year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
ראשונה | אחרי קדושים | יט | מים כשרים שנתן לתוכן מעט מים פסולין בטלים ברוב, אפילו אם הפסולים משלימים לשיעור רביעית, ויכול לבטלם לכתחילה: |
ראשונה | אחרי קדושים | כ | כתוב בחיי אדם כלל מ' אות כ' הנוגע באמצע סעודה בספר תורה או בתפילין או ברצועות או במגילה מן המגילות הנכתבים על קלף כדין, צריך ליטול ידיו אך לא יברך, יעוין שם ובסה"ק רב פעלים נשאלתי על זה וכתבתי דהגאון פנים מאירות חלק א' סימן ט"ו נתעורר בדבר זה וכתב טעם מספיק דאין צריך נטילה ודלא כחיי אדם, ודבריו ברורים: |
ראשונה | אחרי קדושים | כא | מי שנגע באמצע סעודה בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם, או שחיכך ראשו, צריך נטילת ידים ולא יברך על נטילת ידים, אבל אם נגע בשערות ראשו ולא חיכך הראש אין צריך נטילה, ואם נגע ביד אחת במקום מטונף אין צריך ליטול אלא אותו יד, ואפילו באכילת פירות ושתית מים בלבד, אם יודע שנגעו ידיו במקום מטונף יטול בעבור הברכה: |
ראשונה | אחרי קדושים | כב | המתנמנם באמצע סעודה פחות משתין נשמין אין צריך נטילת ידים, ואם יותר צריך נטילת ידים ואפילו ביום, אך אין צריך לברך על נטילת ידים אפילו נאנס בשינה הרבה ערך שעה או יותר: |
ראשונה | אחרי קדושים | כג | המתפלל בתוך הסעודה יש אומרים דצריך נטילת ידים, ויש אומרים דאין צריך, על כן אם יש לו מים יטול ידיו לחוש לסברת המחמירין אך לא יברך, ואם אין לו מים יסמוך על המקילין ועיין חיי אדם וחסד לאלפים: |
ראשונה | אחרי קדושים | כד | כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון צואה שתחת הצפורן במקום שהצפורן עודף על הבשר, ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר, לפיכך לא יגדל אדם צפרניו שלא לבא לידי מכשול בנטילת ידים בחציצה. ובלאו הכי גידול הצפרנים הוא קשה ומר לנפש האדם, וגורם תגבורת ויניקה לחיצונים וכאשר יתבאר במקום אחר בס"ד, והאבל תוך שלושים יום יעמוד על המשמר לנקותם בכל יום, אבל בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפוררן מפני שממחק הצפורן כשמסיר הטיט מתחתיו, אלא ירחצם במים, ורטיה שעל בשרו שלא יוכל להסירה קודם נטילה מפני המכה, כבר כתבתי לעיל בפרשת שמיני (אות יד) דאין צריך ליטול במקום הרטיה יעוין שם, וצפורן שפרשה מקצתה יקוץ אותה כי חוצצת מאחר שפרשה מקצתה: |
ראשונה | אחרי קדושים | כה | הדיו והצבע אם הם לחים אין חוצצין מפני שהם נמחים במים, ויבשים חוצצים אם יש ממשות שלהם על ידיו, אבל מראית הצבע אינו חוצץ כיון דאין ממשות כלל ועיקר, ומי שאמנותו צובע אין חוצץ בו הצבע אפילו שיש ממשות על ידיו, וכן הסופר שידיו מלוכלכים בדיו כיון דרגיל בכך אינו חוצץ, אבל אדם שאין אומנותו בכך אם יש ממשות דיו על ידיו חוצץ, וצריך כל אדם לשים לבו על דבר זה שהוא מצוי ושכיח בבני אדם שיתלכלכו ידיהם מחמת שכותבים ויהיה ממשות דיו בידם, וכן שוחט וקצב דאומנותם בכך שדרכם להית תמיד ידיהם מלוכלכים בדם אינו חוצץ אע"פ שיש ממשות בדם: |
ראשונה | אחרי קדושים | כו | טבעת שיש בה אבן טובה, כגון מה שקורין אלמא"ס (אבן לבנה) או זמרו"ג (בגון תכלת) או יאקו"ד (בגון אדום) או פירוז"א (אבן טובה) וכיוצא - צריך להסירה בשעת נטילה, ולא מהני בה נענוע ואפילו היא רפויה יסירנה לגמרי מפני שאין אנחנו בקיאין בשיעור הרפויה כמה הוא, ובדיעבד עלתה לו נטילה אם היא רפויה, אבל אם היא דחוקה לא עלתה לו נטילה, ואם אין בה אבן טובה באנשים דאין דרכן ללוש יש לסמוך על המתירין ולא יסירנה, אבל בנשים שדרכן ללוש וקפדי להסירה בעת לישה משום דקשה להם ללוש בעוד הטבעת בידם צריכים להסירה, וגם באנשים המסירה תבוא עליו ברכה: |
ראשונה | בהר בחקתי | א | כתב רבינו האר"י ז"ל בשער המצוות צריך האדם לזכור בתוך אכילתו חורבן הבית כמו שכתוב בזוהר תרומה, וידאג בלבו על זאת שבזמן שבית המקדש קיים היתה השכינה מקבלת שפע מעולה ומשובח ממה שהוא אחר חורבן, על כן ירגיל לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא וכו' הריני זוכר את ירושלים אשר חרבה בעוונותינו והריני מצפה לבניינה שיבנה אותה הקב"ה במהרה בימינו אמן, ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, וקיים בה מקרא שכתוב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה: גם יזהר לומר בתוך הסעודה פטום הקטורת ופרק איזהו מקומן, ואח"כ יאמר אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו וכו' עד כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך אח"כ יאמר ותמלוך אתה ה' אלהינו מהרה על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלם עיר קדשיך ככתוב בדברי קדשיך ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, וקודם פטום הקטורת ופרק הנזכר יאמר פסוקים אלו להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולנצח על כל דברי דוד בן ישי עבדך משיחך: בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני: והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו: ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי: שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה: ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה': שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב: נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי: אודך כי עניתני ותהי לי לישועה: ואח"כ יאמר מזמור היום ואח"כ הושיענו ה' אלהינו וכו' עד וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ואח"כ פטום הקטורת ואח"כ איזהו מקומן ואח"כ אין כאלהינו וכו': |
ראשונה | בהר בחקתי | ב | צריך לישב בכבוד על השולחן הדור בלבושו כמו שיושב לפני גדולים, ובפרט בשעה שמברך ברכת המזון וככתוב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו ודרשו בזה ראשי תיבות זה השלחן אשר לפני ה' וכמו שכתוב בחסד לאלפים: |
ראשונה | בהר בחקתי | ג | מנהג החסידים קודם לכל סעודה בימי החול יפנה תחלה ובפרט אם מרגיש התעוררות בגופו ודבר זה הוא צורך גדול ע"פ הסוד, ויטול ידיו ויברך אשר יצר ואח"כ יעמוד ויתוודה ביום שיש בו תחינה, ויושב במקום שרוצה לאכול וישתה מעט מים פחות מרביעית אם תאב למים או ישתה מעט שכר ויכוין לפטור מים שבתוך המזון, ואח"כ יאמר לשם יחוד ובקשות שאמרנו לעיל ואח"כ יטול ידיו כהלכה בשביל האכילה, ובימים שאין בהם תחינה שאין אומרים ודוי יאמרו מזמור בבוא אליו נתן הנביא (תהילים נא) ויהרהר בתשובה בלבו וכל זה יהיה לו עזר וסיוע אל הבירור שעושה באכילתו ועיין חסד לאלפים סימן קנ"ז אות ט': |
ראשונה | בהר בחקתי | ד | אסור לטעום עד שיתן מאכל לבהמתו או חיה ועוף שיש לו בביתו דמזונותיהם עליו, דכתיב (דברים יא, טו) "עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". ורק בשתיה האדם קודם לבהמה דכתיב (במדבר כ, ח) "והשקית את העדה ואת בעירם": |
ראשונה | בהר בחקתי | ה | אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ודין זה נזכר בגמרא (תענית ה:) ונפסק להלכה בכל ספרי הראשונים ז"ל וגם בשולחן הטהור בלי שום מחלוקת, וכתב הגאון חיד"א בברכי יוסף דלא נמצא שום חכם וחסיד שנזהר בדבר זה, ולכן דבר זה בלבו כאש בוערת לדע מה זה ועל מה זה ונחה דעתו דעת עליון בטעם שכתב הרב אליה רבה ז"ל בשם הפרישה דבחלקות ישית שבזמנם היו מסובין באכילתם ושכיח היזקא, והאידנא יתובי יתבינן כולם שוים וימין ושמאל שקולאי נינהו, וכגון דא ליכא למיחש, וגברא רבא אמר מלתא דמיתבתא דעתא ומסתברא כוותיה עד כאן דבריו, ועיין עוד להגאון הנזכר בשיורי ברכה מה שכתב בדבר זה יעויין שם, ואיך שיהיה הנה עתה אין לנו סמך לעבור על דברי חז"ל בדין הנזכר כי אם רק לפי הטעם של הגאון פרישה ז"ל ולכן בליל פסח דכולנו מסובין חייבין מן הדין להזהר בדבר זה וכמו שכתב הרב ז"ל, וגם בשאר ימות השנה אם יזדמן איזה סיבה לאדם להיות מסב על שמאלו ואוכל חייב לקיים דברי חז"ל הנזכרים שלא ישיח: |
ראשונה | בהר בחקתי | ו | אם בתוך סעדתו רוצה לאכול פירות ולשתות יין שצריך לברך אך ידיו מלוכלכים בתבשיל, לא יברך בידים מזוהמות אלא יטול ידיו או יקנחם במטפחת כדי שיברך על הפירות או היין בנקיות וכמו שכתב בחסד לאלפים: גם צריך האדם להזהר בכמה הלכות דרך ארץ השייכים לסעודה אשר הזהירו אותנו חז"ל בהם ואלו הן, שנים ממתינים זה לזה בקערה, דהיינו כשהאחד מסלק ידיו מן הקערה לאיזה עסק אז חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור עסקו, אבל אם הם שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד, וכל זה איירי בשוים זה עם זה אבל אם האחד מסב עם אביו או עם אחיו הגדול או עם מי שגדול בחכמה שחייב בכבודו צריך להמתין לו, ואין הגדול צריך להמתין לקטן וכנזכר בחסד לאלפים, מיהו אם יש לפניהם תבשיל ואחד מהם סילק ידו מן הקערה לאיזה עסק שאם ימתין השני יתקלקל התבשיל מחמת שיתקרר ולא אפשר לאכלו, אין צריך להמתין אפילו קטן לגדול: |
