסור ללמוד כתיבה וקריאה של שאר לשונות בבית הכנסת ובבית המדרש, ואפילו לשון של ערבי שלנו וכתיבתו, אבל כתיבה של ישראל שהיא חצי אשורית מותר, ושם הבאתי דברי הרב נחלה לישראל ופקפקתי בהם: |
ראשונה | ויקרא | ה | תלמידי חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת בדוחק, אבל בבית המדרש מותרים אפילו שלא מדוחק, ומותרים לישון שם אפילו שינת קבע, ודוקא אכילה ושתיה ושינה אבל שאר צרכים אסור, ושתיית עשן הוא בכלל אכילה ושתיה דמותר, והשמש של בית הכנסת אסור לשתות עשן בבית הכנסת: |
ראשונה | ויקרא | ו | הבריאים שנוטלים בידם מקל בימות הגשמים שיהיה להם עזר בהילוכם ברחובות המלאים טיט, לא יכניסו המקל לבית הכנסת כשבאים להתפלל, אלא יניחוהו במקום שהשמש יושב שם ליתן טליתות לציבור אצל הפתח, אבל בזקן וחולה אין להחמיר ומותר לו ליקח מקלו בידו עד מקום מושבו ממש בבית הכנסת, והנה פה עירנו בזמן הגשמים יהיה על המנעל טיט הרבה ויזהר שלא יכנס ברבוי הטיט אלא יקנח בחוץ: |
ראשונה | ויקרא | ז | אם צריך ליכנס בהם לצרכו כגון לקרוא לאדם אחד, יכנס ויקרא תחלה מזמור תהלים וכיוצא בדברי תורה, ואח"כ יקרא את חבירו שרוצה בו, ואם אינו יודע לקרות ישהה שם מעט בין עומד בין יושב שגם זה מצוה, דכתיב (תהלים פד, ה) "אשרי יושבי ביתך" וישיבה זו היא לשון שהיה: |
ראשונה | ויקרא | ח | אין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי, ולכן אם מצא חבירו מתנמנם חייב להקיצו וכל שכן אם מצאו מתנמנם בעת התפלה וכן בעת הדרשה שבזה מסיר אזנו משמוע תורה והרי עבירה גוררת עבירה, ולצורך בית הכנסת מותר לישן שם: |
ראשונה | ויקרא | ט | היה לבית הכנסת שני פתחים לא יכנס בפתח זה ויצא בפתח זה כדי לקצר דרכו, ואם לא נכנס תחלה כדי לקצר דרכו הרי זה מותר לצאת בפתח השני, ואם נכנס להתפלל מצוה שיצא דרך פתח אחרת, דכתיב (יחזקאל מו, ט) "הבא דרך צפון להשתחות יצא דרך שער נגב": ואע"ג דאסור ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח אחר כדי לקצר דרכו מכל מקום אם הולך לצורך מצוה שרי וכן אם נכנס בפתח זה ולמד בבית הכנסת מזמור תהלים שרי לצאת בפתח השני דהוי נכנס לצורך מצוה, ומיהו טוב לשהות מעט שם שאז יהיו בידו שתי מצוות לימוד ושהיה: |
ראשונה | ויקרא | י | מידת חסידות הוא שלא לירוק כלל בבית הכנסת, אלא יבלענו במטפחת כדי שלא יתראה הרוק באויר בית הכנסת, ואם יש שם איזה מחצלת וכיוצא פרוסה על גב הקרקע, ישחה הרבה עד המחצלת ויזרקנו תחת המחצלת, ואם אין לו לא זה ולא זה והוצרך לרוק בקרקע בית הכנסת יזהר לשפשפו ברגליו, ובשבת דאסור לשפשף ידרסנו במנעלו עד שיתמעך:ודע כי בלאו הכי צריך להזהר האדם בכל מקום ואפילו אינו בבית הכנסת שלא ישליך רוק או צואת החוטם בפני בני אדם, דאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה.) "כי האלהים יביא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב, יד) זה