ראשונה | בהר בחקתי | ז | אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, ואם יש לפני המסובין קערה אחת מלאה שאוכלים כולם ממנה לא יתן אחד מהמסובין עיניו בה לברור ממנה חלק יפה לעצמו אלא יקח מן הבא בידו, וגם לא יושיט ידו אלא במה שלפניו, גם לא יקח בידו מנה גדולה ויניח לפניו או יאחזנה בידו ויאכל ממנה, ואם אוכלים על ידי כף לא ימלא הכף על כל גדותיו ויניח בפיו: |
ראשונה | בהר בחקתי | ח | יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו, וטוב ונעים שלא יאכל אלא ע"י כף, ולא יאכל אלא רק ביד אחת ולא בשתי ידים, ולא יניח לגימה גדולה לתוך פיו, ובעת שמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך שער זקנו, ויזהר לדחות שער שפמו לכאן ולכאן קודם אכילתו כדי שלא ישתלשלו הרבה על שפתיו ויתלכלכו הרבה, ובכל דברים אלו יתנהג אפילו בביתו על שלחנו וכל שכן כשהוא אוכל עם בני אדם, והמזמין אורחים בביתו ומביא לפניהם תבשיל רוטב ואינו מביא להם כפות לאכול בהם הרי זה חוטא ומזלזל בכבוד האורחים: |
ראשונה | בהר בחקתי | ט | לא ימהר בלעיסתו ואכילתו אלא יתנהג לאט לאט, אפילו אם מסב עם אדם גרגרן, ואם הבשר קשה לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו אלא יסלק ידו ממנו, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא יראה חיבה וחשק על האכילה, ולא ימלא פיו אלא רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה, ולא יושיט ידיו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו, ויפסיק מעט בין לעיסה אחת לאחרת, ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל גם הוא יסלק ידו אע"פ שעדיין תאב לאכול, דלאו אורח ארעא לאכול יחידי בין המסובין: ולא יאחז ידו פרוסה כביצה ויאכל, ולא ישתה כוסו בבת אחת בלי שיור, אלא ישתה כמנהג המדינה, ולא ישתה שתי כוסות זה אחר זה ולא יפשוט ידו בקערה בפני מי שגדול ממנו אפילו אם יש קערה בפני כל אחד ואחד, וכל העובר על הלכות דרך ארץ הנזכרות לעיל וכיוצא בהם הרי זה רעבתן גרגרן מסטרא דהוא דאמר הלעיטני נא (בראשית כה, ל), והנה הוא נאחז בסבך הסטרא אחרא, ואם הוא בעל תורה ועושה כן הרי זה מחלל שם שמים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה, א) דרך ארץ קדמה לתורה, וכאשר האריכו בזה בספרי המוסר והיראה: |
ראשונה | בהר בחקתי | י | ייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פיתו בשמחה ולא בכעס ודאגה, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד, וכתבו חכמי המוסר דבהיות המאכל או המשקה לפני האדם והוא מתוק לחיכו וחביב עליו ביותר וימשוך ידו ממנו בשביל סיגוף לכפרת עונות, הרי זה נחשב תיקון גדול בתיקוני התשובה ויש בו תועלת כמו התענית: |
ראשונה | בהר בחקתי | יא | לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, לכן אפילו כוס של קידוש דליל שבת ויום טוב שמקדש מעומד, מנהג רבינו האר"י ז"ל אחר ברכת הקדוש לישב וישתה הכוס, ולא ישן סמוך לאכילה, ולא יעמוד מיד אחר אכילה וישהה כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה, דאם אכל פת ישהה בישיבתו שיעור ברכת המזון, ואם מזונות וכיוצא - שיעור ברכה מעין שלש: |
ראשונה | בהר בחקתי | יב | הנכנס לבית בעל הבית כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול הבית יעשה, וישהה מעט כמנהג המדינה, ואין מסרבין לגדול, ולא יאמר הנכנס לבית חבירו תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, ורק במים יאמר תנו לי מים לשתות: |
ראשונה | בהר בחקתי | יג | לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דשמא מחמת בושה יקבלנו חבירו וישתה וינזק מחמת מיאוס ואפשר שימות, ובצוואות רבי אליעזר הגדול מזהיר שלא לשתות ממה ששייר חבירו דשמא יש לו חולי ויתערב רוק בפיו באותו שיור, ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית היינו מפני שיודעים שבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם, ואע"פ שאמרו בהלכות דרך ארץ שלא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתנהו לו, מכל מקום אם מנהג המדינה דלא קפדי בהכי גם הוא לא יקפיד: |
ראשונה | בהר בחקתי | יד | אע"פ שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עם כל זה כתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזה הזמן עיין שם, ומכל מקום לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו, וכל שכן שלא להיות מלחך פינכי משום שורת דרך ארץ וכנזכר בחסד לאלפים: |
ראשונה | בהר בחקתי | טו | כתב רבינו מה"ר חיים ויטל ז"ל בשער טעמי המצות היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא, שאין נזרעים בידי אדם, או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קללת אדם הראשון שנתקלל (בראשית ג,יח) וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו' עיין שם, ופה עירנו יע"א אפשר לקיים דבר זה בעשבי דדברא שקורין כאבר (עשב בר קוצני) והם דומין לקוץ ודרדר וכובשים אותה במים ומלח ונאכלים, אך צריך לבדוק מן התולעים היטב היטב: |
ראשונה | בהר בחקתי | טז | אם רואה אוכלים מושלכים בקרקע אסור להניחם כך אלא צריך להסירם משם, וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך, וכל פירות שנמאסים ע"י זריקה אסור לזרקן אפילו לפני חתן וכלה בעבור שמחה או סימנא טבא, ופה עירנו עושין לפעמים בליל המילה שולחן מונח עליו ענפים ופרחים מורכבים זה על גב זה לנוי, וגובלין עיסה של קמח כדי לתחוב בתוכה הענפים, וגם מביאים פרי שקורין נומי (לימונית מתוקה) שהוא מתוק או רמון וכיוצא כדי לתחוב בהם הענפים להרכיבם זה על גב זה, ופירות אלו ודאי הם נמאסים ומתקלקלים בכך, וצריך למחות בהם שלא יעשו כזאת בשום מאכל ופירות אם יהיו מתקלקלים ונמאסים: |
ראשונה | בהר בחקתי | יז | אין סומכין קערה מלאה בפת שמא ישפך ממנה על הפת וימאס, ואין לזרוק פת מאחד לאחד אע"פ שאינו נמאס בזריקה, גם יש בני אדם כשיעשו פירות כבושים במי מלח יניחו בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושין טעם יפה וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת וצריך למחות בידם בדבר זה, וכל אדם צריך לכבד את הלחם ועליו תבא ברכת טוב: |
ראשונה | שמיני | א | אף על פי ששיעור נטילת ידים ברביעית יזהר ליטול בשופע, ואותם אנשים בורים שנוטלין ואין נוטלין כראוי עונשם יותר מרובה מאותם שאינם נוטלין כלל, חדא הנה הם אוכלים בלא נטילת ידים כיון דאין נוטלים נטילה ראויה כפי הדין והשני שמברכים ברכה לבטלה, והשלישי ריב לה' עמהם: מאחר דנוטלין למה אין נוטלין כראוי, מה הפסד יש בזה ומה עול כבד יש להם בזה, אין זה אלא רוע לב, על כן איש הירא יזהר ויזהיר אחרים בזה לעשות המצוה כתיקונה וכמו שכתוב בחסד לאלפים סימן קנ"ח יעוין שם. אך אע"פ דאוכל כזית חייב בנטילת ידים, עם כל זה ברכת על נטילת ידים לא יברך אלא אם כן אוכל כביצה שהוא י"ח דרה"ם, ואם דעתו לאכול כביצה ובירך על נטילת ידים ובעת שבא לאכול לא היה לאכול כביצה אלא רק אכל כזית, אין כאן חשש ברכה לבטלה על אשר בירך על נטילת ידים, ועם כל זה ידחוק עצמו היכא דאפשר לו לאכול כביצה בשביל הברכה: |
ראשונה | שמיני | ב | חיוב נטילת ידים הוא בין על האנשים בין על הנשים, ובעוונותינו הרבים יש כמה נשים שאוכלים בלא נטילת ידים ואין מרגישים בחטא דנעשה להם כהיתר, ויש חושבין כיון דאין יודעים לברך ברכת המזון לכך גם נטילת ידים לא יברכו, וצריך להודיעם דלא תליא הא בהא, וצריך כל אדם להשגיח על בני ביתו בדבר זה ולהודיעם חומר הדבר ויזהירם תמיד וגם יחנך ילדיו הקטנים אע"פ שלא באו לכלל חיוב כדי שירגילו בכך מקטנותם, וכתב בספר כתר מלכות כתיבת יד: בפעם האחרונה של נטילת ידים בכל יד ויד ימלא חפניו מים וכמו שאמר רב חסדא (שבת סב:): אנא מלאי חפנא מיא וכו', ויכוין אותה שעה: מים ראשי תבות "מלא ידנו מברכותיך", וגם יכוין "מים" ראשי תבות מעושר מתנות ידיך. עד כאן. ומנהג יפה הוא: |
ראשונה | שמיני | ג | כל הנוטל ואינו מהפך ידיו אנה ואנה בשעת נטילה, הרי זה קרוב לודאי שאין המים באים על כל היד וכנראה בחוש הראות, לכן יזהר להפך ידיו בשעת נטילה אנה ואנה כדי שיבואו המים על כל היד: |
ראשונה | שמיני | ד | כשנוטל יקח הכלי ביד ימין וימסרנו ליד שמאל, כדי להכניע השמאל כעבד הנכנס לשרת את אדונו, ואז תשפוך יד השמאל על הימין שלש פעמים בזה אחר זה, ותניח הכלי בארץ והימין תקחנו מאליה מעל הארץ ותשפוך ממנו ע"י שמאל שלש פעמים בזה אחר זה, ואח"כ ישפשף הימין שלש פעמים בזה אחר זה, ויחזור וישפשף השמאל גם כן שלש פעמים בזה אחר זה, כן הוא הסדר המפורש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל דבעי לשפוך שלש פעמים בזה אחר זה וגם לשפשף שלש פעמים, ואע"ג דמדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות משמע לשפוך שתי פעמים ולשפשף פעם אחת, ודאי דבר זה נתברר לרבינו הרש"ש ז"ל מדברי רבינו האר"י ז"ל במקום אחר, כי נאמן רבינו הרש"ש ז"ל שלא יחדש דבר מדעתו אם לא מצא לו גילוי והכרח בדברי רבינו האר"י ז"ל, לכן אין לזוז מדבריו, ובפרט כי בדבר זה אין נזק יוצא מן התוספת, ושמעתי שכך הוא מנהג קהל חסידים בבית אל לשפוך שלש פעמים בזה אחר זה, ולשפשף שלש פעמים בזה אחר זה: |
ראשונה | שמיני | ה | אחר נטילת ידים ושפשוף יגביה ידיו עד כנגד ראשו להעלות ולרומם לבחינת ו"ה שהם סוד מים התחתונים להלביש לבחינת י"ה שהם מים העליונים, ולהגביה ולרומם את בחינת ארבע אותיות יהו"ה להלביש לבחינת קוץ היו"ד של שם הוי"ה וליחדם יחוד שלם ולהמשיך שפע לגופו ולנשמתו ולקשרם. וכאשר יגביה ידיו עד כנגד ראשו אז תכף ומיד יברך על נטילת ידים, כדי שלא תהיה הגבהת ידיו לבטלה, כנזכר בזוהר הקדוש (בלק קצח:) שאסור להגביה ידיו בריקנייא, ואחר ברכת על נטילת ידים בעוד ידיו זקופים יפשוט ידיו לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע הנמשך לי"ב בחינות קדושה הכלולים בעשר ספירות קדושה, הרמוזים בעשר אצבעות ידיו, ויכוין להמשיך מן אור אין סוף מוחין ושפע לי"ב בחינות קדושה הרמוזים בעשר ספירות הכוללים, והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק "ויתן לך וכו'" עד ו"מברכיך ברוך" (בראשית כז, כח-כט): |
ראשונה | שמיני | ו | כתב רבינו ז"ל בשער המצות נטילת ידים שיעורה כל היד שהוא חמש אצבעות והכף עצמה עד פרק הזרוע וכו', ובזה יובן ענין נטילת ידים שהוא לשון נשיאות כמו "וינטלם וינשאם" (ישעיה סג, כט), אשר ביאורו הוא שבעת רחיצתם יגביהם למעלה עד כנגד ראש, ולפחות עד כנגד שתי הפנים שבו כי גם הפנים מכלל רישא אינון, וכאשר תגביה ידיך תכוין להכניס קשר הזרועות לפנים, ולא יהו יוצאין ובולטין כמנהגם לאחורי הגוף והם הנקראים קובד"ו בלשון לעז בסוד וכל אחוריהם ביתה עד כאן לשונו: |
ראשונה | שמיני | ז | יברך על נטילת ידים אחר הנטילה קודם הניגוב, ואם לא בירך עד שהתחיל לאכול שוב לא יברך, ויש מי שאומר שאפילו אם לא בירך עד לאחר הניגוב שוב לא יברך, לכן צריך ליזהר לברך קודם הניגוב, וכל שכן שאסור לו לברך בהיותו מנגב ידיו כמנהג המון העם, שהרי אסור לעשות עסק אפילו כל דהוא בשעה שמברך, וכנזכר בחסד לאלפים סימן קנ"ח אות ג' ועיין מטה יוסף חלק ב' ושאר אחרונים, ולפי זה אם שכח ולא בירך קודם ניגוב לא יברך אחר ניגוב משום ספק ברכות, מיהו הרב המגיה בחסד לאלפים שם כתב דאם נגב ידיו קודם ברכה יחזור ויטול ידיו כדי לברך קודם ניגוב עיין שם, ויפה כתב וכן ראוי לעשות כדי שלא יפסיד הברכה, ואין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בס"ד בזה במקום אחר, אך קודם שיטול יגע בבשרו בידיו ויטמאם, ויטול ויברך קודם ניגוב: |
ראשונה | שמיני | ח | ינגב ידיו היטב קודם שיבצע שהאוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא (סוטה ד:), ויש מחמירין אפילו בנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית בבת אחת עם כל זה צריך נגוב קודם אכילה, ולא ינגב ידיו בחלוקו דקשה לשכחה: |
ראשונה | שמיני | ט | אם עשה צרכיו ורוצה מיד לאכול, יטול ידיו תחלה בשביל עשיית צרכיו ויברך אשר יצר, ואח"כ יגע בידיו במקומות המכוסים בגופו, ואז יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, אבל אי אפשר לעשות נטילה אחת לשתיהם דאין הנטילות שוות, מפני כי נטילת בית הכסא צריכה שלש פעמים בסירוגין, ונטילת ידים לאכילה צריכה שלש פעמים רצופין בזה אחר זה, לכך יעשה כאשר כתבנו, מיהו אם אין לו מים הרבה או שהוא צריך למהר יעשה כך, שיטול ידיו בסירוגין שלש פעמים ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול ויברך על נטילת ידים והמוציא, ואחר שיאכל כזית של המוציא יברך אשר יצר, אך לא יעשה כך אלא מדוחק, דלכתחילה טוב לעשות שתי נטילות כל אחת כדינה כאשר כתבנו: |
ראשונה | שמיני | י | האוכל צריך נטילת ידים אפילו אם אדם אחר נותן לתוך פיו והוא אינו נוגע במאכל, ואסור להאכיל למי שאינו נוטל ידיו, וכן אסור ליתן לאכול למי שיודע בו שאינו מברך, על כן בעל הבית שמביא פת לבני ביתו ויודע שאין מברכין ואין עושין נטילת ידים הרי קולר העון תלוי בצוארו, וכן אם יבא עני לביתו לבקש לחם ויודע בו שאינו מברך ואינו נוטל ידיו, הרי זה עושה איסור במקום מצוה ועל זה ידוו הדווים: |
ראשונה | שמיני | יא | צריך שיהיה במים רביעית מכונס במקום אחד, דהיינו שבעה ועשרים דרה"ם מים שהוא שיעור ביצה וחצי, ואם לא היה בכלי רביעית ושפכם על ידו וחזר והביא מים והשלים, ידיו טמאות ואין לו תקנה אלא עד שינגבם ואז יחזור ויטיל עליהם מכלי שיש בו רביעית מים, וצריך שכל אדם ישים דעתו בדבר זה כי הוא מצוי ושכיח שהאדם לפי תומו לוקח הכלי ושופך על ידיו בחשבו שיש בו יותר מרביעית מים, ואחר ששפך ידע שהוא חסר מרביעית דאז יזהר לנגב תחלה, ואח"כ יטול ממים שיביא מחדש שיש בהם שיעור: |
ראשונה | שמיני | יב | הנוטל ידיו צריך להזהר שלא יפסוק הקלוח עד שיטול כל היד בבת אחת שתתכסה כל היד במים שלא ישאר אפילו קצת ממנה שלא יתלחלח במים, ודבר זה מצוי הרבה שלפעמים שופך על היד מים רבים ועם כל זה ימצא מקום קטן ביד שלא נאחז בו המים ונשאר יבש ממש: |
ראשונה | שמיני | יג | נטל מקצת ידו ונגבה, וחזר ונטל הנשאר בידו הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין אם אין על מקצת שנטל טופח על מנת להטפיח: |
ראשונה | שמיני | יד | מי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה אין צריך להסיר הרטיה בשעת הנטילה, ורק יזהר ליטול ידיו מרביעית מים בבת אחת, שאם לא כן המים שעל הרטיה יחזרו ויטמאו את היד, ואע"פ שהוא נטל מרביעית טוב שיכרוך על הרטיה סמרטוט רך משום זוהמא ועיין באליה רבה, ואם באמצע השולחן הסיר הרטיה או נפלה צריך לחזור וליטול כל היד שאין נטילה לחצאין: |
ראשונה | שמיני | טו | אם נטל ידיו ובעת שבא לשפשף ראה שנשאר מקום בכף ידו שלא נאחז שם מים שנשאר יבש, ולא נשאר מים בכלי וגם לא אפשר להביא ממקום אחר כדי שיטול פעם שנית, הרי זה יזהר שלא ישפשף, שאם ישפשף יטמא כל ידיו מחמת אותו מקום שנשאר בלא מים וימתין עד שתתנגב מאליה שלא ינגבה במטפחת, והרי זה יוצא ידי חובת נטילה כמאן דאמר דסבירא להו דסגי עד האצבעות, ואע"ג דלא קימא לן כוותיה, סמכינן בכהאי גונא שהוא שעת הדחק לאכול פת ע"י נטילה זו מאחר דאי אפשר לו לתקן הדבר, אך לא יברך על נטילת ידים אלא יברך בלא שם ומלכות, ורק יהרהר בשם ומלכות ועיין חסד לאלפים קס"ב אות ג': |
ראשונה | שמיני | טז | אם נטל ידו אחת ונגע בה בחברתה שלא נטל אותה עדיין, או אם נגע בידיו אדם אחר שלא נטל ידיו, ואפילו אם נגע בו תינוק בן יומו בידיו הרי נטמאו ולא מהני להו נטילה אלא עד שינגבם תחלה ויחזור ויטלם, אך לא יברך פעם שנית, ואפילו נטל שתי ידיו ולא נזהר לשפוך רביעית על כל אחת בבת אחת ושפשף יד בחברתה נטמאו ידיו, ואין לו תקנה עד שינגבם ויחזור וינטלם בלא ברכה: |
ראשונה | שמיני | יז | יש חסידים ואנשי מעשה מדקדקין שאין נוטלין הם בעצמם, אלא יהיה אדם אחר שופך לידים שלהם, מפני דלפעמים אם לא שפך רביעית על ידו האחת אז כשיבא ליתן מים על ידו האחרת יהיה צריך להשפיל ידו, ואז חוזרין המים שחוץ לפרק ומטמאין את היד, ועוד חוששין שמא בנתינת הכלי מיד ליד נוגעת היד שנטל ביד שלא נטל ותטמא, ועוד חוששין מחמת לחלוח שנטמא בנגעו ביד שאינה נטולה ומטמא אח"כ את הנטולה כשאוחזת באוזן הכלי, על כן מי שמוכרח ליטול בעצמו ישים לבו להשמר בכל אותם החששות שלא ישגה בהם ובחששה האחרונה שהיא בעבור לחלוח הכלי יזהר לאחוז פעם השנית במקום חדש, ואם אי אפשר לו בכך יש לסמוך על המקילין שאומרים המים שבאוזן הכלי או בדופני הכלי אין מטמאין בנגיעת יד שאינה נטולה דהכי קימא לן להלכה וכנזכר בחסד לאלפים אות ה': |