הרק בפני חבירו ונמאס חבירו שעתיד ליתן את הדין על זה, ולכן הרואה רוק עב שקורין "בלגם" היוצא מן כיחה או צואת החוטם מושלכים על פני הקרקע, מצוה לכסותם בעפר או ישפשפם במנעלו ויעבירם, כדי שלא ימאסו בני אדם ואע"פ שאינם שלו, ועיין חסד לאלפים סימן צ' אות ט"ו, גם יש בני אדם שצואת החוטם שלהם סרוחה, ולכן המטפחת שלהם שמעבירים בה צואת החוטם תהיה סרוחה מאד ויעלה סרחונה אצל היושבים סמוכים להמטפחת הזאת ונמאסים מאד שצריכין להזהר להחליף המטפחת בכל יום, ובעת הקנוח לא יפתחו המטפחת לעיני הרואין שנראה לכלוך רב שלה וימאסו, וצריך האדם ליתן דעתו היטב בדברים כאלה וישמר בהם: |
ראשונה | ויקרא | יא | אסור לשחוט בבית הכנסת גם לצורך כפרות, וכן בעזרת נשים שמתפללין שם נמי אסור. אבל בעזרה שלפני בית הכנסת שאין מתפללין שרי אם הוא לצורך כפרות, והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה ועיין אשל אברהם סימן קנ"א סעיף קטן א, והמתעטש בבית הכנסת אין אומרים לו חיים טובים, ואין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת דאין ראוי להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת המקום, מיהו נשוק ידי תלמיד חכם מותר כי זה עושה לכבוד התורה ואהבתה, וכן אותם הנוהגים שהעולה לספר תורה בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים שחייב בכבודם מן התורה גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השם יתברך שצווה בכבודם, אך ידי קרובים שאין חייב בכבודם מן הדין לא ינשק, וכן משרת אצל בעל הבית בשכירות אם עלה לספר תורה לא ינשק ידי בעל הבית היושב שם בבית הכנסת דאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה כי אם רק כבוד המקום ברוך הוא, וכן הוא הדין אם נכנס גביר לבית כנסת שאינו זקן ואינו תלמיד חכם אע"פ דמכבדין אותו בחוץ לקום מפניו עם כל זה בבית הכנסת לא יקום בפניו דאין בכבוד זה כבוד שמים, ומיהו אם הוא גביר מפורסם מיחידי הקהל ומקפיד על זה מותר לקום מפניו מפני דרכי השלום, דכל דאיכא בזה משום דרכי השלום הרי זה בכלל מצוה, ועל זה נאמר (משנה, אבות ב, יב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים": |
ראשונה | ויקרא | יב | יש להזהר שלא להתפלל בחצר שאחורי בית הכנסת העומד אחורי הכותל שמתפללין כנגדו בבית הכנסת, כי כאן נכנס לבית הספק יען דיש אומרים שצריך שיהיו פניו לכותל בית הכנסת אע"פ שנמצא מתפלל לצד ההפך, ויש אומרים שגם שם יתפלל לצד שמתפללים אנשי המקום ההוא, ולכל אחד מהדעות אם עושה להפך נקרא רשע, לכן יש להזהר ולא יכניס עצמו במבוכה כזה וכנזכר בחסד לאלפים סימן צ' אות ד': |