ראשונה | שמיני | יח | מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, צריך לכרוך ידיו במפה כדי לאכול פת, ואם ימצא לו מים בודאי עד כדי הילוך שעה ורביע ימתין ולא יאכל, ולכן אם הוא מהלך בדרך ורוצה לאכול ואין לו מים, אם יש מים לפניו עד מהלך שעה ורביע ימתין ולא יאכל עד שיגיע לשם ויטול, ואם אין מים לפניו כלל אך הם לאחוריו אם הוא שיעור מהלך רבע שעה יטרח ויחזור לאחוריו ויטול ידיו כדי לאכול, ואם הוא יותר מרביע שעה אינו מחויב לחזור בעבור זה, והא דאמרינן בשיעור רבע שעה חוזר היינו בהיכא דליכא פחד וחשש סכנה, אבל בפחד וחשש סכנה או שהוא הולך עם השיירה ואין ממתינין לו, בכל זה יכרוך ידיו במפה ויאכל הפת: |
ראשונה | שמיני | יט | קודם שיטול ידיו כדי לאכול פת, יזהר לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' הריני בא לקיים מצוות עשה דרבנן ליטול ידי ולשפשפם היטב קודם סעודה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי לתקן שורש מצוה זו במקום עליון, ויהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו של נטילת ידים והשפשוף קודם סעודה, כאלו כונתי בכל הכוונות הראויות לכוין, ובזכות מצות הברכה אשר נברך על נטילת ידים קודם סעודה, יהיה עתה עת רצון לפניך וימשך מן אור אין סוף שפע מוחין ואורות גדולים לשנים עשר פרצופים הרמוזים בעשר ספירות הכוללים הרמוזים בעשר אצבעות הידים, ומשם נקבל שפע עשרה ברכות ככתוב ויתן לך האלהים (להמשיך מאין סוף מוחין ושפע) מטל השמים (חכמה) ומשמני הארץ (בינה) ורוב דגן (דעת) ותירוש (חסד) יעבדוך עמים (גבורה) וישתחוו לך לאומים (תפארת) הוי גביר (נצח) לאחיך (הוד) וישתחוו לך בני אמך (יסוד) אוררך ארור ומברכיך ברוך (מלכות): |
ראשונה | פקודי | א | וכיון דבלילה הוא שליטת הדינים לכך נתקן לומר פסוק והוא רחום קודם קריאת שמע וברכותיה דתפילת ערבית בחול דוקא, וכמו שכתב רבנו ז"ל בספר פרי עץ חיים וזה לשונו: "והוא רחום" שבתפלת ערבית יש י"ג תיבין כנגד י"ג מכילין דאריך אנפין, לאכפייא כולהו דינין ולמתק בהם ד' פרצופין דקליפה המתחילין להתעורר בערבית והם משחית עון אף וחימה וכו', וגם לכוין שהקב"ה מרחם על הרשעים בגיהנם שאז טיפין אש יורדין בגיהנם והם "פר" ושכ"ה מני דינין, וצריך למתקן, וטוב לכוין ראשי תבות "והוא רחום יכפר" רי"ו כמנין גבורה וראשי תבות "רחום יכפר עון" מספר "פר" עד כאן דבריו, יעויין שם, ולכן אין אומרים פסוק והוא רחום אלא רק בחול, אבל בערבית דשבת אסור לומר פסוק זה כאן, מיהו אומרים אותו בשבת בזמירות, ורק כאן שנתקן בשביל שליטת הדינים אסור לאומרו בשבת, כי בשבת אין שליטת הדינים וכמו שכתוב בזוהר הקדוש תרומה דף קל"ה עמוד ב', ואסור לעמא קדישא למפתח לגבה פסוקא דדינא כגון והוא רחום וכו' יעויין שם וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בהגהותיו שם יעויין שם, ומכאן אתה למד שגם כשחל יום הכיפורים בחול גם כן אין לומר פסוק זה של והוא רחום וכאשר נכתוב זה במקומו: |
ראשונה | פקודי | ב | אחר פסוק והוא רחום אומרים שלשה פסוקים "ה' צבאות עמנו וכו'" "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך", "ה' הושיעה וכו'" וכמפורש בשער הכונות יעוין שם, וכתב מהר"א הכהן ז"ל בשם הרמ"ק ז"ל דפסוק א' אמרו אברהם אבינו עליו השלום, ופסוק שני אמרו יצחק אבינו עליו השלום, ופסוק שלישי אמרו יעקב אבינו עליו השלום, לכן ראשי תבות יענינו ביום קראינו עם עי"ן של יענינו הם אותיות יעקב, והנה פה עירנו בגדאד יע"א נוהגים לומר תחלה פסוק כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וכו' הכתוב בפרשת ואתחנן, ואחריו אומרים והוא רחום יכפר עון ואחריו ג' פסוקים הנזכרים, ואחריהם אומרים ויברכו שם כבודיך ומרומם על כל ברכה ותהלה ואומר קדיש ולא בטלנו מנהגם בשני פסוקים של אל רחום ושל ויברכו, כי אמרנו אע"פ שאין להם שורש כפי הסוד אין קפידא לאומרם שלא מצינו לרבינו האר"י ז"ל שהקפיד כאן אלא באמירת המזמורים: |
ראשונה | פקודי | ג | כשמתחיל ברכת אשר בדברו מעריב יסגור עיניו ויחבק ידיו אם הוא מתפלל בעל פה, ויש טעם על פי הסוד לסגירת העינים בקריאת שמע וברכותיה דערבית, ומיהו כל זה בחול, אבל בערבית דשבת ויום טוב לא יסגור עיניו בקריאת שמע וברכותיה: |
ראשונה | פקודי | ד | פסוקי הדברים של ברכה הראשונה הוא כך מעריב ערבים בחכמה, ואח"כ פותח שערים בתבונה, וישים ריוח ביניהם כדי שיהיה נשמע בחכמה על מעריב ערבים, ותיבת בתבונה על פותח שערים, ואח"כ יאמר משנה עתים וכו' ברקיע כרצונו, וישים ריוח ואח"כ יאמר בורא יומם ולילה כי תיבת כרצונו קאי אדלעיל, ואינה מקושרת עם בורא יומם ולילה וכנזכר בשער הכונות: |
ראשונה | פקודי | ה | אין להפסיק בין ברכות דערבית לתפלה כי אם באמירת השכיבנו ועניית קדיש וחמשה אמנים דקדיש ותו לא מידי, ובמה שמכריז החזן ראש חודש בין קדיש לתפלה יש לפקפק, אך במקום שנהגו להכריז אין למחות בידם, גם אמן דברכה דשומר את עמו ישראל לא יענה כי זה אמן דברכות הוא, ואין עונין כאן אמנים דברכות: |
ראשונה | פקודי | ו | אחר תפלת ערבית אומר השליח ציבור קדיש תתקבל ושיר למעלות ואחריו קדיש יהא שלמא וברכו, וכתבתי לעיל בפרשת כי תשא דפה עירנו נוהגים לומר כאן רבנן ברכו את ה' המבורך שמוסיפין לומר רבנן ואח"כ עלינו לשבח בכוונה גדולה, ונוהגים פה עירנו לומר אחר עלינו לשבח ודוי ומזמור שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון ואחריו קדיש, אבל בעיר הקודש תוב"ב לא נהגו לומר ודוי ולא המזמור הנזכר, וכמדומה לי ששמעתי טעם למנהג הודוי פה עירנו כאן הוא במקום ודוי דאומרים על המטה, וכתבתי להרב הגאון מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג ערי הקודש תתוב"ב וכתב לי דבעיר הקודש חברון תוב"ב נוהגים לומר אחר ערבית ודוי ושיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון וקדיש והוא שמע שם שזה המנהג נתייסד שם ע"פ רב שבא מעיר שאלונקי והיה שם חולאים גדולים ומיתה פתאומית, וחלם צדיק אחד שיתקנו ודוי אחר ערבית ותתבטל הגזרה, וכן עשו ונתבטלה, ומאותו זמן נוהגים כן בשאלונקי יע"א ובבואו לעיר הקודש חברון ת"ו הנהיג אותם בכך, ובערבית שאין בה ודוי אומרים שיר המעלות בלבד וקדיש, ומראש חודש אלול עד שמיני עצרת אומרים אחר שחרית וערבית מזמור אורי וישעי ואחריו קדיש עד כאן דבריו נר"ו: |
ראשונה | פקודי | ז | אין לקרא מקרא בלילות של חול, והטעם דהמקרא בעשיה והלילה בחינת עשיה והכל הוא דינין ואין לעורר הדינין וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער המצות פרשת ואתחנן עיין שם, מיהו בליל שבת וליל יום טוב קורין מקרא ואין לחוש, וכן בליל ששי קורין כ"ו פסוקים ואין חשש, אבל ליל ראש חודש דינו בענין זה כשאר לילות החול, והגאון חיד"א ז"ל בהשמטות ספר "פתח עינים" כתב דעם הארץ שאינו יודע לקרות אלא רק תורה שבכתב שרי לקרות בלילה עיין שם, מיהו נראה אם יודע לקרות פרק איזהו מקומן או פתיחת אליהו זכור לטוב שיש בסידורים באשורית ומנוקדים, יקרא אותם ויחזור אותם כמה פעמים וזה עדיף מלקרוא מקרא: וכתב הגאון חיד"א ז"ל ששמע מאדם גדול ומקובל דיש לחלק בין קריאת תהלים לשאר המקרא עיין שם, ויש לסמוך על דבריו בקריאת תהלים אחר חצות לילה דוקא ואם קורא המקרא בלשונות אחרים כדי להתלמד ביאור המקרא באותו לשון פשיטא דשרי וכמו שכתב הכנסת הגדולה דבתרגום לא שייך לומר דברים שבכתב אי אפשר לאומרם בעל פה, ועיין להרב ברכי יוסף סימן מ"ט סעיף קטן א' וחקרי לב אורח חיים סימן י"ב: |
ראשונה | פקודי | ח | השינה לאדם בלילה יש בה צורך ותועלת גם מצד הרוחניות, מפני שיש בה סוד שההיא צורך גבוה, ולכן צריך האדם לכוין שגם בעת השינה הוא עובד את בוראו בסוד בכל דרכיך דעהו, ולכן תקנו רבותינו ז"ל ברכה על השינה והיא ברכת המפיל, אך השינה ביום רעה לצדיקים וטובה לרשעים, מלבד ביום השבת שהשינה היא טובה גם לצדיקים וכנזכר בשער הכונות: |
ראשונה | פקודי | ט | טוב להיזהר שלא ישן בלילה אלא עד שיעברו שלשה שעות מן הלילה ויש סוד בדבר כדי להעמיד אורות המוחין העליונים כנזכר בשער הכונות, וכתבתי בספרי הקטן מקבציאל דשיעור שלושה שעות הנזכר מתחילים מתפלת ערבית, שאם התפלל ערבית מבעוד יום דהיינו בפלג המנחה לדעת רבי יהודה יחשוב השלש שעות מאותו זמן: |
ראשונה | פקודי | י | בתחלת הלילה ישכב האדם על צד שמאל דוקא, ואחר חצות לילה אם ירצה יתהפך על צד ימינו, ומנהג זה מועיל לו לבטל כוחות החיצונים וכמו שכתוב בשער הכונות, ויזהר שישן בטלית קטן שלא יפשוט אותו גם בשכבו בלילה על מטתו, ויועיל זה מאוד לבטל כוחות החיצונים וכנזכר בשער הכוונות, ויזהר גם כן שלא יהיה עליו ברזל כשישן, ויזהר שלא יזכיר בפיו שם סמך-מם אפילו ביום וכל שכן בלילה שאז הוא זמן שליטתו, ושם שמות השדים שיש בלשון לעז לא יזכיר האדם בפיו, שגם השדים הם בחלקו של סמך-מם ומגביר כח כאשר זוכרים אותם וכנזכר בשער הכונות: |