ראשונה | ויקרא | יג | אם יש לפניו שתי בתי כנסיות ובאחד מתפללין בו רוב עם, נכון שילך לבית הנסת שמתפללין בו רוב עם יותר, ויזהר בזה בשלש תפילות שחרית ומנחה וערבית, ואם יש לפניו שתי בתי כנסיות והאחד רחוק מביתו יותר, כשילך לאותו הרחוק יש לו שכר פסיעות וכן בית הכנסת שמתפללין בו בקבע כל ימות השנה הוא מקודש יותר, וטוב שיתפלל האדם במקום המקודש ביותר, וכן בית הכנסת שיש בו חלונות כנגד ירושלים הוא ראוי יותר להתפלל בו, וטוב שיהיו שנים עשר חלונות, שלשה לכל צד ויש סוד בדבר וכנזכר בחסד לאלפים יעוין שם, ובתי כנסיות שלנו שיש באמצע בין התיבה ובין ההיכלות אויר פתוח, טוב שיתפלל האדם לפני האויר, כי שם קודם שיתחיל בעמידה יוכל להסתכל לשמים ויכנע לבבו: |
ראשונה | ויקרא | יד | התיבה שבאמצע בית הכנסת שעומד שם השליח ציבור יש מדקדקין לעשות לה שבעה מדרגות ויש בזה טעם על פי הסוד כנזכר בזוהר הקדוש, אך אין זה מעכב לפום דעתי, דאפילו אם אין בה שבעה מדרגות - דין תיבה יש לה לענין הקפות ולכל דבר, ורק אם יש בה שבעה מדרגות הוא מצוה מן המובחר: |
ראשונה | ויקרא | טו | אין מדליקין נר הדיוט מנר בית הכנסת, ויש אוסרין להדליק אפילו נר של מצוה וכל שכן דאסור לקרות דברים של חול, ולכולי עלמא אין להדליק סיגריה של מעלה עשן מנר בית הכנסת, וצריך להזהיר בדבר זה לשמשים של בית הכנסת דנכשלים בזה, ושמן שנפל בו עכבר ומת דמאיס לאדם באכילה, אין להדליקו בנר בית הכנסת: |
ראשונה | ויקרא | טז | אסור לנתוץ ולסתור דבר מבית הכנסת אלא אם כן עושה כדי לתקן ולבנות, ואפילו אבן אחת אסור לנתוץ מבית הכנסת ובית המדרש דרך השחתה, ואין היתר אלא אם כן עושה דרך תיקון ויש אוסרין לסתור כותל בית הכנסת כדי לעשות חלונות לעזרת נשים, משום דעזרת נשים אין בה קדושת בית הכנסת, וכנזכר בחכמת אדם כלל פ"ו אות ט"ו ועיין חיי אדם כלל י"ז אות י', ואותם העושים נקב גדול בכותל לתחוב שם יתידות שיניחו עליהם דפים לעשותם כמו זיז כדי שיניחו שם סידורים וכיס ציצית וכיוצא, לאו שפיר עבדי משום דאין נתיצה זו לצורך ותיקון בית הכנסת עצמו, ועיין חיי אדם כלל י"ז אות י' וחסד לאלפים סימן קנ"א סוף אות י"ג ושאר אחרונים: |
ראשונה | ויקרא | יז | מי שביתו שכן לבית הכנסת יכול להשתמש בחדר הסמוך לכותל בית הכנסת, ושרי לישן ולשמש מטתו בחדר ההוא, אך בכותל עצמו המפסיק בית בית הכנסת ובין החדר אסור להשתמש בו אפילו תשמיש שאינו של בזיון, ואסור לנתוץ מהכותל אפילו אבן אחת, ואפילו לתקוע בו מסמר כדי לתלות בו איזה דבר אסור, ואין רשות ביד הקהל לתת רשות על דבר זה אפילו בממון, אבל אם הכותל נבנה מתחלתו בשותפות בעל החדר עם גבאי בית הכנסת אז יש לו דין מחצה על מחצה, וישתמש בעל החדר בתוך החצי שלו, ובחצי של בית הכנסת לא ישתמש אפילו בתקיעת מסמר, ועיין עקרי הד"ט סימן א' אות י"ד וחסד לאלפים סימן קנ"א אות י"א: |
ראשונה | אחרי קדושים | א | נטילת ידים דמו אותה חכמינו ז"ל לטהרת מי חטאת ולקדוש ידים ורגלים מן הכיור, דשינוי מראה פוסל בהם, וכן במים של נטילת ידים צריך לדקדק בזה, וכאשר יתבאר בעזרת השם. ואפילו אם נשתנו מחמת עצמן, כגון מים העומדים בכלים באויר בזמן ארוך, דנעשה מראיהן ירוק גם כן פסולים, ואע"ג דיש רבים חולקים וסבירא להו נשתנו מחמת עצמן כשרים, מאחר דמרן ז"ל שקבלנו הוראותיו פסק דפסולין הכי קיימא לן, מיהו אם אין לו מים אחרים ואי אפשר לו להביא מים אחרים, יטול מהם ולא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבבו, וכל מים שנשתנה מראיהם ונפסלו, אם חזרו לברייתן חזרו לכשרותם: |
ראשונה | אחרי קדושים | ב | מים שנפל לתוכם עפר וטיט אע"פ שנעכרו ונשתנה מראיהם כשרים, לפי שגידול המים הוא בעפר וטיט, ודרכם בכך ולא חשיב זה שינוי, ומכל מקום אם הם עכורים ביותר שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים: |
ראשונה | אחרי קדושים | ג | עשה בהם מלאכה, כגון שהדיח בהם כלים מעופשים או מלוכלכים הרי אלו פסולים, אבל הדיח בהם כלים מודחים ונקיים הרי אלו כשרים, ואם שרה בהם פירות או ירקות או ששרה בהם פתו, אפילו נתכוון לשרות בכלי אחר ונפל לזה הרי אלו פסולין, לפי כאשר האדם עושה במים דבר שיש לו צורך בו, נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה, ואין נוטלין בשופכין, ויש אומרים דאפילו לא נתכוון לשרות כלל רק שנפל הפת וכיוצא בו למים מעצמו הרי אלו פסולים, ואע"ג דמלשון מרן ז"ל וגדולי הפוסקים לא משמע כן, אלא משמע דכל שנפלו מעצמן כשרים מפני שלא עשאן שופכין, מכל מקום יש לחוש לכתחלה לסברת המחמירים, ואם יש לו מים אחרים לא יטול מאלו, ואם אין לו מים אחרים יטול מאלו אך יברך בלא שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו, משום דקיימא לן ספק ברכות להקל: |
ראשונה | אחרי קדושים | ד | אין המלאכה פוסלת אלא במים שאובין, בין שהם בכלים בין שהם בקרקע כשנעשתה בהם המלאכה ואח"כ נוטלן בכלי ליטול מהם, אבל אם עשה מלאכה במי מקוה או מעין בעודם מחוברים לא נפסלו, אבל שנוי מראה פוסל, וגם בעודם מחוברים, במה דברים אמורים? לנטילת ידים, אבל להטביל בהם ידיו רשאי אם כשרים לטבילת הגוף, כגון מעין שאין שינוי מראה פוסל בו, או מקוה שנשתנה מראה המים מחמת דבר שאין בו ממש, כגון הדחת סלי זיתים וענבים, או שנפלו לתוכם מי צבע, כמו שכתוב ביורה דעה סימן ר"א. וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל סימן ק"ס סעיף ט': |
ראשונה | אחרי קדושים | ה | מים שהטביל בהם הנחתום את הגלוסקין אע"פ שלא נשתנו מראיהם פסולים, אבל אם טבל בהם ידיו וטח פני הגלוסקין או שנתן מהם בחפניו, הנה המים הנשארים בכלי לא נעשה בהם מלאכה, שטבילת ידו בהם אינה קרויה מלאכה עד שידיחן בהם בהיותם מלוכלכות, לפיכך כשרים אלו המים לנטילת ידים, אבל אם הדיח בהם ידיו מהבצק הדבוק בהם הרי אלו פסולין אע"פ שלא נשתנו מראיהן, ואע"ג דיש חולקין וסבירא להו: אין הדחת הידים חשוב מלאכה לפסול המים לנטילת ידים, כיון שעכשיו רוצה גם כן ליטול ידיו בהם, מכל מקום הסברה הראשונה עיקר ופסולין לנטילת ידים, וכנזכר באחרונים ז"ל: |