ראשונה | פקודי | יא | צריך להזהר מאד בקריאת שמע שעל המטה, והיא אחת מן ארבעה קריאת שמע שחייב אדם בכל יום והיא הקטנה שבהם במדרגות, ולמעלה ממנה קריאת שמע דערבית, ולמעלה ממנה קריאת שמע דקרבנות, ולמעלה מכולם קריאת שמע דיוצר וכאשר ביארנו לעיל (פרשת וארא, אות ב'), ודא עקא, שבעת שהוא קורא קריאת שמע על המטה על הרוב השינה בין עיניו, ואיכא למיחש פן יבלע תיבות ואותיות, ולכן צריך תגבורת גדולה בעת ההיא להתאזר ולקרותה כראוי, וסדר קריאת שמע זו עם כל הפסוקים השייכים לה נתפרשו בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות ונדפסו בסידורים והם ידועים לכל ואין צורך להעתיקם פה, ובאומרו פסוק בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת יכוין בידך אפקיד רוחי ראשי תבות באר, וכן יכוין בר"ת פדית אותי ה' שם פא"י, והוא ראשי תבות "פותח את ידך" שעולה מספרו שם יאהדונה"י ושם סא"ל, הרמוז בראשי תבות "אתה סתר לי", ויהרהר בפסוק הזה ובראשי תבות שלו עד שישן, ועם הארץ שאינו יודע לומר הפסוקים, וכן אשה שאינה יודעת, יאמרו בפיהם אותיות אלפ"א בית"א דאבג"ד, או "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", כמה פעמים בזו אחר זו, עד שישנו מתוך דברי תורה: ודע כי בסדורים כתוב לומר השכיבנו אבינו לשלום וכו' אך בשער הכונות לא הזכיר השכיבנו, אמנם בסידור רבינו הרש"ש ז"ל הזכיר זה, וזהו הסדר שכתוב בסידור רבינו הרש"ש ז"ל ברכת המפיל והשכיבנו וקריאת שמע, ואח"כ יעלזו חסידים וכו' ואח"כ הנה מטתו שלוש פעמים ואח"כ "יברכך וכו'" "יאר וכו'" "ישא וכו'", ואח"כ "יושב בסתר" עד "ה' מחסי", ואח"כ ודוי ואח"כ "אנא בכח" כולה וחוזר פסוק שכנגד אותו היום שלוש פעמים, ואח"כ "אתה תקום תרחם ציון וכו'" ואח"כ "בידך אפקיד רוחי וכו'" וכונת שם אלוה: |
ראשונה | פקודי | יב | ברכת המפיל נתקנה בשם ומלכות וכן צריך לאמר כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, אך יש נוהגים שאין מברכים אותה בשם ומלכות וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ז"ל, והטעם מפני החשש שמא יהיה מוכרח להפסיק באיזה דברים שיהיה מוכרח לדבר בם, וכתבתי לידידנו הרב הגאון מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג החסידים בערי הקודש תוב"ב, וכתב לי דהרוב אינם מברכים בשם ומלכות, עוד כתב שראה בכתב רבי אברהם אלזרקי ז"ל שכתב ראיתי גדולים בישראל שאינם מברכים ברכה זו, מטעם שמא יצטרכו להפסיק בדיבור, ויש כמה פוסקים דסבירא להו שאם פסק הוי ברכה לבטלה ועיין פתח הדביר חלק ב' סי' רל"ט, עד כאן דבריו נר"ו. על כן נראה להורות שכל אחד יעשה כמנהגו בזה ואזהרה גדולה להמברכים שישתדלו מאד לעמוד על עצמם שלא להפסיק בדיבור בין ברכה לשינה היכא שלא באה להם השינה תכף, וגם החושש ואינו מברך בשם ומלכות יזהר להרהר שם ומלכות בלבו:גם דע כי מצאתי כתוב בספר כתר מלכות כתיבת יד לומר תחלת הכל קודם המפיל "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו', הרינו מקבל אלהותו יתברך ואהבתו ויראתו, והריני ירא ממנו בגין דאיהו רב ושליט על כולא וכולא קמיה כלא, והריני ממליכו על כל אבר ואבר גיד וגיד ממאתים ושמונה וארבעים אברים ושלש מאות וחמשה וששים גידים של גופי ונפשי רוחי ונשמתי מלכות גמורה ושלימה, והריני עבד להשם יתברך והוא ברחמיו יזכינו לעבדו בלבב שלם ונפש חפצה אמן כן יהי רצון" - עד כאן לשונו, וכך אני נוהג: |
ראשונה | פקודי | יג | בקריאת שמע זו שעל המטה יכוין לתקן עון קרי ושכבת זרע לבטלה שיצא ממנו בין בשוגג בין במזיד, שימותו הגופים הטמאים המלבישים לנשמות שעשקה אותם הסטרא אחרא מכח אותם טיפות של זרע שיצאו ממנו לבטלה, ויחזרו אותם הנשמות הקדושות לקדושה ויבואו בעולם הזה כשאר כל נשמות הקדושות, ותועיל קריאת שמע בכונה זו גם לאותן טפות זרע שיצאו ממנו אחר ששמש מטתו שלא שהה על הבטן עד שיצאו ממנו כל הטיפין כולם, וגם לרבות אותם טיפין קטנים שיצאו ממנו לפעמים על ידי עיצור שדוחק עצמו בעשיית צרכיו, וגם לרבות טיפין קטנים שיצאו ממנו ע"י קשוי האבר קודם תשמיש, שעדין לא נכנס השמש במקומו מחמת איזה עיכוב שהיה לו הן באונס הן ברצון, וקריאת שמע זו תועיל גם לאשה בעבור זרע היוצא ממנה מחמת ריבוי תאוה שמתעוררת בה, שעל זה נאמר ונגע לא יקרב באהלך זו אשתך שנקראת אהל ועיין בספר הכונות: |
ראשונה | פקודי | יד | אם עושין תיקון כרת שנעורין כל הלילה כמו ליל שבועות והושענא רבא, יאמרו הקריאת שמע שעל המטה מעט קודם חצות עם כל הפסוקים של יעלזו וכו' הנה וכו' יברכך וכו' יושב בסתר וכו' אנא בכח וכו': |
ראשונה | פקודי | טו | אין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל המטה, ואם קרא ואינו יכול לישון כבר כתבנו לעיל שיתאמץ לעמוד על עצמו להרהר בדברי תורה כדי שישן מתוך דברי תורה, וישביע עצמו מדברי תורה הנותנת חיים לעושה ומוצאה מצא חיים: |
ראשונה | ואתחנן | א | על הנאת הריח צריך לברך וסמכו זה אקרא בפסוק "כל הנשמה תהלל יה" (תהילים קנו, ו), איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח (ברכות מג:), דאע"פ שהגוף נמי נהנה ממנו עם כל זה הנאת הנשמה מן הריח היא יותר מרובה מהנאת הגוף כי הנאת הגוף מסתלקת תיכף ומיד כשיעבור הריח אבל הנאת הנפש מן הריח מתמדת ונשארת כוחה בה, ומטעם זה אין מברכין על הריח ברכה אחרונה מפני כי אצל הגוף הנאה מועטת היא שעוברת ממנו תיכף ודמי לאכילה שאין מברכין עליה ברכה אחרונה אחר העיכול שנתעכלה, ומטעם זה גם כן אין מברכין שהחיינו על הריח אע"פ שהוא בשמים אשר יתחדשו משנה לשנה, מפני שהנאת הריח אצל הגוף היא הנאה מועטת, ואע"פ שאצל הנפש היא הנאה מרובה לא שייך לברך שהחיינו בעבור הנאת הנפש כי הנפש נצחית ולא תמות ולא שייך לגבי דידה ברכה של שהחיינו וכנזכר בפוסקים ז"ל: |
ראשונה | ואתחנן | ב | אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח, ואם הוא מסופק אם בדבר זה יש ריח טוב או לאו, או אם הוא מסופק בעצמו אם ירגיש בריח כי לפעמים יהיה לאדם חולי נשל"ה (נזלת) ולא ירגיש חוש הריח שלו, הרי זה מריח קודם כדי לידע ואח"כ יברך ויריח כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וכנזכר בחסד לאלפים: |
ראשונה | ואתחנן | ג | יטול הבשמים בידו הימנית ויברך, וכמו שכתבתי לעיל גבי ברכה של אכילה ושתיה שצריך ליטול בימין דבר שהוא מברך עליו, ובספר כתר מלכות כתיבת יד כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו בכל פעם שיריח לומר בעת שמריח פסוק זה, והוא: "ריח נחוח אשה לה'", מפני שבפסוק זה נרמזו כל כוונות של הריח, וירגיל בכך בין בחול בין בשבת: |
ראשונה | ואתחנן | ד | ברכת אכילה ושתיה קודמת לברכת הריח, והיינו דוקא אם שניהם לפניו, אבל אורחים שבאים בבית בעל הבית, ומביאים להם מיני בשמים תחלה, ואח"כ מביאים להם משקה או פירות אין צריכין להמתין אלא יברכו תיכף על הבשמים שלפניהם: |
ראשונה | ואתחנן | ה | אם זה שהוא מריח בו הוא עץ או יוצא מן העץ מברך עליו בורא עצי בשמים, ואם הוא עשב מברך עשבי בשמים, ואם אינו לא עץ ולא עשב כמו מיס"ך (מוסק - שמן המור) או עמב"ר (תבלין הודי חריף) וכיוצא מברך מיני בשמים, וכן אם הוא מסופק בו בין עץ לעשב או שיש בו מחלוקת יברך בורא מיני בשמים, כי ברכה זו של מיני בשמים הוא כנגד ברכה של שהכל שאמרנו גבי אכילה: והסימן לידע ולהבחין בין מין עץ לבין מין עשב זה הכלל כל שהקלח שלו קשה ונשאר הקלח משנה לשנה ואין עליו יוצאין משרשיו אלא מגזעו וכל שכן מעציו הרי זה מין עץ לכולי עלמא, ומברך עליו עצי בשמים, וכל שהקלח שלו רך כירק או אפילו שהוא קשה אינו נשאר הקלח משנה לשנה הרי זה מין עשב ומברך עשבי, ויש אומרים דאפילו אם הקלח רך אם הוא נשאר משנה לשנה הרי זה מין עץ, וכל כהא דיש מחלוקת יברך מיני בשמים: |
ראשונה | ואתחנן | ו | על הקלאביאינה שקורין בערבי ורד אל קנפי"ל (ורד שיח ריחני) מברכין עצי בשמים, ואע"ג דבספר זכור לאברהם הביא בשם מעם לועז (פרשת תולדות) לברך מיני משום שהוא ספק, הנה זה הגדל פה עירנו בגדא"ד יע"א אין בו ספק יען הקלח שלו קשה ואין העלין יוצאין מן השרשין וגם הוא נשאר משנה לשנה, וכן על קרנפ"ל (ציפורן) הבא ממדינת הים יברכו עצי בשמים דכן המנהג פשוט פה עירנו יע"א מזמן עטרת ראשי הרב מו"ר זקני רבינו משה חיים ז"ל כשהיו הולכין קהל רב להשתטח בכל שנה על מצבת יחזקאל הנביא ע"ה ששם אין הדס ומברכין בהבדלה במוצאי שבת על קרנפ"ל עצי בשמים, וכן עשו כשהלכו לברוח בזמן הדבר, לא תקום פעמיים צרה, וזה המנהג ברור ופשוט פה עירנו: |
ראשונה | ואתחנן | ז | על הזא"ר שקורין בערבי קדא"ח (ניצני פרחים) הן של אתרוג הן של לימוני"ם הן של נארינ"ג (פרי הדר קטן חמוץ) יברך עצי כמו שכתב בזכור לאברהם, ועל הורד שקורין בערבי ראסק"י (שושנה ריחנית) יברך עצי וכן המנהג פשוט פה עירנו: |
ראשונה | ואתחנן | ח | על מינקש"י (עשב בר ריחני) שקורין בערבי בנפש"ה יברך "מיני" משום דיש בזה פלוגתא וכן אנחנו נוהגים פה עירנו לברך על בנפש"ה "מיני" בפני הספק, אבל על עשב שקורין בערבי ריחא"ן (עשב ריחני) יברך "עשבי" לכולי עלמא, ועל הרוד"א שקורין בערבי סדא"ב נמצא פה עירנו בגדא"ד אין בו ריח טוב כלל ואין מברכין עליו כלום, ואם היו מינים של עצי ועשבי מחוברים יחד באגודה אחת והריח שלהם יוצא מעורבב משניהם יברך מיני, אבל אם מובדלים באגודה שיוכל לצמצם בחוטמו כל מין בפני עצמו יברך על כל מין ברכתו: |
ראשונה | ואתחנן | ט | אם במקום עצי או עשבי או מיני בירך שהכל נהיה בדברו יצא, ואם בירך על עצי ברכת עשבי או במקום עשבי בירך עצי לא יצא, במה דברים אמורים במין שהוא עשבי לכולי עלמא ועצי לכולי עלמא וטעה בהם בעת ברכה, אבל אם היה זה במין שיש דסבירא להו באותו פרי דברכתו עצי מפני סימן אחד של עצי הנמצא, ואנחנו מברכים עליו מיני משום ספק ברכות להקל דאיכא דסבירא להו שצריך לברך עשבי הנה אם הטעות של הברכה היה בזה שבירך עליו עצי או בירך עליו עשבי לא יחזור ויברך מיני, משום דלמאן דאמר זה צריך לברך עצי והוא בירך עצי, או למאן דאמר זה צריך לברך עשבי והוא בירך עשבי יצא ידי חובה ואיך יחזור ויברך מיני הא הוי ברכה לבטלה, כיצד יעשה יהרהר ברכה של מיני בלבו ויריח, או יברך מיני בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו ועיין חיי אדם: |
ראשונה | ואתחנן | י | אם יש לפניו מין עץ בודאי ועוד יש מין שהוא ספק עצי ספק עשבי יברך על הספק תחלה ברכת מיני, ואח"כ יברך עצי על עץ ודאי, ואם יש לפניו מין עץ ודאי ומין עשבי ודאי ויש עוד גם כן מין אחר שהוא ספק עצי ספק עשבי אם הוא בחול יברך על הודאין ויכוין לפטור את מין שהוא ספק, ואם בשבת יברך על מין הספק ברכת מיני תחילת הכל ואח"כ יברך עצי על עץ דוודאי ויברך עשבי על עשב הוודאי וכאשר כתבתי לעיל בפרשת פנחס (הלכה טז) גבי ברכת האכילה יעוין שם: |
ראשונה | ואתחנן | יא | אם שלק הבשמים והוציא השמן מהם כדרך שמוציאין שכר מן התמרים וכיוצא, מברך על היוצא ברכה כיוצא בהם שאם הבשמים הם מין עץ יברך עצי ואם עשב יברך עשבי, ושמן אפרסמון מפני שגדל בארץ ישראל קבעו לו ברכה בפני עצמו לברך בורא שמן ערב: |
ראשונה | ואתחנן | יב | מברכים על המוגמר דהיינו בשמים שעושים על הגחלים להריח בהם משיעלה קיטור עשנו, אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור עשנו וגם בזה הברכה כפי הבשמים אם מין עץ עצי ואם מין עשב עשבי, במה דברים אמורים המוגמר שעושין להריח אבל מה שעושין לגמר בו הכלים אין מברכין עליו כיון דאין עשוי להריח בעצמו אלא כדי ליתן ריח בכלים, וכן הוא הדין מה שעושין לרפואה דאין לברך, והוא הדין נמי דאין לברך על בשמים שנכנס בהם לבית הכסא או שהובאו להעביר הסרחון או להעביר זוהמת הידים: |
ראשונה | ואתחנן | יג | בשמים שמונחים בחדר לסחורה אפילו כשנכנס שם נכנס להריח אין מברך, ורק אם נוטלן בידו יברך עליהם, מיהו אם נכנס לחנות של בשמים ונתכוון להריח מברך משום דבחנות חשיבי עומדין להריח דניחא ליה לבעל החנות שיריחו בני אדם ויקנו ממנו: |
ראשונה | ואתחנן | יד | ריח שאין לו עיקר כגון שהיו בשמים מונחים בכלי וקלט הכלי את הריח ונעשה בו ריח טוב כיון דאין ממשות של בשמים בכלי לא יברך, והוא הדין אם קלטו אצבעותיו ריח טוב דלא יברך: |
ראשונה | ואתחנן | טו | כל פרי הראוי לאכילה ויש בו ריח טוב אם נוטלו להריח בו, או אפילו נוטלו להריח בו ולאכלו מברך הנותן ריח טוב בפירות, ויש אומרים אם הפרי עומד לאכילה והובא לפניו לאכלו שאם לא היה רוצה לאכלו לא היה מביאו כדי להריח אין לברך עליו כשהוא מריח ויש לחוש לדבריהם משום ספק ברכות להקל ואין לברך אלא דוקא אם מביאו לפניו כדי להריח בו דוקא, וכן המנהג פשוט פה עירנו כאשר מביאים לפניהם פירות שיש בהם ריח טוב לאכילה אין מריחים בהם כדי שלא יברכו על הריח, ולפי זה אדם חולה וכיוצא שמביאים לו פרי שיש בו ריח טוב להריח דוקא ולא לאכלו צריך לברך לכולי עלמא כי זה הוא דינא בגמרא בברכות דף מ"ג עמוד ב', וכאשר העליתי בספרי הק' רב פעלים מיהו כתבתי שם שאנשי מעשה נמנעים מלהריח בשום פעם בפרי אפילו אין רוצים לאכלו אלא רק להריח, מפני שיש פלוגתא בנוסח הברכה כי מר"ן ז"ל בשולחן ערוך ודעמיה סבירא להו לברך הנותן ריח טוב בפירות, אך אליה רבא סעיף קטן ה' הביא הנוסח מספרי הראשונים ז"ל לברך אשר נתן ריח טוב בפירות, ויש סוברים דאיכא קפידא בין תרי לישני הנזכרים - ואין משמעותם עולה בענין אחד, לפיכך מושכין עצמן מלהריח בשום פרי בשביל המבוכה שיש בנוסח הברכה. |
ראשונה | פינחס | א | על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות האדמה מברכים "בורא פרי האדמה", ומה שלא תקנו לברך "בורא פרי הארץ" מפני כי שם "ארץ" משובח יותר משם אדמה, חדא משמעות דורשין דהארץ הוא לשון רצוי, ועוד שם ארץ נזכר תחלה בתורה בפסוק בראשית, וגם בבריאת העולם נזכר שם ארץ יותר, וגם נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא עליה דכתיב (בראשית א, א): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכתיב (שם ב, ד): "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים", לכך כדי לחלוק כבוד ללחם שהוא משובח יותר מפרי האדמה הזכירו בו לבדו שם הארץ בברכת המוציא לחם מן ארץ, ושם אדמה הניחו בברכת הפירות, והרב שיורי ברכה כתב שתקנו בברכת הפירות שם אדמה מפני שיש חמישים וחמשה מיני פירות אדמה כמנין האדמה עיין שם, ונראה לי זה איירי על פירות שיש בארץ ישראל בימיהם, אבל בעולם אפשר דמצוי יותר מן חמישים וחמשה: |
ראשונה | פינחס | ב | פירות של עץ שהם עודם קטנים שלא הגדילו שאז הם חמוצים, אע"ג דמר"ן ז"ל פסק אם נאכלים ע"י הדחק מברך בורא פרי העץ, מכל מקום האחרונים ז"ל כתבו לברך שהכל, ורק אם בישלום או תקנום באור מברך בורא פרי העץ מפני שבעודם חיים היו נאכלים ע"י הדחק, ולכן פירות קטנים שהם חמוצים ומבושלים בתבשיל כמנהג עירנו, הנה אם ברור להם שהיו נאכלים ע"י הדחק יברכו עליהם אחר בישול בורא פרי העץ, ואם ספק דשמא לא היו נאכלים ע"י הדחק קודם הבישול אז יברכו עליהם אחר בישול שהכל, יען דכל פרי שאינו נאכל חי מחמת חמיצות אפילו ע"י הדחק אם אוכלו חי אינו מברך עליו כלל, ואם אכלו מבושל מברך שהכל: על כן פרי שקורין בערבי נארינ"ג (פרי הדר חמוץ) שמלקטים אותם בעודם קטנים שהם מרים כלענה, ומבשם אותם בסוכר לא יברך עליהם אחר טיגון בסוכר אלא שהכל ועיין משבצות זהב, במה דברים אמורים? בפרי שנתלש קודם שנגמר בישולו וקודם שגדל כל צרכו, אבל פרי גמור שברייתו הוא מר אע"פ שישאר באילן ימים רבים הרי זה אם ימתקנו ע"י בישול באור או ע"י דבר אחר מברך עליו הברכה שלו אם הוא עץ או אדמה, ולכך הזיתים שברייתם מרים אפילו אחר שגדלו כל צרכן, מברכים עליהם אחר תיקונם ע"י כבישה ברכה שלהם שהוא בורא פרי העץ וכן כיוצא בזה: |
ראשונה | פינחס | ג | פרי גמור המטוגן או נתבשל אם עדיין צורתו עליו יברך ברכה העקרית שלו, אבל אם נמוח לגמרי שנשתנית צורתו מברך שהכל, ולכן אותם ששורין במים וממחין לפרי שקורין בערבי "משמש" יברכו שהכל כי נמחה הפרי ונשתנית צורתו שאינו ניכר הפרי, וכן אותם המבשלים זה הפרי בתבשיל עם בשר וכיוצא שנמחה צורת הפרי אם יבא לאכלו לבדו יברך שהכל, וכן דבלה שעושין מזה הפרי שקורין אותו בערבי קמרדי"ן (רדיד משמש מיובש) יברכו עליה שהכל, וכן תמרים שמטגנין אותם במחבת עד שעושין אותם כמו עיסה וקורין אותה בערבי תמגי'י (מרקחת תמרים) מברך עליה שהכל דנשתנית צורתם, אבל תמרים שנתמעכו קצת בידים דלא נשתנית צורתם וניכרים שהם תמרים לא תשתנה ברכתם: |
ראשונה | פינחס | ד | קליפת אתרוגים או קליפת פרי שקורין בערבי פרטקא"ל (תפו"ז) שדרכם לבשלם בסוכר, יש אומרים שמברך בורא פרי העץ ויש אומרים בורא פרי האדמה ויש אומרים שהכל, ומן הדין יברך שהכל משום ספק: |
ראשונה | פינחס | ה | פירות ששרה אותם במים אפילו יש טעם הפירות במים אם שותה המים בפני עצמם יברך שהכל, ולכן פרי שקורין בערבי נבכאר"ה (משמש פרסי יבש) שדרכם לשרותם במים אם יבא לשתות המים לבדו יברך שהכל: |