ראשונה | אחרי קדושים | ו | מים שלפני הספר אם נשתנו מראיהם פסולים ואם לאו כשרים, כי מה שהספר טובל ידיו בהם להשרות השערות, דומה לטובל ידו וטח פני הגלוסקין, שהמים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה, וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן סעיף ז': |
ראשונה | אחרי קדושים | ז | אם צינן כלי שיש בו יין או שכר וכיוצא במים, הרי מים אלו פסולין לנטילת ידים, דחשיב נעשה בהם מלאכה, ומיהו אם היו היין או השכר צוננים ונתנם במים כדי לשמור צינתם שלא יחמו הרי אלו כשרים, ועל כן מה שנוהגין פה עירנו בימות הקיץ להוציא יין או שכר מן המרתף שהוא קר מכח המרתף, ורק מניחין אותו תוך כלי של מים אצל השלחן לשמור קרירתו שלא יחם מן חום האויר, הרי המים שבכלי כשרים לנטילת ידים: |
ראשונה | אחרי קדושים | ח | אם נתן במים שושנים או הדס כדי שלא יכמוש, הרי זה חשיב עשה בהם מלאכה ופסולין לנטילת ידים, ולא דמי ליין ושכר הנזכר לעיל, דהכא שאני משום דהדס ושושנים שהיו באויר בלא מים מוכרח שיהיה בהם קצת יובש, וכאשר יניחם במים אי אפשר שלא ישביחו, וכנזכר באחרונים: |
ראשונה | אחרי קדושים | ט | אם מילא כלי מים כדי שיסתמו נקביו וסדקיו, וכן מים שכיבה בהם הברזל, וכן אם נתן המים בכלי שיש בו שנתות, ונותן לתוכו הבשר וכיוצא בו, ועולין המים עד השנתות, ובזה ידע משקלו של הבשר, חשיב נעשה בהם מלאכה ופסולין כנזכר באחרונים ז"ל: |
ראשונה | אחרי קדושים | י | דרך העושין שכר או מי ורדין להניח חבית מלאה מים אצל הקדרה שעל האש שבה התמרים או הוורדים, ומניחים כלי נחשת בתוך המים שבחבית, ומביאים שתי קנים עשויים כקשת, ומרכיבים קצה אחד על כסוי הקדרה, וקצה אחד על פה כלי הנחשת ההוא, והזיעה תעבור דרך הקנים ותפול לתוך כלי הנחשת, הנה אותם המים שבחבית שמונח כלי הנחשת בתוכם חשובין נעשה בהם מלאכה ופסולין לנטילת ידים כנזכר באחרונים: |
ראשונה | אחרי קדושים | יא | אם מילא כלים מים כדי שיהיו הכלים שבעים מים ולא יהיו מוצצין יין או שמן אשר יתן בתוכם אח"כ, גם אלו המים פסולין לנטילת ידים דנעשה בהם מלאכה, וכן הוא הדין אם נתן מים בכלי לידע אם הוא נקוב או לאו, דמים אלו פסולין, וכן כלי עור שקורין בערבי מטאר"ה (מימיה לדרך) או דולכ"א (כד רחצה) או קרב"י (חמת מים) שהם כלים של מים, ודרכן קודם שישתמשו בהם תשמישן העקרי להניח בהם מים כמה ימים, ויחליפו המים בכל יום עד שילך טעם המרירות שבעור, הנה מים אלו נעשה בהם מלאכה ופסולין, והאדם יבין מדעתו בכל כיוצא בזה: |
ראשונה | אחרי קדושים | יב | אם שתה מן המים כלב או חתול או חזיר פסולין לכתחילה, משום דנמאסין ונחשבין כשופכין, ובדיעבד התיר מרן ז"ל, אבל אם שתו מהם שאר בהמה חיה ועוף לא נפסלו אפילו לכתחילה, ויש מי שפוסל אם שתו מהם תרנגולים והוא הדין שאר עופות, חוץ מבני יונה וטוב לחוש לזה לכתחילה, על כן יזהיר כל אדם את בני ביתו שיכסו תמיד את המים אשר יכינו לצורך נטילת ידים, והא דפסולין לכתחילה בכל זה היינו דוקא במים שאובין, אבל מעין או מקוה אין נפסלין אפילו לכתחילה אם שתו מהם אותם הנזכרים, אין בזה חשש כלל: |