ראשונה | פינחס | ו | פירות העץ שטובים בין אם הם חיים בין אם הם מבושלים יברך בורא פרי העץ בין אכלם חיים בין אכלם מבושלים, ואם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים אז אם אכלם חיים יברך שהכל, מבושלים יברך בורא פרי העץ, והוא הדין בפרי האדמה וירקות גם כן דינא הכי, וכן נמי אם הם מבושלים וטובים יותר מחיים אכלם חיים מברך שהכל, מבושלים יברך ברכה העקרית שלהם: |
ראשונה | פינחס | ז | פירות אדמה וירקות שהם טובים חיים יותר מאם יהיו מבושלים במים לבדו, אע"פ שעתה הוא מבשלם עם דבר אחר בסוכר או בשר וכיוצא והם משביחים בבישול זה יותר מאם היה אוכלם חיים, עם כל זה לא יברך עליהם בהיותם מבושלים אלא שהכל, ולא יברך עליהם ברכה שלהם מפני שאם היו מבושלים במים בלבד בלתי תערובת דבר אחר הוי גריעי, לכך לא יועיל להם חשיבות דבר אחר שמבשלם עמו אע"פ שהשביחו בו, כן הוא סברת הטורי זהב ודעמיה, ואע"ג דיש חולקין קימא לן ספק ברכות להקל ולכך יברך שהכל. וכל זה דוקא בירקות או פרי אדמה אבל פירות העץ אע"ג דאם היו מבושלים לבדם במים בלתי דבר אחר גרעי ממה שהיה אוכלם חיים וצריך לברך שהכל, עם כל זה אם בישלם עם דבר אחר והם משביחים יברך בורא פרי העץ לכולי עלמא, ולכן קישואין שקורין בערבי כייא"ר (מלפפון) שהוא פרי אדמה ומבשלים אותו עם הבשר אע"פ שהוא משביח בבישול זה, אם ירצה לאכלו לבדו עתה אחר שבשלו עם הבשר והשביח לא יברך עליו בורא פרי האדמה אלא יברך שהכל, מפני כי זה הפרי שקורין כייא"ר אם היה מבשלו לבדו במים הוה גרע שצריך לברך עליו שהכל, ולכך גם עתה שבשלו עם בשר יברך שהכל: |
ראשונה | פינחס | ח | כל פירות דנטעי להו לאכלן מבושלים דאין דרכן לאכלן חיים, הרי זה אם אכלם חיים מברך עליהם שהכל, אכלם מבושלים מברך ברכה העיקרית שלהם, ולכן פרי שקורין בערבי לובי"א (רוביה, מין שעועית) וכן פרי שקורין בדנגא"ן (חציל) שהם פירות אדמה אם אכלם חיים מברך שהכל אכלם מבושלים מברך בורא פרי האדמה אם אוכלם לבדם, ותרי טעמי אית בהו חדא משום דאלו נטעי להו אדעתא לאכלם מבושלים, ואין דרכן לאכלם חיים כמבושלים, ועוד טעם אחר יש כאן כי אלו הם טובים לאכלם מבושלים יותר מהיותם נאכלים חיים, וכתבנו לעיל בכהאי גונא אכלם חיים יברך שהכל, ועל כן בליל ראש השנה שאוכלין פרי הנזכר שקורין לובי"א לסימנא טבא אם אוכלים אותם חיים יברכו שהכל: |
ראשונה | פינחס | ט | דבש הזב מהתמרים בין מעצמן בין ע"י סחיטה מברך שהכל, והוא הדין על המשקין היוצאין מכל מיני פירות בין שיצאו מעצמן בין ע"י סחיטה יברך שהכל, אבל משקה היוצא מן הענבים בין מעצמן בין ע"י סחיטה יברך בורא פרי הגפן, וכן משקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ומברך בורא פרי העץ כברכתו של פרי, ואבטיחים השחורים שקורין בערבי רק"י לפעמים ימצא מים מכונסים בתוכם, אם שותה המים לבדו ואינו אוכל מן הפרי של האבטיחים יברך שהכל, אבל אם אוכל מן הפרי עצמו גם כן אין צריך לברך דברכת הפרי פוטרתן, והוא הדין לאגוזים הבאים מערי אינדייא וקורים אותם גו"ז אל הנ"ד (אגוז הודי, קוקוס) דימצא תוך האגוז מים כמו חלב דאם שותהו לבדו יברך שהכל, ואם אוכל מן הפרי אין צריך לברך על אותם המים: |
ראשונה | פינחס | י | הקהו"ה שבשלה ועשאה משקה אע"ג דיש מחלוקת בברכה שלה, כבר פשט המנהג בכל מקום לברך שהכל, ואם אכלה קלויה בין בעוד גרעין שלה קיים, בין שכתשה ועשאה כקמח אע"ג דהסכימו האחרונים לברך בורא פרי האדמה העליתי בסה"ק מבקציאל לברך שהכל, וכן על משקה שקורין ג'אי"י (תה) מברכים שהכל: |
ראשונה | פינחס | יא | אפונים שקורין בערבי חמ"ץ (חומוס) כשהם קלויים מברך עליהם בורא פרי האדמה ולאחריהם בורא נפשות רבות, ואם כתשם עד נעשו כמו קמח מברך שהכל, וכל שכן אם עירב עמהם סוכר דמברך שהכל: |
ראשונה | פינחס | יב | פה עירנו עושין מין מתיקה שקורין סמסמי"י, דמערבין שומשומין עם סוכר או עם דבש צריך לברך בורא פרי האדמה כי שומשמין עיקר, וכן שומשמין שמערבין אותם בדבר חמוץ שקורין לזה סמא"ק (עשב חריף) וזעת"ר (אזוב) יברך בורא פרי האדמה דשומשומין עיקר, ועל פסולת שומשומין שקורין בערבי כסב"א (שיירי עצירת שומשומים) מברך שהכל מפני דנשתנית צורת השומשמין ועיין חסד לאברהם ר"ג מחודש ג', וכן על שומשמין טחונים שקורין בערבי גאש"י (טחינה) מברך שהכל, גם פה עירנו דרכן לרסק תמרים עם שומשמין וקורין אותה בערבי מדגוג"א (ממרח טחינה עם תמרים), דשורת הדין אם נתרסקו לגמרי שאין ניכר צורת התמרים יברך שהכל, ואם עדיין נשאר חתיכות מן התמרים שניכר שהם תמרים יברך בורא פרי העץ ויפטור השאר: |
ראשונה | פינחס | יג | ורדים שמתקנים אותם בסוכר וקורין אותם בערבי מעגו"ן אל ורד (משקה ורדים) יברך עליהם שהכל, חדא דצורת הורד אינו ניכר, ועוד אפילו אם יזדמן שניכר בו צורת הורד, מאחר דאין דרך פה עירנו לאכול הבריאים את זה אלא לרפואה יברך שהכל: |
ראשונה | פינחס | יד | אם שותה שכר וכדי למתק החריפות שלו אוכל אחריו איזה פרי, כיון דאין כונתו לאכול את אותו הפרי אלא בשביל השכר, הוי לה השכר עיקר ופוטר את הפרי שהוא הטפלה ולכך בדין הוא שלא לברך על הפרי, ויש חולקין ומצריכין ברכה, לכן ירא שמים יזהר לאכול מן הפרי קודם שישתה השכר ויברך אז על הפרי, זה הכלל בהלכות ברכות כל שהוא עיקר ועמו מעורב טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה, ולכך בכל מיני מרקחת נפטר הסוכר בברכת הפרי כי הפירות הם עיקר והסוכר טפילה, ומיני מתיקה שקורין בערבי ריח"ה חלקו"ם (רחת חלקום) שמערבין קמח שקורין נאש"א (עמילן) עם סוכ"ר, וכן נמי מה שקורין בערבי זלאביי"א (ממתקי עמילן בסוכר) ויש שקורין אותה זנגול"א, דהנש"א הוא עיקר והסוכר טפילה לכך מברכין עליהם מיני מזונות, וכן נתפשט המנהג פה עירנו בגדד לברך מיני מזונות על זה ועל זה: |
ראשונה | פינחס | טו | שקדים שלמים המחופים בסוכר היה דרכו של עטרת ראשי אבי זלה"ה כשהיה אוכלם מפריד הסוכר מהם ומברך על השקדים בורא פרי העץ ועל הסוכר שהכל, אך מנהג אנשי עירנו לברך עליהם שהכל ואוכלים אותם כמו שהם שלא יפרידום זה מזה, ועיין אליה רבא סימן ר"ד סעיף י"ז ואשל אברהם סעיף קטן כ"ה כתב דאפילו הסוכר הרבה מברך עץ עיין שם, ואחרי זה בא לעירנו ספר יוסף אומץ אשכנזי וכתוב בדף נ"א כמנהג עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה וכן ראוי להורות: |
ראשונה | פינחס | טז | על הסוכר היוצא מהקנים אע"ג דיש אומרים לברך בורא פרי העץ פשט המנהג לברך שהכל משום ספק ברכות להקל, ואם יש לפניו פרי עץ וסוכר כתב אליה רבא סימן ר"ב סעיף קטן ד' לברך תחלה על הסוכר שהכל ואח"כ יברך על הפרי ולא יעשה להפך, אמנם הרב פרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות דף י"ב עמוד א' כתב: אם יש לפניו פרי העץ, ועוד יש פרי שהוא ספק אם הוא בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, שיברך תחלה על הודאי ויכוין לפטור את הודאי דוקא ולא את הספק, ואח"כ יברך בורא פרי האדמה על הספק עיין שם ובס"ק רב פעלים העליתי בתשובה כאליה רבא לברך על אותו של ספק תחלה, מיהו אם שכח ובירך על הודאי תחלה יברך על הסוכר אח"כ, דודאי כשבירך על הודאי לא היה בדעתו לפטור הסוכר, ודוקא לכתחילה עבדינן להקדים הסוכר על צד היותר טוב:ואם יש לפניו פרי שברכתו עץ בודאי ופרי שברכתו אדמה בודאי, ופרי שהוא ספק שדינו לברך עליו שהכל, אי אמרינן בזה יקדים לברך על הספק שהכל ואח"כ יברך על הודאין כדי להרויח ברכה, או דלמא הוי לה גורם ברכה שאינה צריכה דהיה יכול לברך על עץ ואדמה הוודאין תחלה ויכוין בהם לפטור את זה הספק, והנה שם בסה"ק רב פעלים הסברתי דאריך למעבד הכי להקדים הספק ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה, ומצאתי סברתי להדיא בספר חמד משה והבאתי הוכחות לזה, אך שוב הבאתי דברי הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו סימן רמ"ט סעיף י"א דסבירא לה כל כהא יש בזה איסור ברכה שאינה צריכה, וסוף דבר העליתי בס"ד דבחול יקדים הודאי ויכוין לפטור הספק, אך בשבת דצריך להרבות בברכות יכול להקדים הספק תחלה וירויח ברכה, ועיין ערך השלחן סימן רי"א סעיף קטן ג' דמסיק בשבת ויום טוב שרי בכהאי גונא יעוין שם: |
ראשונה | פינחס | יז | כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת מברך עליו מזונות, ואם הוא לדבק בעלמא הרי זה טפל ובטל בתבשיל, במה דברים אמורים? בחמשת מיני דגן, אבל שאר המינים שעירבן זה בזה אם כל אחד ניכר לעצמו מברך על כל אחד ברכה הראויה לו, ואם נתמעכו ונדבקו זה בזה הולכין אחר הרוב, ומברך על הרוב ופוטר השני:וכשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושין כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות, ואם לדבק לבד מברך בורא פרי העץ, ולפי שיש להסתפק אם מכוונים גם כן כדי שיסעוד הלב, לכן טוב להחמיר לאכלו בתוך הסעודה, או שיאכל גם כן פת כיסנין ופרי עץ, וכל כיוצא בזה ירא שמים יוצא ידי כולם וכנזכר בחסד לאלפים סימן ר"ז אות ד' יעוין שם: |