ראשונה | אחרי קדושים | יג | מים שהכניסום לבית הכסא לקנח בהם פסולים לנטילת ידים כיון דמאוסים הם, וכן מים מלוחים או סרוחים או מרים פסולים, כיון דאין הכלב יכול לשתות מהם, אבל מים של בארות הנמצאים פה עירנו כשרים לנטילת ידים מפני דאין מלוחים הרבה והכלב שותה מהם, וחמי טבריא שהם מרים פסולים לנטילת ידים, מיהו אם יש ארבעים סאה במקום אחד טובל בהם ידיו דאז נכשרים ידיו ע"י טבילה, ומי הים הם מלוחים ביותר ואין ראויין לכלב לכך פסולין אלא אם כן הרתיחו אותם דאז ראויים הם, וההולך בספינה בתוך הים ואין לו מים יפים ואי אפשר להרתיח כיצד יעשה, יביא כלי מנוקב וימלאנו מן הים ויעמוד על שפת הספינה ויטול ידיו מאותו כלי לתוך הים משום דניצוק חיבור, וכיון דהכלי נקוב הנה הוא מריק מים לים וכשנוטל ממנו הוי לה כאלו הטביל ידיו בים, אך זה לא יעשה אלא ע"י הדחק, דיש חולקין וסבירא להו זה לא הוי חיבור, ואם הוצרך לכך לא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר בלבו שם ומלכות: |
ראשונה | אחרי קדושים | יד | אם נטל ידיו ואח"כ נתחדש לו איזה ספק של פסול באותם המים אע"ג דספיקא דרבנן לקולא, עם כל זה אם יש לו מים אחרים כשרים בודאי, יטול לצאת ידי ספק, אבל לא יברך שנית: |
ראשונה | אחרי קדושים | טו | אם אחר שבירך המוציא נודע לו שהמים פסולים, יאכל פחות מכזית ויחזור ויטול במים כשרים ויגמרו סעודתו, ואם הסיח דעתו או הפסיק בדיבור יחזור ויברך על נטילת ידים, ואם לא הפסיק בדיבור חיצוני ולא הסיח דעתו לא יברך: |
ראשונה | אחרי קדושים | טז | אם נטל חתיכת שלג בידו ושפשף ידיו בהם לא עלתה לו נטילה, אבל אם יש שלג ארבעים סאה בתוך גומא מותר להטביל ידיו בהם וכשרים מדין טבילה, ויש מתירין אפילו אם אין השלג בתוך הגומא אלא שטוח על פני הארץ, אך מכל מקום צריך שיהיה בו ארבעים סאה ויתחוב ידיו בו, ויש חולקין דסבירא להו אין טבילה מועלת לידים בשלג, על כן אין לסמוך על טבילת השלג אלא בשעת הדחק שאין לו תיקון אחר לעשות, ואם רסק השלג ועשאו מים אז נוטל ממנו ידיו, או מטבילם אם יש לו ארבעים סאה לכולי עלמא: |
ראשונה | אחרי קדושים | יז | מים שהיד סולדת בהם דהיינו דכריסו של תינוק נכוה מהם, אע"ג דמרן ז"ל מתיר ליטול מהם, יש לחוש לסברת המחמירים ולא יטול עד שיצטננו מחום כזה, ובשעת הדחק שאי אפשר לו להמתין מותר ליטול מהם אך לא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו בעת הברכה, ולכן הזקנים שדרכן ליטול בחורף בחמין יזהרו שיהיו המים פושרין שלא יהיו חמין שיעור כריסו של תינוק נכוה מהם: |
ראשונה | אחרי קדושים | יח | יש אומרים דאין כשר לנטילת ידים אלא מים ולא שאר משקין, ובשעת הדחק שאי אפשר במים שרי בשאר משקין, אך לא יברך אלא יהרהר בלבו כנזכר לעיל: |