ראשונה | פינחס | יח | אורז מבושל בין תבשיל שקורין בערבי פלא"ו (גרגירי אורז שלמים) בין תבשיל שקורין בערבי שורב"א (אורז נימוח במרק) שנתמעך האורז, מברכין תחלה בורא מיני מזונות ואח"כ בורא נפשות רבות, ואע"ג דיש אומרים שאם לא נתמעך לגמרי עד שיהיו נדבקים זה בזה מברך בורא פרי האדמה, כבר נתפשט המנהג לברך בורא מיני מזונות בכל גוונא, ואם אכל אורז זה ואכל גם כן פת כיסנין אע"פ שאכל זה לחוד וזה לחוד יברך מעין שלש על כיסנין, ויפטור האורז גם כן בזה הברכה, ודלא כהרב המגיה בחסד לאלפים סימן ר"ח אות י"ט דכתב לברך בורא נפשות רבות תחלה על אורז ואח"כ מעין שלש על כיסנין דיש לפקפק בזה משום ברכה שאינה צריכה: |
ראשונה | פינחס | יט | האוכל פת כיסנין עד נ"ד דרה"ם שהוא שיעור שלשה ביצים מברך מעין שלוש, דכל כהא לא חשיב קביעות סעודה, ועל ע"ב דרה"ם מברך ברכת המזון לכולי עלמא דחשיב זה קביעות סעודה לכולי עלמא, אך מן נ"ד דרה"ם עד ע"ב דרה"ם יש אומרים דמברך בורא מיני מזונות ומעין שלש, ויש אומרים דמברך המוציא וברכת המזון, ואע"ג דשורת הדין מחייבת דלא יברך בזה ברכת המזון משום ספק ברכות, וכל שאינו מברך ברכת המזון ממילא גם המוציא לא יברך כי אם בורא מיני מזונות, כדי שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן סימן קס"ח סעיף י"ב, מכל מקום ירא שמים יזהר שלא יביא עצמו לידי מדה זו אלא או יאכל פחות מן נ"ד דרה"ם ויברך מעין שלוש או יאכל יותר על ע"ב דרה"ם ויברך ברכת המזון לכולי עלמא ועיין אחרונים, ואם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט פחות מן נ"ד דרה"ם ובירך בורא מיני מזונות, ואח"כ נמשך באכילתו ואכל שיעור קביעות לכולי עלמא שהוא יותר מן ע"ב דרה"ם צריך לברך ברכת המזון אע"פ שבירך מזונות תחלה ונמצאו ברכותיו סותרות כי רק לכתחילה צריך להזהר בזה שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זה: |
ראשונה | פינחס | כ | איזה נקרא פת כיסנין לכולי עלמא היינו עיסה שנלושה בדבש או בחמאה או בחלב או בשמן או במי פירות ויין או בשאר משקים, והיה הרוב דבש או חמאה וכיוצא והמיעוט קמח הרי זה פת כיסנין לכולי עלמא דמברך עליה בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, וכן הוא הדין פת העשוי כמין כיסין שקורין בערבי סמבוס"ך (מילוי כיסני בצק) שממלאים אותם קודם אפייתם בסוכר עם שקדים או עם אגוזים או שאר מיני פירות ותבלין, אע"פ שהעיסה עצמה נלושה במים בלבד ואע"פ שאפויים בתנור בלי שום משקה אפילו הכי נחשבים פת כיסנין לכולי עלמא דמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלוש: אבל עיסה שנלושה במים לבד ועשה ממנה קודם אפייתה כמין כיסין ומלאם בשר או דגים או גבינה אין זה פת כיסנין לכולי עלמא, יען דיש אומרים כיון דבשר וגבינה ודגים הם בלאו הכי באים ללפת את הפת אין מבטלים את העיסה מתורת לחם, דשאני מאותם כיסין שממלאים באגוזים וסוכר ושאר פירות דאין דרך ללפת בהם הפת, ויש חולקין וסבירא להו כיון דאין דומין ללחם גמור יש להם דין כיסנין ומברכין עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, וכן עיסה שנלושה במים בלבד ואינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססין אותה לתאבון, הנה גם בזה יש פלוגתא הנזכרת, ולענין הלכה נקטינן בין בזה ובין בזה לברך בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, דאין לברך ברכת המזון במקום ספק משום דמרבה בברכות, וברכת המוציא אע"ג דלית בה מרבה, מכל מקום כיון דמברך ברכה מעין שלש צריך לברך מזונות, דאם יברך המוציא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו: וכתב בחסד לאלפים קס"ח אות ח' אם עירב בעיסה דבש או שמן או תבלין ואין טעם של התערובת ניכר בעיסה זהו פת גמור, ומה שעושין אותם צורות גלוסקאות משונות מצורת הפת אינו מעלה ומוריד, והאיש הירא את ה' אם ירצה לברך בורא מיני מזונות לפחות יתן שמן או תבשלין בכדי שיהיה ניכר ונרגש בהם, או יעשה כעכין יבשין שכוססין אותם ונקראים "ביסקויט" דאיכא למאן דאמר דחשיבי פת הבאה בכיסנין עד כאן דבריו. ופה עירנו יע"א נוהגים לעשות פת גלוסקאות דקים וקטנים שקורין אותם בלשון ערבי גראדי"ק (רקיקים דקים ופריכים) או בעאב"ע (רקיקי לחם בשמן רב ובתבלין) ועושים אותם מעיסה שבלילתה עבה ומניחים בה שמן שומשמין, ויש מניחין בה גם כן תבלין שקורין בערבי חוויי"ג' (קימל) ומברכים עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלוש, וצריך להזהירם שיתנו בה שמן שיעור מספיק שניכר ונרגש לחיך יטעם לאכול, ובודאי דאותם המניחים בה תבלין הנזכר היא עדיף טפי, כי התבלין נרגשין וניכרין יותר אך אין כל בני אדם ניחא להו לתת תבלין הנזכר: |
ראשונה | פינחס | כא | לחם גמור שפיררו בפרוסות קטנות שאין בכל אחת אפילו רביע זית אך עדיין ניכר צורת הלחם בהם וזהו שקורין בערבי מגי"ס (פירורי לחם בסוכר ותבלינים) שמערבים אותם בדבש תמרים וכיוצא ואוכלים אותם, צריך להביא תחלה כזית פת ויטול ידיו ויברך המוציא עליו, ואח"כ יאכל זה המגי"ס ויברך ברכת המזון: |
ראשונה | פינחס | כב | אם אוכל פת כיסנין בתוך הסעודה שכבר אכל לחם גמור בה, אינו מברך על כיסנין דברכת הפת שבירך עליו המוציא פוטרת, אבל אם הביא מיני מתיקה של כיסנין לקנוח סעודה יש אומרים דמברך עליהם בורא מיני מזונות ויש אומרים דאינו מברך, לכן אלו שדרכם להביא בתוך הסעודה זלאביי"א (בצק עמילן ממותק ומטוגן) או ריח"ת חלקו"ם (רחת חלקום = ממתק עמילן וסוכר) דאלו עשוים מן קמח שקורין נאש"א (עמילן) וסוכר דכתבנו לעיל דמברך עליהם בורא מיני מזונות, יזהר להביא עליהם דבר אחר שברכתו שהכל ויברך עליו שהכל, ויכוין לפטור את אלו בברכה זו של שהכל ואז יאכל מהם בתוך הסעודה ועליו תבא ברכת טוב: |
ראשונה | קרח | א | צריך להשתדל מאד לחזור אחר זימון כי הוא דבר גדול לסלק על ידי זה הסטרא אחרא ולדחותה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, וכשם שמצוה לחזור אחר שלשה כדי לעשות ברכת זימון, כך מצוה גדולה יותר ויותר לחזור אחר עשרה כדי לזמן בשם, ויאמר אחד מהם תחלה הב לן ונבריך למלכא עלאה קדישא וברשות מלכא עלאה קדישא נברך וכו', ובשבת אומר וברשות שבת מלכתא, וביום טוב יוסיף לומר וברשות יומא טבא אושפיזא קדישא, ובסוכות יוסיף וברשות שבעה אושפיזין עלאין קדישין, והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו, והמזמן חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו וכו', ואם הם עשרה לא יאמר נברך לאלהינו בלמ"ד אלא אומר נברך אלהינו כמו שכתוב "במקהלות ברכו אלהים וכו'" (תהילים סח, כז) "ברכו עמים אלהינו וכו'" (תהילים סו, ח) בלא למ"ד, דרק אצל שיר והודאה נאמר בלמ"ד "שירו לה'" (שמות טו, כא ועוד) "הודו לה'" (ישעיה יב, ד ועוד): |
ראשונה | קרח | ב | אם טעה המזמן בעשרה והעונים ולא הזכירו אלהינו אין יכולים לחזור, אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם, ואם המזמן לא הזכיר השם והעונים הזכירו הוא עונה אחריהם ומזכיר השם מאחר שכבר הזכירו כולם, אבל אם הוא לא הזכיר השם והעונים גם כן לא הזכירו הנה גם הוא כאשר יענה אחריהם לא יזכיר השם: |
ראשונה | קרח | ג | בעלי בתים הדרים כל אחד בחדר בפני עצמו ובימות הקיץ זה דרכם לקבוע כולם שולחנם בחצר או על גג לרוח היום וכל אחד אוכל על שלחן שלו, הנה אם הם ישבו מתחלה על דעת להצטרף יחד הרי אלו מצטרפים לזימון, אבל אם לא ישבו מתחילה על דעת להצטרף יחד יש להסתפק בזה, אשר על כן כל כהאי טוב ליזהר שישבו מתחילה על דעת להצטרף לברכת הזימון, ואז מברכים ברכת זימון לכולי עלמא ועיין "אות היא לעולם" מערכת הזי"ן דף קכ"ו: |
ראשונה | קרח | ד | מי שאכל בחבורה שנתחייב בזימון אינו רשאי להקדים לברך לעצמו אפילו אם יש לו עסק רב, ואם עשה כן איסורא קעביד, ואם הוא נחפז לילך אם אפשר לו לרצותם שיפסקו ויזמנו עמו מוטב, ואם לאו מוכרח להמתין להם עד שיגמרו, וכן ארבעה או חמשה אין רשאין ליחלק שכולם נתחייבו בזימון, אבל ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה, אבל עשרה אין נחלקים כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ואם הם עשרים יכולים ליחלק שיש בכל חבורה עשרה להזכיר השם: |